בית הדין האזורי דחה את תביעתו של המערער לתשלום שכר עבודה בגין עסקה שטען כי הביא למימושה כאשר עבד אצל המשיבה. לב ליבה של המחלוקת בין הצדדים נסבה על חלקו של המערער בגיבוש העסקה בגינה הוא טוען כי הוא זכאי לעמלה. בתחילת הדיון החלטנו כי אין מקום לחיסיון על הדיון, וזה הוסר. העובדות הרלבנטיות כפי שנקבעו על ידי בית הדין האזורי המשיבה הינה חברה פרטית העוסקת ב"תיווך" בין ספקים ללקוחות בכל הנוגע למוצרי טכנולוגיה מתקדמים. המערער עבד במשיבה כמנהל שיווק בין התאריכים 1.11.1992 ועד 10.7.1994, מועד בו פוטר. בין המערער למשיבה התקיימו יחסי עובד-מעביד. העסקה מושא התביעה היתה מכירה לרשות שדות התעופה של מכונות לגילוי חומרי נפץ מדגם 5000 CTX המיוצרות על ידי חברת Invision האמריקאית. פסיקתו של בית הדין האזורי השאלה המרכזית עליה עמד בית הדין האזורי בפסק דינו היתה האם ביצוע עסקת המכירה של אותן מכונות היא פרי עמלו של המערער, והאם הוא זכאי לעמלה בגינה. במהלך הדיון בבית הדין האזורי הסכימו הצדדים כי בפועל שולמו למערער עמלות בשיעור 2.5% מהיקף העסקאות למעט בעסקה המכונה "עסקת אנדרסן". במהלך הדיון הסכימו הצדדים כי המערער זכאי עקרונית לעמלות בשיעור 2.5%. המחלוקת נסבה על גובה העמלה לה זכאי המערער בעסקה דנן אם יוחלט שהוא זכאי לעמלה כלשהי בגינה. טענת המשיבה היא כי ישנה אבחנה בין מכירה ללקוחות חדשים, בגינם זכאי המערער לעמלה בשיעור 2.5%, ללקוחות ותיקים בגינם זכאי המערער לעמלה בשיעור של 1.5%. המערער טען כי הוא פוטר על ידי המשיבה ערב חתימת החוזה על פיו מומשה בפועל העסקה. בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, סגנית שופט ראשי עליה פוגל (תיק עב 200022/96), קבע כי למערער לא היה חלק משמעותי בעסקה והוא לא היווה גורם כלשהו בהבאת העסקה לידי סיום. בתקופה הקריטית היא תקופת השכירות, בה נערכו ניסויים, שיפורים והתקבלה ההחלטה לרכוש את המכונה לא היה המערער עובד המשיבה. אשר על כן נפסק כי המערער אינו זכאי לעמלה כלשהי בגין מכירת המכונות לרשות שדות התעופה. אבחן את השאלה לאור העובדות כפי שאלו נקבעו על ידי בית הדין האזורי. קיומו של חוזה עבודה בין הצדדים ואופן תשלום העמלות על מנת לברר האם זכאי המערער לעמלה בגין העיסקה עם רשות שדות התעופה, יש לברר תחילה מהו ההסכם בין הצדדים. לשם כך יש לברר האם השתכלל ביניהם חוזה מכוחו זכאי המערער לעמלות. בית הדין האזורי קבע לעניין זה כי בין המערער למשיבה לא היה חוזה עבודה חתום: אין חולק על כך כי הנטל להוכיח את תביעתו מוטל כולו על התובע. התובע לא הוכיח כי היה בינו לבין הנתבעת הסכם עבודה חתום. בניגוד לתובע, היו אנשי שיווק אחרים שעימם נחתם חוזה עבודה (ראה אבנר ברזילי). בהיעדר חוזה עבודה חתום בין הצדדים, אין לנו אלא לפנות אל דברי העדים באשר לאופן התנהלות תשלום העמלות אצל הנתבעת. המערער טען בפנינו כי בית הדין האזורי טעה בקביעתו לפיה בין המשיבה למערער לא היה הסכם עבודה שעניינו אופן תשלום העמלות. לטענתו העדר החתימות של הצדדים על ההסכם שנוסח על ידי מנהל המשיבה אינו פוגע בתוקפו אם הוכח כי בפועל ראו הצדדים לו את החוזה הבלתי חתום כמגבש את ההסכמות החוזיות ביניהם. מדובר בטיוטת חוזה עבודה אשר לא נחתם. עם זאת קבע בית הדין האזורי כי : אף הנתבעת מודה כי נהגה בפועל על פי העקרונות שנוסחו בטיוטה הנ"ל ולא הכחישה כי התובע היה זכאי לעמלות בגין מכירה שבוצעה. מעבר לכך ציינה המשיבה בסיכומיה שהוגשו לבית דין זה כי האופן בו נהגו הצדדים לעניין תנאי העסקת המערער עולה בקנה אחד עם העקרונות שהותוו בטיוטת ההסכם. יש לציין, ואשוב לכך בהמשך, כי חוזה דומה נכרת עם איש מכירות אחר והחוזה ההוא נחתם. מכאן שתוכן החוזה הוא זה שהנחה את המשיבה ביחסיה עם אנשי מכירות ושיווק. הצדדים פעלו על פי החוזה. אין רבותא לכך שהחוזה נעשה בכתב אך לא נחתם. התנהגותם של הצדדים היא המצביעה על חוזה תקף. אף אם טיוטת ההסכם מהווה הצהרת רצון שנעשתה בשלב המשא ומתן בין הצדדים, הרי נוכח קביעתו של בית הדין האזורי כי המשיבה נהגה לשלם עמלות לפי האמור בהסכם העבודה הלא חתום ולאור טענת המשיבה בסיכומיה שלה באותה רוח, הרי שבחוזה עבודה עסקינן. על כן אנו קובעים כי בין הצדדים נכרת חוזה עבודה המצביע על אופן תשלום העמלות בגין עסקאות אצל המשיבה. זהו חוזה שבהתנהגות. עקרונותיו הותוו בטיוטת ההסכם הלא חתום בין הצדדים. חוזה יכול שיהא גם בהתנהגות ואינו חייב להיות בכתב. חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 קובע בסעיף 6 שבו: 6. קיבול דרך התנהגות הקיבול יכול שיהיה במעשה לביצוע החוזה או בהתנהגות אחרת, אם דרכים אלה של קיבול משתמעות מן ההצעה; ולעניין סעיפים 3(א)ו-2(4), התנהגות כאמור דינה כדין מתן הודעת קיבול. הנשיא מאיר שמגר עמד על כך (ע"א 4956/90 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ, פ"ד מו(4) 35, 40): נקודת המוצא בבחינת שאלה זו מצויה בהוראת סעיף 23 לחוק החוזים. הוראה זו משקפת את עקרון 'חופש הצורה'... אשר לפיו חוזה יכול שייעשה בכל צורה שהיא, אלא אם צורה מסוימת היא תנאי לתוקפו, על-פי חוק או על-פי הסכם בין הצדדים... ייתכן שיווצר חוזה... על-ידי התנהגות הצדדים. (וראה גם בפסק דינו של השופט אהרן ברק בדנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי, פ"ד נ(3) 573, 603). הצדדים התנהגו על פי הטיוטא ועל כן אין המשיבה יכולה להישמע בטענה שלא קיים חוזה שנכרת בדרך של התנהגות (ראה ע"א 3055/93, 3197 קלנר נ. גרינברג ואחרים, פ"ד נ(3) 511; ע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ. חמדן ואח', פ"ד נ(5) 833). אף בית הדין האזורי התייחס לטיוטת ההסכם בנתחו את מהותן של העמלות ששולמו למערער בגין עסקאות שביצע עבור המשיבה. בית הדין קבע כי יש להתייחס לאמור בטיוטת ההסכם בפרשנות סבירה והגיונית. משהגענו למסקנה שבין הצדדים נכרת הסכם אין עוד צורך לדון בשאלה אם יתכנו יחסי עבודה גם ללא קיומו של חוזה. נציין באמרת אגב כי משקבע בית הדין האזורי שבין הצדדים התקיימו יחסי עובד-מעביד אין הכרח בקיומו של חוזה עבודה כלשהו בין הצדדים (ראה לעניין זה דנג"צ 4601/95 סרוסי חי יוסף נגד בית הדין הארצי לעבודה והמוסד לביטוח לאומי, פ"ד נב(4), 817; וכן עמדתי בפסק דיני בע"ע 300229/96 עמי כהן - "דן" אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע"מ - טרם פורסם; דברי השופט יצחק זמיר בבג"צ 1168/98 רע"ב 5984/98 רע"ב 814/99 עפר שדות, יאיר אור ורוברט דריהם נגד שרות בתי הסוהר, פ"ד נה(4), 817). אשר לתשלום העמלות קבע בית הדין כי המטפל האחרון זכה במלוא העמלה בלי קשר למידת המאמץ שהשקיע קודמו. המשיבה טענה לקיום נוהג אצלה ברוח זו, היינו, שהעמלות משולמות עם סיום ההזמנה. לאור קיומו של חוזה עבודה בין הצדדים אינני נדרשת לפנות לנוהג כמקור משפטי לזכויות. מעבר לכך קיומו של נוהג בכלל ובמשפט העבודה בפרט, דורש הוכחה חד משמעית כאשר הנטל להוכיחו מוטל על כתפי הטוען לו (דב"ע מח/40-3 דבורה חבקין - גחלת גמול חסכון לחינוך בע"מ, פד"ע כ 169, 175; ע"ע 348/99 צים חברת הספנות הישראלית - שמעון שרעבי - טרם פורסם). בענייננו לא הוכח קיומו של נוהג. האם קיימת במשיבה הבחנה בין לקוח ותיק ללקוח חדש בית הדין הבחין בין לקוח חדש שטרם נעשו עמו עסקאות ונוצר עמו קשר באמצעות איש שיווק, ללקוח ותיק יותר. המבחן עליו מתבססת ההבחנה הוא הצורך במידת ההשקעה הרבה יותר של איש השיווק כאשר מדובר בלקוח חדש. המערער טען בעניין זה כי לא כדין קבע בית הדין האזורי שרשות שדות התעופה היתה בבחינת לקוח "ותיק". קביעה זו משפיעה על שיעור העמלות להן זכאי המערער. טוען המערער כי, כאשר מדובר במכירת מוצר חדש, הרי עצם ההיכרות עם הלקוח מעסקאות קודמות אינה הופכת אותו ללקוח "ותיק". בית הדין האזורי קבע כי המאמץ שעל איש השיווק להשקיע ברכישת לקוח חדש שאינו מכיר את החברה ואת מנהל השיווק הוא רב יותר, והתועלת שברכישתו רבה יותר, שכן מדובר בלקוח בעל פוטנציאל גם לעתיד. המאמץ שיש להשקיע בלקוח ותיק הוא קטן יותר כיוון שהגישה אליו קלה וודאית יותר. בית הדין האזורי ציין כי האבחנה בין "לקוחות חדשים" ל"לקוחות נוכחיים" מופיעה גם בטיוטת הסכם העבודה. מכאן הסיק בית הדין שגם התובע הסכים לאבחנה זו. על יסוד אבחנה זו ועל יסוד עדויות לפיהן המשיבה תיווכה בעבר בעסקאות שונות של מכירת ציוד לרשות שדות התעופה, קבע בית הדין כי רשות שדות התעופה ומשרד הביטחון לא היו בגדר לקוח "חדש". בית הדין האזורי סמך במסקנתו על עדויות לפיהן מר אורי נווה, מנכ"ל המשיבה, הנחה את המערער לפנות לרשות שדות התעופה וכי אף מר חזן, שהעיד מטעמו של המערער, טען כי הכיר את מר אורי נווה זמן רב לפני העסקה נשוא הערעור שבפנינו והיה מעורב ברכישת מוצרים מהמשיבה עוד לפני שהמערער החל לעבוד אצלה. מקובלת עלינו קביעתו זו של בית הדין האזורי לפיה גם מכירת מוצר חדש ללקוח "ישן" היא בגדר מכירה ללקוח "ותיק" ולא רכישת "לקוח חדש". הנה כי כן יש לראות ברשות שדות התעופה לקוח "ותיק". אם ימצא שהמערער זכאי לעמלה בגין עסקה זו הרי הוא זכאי לכל היותר לשיעור עמלה שלא יעלה על 1.5%. האם העמלה במהותה היא עמלה יחסית בית הדין האזורי דן בשאלה אם העמלה הינה עמלה מוחלטת, קרי עמלה בשיעור קבוע בגין כל עסקה ללא קשר לגובה העמלה שמקבלת המשיבה או האם במהותה העמלה הינה יחסית, היינו, עמלה בשיעור מוסכם אך יחסית לעמלה בשיעור 10% שמקבלת המשיבה. המערער טען בפנינו כי קביעתו של בית הדין קמא לפיה אין הגיון כלכלי בתשלום עמלות מוחלטות הנגזרות משווי המכירות, יסודה בטעות. לטענתו התעלם בית הדין האזורי בקביעתו זו מהמקובל בענפים רבים במשק בהם משולמות עמלות מוחלטות. בית הדין ציין כי התובע עצמו העיד שהיו מקרים בם קיבל עמלה מופחתת שנגזרה מהעמלה אותה קיבלה הנתבעת בעיסקה. בקביעתו הסתמך בית הדין האזורי על חוזהו של מנהל השיווק האחר, אבנר ברזילי, חוזה שנחתם כדין. בחוזה זה נקבע כי אם תיאלץ המשיבה להסתפק בשיעור תמלוגים נמוך מהרגיל כדי להבטיח את קבלת ההזמנה, יקבל העובד אחוז נמוך מהרגיל לפי אותה פרופורציה. גם המערער העיד כי בעסקה שכונתה על ידו כ"עסקת אנדרסן" הוא קיבל עמלה יחסית מופחתת שנגזרה מהעמלה אותה קבלה המשיבה בעסקה הנדונה. נכון ציין בית הדין כי: אין כל הגיון כלכלי בתשלום עמלות מוחלטות בלבד הנגזרות משווי המכירות, בלי להביא בחשבון הוצאות רבות ותשלומים אחרים שחלים על הנתבעת עקב ביצוע עיסקה. אילו קיבלתי את פרשנות התובע בנושא זה, היה לעיתים נוצר מצב לפיו לא תקבל הנתבעת דבר ואיש המכירות יקבל את כל הרווחים. קביעה זו מקובלת עלינו. אנו קובעים כי העמלה היתה יחסית לגובה העמלה שקבלה המשיבה. בשאלה זו נדחית טענת המערער. האם המערער היה זכאי לעמלה בגין חלקו בעיסקה ערב פיטוריו זוהי השאלה המרכזית העומדת בפנינו. המערער טען כי בית הדין האזורי טעה בקובעו כי העמלה שולמה למנהלי השיווק רק עבור עסקאות שהפכו להזמנות ושהתשלום עבורן התקבל בעת עבודתם של מנהלי השיווק. לדידו של המערער אין הגיון בתשלום עמלות רק למי שמשלים עסקה בפועל. לטענתו לא הוסכם עמו על תשלום עמלות בדרך זו בלבד. הדבר אף לא מאוזכר בטיוטת ההסכם שהמשיבה נהגה על פיו. לטענתו הוא עצמו לא קיבל עמלה על עסקה אותה סיים בפועל כאשר היא טופלה קודם לכן על ידי אדם אחר. באופן תשלום העמלה רק למשלים העסקה בפועל יש לטענתו כדי לקפח את זכויותיו של העובד בכך שהוא אינו מקבל תשלום המתגמל אותו בגין עמלו עת הוא נושא ונותן בדבר העסקה, גם אם אינו מביאה לידי סיום. ממסכת העדויות עולה כי אכן המערער טיפל בעסקת מכירת המכונות, אך העסקה הסתיימה רק לאחר שנותקו יחסי עובד-מעביד עם פיטוריו על ידי המשיבה. בעסקה היו מעורבים, מלבד המערער, מנכ"ל המשיבה, אשר הנחה את המערער לפנות לרשות שדות התעופה, וכן איש מכירות נוסף שהחליף את המערער לאחר פיטוריו. איש מכירות אחרון זה הצטרף לעסקה בשלב הקריטי שלה, שלב השכירות, וקיבל את העמלה בגין העסקה. השאלה היא אם זכאי המערער לעמלה בגין עסקה אחרונה זו למרות שהוא פוטר טרם סיומה. בית הדין האזורי קיבל את טענת המשיבה לפיה שולמה העמלה למי שסיים עסקאות. ברם עולה מקביעתו של בית הדין כי למרות זאת עסקה זו מושא הערעור שבפנינו לא היתה עסקה רגילה. היקפה של עסקה זו ומשך התנהלותה היו חריגים וכי עבודת המערער בטיפולו בעסקה זו לא היתה עבודת שיווק רגילה. לאור קביעה עובדתית זו יש לקבוע כי מדובר בעסקה חריגה מבחינת היקפה ומשך זמן גיבושה הארוך. בכך שונה עסקה זו מהאמור בעניין יגאל יצחקי ממנו ביקשה המשיבה ללמוד גזירה שווה (פסק דינו של הנשיא מנחם גולדברג בדב"ע נה/18-2 יגאל יצחקי - חברה ישראלית למובילים בע"מ, פד"ע כט 380). באותו עניין נפסק כי אין זה סביר לחייב מעבידה בעמלה לשני סוכנים בגין אותה מכירה. ענייננו שונה. העסקה בענייננו יחודית היא. אין לנו צורך לבחון את תרומתם של מנכ"ל המשיבה ותרומתו של איש המכירות הנוסף לגיבוש העסקה אלא יש להתמקד בשאלה מה היתה תרומתו של המערער לגיבוש העסקה בהתחשב במורכבותה ומשך הזמן בו התנהלה. בית הדין האזורי קבע כי שלב השכירות היה שלב קריטי בעיסקה מאחר והוא נועד להוות תקופת מבחן להחלטה אם לרכוש את המכונה אם לאו. שלב השכירות בא לאחר שלושה שלבים קודמים: שלב הבחינה העקרוני עד להחלטה אם יש התאמה עקרונית או לא. השלב בו מציבים תנאים לצורך קבלה לאחר אישור ההתאמה העקרונית וביצוע השינויים. השלב של עריכת ניסוי בשטח. בשני השלבים הראשונים לקח המערער חלק. הוא זה שהביא לגיבוש שלב השכירות. חוזה השכירות נחתם כחודשיים לאחר פיטורי המערער, אך הוא זה שהביא להסכמה על השכירות. שלב הניסוי החל רק לאחר סיום שלב השכירות. כפי שקבע בית הדין האזורי, עבודת השיווק של המערער בעיסקה דנן לא היתה עבודת שיווק רגילה. המערער הונחה ליצור קשר עם גורמים מסויימים המעוניינים במכונה. כאשר המכונה הגיעה לארץ החל תהליך הבדיקות אשר היה תהליך ממושך. נדרשה הכנסת שינויים רבים במכונה הן לפני השכירות והן במהלכה. תהליך הבדיקות של המכונה לאחר שזו הגיעה לארץ, היה תהליך ממושך. לרשות שדות התעופה היו דרישות רבות עד אשר היא הסכימה לעריכת ניסוי במכונה. בית הדין פירט את השלבים שהיו בעסקה בתקופה שקדמה לפיטוריו של המערער. אלו היו הבאת המכונה לנמל התעופה בן גוריון למשך שלושה שבועות לצורך התרשמות ראשונית. לאחר מכן עלתה הדרישה כי יבוצעו שיפורים רבים ומשמעותיים במכונה. בפברואר 94' התקבלה החלטה עקרונית לשכור את המכונה, וביום 15.9.94 נחתם חוזה שכירות בין רשות שדות התעופה לבין Invisoin לתקופה של שלושה חודשים בו נקבע כי במהלך התקופה יחליט הקונה האם לרכוש את המכונה, עם אופציה לרכוש מכונות נוספות או לבטל את העיסקה. שלב השכירות היה שלב קריטי בעיסקה ונועד להוות תקופת מבחן להחלטה אם לרכוש את המכונה או לאו. בית הדין גם קבע קביעה עובדתית כי בפברואר 1994, עת המערער טיפל בעסקה, התקבלה ההחלטה העקרונית לשכור את המכונה בכדי לבדקה ולבחון את הצורך לערוך בה שינויים. פיטורי המערער היו ב-10.7.1994. ביום 12.5.1994 שיגרה רשות שדות התעופה מכתב למנכ"ל המשיבה לפיו היתה הסכמה מפורשת בין הצדדים על חתימת חוזה שכירות של המכונה. כאמור הדבר היה כחודשיים לפני פיטורי המערער. סעיפים רלבנטיים מהמכתב מצביעים על סיכום הדברים: בהמשך לפגישות שהתקיימו במשרדנו ב- 10/4/94, 27/4/94 וב- 5/5/94 הריני להעלות בכתובים הנושאים המוסכמים בין הצדדים לעניין הנדון: הרשות תקבל לרשותה מכונה לשכירות של 3 חודשים לפי מחיר 40000$ לחודש כל זאת עפ"י הצעת המחיר שלכם מה- 22/3/94 סעיף 1 על סעיפי משנה א'-ז'. לגבי סעיף ו' - בזמן השכירות ישהה טכנאי של Invision בארץ במשך כל תקופת השכירות. ....... 5) במידה ותחליט הרשות על רכישת המכונה, תוך תקופת השכירות ו/או בסיומה תימכר מכונה זו לרשות בסכום של 650000$ FOB אשר ממנו יקוזז סכום השכירות הנזכר בסעיף (1) לעיל. לרשות אופציה לרכישת 2 מכונות נוספות בסכום של 700000$ ליחידה וזאת לתקופה של 12 חודשים מסיום התשלום בגין המכונה הראשונה, בכפוף לאישור תקציב פיתוח ע"י משרד האוצר. החברה מתחייבת לשנות ולעדכן את ביצוע המכונה שתמסר לרשות בכל שיפור במהלך האחריות ללא תוספת כספית. ... מר פיני שיף, מנהל חטיבת הביטחון של נתב"ג, כתב ביום 13.6.1994, טרם פיטוריו של המערער, מכתב למשיבה לפיו מועד החתימה על הסכם שכירות המכונה הינו מועד קרוב: אורי שלום רב, אמש חתמתי על זיכרון הדברים אשר גובש ע"י אגף הרכש. אני מאמין, כי עד סוף שבוע זה או לכל היותר תחילת שבוע הבא, ניתן יהיה לגבש טיוטת חוזה לחתימה. העיכוב הקל נובע אך ורק בשל עומס עיסוקים ושותפות בפרוייקטים רבים של גורמי הרכש והלשכה המשפטית, ולא משום סיבה פרוזאית אחרת. חשיבות הצבת המכשיר בנתב"ג לתחילת ניסוי ברורה לכולם, ואני מקווה כי תוך הלו"ז הנ"ל, יושלמו הליכי החתימה. בית הדין קבע כי במועד פיטוריו של המערער, ביולי 1994, נוהל משא ומתן לגיבוש הסכם השכירות. מעבר למפורט יש לציין כי משך העסקה היה כעשרים ושבעה חודשים, מתוכם המשיכה המשיבה לטפל בעיסקה לאחר פיטוריו של המערער כעשרה חודשים. הנה כי כן עולה מהאמור שהמערער הקדיש לעיסקה זו זמן רב ושני שלישים ממשך המשא ומתן. זו לא היתה עיסקה רגילה. המערער אמנם פוטר מהמשיבה וכבר לא עבד במשיבה בתקופת השכירות אך השלבים עד אז והמשא ומתן היו ארוכים וסבוכים, ובחלקם הארי, שבעה עשר מתוך עשרים ושבעה חודשים, לקח המערער חלק. ההחלטה העקרונית על השכירות נעשתה חודשיים לפני פיטוריו. למערער היה חלק רב בגיבוש השלב הקריטי בעסקה, הוא שלב הבחינה של התאמת המכונה לצורכי רשות שדות התעופה, שבעקבותיו התקבלה ההחלטה לשכור את המכונה בכדי לבדוק את התאמתה ואת השינויים הדרושים. ונזכור, שלב השכירות הוא השלב הקריטי בו נבדקת המכונה ונעשים בה התאמות ושיפורים. לאור כל האמור עולה כי אי תשלום עמלה למערער בגין חלקו בגיבוש העיסקה עם רשות שדות התעופה מהווה התעשרות שלא כדין של המשיבה. בקביעתנו זו אין לקחת בחשבון כי המשיבה שילמה עמלה למי שסיים את העיסקה. המערער היה זכאי לעמלה בגין חלקו בעיסקה וזו התעשרה שלא כדין בכך שלא שילמה למערער את חלקו בגיבוש העיסקה. אמנם בדיני עשיית עושר ולא במשפט אנו דנים בהשבת מצבו של המזיק לקדמותו, בשונה מעקרון דיני הנזיקין, שם מדובר בהשבתו של הניזוק למצבו הקודם. ברם עלינו לבחון את השאלה אם המשיבה התעשרה ולא במשפט ביחסים בין הצדדים ולא במאזן הכללי של המשיבה. אין אנו דנים ביחסים בין המשיבה לעובד השני אשר סיים את העסקה וקיבל עמלה. אנו דנים ביחסים בין המערער למשיבה. ביחסים ביניהם התעשרה המשיבה שלא כדין. אורך הזמן שהמערער הקדיש לעסקה מתוך התקופה בה התנהל המשא ומתן עד לסיומה, הוא כשני שלישים. עם זאת המערער תרם את החלק הארי בגיבוש העיסקה בכך שההחלטה לשכור את המכונה לאחר המשא ומתן והבדיקות התגבשה חודשיים לפני פיטוריו. על כן על המשיבה לשלם למערער שני שלישים מהעמלה כאשר היא מחושבת על בסיס של לקוח "ותיק", היינו, 1.5% מהסכום היחסי שקיבלה המשיבה. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פיטורי המערער וישולם תוך 30 יום מיום המצאת פסק דין זה. הערעור מתקבל. המשיבה תשלם למערער הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך -.7,500 ₪ תוך 30 יום. טכנולוגיהעמלת מכירותמוצר