החזר הוצאות שימוש ברכב פרטי לצרכי עבודה

1. זוהי תביעה בה מבקשים התובעים מבית הדין להצהיר כי רכיבי השכר דלהלן: שעות נוספות ללא דווח, החזקת רכב, וכן כוננויות, שניתנו לפי ההסכם מיום 13.3.90, מהווים שכר עבודה לכל דבר, לרבות לענין פנסיה. כמו כן מתבקש בית הדין לחייב את הנתבעת (להלן: "האוניברסיטה") לשלם לתובעים הפרשי פנסיה הכוללים את הרכיבים המפורטים לעיל החל מיום 1.4.93, בצרוף פיצויי הלנת גימלה ו/או הפרשי הצמדה מהיום שכל תשלום אמור היה להשתלם. 2. בית הדין החליט, בהסכמת הצדדים, לאחד את הדיון תביעותיהם של כל התובעים. 3. הרקע לתביעה: א. התובעים הינם גימלאי האוניברסיטה. ב. תובע 1 (להלן: "אביזוהר") עבד באוניברסיטה בין השנים 77-31.10.95. בתפקידו האחרון שימש כמנהל המשק של ארבעת הקמפוסים של האוניברסיטה. ג. תובעת 2 (להלן: "הריסון") עבדה באוניברסיטה בין השנים 64-31.8.91. בתפקידה האחרון שימשה כעוזר חשב לתקבולים וגבייה. ד. תובע 3 (להלן: "בן יונה") עבד באוניברסיטה בין השנים 50-77. בתפקידו האחרון שימש כעובד מעבדה במחלקה לפיזיולוגיה של בית הספר לרפואה של האוניברסיטה. ה. תובע 4 (להלן: "קרן") עבד באוניברסיטה בין השנים 56-76. בתפקידו האחרון שימש כמזכיר אדמיניסטרטיבי (משק ושירותים) בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה. ו. בשנת 59 נחתם בין האוניברסיטה לבין הוועד המרכזי של הסתדרות הפקידים הסכם פנסיה (להלן "הסכם 59", נספח נת/1 לכתב ההגנה). בשנה 82 נחתם הסכם פנסיה חדש באוניברסיטה (להלן: "הסכם82", נת/ 2 לכתב ההגנה). אין מחלוקת כי ההסכמים הללו הינם הסדרים קיבוציים . ז. במרץ 90 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד בין האוניברסיטה לבין הסתדרות הפקידים וועד התאגדות עובדי האוניברסיטה בענין מעבר העובדים לשבוע עבודה של 5 ימים (להלן: "הסכם 90", נת/3 לכתב ההגנה). לפי הסכם זה הוסכם, בין היתר, לטענת התובעים, כי עובדי האוניברסיטה יקבלו תמורת שעות נוספות גלובליות ללא דווח, החזקת רכב ללא דווח, וכוננויות ללא דווח בסכום קבוע ושוטף ללא עבודה נוספת או דבר נוסף מעבר לעבודתם הרגילה. ט. אביזוהר קיבל במשך שנות עבודתו ועד צאתו לגמלאות החזרי הוצאות רכב. כמו כן, החל משנת 90, קיבל תשלום עבור שעות נוספות. התשלום בוצע בשני חלקים - האחד:- "גמול בגין העסקה בשעות נוספות גלובליות", והשני:- גמול נוסף על בסיס דיווח כמפורט בשעון הנוכחות. י. הריסון קיבלה החזרי הוצאות נסיעה (להבדיל מהחזר הוצאות רכב) במשך כל שנות עבודתה. החל משנת 90 קיבלה תשלום עבור העסקה בשעות נוספות באותה צורה כפי ששולם לאביזוהר. יא. לאביזוהר והריסון שולם גמול כוננות במועד הסמוך לסיום העסקתם. יב. בן יונה וקרן לא קיבלו בשכרם עובר לפרישתם לגימלאות את הרכיבים הנתבעים על ידם כרכיבים פנסיוניים, דהיינו, תשלום שעות נוספות גלובליות ללא דיווח, החזקת רכב, וכוננויות. יג. לטענת התובעים, מאחר ושעות נוספות גלובליות ללא דווח, החזקת רכב ללא דווח וכוננות ללא דווח שולמו ומשולמים באופן שוטף בסכום קבוע ללא דווח וללא תנאי, אזי לא מדובר בתוספת שכר אלא בחלק אינטגרלי של השכר הרגיל. הכינוי "תוספת" הוא פיקטיבי ויש לראות באותה "תוספת" כשכר עבודה לכל דבר ועניין, לרבות לצורך פנסיה. הם קובלים על כך שהאוניברסיטה איננה כוללת רכיבים אלה, המשולמים לפי ההסכם ממרץ 90 בתשלום הפנסיה. יד. לחלופין טוענים התובעים, כי גם לפי סעיף 13 להסכם 59 וגם לפי הסכם 82, אזי, משזכו העובדים לשינוי בשכרם, הרי שגם הפנסיונרים זכאים לפנסיה מרכיבים אלה. 4. א. יצויין כי בסכומיהם בכתב תבעו התובעים הן להכליל את רכיב הכוננות בגימלתם והן לקבוע כי לאור דרך החישוב שהנהיגה האוניברסיטה ולפיה קוזזו 4% דרך קבע מתוספת מועצות ייצור בעת הפרישה זכאים הם לתשלום ההפרש למן פרישתו של כל תובע לגמלאות. ב. ואולם, משטענה זו הועלתה לראשונה בסכומים ולא הועלתה בכתב התביעה ואף לא נתבקש תקונו יש לראות בכך הרחבת חזית אשר בית הדין דוחה אותה. אין ביה"ד מעניק סעד שלא נכלל ולא נתבע בכתב התביעה. 5. האוניברסיטה מתנגדת לטענות התובעים לרבות לסעדים הנתבעים. א. לטענת האוניברסיטה, התובעים לא הראו, ולו בראשית ראיה מהם ההסדרים מכוחם משולמים הרכיבים הנתבעים, וקל וחומר שלא הראו, כי הסדרים אלו קבעו שהרכיבים הנתבעים הינם ברי - גימלה. ב. לחלופין נטען כי הרכיבים הנתבעים הינם במהותם תשלומי החזר הוצאות ו/או תוספות מותנות שאינן חלק מן השכר הקובע לפנסיה. 6. נדון בסעדים הנתבעים: 7. א. על אביזוהר והריסון, אשר פרשו בשנת 91 ובשנת 95, במועד לאחר חתימת הסכם 82, אין חולקים כי הסכם זה חל עליהם. ב. על פי הסכם 82 נקבע בפרק ההגדרות - "ב. "משכורת קובעת - "לגבי אדם פלוני בזמן פלוני - שיעור המשכורת לרבות התוספות הקבועות, המגיע, באחד לחודש שבו חל אותו זמן לעובד שדרגתו כדרגה שהיתה לפלוני ערב פרישתו מהשירות; למרות האמור לעיל ולצורך חישוב שיעור הפנסיה לא יכלול מונח זה את תוספת היוקר ב' כפי שהיא מוגדרת להלן... ד. "תוספת קבועה"´- תוספת המשתלמת על משכורתו של עובד ושהוכרה בהסכמי העבודה כתוספת קבועה". ג. מעיון בטעוני התובעים וחקירותיהם עולה כי התובעים לא הוכיחו לבית הדין כי התוספות: שעות נוספות ללא דווח, החזקת רכב וכוננות הוכרו בשלב כלשהו כתוספות קבועות. ודוק: על התובעים היה להציג בפני בית הדין הסכמי עבודה לפיהם הוכרו כל אחת מהתוספות דלעיל "כתוספת קבועה". מכאן שאין לראות בתוספות הנ"ל "תוספת קבועה" הנכללת ב"משכורת הקובעת", בתור שכזאת. ד. לפיכך על בית הדין לבחון האם התוספות דלעיל הינם חלק מ"שיעור המשכורת" לגבי תובעים 1-2. 8. א. לגבי בן יונה וקרן, אשר פרשו בשנת 77 ובשנת 76, במועד הקודם לחתימת הסכם 82 לכאורה יש לקבוע איזה הסכם פנסיה חל עליהם. ב. לטענת האוניברסיטה חל עליהם הסכם 59 ככל שלא שונה במועד מאוחר יותר ו/או בהסכם פנסיה חדש. מאחר שהסכם 82 הגדיר מחדש את המשכורת הקובעת, אזי הגדרתו בלבד היא זו המחייבת גם לגבי תובעים אלו. ג. לטענת התובעים, זכאותם לתוספות הנתבעות בפנסיה של בן יונה וקרן קמה לאור סעיף 13 להסכם 59, ממנו עולה, כי האוניברסיטה התחייבה שכל שנוי שיחול במשכורותיהם של עובדיה יחול גם על תשלומי הפנסיה של הגמלאים. ד. במקרה דנן סבור בית הדין כי אין צורך להכריע איזה הסכם חל לענין הגדרת המשכורת הקובעת בענין בן יונה וקרן, שכן התוצאה והמבחנים אותם עלינו ליישם זהה, כפי שנפרט להלן: א. על פי הסכם 59 נקבע כי מיום פרישתו יקבל העובד אחוז מסוים מ"משכורתו" בהתאם לשנות שירותו (סעיף 13 (א) להסכם). "משכורת" הוגדרה בסעיף ההגדרות: "משכורת" פרושה המשכורת המשתלמת לעובד למעשה מזמן לזמן וכוללת משכורת יסודית, תוספת ותק, תוספת משפחה, תוספת יוקר וכל תוספת אחרת הנחשבת לחלק מהמשכורת, בהתאם לחוקת העבודה או הנוהג באוניברסיטה, אולם למטרות סעיף קטן (א) מסעיף 13 של ההסכם לא יכלול מונח זה את תוספת היוקר ב' כפי שהוגדרה להלן". ב. מאחר ואין התוספות הנתבעות בגדר "תוספת ותק", "תוספת משפחה", "תוספת יוקר" או תוספת שנחשבת על פי חוקת העבודה או נוהג כחלק מהמשכורת, הדרך היחידה שניתן לכלול את התוספות במסגרת הפנסיה היא לקבוע כי לא מדובר כלל בתוספת, אלא בחלק מהותי מה"משכורת היסודית" כאמור לעיל. ג. נראה לביה"ד כי הנסיבות בהן יקבע ביה"ד כי תשלום הניתן לעובד איננו "תוספת", אלא חלק מה"משכורת היסודית" בהתאם להסכם 59 זהות לנסיבות בהן יחליט ביה"ד כי תשלום המכונה "תוספת" היא חלק מהשכר הרגיל כדי להכלל ב"משכורת הקובעת" לענין הסכם 82. בשני המקרים ניתן גם להיעזר בהלכות שהתגבשו לעיון חוק שירות המדינה (גימלאות) (נוסח משולב) , התש"ל - 1970. בהיות הנושא זהה. 9. א. לפיכך, יבחן בית הדין לגבי תובעים האם התוספות היוו חלק מ"משכורת יסודית", חלק מ"שיעור המשכורת" או שמא הינן בגדר תוספות אמיתיות אשר אינן נכללות בגדר המשכורת הקובעת. מאחר והתוספות דלעיל לא הוכרו כ"תוספת קבועה" (כאמור בהסכם 82) ואף לא נכללו בגדר התוספות (כאמור בסעיף ההגדרות שבהסכם 59) על בית הדין לבחון, לגבי כל תוספת, האם מדובר בחלק מהשכר הרגיל או בתוספת, כאשר המבחן הינו האם השכר הנדון מותנה בתנאי או בגורם מיוחד ותלוי בכך שמי שבו מדובר מתקיים בו אותו תנאי או גורם (דב"ע לד/ 3-7 מדינת ישראל - ביטמן, (פד"ע ה421). 10. "תוספת שעות נוספות גלובליות ללא דווח" בענין זה העיד מר ברקוביץ, אשר שימש בין שנים 2000-1975 בתפקידים שונים באגף כח אדם (משאבי אנוש) באוניברסיטה:- "עד לחודש יוני 1990, היו עובדי האוניברסיטה רשאים לעבוד בשעות נוספות בהתאם לאישור האוניברסיטה, ובהתאם לצרכי התפקיד - ורק בכפוף לדיווח על השעות שנעבדו בפועל. עובד שניתן לו אישור לעבוד בשעות נוספות היה מדווח על עבודתו הנוספת באמצעות שעון הנוכחות המותקן באוניברסיטה. לעיתים קרובות, בעלי תפקידים שונים, ובעיקר הבכירים שבעובדי האוניברסיטה, נדרשו לעבוד בשעות עבודה חריגות מחוץ למקומות העבודה הקבועים שלהם. במקרים כגון אלו, התחייב דיווח ידני בנוסף לדיווח בשעון הנוכחות. הדיווח הידני נעשה רק לאחר שניתן לעובד אישור מיוחד לשם כך מאת האוניברסיטה. הדיווח הידני שהיה נהוג עד לחודש יוני 1990, היה מסורבל והקשה על העובדים ועל מנגנון השכר באוניברסיטה. החל משנת 1990 או בסמוך לכך, הוחל באוניברסיטה נוהל חדש לדיווח ולתשלום השעות הנוספות (להלן - "נוהל דיווח שעות נוספות"). מטרת הנוהל החדש היתה להחליף את אותן שעות נוספות שהדיווח בגינן נעשה באופן ידני ולא באמצעות שעון הנוכחות, בשעות שישולמו באופן גלובלי כחלק ממכסת השעות הנוספות המאושרת לכל עובד. כך למשל - עובד שמכסת השעות הנוספות שאושרה לו היתה 70 שעות נוספות לחודש, ומתוכן 35 שעות נוספות לפי דיווח ידני (כיוון שנעשו מחוץ למקום העבודה הרגיל), החל מ- 1990 מכסת השעות הנוספות המאושרות עבורו עדיין עמדה על 70 שעות נוספות בחודש, אולם הוא לא נדרש עוד לדווח באופן ידני. 35 שעות נוספות שולמו לו לפי הדיווח בשעון הנוכחות, ו- 35 שעות נוספות שולמו לו באופן גלובלי וללא דיווח, במקום הדיווח הידני. מכסת השעות הנוספות ששולמו ללא דיווח נקבעו עבור כל עובד בהתאם לדרגתו, מתוך ההנחה הטבעית והמוכחת על פי נסיון העבר, שככל שבעל התפקיד הינו בדרגה גבוהה יותר, תפקידו דורש מידה רבה יותר של עבודה נוספת. באופן זה, הפכה מערכת דיווח השעות הנוספות לפשוטה וקלה הרבה יותר, והמשיכה לשקף באופן אמיתי את עבודת השעות הנוספות שביצעו בעלי התפקידים השונים". (סעיפים 43-46 לתצהיר). מעיון בחקירתו בבית הדין עולה, כי האמור בתצהירו בענין השעות הנוספות הגלובליות לא נסתר. מר ברקוביץ אף הדגיש בחקירתו מחד כי עובדים שלא עבדו שעות נוספות לא היתה להם מכסה לשעות עבודה נוספות גלובליות (עמ' 44); מאידך כי ההסדר להעניק שעות נוספות נקבע בהתאם לדרגה, ככל שהדרגה היתה גבוהה יותר המכסה היתה גבוהה יותר (עמ' 44-45). אמנם אביזוהר העיד הן בתצהירו והן בתחילת חקירתו, כי השעות הנוספות ללא דווח ניתנו ללא כל תנאי ולא חייבו עבודה: הן שולמו בין אם העובד עבד ובין אם לאו (עמ' 26, סעיף 26 לתצהיר). ואולם בהמשך חקירתו מתגלה תמונה שונה. בחקירתו העיד אביזוהר, כי בהחלט נזקק לעבודה בשעות נוספות (עמ' 27 ש' 11-12). ובהמשך מאשר אביזוהר מסמך בו ביקש מראש אגף כוח אדם בשנת 90 להגדיל את מכסת השעות הנוספת שלו ל-90 מאחר והתמנה למנהל באוניברסיטה ולכן חשב שמכסתו צריכה לגדול בגלל האחריות שגדלה (נת/34, עמ' 28 ש' 2-15). מכאן, כי מעדותו של אביזוהר עולה בבירור, כי בפועל עבד את מכסת השעות הנוספות ללא דווח שהוקצבה לו ואף יותר. עולה מנספח ה' לתצהיר הריסון, אשר שימשה, כאמור, עוזר חשב לתקבולים ולגביה, עולה כי בסמוך לפרישתה קיבלה 35 שעות נוספות, מתוכם 20 שעות נוספות ללא דווח. אמנם אף תובעת זו הצהירה בתצהירה כי התוספת שולמה ללא דווח וללא כל תנאי מעבר לעבודה הרגילה שעבדה (סעיפים 11, 22 לתצהיר). ואולם מעיון גם בחקירה שלה בבית הדין עולה תמונה שונה. הריסון אישרה כי במסגרת תפקידה נזקקה לשעות נוספות (עמ' 10 ש' 7-6). ובהמשך העידה, כי מבחינת כמות השעות הן לפני שנת 90 עבדה בין 35 שעות נוספות והן לאחר מכן עם הפעלת שיטת השעות הנוספות ללא דווח עבדה 35 שעות נוספות (עמ' 11 ש 12-13). הנה כי כן, גם מעדות הריסון עולה, כי ביצעה בפועל את השעות הנוספות הגלובליות. ז. ע.ת. הגב' שרביט, אשר פרשה בשנת 96, ושימשה בתפקידה האחרון כמזכיר המכון למתמטיקה, היתה זכאית בהתאם לאישור שניתן לה על ידי הנהלת האוניברסיטה ל-60 שעות נוספות, מתוכם 30 שעות נוספות ללא דווח (נ/46). בחקירתה אישרה כי לפני שנת 90 עבדה לפחות מכסה של 60 שעות נוספות (עמ' 2 ש' 6-7) ובהמשך העידה כי לאחר שנת 90 לא חל שינוי במספר שעות הנוספות בהם עבדה, ואף היו פעמים שעבדה יותר מהמכסה שאושרה לה (עמ' 2 ש' 30-31). ח. הלכה פסוקה היא כי ככלל תשלום בגין שעות עבודה נוספות הינו תוספת. משהסכימה קבוצת עובדים לעבוד שעות נוספות תמורת תשלום גלובלי והתשלום הגלובלי מותנה בתנאי של ביצוע עבודה נוספת מדובר בתוספת שאינה נכללת במשכורת לצורך חישוב הפנסיה (דב"ע נא/7-4 מדינת ישראל - זכאי, פדע כד 194, אושר בבג"צ 5572/92 זכאי ואח' נגד בית הדין הארצי לעבודה ואח', פד"י מז (3) 602. ט. במקרה שלפנינו עולה מעדותם של אביזוהר והריסון, ואף מעדותה של הגב' שרביט, כי הן לפני הפעלת שיטת תשלום השעות הנוספות הגלובליות והן לאחריה לא ירדו מספר השעות הנוספות בפועל ואף לעיתים עלו. משכך, עסקינן בתשלום עבור עבודה נוספת בפועל, עבודה שהיא מעבר לעבודה הרגילה. מכאן שלפנינו תוספת אמיתית ולא חלק מהשכר. י. לאור האמור לעיל, יש לדחות את תביעת אביזוהר והריסון אשר ביצעו בפועל שעות נוספות ומתן התוספת לגביהם הותנתה בתנאי אמיתי. משמצאנו כי התוספת דנן הותנתה בתנאי מעבר לעבודה הרגילה, וכיוון שבן יונה וקרן פרשו עוד בשנות השבעים, יש לדחות אף את תביעתם, בנושא השעות הנוספות. 11. תשלום החזקת רכב: בענין זה העיד מר ברקוביץ בתצהירו: ככלל בכל הקשור להחזר הוצאות רכב ותשלומי נסיעות לחברי הסגל המנהלי פועלת האוניברסיטה בהתאם לתעריפים ולכללים הנהוגים במשרד החשב הכללי באוצר. לפי הנחיות החשב הכללי, עובדי המינהל זכאים להחזר הוצאות רכב בהתאם לרמת הניידות שנקבעת להם על ידי מקום העבודה. רמות הניידות הקיימת על פי הנחיות החוזר הכללי הינן רמות 1-5 ורמות א-ד הגבוהות יותר. סיווגו של עובד כבעל רמת ניידות כזו או אחרת נקבע על ידי הממונים עליו בהתאם לצרכי תפקידו. עובדי הסגל המנהלי באוניברסיטת אשר סווגו על ידי הנהלת האוניברסיטה כבעלי רמות הניידות הגבוהות א-ד זכאים לשלושה עד ארבעה סוגי תשלומים בגין שמוש ברכבם הפרטי לצרכי עבודה: החזר הוצאות רישוי וביטוח - כנגד הצגת קבלות. תשלומים חודשיים שוטפים כהשתתפות בגין אחזקת הרכב. ג. החזר הוצאות נסיעה בהתאם למכסת קילומטרים הצמודה לרמת הניידות של העובד ("החזר הוצאות רכב משתנות"). ד. במקרים בהם בעל התפקיד נדרש לנסיעות מרובות במיוחד במסגרת תפקידו, הנהלת האוניברסיטה מאשרת מכסת קילומטרים נוספת מעבר למכסת הקילומטרים המוצמדת לרמת הניידות, בהתאם לצרכי התפקיד. כתנאי בסיסי לקבלת החזרי הוצאת רכב מכל סוג שהוא, העובד נדרש להצהיר אם בבעלותו רכב מכל סוג שהוא, העובד נדרש להצהיר אם בבעלותו רכב פרטי ורשיון נהיגה. כמו כן, על העובד לדווח לאוניברסיטה בכל מקרה בו הוא מחליף את רכבו. בהתאם לכך מוחזרות לו הוצאות רישוי וביטוח הנקבעות על ידי רשויות הרישוי לפי סוג הרכב. על מנת לקבל את התשלומים שנזכרו לעיל בגין אחזקת רכב ו/או החזר הוצאות נסיעה, נדרשים העובדים לדווח מעת לעת לאוניברסיטה את הדיווחים הבאים: פעמיים בשנה יש לדווח על מכסת הקילומטרים שניצל העובד לצרכי העבודה. פעם בשנה על העובד להגיש לאוניברסיטה את שוברי התשלום בגין ביטוח מקיף ורישוי (טסט) על מנת לקבל את ההחזר דרך תלוש המשכורת. ג. כאשר העובד מחליף את רכבו (מוכר או קונה) עליו לדווח על כך לאוניברסיטה. בהתאם לכך ייעשה חישוב מחדש, אם יש צורך, על עלויות הרישוי והביטוח המתאימות לרכב החדש, ותיעשה התחשבנות בהתאם. עובד שאינו בעל רכב פרטי או רשיון נהיגה והצהיר כך בעת קבלתו לעבודה, אינו זכאי לתשלומים שפורטו לעיל, כיוון שממילא הוא אינו עושה שימוש ברכבו הפרטי לצרכי העבודה. עובד כזה זכאי להחזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה המשולמים אף הם בהתאם לתעריפי החשב הכללי באוצר. (סעיפים 50-54 לתצהיר). ב. מעיון בחקירתו בבית הדין עולה כי האמור בתצהירו לא נסתר. עוד הוסיף בחקירתו, כי בזמן חופשה, מחלה ומילואים משתנה מרכיב החזר ההוצאות ומשתנות (עמ' 42). וכי רמת החזקת רכב היא תלויית תפקיד והיא משתנה כשמתברר שיש צורך בנסיעות נוספות. ג. בתצהירו העיד אביזוהר, כי תפקידו חייבו נסיעות ברכבו הפרטי לצרכי העבודה. עוד הוסיף כי התנאי לקבל את החזקת רכב היה כי לעובד רשיון נהיגה ורכב רשום על שמו וכן היה עליו לדווח פעמיים בשנה כי הרכב נוצל לצורך התפקיד בהתאם למכסה ואף למעלה ממנה (סעיפים 30-37 לתצהיר). בחקירתו בבית הדין אישר כי היה בעל רשיון רכב, כי בתוקף תפקידו נסע נסיעות רבות והגיש דיווחים פעמיים בשנה (עמ' 26 ש 1 עמ' 27 ש' 7). ד. הריסון העידה בתצהירה כי לא קיבלה את רכיב אחזקת רכב, שכן לא היה לה רשיון רכב וגם לא רכב (סעיף 12 לתצהיר). ובחקירתה העידה: "ש. לגבי הרכב מבחינתך הרכב זה לא רכב פיקטיבי מי שאין לו לא מקבל ולמי שיש כן מקבל. ת. נכון" (עמ' 9 ש' 27-29). בן יונה העיד בחקירתו כי: "רכב קיבל מי שיש לו רכב" (עמ' 24 ש'7) ולו עצמו לא היה רכב. ו. קרן העיד בחקירתו, כי היה בעל רכב והשתמש בו לעבודה אף שבאחוז קטן (עמ' 19 ש' 24-31 עמ' 20 ש' 16-17) ואף מ- נ/59 עלה כי הנהלת האוניברסיטה אישרה לתובע אחזקת רכב באופן משתנה. ז. אף ע.ת. מר שמעון לוי אשר קיבל החזקת רכב ועבד באוניברסיטה עד ליום 30.3.93 (שימש בתפקידו האחרון כעוזר כח אדם בפקולטה לרפואה), העיד בחקירתו כי היה בעל רכב ונסע ברכבו הפרטי לצרכי העבודה (עמ' 8 ש 12-13). ח. לגבי תשלומי החזקת רכב נקבע בפסיקה קו מנחה כי כאשר מתקיימים בעובד התנאים של בעלות ברכב, רשיון ברכב ושימוש ברכב לצרכי העבודה הכולל גם נסיעות מהבית למקום העבודה- התשלום הינו החזר הוצאות ואיננו תשלום פיקטיבי גם אם הוא משתלם ללא דיווח (דב"ע מח/ 3-7 אדוין פפר, עו"ד - מדינת ישראל, פד"ע כ 296; ע"ע 30037/97 זבדי - אי.די.אי טכנולוגיות בע"מ - טרם פורסם). ט. במקרה שלפנינו, כיוון שתשלום החזקת רכב הותנה בבעלות התובעים על רכב, ברשיון נהיגה, בשימוש ברכב לצרכי עבודה ובדיווח דו שנתי על מכסת הקילומטרז שהעובד ניצל לצרכי העבודה - יש לראות בתשלום החזקת הרכב כמותנה בתנאי, וכהחזר הוצאות ולא כחלק מהשכר. י. לפיכך, דוחה בית הדין את תביעת התובעים להכללת רכיב החזקת הרכב בחישוב הפנסיה. 12. תוספת כוננות: ע.נ. מר עמית, מנהל מחלקת שכר באוניברסיטה, הסביר בפרוט בתצהירו את מהותו של רכיב הכוננות, חישובו וכיצד לדעתו, נכלל הוא בפנסיה של התובעים. ב. מר עמית הסביר, כי באוניברסיטה קיים רכיב "תוספת מועצת ייצור", - שהיא תוספת שכר לכל דבר ועניין. שיעור תוספות זו השתנה במשך השנים, וכיום שיעורה הינו 21%. תוספת זו כוללת תוספת שחיקה מיוחדת שניתנה לגימלאים בדירוגים המינהליים באוניברסיטה. כמו כן, קיים באוניברסיטה רכיב, "תוספת מאמץ וסיכון", כאשר תוספת זו ניתנה על פי הסכם מקומי בין ההנהלה לבין ועדי העובדים המינהלים בראשית שנות השמונים לכל העובדים בדירוגים דלהלן: מהנדסים, טכנאים, עובדי מעבדות, ביו כימאיים, מיקרוביולוגים, וכן לחלק מעובדי הדירוג האחיד. התוספת נקבעה בשיעור 10%. אולם משכרם של העובדים שהיו זכאים לתוספת זו, הופחתו 4% מתוספת מועצת ייצור, כך, שלמעשה, עובד שקבל תוספת מועצת ייצוק בשיעור המרבי קבל "תוספת מאמץ וסיכון" בשיעור 6% בלבד. התוספת הינה פסניונית ונכללה בבסיס לחישוב ערך שעה. בשנת 85, לאור דרישות מצד ועדי עובדים שלא קיבלו את תוספת המאמץ והסיכון, הושג הסכם פנימי לפיו עובדים מנהליים, שלא יהיו זכאים לקבל את תוספת המאמץ והסיכון יקבלו תוספת של 2 כונניות בחודש. ערך הכוננויות הוערך ב- 6% מהשכר, בדומה לערך "תוספת מאמץ וסיכון". הכונניות לא נחשבו בזמנו כרכיב פנסיוני, ולכן, על מנת שלא לקפח את העובדים המינהליים אשר קבלו כונניות, שלא היה פנסיוני, לעומת העובדים האחרים שקיבלו תוספת מאמץ וסיכון שנחשב לרכיב פנסיוני הוחלט, כי בעת פרישתם של עובדים אלו, יוסבו שתי הכוננויות (שהן, כאמור, בערך 6% מהשכר) לתוספת מאמץ וסיכון בשעור 10% שתכלל בגמלה ובמקביל יופחתו 4% מתוספת מועצות ייצור. וזאת על מנת להשוות את תנאי הפנסיה של העובדים המינהליים לאלו של העובדים האחרים שקבלו מלכתחילה "תוספת מאמץ וסיכון". בשנת 96 הגיעה הנהלת האוניברסיטה לסיכום פנימי עם ועדי העובדים הרלבנטיים, והחל ממאי 96 הופסק התשלום בגין שני הכוננויות והוחלף בתשלום מתוספת מאמץ וסיכון. כך הושווה שכרם של כלל העובדים המינהליים. מן האמור לעיל , כפי שאמר מר עמית בתצהירו נובע - "כי באופן מעשי היתה תוספת שתי הכוננויות רכיב פנסיוני מאז ומתמיד. אותם עובדים אשר קיבלו את תוספת הכוננות בעת עבודתם (ולא קיבלו תוספת מאמץ וסיכון), קיבלו בפנסיה שלהם תוספת מאמץ וסיכון שהחליפה את תוספת הכוננות כתוספת פנסיונית" (סעיף 8 לתצהיר). ג. מעיון בחקירתו של מר עמית עולה כי גרסתו זו לא נסתרה ואף נתמכה בתלושי השכר והפנסיה של התובעים (נ/4 - נ/10) ובעדותו של מר ברקוביץ בבית הדין (עמ' 46-47). ד. לאור זאת, מסקנת ביה"ד היא כי למעשה קבלו התובעים את שתי הכונניות במסגרת הפנסיה, אם כי, תחת שם אחר, והוא "תוספת מאמץ וסיכון". יצויין כי התובעים או מי מהם לא הסבירו למה קבלו כרכיב פנסיוני אותה תוספת מאמץ וסיכון כאשר לא קבלו אותה כרכיב שכר בגין עבודתם. ה. לפיכך, מאחר שתובעים קיבלו למעשה שווה ערך לתוספת הכוננות בפנסיה, יש לדחות את תביעתם. 13. לאור כל האמור, עולה כי דין התביעה כולה להדחות. 14. לענין ההוצאות: אמנם מדובר בגימלאים, אולם עולה כי לגבי חלק מהמעתירות מדובר בתביעה אשר לא היתה לה בסיס, ולגבי לפחות רכיב החזקת הרכב, מדובר בסוגייה אשר קיימת בה הלכה פסוקה. לאור זאת, יש מקום לחייב את התובעים בתשלום הוצאות, אולם בית הדין יתחשב בהיות ההליך תביעה לענין פנסיה. התובעים, יחד ולחוד, ישלמו לאוניברסיטה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (כולל) בסך של 6000 ₪, בצירוף מע"מ כחוק. ניתנה היום ביא בטבת, תשס"ב ( 24בינואר 2002) בהעדר הצדדים. נציג ציבור י. נויגבורן,שופט נציג ציבור שימוש ברכברכב