ניצול האישיות המשפטית של חברה כדי להתחמק מתשלום חוב. עיקול מול שעבוד צף - מה גובר? בשאלות אלו עוסק פסק-דין זה. 1. רקע עובדתי המשיב 2 הוא ספק של צבעים וחומרים שונים למוסכי רכב העוסקים בפחחות וצבע. במסגרת עבודתו סיפק המשיב 2 צבעים וחומרים למשיבה 1, מוסך רפי קאר בע"מ הנמצא ברחוב הסדנא 8 בירושלים. ביום 26.3.1997 ניתן, בבית-המשפט השלום בירושלים, פסק-דין המחייב את המשיבה 1 לשלם למשיב 2 סך של 7,877.92 ש"ח בגין חוב שנותרה המשיבה 1 חייבת למשיב 2 (ת"א 12856/96). פסק-הדין הוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים (תיק הוצל"פ מס' 1-98-11409-03), וביום 24.1.1999 בוצע על-ידי המוציא לפועל עיקול ברישום, של המיטלטלין המצויים במוסך המשיבה 1. ביום 16.5.1999 הגיעו למוסך המשיבה 1 המוציאים לפועל, בלוויית הזוכה (המשיב 2), על-מנת לבצע הליך של "הוצאת המעוקלים". ברם, עם הגיעם למקום נתברר להם, מפיו של מנהל המשיבה 1 מר רפאל אברהם, כי המשיבה 1 - חברת רפי קאר בע"מ (ח.פ. 51-207054-1) איננה קיימת יותר, ובמקום פועלת חברה חדשה בשם מר קאר בע"מ (ח.פ 51-266292-1), היא המבקשת בתובענה זו. המבקשת טוענת, באמצעות מנהלה מר רפאל אברהם, כי היא חברה רשומה כדין בישראל אשר נרשמה לייסוד ביום 27.7.1998, וכי ביום 30.12.1998 רכשה מהמשיבה 1 את כל הציוד והמיטלטלין המשמשים את החברה, תמורת 81,900 ש"ח. לפיכך, מנוע המשיב 2 מלנקוט הליכי הוצאה לפועל כנגד המיטלטלין הנמצאים בבעלותה הבלעדית. המשיב 2 טוען, כי המבקשת והמשיבה 1 הן אותה ישות. המבקשת הוקמה, לטענתו, רק כדי לאפשר למשיבה 1 להתחמק מתשלום חובותיה כלפי המשיב 2, ורישומה בשם שונה ברשם החברות לא נועד אלא כדי לשמש ככסות למשיבה 1. עוד טענה המבקשת בנימוקי הבקשה, כי ביום 11.2.1999 הוטל שעבוד צף עם הגבלה על כלל נכסיה של המבקשת לטובת בנק הפועלים בע"מ, ובתחרות שבין השעבוד הצף לבין העיקול שהוטל על-ידי המשיב 2 - גובר השעבוד הצף (סעיפים 7-6 לבקשה). המשיב 2 הגיש תצהיר תשובה וכן את תצהירו של השוטר אברהם מדיוני, אשר נתלווה להליך הוצאת המעוקלים מידי המבקשת שנערך ביום 8.8.1999. מטעם המבקשת הוגש תצהירו של מר רפאל אברהם, אחד משני בעלי המניות ומנהליה של המבקשת. מטעם המשיבה 1 לא הוגש כל תצהיר ולא הייתה כל התייצבות מטעמה לדיונים. ביום 26.10.2000, בתום פרשת ההגנה, הוריתי כי המבקשת תגיש סיכומיה לא יאוחר מיום 20.11.2000 והמשיבים יגישו סיכומיהם תוך 14 יום מיום קבלת סיכומי המבקשת (בעמ' 14 ש' 21). ביום 7.11.2000 הוגשה על-ידי באת-כוח המבקשת בקשה להשהות הגשת הסיכומים, עד למתן החלטה על-ידי ראש ההוצאה לפועל בבקשת המשיבה 1 לסגירת תיק ההוצאה לפועל נושא התובענה דנן. הבקשה הוגשה בטענה, כי שמה של המשיבה 1, שהיא החייבת לכאורה כלפי המשיב 2, הינו "א. רפי קאר בע"מ" ח.פ. 1-207054-51 ואילו תיק ההוצאה לפועל נפתח כנגד חברת "רפי קאר בע"מ" ח.פ. 1-227054-51, חברה שאיננה קיימת. ביום 15.10.2001 ניתן על-ידי השופט י' נועם פסק-דין הצהרתי (ה"פ 575/01) שלפיו שם הנתבעת בפסק-הדין שניתן בת"א 12856/96 (הוא פסק-הדין נושא בקשת הביצוע בתיק ההוצאה לפועל) הוא "א. רפי קאר בע"מ" ח"פ 1-207054-51. לאור זאת, תיק ההוצאה לפועל לא נסגר. ואולם, עד ליום 13.1.2003 טרם הגישה המבקשת סיכומיה. ביום 13.1.2003 קבעתי, כי "ניתנת למבקשת, לפנים משורת הדין, ארכה להגיש סיכומיה בתוך 15 ימים" (בעמ' 15). החלטתי הנ"ל הומצאה לצדדים ביום 14.1.2003 הן לבא-כוח המבקשת בפקס והן לבא-כוח המשיב בפקס (האישור בתיק העזר והוא נבחן על-ידיי בקפידה). ברם, חרף זאת - רק ביום 14.3.2003 הוגשו סיכומי המבקשת, בלא כל הסבר בדבר האיחור של יותר משנה בהגשתם. כך גם, התגובה לסיכומי המבקשת הוגשה על-ידי בא-כוח המשיב 2 רק ביום 14.8.2003, כשהיא בלתי חתומה, וביום 19.8.2003 הוגשה התגובה כשהיא חתומה. באשר למשיבה 1, עד למועד כתיבת פסק-דין זה לא הוגשו כל סיכומים מטעמה. 2. דיון ומסקנות המבקשת והמשיבה 1 - אותה הגברת בשינוי אדרת? עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה מהווה אבן שואבת לבעלי עסקים שונים, הבוחרים לנהל את עסקיהם באמצעות חברה, בגין היתרונות הרבים אשר מעניק עיקרון זה. חירות ההתאגדות היא, למעשה, אחת מחירויות היסוד המוענקות לאדם בישראל וכל אדם רשאי להתאגד במסגרת פקודת/חוק החברות. עם זאת, פעמים רבות נוסדות חברות אשר כל מטרתן היא הברחת נכסים מנושים, השתמטות בלתי חוקית ממס או התחמקות מביצוע חוזים, וכיוצא באלו מטרות אשר לא לשמן נוצרו מכשיר החברה בע"מ ועקרון האישיות המשפטית הנפרדת. במקרים כאלו, יתעלם בית-המשפט מהאישיות העצמאית הנפרדת של החברה, תוך איונו של מסך ההתאגדות החוצץ בינה לבין הישויות האמיתיות העומדות מאחוריה: "אין כמעט חילוקי דעות כי במקרה שבו ינוצל עקרון האישיות המשפטית של החברה למטרת תרמית מסוג כלשהו, יתעלם בית המשפט ממסך ההתאגדות..." (י' כהן דיני חברות (כרך א) [11], בעמ' 222). "משמעותה של הרמת המסך היא כי... קיומה העצמאי של החברה נדחה ומשייכים את זכויות החברה ובמיוחד את חבויותיה לישויות המשפטיות העומדות מעבר למסך" (א' פלמן דיני חברות בישראל להלכה ולמעשה [12], בעמ' 106). לאחר שעיינתי בבקשה ובתצהיר המצורף לה, בתצהירי התשובה מטעם המשיב 2 ובעדויות הצדדים בבית-המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות והראיות, הגעתי למסקנה, כי המקרה שבפנינו נופל לגדר המקרים האמורים, המחייבים הרמת מסך ההתאגדות של החברה-המבקשת, והסתכלות אל הישות האמיתית המסתתרת מאחוריה. לשון אחר: שוכנעתי כי המבקשת בתובענה זו, איננה אלא חברת-קש "מכשיר" פורמאלי בלבד, אשר נועד לאפשר למשיבה 1 להתחמק מחובותיה כלפי המשיב 2, ועל-כן יש להתעלם מהמסך הפורמאלי החוצץ בין שתי החברות. אפרט ואבאר הטעמים עליהם מושתתת מסקנתי: טעם ראשון - טמון בעובדה, כי השוני היחיד בין החברה-המבקשת לבין החברה המשיבה 1 הוא בשם החברה ובמספר החברה המופיעים ברשם החברות. למעט שני פרטים אלו, לא חל כל שינוי במבנה החברה, בטיב עיסוקה, במיקומה, בדרך ניהולה, או בציוד המשמש אותה במהלך עסקיה: מתדפיס המבקשת ברשם החברות עולה, כי המבקשת מפעילה את אותו המוסך שפעל קודם לכן, באותם החצרים שבהם נוהלה המשיבה 1, באמצעות אותו הציוד, ועל-ידי אותו מנהל - מר רפאל אברהם. זוהי גם התמונה המצטיירת מעדותו של המשיב 2, שלפיה בכל הפעמים שבהן ביקר המשיב 2 במוסך, נוכח הוא לדעת כי העסק מתנהל כמנהגו מימים ימימה (בעמ' 13 ש' 16). המבקשת מצידה לא סתרה ראיות אלו ולא הוכיחה, כי מאחורי הקמת המבקשת עמד צורך כלכלי-מסחרי אמיתי או כל הצדקה עניינית אחרת. אפילו העובדים שהועסקו על-ידי המשיבה 1 לא הוחלפו, ככל הנראה, באחרים, שכן למעט הכחשתו הסתמית של מר רפאל אברהם את הטענה ("לא נכון שכל העובדים שהועסקו על ידי א. רפי קאר בע"מ מועסקים היום על ידי המבקשת" (בעמ' 5 ש' 5)... "המבקשת נעזרה בחלק מצוות העובדים שעבד בעבר אצל המשיבה 1" ס' 16 לסיכומי המבקשת) - לא הובאה לכך כל ראיה אחרת. המבקשת לא הוכיחה כי העסיקה גם עובדים חדשים, או כי העובדים ה"וותיקים" הוחתמו על חוזה חדש עם מעבידתם החדשה. על כל פנים, די לי בעובדה כי חלק מהעובדים שעבדו במשיבה 1 המשיכו לעבוד בחברה המבקשת, כדי להסיק על היעדר כל שינוי משמעותי במבנה הכלכלי של העסק. זאת ועוד, בתמונות שצירף המשיב 2 לתצהירו ניתן לראות, כי בשלט המתנוסס בפתח המוסך כתוב: מוסך "רפי קאר" (ולא מוסך "מאר קאר"). משקלן של התמונות אמנם מועט, שכן המשיב 2 לא ציין מתי צולמו התמונות, וגם על גבי התמונות לא מוטבע תאריך הצילום. מאידך, המבקשת לא טרחה להציג את השלט התלוי כעת בפתח המוסך, על-מנת לסתור את טענת המשיב 2 ולהוכיח כי עם הקמת המבקשת הוחלף שם המוסך ל"מוסך מר קאר". נהפוך הוא, בסיכומיו טען בא-כוח המבקשת כי "המבקשת החלה לפעול ברחוב בסדנא 8 בעיסוק דומה... ובמעבר זה וודאי נותר השילוט הישן על כנו עד שהוסר על ידה..." (סעיף 24 לסיכומיו). מתי הוסר השלט הישן, ומהו הכיתוב על גבי השלט החדש - לא טרח בא-כוח המבקשת לפרט. השארת השלט הישן על כנו מלמדת כי מר רפאל אברהם לא היה מעוניין שקהל הלקוחות יידע על חילופי הבעלות במוסך, מה שמחזק את הרושם, כי המדובר בשינוי פורמאלי גרידא ולא בשינוי חיצוני ממשי , כלפי כולי עלמא. אמנם, מתדפיס המבקשת ברשם החברות עולה, כי בעלי המניות ומנהליה של המבקשת הם מר רפאל אברהם ומר משה כהן, בעוד שבעלי המניות במשיבה 1 היו מר רפאל אברהם והגב' לילך אברהם. ואולם, אין בכך כדי לשנות את מסקנתי: מהתמונה המצטיירת ממכלול העדויות והראיות עולה, כי בפועל, מר רפאל אברהם הוא שניהל את העסק לבדו. בכל העדויות שנשמעו בפניי, בכל התצהירים שהוגשו, ואפילו בדוחות הפעולה השונים מטעם לשכת ההוצאה לפועל - אין כל זכר לאותו מר משה כהן. הלה איננו צד לבקשה דנן, לא הוגש כל תצהיר מטעמו, והא אף לא זומן להעיד לגבי אף שאלה מהשאלות השנויות במחלוקת. המשיב 2 העיד: "עד כמה שראיתי המדובר באותו מנהל ובאותו בעלים. גם כשבאתי אחרי מס' חודשים ישב במשרד אדון רפי קאר וניהלה את החשבונות אשתו..." (בעמ' 14 ש' 6-5) - עדות שכאמור לא נסתרה. מר רפאל אברהם העיד לעניין החשבונית שהוצאה בגין עיסקת המכר (להלן): "בגין חשבונית 1902... לא יצאה קבלה כיוון שהחברה המבקשת כיסתה חלק מהחובות של המשיבה 1 בכספים שלי ושל משה כהן..." (בעמ' 5 ש' 8-7) - מדוע, אם כן, לא זומן מר משה כהן על-מנת להעיד על כך בעצמו?! לא זו אף זו, אם כטענת מר רפאל אברהם - "רק חתימת שניהם בצרוף לחותמת המבקשת מחייבת את המבקשת" (סעיף 2 לסיכומי בא-כוח המבקשת) - נשאלת השאלה, מדוע לא מופיעה חתימתו של מר משה כהן על החשבונית שהוצאה בגין עיסקת המכר? נראה כי למר כהן אין כל עניין או חלק בניהול החברה, בעיסקאותיה או בחובותיה. עוד יצוין, כי הכתובת המופיעה בתדפיס רשם החברות ככתובת המגורים של מר כהן - היא באשקלון, ומאליה עולה השאלה, כיצד מצליח מי שמתגורר באשקלון הרחוקה לנהל עסק הפועל בירושלים? מכל האמור עולה, כי בפועל, מר רפאל אברהם תפקד כמנהלה היחיד של המבקשת, בדיוק כפי שהיה מנהלה היחד של המשיבה 1 (הגב' לילך אברהם החזיקה במניה רגילה אחת בלבד), ומר משה כהן שימש ככל הנראה כ"מנהל צללים", כשותף "על הנייר" בלבד. בנסיבות אלו, שבהן קיומה "העצמאי" של המבקשת, מתמצה כל כולו ברישומה הפורמאלי כחברה נפרדת ברשם החברות, הרי שאין מנוס מהקביעה, כי המשיבה 1 עשתה שימוש בלתי נאות במבנה המשפטי של החברה, על-מנת לרמות ולהתחמק מחובותיה הכספיים כלפי המשיב 2. טעם שלישי - המבקשת טוענת, כי המיטלטלין, נושא צו העיקול, נרכשו על-ידיה מהמשיבה 1 ביום 30.12.1998 תמורת סך של 81,900 ש"ח. ואולם, די בעיון חטוף בחשבונית המס אשר הגישה המבקשת כראיה (נספח ג' לבקשה), כדי ללמד, כי לא היו דברים מעולם: חשבונית מונפקת, כפי שידוע לכל בר בי רב, על-ידי המוכרת בעבור הקונה. והנה, בראש החשבונית שהוצגה על-ידי המבקשת מופיע, הפלא ופלא, שמה של המבקשת - "מר קאר בע"מ" ח.פ 51-266294-1 בצירוף חותמת המבקשת. לו כטענת המבקשת, ציוד המוסך נמכר למבקשת על-ידי המשיבה 1, הרי שהחשבונית הייתה צריכה להיות חשבונית של המשיבה 1, ולא של המבקשת! ואם לא די בכך כדי לעורר ספק בדבר אמיתותה של החשבונית, הנה מצטרפת לכך גם העובדה, כי בתחתית החשבונית מופיע דווקא שמה של המשיבה 1: "בכבוד רב, א. רפי קאר בע"מ". על-ידי מי הונפקה, אם כן, החשבונית, ובעבור מי?! אם המבקשת היא אמנם ישות נפרדת מהמשיבה 1, הכיצד ייתכן שהחשבונית הונפקה הן על-ידי המבקשת והן על-ידי המשיבה 1?! הנה, כי במו ידיה כרתה המבקשת את הבור לעצמה, בהוכיחה באמצעות החשבונית, כי היא והמשיבה 1 הן למעשה אותה ישות, ישות אחת בעלת שני שמות. במהלך חקירתו הנגדית ביום 6.7.2000 טען מר רפאל אברהם, מנהל המבקשת, כי "החשבונית 1902 הוצאה בטעות על נייר של מרקאר בע"מ. למטה כתוב א. רפי קאר בע"מ". אני טעיתי והטבעתי על החשבונית הנ"ל את החותמת של מרקאר במקום החותמת של רפי קאר" (בעמ' 5 ש' 14-11), ולאור זאת הצהיר: "אני מסכים להגיש לבית המשפט מס' חשבוניות לפני חשבונית 1902 ומס' חשבוניות אחרי חשבונית 1902. כמו כן, אני יכול להגיש את הדיווח בגין החשבונית 1902 וכן את הדיווח של מר קאר לגבי התשלום". על סמך דבריו אלו, הוריתי על דחיית המשך חקירתו של העד, עד להגשת המסמכים הנ"ל לבית-המשפט לא יאוחר מיום 15.8.2000 (בעמ' 6 ש' 13-11). ברם, עד ליום 15.8.2000 טרם הוגשו המסמכים. בישיבת ההוכחות שנערכה ביום 26.10.2000, הודיע בא-כוח המשיב 2, כי "מאחר והמצהיר מטעם המבקשת מר רפאל אברהם לא הגיש מסמכים עד 15/08/00 בהתאם להחלטה... אני מודיע שאין לי מה לחקור אותו יותר". או אז טען בא-כוח המבקשת, כי קיבל את המסמכים לידיו לפני מספר ימים ובכניסה לבית-המשפט מסר אותם לבא-כוח המשיב 2, ומשכך ברצונו להגיש המסמכים לבית-המשפט. בא-כוח המשיב 2 חזר על התנגדותו להגשת המסמכים. בהחלטתי, קבעתי כי "משלא הגיש העד את המסמכים במועד שנקבע ומשלא התייצב לחקירה על המסמכים נשמט הבסיס להגשת המסמכים הנ"ל. אשר על כן אני דוחה את הבקשה להגשת המסמכים" (בעמ' 11-10). נוסף על כך, המבקשת לא הגישה כל קבלה בגין הסכום ששילמה, כביכול, למשיבה 1 עבור מכירת הציוד. בעדותו בבית-המשפט הסביר מר רפאל אברהם, כי "בגין חשבונית 1902 מיום 30/12/98 לא יצאה קבלה, כיוון שהחברה המבקשת כיסתה חלק מהחובות של המשיבה 1 בכספים שלי ושל משה כהן. אין קבלה, זה שולם בצורה אחרת" (בעמ' 5 ש' 8-7). "הסכום של ה-70,000 ₪ לא שולמו לחשבון א. רפי קאר, אלא כנגד שיקים חוזרים של א. רפי קאר בע"מ. אני יכול להראות את הפירוט של התשלום הנ"ל של ה-70,000 ₪" (בעמ' 5 ש' 21-19). גם "פירוט" זה, כמו יתר המסמכים שהבטיח העד לצרף לתיק, לא הוגש לבית-המשפט. לא נותר לי אלא לתמוה, מדוע טענות (מוזרות) אלו, לא נטענו כבר בבקשה על דרך ההמרצה ובתצהיר המצורף לה, אלא הועלו לראשונה רק בבית-המשפט, ומדוע לא צורפו המסמכים הנ"ל כבר לבקשה עצמה. עוד יצוין, כי מדובר בחשבונית מעורפלת ובלתי מפורטת, אשר רב בה הסתום על הגלוי: בסוג ההוצאה נכתב רק - "מכירת ציוד", ללא כל תיאור או פירוט של הפריטים שנמכרו. משכך, המבקשת בעצם לא הוכיחה, כי המיטלטלין שרכשה מהמשיבה 1 (אם אמנם רכשה), הם בכלל המיטלטלין נושא צו העיקול. גם מספר הלקוח המופיע בחשבונית - 9999 - הוא סתמי ותמוה. מדוע לא נכתב כי הלקוח הוא מוסך מאר קאר בע"מ? יושם אל לב, כי על גבי החשבונית נכתב, כי נערכה בידי הגב' לילך אברהם, ולפי שם המשפחה ניתן להניח שמדובר בקרובת משפחה של מר רפאל אברהם. עובדה זו מחזקת את המסקנה, כי מדובר בחשבונית פיקטיבית, שאין מאחוריה כל עיסקת מכר אמיתית. לטענת בא-כוח המבקשת, לאחר שהמשיבה 1 מכרה את הציוד למבקשת היא דווחה על ביצוע העיסקה לרשויות המס, מה שמוכיח כי אכן התבצעה עיסקת מכר אמיתית. כהוכחה לכך שהעיסקה דווחה לרשויות המס, הגישה המבקשת את מכתבו של רוח מר מדהלה שלמה למשיבה 1, בו נאמר : "כרואה החשבון שלך אציין כי חשבונית מס מס' 1902 ע"ס 81,900 דווחה לשלטונות המע"מ ושלטונות המס בזמן" (נספח ד' לבקשה). הלכך ייקרא ראיה?! מדוע לא הוגשו ספרי החשבונות של המשיבה 1? זאת ועוד, המכתב נושא את התאריך 2.2.2000, היינו - למעלה משנה מיום שבוצעה כביכול עסקת המכר, ו-6 ימים לפני הגשת הבקשה דנן (ביום 8.2.2000), מה שמעלה את החשש כי המכתב לא נכתב אלא לצורך הגשת בקשה זו, בהתאם לדרישתו של בא-כוח המבקשת. עם זאת, אף בהנחה כי העיסקה אכן דווחה לרשויות המס - עדיין, אין בכך משום הוכחה לכך שהעיסקה אכן נערכה בפועל. טעם רביעי - מצאתי בדברים שנכתבו בדוח פעולה מבצעית מיום 8.8.1999, דברים שנתמכו בתצהירו של השוטר אברהם מדיוני מיום 20.8.2000 ובעדותו בבית-המשפט: ביום 8.8.1999 הגיעו בא-כוח המשיב 2 (עורך-הדין י' סלומון) והשוטר אברהם מדיוני אל המוסך ברחוב הסדנא 8, לשם ביצוע עיקול ברישום אצל המבקשת מר קאר בע"מ בהתאם לצו ראש ההוצאה לפועל. בתצהירו תיאר השוטר אברהם מדיוני את שהתרחש במעמד זה: "עו"ד סלומון הציג למר אברהם את ההוראה לביצוע ההליך וציין במפורש כי מדובר בביצוע עיקול אצל חברת מאר קאר בע"מ. בתגובה הודיע מר אברהם לעו"ד סלומון כי 'אין כאן במוסך כל חברה כזו וכי כאן נמצאת ופועלת חברת רפי קאר בע"מ בלבד'. עו"ד סלומון שב ואמר למר אברהם, כי רק עקב טענתו של מר אברהם בהוצל"פ בעיקול קודם כי במקום פועלת חברת מאר קאר בע"מ, מבוצע עתה העיקול ברישום אצל חברת מאר קאר בע"מ, אך מר אברהם חזר על טענתו כי אין במקום כל חברה בשם מאר קאר בע"מ, וכי כאן פועלת חב' רפי קאר בע"מ. באותו רגע הסבתי את תשומת ליבו של מר אברהם כי על שולחן העבודה כל הניירות והמעטפות נושאות את השם 'מאר קאר בע"מ', ואז טען מר אברהם כי במקום פועלת חברה אחרת בשם 'א.ב אשר'. עו"ד סלומון רשם בתוך הדו"ח את פרטי האירוע לרבות את דברי ואני ועו"ד סלומון חתמנו על המסמך" (סעיף ד'-ו' לתצהירו; ההדגשות שלי - י' מ'). דוח הפעולה צורף לתצהירו של השוטר אברהם מדיוני. בחקירתו הנגדית מיום 6.7.2000 הכחיש מר רפאל אברהם דברים אלו: "אני לא זוכר שאמרתי לך שכאן יושבת חברת רפי קאר ולא חברת מאר קאר. אני אמרתי שכאן יושבת חברת מאר קאר" (בעמ' 4 ש' 4-3). עדותו של השוטר מדיוני, שהינו עד נייטרלי וחסר עניין בתוצאות הבקשה שלפניי, אמינה בעיני והריני מעדיף אותה על פני עדותו של מר רפאל אברהם. עדותו זו של השוטר מדיוני מלמדת, כי מר רפאל אברהם עושה שימוש בשמותיה השונים של החברה שבבעלותו, בהתאם "לצורכי השעה והמקום", תוך שהוא שם ללעג את הליכי ההוצאה לפועל, מהתל במשיב 2 ומנצל לרעה את מכשיר החברה, הכול כדי להתחמק מחובו כלפי המשיב 2. ברצותו - שם החברה שבבעלותו הוא "א. רפי קאר בע"מ", וברצותו - שם החברה הוא "מאר קאר בע"מ". נראה, כי הפעם אף הגדיל מר אברהם לעשות באומרו כי מדובר בחברה "חדשה" בשם "א.ב. אשר". מיותר לציין, כי טענת מר אברהם שלפיה במקום פועלת חברת א. רפי קאר בע"מ, היא המשיבה 1, סותרת טענתו כי המשיבה 1 נסגרה וכבר אינה פעילה. במאמר מוסגר יצוין, כי אם כטענת מר רפאל אברהם, המשיבה 1 איננה פעילה יותר, הרי שהשימוש בשמה הרשום לאחר סגירתה עולה לכדי הטעיית הציבור: "לאחר השינוי אסור לחברה לנהל עסקים בשמה הישן או לעשות בו כל שימוש אחר, שכן פעולה כזו עלולה להכניס לתחולה של את סעיף 98 לפקודה [פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 - י' מ'], אשר במסגרתו ניתן להפעיל סנקציה פלילית ואזרחית הקבועה בסעיף 99 לפקודה בגין שימוש מטעה בשם" (כהן בספרו הנ"ל [11], בעמ' 264; ראה לעניין זה גם ע"א 44/68 מלמן נ' סלם [1]) "...עקרונות החוק הם ברורים, חברה כשהיא מתקשרת עם מישהו חייבת לפרש את השם המדוייק של החברה, שהרי זהו ההבדל בין חברת אחת לחברה אחרת..." (השופט קיסטר בע"א 429/73 חברת ענרל בע"מ נ' ליפשיץ [2]) "...מאז ומתמיד עמדה הפסיקה על כך שהמדובר בשם המלא והנכון הזהה לרישום, ללא שינויים או השמטות כלשהם" (השופט מ' גל בע"א (י-ם) 1228/00 לוי נ' ליטו אופסט בע"מ [5]; ההדגשות שלי - י' מ'). יצוין, כי בסיכומיו הכביר בא-כוח המבקשת מילים בעניין קיומה של סתירה בין סעיף ו' לתצהירו של השוטר מדיוני לבין עדותו בבית-המשפט, סתירה שלטענתו "מעמידה בסימן שאלה את תצהירו כולו" (סעיפים 19, 36 לסיכומי המבקשת). הפכתי והפכתי בדברים אך כל סתירה לא מצאתי! מסתבר, כי טענתו של בא-כוח המבקשת מכוונת לכך שבסעיף ו' לתצהירו העיד השוטר מדיוני "הסבתי את תשומת לבו של מר אברהם כי על שולחן העבודה כל הניירות והמעטפות נושאות את השם "מאר קאר בע"מ..." ואילו בבית-המשפט אמר העד "הסבתי את תשומת לבו של עו"ד סלומון...." (בעמ' 9 ש' 5). בכל הכבוד, מדובר בסתירה שאיננה מהותית, ואין בפרט זה כדי לשנות את גירסתו של השוטר מדיוני, שלפיה - ההוראה לביצוע העיקול ציינה כי מדובר בעיקול אצל המבקשת, אך משהגיע למקום בלוית עורך-הדין סלומון, נאמר להם מפיו של מר אברהם, כי במקום פועלת המשיבה 1, בעוד שעל שולחנו של מר אברהם ראה העד (בעצמו!) ניירת הנושאת את שמה של המבקשת. בין אם תיאר העד את שראו עיניו למר אברהם, ובין אם תיאר זאת לעורך-הדין סולומון (בא-כוח המשיב 2) - גירסתו היא כי מר רפאל אברהם הציג מצגים סותרים באשר לזהותה של החברה! טעם חמישי - נעוץ בסמיכות הזמנים שבין פתיחת תיק ההוצאה לפועל כנגד המשיבה 1 (22.3.1998) לבין "הקמתה" של המבקשת ( 27.7.1998). סמיכות זמנים זו מחזקת את המסקנה כי רישומה של המבקשת ברשם החברות נועד אך ורק כדי לסכל את הליך גביית החוב ולמנוע הטלת העיקול על מיטלטלי המשיבה 1. בסיכומיו טען בא-כוח המבקשת, כי המבקשת הוקמה בטרם הוחל בהליך עיקול המיטלטלין כנגד המשיבה 1, מה שמוכיח כי להאשמותיו של המשיב 2 אין כל יסוד. בכל הכבוד, מדובר בהיתממות מצדה של המבקשת: הליך עיקול הוא, כידוע לכל, פועל יוצא של פתיחת תיק הוצאה לפועל, והקמת המבקשת הייתה אפוא בבחינת "הקדמת רפואה למכה", על-מנת לסכל את הליכי העיקול. העובדה כי הדבר צלח בידיה, בכל הכבוד, אין בה כדי ללמד על טוהר כוונותיה של המבקשת! טעם שישי - מצאתי בעובדה הפשוטה, שהמבקשת בעצם לא הוכיחה כי המשיבה 1 אכן נסגרה ואיננה פעילה יותר, ולו על-ידי הגשת תדפיס של המשיבה 1 ברשם החברות. לאמיתו של דבר, המשיב 2 צירף לתצהירו תדפיס של המשיבה 1 ברשם החברות. התדפיס מעודכן נכון ליום 23.5.1999 היינו - לאחר "ייסודה" של המבקשת, ובראשו נכתב: "סטטוס החברה - פעילה". מכאן, כי בניגוד לטענת המבקשת, המשיבה 1 ככל הנראה עדיין חיה וקיימת. טעם שביעי - טמון בעובדה, כי המבקשת/המשיבה 1 אינה בוחלת בשום אמצעי על-מנת להשתמט מחובותיה ולעכב את הליכי העיקול נגדה. על כך יעיד ניסיונה של המבקשת להיבנות מהטעות שנפלה בשמה של החייבת בתיק ההוצאה לפועל ("רפי קאר בע"מ" ח.פ 51-227054-1 במקום "א. רפי קאר בע"מ" ח.פ 51-207054-1), זאת בשעה שברור כי מדובר בטעות סופר בלבד ולא בטעות בזיהוי החייבת, ובשעה שמצגיו של מר רפאל אברהם עצמו הם שהובילו לטעות: בכל התצהירים, הבקשות והעדויות שמסר מר רפאל אברהם כמנהל המשיבה 1, הן במסגרת ההליכים בת"א 12856/96 והן במסגרת תובענה זו, הוא מציג את עצמו כמנהלה של חברת "רפי קאר בע"מ", בצירוף החותמת "רפי קאר בע"מ" (ראה למשל - הבקשה שהגישה המשיבה 1 לביטול פסק-הדין בת"א 12856/96). גם בשלט המתנוסס בפתח המוסך נכתב באותיות ברורות וגדולות: "מוסך רפי קאר". לא זו אף זו, במהלך ביצוע עיקול ברישום בחצרי המשיבה 1 ביום 8.8.1999, העיד השוטר אברהם מדיוני כי מר רפאל אברהם טען כי במקום פועלת חברת "רפי קאר בע"מ". לאור מצגיו אלו של מר רפאל אברהם עצמו, הייפלא אפוא כי המשיב 2 טעה בשמה של המשיבה 1?! אולם, כל זה, מסתבר, לא עצר בעד מר רפאל אברהם, הפעם בכובעו כמנהל המבקשת, מלהיתלות בקוצו של יוד (או יותר נכון - בקוצה של "א"), ולטעון במצח נחושה כי חברת "רפי קאר בע"מ" איננה קיימת, ועל-כן ההליכים המשפטיים שננקטו נגדה על-ידי המשיב 2 בטלים ומבוטלים. טעם שמיני - מבוסס על התרשמותי השלילית (בלשון המעטה) ממר רפאל אברהם, שבגירסתו ובדבריו איני נותן כל אמון. כאשר מצרפים את כל הנסיבות, אין מנוס מהמסקנה, שהמבקשת הוקמה על-ידי מר רפאל אברהם למטרות מירמה והברחת רכוש. הלכה היא, כי בית-המשפט לא ירשה ניצולו לרעה של עקרון האישיות המשפטית לשם הברחת נכסים (כהן בספרו הנ"ל [11], בעמ' 224). כך למשל, בפסק-הדין שניתן בע"א 478/74 "נהר" בע"מ נ' מדינת ישראל [3], נדון עניינה של אגודה שיתופית אשר העבירה נכסים לחברה שהוקמה במיוחד לצורך זה, ביודעה כי העירייה עומדת לבקש לגביהם "צו הקנייה". בית-המשפט קבע, כי העברת הנכסים הייתה פיקטיבית ונועדה להבריח את נכסי האגודה. לפיכך הרים בית-המשפט את המסך בין האגודה לבין החברה והתייחס אל רכוש החברה כאל רכוש האגודה, באומרו כי "בנסיבות אלה מותר גם מותר היה להרים את מסך ההתאגדות של החברה כאישיות משפטית ולחשוף את טיבה ופרצופה האמיתיים..." (שם, בעמ' 712 לפסק-דינו של השופט ברנזון). "לכל איש יש שם" כתבה המשוררת זלדה, ובעולם המשפט "איש" הוא גם "תאגיד". שם החברה ומספר החברה הם בבחינת "תעודת הזהות" של החברה, ההופכת אותה לאישיות משפטית ייחודית ונפרדת. ואולם, ניצולו לרעה של עקרון האישיות המשפטית, תוך הסתמכות פורמליסטית ופיקטיבית על ישויות משפטיות נפרדות, הנעדרות כל הצדקה כלכלית בחיי המעשה וכל מטרתן היא התחמקות מנושים - אחת היא תוצאתו: התעלמות בית-המשפט מהישויות "השונות" וזיהוין כישות אחת (ראה בעניין זה, דברי השופטת ו' אלשיך בבש"א (ת"א) 13857/01 שמואל רובננקו ושות בניין והשקעות בע"מ נ' שיא החזקות בע"מ [6]). השעבוד הצף - מחסום בפני הליכי הוצאה לפועל? לטענת המבקשת, ביום 11.2.1999 הוטל שעבוד צף עם הגבלה על כלל נכסיה של המבקשת לטובת בנק הפועלים בע"מ, ולפיכך מנוע המשיב 2 מלהשלים את הליך העיקול במסגרת לשכת ההוצאה לפועל. לטענתה "עיקול נכסים ע"י נושה בלתי מובטח הינה פעולה שלא במהלך העסקים הרגיל ולכן נדחית היא בפני השעבוד הצף מכח ההגבלה שבו... הספרות המשפטית קבעה כי... ההגבלה המתירה לחברה לבצע עסקאות רצוניות במהלך העסקים הרגיל אינה מאפשרת הוצאת נכסים כפויה... הסייג אינו חל על מכירה בהליכי הוצאה לפועל..." (סעיפים 27-25 לסיכומי בא-כוח המבקשת). כדי להעמיד דברים על דיוקם, אך אעיר, כי לאור מסקנתי בדבר קיומה של זהות משפטית בין המבקשת לבין המשיבה 1 - הרי שהשעבוד הצף הוטל למעשה על-ידי המשיבה 1. מעיון בתדפיס של המשיבה 1 ברשם החברות מיום 23.5.1999, אשר הוגש על-ידי המשיב 2, עולה כי כבר ביום 2.4.1995 הוטל שעבוד צף על כלל נכסי המשיבה 1 לטובת בנק הפועלים בע"מ. בין שני שעבודים צפים הראשון בזמן גובר, ומכאן כי השעבוד הצף הוטל לפני שעוקלו המיטלטלין על-ידי המשיב 2. על כל פנים, למחלוקת העובדתית בין המבקשת לבין המשיב 2 בעניין הקדימות הכרונולוגית של הטלת השעבוד הצף אין כל נפקות, מאחר וכפי שאפרט להלן, ההכרעה בתחרות בין השעבוד הצף לבין העיקול איננה נקבעת על-פי מועד הטלת העיקול/השעבוד. ומכאן למחלוקת המשפטית. ראשית דבר ייאמר, כי בנק הפועלים, שהוא בעל השעבוד הצף, לא רק שאיננו צד לבקשה דנן, אלא הוא אף לא זומן כעד מטעם מי מהצדדים, לא הוגש כל תצהיר מטעמו, ולא נטענה בנדון כל טענה מצדו. השעבוד הצף נועד להגן על זכותו של בעל השעבוד, והזכות למנוע את מימוש העיקול נתונה אפוא לבנק הפועלים בע"מ ולא למשיבה 1, החייבת. על-כן, לאמיתו של דבר, אין לי כל צורך, במסגרת הבקשה דנן, להכריע בשאלת התחרות בין השעבוד הצף לבין העיקול. אם ירצה בכך בנק הפועלים, יוכל להגיש בקשה לצו-מניעה, על-מנת למנוע את מימוש העיקול בהליכי ההוצאה לפועל (אעיר רק כי אינני יכול שלא לתהות, מה פשר היחס הפטרנליסטי שמגלה המשיבה 1 כלפי בעל השעבוד הצף, ומה עומד מאחורי "דאגתה" הרבה לזכויותיו הקנייניות של בנק הפועלים בנכסים המעוקלים?!...). אף-על-פי-כן, פטור בלא כלום אי אפשר, ורואה אני הכרח לעצמי להתייחס, לפחות במישור התיאורטי, לגופה של טענת המבקשת. טענת המבקשת, שלפיה דין הליכי העיקול להתבטל מאחר ומדובר בעיסקה כפויה שאינה במהלך העסקים הרגיל, בכל הכבוד, איננה מדויקת ויש בה משום הוצאת דברים מהקשרם. אמנם, שעבוד צף, מעצם טיבו, נועד לאפשר לחברה החייבת להמשיך ולפעול במהלך העסקים הרגיל בלבד (ש' לרנר שעבוד נכסי חברה [13], בעמ' 65), ואולם - שלא כטענת בא-כוח המבקשת, הטלת עיקול במסגרת הליכי הוצאה לפועל, כשלעצמו, איננה נחשבת לפעולה החורגת ממהלך העסקים הרגיל, יהיו הסיטואציה והנסיבות שבהן מדובר אשר יהיו. בעניין היקף העיסקאות המותרות אין מסמרות, ואין הגדרה מדויקת ל"עיסקה שאינה במהלך העסקים הרגיל", אלא יש לבחון את כלל נסיבותיה של העיסקה ואת כוונתה של החברה בעריכתה. המבחן הוא: אם העיסקה נועדה לסייע לחברה החייבת בהמשך עסקיה, או שמא מטרתה לפגוע באינטרסים של בעל השעבוד הצף (שם, בעמ' 67-66). כך למשל "מדי פעם נזקקת החברה במהלך העסקים לאשראי נוסף והנושה דורש בטוחה להבטחת חובו, ועל כן ההרשאה לחברה להמשיך בעסקיה כרגיל מתייחסת גם ליצירת שעבודים קבועים. מסיבה דומה, עיקול על נכס משועבד בשעבוד צף עשוי להיות עדיף על השעבוד. לסיכום, הרשות להמשיך בעסקיה הרגילים של החברה כולל בחובו מתן רשות לעניינים שונים הנלווים למהלך העסקים" (שם, בעמ' 69; ההדגשות שלי - י' מ'). בתחרות שבין שעבוד צף לבין עיקול, שהוטל לאחר רישומו של השעבוד הצף ברשם חברות ולפני גיבושו, קבעה הפסיקה בארץ כי השעבוד הצף עדיף רק אם התגבש לפני שהושלמו הליכי העיקול (היינו - לפני שבעל העיקול קיבל לידיו בפועל את הכספים). עיקול שהושלם טרם גיבושו של השעבוד הצף משתכלל לזכות קניינית הגוברת על הנושה המובטח בשעבוד צף. עם זאת, כל עוד לא הושלם העיקול, המחסום שהוא יוצר הינו דיוני בלבד - אין בכוחו למנוע את גיבושו של השעבוד הצף "העיקול מגונן על האינטרס של מטיל העיקול בכך שהוא מונע את הוצאתו הרצונית של המעוקל מרשות החייב" (לרנר בספרו הנ"ל [13], בעמ' 250), "העיקול מהווה רק 'שימת יד' של בית-המשפט או לשכת ההוצאה לפועל על הנכס המסויים" (המ' (חי') 5004/84 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' סלומון [7], בעמ' 420; השופט א' כהן בהמ' (חי') 1132/93 וואנו נ' זירש בע"מ [8], בפיסקה 4). יצוין, כי גיבוש השעבוד הצף הוא פעולה חד-צדדית שיוזם הנושה (בענייננו - בנק הפועלים), ואין היא דורשת שיתוף פעולה מצד החברה החייבת. שונה המצב כאשר באיגרת השעבוד הצף נכללה הגבלה, המגבילה את כוחה של החברה החייבת לעשות בנכסיה כרצונה. טענת המבקשת, שלפיה השעבוד הצף גובר בין שגובש לפני סיומם של הליכי העיקול ובין שלאו - נכונה רק במקרה שבו השעבוד הצף כולל הגבלה מפורשת (מעבר להגבלה האינהרנטית הקיימת בשעבוד הצף מטיבו) לעניין אי-עריכת עיסקאות שאינן במהלך העסקים הרגיל. הגבלה כזו מחזקת את כוחו של השעבוד הצף בעימות מול המעקל. ההגבלה היא היא שמעלה את השעבוד הצף למדרגת שעבוד ספציפי (קבוע) בכל הנוגע לפעולה שנעשתה בניגוד להגבלה (ע"א 542/85 המועצה הישראלית לייצור ושיווק כותנה בע"מ נ' אתא חברה לטקסטיל בע"מ ו-טתה בע"מ [4], בעמ' 563 בין אותיות השוליים א-ב; השופטת ש' ברוש ת"א (ת"א) 20488/88 הבנק הבינ"ל הראשון לישראל בע"מ נ' מרדכי אבן חן מהנדסים בע"מ [10], בפיסקה 6). בענייננו, ההגבלה שנכללה באג"ח עניינה בצורך של החברה החייבת לקבל את הסכמת בנק הפועלים לשעבודם או להעברתם של הנכסים המשועבדים. השעבוד איננו מגביל את עצם האפשרות הנתונה למשיבה 1 לערוך עיסקאות שאינן במהלך העסקים הרגיל. לפיכך, תוקפו של העיקול אינו נידון לבטלות אוטומטית רק מכוח השעבוד הצף הרובץ על הנכסים המעוקלים, אלא תלוי הוא בהסכמתו של הבנק, בעל השעבוד (הסכמה שיכול ותינתן אם פירעון החוב למשיב 2 תואם את האינטרסים של הבנק), ושאלה זו, כאמור, לא עלתה כלל במסגרת הבקשה שבפניי, משום שהמבקשת לא צירפה את הבנק כמשיב לבקשה, לא העידה מי מטעמו ואף לא הוכיחה כי השעבוד הצף קיים על בסיס חוב אמיתי ועדכני לבנק, במועד הרלוונטי לתובענה שבפניי, כלומר למועד הטלת העיקול. פסק-הדין עליו הסתמך בא-כוח המבקשת, ע"א 542/85 הנ"ל [4], עוסק בשעבוד צף שכבר התגבש (באותו מקרה מונו כונסי נכסים בטרם נסתיימו הליכי ההוצאה לפועל) ועל-כן הכריע בית-המשפט, בצדק, כי השעבוד הצף גובר על העיקול. זאת ועוד, באותו עניין דובר בשעבוד עם הגבלה האוסרת על החברה החייבת למכור נכסים או לשעבדם מחוץ למהלך העסקים הרגיל, הגבלה שאיננה קיימת בענייננו. למעשה, גם באותו עניין קובע בית-המשפט בלשון מפורשת כי "זכותו של מעקל שפתח בהליכים להמשיך בהליכי הוצאה לפועל כל עוד לא נזעק בעל השעבוד הצף להגן על זכויותיו בנכס ולמנוע מכירתו שלא במהלך העסקים הרגיל..." (שם, בעמ' 564 מול אות השוליים ה). כך גם בפסק-הדין המנחה בעניין (המ' (ת"א) 1989/93 בליס אופנה בע"מ (בכינוס נכסים) נ' סריגי גחלת בע"מ (להלן - עניין בליס אופנה [9])) דובר בשעבוד צף המגביל את אפשרות החברה לערוך עיסקאות שלא במהלך העסקים הרגיל, ומשכך נקבע כי זכויותיו של צד ג', הנושה בהליכי ההוצאה לפועל "נדחות מפני זכויות בעלי השעבוד הצף, בכל הנוגע לירידה לנכסים המשועבדים בשל התנאים המגבילים שצויינו בפרטים על השעבודים" (בפיסקה 7(9) לפסק-הדין; ההדגשה שלי - י' מ'). בענייננו, מנסה המבקשת ליצוק להגבלה הכלולה בשעבוד הצף, תוכן השונה מהתוכן עליו הוסכם, זאת במטרה להגדיר את העיקול כ"עיסקה מחוץ למהלך העסקים הרגיל". אולם, מאחר וההגבלה הכלולה באג"ח מתייחסת להסכמת הבנק בלבד, ואינה קובעת דבר לעניין טיב העיסקאות המותרות למשיבה 1 - הרי שאין המבקשת יכולה להיבנות מהפסיקה הנ"ל. ההלכה המעניקה להגבלה בשעבוד הצף מעמד של שעבוד ספציפי, הגובר על פעולה/עיסקה שמנוגדת להגבלה - נובעת, למעשה, מלשונה של פקודת החברות עצמה: סעיף 169(ב) סיפה קובע: "...ואולם אם נכללה במסמך היוצר שעבוד צף הגבלה על זכות החברה ליצור שעבודים, והגבלה זו נכללה בפרטים שנמסרו לרישום השעבוד הצף, יהיה השעבוד הצף עדיף על שעבוד שנוצר בניגוד לאותה הגבלה אחרי רישום הפרטים בידי הרשם". לאמור, השעבוד הצף עדיף על השעבוד השני (בענייננו - העיקול) רק אם האחרון נוצר בניגוד לאותה הגבלה. אין המדובר בעדיפות אוטומטית של שעבוד צף עם הגבלה, תהא אשר תהא, על פני העיקול. בעניין בליס אופנה [9] מתייחס בית-המשפט למהותו של השעבוד הצף ואומר כי "ככל הנראה אימצה הפסיקה הישראלית את התיאוריה המכונה באנגליה 'תיאורית הרשיון'. לפי תיאוריה זו, השעבוד הצף חל ומקפיא את כל נכסי החברה משעת יצירת השעבוד הצף , אלא שבעל השעבוד מעניק רשיון או רשות לחברה המשעבדת להמשיך ולבצע עסקאות בנכסי החברה עפ"י הנאמר בתנאי הרשיון (האג"ח). לפי תיאוריה זו, אין מניעה שבעל שעבוד צף יקבע בתנאים המגבילים באג"ח, שזוכה בהוצל"פ לא יוכל לגבות את המגיע לו מהחברה, מתוך הנכסים המשועבדים, לפני בעל השעבוד הצף...". משמע, כי על בעל השעבוד לקבוע את ההגבלה האמורה באופן מפורש באג"ח עצמה (במאמר מוסגר, יצוין כי בית-המשפט מתח ביקורת על תיאורית הרישיון: "התוצאה של דחיית הליכי הוצל"פ של נושה (כמו: ספק חמרי גלם) אף אם נסתיימו, מפני זכותו של בעל שעבוד צף, בשל רישום - בפרטי השעבוד - של הגבלה של החברה המעבדת לעשות עסקות בנכסיה המשועבדים שלא במהלך עסקיה הרגיל, יוצרת תוצאה שהיא אבסורדית. הנושה נתון בידיה של החברה החייבת. תרצה, תפרע את חובה לספק... אולם אם תסרב הנושה לא יוכל לגבות את המגיע לו מהחברה ע"י ירידה למכיסה בשל התנאי המגביל...". לדעת השופט י' לויט יש להבחין בין תנאי מגביל ליצירת שעבוד לבין תנאי מגביל לגבי עיסקאות אחרות (כגון - עיסקת מכר, המחאה וכו'...) כאשר רק הסוג הראשון יעניק לבעל השעבוד הצף הגנה כשל בעל שעבוד קבוע. אולם, שינוי ההלכה נתון לבית-המשפט העליון בלבד). בפסיקה קיימת, אם כן, הבחנה ברורה בין "שעבוד צף קלאסי" (בלי הגבלה) לבין "שעבוד צף עם הגבלה", כאשר תוכן ההגבלה הוא שקובע את גורל התחרות בין העיקול לבין השעבוד הצף. פרופ' לרנר כותב בספרו הנ"ל [13] כי הגבלה האוסרת על עריכת עיסקאות מחוץ למהלך העסקים הרגיל של החברה החייבת, קיימת בפועל בכל אגרת חוב היוצרת שעבוד צף ולכן ההלכה הנ"ל הינה תיאורטית. בענייננו - הגבלה כזו איננה קיימת באג"ח שיצרה את השעבוד הצף ולכן ההלכה, בכל הכבוד, איננה תיאורטית כלל וכלל!! 3. סוף דבר (א) התובענה נדחית. כפועל יוצא מכך, הריני מבטל ההחלטה מיום 19.1.2001 (בש"א 8975/00) בדבר עיכוב הליכי ההוצאה לפועל בתיק הוצל"פ מס' 1-98-11409-03. המשיב 2 רשאי להמשיך בהליכי הוצאה לפועל של המיטלטלין המצויים במוסך המבקשת/המשיבה 1 ברחוב הסדנא 8 בירושלים. (ב) בנסיבות העניין ובשים לב להוראות תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 מחייב את המבקשת לשלם למשיב 2 הוצאות משפט וכן שכר טרחת עורך-דין (כולל) בסך 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל ממש. ניתן היום, כ"ב באב תשס"ג (20.8.2003), בהיעדר הצדדים.שעבודעיקול