עצב אולנרי נכות

להלן פסק דין בנושא עצב אולנרי - נכות מתאונת דרכים: עניינו של פסק דין זה הוא גובה הפיצויים להם זכאי התובע, בגין תאונת דרכים שעבר. רקע עובדתי 1. התובע, יליד 15.9.75, נפגע בתאונת דרכים ביום 9.1.2001. בעקבות פציעתו בתאונה, סבל מפציעה רב מערכתית, מוחית, ראתית ובטנית, שחייבה אשפוז של חמישה וחצי חודשים בבית החולים סורוקה ובבית חולים לוינשטיין. גדר המחלוקת 2. הצדדים חלוקים על רמת הנכות הרפואית והתפקודית של התובע, ורכיבי הנזק השונים. לטענת התובע הוא זכאי ל 73% נכות רפואית ותפקודית, ואילו הנתבעים סבורים כי נכותו הרפואית מסתכמת ב 69.4% נכות. גובה הפיצויים הנדרשים על ידי התביעה הוא על סך 3,693,000 ₪, ואילו הנתבעים סבורים כי סך ניזקו של התובע מגיע לכדי 551,000 ₪ בלבד, לאחר ניכוי התשלומים התכופים מגיע הסכום לסך 472,000 ₪. מסכום זה יש לטענתם, לנכות את התשלומים התכופים והתשלומים המגיעים לתובע מהמוסד לביטוח לאומי. דיון הנכות הרפואית 3. בתחילת הדיון בתיק מונו שלושה רופאים מומחים על ידי בית המשפט. לבקשת ב"כ התובע, ובהמלצת המומחה לנוירולוגיה, מונה בשלב מאוחר יותר מומחה בתחום הפסיכיאטריה. המומחים הגישו את חוות דעתם, חלקם נתבקשו ליתן הבהרות, וחלקם העידו בפני בית המשפט. בחנתי את טענות הצדדים, בכל רכיב נזק בנפרד, בהסתמך על חוות דעתם של המומחים מטעם בית המשפט. א. בתחום הפנימי על פי חוות דעתו של פרופ' מ. אליקים, מומחה למחלות פנימיות ולב, מגיעה לתובע נכות של 20% לצמיתות, על פי סעיף 14/ג/1 לתקנות הביטוח הלאומי, בגין כריתת המעי הדק הסופי. לנתון זה אין מחלוקת בין הצדדים, ואני מאמץ המלצה זו. ב. בתחום האורטופדי על פי חוות דעתו של פרופ' ד' סגל, מומחה באורטופדיה, לתובע פגיעות בשלושה אזורים: שבר בעצם הירך הימנית, פגיעה במרפק הימני ובעצב האולנרי הימני. על פי חוות דעתו הראשונה, לא תהיה לתובע נכות צמיתה בגין השבר בעצם הירך, הנכות בגין הפגיעה במרפק מגיעה ל-30%, לפי סעיף40(7), ובגין פגיעת העצב האולנרי ל-50% לפי סעיף 31(5)(ב). ברם מאחר ואובדן האמה כולה כרוכה בנכות של 65%, ואין זה הגיוני שסך הנכויות יהיו גבוהות יותר מכריתת האמה כולה, ממליץ הוא כי הנכות במרפק הימני והעצב האולנרי תהיה לא מעבר ל-50%. בחוות דעת מאוחרת יותר מיום 28.3.04 הוא ממליץ על נכות של 30% בגין העצב האולנרי, בתיקון לסעיף 31(5)(א), בציינו כי ההגבלה ביישור האצבעות היא תולדה של חוסר תפקוד השרירים, ולא מסיבה מכנית, שכן לא היו לו שברים באזור, זאת בניגוד לדעתו של פרופ' ארגוב, כפי שיפורט בהמשך. אני מקבל ההמלצה לגבי המרפק, וקובע לתובע נכות צמיתה של 30% בגין הנזק במרפק. לנכות בגין העצב האולנרי אתייחס בנפרד. ג. בתחום הנוירולוגי 4. על פי חוות דעתו של פרופ' ז' ארגוב, מומחה בנוירולוגיה, מומלץ לקבוע נכות צמיתה בעבור הנזק הקוגניטיבי 15%, על פי סעיף 35 בין ב' ל-ג', ובעבור הנזק האולנרי 20%, על פי סעיף31(5)(א)(3)(ימין). לשאלות הבהרה של ב"כ התובע התייחס המומחה כלהלן: באשר לעצב האולנרי, ציין המומחה, כי מדובר בחולשה ולא בשיתוק, ולכן אין לתובע מבחינה תפקודית נזק מוחלט ומלא, ומידת הפגיעה יורדת בהדרגה. לכן קבע את נכותו בדרגה הבינונית. באשר לנזק הקוגניטיבי, קובע המומחה כי קיימת ירידה קלה בתפקוד, בתחומי ההפשטה ופתרון בעיות, המגבילה את כושר תפקודו הסוציאלי וכושר עבודתו באופן בינוני, ובנוסף לליקויי קשב , מגיעה נכותו לכדי 15%. באשר להפרעה ההתנהגותית, ממליץ הוא לקבל המלצה של פסיכיאטר, וכך אכן נעשה על ידי בית המשפט. 5. כפי שניתן ללמוד, התעורר ויכוח בין המומחים הרפואיים ביחס למידת הנזק שנגרם לעצב האולנרי בידו הימנית של התובע. בחוות דעת מתוקנת מסכים פרופסור סגל על פציעה של 30% לעצב האולנרי, כאשר חוות דעתו של פרופ' ארגוב הינה 20%. אני מקבל את חוות דעתו של פרופסור ארגוב, שהפגיעה העיצבית היא בתחום מומחיותו, וקובע לתובע נכות צמיתה של 20% בגין הפגיעה בעצב האולנרי, מן הנימוקים שהועלו, בשים דגש כי מדובר בחולשה ולא בשיתוק, וכן לאור ירידתה ההדרגתית של הפגיעה. כן אני קובע לתובע נכות צמיתה של 15% בגין הנזק הקוגניטיבי. ד. בתחום הפסיכיאטרי 6. דר' י. אבני, שמונה למומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, קבע לתובע נכות פסיכולוגית צמיתה בשיעור של 10%, בגין אי שקט, חרדה ודיכאון, בנוסף לנכות הקוגניטיבית שנקבעה על ידי הנוירולוג. לטענת הנתבעים הייתה לתובע בעיה נפשית עוד בטרם התאונה, והוא שוחרר מצה"ל בגין פרופיל 21 מסיבה נפשית. דין טענה זו להדחות. דר' אבני בחקירתו בבית המשפט מציין: "נשאלתי כבר פה אם הייתה לו נכות קודמת ומה היא. אמרתי שהייתה לו. אחת מהבעיות שהיו לו שהוא לא תפקד במסגרת צבאית, ושהוא שוחרר מהצבא לפני תום השירות שלו. וגם אז סבל מחרדה ודיכאון. זה לא אומר שלא נוספו לו חרדה ודיכאון אחרי התאונה וזה לא עושה אותו בריא קודם. עכשיו שיעור החרדה והדיכאון יותר גבוהים מהעבר ולכן המלצתי על אחוזי נכות שהם לא גדולים, עשרה אחוז אחרי פגיעה כזו..." (פרוטוקול ע' 30-31, שורות 18-21, 1-2). לשאלת ב"כ התובע השיב המומחה: "מבחינה פסיכיאטרית שלא כוללת את הצד הנוירולוגי, יש לו כיום 20% נכות, ובעקבות התאונה נוספו לו 10% נכות" (פרוטוקול, ע' 31, שורות 10-13). ובהמשך: "נכות פסיכיאטרית היא תמיד תפקודית" (ע' 32, שורות 8-9). לאור ההמלצות הללו, אני קובע כי נכותו הרפואית והתפקודית בתחום הפסיכיאטרי תעמוד על 10%. 7. להלן סיכום מכלול נכויותיו הרפואיות של התובע: בתחום הפנימי- 20%. בתחום הקוגניטיבי- 15%. בתחום הפסיכיאטרי- 10%. מרפק ימני- 30%. עצב אולנרי 20%. לסיכום אני קובע כי סך הנכות הרפואית המשוקללת של התובע הוא 65.7%. הנכות התפקודית 8. הלכה פסוקה היא כי הנכות הרפואית נקבעת על ידי מומחים רפואיים, והיא משמשת אף לצורך קביעת שיעור הכאב והסבל של הניזוק, אולם נכותו התפקודית נקבעת על ידי בית המשפט בהתאם למידת הפגיעה שגורמת הנכות הרפואית לתפקודו של התובע. בית המשפט קובע את שיעור הנכות התפקודית על פי פרמטרים אחדים לרבות גילו, עברו ומגבלותיו. לענין זה יפים דבריו של כבוד השופט ת' אור בע"א 3049/93 - סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח' . פ"ד נב(3), 792: "הנכות התפקודית באה להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית. היא באה להצביע על מידת ההגבלה בדרך כלל, שיש בנכות הרפואית שנגרמה לתובע. על אף זאת, נעשה, לעיתים, שימוש במונח זה כבא לבטא את מידת ההשפעה של הנכות על התובע המסוים בהתחשב במקצועו או עיסוקו, סיכוייו לחזור ולעסוק בהם, או ההגבלה שיש לו לעסוק בהם". (שם, 801). השאלה הצריכה תשובה, בסופו של יום, היא שאלת הגריעה מכושר ההשתכרות של התובע. א' ריבלין בספרו תאונות הדרכים, סדרי דין וחישוב פיצויים. מהדורה שלישית, מציין: "אכן. במרכזה של תביעת הפיצויים בגין נזקי הגוף שהוסבו בתאונת הדרכים, עומדת הוכחת הפגיעה התפקודית, ולאו דוקא הנכות הרפואית. אולם הנכות הרפואית משמשת אמת מידה חותכת בפסיקת הנזק הלא ממוני, והיא העומדת גם בבסיס התשתית הראייתית, שביסוד הוכחת הפגיעה התפקודית". (שם, 551-552). 9. לטענת התובע הנכויות גורמות לו לפגיעה תפקודית קשה, השוללת ממנו לחלוטין את הכושר והיכולת לשוב ולהשתלב בשוק העבודה, וכפועל יוצא מכך, שוללת הפציעה לחלוטין את כושר השתכרותו. לטענת הנתבעים שיעור הפגיעה התפקודית מגיע לכדי 30%, כמחצית מנכותו הרפואית של התובע, ויש לחשב את הפסדי התובע בהתאם. לטענתם, נגיע לתוצאה דומה, גם אם נצא מנקודת הנחה שהתובע יוכל במומו להשתכר את שכר המינימום במשק, ובשים לב לשכרו אילולא התאונה. בחנתי את הטענות הללו, כמו גם את יכולותיו, לאור נכותו הרפואית. בת"א (ב"ש) 1017/00, אלענמי מהדר נ' סהר חברה לביטוח (טרם פורסם), (להלן: "פרשת אלענמי") נדונה נכות דומה למקרה שבפנינו. כבוד הנשיא ג' גלעדי קבע: "התובע, לולא נפגע בתאונה, היה עוסק, לאור חומר הראיות שבפני, בעבודות שקשורות בהפעלת הידיים. הן אם מדובר בעבודות פיזיות רגילות כגון עבודה בבניין, או עבודה בחקלאות או עבודת נקיון, והן אם מדובר בנהיגה, שגם היא כרוכה בהפעלת כוח הידיים. היות ונכותו של התובע היא בשיעור של 47.75%, כפי שנקבע לעיל, ומאחר ועיקר הנכות קשורה בהפעלת היד השמאלית, מן הראוי לחשב את הפסד השתכרותו, על בסיס הנכות שנקבע. לגבי טענת הנתבעות כי התובע יכול לבחור מקצוע בהתאם למגבלות שהוא סובל, התשובה היא שלא כל המקצועות פתוחים בפניו" (שם, פסקה 5). התובע בחקירתו הנגדית בבית המשפט מציין בהקשר זה: "אני רוצה לעשות משהו עם עצמי, לעשות עבודה משרדית של ארבע שעות". בהיות עבודתו הקודמת של התובע כרוכה בעבודה פיזית, בחנתי מהן יכולותיו כיום, בהתייחסות לכל רכיב נכות השנוי במחלוקת בנפרד: הנכות הפנימית 10. לטענת הנתבעים, אין להחשיב את 20% הנכות שנקבעו לתובע בגין הנכות על פי המלצת המומחה למחלות פנימיות, מאחר ובתצהיר עדותו הראשית לא ציין התובע כל תלונה בגין השלשולים, ולכן אין ליחס לכך משמעות תפקודית כלשהי, ואין בכך משום פגיעה בכושר השתכרותו. אכן, לא צויינה על ידי התובע כל תלונה בנושא בתצהיר עדותו הראשי. יחד עם זאת הנתבעים לא טרחו לחקור אותו בנושא זה, בתוקפם המלצה זו לראשונה בפרק הסיכומים. בחוות דעתו של פרופסור אלייקים מציין המומחה: "התובע מתלונן על שלשול קל שלוש פעמים ביום, עובדה שלא הייתה קיימת לפני התאונה. בניתוח הבטן שעבר אחר התאונה נעשתה כריתת המעי הדק הסופי, אשר מביאה לתת ספיגה, בעקר של מלחי מרה וויטמין B12. תת ספיגה של מלחי מרה גורמת לשלשול ויכולה להסביר חלק מההפסד במישקלו". אני סבור כי תלונה זו בפני הרופא משקפת את מצבו בתחום זה, גם אם לא הזכיר זאת באופן פורמלי בתצהירו. לא זו אף זו, אין להתעלם מן התוצאות הנלוות לכריתת המעי הדק הסופי. בת.א. 399/98, רוטנפלד נ' דולב חברה לביטוח, נדון מיקרה דומה של כריתת המעי הדק. שם קבעה כבוד השופטת ב. גילאור: "למרות שאין לי ספק שמאז התאונה לא חזר התובע לעבודה כלשהי, תועמד נכותו התפקודית על 60%. יש ממש בטענתו כי כתוצאה מהצורך לאכול מנות קטנות של מזון בתדירות גבוהה, ונוכח היציאות המרובות מהן הוא סובל, אין הוא מסוגל לעבוד באופן מלא, גם בעבודה דוגמת זו בה הוא עבד. יש לו קשיים גם בתפקוד בגין המגבלות בדופן הבטן, והוא מתקשה בכל מאמץ". אשר-על-כן, אני קובע לתובע נכות תפקודית של 10% בתחום הפנימי. הפגיעה בעצב האולנרי 11. לטענת ב"כ הנתבעים, לפי הסברו של פרופ' ארגוב, בתשובות ההבהרה שנתבקש להן על ידי ב"כ התובע, אין מדובר בשיתוק אלא בחולשה בקבוצה אחת של שרירים הקשורה בהפעלת אצבע חמש. יוצא, איפוא, כי התובע סובל בגין הגבלה במרפק. את טענתם זו של הנתבעים קבלתי, ואכן קבעתי את נכותו הרפואית בהתאם להמלצה זו, ולא בהתאם להמלצתו של פרופ' סגל, בהתחשב בעובדה שאין מדובר בשיתוק מוחלט אלא בהגבלה. יחד עם זאת הפגיעה היא בידו הימנית של התובע, ואין מחלוקת שיכולת הפעלתה מוגבלת ביותר. לפיכך אני קובע לתובע נכות תפקודית בשיעור של 20% לצמיתות, בגין הפגיעה בעצב האולנרי. הפגיעה בתחום הקוגניטיבי 12. לטענת ב"כ הנתבעים התובע לא הפגין בעדותו בעיות בתחום זה כגון: קשיי ריכוז, בעיות זיכרון וכו'. דין טענה זו להדחות. פרופ' ארגוב בחוות דעתו מתייחס במפורש ובמודגש לנושא התפקוד בציינו: "ירידה קלה בתפקוד בתחומי ההפשטה ופתרון בעיות, המגבילים את כושר תפקודו הסוציאלי וכושר עבודתו, בנוסף לליקויי קשב. לפיכך נכותו התפקודית של התובע בגין הפגיעה הקוגניטיבית תהיה 15%" . לסיכום אני קובע כי נכותו התפקודית של התובע תהיה 50%. נזק לא ממוני 13. אין חולק כי עובר לתאונה היה התובע בריא בגופו, עם בעיות נפשיות המוערכות על ידי המומחה לפסיכיאטריה בשיעור נכות של 10%. נכותו הרפואית של התובע לאור התאונה היא 65.7%. התובע נפגע בידו הימנית, וכן יש לו נזקים בבטנו ובתחום הפסיכיאטרי והקוגניטיבי. התובע היה מאושפז 163 יום בבתי חולים. לפי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו 1976, ובהתחשב בנתונים הללו, ועל דעת הצדדים, יהיה התובע זכאי לפיצוי בגין נזק לא ממוני בסך 163,000 ₪, בצירוף הצמדה וריבית מיום התאונה. הנזק הממוני 14. עובר לתאונה עבד התובע כצבעי ומנהל עבודה בעסק משפחתי שהיה בבעלותו של אחיו, ועסק בביצוע עבודות צבע באתרי בניה במתכונת של קבלנות מישנה. לתובע אין הכשרה מקצועית פורמאלית, הוא רכש את מקצועו תוך כדי עבודתו. לטענת ב"כ התובע, הפגיעות שתוארו גורמות לפגיעה תפקודית קשה, השוללת את כושר יכולתו לשוב ולהשתלב בשוק העבודה, ולפיכך שוללות לצמיתות את כושר השתכרותו. לטענת הנתבעים לתובע עבר עברייני, בצה"ל נקבע לו פרופיל 21, הוא אובחן על ידי דר' אבני כאישיות אנטי סוציאלית, קשה לו להסתגל למסגרות ולציית לחוקים, ולפיכך המסקנה היא כי גם אילולא התאונה היה התובע מתקשה להשתלב בעבודה ולהתמיד בה. כמו כן, לטענתם, בעת התאונה עבד התובע בחברה משפחתית, בסביבה מגוננת, ושכרו היה בהתאם. העסק נסגר בשנת 2001, ועל כן אילולא התאונה היה התובע מוצא עצמו ללא עבודה ומן הסתם היה מתקשה להשתלב בשוק העבודה. גם אם היה משתלב בסיס שכרו היה נמוך בהרבה נוכח נתוניו האישיים הנמוכים. כן לטענתם, בהיות התובע בעסק משפחתי, לא הוכיח קידום לאורך שנים, ולכן אין להיזקק לשכר הממוצע במשק. עוד לטענתם, עדותו של התובע, היא עדות יחידה, שאין לה סיוע, בעיקר בכל הנוגע למגבלותיו וקשיי תפקודו. ע"פ סעיף 54 לפקודת הראיות חלה על בית המשפט חובת הנמקה אם יבקש להישען עליה. הפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמיתי לפסיקה על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה. (י' קדמי, על הראיות, חלק שני, תשנ"א ע' 690 וע"א 231/72 - עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' ישראל זוטא ואח' . פ"ד כז(1), 679. עדות התובע, לטענתם, בלתי אמינה ומתחמקת. כך בעניין הסתירות בתצהיריו על מועדי שירותו בצה"ל ותפקידיו בזמן השירות, וכך גם בנוגע לעברו הפלילי וטענתו כי אינו זוכר בכמה עבירות הורשע. (ע' 16 לפרוטוקול, שורות 6-7, ע' 17, שורות 7-18, ע' 25, שורות 7-8). לעניין הצורך להתחשב בנתונים הנמוכים של התובע, לרבות עבריינותו, הנתבעים מפנים למספר פסקי דין בהם נפסק כי אין להיזקק לשכר הממוצע במשק כבסיס לחישוב הפסדיו של התובע בגין התאונה שארעה. 15. מעיון בפסקי הדין, אליהם מפנים הנתבעים, מצאתי גם החלטות אחרות, התומכות במתן פיצוי בהתאם לשכר הממוצע, גם כאשר מדובר באוכלוסיות עם פוטנציאל מוגבל. בע"א 92/87, סיגלית דנן נ' יעקב חודדה ו-2 אח', פ"ד מה(2), 604 נקבע הפיצוי לפי ממוצע שכרו של התובע. כבוד השופט ת' אור ציין בהקשר זה: "שכר (השכר הממוצע במשק - ע. ב.) זה עם היותו מקובל בחישוב כושר השתכרותם של נפגעים בגיל צעיר, אינו אלא בגדר נתון סטטיסטי, מקום שנעדרים נתונים אחרים על אודות הנפגע. ואולם, כאשר ידועים פרטים על רקעו ונטיותיו של הנפגע העומד בפני בית המשפט, אין עוד להזקק לממוצעים, ויש לקבוע את סיכויי הנפגע להשתכר, אלמלא מומו על יסוד נתוניו האינדבידואליים. אכן, בעיסוק זה של הערכת סיכויים רב הנסתר מן הנגלה, אך משידועים לנו נתוניו וכישוריו של הנפגע, אין אנו חופשיים להתעלם מהם לטובת נתונים ממוצעים". (שם, 607). כך גם בע"א 3758/90, משה דמרי נ' מדינת ישראל (משרד הבריאות), תק-על 95(1), 1320 ,קבע כב' השופט ת. אור: "כשם שכישורים אינטלקטואליים מיוחדים לקטין יכולים להוות, בנסיבות מתאימות, הצדקה לקבוע כושר השתכרות גבוה מהשכר הממוצע במשק, כך גם כישורים דלים יכולים, בנסיבות מתאימות, לשמש הצדקה לקבוע כושר השתכרות נמוך מהשכר הממוצע במשק". (שם, 1324). מאידך, ב"פרשת אלענמי" נדונה תביעת נזיקין בתאונה בה היה מעורב קטין בדואי שנפגע בהיותו בן עשר. כבוד הנשיא ג' גלעדי פסק כי יש לחשב את הפסדי ההשתכרות של התובע על בסיס השכר הממוצע במשק במדינת ישראל בציינו: "מסקנתי היא, שבמקרה הנוכחי, יש לחשב את הפסד ההשתכרות של התובע על בסיס השכר הממוצע במשק במדינת ישראל. נכון הדבר, כפי שטוען ב"כ הנתבעות, שהתובע משתייך לאוכלוסיה הבדואית... אולם אין עובדות אלה צריכות להוביל אותנו בהכרח למסקנה, שאילו גדל התובע, ללא התאונה, הוא לא היה מגיע בבגרותו, להשתכר את השכר הממוצע במשק" (שם, פסקה 4). יצויין, כי אין בטענות הנתבעים כדי לסתור ממצאים רפואיים, כמו גם נתונים עובדתיים על השתכרותו בטרם התאונה, ומסקנות באשר לפוטנציאל ההשתכרות שלו, שהם המשתנים העיקריים לחישוב הנזק הממוני. בהיות התובע מנהל עבודה, אשר בפיקוחו מספר ניכר של עובדים, כעדות אחיו, אני סבור כי הוכיח יכולת קידום במקצועו. התובע ביצע את עבודתו על הצד הטוב, וסביר להניח כי יכול היה אף לתפקד כמנהל עבודה או צבעי עצמאי. הפסד כושר השתכרות בעבר ובעתיד 16. לטענת ב"כ התובע, מן הדיווחים שצורפו לרשויות המס בשנת 2000, (התיעוד צורף לתצהיר התובע), עולה שבמהלך עבודתו בסמוך לתאונה השתכר במשך 10 חודשים 51,985 ₪, שהם 5.200 ₪ לחודש בהערכה נומינאלית, ו 5,600 ₪ הערכה ריאלית. ברם, לטענתו, סכום זה אינו משקף את מלוא כושר ההשתכרות של התובע, שכן אם היה ממשיך לעבוד ולהתפתח סביר להניח כי היה צפוי להשתכר 7,000 ₪ לחודש, אם כעובד שכיר או כעצמאי. לפיכך, לטענתו, הוא זכאי לפיצוי על סך 294,000 ₪, עבור נזקיו בעבר, על פי תחשיב של הפסד השתכרות בסך 7,000 ₪ לחודש במכפלה של 42 חודש. (3.5 שנים) כן הוא זכאי, לטענתו, לפיצוי על סך של 1,981,000 ₪ בגין אבדן השתכרותו בעתיד. (7000 במכפלה של 283 מקדם היוון ו 41 שנה). הנתבעים מבחינים בארבע תקופות, לצורך חישוב הנזק כתוצאה מהפסד כושר השתכרות. א.התקופה ממועד התאונה ועד סוף 5.01: כפי שעולה, לטענתם, מטופס 106 שהגיש התובע, הוא קיבל שכר מלא ממקום עבודתו בחמשת החודשים הסמוכים לתאונה, ובהתאם אינו זכאי לפיצוי על חודשים אלה. ב. תקופת האשפוז בין יוני לדצמבר 2001: במהלך התקופה בה היה מאושפז התפרקה החברה בה עבד, ולכן גם אילולא התאונה לא היה לתובע מקום עבודה, לכן מציעות הנתבעות לפצותו בסכום גלובלי של 30,000 ₪. ג. התקופה מינואר 2002 עד לזמן ההתדיינות: לטענת הנתבעות, התובע פנה למוסד לביטוח לאומי על מנת למצות זכויותיו לאחר כשלוש שנים, ולכן לא פעל לפי חובת הקטנת הנזק המוטלת עליו. לאור האמור מסכימים הנתבעים לפצותו בשיעור של 30% בלבד, בגין הפגיעה בכושר השתכרותו. ד. הפסדי השתכרות לעתיד: הנתבעים מציעים לפצות את התובע בגין הפסדי השתכרות לעתיד על בסיס שכר חודשי של 4,000 ₪, לאחר ניכוי מס הכנסה, ועל פגיעה בכושר השתכרות בשיעור של 30%, עד הגיעו לגיל 65, בהיותו שכיר. לכן זכאי התובע לטענתם לפיצוי בסך 317,000 ₪ (4,000במכפלה של263.9786 מקדם היוון עד הגיעו לגיל 65 ו30% נכות). 17. בנסיבות העניין כפי שפורטו, לאחר בחינת טענותיהם של הצדדים, אני קובע כי בתקופה בה קבל התובע משכורת ממקום עבודתו הוא לא יפוצה. לגבי תקופת האשפוז מיוני עד דצמבר 2001, יהיה התובע זכאי לפיצוי לפי הגובה הריאלי של משכורתו האחרונה, כשהוא צמוד למדד. כך גם לגבי התקופה מינואר 2002 ועד לזמן ההתדיינות. הבסיס לחישוב יהיה משכורתו בערכה הריאלי, בנכות תפקודית של 50%, החל מיוני 2001 ועד לחודש אוגוסט 2004, מועד מתן פסק הדין. ממועד זה ועד הגיעו לגיל 67, יהיה התובע זכאי לפיצוי על פי השכר הממוצע במשק, בסך 6837 ₪ לחודש. אני סבור כי אילולא התאונה, היה לתובע סיכוי סביר למצוא עבודה במקצועו כצבעי, וכמנהל עבודה, ואף להתקדם בה. זאת ניתן ללמוד מעדותו של אחיו מיום 7.3.2004, בה ציין: "ש: אמרת שהוא ניהל את העבודה מול 7 קבלנים גדולים. ת: כן, הוא ניהל את גני יער בלוד, של אלף יחידות דיור...נתתי לאחי להיות אחראי גם על גני יער וגם על באר שבע, הוא היה אחראי על כמה פרוייקטים. בבאר שבע היה לנו פרוייקטים של י' אליה, האחים "אום", אריה את עופר, האחים אוזן, מ ש זגורי, י ח דימרי, רמדה. אלה היו פרוייקטים של דיור. ..בתקופה שאחי היה מאושפז, אבדתי שליטה כי היו לו המון פועלים..." (פרוטוקול, ע' 38, 39). לסיכום פרק זה, סך הפיצוי לו זכאי התובע: בגין אבדן כושר השתכרותו בעבר (בין יוני 2001 לאוגוסט 2004) יפוצה על סך 118,596 ₪. (אחוז הנכות X5,600 X39 חודשים, בריבית אמצע התקופה). בגין הפסד השתכרות לעתיד סך של 922,683 ₪ (מאוגוסט 2004 עד ספטמבר 2042, אחוזי הנכות X 6837 X12 X מקדם 22.4924). יחד עם זאת, יעוכב מסכום זה הסכום המשוערך לו יהיה זכאי התובע מהמוסד לביטוח לאומי, סכום שהיה מקבל בפועל אילו היה מגיש את בקשתו לפיצוי במועד, כפי שיפורט בהמשך. עזרה וסיוע מהזולת 18. התובע עותר לפיצוי כספי בגין עזרה סיעודית לה נזקק. לטענתו, בתקופה שלאחר התאונה נאלצה משפחתו לסעוד אותו בבתי החולים בהם שהה. האב בחקירתו טען כי בשל העדרויותיו מהעבודה נוצל חשבון החופשה השנתית שלו במלואו, לרבות כל ימי החופשה הצבורה שעמדו לזכותו. לפיכך, לטענתו, הוא זכאי לפיצוי על סך 1,103,000 ₪ על פי המפורט להלן: א. עבור 10 החודשים של האשפוז- 100,000 ₪, בגין נוכחות בני משפחה ליד מיטתו, בחישוב עלות של 10,000 ₪ לחודש. ב. סך של 64,000 ₪, לתקופה מיום סיום האשפוזים ועד למועד הדיון, 32 חודש, סיוע בסך 2,000 ₪ לחודש. ג. נזק עתידי בסך 939,000 ₪, (בחישוב של 100 ₪ ליום, שלוש שעות עזרה ליום), בסך 3000 ₪ לחודש), ובהיוון עד למועד בו ימלאו לו 80 שנה, (3000 במכפלה של 313 מקדם היוון ו 51 שנה). הנתבעים מציעים לפצות את התובע בסכום גלובלי של 5,000 ₪, בגין עזרת צד ג', שכן, לטענתם, אין ראיה להוצאות שנגרמו על פי הנטען לבני המשפחה בתקופת האשפוז, ואף לא להפסדים הנטענים לאבי התובע בגין אבדן ימי מחלה וחופשה. כן, לטענתם, בתקופת שחרורו מבית החולים לא ניתנה עזרה כלשהי בבית המשפחה, והתובע נעזר בבני משפחתו, עזרה שהיא בגדר עזרה מקובלת בין בני משפחה ואין לפסוק פיצויים בגינה. באשר לעזרת צד ג' לעתיד, טוענים הנתבעים, התובע לא הוכיח צורך רפואי בעזרה כאמור, ואף לא אחד מן המומחים הרפואיים שמינה בית המשפט לא חיווה דעתו בנוגע לעזרת צד ג'. בע"א 619/86, בן חמו ואח' נ' אטדג'י, (טרם פורסם), נפסק כי כאשר הפיצוי בראש נזק זה נפסק שלא על פי חומר הראיות, יש לבטלו. מכל מקום, התביעה לפיצוי על בסיס עזרה של שלוש שעות ביום היא מופרזת. נכויותיו בתחום הפנימי, והקוגניטיבי אינן פוגעות ביכולת תפקודו בחיי היום יום ובעבודות משק הבית. כך בפרשת אטדג'י קבע בית המשפט העליון כי לא הוכח הצורך הרפואי בעזרת צד ג', חרף הנכות, ולכן אין מקום לפיצוי. כך גם בע"א 849/80, בוקרה נ' בוקרה, פ"ד ל"ז (3)739. באשר לנכות בתחום האורטופדי מביאים הנתבעים לעיון את פרשת אלענמי שצויינה לעיל, שם נדונה, כאמור, תביעה בגין מקרה דומה לפגיעתו של התובע, ונקבע כי אין מקום לפסוק פיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד. הלכה פסוקה היא כי בית המשפט יכול להיזקק לטענה בנושא עזרת הזולת, אף מבלי שהובאה ראיה לכך, ואף יכול לערוך אומדנא, ובלבד שהשתכנע כי העזרה שהושטה ניתנה מעבר לזו המקובלת בין בני משפחה. כך בע"א 142/89 - יוסף גמליאל ואח' נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ. תק-על 90(3), 683 , ציין כבוד השופט ת' אור: "הלכה היא, שבאם נפגע לא העסיק עובד לעזרה שהיה זקוק לה, בגלל חוסר אמצעים כספיים, "על בית המשפט לעשות אמדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנת על ידי בן-הזוג או בני משפחה אחרים של הניזק ולפסוק סכום זה לטובת הניזק" (ע.א. 93/73 שושני נ. קראוז פסקי דין כ"ח(1) 227, בעמ' 280 מול האות א', ובעקבותיו ע"א 23/84 (לא פורסם). הוא הדבר בעניננו". (שם, 685) כך בפרשת אלענאמי מציין כבוד הנשיא ג' גלעדי באשר להוצאות המשפחה: "לגבי תקופת שהותו של התובע בבתי חולים, הן במרכז הרפואי "סורוקה" והן בבית חולים "אלין" בירושלים, מסקנתי היא ששהות אביו של התובע בצמוד למיטתו באותה תקופה הייתה הכרחית ועל כן מגיע לאבי התובע פיצוי על כך" (שם, פסקה 9). עם זאת היו מקרים בהם היה סבור בית המשפט כי אם העזרה ניתנה כ"עזרה מקובלת הניתנת במסגרת חיי משפחה תקינה" לא היה מקום לפסוק פיצוי בגין כך. כך בע"א 327/81 - אלימלך ברמלי ואח' נ' גאבלי עבדול חפוז ואח' . פ"ד לח(3), 580: "לא היה מקום לפסוק פיצוי לאביו של המערער כמיטיב, בקשר לטיפול בבנו בעת מחלתו בעקבות התאונה, משלא השתכנע בית המשפט, כי הדבר היה מעבר לדאגת אב לבנו, וכי נגרם בגין זה נזק ספציפי". (שם, 590) 19. לאחר שבחנתי את הטענות הללו, אני סבור כי בתקופת אשפוזו, בעברו סדרות של ניתוחים, בהיותו מאושפז במחלקת טיפול נמרץ, שם היה מחוסר הכרה במשך שבועיים, וברמות הנכות הזמנית שנקבעה לו על ידי המומחים הרפואיים, (בתחומים מסוימים אף 100% נכות), הוא היה זקוק לעזרה סיעודית מבני המשפחה, שראוי לפצות עליה, מעבר לצפייה הסבירה הקיימת למתן עזרה מבני המשפחה. בהעדר נתונים מדויקים יפוצה התובע בגין עזרת המשפחה עבור חמישה וחצי החודשים בהם היה מאושפז, בסך של 37,603 ש"ח, בהתאם למשכורת הממוצעת במשק, בסך 6837 ₪. בתקופה ממועד שחרורו מבית החולים ועד למועד ההתדיינות, מציין התובע בתצהיר עדותו הראשית: "בשנה הראשונה לאחר התאונה הייתי מרותק לכסא גלגלים ונזקקתי לעזרה בהיקף של 24 שעות ביממה לכל אורך התקופה. בני המשפחה היו במחיצתי ועזרו לי...". ובהמשך הוא מציין: "בשל פציעתי אני מוגבל בפעילות ובתפקוד היום יומי...זקוק לעזרה על מנת להתלבש, להתרחץ, ולצורך הכנת המזון. אינני מסוגל לבצע עבודות משק בית כלשהן...בשל מצבי הגופני והנפשי הירוד נאלצתי לחזור ולהתגורר בבית הורי. בדרך זאת יש תמיד מישהו לצידי על מנת לסייע ולעזור לי". אמנם, גם לעניין תקופה זו לא צורפו ראיות בגין ההוצאות הנטענות, ברם לא ניתן לשלול את נחיצות העזרה גם בתקופה שלאחר האשפוז. יחד עם זאת בפברואר 2002 נקבעה לתובע נכות צמיתה. אשר על כן זכאי התובע לפיצוי עבור התקופה ממועד שחרורו מבית החולים (20.6.01) ועד למועד בו נקבעה לו נכות צמיתה (פברואר 2002) בסך 16,000 ₪, בגין הוצאותיו בתקופה זו, לפי סכום חודשי של 2,000 ₪ בהתאם לבקשתו. באשר לנזק מפברואר 2002 ולעתיד, התובע לא הוכיח כי נזקק או יזדקק בעתיד לעזרת צד שלישי. בפרשת אלענמי מציין כבוד הנשיא ג' גלעדי בהקשר זה: "לא נראה לי שהתובע זכאי לפיצוי נוסף בגין עזרת הזולת או בגין עבודות משק הבית. ..מסקנתי היא כי התובע יכול לבצע את כל הפעולות היומיומיות בעצמו וללא צורך בעזרת הזולת...יתכן שיתקשה יותר מהאחרים" (שם, פסקה 11). אמנם המגבלה בידו הימנית מקשה על פעילותו ואף מאיטה אותה, אך אינה פוגעת בעצמאותו. אשר על כן לא יהיה התובע זכאי לפיצוי לעתיד בגין עזרה וסיוע לזולת. יחד עם זאת אני פוסק סכום גלובלי בסך 15,000 ₪, כשאני לוקח בחשבון מצבים בהם יתקשה התובע בעת מחלה, תנאי מזג אויר קשים וכיו"ב לעזרה מסויימת ונקודתית. הוצאות נסיעה בעבר 20. לטענת התובע הוצאות הנסיעה של בני משפחתו לטפל בו במהלך אשפוזו מסתכמות ב 90,000 ₪, בגין הוצאות נסיעה מנתיבות לבית לוינשטיין בסכום של 300 ₪ ליום כפול 30 יום כפול 10 חדשים. לטענת הנתבעים הוצאות אלו הן בגדר נזק מיוחד המחייב הוכחה בראיות. כך בע"א 77/67, מ"י נ' דהן, פ"ד כא(2)128 התובע לא הוכיח ולא צירף קבלות להוכחת הוצאותיו ולכן אין מקום לפצותו. מבחינת הטענות הללו עולה כי אכן לא הוצגו קבלות. יחד עם זאת אין להתעלם מנחיצותם של הביקורים בתקופת האשפוז, כפי שצויין לעיל. על פי עדותו של האב, הנסיעות היו במכוניות הפרטיות שלו ושל הבנים. לפיכך אני קובע כי התובע יהיה זכאי לפיצוי בסכום גלובלי בסך של 15,000 ₪, בהתאם לתעריפי הנסיעה בתחבורה הציבורית מנתיבות לבית חולים סורוקה ובית לוינשטיין, בהתאם לתקופה שבה שהה בכל מוסד (בבית חולים סורוקה 36 יום, ובבית לוינשטיין 130 יום). הוצאות רפואיות בעתיד 21. לטענת התובע, ההוצאות הרפואיות החזויות לו בעתיד, בגין רכישה והשתתפות בתרופות מעבר לתרופות שבסל הבריאות הן בסך 62,000 ₪, בחישוב עד גיל 80: 200 ₪ לחודש כפול 313 מקדם היוון כפול 51 שנה. לטענת הנתבעים, לא נקבע על ידי המומחים מטעם בית המשפט צורך בטיפול תרופתי בטיפולים עתידיים ולכן אין מקום לפצות את התובע. כן לא הובאה ראיה לתמיכה בהוצאותיו הנטענות. אני מקבל טענתם זו של הנתבעים, ובתחום זה אינני מוצא לנכון לפסוק פיצויים. ניכויים 22. לטענת הנתבעים יש לנכות מסכום הפיצויים את הסכומים הבאים: תשלומים תכופים ששולמו לתובע בסך 76,785 ₪, סכום המשוערך כיום בסך 79,000 ₪, ובתוספת ריבית 86,000 ₪. תגמולי המוסד לביטוח לאומי שטרם הוחלט לגביהם: א. נכות כללית בשיעור של 100% , על פי תביעתו בגין פגיעה בכושר השתכרותו בשיעור של 100% בהתאם לטענתו, בסך 417,650 ₪. ב. קיצבת שירותים מיוחדים בסך 687,855 ש"ח , בהתאם לסכום לו הוא עותר בסיכומיו בגין עזרת צד ג'. אין חולק כי יש לנכות את סכומי הפיצויים התכופים ששולמו לתובע, ולעכב את הסכומים שישולמו לתובע על ידי המוסד לביטוח לאומי. סכום הפיצויים התכופים ששולמו, על סך 86,000 ₪ ינוכה מסך הפיצויים שנפסקו לתובע, ואילו הסכום המשוערך לתשלום על ידי המוסד לביטוח לאומי יעוכב על ידי הנתבעים, עד להחלטות המוסד לביטוח לאומי בנושא הקצבאות להן זכאי התובע, והסכומים יקוזזו בהתאם למה שיקבל התובע בפועל. קצבת הנכות הכללית, תשוערך על פי חוות הדעת של האקטואר שי ספיר, בהתאם להסכמת הצדדים בדיון בבית משפט זה מתאריך 17 מאי 2004, (ראו פרוטוקול ע' 44). על פי הסכמת הצדדים החשבון הסופי ייערך בהתאם לקביעה בפועל של המוסד לביטוח לאומי, וזאת גם אם קביעה זו תהיה לאחר המועד של פסיקת הדין. לפי הערכת האקטואר הפיצוי בגין הפסד השתכרות עתידי הוא בסך 221,650, בהתאם לסעיף 1 לתוצאות הערכתו להיוון. יצויין כי הנתונים שונים ממה שנפסק בפסק דין זה שכן הערכת האקטואר מתבססת על 60% מקצבת הנכות הכללית, הערכה לחודש אוגוסט 2003 ועד גיל 65 בלבד. הפיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר על פי הערכתו של האקטואר הוא על סך 54,821 ש"ח. יצויין כי גם שיערוך זה מתבסס על נתונים שונים: השיערוך נכון לתקופה מתאריך 9.4.2003 עד 31.8.2003, בגין נכות של 75%. קצבת השירותים המיוחדים תשוערך בהתאם לקביעת בית משפט זה בגין עזרת צד ג' בסך 53.603 ₪. כאמור, הסכום המתאים לקצבת הנכות וקצבת השירותים המהוונת שבה עשוי התובע לזכות מהמוסד לביטוח לאומי יעוכב על ידי הנתבעת, אך יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין. אם בתביעתו מהמוסד לביטוח לאומי יהיה זכאי התובע לסכום שונה, יקוזז הסכום המעוכב, כאשר הוא נושא הפרשי הצמדה וריבית. סיכום: 23. סך כל הנזקים בגינם יפוצה התובע הם כלהלן: נזק לא ממוני בסך 163,000 ₪, (סעיף 13) הפסד השתכרות לעבר בסך 118,596 ₪. (סעיף 17)ׂ הפסד השתכרות לעתיד בסך 922,683 ₪.(סעיף 17) עזרת צד ג' בעבר בסך 53,603 ₪, (37,603+16,000), (סעיף19). עזרת צד ג' לעתיד בסך 15,000 ₪ (סעיף 19). הוצאות נסיעה בעבר בסך 15,000 ₪, (סעיף20). סה"כ: 1,287,882 ₪. מסכום זה יש לנכות: (סעיף 20) תשלומים תכופים על סך 86,000 ₪. סך התשלום לאחר הניכוי: 1,201,882 ₪. מסכום זה יש לעכב: קצבת נכות כללית בסכום משוערך של 276,471₪ (הפסד השתכרות לעבר ולעתיד על פי הערכה מוסכמת על הצדדים של האקטואר). קצבת שירותים מיוחדים על סך 53,603 ₪. סכום פיצוי בסך 871,808 ₪ ישולם לתובע מיידית. סכום בסך 330,074 ₪ יעוכב עד לקביעת הקצבאות על ידי המוסד לביטוח לאומי. כמו כן יישאו הנתבעים בהוצאות המשפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בצירוף מע"מ. עצב אולנרינכותעצבים