מבוא הצדדים ומהות התביעה 1. בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, X X, (להלן: "התובע"), יליד 28/12/62, כתוצאה מתאונת עבודה שאירעה לו, ביום 9/1/99. התובע, נקרא, ביום שבת אחר הצהריים, מביתו, לתקן דלת זכוכית, אשר הוצאה ממקומה במהלך פריצה. לאחר שהזכוכית הוחזרה למקומה וכאשר התובע ניסה לפתוח את הדלת, נפל עליו חלק מן הזכוכית וגרם חתכים עמוקים בכף ידו השמאלית, (להלן: "התאונה"). התובע, הועסק, בעת הרלבנטית, על ידי הנתבעת מס' 1, ח.ג.י.י שיווק מוצרי בניה בע"מ (להלן: "ח.ג.י.י" או "המעבידה"), שהינה חברה העוסקת בשיווק מוצרי בניה. הנתבעת מס' 2, סהר חברה לביטוח בע"מ, (להלן: "סהר"), הינה חברת ביטוח, אשר ביטחה את חבותן של הנתבעות 1 ו-5. הנתבעת מס' 3, שיינפלד חברה לבניין והשקעות בע"מ (להלן: "שיינפלד"), הינה הבעלים, היזם והחברה הקבלנית שבנתה את הבניין, ברחוב הברון הירש 23 בבני ברק, בו אירעה התאונה (להלן: "הבניין" או "המושכר"). שיינפלד, השכירה את המושכר, לנתבעת מס' 5, סופרקרמיק 2000 בע"מ, שהינה חברת בת של ח.ג.י.י (להלן: "סופרקרמיק" או "השוכר") וזאת על פי חוזה שכירות מיום 22/7/96, נ/1, (להלן: "הסכם השכירות"). למען שלמות התמונה יאמר כי התביעה נגד נתבעת מס' 4, גוטליב מוצרי חשמל ומתכת בע"מ, נדחתה בהסכמת הצדדים (עמ' 18 לפרוטוקול ישיבת 5/5/04). שיינפלד, הגישה הודעת צד ג', כנגד סהר וסופרקרמיק, בטענה כי סהר ביטחה את המושכר ואת אחריות המחזיק בו וכי סופרקרמיק, היא שביצעה את עבודות הגימור במושכר, לרבות התקנת הדלת ממנה נפגע התובע והתחייבה, על פי הסכם השכירות, לשאת באחריות לכל נזק שיגרם במושכר ולבטח את המושכר, בפוליסה שתכלול תנאי ויתור על תביעת שיבוב כנגד שיינפלד. הצדדים חלוקים, הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק. נסיבות אירוע התאונה 2. התובע, אשר שימש, לטענתו, כאיש אחזקה, ולטענת המעבידה, כמנהל אחזקה, נקרא על ידי מרדכי ריבלין, (להלן: "ריבלין"), מנהל התפעול בח.ג.י.י שהיה גם מנהלו הישיר, על מנת לתקן דלת זכוכית, אשר הוצאה ממקומה, במהלך פריצה שאירעה במושכר. התובע, ציין בתצהירו כי החזיר את לוח הזכוכית למקומו, בעזרתו של ריבלין וכאשר ניסה לפתוח את הדלת, נפל עליו חלק מהזכוכית ופגע בידו השמאלית. כן ציין התובע כי בהתאם להנחיות ריבלין, עבד במקום, ללא כלי עבודה, ללא כפפות וללא תאורה מספקת וכי הזכוכית,לא היתה מחוסמת. בחקירתו הנגדית, העיד התובע כי לאחר שהחזיר את הזכוכית למקומה, רצה לסגור את הדלת וראה שאין היא נסגרת עד הסוף לפיכך ביקש לפתוח אותה אך הדלת, היתה תפוסה ובכדי להזיזה: "ניסיתי להרים אותה ביד שמאל ולתת לה עם הברך דחיפה קדימה בכדי לפתוח אותה ואז היא התפוצצה ונפגעתי...", (עמ' 14 לפרוטוקול). 3. מטעם התובע, הוגשה חוות דעתו של מהנדס גיל רפאל, ת/4. מהנדס גיל מפנה לתקן ישראלי 1099, משנת 1981, המחייב כי שמשות המותקנות באגפים ניידים או קבועים של דלתות באזורים שאינם מיועדים למגורים כגון חנויות, תזוגגנה, בזכוכית בטיחותית שכבות או בזכוכית בטיחותית מוקשית (מחוסמת) או בזכוכית רשת, (להלן: "זכוכית בטיחותית"). כן מוסיף מהנדס גיל וקובע כי מתאור התאונה, ברור כי הזכוכית שהיתה מותקנת בדלת, לא היתה בטיחותית שכן בזכוכית בטיחותית, הרסיסים לא היו נופלים בחתיכות גדולות ולא היו חותכים את ידו של התובע כסכין. בחקירתו הנגדית הבהיר מהנדס גיל כי "זכוכית רגילה יכולה להישבר כאשר הדלת מקבלת עיוות מסויים ואם היא לא בטיחותית היא נשברת לחתיכות גדולות", (עמ' 8 לפרוטוקול). 4. מטעם ח.ג.י.י, העידו ריבלין ודניאל אבנר, (להלן: "אבנר") ששימש כקב"ט ארצי של קבוצת ח.ג.י.י, אשר היו עדים לארוע. ריבלין, אישר בתצהירו כי לאחר שקיבל הודעה על הפריצה, הזעיק את התובע למקום, על מנת לפתור את הבעיה המיידית שנוצרה, אך לגירסתו, התובע, היה זה שהחליט לתקן את הפירצה בעצמו למרות שיכול היה, להזמין זגג בעצמו או לבקש כי יוזמן זגג למקום. אבנר ציין בתצהיר עדותו הראשית כי ראה את התובע "עושה תנועה ב"עצבים" לכיוון הפתח שנוצר ואז נחתה עליו הזכוכית מהחלק העליון", (סעיף 6 לתצהיר), אלא שבחקירתו הנגדית, הבהיר אבנר כי "...הוא לא פגע בזכוכית. בוודאי שזה לא מה שגרם לנפילה של הזכוכית", (עמ' 21 לפרוטוקול ישיבת 26/10/03). 5. הנתבעות, טענו בסיכומיהן כי התובע, לא הוכיח את טענתו כי הזכוכית לא היתה בטיחותית שכן לא הציג חתיכה משבר הזכוכית ומהנדס גיל, הודה בעדותו כי לא ראה את הזכוכית הנדונה. אין בידי לקבל טענה זו. אין זה סביר לצפות מהתובע שנפגע והובהל לבית החולים כי יתפנה לבדיקת הזכוכית או לאיסוף שבריה, בטרם יפנה לטיפול רפואי. מאידך, ריבלין ואבנר, שניהם בעלי תפקיד ניהולי בקבוצת ח.ג.י.י, היו במקום ויכלו לשמור את שברי הזכוכית, אם לטענתם היתה היא, זכוכית בטיחותית ותקנית ויודגש כי הטענה שמדובר בזכוכית תקנית, אף לא נטענה בתצהיריהם. זאת ועוד, יצויין כי גם בחוות דעתו של מהנדס חיים בן ארי, מטעם הנתבעות, נ/3, נאמר: "על פי התקן הישראלי, ת"י 1099- זיגוג חלונות ודלתות, הזגוגיות בדלת הכניסה לחנות צריכות להיות בטיחותיות מסוג זכוכית בטיחות מוקשית (סיקורית) או בטיחות שכבות או זכוכית רשת. בפועל, הייתה מותקנת, ככל הנראה, זכוכית רגילה", (סעיףב' 6 ל-נ/3). לפיכך ראיתי לקבוע כי הזכוכית שהותקנה בדלת הכניסה לחנות, לא היתה זכוכית בטיחותית כנדרש על פי הוראות התקן. אחריות ח.ג.י.י וסופרקרמיק 6. אין חולק כי ח.ג.י.י, בהיותה מעבידתו של התובע, חבה כלפיו חובת זהירות מושגית. חובת מעביד כלפי עובדו, כוללת את החובה, להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריכו בנוגע לשיטת העבודה, להזהירו מפני הסכנות הטמונות בעבודה ולפקח על ביצוע העבודה, תוך קיומן של הוראות הבטיחות, ראה לענין זה: ע"א 663/88 שריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 225, ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345, ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592. 7. ריבלין, אישר למעשה בתצהירו ובעדותו כי התובע, הוזעק למקום, בכדי לפתור את בעיית הדלת הפרוצה. גם אם התובע, היה איש אחזקה מנוסה, הרי שריבלין, כממונה הישיר עליו, ידע או היה צריך לדעת כי התובע, אינו זגג מקצועי. למרות זאת, הניחו ריבלין ואבנר, לתובע, לעסוק בהתקנת זכוכית גדולה, בדלת הכניסה לחנות, מבלי שהיתה לו, ההכשרה המתאימה לכך ולא הנחו אותו,לדאוג להזמנת זגג מקצועי. עדותו של התובע כי אין לו ניסיון בהתקנת זגוגיות וכי אין הוא יודע להבחין בין זכוכית בטיחותית לזכוכית רגילה לא נסתרה ועדותו כי "אמרו לי שצריך להחזיר את הזכוכית לדלת. אין פה שום שיטה. חומר השתמשתי במה שהיה לי באוטו...", (עמ' 13 לפרוטוקול) ו-"אני לא יודע שום שיטה להחזיר זכוכית. אני יודע שיש מכשיר כמו ואקום אבל אני לא יודע איך קוראים לו. כשבאתי ידעתי איך הזכוכית הייתה מחוברת לפי התיאור של המנהלים, הם ראו את הלייסטים בחוץ ואמרו לי להכניס את זה בחזרה כמו שזה היה. רק הייתי צריך להסתכל איך הלייסטים תפוסים, להניח את הזכוכית ולסגור את הלייסטים. הכל היה בסדר גמור עד הקטע של הפתיחה", (עמ' 16 לפרוטוקול שורות 10-6), אך מלמדת כי התובע, ניגש להתקנת הזכוכית, מבלי שהועמד על הסיכונים הכרוכים בביצוע העבודה לרבות הצורך לבדוק ולוודא כי הזכוכית הינה בטיחותית או כי לא נגרם, בעת הוצאתה, סדק או פגם כלשהו, הפוגע בבטיחותה ומהי השיטה הבטיחותית להחזירה למקומה, מבלי שיגרם בה עיוות או פגיעה כלשהי, העלולה להביא לשבירתה כפי שארע בפועל. עוד יצויין כי ריבלין, הודה, בהגינותו, בעדותו כי "אם נשאל איך הייתי נוהג בדיעבד, אני משיב שכחוכמה אחרי מעשה ולאור התוצאה יתכן והייתי פועל אחרת, אולי עם הבאת בעל מקצוע", (עמ' 19 לפרוטוקול) בנסיבות העניין כשמדובר בדלת זכוכית גדולה, המשמשת כדלת כניסה לחנות,כפי שמודגם בתמונות שצורפו לחוות דעתו של מהנדס גיל וכפי שתואר בעדות התובע ובחוות דעת מהנדס בן ארי, על אחת כמה וכמה שהיה על ח.ג.י.י. וסופרקרמיק ,לצפות מראש ולא רק בדיעבד כי התקנה לא נכונה של הזכוכית, עלולה לגרום לנזק ולפגיעה בתובע או במי מבאי החנות ולדאוג להתקנת הזכוכית באופן מקצועי ובטיחותי, בכדי למנוע את הסיכון הטמון בשבירת הזכוכית ומשלא עשו כן, התרשלו כלפי התובע, התרשלות שגרמה לאירוע התאונה. לפיכך, ראיתי לקבוע כי ח.ג.י.י וסופרקרמיק, אחראיות ברשלנותן, לארוע התאונה, בהיותן המעבידה של התובע והמחזיק במקרקעין, בהם ארעה התאונה, בהתאמה. 8. כן ראיתי לקבוע כי ח.ג.י.י, הפרה חובה חקוקה המוטלת עליה על פי תקנות 1 ו-2 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים) התשמ"ד - 1984, בכך שלא מסרה לתובע, מידע, בדבר סיכוני הבטיחות הכרוכים בעבודה ולא הדריכה אותו בדבר אמצעי הזהירות שעליו לנקוט, לרבות בדבר הצורך לוודא ולהתקין במקום, זכוכית בטיחותית. יחד עם זאת, איני סבורה כי בנסיבות העניין, הופרה החובה לספק ציוד מגן אישי דוגמת כפפות שכן התאונה ארעה, על פי עדות התובע, לאחר שסיים להתקין את הזכוכית ובמהלך ניסיונו לפתוח את הדלת ואיני סבורה כי לצורך פעולה זו של פתיחת הדלת, נדרש היה שימוש בכפפות מגן. אחריות שיינפלד 9. שיינפלד, הינה בעלת המקרקעין בהם ארעה התאונה. כן שימשה שיינפלד, כיזם וכחברה הקבלנית שבנתה את הבניין וככזו מוטלת היתה עליה החובה, לדאוג להתקנת זכוכית בטיחותית בדלת החנות כאמור בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות), תש"ל- 1970, תקנה 1401 הקובעת : "השימוש בזכוכית בבניה יהיה בהתאם לתקן הישראלי ת"י 1099 חלק 1". כן יצויין כי על פי "תאור טכני", הנספח להסכם השכירות, התחייבה שיינפלד כדלקמן: "זיגוג:- הדלתות זכוכית בלבד (סיקורית) עם מחזירי שמן ו-2 מנעולים בכל דלת. ידיות לפי בחירת סופרקרמיק. הזיגוג יעשה מזכוכית בהירה בטחותית- עובי לפי תקן". טענת שיינפלד כי זגוגית הדלת הרלבנטית, הותקנה על ידי סופרקרמיק כחלק מהשינויים שנעשו על ידה במושכר, לא הוכחה. 10. בעניין זה, העיד מטעם ח.ג.י.י וסופרקרמיק, יהושע כליף, (להלן: "כליף"), שניהל, מטעם ח.ג.י.י את פרוייקט הקמת אולם התצוגה, במושכר. כליף, אישר בעדותו כי נעשו שינויים במושכר אשר תואמו עם מנהל העבודה מטעם שיינפלד, אדם בשם אביגדור וכללו את העברת דלת הכניסה, מהחזית הצפונית לחזית המזרחית והחלפת הזגוגיות בחלונות המזרחיים מזגוגית שקופה לזגוגית אטומה- חלבית. יחד עם זאת העיד כליף כי העברת הדלת, נעשתה על ידי בן צבי, קבלן האלומיניום מטעם שיינפלד, והזגוגיות באותה דלת, הותקנו, על ידי זגג שהוזמן על ידו. כליף הוסיף והעיד כי במסגרת ההתחשבנות עם שיינפלד, חויב השוכר, בעלות העברת הדלת, על ידי קבלן האלומיניום שכן הדלת כבר היתה מותקנת וכן בהפרש עלויות בין זכוכית חלבית לזכוכית שקופה בחלונות שבחלק המזרחי באופן שהשוכר זוכה בעלות הזכוכית השקופה ושילם את עלות הזכוכית החלבית. כליף העיד כי מעבר לתשלום הפרש העלויות, נעשתה העבודה על ידי קבלני המשנה, מטעם שיינפלד. 11. מטעם שיינפלד, העידו משה ויצחק שיינפלד, מנהלי החברה, וכן קבלן האלומיניום, בן צבי ומר משה סופר, מנהל חברת "האחים סופר", (להלן: "סופר"), ממנה נרכשו הזגוגיות שהותקנו בבניין. בן צבי העיד כי ביצע את עבודות האלומיניום, בבניין כולו, לרבות שינויים שנדרשו במושכר וזאת מטעם שיינפלד. כן העיד בן צבי כי הזגוגיות שהותקנו בבניין, נרכשו מ"האחים סופר" וכי הוא הפנה את אנשי סופרקרמיק, ל"אחים סופר", לצורך רכישת הזגוגיות שברצונם היה, להחליף. בתצהירו, ציין בן צבי: "אני יודע שכל הזגוגיות שרכשו סופרקרמיק מהאחים סופר והתקינו בחנות היו מזכוכית רגילה ולא מחוסמת; למיטב ידיעתי, זו הזכוכית שהזמינו אנשי סופרקרמיק", (ההדגשות במקור, ב.ט). אין בידי לקבל את עדותו זו של בן צבי שכן מחקירתו הנגדית, התברר כי אין הוא זוכר פרטים אודות העבודה שביצע במקום, אינו יודע היכן תוכניות העבודה, אינו זוכר, אם ביצע שינויים בדלת האלומיניום שהתבקש להעביר מהחזית הצפונית לחזית המזרחית ואף אינו זוכר איזה זגוגיות התקין בכל הבניין ולשאלה, איזה זגוגית היה אמור להתקין בדלת הנדונה, השיב: "מה שיש בכל המבנה, הייתי שם את הזכוכית שהייתה בכל המבנה. בכל המבנה יש זכוכיות טריפלקס, זה מה שזכור לי אבל אני לא זוכר כי עבר הרבה זמן... ההיגיון אומר שצריך להתקין זכוכית טריפלקס בחלונות הראווה, ככה אומר התקן אבל אני לא זוכר מה התקנתי", (עמ' 26 לפרוטוקול ישיבת יום 5/5/04, שורות 26-25). זאת ועוד, בן צבי הודה בחקירתו הנגדית כי לא בדק, באיזה זכוכית מדובר וכשעומת עם האמור בתצהירו ונשאל, כיצד הוא יודע איזה זכוכית הותקנה, אם לא בדק את הזכוכית, השיב: "כתוב זכוכיות רגילות או מחוסמות", (עמ' 24 לפרוטוקול, שורה 8). סופר, אשר הוזמן לצורך הגשת חשבוניות המאשרות הזמנת זגוגיות על ידי השוכר, נ/4, אישר בעדותו כי ה"אחים סופר" סיפקה את כל הזגוגיות לבניין אך אין הוא יודע היכן הותקנו הזגוגיות הנזכרות בחשבוניות האמורות ואינו זוכר, איזה זגוגיות הותקנו על ידו, וכדבריו: "אני לא זוכר איזה זכוכית התקינו באיזה דלת, אם התקינו זכוכית בטיחותית או לא. משתי החשבוניות שאתה מציג לי אני לא יכול ללמוד ולהגיד איזה זכוכית הותקנה ובאיזה מקום", (עמ' 21 לפרוטוקול ישיבת 5/5/04, שורות 12-10). משה שיינפלד, אישר בחקירתו הנגדית כי לא היה מעורב בעבודות הבנייה ולא התעסק בשינויים שנעשו במושכר, יחד עם זאת, העיד כי "אני עובד עם בעלי מקצוע ועל פי ההסכם איתם הכל צריך להיות לפי תו תקן", (עמ' 26 לפרוטוקול, שורה 22). יצחק שיינפלד, (להלן: "יצחק") שהיה מפקח הבנייה במקום, העיד כי המושכר, נמסר לסופרקרמיק ב"מצב מעטפת" וכי סופרקרמיק, ביצעה בעצמה את עבודות הגמר, כולל החלונות והדלתות, כנגד זיכוי משיינפלד. מחקירתו הנגדית, התברר כי אין הוא זוכר את הפרטים במלואם שכן בתחילה העיד כי "הזכוכיות לא היו כיוון שקומת הקרקע לא הייתה גמורה אבל אני לא בטוח, אני חושב שהיו זכוכיות והם החליפו אותן". מאידך, למרות שלתצהיר צורפו נספחים ב' ו-ג', התכתבויות בנוגע לזיכויים שדרשה סופרקרמיק משיינפלד, לא צורפו מסמכים, המעידים על זיכוי בגין זגוגיות לדלתות ויצחק, הודה כי עדותו, בעניין זה, מסתמכת על מסקנה שהסיק מהקבלות, נ/4 וכדבריו: "לפי הקבלות של האחים סופר אני מבין שהם החליפו את הזכוכיות וזאת לפי כמות הזכוכית שהם שילמו עבורה ולכן אני מסיק שהם החליפו את הזכוכיות שלנו ולא ביקשו זיכוי על הזכוכית. אני לא זוכר אם היו זכוכיות אבל לא סביר שאם לא היו זכוכיות הם היו מבקשים מאיתנו זיכוי", (עמ' 29 לפרוטוקול, שורות 11-8). זאת ועוד, יצחק אישר כי הרישום "בלי זכוכית" על נ/5, הצעת המחיר להעברת הדלת, נרשם בכתב ידו, מה שמצביע על כך כי בעת העברת הדלת, מהחזית הצפונית לחזית המזרחית, עדיין לא הותקנה בה זכוכית כפי שגם העיד בן צבי וכאמור, לא היה בידי יצחק, או בידי מי מהעדים האחרים מטעם שיינפלד, להצביע על זיכוי, שניתן לסופרקרמיק, בגין עלות הזכוכית שהייתה צריכה להיות מותקנת בדלת. 12. מהמקובץ עולה כי שיינפלד, לא עמדה בנטל להוכיח את טענתה כי בניגוד להוראות הסכם השכירות, על פיו, היה עליה למסור את המושכר, כולל זיגוג הדלתות, בזכוכית בטיחותית, לפי התקן, הרי הזכוכית נשוא התביעה, לא הותקנה על ידה או על ידי קבלני המשנה שעבדו מטעמה בבניין. כן לא ניתן לקבל את טענת שיינפלד בסיכומיה, כי ה"אחים סופר" לא עבדה עם שיינפלד ולא הייתה ספק שלה שכן בן צבי, ששימש כקבלן האלומיניום מטעם שיינפלד, אישר בעדותו כי חייב את שיינפלד, בגין הזגוגיות שנרכשו לצורך ביצוע העבודות בבניין, (עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 2). לאור המסקנה האמורה כי הזכוכית הרלבנטית, הותקנה על ידי שיינפלד ובאחריותה וכי זכוכית זו, לא הייתה זכוכית בטיחותית כמתחייב מהוראות התקן ומהוראות הסכם השכירות, אחראית שיינפלד לאירוע התאונה. חלוקת האחריות בין הנתבעות 13. בנסיבות העניין, סבורה אני כי האחריות לאירוע התאונה, מוטלת על קבוצות הנתבעות, דהיינו, ח.ג.י.י וסופרקרמיק, המעבידה ומחזיקת המקרקעין, בהם אירעה התאונה ושיינפלד, כחברה שבנתה את הבניין והתקינה את הזכוכית הלא בטיחותית, בניגוד להוראות התקן והסכם השכירות, בחלקים שווים. רשלנות תורמת 14. כאמור, הצדדים חלוקים, בנוגע להגדרת תפקידו של התובע כאיש אחזקה, לגרסתו, או כמנהל אחזקה, לגרסת הנתבעות. מבחינת עדותם של התובע והממונה עליו, ריבלין, לא התרשמתי כי התובע, היה בעל סמכויות ניהוליות. יחד עם זאת, התובע עצמו הודה בעדותו כי היה ממונה על נושא האחזקה ולצורך כך, אף היו עובד או שניים שעבדו תחת פיקוחו והוא היה, הסמכות המקצועית, בתחום האחזקה וכדבריו: "הסמכות להוציא עבודות לקבלנים לא הייתה בידי. התפקיד שלי היה לנתח את הבעיה ולהחליט אם אני פותר את הבעיה או להגיד שצריך להביא קבלן ואז מנהל התפעול היה אומר לי להתקשר לקבלן ולקחת הצעת מחיר ולהגיד לו שיבוא לעבוד. לא יכולתי להחליט החלטה ולהזמין קבלן לבד. אני הייתי סמכות מקצועית בתחום האחזקה אבל היו דברים שהיו מעבר לסמכות שלי והיו מסוכמים בלי ידיעתי", (עמ' 13-12 לפרוטוקול ישיבת 26/10/03). ריבלין העיד כי העריך את התובע, מבחינה מקצועית ואישר כי התובע, ניסה לפתור את בעיות האחזקה בעצמו, ורק אם לא יכול היה לעשות כן, הזמין בעל מקצוע אך: " היה רואה זאת כפגיעה מקצועית אם היה צריך להזמין בעל מקצוע וניסה לעשות הכל לבד", (עמ' 19 לפורטוקול ישיבת 26/10/03, שורות 18-17). 15. מקובלת עלי עדותו של התובע כי בסיטואציה האמורה, כאשר הוזעק הוא מביתו, על מנת לפתור את הבעיה שנוצרה עקב הפריצה, הרגיש מחוייב, לפתור את הבעיה באופן מיידי, לפיכך, פנה לתיקון הדלת בעצמו ולא אמר למנהליו כי יש צורך בהזמנת זגג, (עדות התובע בעמ' 15 לפרוטוקול, שורות 27-26). מאידך, התובע כאיש אחזקה מנוסה, היה גם הוא צריך לדעת כי טיפול בדלת זכוכית, כרוך בסכנות וכי אין לו את הידע המקצועי הנדרש לצורך בחינת הזכוכית וביצוע עבודות זגגות ולפיכך, יש להזמין זגג, לצורך ביצוע העבודה. כן התרשמתי כי לאור ההערכה המקצועית שרכש ריבלין, לתובע, הרי אם היה התובע אומר שיש צורך להזמין זגג, כך היה נעשה. זאת ועוד, כאשר ראה התובע כי הדלת "תפוסה", כדבריו, היה הדבר צריך להדליק "נורה אדומה" ובכך שהתובע ניסה, על פי עדותו, להרים את הדלת "ולתת לה עם הברך דחיפה קדימה בכדי לפתוח אותה", (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 13-12), תרם, ברשלנותו, לאירוע התאונה. בהתחשב בכך שאחריות לקביעת שיטת העבודה, מוטלת על המעביד ובענייננו, ביצע התובע את העבודה, תחת עינו הפקוחה של הממונה עליו ובאישורו מחד ומאידך, בהתחשב בהיותו של התובע, איש אחזקה מנוסה ומיומן שנהנה מהערכה מקצועית והיה בידו לבקש כי יוזמן זגג לביצוע העבודה, ראיתי לחייב את התובע, בתרומת רשלנות, בשיעור של 20%. ההודעה לצד ג'- הטענות החוזיות 16. שיינפלד, הגישה הודעת צד ג' כנגד סופרקרמיק וסהר וזאת מכח הוראות סעיפים 12 ו-13 להסכם השכירות, הקובעים כדלקמן: "12 א. בכל מקרה בו תוגש תביעה או קובלנה או אישום נגד המשכירים או השוכר בשל שימושו במושכר ללא היתר ו/או בשל אי מילוי אחר דין כלשהו, חקוק או תקנה או חוק עזר או הוראה יהיה על השוכר לשפות את המשכירים במלוא סכומי הכסף בהם חוייבו המשכירים, לרבות הוצאות ושכ"ט עו"ד. האמור בסעיף זה לא יחול אם נמנעה קבלת ההיתר לשמוש במושכר במסיבות שאינן תלויות בשוכר" 13 א. השוכר יהיה אחראי לכל נזקים שהם לגוף ו/או לרכוש השוכר, עובדיו, לקוחותיו, מבקריו, מוזמניו ו/או כל צד ג' אחר שהוא, לרבות דיירים הסמוכים למושכר אשר יגרמו עקב ו/או בגין השימוש במושכר ו/או ביקור בו. היה והמשכיר יתבע על ידי מי מעובדי השוכר, לקוחותיו, מבקריו, מוזמניו, ו/או כל צד ג', לרבות דיירים הסמוכים בגין כל עילה שהיא יסודה בשימוש במושכר ו/או בביקור בו, מתחייב השוכר לפצות ולשפות את המשכיר בגין כל סכום אשר המשכיר יחוייב לשלמו כמור לעיל, לרבות שכ"ט עו"ד ובלבד שהודיע לשוכר מראש על התביעה מיד עם קבלתה ויתן לו אפשרות להתגונן בפניה. ב. בלי לפגוע בכלליות האמור לעיל, מתחייב השוכר כי תהיה ברשותו בכל עת פוליסת ביטוח ברת-תוקף אשר תכסה את עסקו שבמושכר בגין חבותו כלפי הציבור כתוצאה ועקב שימושו במושכר ובגבולות אחריות מקובלים. כמו כן, תיכלול הפוליסה ביטוח מבנה לכל הסיכונים. הפוליסה תהיה על שם השוכר ותכלול תנאי ויתור על תביעת שיבוב מצד חברת הביטוח אשר הוציאה את הפוליסה כנגד המשכיר. בכל מקרה, יהיה המשכיר מוטב בפוליסת הביטוח שתוצא ע"י השוכר, כולל ביטוח צד ג'". לטענת שיינפלד, מכח הוראות אלה, על סופרקרמיק וסהר, לשפותה, בגין כל סכום שתחוייב בו במידה ויקבע כי הזגוגיות הותקנו על ידה. 17. סהר וסופרקרמיק, טענו, בעניין זה, כי התאונה, לא נגרמה כתוצאה משימוש במושכר אלא מפגם סמוי ונסתר שהיה טבוע בו וכי מטרת הסכם השכירות הייתה, לפטור את שיינפלד מאחריות לנזקים שיגרמו כתוצאה מאחזקה לקויה של המושכר אך לא הייתה כוונה, לפטור את שיינפלד מאחריות, לפגם בזיגוג שהותקן על ידה. 18. ראשית יאמר כי באשר לכוונת הצדדים, בנוגע לפרשנותה והיקפה של תניית הפטור, בהסכם השכירות, לא הובאו כל ראיות מטעם סופרקרמיק וה"ה שיינפלד, אף לא נחקרו, בעניין זה. הפסיקה, הכירה בתוקפם של הסכמי שיפוי בקובעה כי מקום ששניים התקשרו בהסכם, על פיו, אחד מהם, ישא במלוא הנזק, בלא קשר למידת אחריותם של הצדדים, בנזיקין, חזקה עליהם שעשו כן מטעמים מסחריים, כלכליים ובית המשפט, לא יתערב ולא ישנה את הוראות ההסכם ותוצאותיו. כן הוכרה תוקפה של תניית שיפוי, גם מקום בו הצד הזכאי לשיפוי, ביצע מעשה נזיקין רשלני, בגינו אחראי הוא כלפי הניזוק, כפי שנפסק בע"א 971/90 חרושת ברזל פתח תקווה בע"מ נ' סמרי, פ"ד מו (4) 421: "רשאים הצדדים להסכים בעניין זה כאשר יחפצו כל עוד הסכמתם אינה פסולה על פי הדין, ואין ספק ששיקולים מסחריים, כלכליים או שיקולי כדאיות אחרים, יכולים להכתיב את התנאים המוסכמים. שיקולים כאלה יכולים להביא גם לתנאי מוסכם שעל פיו בכל מקרה שהאחד יחוייב בנזיקין יהא האחר חייב לפצותו", (שם בעמ' 428), כן ראה לעניין זה, ע"א 541/67 חברת מקורות בע"מ נ' שאלתיאל ואח', פ"ד כב (1) 625 וע"א 3192/93 משה"ב חברה לשיכון בניין ופיתוח בע"מ נ' כחלון ואח', פ"ד נ (1) 210. בענייננו, מדובר בתניית שיפוי גורפת, על פיה קיבל על עצמו השוכר את האחריות, לכל נזק שיגרם בגין השימוש במושכר ולכל תביעה שתוגש כנגד שיינפלד, בגין כל עילה שיסודה שימוש במושכר, לרבות בגין אי מילוי הוראה חוקית או הוראה אחרת. אחד הטעמים העומדים ביסוד ההכרה בתוקפה של תניית שיפוי, הוא העובדה כי ניתן לבטח את אחריותם של הצדדים להסכם ובענייננו, השוכר אף התחייב לבטח את חבותו בגין השימוש במושכר בפוליסה שתכלול תנאי ויתור על תביעת שיבוב כנגד שיינפלד ותכלול את שיינפלד כמוטב בפוליסה. לפיכך, ראיתי לחייב את סופרקרמיק, לשפות את שיינפלד, בגין כל סכום שתחוייב בו כלפי התובע. פוליסת הביטוח הנטענת, מכוחה הוגשה ההודעה לצד ג' כנגד סהר, לא הוגשה כראיה. לפיכך ולאור הנטען בסעיף 43 לסיכומים מטעם הנתבעות 2,1 ו-5 כי "אין ביטוח של השוכר המכסה את שיינפלד", לא ניתן לבדוק, האם אכן הפוליסה, מכסה את אחריותה של שיינפלד, אם לאו. אשר על כן, דין ההודעה לצד ג' כנגד סהר, להידחות, מחמת שלא הוכחה. מהות הפגיעה והנכות 19. התובע, נפגע, כאמור, בכף ידו השמאלית. ממקום התאונה, פונה התובע לבית חולים שיבא, שם אובחנו חתכים בגידים המיישרים באצבעות 3,4 ו- 5. התובע, אושפז ונותח, לצורך תפירת הגידים האמורים. היות והתנועה נותרה מוגבלת, אושפז התובע, פעם נוספת, באפריל 1999 ונותח שנית, לצורך שחרור הגידים המיישרים הדבוקים ותפירתם זה לזה. 20. מטעם התובע, הוגשה חוות דעתו של פרופ' אנגל שקבע כי לתובע, נותרה הגבלה בישור אצבעות 3,4 ו-5 וכי הגידים המיישרים, דבוקים בחלקם, כך שלא מתאפשרת, סגירה סופית, מה שגורם לירידה בכח האיגרוף. כן ציין פרופ' אנגל כי הגידים המיישרים של אצבעות 3,4 ו-5, נתפרו לגיד המיישר של אצבע 3, כך שכל שלושת הגידים, פועלים על כוחו של גיד אחד בלבד, לפיכך, כח היישור והכיפוף מוחלש. פרופ' אנגל, קבע את נכותו של התובע, בשיעור של 15% לצמיתות, על פי תקנה 44(4) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956, (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"), בתחולה משולשת. 21. יצויין כי בישיבת קדם המשפט, מיום 18/6/01, הצהיר ב"כ ח.ג.י.י, כדלקמן: "אנו נסכים שהנכות הרפואית הינה 15% לפי המל"ל". בשלב מאוחר יותר, תוקנה התביעה, על ידי צירוף נתבעים נוספים ובכללם, שיינפלד. שיינפלד, עמדה על בדיקת התובע, על ידי מומחה מטעמה וצירפה את חוות דעתו של פרופ' נרובאי. בבדיקתו, מצא פרופ' נרובאי כי קיימת ירידה קלה ביישור אצבעות 4 ו-5 כאשר התנועתיות הסבילה, נמצאה תקינה. כן מציין פרופ' נרובאי כי התובע מסר שאינו מסוגל לסגור את אצבעות 2,3,4 ו-5 עד הסוף והן מגיעות כדי 1 ס"מ, מכף היד. פרופ' נרובאי, קבע את נכותו של התובע, בשיעור של 5% לפי סעיף 42 (2) ד בין 1 ל-2, לתקנות הביטוח הלאומי. 22. בפתח ישיבת ההוכחות, מיום 26/10/03, ביקש ב"כ הנתבעות 1, 2 ו-5, לחזור בו, מההסכמה הדיונית, לגבי שיעור הנכות הרפואית וזאת לאור חוות דעתו של פרופ' נרובאי, אשר הוגשה מטעם שיינפלד. ב"כ התובע טוענת כי נתבעות אלה, מנועות מלחזור בהן מההסכמה הדיונית האמורה לגבי דרגת נכותו הרפואית של התובע, כפי שנקבעה, על ידי פרופ' אנגל. בנסיבות העניין, כשההסכמה הדיונית, הושגה, טרם צירופה של נתבעת נוספת, שלא הייתה צד להסכמה האמורה וסירבה לקבלה, סבורה אני כי אין משמעות פרקטית להסכמה הדיונית שכן לא ניתן לקבוע את נכותו של התובע, באופן שונה, ביחס לכל נתבעת. למרות שהאחריות הוטלה על שתי קבוצות הנתבעות, בחלקים שווים, התוצאה המעשית היא כי החיוב במלואו, מוטל על ח.ג.י.י וסופרקרמיק, וזאת מכח תניית השיפוי, שבהסכם השכירות. בנסיבות אלה, היה מקום לשקול, האם מן הראוי, לאפשר לנתבעות אלה, לחזור בהן מההסכמה הדיונית, במיוחד, כאשר לא הוגשה בעניין זה, בקשה מסודרת מלווה בתצהיר. לא ראיתי, להוסיף ולדון בסוגייה זו שכן לאחר ששקלתי את חוות הדעת ועדויות המומחים הרפואיים, לגופן, ראיתי, להעדיף את חוות דעתו וקביעתו של פרופ' אנגל, בכל הנוגע לשיעור נכותו הרפואית של התובע, ואבאר את דברי. 23. יצויין כי בעוד שבחוות דעתו של פרופ' אנגל, נמצא פירוט של בדיקות הכח שנערכו לתובע, אין פירוט זה מופיע בחוות דעתו של פרופ' נרובאי, אשר אף הודה בחקירתו הנגדית כי לא עשה שימוש במנומטר (ג'אמר), לצורך בדיקת הכח, כפי שנעשה על ידי פרופ' אנגל ופורט בהרחבה, בחוות דעתו. אין בידי לקבל את טענת הנתבעות כי חוות דעתו של פרופ' אנגל, נערכה סמוך לאחר הניתוח השני, לפיכך, יש להעדיף על פניה את חוות דעתו של פרופ' נרובאי. מעבר לעובדה כי חזקה על ב"כ ח.ג.י.י וסופרקרמיק כי לא היה מסכים לקבלת קביעתו של פרופ' אנגל, לו סבר כי נכותו של התובע, טרם התגבשה, הרי שפרופ' אנגל הסביר בחקירתו הנגדית כי "על פי סיכום המחלה מיום 25/4/99, נעשתה העברת גידים ולא תפירה כך ששלושה גידים שפעלו כל אחד באופן עצמאי בכוח השריר המפעיל אותם, אינם עוד כאלה אלא כולם מופעלים על שריר אחד בלבד כך שגם אם נחכה עוד שנת אור, זה לא ישנה את המצב שהרי רק שריר אחד מפעיל את שלושת הגידים שלכל אחד מהם היה קודם שריר נפרד... הפגיעה היא בגידים המיישרים יש פגיעה והגיד מתקצר כשהוא מכופף את היד היות והגיד מתקצר הוא לא יכול לסגור את היד עד הסוף, התנועה אינה מלאה והטווח אינו תקין גם בצורה פעילה וגם בצורה סבילה", (עמ' 3 לפרוטוקול ישיבת 26/10/03). כן ציין פרופ' אנגל, לאחר שנשאל בחקירה נגדית, אם ראה את התובע, פעם נוספת, לאחר שערך את חוות דעתו, כי בדק את התובע ימים ספורים טרם עדותו ולא מצא שוני בין הממצאים שתוארו בחוות דעתו לבין מצבו הנוכחי של התובע, (עמ' 5 לפרוטוקול). לפיכך, ראיתי לקבוע כי נכותו הרפואית של התובע, הינה בשיעור של 15%. לא התעלמתי מהעובדה שגם פרופ' אנגל, הסכים בעדותו כי יש תנועות, שיכולות לפצות על הפגיעה וכי "השיפור במצב במהלך הזמן, יכול להיות באמצעות תנועות והפעלת איברים אחרים כדי ליצור פיצוי על הפגיעה", (עמ' 3 לפרוטוקול), אלא שראיתי להתחשב בדברים האמורים כמו גם בעובדה שמדובר בפגיעה ביד שמאל שאינה היד הדומיננטית של התובע, בהערכת הנכות התפקודית. הנכות התפקודית 24. התובע, הועסק, כאמור, על ידי ח.ג.י.י כאיש אחזקה. לא ניתן לקבל את טענת התובע כי על פי קביעת הרופאה התעסוקתית, ד"ר וקסלר, מיום 27/12/99 (נספח ב' לתצהיר), אין הוא מסוגל לעבודה כאיש אחזקה שכן לאור ההתנגדות להגשת מסמך זה, שלא באמצעות עורכו, (עמ' 11 לפרוטוקול ישיבת 26/10/03), אין האישור האמור, קביל כראיה לאמיתות תוכנו, אלא להוכחת העובדה שניתן לתובע במועדו, ונמסר למעבידה, כפי שגם עולה ממכתב המעבידה, בדבר הגבלת עבודה, מיום 7/1/00 (נספח ג' לתצהיר). נכותו התפקודית של התובע, תקבע, על כן, על בסיס חוות הדעת של המומחים הרפואיים ומכלול הראיות והעדויות שהובאו, בעניין זה. 25. טענת התובע כי איבד את מקום עבודתו ונפלט ממעגל העבודה שכן פוטר בגין פגיעתו בתאונה, נסתרה למעשה, בחקירתו הנגדית של התובע שהודה כי "נכון שלא פיטרו אותי... ראו שיש לי בעיה ונתנו לי תפקיד אחר. האחראי עלי התחלף והאחראי החדש שלח אותי לעשות דברים שאני לא אמור לעשות. כשביקשתי העלאה לא נתנו לי בטענה שאני מוגבל. זאת הסיבה שאמרתי שאין לי מה לעשות שם יותר. לא רבתי עם אף אחד בח.ג.י.י, אמרתי שאם לא יכולים לשלם לי, אני לא יכול לעבוד בתנאים האלה, ואז החליטו לפטר אותי", (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 20-16). עוד יצויין כי מחקירתו הנגדית של ריבלין, נלמד כי התובע, היה עובד מוערך מבחינה מקצועית, לפיכך, העדיף ריבלין, להנות מניסיונו והכרתו את המערכת, לצורך ריכוז נושא התחזוקה בסניפים, תוך העזרות בעובדים אחרים והזמנת בעלי מקצוע לצורך ביצוע עבודות שלא היה ביכולתו של התובע לבצע, והראיה, כי תקופת עבודתו של התובע ב-ח.ג.י.י, הסתיימה בנובמבר 2000, קרוב לשנתיים לאחר התאונה, ובנסיבות שפורטו בחקירתו הנגדית של התובע. 26. התובע העיד כי לאחר הפסקת עבודתו בח.ג.י.י, נתקל בקשיים במציאת מקום עבודה חלופי, לפיכך ובמסגרת מחלקת השיקום של המוסד לביטוח לאומי, (להלן: "המל"ל"), פנה ללימודי תעשייה וניהול שנמשכו כשנתיים עד אוגוסט 2003, (עמ' 9-8 לפרוטוקול). 27. לאחר ששקלתי את מכלול העדויות, לרבות חוות הדעת ועדויות המומחים הרפואיים, סבורה אני כי נכותו התפקודית של התובע, בעבודתו כאיש אחזקה, הייתה משמעותית יותר, בשנים הראשונות שלאחר התאונה ובעת שהתובע ביקש להשתלב, במקום עבודה חדש, אך בחלוף הזמן וכפי שאישר גם פרופ' אנגל, בחקירתו הנגדית, יתכן שיפור בתפקוד, באמצעות תנועות והפעלת איברים אחרים כדי ליצור פיצוי על הפגיעה, (עמ' 4-3 לפרוטוקול ישיבת 26/10/03). בהתחשב בתיאור הפגיעה, המתבטאת בירידה בכח האיגרוף וחסר של סנטימטר אחד, בסגירת היד בכיפוף, מחד ומאידך, בהתחשב בכך שמדובר בפגיעה ביד שמאל, שאינה היד הדומיננטית של התובע ובהתחשב בכך שהתובע, פנה ללימודים ורכש השכלה בתחום הלוגיסטיקה, ראיתי להעריך את נכותו התפקודית של התובע, בשיעור של 15% עד מועד סיום לימודיו, באוגוסט 2003 ומאז ואילך, ראיתי להתחשב בנכות תפקודית, בשיעור של 10%. בסיס השכר 28. על פי תלושי השכר שצורפו לתצהיר התובע, שכרו הממוצע של התובע, עובר לתאונה, עמד על סך של 6,578 ₪ לחודש, (תלושי שכר לחודשים אוקטובר עד דצמבר 1998, נספח ה' לתצהיר התובע). מטעם התובע, הוגשה חות דעת אקטוארית שנערכה על ידי האקטואר גד שפירא, ת/2. איני מקבלת את שיטת שיערוך השכר, כפי שנעשתה בחוות הדעת, על בסיס הצמדה לשכר הממוצע במשק, (עמ' 7 לפרוטוקול), שכן לא הוכח כי שכרו של התובע, היה צמוד לשכר הממוצע במשק. לפיכך, לא ראיתי לסטות משיטת ההצמדה המקובלת, דהיינו, הצמדה למדד המחירים לצרכן, שכרו המשוערך של התובע, מסתכם בסך של של כ- 7,150 ₪ לחודש. הפסדי שכר בעבר 29. אין מחלוקת כי התובע, היה בלתי כשיר לעבודה במשך חמישה חודשים, מיום התאונה ועד ליום 10/6/99. הפיצוי, בגין הפסדי השתכרות, בתקופת אי כושר לעבודה, על פי שכרו המשוערך של התובע, מסתכם בסך של 35,750 ₪, (5X7,150). יצויין כי לא ראיתי לפסוק ריבית, על הפסדי העבר ומנגד, גם לא תתווסף ריבית, לסכומים ששולמו על ידי המל"ל בעבר. 30. התובע, שב לעבודה, ביום 10/6/99, ועל פי עדותו ועדות ריבלין, אכן הוגבל בתקופה זו, בביצוע עבודות הדורשות מאמץ בשתי הידיים (נספח ג' לתצהיר התובע). יחד עם זאת, טענת התובע כי שכרו פחת בתקופה זו, לא הוכחה, באשר התובע, לא צירף לתצהירו תלושי שכר בגין התקופה שלאחר התאונה ועד מועד הפסקת עבודתו בח.ג.י.י ומחקירתו הנגדית אף עלה כי הסיבה להפסקת עבודתו בח.ג.י.י, הייתה אי הענות לדרישתו לתוספת שכר ולא ירידה בשכר. משלא הוגשו תלושי שכר, הטענה להפסדי שכר, בגין ירידה בהיקף השעות הנוספות, כאמור בחוות דעת האקטואר, ת/2, לא הוכחה עובדתית וזאת כשמדובר בנזק מיוחד, הטעון הוכחה. לפיכך, לא ראיתי לפסוק פיצוי בגין הפסדי השתכרות, בתקופה שמיום 10/6/99- מועד חזרתו של התובע לעבודה ועד ליום 21/11/00- מועד סיום תקופת עבודתו אצל המעבידה. 31. אשר ליתרת התקופה בעבר, ממועד הפסקת עבודתו של התובע בח.ג.י.י, 22/11/00 ועד ליום פסק הדין, ראיתי לפסוק פיצוי בגין הפסדי השתכרות, בהתאם לשיעור הנכות התפקודית שנקבעה, דהיינו, הפסד בשיעור של 15% משכרו של התובע, עד ליום 31/8/03 ובשיעור של 10%, ממועד זה ואילך. מעבר לכך שטענת התובע כי פוטר עקב התאונה, נסתרה ונראה כי היוזמה להפסקת עבודתו בח.ג.י.י, הייתה בעיקר שלו ועקב אי הענות לדרישתו לתוספת שכר, ראיתי לציין כי התרשמתי שהתובע הפריז בעדותו, באשר למגבלותיו, עקב התאונה מחד ומאידך, כי ניסה להמעיט בהשלכות פגיעתו בתאונת דרכים, מיום 31/6/02. התובע, לא מסר פרטים, בנוגע לתאונת הדרכים, במסגרת השלמת עדותו הראשית וכשנתבקש, למסור מסמכים אודותיה, השיב כי הדבר תלוי בעורכת הדין שייצגה אותו בעניין תאונת הדרכים, על אף שמדובר במסמכים, המצויים בשליטתו. מהתיעוד שהוגש בנוגע לתאונת הדרכים, (צורף להודעת הנתבעות מיום 29/6/04, על פי הרשות שניתנה בהחלטתי מיום 6/6/04 ובעניין זה, היות וניתנה רשות, להמציא העתק מלא מתיק התביעה של איילון חברה לביטוח בע"מ, סבורה אני כי רשאי היה התובע, לצרף גם את כתב הקבלה שנחתם מאוחר יותר, אם כי ראוי היה שהדבר יעשה בדרך של הגשת בקשה מסודרת ולא על דרך של צרוף מסמך לסיכומים), עולה כי התובע, טען לתקופת מחלה של 122 ימים, בגין אותה תאונה וכן כי התובע, טען שנותרה לו נכות צמיתה, בגין אותה תאונה והסתמך, בעניין זה, על חוות דעתו של ד"ר רזון שניתנה מטעמו ולבקשתו, ביום 15/8/03, ואילו בחקירתו הנגדית, העיד כי "אין לי חוות דעת רפואית", (עמ' 9 לפרוטוקול ישיבת 26/10/03, שורה 20). בהתחשב בכך שלא הוכח קשר סיבתי, בין התאונה, לפיטורי התובע מעבודתו מחד ומאידך, בכך שסביר כי לאחר הפסקת עבודתו, התקשה התובע, בגין הפגיעה בידו, להשתלב בעבודה כאיש אחזקה, לפיכך, פנה ללימודים ולא עבד בתקופה זו שכן מדובר היה בלימודים אינטנסיביים, ראיתי כאמור, להעריך את הפיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר, על בסיס הפסד של 15% משכרו של התובע, לתקופה שמיום 22/11/00 ועד ליום 31/8/03 ובניכוי תקופה של ארבעה חודשים, בגינה טען התובע, לאי כושר מלא לעבודה, בגין תאונת הדרכים, משך 29 חודשים. הפיצוי לתקופה זו, מסתכם בסך של 31,102 ₪ X 29) X 0.15 7,150). ליתרת התקופה, מיום 1/9/03 ועד ליום 1/1/05, משך 16 חודשים, יחושב הפיצוי, על בסיס הפסד של 10% ובסך של 11,440 ₪,X 16) X 0.1 7,150). סך הפיצוי בגין הפסדי השתכרות בעבר, מסתכם סך של 42,542 ₪. היות והפיצוי, לא נפסק, על בסיס הפסד מלא, לא ראיתי לנכות את דמי האבטלה או את דמי השיקום שהתובע קיבל בתקופה זו. הפסדי השתכרות בעתיד 32. בהתחשב בכך שהתובע, רכש הכשרה מקצועית כהנדסאי תעשייה וניהול בתחום הלוגיסטיקה ובתחום זה, סביר כי לנכותו, לא תהא השפעה משמעותית על כושר השתכרותו מחד ומאידך, בהתחשב בכך שהתובע, היה איש אחזקה מיומן ומנוסה ויכול היה להשתלב בעבודה בתחום האחזקה, במקומות עבודה אחרים, ראיתי לחשב את הפיצוי בגין הפסדי כושר השתכרות, על בסיס שכרו המשוערך של התובע ונכותו התפקודית, כפי שהוערכה, בשיעור 10% וזאת עד הגיע התובע לגיל 67. הפיצוי בגין הפסדי כושר השתכרות מסתכם בסך של 150,777 ₪, X 210.8764) X 0.10 7,150). פיצוי בגין הפסד זכויות סוציאליות 33. הוכח כי התובע, נהנה בעבודתו בח.ג.י.י, מזכויות סוציאליות שכללו הפרשה לביטוח מנהלים. בחוות הדעת האקטוארית מטעם התובע, ת/2, נערך חישוב הפסד הפרשות המעביד, לצורך רכישת זכויות סוציאליות, על בסיס הפסד כושר השתכרות מלא. אף התובע, לא עתר בסיכומיו, לפסיקת הפיצוי, לעתיד, על בסיס זה וכאמור, גם באשר לתקופת העבר, אין מקום לפסוק פיצוי על בסיס הפסד מלא, בהתחשב בכך שנכותו של התובע, התגבשה זה מכבר ולא הוכח קשר בין התאונה להפסקת עבודתו בח.ג.י.י. בהתחשב בנכות תפקודית, בשיעור של 10%, ראיתי לפסוק פיצוי, בגין הפסד הפרשות המעביד לרכישת זכויות סוציאליות, בסכום גלובלי של 25,000 ₪. כאב וסבל 34. בהתחשב במהות הפגיעה, גילו ונכותו הרפואית של התובע, בשיעור של 15%, ראיתי לפסוק פיצוי בגין כאב וסבל, בסך של 85,000 ₪, בערכי יום פסק הדין. הוצאות נסיעה וחניה 35. התאונה, הוכרה כתאונת עבודה. לפיכך, זכאי היה התובע, לקבל מהמל"ל החזר, בגין הוצאות הנסיעה לטיפול רפואי. כן יצויין כי הוצאות הנסיעה והוצאות החנייה, הנטענות, לא הוכחו, באשר לתצהיר התובע, לא צורפו קבלות כלשהן. לפיכך, לא ראיתי לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה. עזרה בבית בעתיד 36. לא ראיתי בסיס, לפסיקת פיצוי בגין עזרה בבית בעתיד, על בסיס עלות העסקת עזרה חודשית, כנטען בסיכומים מטעם התובע. יצויין כי התובע לא טען ולא העיד, כי נזקק בעבר, לעזרת הזולת, לצורך ביצוע עבודות במשק הבית ובהתחשב בנכות התפקודית, בשיעור של 10%, בגין פגיעה ביד לא דומיננטית, לא ראיתי הצדקה לפסיקת פיצוי בגין עזרת הזולת, בעתיד. ניכויים 37. מסכום הפיצויים, יש לנכות את הסכומים שהתובע קיבל מהמל"ל, בגין דמי פגיעה, גמלת נכות זמנית ומענק נכות, (כמפורט בתעודת עובד ציבור שהוגשה על ידי הנתבעות). תשלומי המל"ל האמורים, מסתכמים בסך של 111,506 ₪ (בהתחשב בתוספת הפרשי הצמדה בלבד שכן כאמור, לא נפסקה ריבית בגין הפסדי העבר). סיכום 38. סכומי הפיצויים, כפי שנפסקו לזכות התובע, בגין ראשי הנזק השונים, הינם כדלקמן: בגין הפסד השתכרות בתקופת אי כושר לעבודה- 35,750 ₪. בגין הפסד השתכרות בעבר - 42,542 ₪. בגין הפסד השתכרות בעתיד - 150,777 ₪. בגין הפסד זכויות סוציאליות - 25,000 ₪. בגין כאב וסבל - 85,000 ₪. 339,069₪ בניכוי תרומת רשלנות בשיעור 20% - 271,255₪. בניכוי תשלומי המל"ל - 111,506₪. סכום פסק הדין - 159,749 ₪. על סכום פסק הדין, יתווספו שכ"ט עו"ד, בשיעור 20% ומע"מ כחוק וכן החזר הוצאות המשפט הכוללות: החזר אגרה, שכ"ט פרופ' אנגל ומהנדס גיל, בגין חוות דעתם ועדותם, כמפורט בסעיף ז' לסיכומים מטעם התובע, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית, ממועד ההוצאה ועד מועד פסק הדין. לא ראיתי לחייב, בהחזר ההוצאות בגין חוות דעת האקטואר ועדותו, שכן לא מצאתי מה צורך היה בהגשת חוות הדעת. ראיתי כאמור לקבוע כי הנתבעות מס' 2,1 ו-5, ביחד עם הנתבעת מס' 3, אחראיות, לאירוע התאונה וחבות הן, כלפי התובע, על פי החלוקה שנקבעה בסעיף 13 לפסק הדין. כן ראיתי לקבוע במסגרת הדיון בהודעה לצד ג' כי על סופרקרמיק, לשפות את שיינפלד, בגין כל סכום שחוייבה בו כלפי התובע. כן תשלם סופרקרמיק לשיינפלד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסך כולל של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. ההודעה לצד ג' כנגד סהר נדחית, ללא צו להוצאות. כל הסכומים האמורים, ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מיום פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. תאונת עבודה