רקע עובדתי 1. התובע, יליד 3/9/1951, קבלן אינסטלציה, שיפוצים ותחזוקה, נפגע ביום 26/1/1987 בתאונת דרכים. התאונה ארעה כאשר הרכב שבו נסע, סטה ממסלול נסיעתו ופגע בעוצמה רבה במשאית שחנתה בשולי הדרך. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה משום שארעה בדרך מבית התובע לעבודתו, על פי סעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן "חוק הביטוח הלאומי"). לתובע נקבעה על-ידי המוסד לביטוח לאומי נכות של 100% לצמיתות, מיום 3/11/1991. אין מחלוקת לענין אחריות הנתבעת לפצות את התובע על נזקיו בתאונה האמורה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן - "חוק הפיצויים"). 2. בעקבות התאונה, אושפז התובע בבית החולים קפלן למשך תקופה של כחודש וחצי, עד ליום 12/3/1987. אחרי כן טופל התובע בביתו, במשך כחצי שנה, על ידי בני משפחתו. כתוצאה מהתאונה התעוור התובע בעין אחת, נפגע בעמוד השדרה הצווארי והמותני; נפגע במפרק אגן הירכיים ובאוזן ימין, והוא סובל מאובדן תחושה ברגל ימין בפנים ובאצבעות יד שמאל, וכן סובל מכאבים שונים בחלקי גופו. 3. התובע אינו עובד מאז התאונה. לטענתו, והוא שוהה בביתו במרבית שעות היממה. התובע מתקשה, לטענתו, בהליכה והוא נעזר במקל הליכה ומתקשה לעמוד או לשבת. עוד טען התובע, כי עובר לתאונה, חתם על חוזים עם חברת עמידר לביצוע שיפוצים, במסגרת פרוייקט שיקום השכונות באשדוד, ואף החל בביצוע העבודות לפי החוזים האמורים. הכנסתו מעבודתו בפרוייקט היתה מגיעה, כך לטענתו, לשילוש השכר הממוצע במשק ואף למעלה מזה. אולם, בשל התאונה והאשפוז הממושך, נמסרו העבודות שלפי החוזים, לקבלן אחר. מכיוון שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה, התביעה היא להפרש בין הכנסות התובע לבין התגמולים שהוא מקבל מן המוסד לביטוח לאומי, שחושבו על פי המקדמות ששילם התובע למס הכנסה בשנה שקדמה לתאונה, שהסתכמו בסכומים נמוכים. 4. אין מחלוקת כי התובע קיבל תשלום תכוף שיש להפחיתו מסכום הפיצויים שיפסק לו. טענות הנתבעת 5. על התובע למצות את זכויותיו בהתאם לחוק הביטוח הלאומי בענין הטיפולים הרפואיים וקצבת ניידות. בכך הוא ימלא את חובתו להקטנת הנזק. עוד טוענת הנתבעת כי יש להוציא את חוות הדעת הרפואיות שהתובע צרף לתביעתו. צירוף חוות דעת מטעם בעל דין מנוגדת לחוק הפיצויים. אשר לשיעור הנזקים, טוענת הנתבעת, כי הם מופרזים וחסרי כל בסיס, וכי התובע לא עשה ואינו עושה כל שביכולתו למניעת הנזקים או להקטנתם. חוות הדעת בתחום רפואת השיקום 6. בית המשפט מינה בהחלטה מיום 25/1/1995, את פרופ' שאקו, להיות מומחה בתחום השיקום, שנתבקש ליתן חוות דעת גם לענין טיפולים פיזיוטרפיים הדרושים לתובע. המומחה נתן חוות דעת (ת/2) לאחר שבדק את התובע ביום 14/3/1995. המומחה השיב לשאלות הבהרה שנשאלו על ידי באי כוח בעלי הדין (ת/3). מסקנותיו של פרופ' שאקו כפי שעולות מחוות דעתו הן, כי בבדיקתו, התהלך התובע בעזרת מקל בצורה חופשית; קיימת הגבלה בסיבוב הפנימי של הירך הימנית; תנועות הצוואר תקינות; קיימת הגבלה קלה בתנועות הגב התחתון; רגישות בהרמת הכתף הימנית מעל 90 מעלות; אין הגבלה בתנועות הכתפיים; כוח שרירי הגפיים תקין והבדיקה הנוירולוגית תקינה. התובע עצמאי בפעולות היום החיוניות כרחצה, הלבשה, הגיינה אישית והכנת מזון. בשל ההגבלה בירך, זקוק לעזרה בעבודה הגופנית שקשורה במשק הבית כנקיון הדירה וסחיבת חפצים כבדים. פרופ' שאקו המליץ כי התובע יתגורר בדירה בקומת קרקע או בדירה בבניין שיש בו מעלית (כפי שהוא גר כיום), אך בדירה עצמה אין צורך בשינויים מבניים. אשר לניידות: המומחה קובע כי התובע משתמש לניידותו במכונית פרטית עם מראה פנורמית ומראות צד, וכי הוא מסוגל להשתמש בתחבורה ציבורית אם יובטח לו מקום ישיבה. 7. המומחה מסתמך אך על דברי התובע בקובעו כי התובע איבד את יכולתו לעבוד בעבודתו הקודמת, ואין הוא מסוגל לעבוד עבודה גופנית או עבודה הדורשת הליכה ממושכת או עמידה ממושכת. עם זאת, קבע המומחה כי התובע מסוגל לעבוד במשרה מלאה בעבודה שעיקרה נעשית בישיבה. השיקום המקצועי ייעשה במסגרת המוסד לביטוח לאומי, אך התובע זקוק לביקורת תקופתית במרפאה אורטופדית או במרפאת שיקום אחת לשישה חודשים. אשר לפגיעה בירך התובע, קבע פרופ' שאקו כי בפגיעה מסוג זה לעיתים מתהווה נמק איסכמי במפרק, ויש צורך בניתוח להחלפת מפרק הירך. התופעה יכול שתופיע אף שנים רבות לאחר החבלה, ולא ניתן לקבוע בוודאות כי נמק כזה אכן יתהווה, וגם לא ניתן לשלול את קיומו. בתשובות לשאלות הבהרה שנשאלו, קובע פרופ' שאקו כי: אין צורך בטיפולים במרחצאות מרפא, טיפול פיזיוטרפי וטיפול במרפאת כאב כטיפולים קבועים. טיפול פיזיוטרפי יידרש אך אם כאב הגב יחמיר. 8. התובע אינו סובל משיתוק במובן הנוירולוגי המקובל והוא אינו מוגבל בשימוש בידיו. ההגבלה בעבודה הגופנית קשורה למוגבלות במפרק הירך. המגבלה של סחיבת חפצים כבדים כוללת מגבלה של נשיאת סלי קניות. המומחה קבע, כי בבדיקה לא היתה הגבלה בתנועת הכתף, ולכן אין צורך בנהיגת מכונית המצוידת בהגה-כוח. המומחה קבע כי אין הכרח כי בשל מוגבלויותיו יעדר התובע מן העבודה, וכי הוא מסוגל לעבוד במשרה מלאה. אם יזדקק לניתוח, יידרש לשבוע אשפוז, עשרה ימים בשיקום וחודש לצורך פיזיוטרפיה. הנזק במפרק ירך ימין, אינו יכול להשפיע על מפרק ירך שמאל. פרופ' שאקו שולל קשר בין הפגיעה בירך בעקבות התאונה לבין פגיעתו של התובע בברך שאירעה, בעבר, לפני התאונה. ראיות נוספות 9. הנתבעת הגישה שתי חוות דעת של האקטואר, שי ספיר, וכן תצהירים של שני חוקרים פרטיים: גיא שטרצר ועודד נגר, שנחקרו בבית המשפט. התובע ועדים מטעמו העידו בבית-המשפט: אחיו, משה שיר; מנהל סניף בנק לאומי לישראל בחולון, עמי הרמן; מהנדס בנין, שלומי יורם ומנהל חשבונות, יצחק שרגורוצקי. הנכות הרפואית 10. התאונה הוכרה, כאמור, על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, ולתובע נקבעו על ידי הוועדה הרפואית של המוסד 67.84% נכות רפואית משוקללת בגין פגיעות אלה: (א) 30% נכות עקב הגבלה בינונית בירך; (ב) 10% בגין הפגיעה בגב ובעמוד שדרה צווארי; (ג) 30% נכות בגין ליקויים בכושר הראייה בעין ימין; (ד) 10% נכות בגין צניחת עין חלקית שאינה מפריעה לראייה; (ה) 10% נכות בגין ליקוי שמיעה; (ו) 10% נכות בגין צלקות בפנים ובצוואר. הנכות האמורה היא נכות מחייבת על-פי דין לפי סעיף 6ב' לחוק הפיצויים. לפי תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז-1956, קבעה הוועדה לתובע נכות צמיתה של 100%. במסגרת הפיצויים שלפי חוק הפיצויים, אין להתחשב בתוספת שלפי תקנה 15 האמורה. הנכות התפקודית 11. לתובע נותרה נכות רפואית בשיעור של 67.84%. לפי חוות דעת פרופ' שאקו, התובע מסוגל לעבוד בעבודה בישיבה בלבד. לתובע אין השכלה או הכשרה עיונית. התובע מבקש לקבוע את נכותו התפקודית ל- 100% נוכח העובדה שאין הוא מסוגל לשוב לעבודתו כקבלן שיפוצים עצמאי, שכן עבודה זו דורשת מאמץ פיזי יום יומי. עוד לטענת התובע, התאונה חיסלה כליל את כושר עבודתו היחידה שהיה מסוגל לבצע. עדותו של עמי הרמן, אחראי על כוח אדם ביחידה הצבאית שבה שרת התובע, מחזקת את העובדה כי לפני התאונה לא סבל התובע מכל פגיעה, וכי הפגיעה בברך לא השפיעה על תפקודו (עמוד 35 לעדות הרמן). התובע גם מסתמך על קביעת המוסד לביטוח לאומי, לפיה מדובר בנכות תפקודית מלאה. 12. לטענת הנתבעת, אין חפיפה בין הנכות הרפואית לנכות התפקודית. זאת, בשל העובדה שפרופ' שאקו קבע כי התובע מסוגל לעבוד עבודה שעיקרה בישיבה, במשרה מלאה. המומחה גם הבהיר, כי התובע מסוגל לעבוד 8 שעות ביום, בישיבה רצופה, וכי אין סיבה כי ייעדר מעבודתו. לטענת הנתבעת, הפגיעה בעין אחת אינה פוגעת בכושר הראיה, ואם אין מדובר בעבודה הדורשת ראייה טובה במיוחד, הרי שלא ניתן להוכיח פגיעה תפקודית (ע"א 354/79 מעיין נ' ממרן, פ"ד לה(1) 77, 81 : "מי שנפגע חלקית בעין אחת אינו מפסיד את כושר הראיה, ואם אינו עוסק במקצוע יוצא דופן המצריך ראיה טובה במיוחד, כמעט שלא ניתן להוכיח לגביו פגיעה פונקציונלית, הפוגעת באופן משמעותי בכושר ההשתכרות"). במסגרת חובת התובע להקטין את הנזק, המבחן הקובע הוא חזרה, לאו דווקא לעבודתו הקודמת, אלא שובו של הנפגע למעגל העבודה בכל עיסוק שהוא. לטענת הנתבעת, המומחה הרפואי לא התייחס לבעיות נפשיות ועל כן טענת התובע כי גרסת המומחה היא כי אובחנו תופעות פוסט-טראומטיות-נפשיות, אינה משקפת את התמונה במלואה. הנתבעת מתבססת על סעיף 2 לתצהירו של גיא שטרצר (נ/4), שביקר את התובע בביתו. בתצהיר האמור, אומר המצהיר כי התובע ירד לאט לקראתו במדרגות, מבלי להעזר במקל הליכה. אולם, העד ציין בעדותו (עמוד 27), כי היה מעקה או מוטות בצד המדרגות שניתן להיעזר בהם. גם עד ההגנה עודד נגר ביצע עיקוב אחר התובע וראה אותו נוהג. כשהתובע ירד מרכבו, אחז במקל הליכה, אולם לא נראה כל שימוש בו ולא נראו לעד כל מגבלות בהליכתו (סעיפים 3-5 לתצהירו - נ/8). עם זאת, מציין נגר, כי ראה את התובע אך בהליכתו ולא בביצוע תפקידים מעבר לכך (עמוד 62). גם התובע העיד בעצמו כי הוא אדם בריא (עמוד 23). הנתבעת סבורה כי התובע מסוגל לעבוד במשרה מלאה התואמת את יכולתו לאחר הפגיעה. עובדת היותו חסר השכלה אינה מונעת ממנו להמשיך ולעבוד בעבודות שלא דורשות זאת. הנתבעת מעריכה את נכותו התפקודית בלא יותר מ- 50%. 13. בע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד (3) 720, 725 נקבע כי: "המערער לא יוכל עוד להמשיך ולעבוד בעבודתו הקודמת, ועל כך אין מחלוקת; אולם המסר העולה משתי חוות הדעת הנ"ל הוא חד-משמעי: לא נסתם הגולל על עתידו של המערער בכל האמור בהשתלבותו בעבודה, עבודה ההולמת את מצבו הפיסי". כך גם בענייננו. אין מחלוקת כי התובע אינו מסוגל לשוב לעבודתו כקבלן שיפוצים עצמאי או שכיר. אולם, לפי חוות דעתו של פרופ' שאקו, התובע מסוגל לעבוד במשרה מלאה, בעבודה שרובה בישיבה. כדי שנכות רפואית תבטא את הפסד הכושר להשתכר, על בית המשפט להשתכנע, שהיא גם בעלת משמעות תפקודית. בתי המשפט דחו את ההנחה, שקיימת חפיפה בהכרח בין נכות רפואית לנכות תפקודית (וראה: קציר, "פיצויים בשל נזק גוף", מהדורה רביעית, בעמוד 177 (להלן- קציר). יחד עם זאת, יש לבחון את מכלול הנסיבות כפי שמפרט השופט אור בע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי (טרם פורסם) בסעיף 7 לפסק דינו: "בצד קביעת הנכות הרפואית, על בית המשפט לקבוע גם את הפסד כושר השתכרותו בעתיד של התובע, אם התובע טוען להפסד כזה. בפריט זה על בית המשפט להעריך ולקבוע את הפסד הממון שנגרם לתובע בשל כך שהתאונה, ומגבלותיו בעקבותיה, הפחיתו מכושר השתכרותו. בין הנתונים המסייעים לבית המשפט לקבוע נזק זה, יש חשיבות לנתון של הנכות הרפואית שנגרמה עקב התאונה. לנכות זו, המגבילה את התובע בפעילותו, יש השלכה לכושר השתכרותו. זה, כמובן, אינו הנתון היחיד שיילקח בחשבון. כדי לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות יש חשיבות גם למקצועו ולמקום עבודתו של התובע. נכות רפואית בשיעור מסויים יכולה להשפיע על יכולת התיפקוד של תובע פלוני בשיעור גדול יותר מאשר על תובע אלמוני, הן בהתחשב במקצועו, והן משום שלתובע האחד מובטח מקום עבודה בו יוכל להתמיד בעבודתו, על אף נכותו, ולתובע האחר-אין מובטח מקום עבודה. יש חשיבות למצב התעסוקה בשוק, וכן לגורמים נוספים אשר יכולים להשפיע על כושר השתכרותו של התובע בנכותו". בענייננו, התובע יכול לחזור לעבודה אך נדרש למצוא עיסוק אחר שלא יהיה כרוך במאמץ בעמידה ובהליכה. יש גם להתחשב בגילו ובמצב התעסוקה בשוק העבודה ולקבוע את נכותו התפקודית ל-70%. כאב וסבל 14. לגבי רכיב זה אין מחלוקת כי התובע זכאי לפיצויים בגין כאב וסבל לפי נכות של 67.84%, וכן 46 ימי אשפוז בצירוף ריבית כחוק מיום התאונה בסכום של 198,930 ₪, כמוסכם על בעלי הדין. אובדן כושר השתכרות 15. לטענת התובע, הוא הוכיח כי השתכר מעבר לשילוש השכר הממוצע במשק. ביום התאונה עמד (לטענתו) השכר הממוצע במשק על 1,199 ₪ ברוטו. על פי הראיות, יש לקבוע כי התובע השתכר בפועל לפחות פי 3 משכר זה. התובע העיד כי עד לתאונה עבד כקבלן אינסטלציה, שיפוצים ותחזוקה וביצע עבודות עבור החברות - "תדיראן", "קורץ גנרוטורים", "טל יעד" ועוד. למרות שגשוג עסקיו של התובע עובר לתאונה, בשנת המס שקדמה לתאונה (1986) הוא צבר הפסדים, והכנסתו החודשית הסתכמה ב- 3,626 ₪. לעומת זאת, הכנסתו החודשית בחודש ינואר 1987 היתה 8,614 ₪. את הפסדיו בשנת 1986 מסביר התובע בעובדה שבחודש אפריל 1986 החליט להקים חברה בענף של קירות הגבס, תקרות אקוסטיות וצבע, והשתכר כ- 1,600 ₪ נטו לחודש, שהוא יותר מהשכר המומצע במשק דאז. אולם, בשל שותפות לא מוצלחת, נחל העסק כשלון כלכלי. לאחר כשלון זה שב התובע לעבודתו כקבלן שיפוצים ואינטלציה וחידש את קשריו עם החברות "תדיראן" ו"טל יעד" (עמודים 10-14 לעדותו). התובע מבקש לקבוע את כושר השתכרותו, עובר לתאונה ולצורך חישוב הפסד ההשתכרות, על בסיס הכנסתו של קבלן שיפוצים עצמאי, לשילוש השכר הממוצע במשק (שהוא היום 7,060 ₪) בניכוי מס עד 25%, דהיינו לסכום של 15,885 ₪ נטו לחודש. התובע טוען כי אי הגשת המסמכים שיוכיחו את השתכרותו המדויקת עובר לתאונה, נבעה מבעיות אישיות שהיו לו עם פרקליטו הראשון, ולכן אין להביא סיבה זאת בחשבון השיקולים, ויש לקבל את עדותו כמהימנה. 16. לעומתו טוענת הנתבעת, כי לעדות התובע אין כל אישור וסימוכין בכל הנוגע לבסיס החישוב של שכרו, ואין לקבל את הטענה כי משום שאבדו מסמכיו - יש לקבל את טענתו כמוכחת. אין בידי התובע תלושי משכורת ותיקו במס הכנסה נגרס (עמוד 10לעדות התובע). מצב דברים זה אינו מאפשר לראות תמונת מצב אמיתית ולקבוע על פיו ממצאים ומסקנות לענין השתכרות התובע בפועל ולמעשה. עוד טוענת הנתבעת, כי אין ליחס משקל לעדותו של העד עמי הרמן, שכן אין כל הוכחה אובייקטיבית כי התובע ביצע את השיפוץ בביתו. מדובר בעד שאינו יכול להיות אובייקטיבי. העד העיד על החברות שבינו לבין התובע. גם לעדותו של מהנדס הקישור של תדיראן, שלומי ירום, אין לייחס משקל, שכן לא ניתן ללמוד ממנה על שכרו של התובע ועל היקף עבודותיו לפני שהחל לעבוד בתדיראן. העד שירגורוצקי, שבמקצועו הוא רואה חשבון, מעיד כי מתוך החומר שבפניו, אין הוא יכול לקבל תמונה ברורה על הכנסות התובע. אחי התובע העיד, כי ישנן קבלות רבות המעידות על עבודות שביצע יחד עם התובע, משנת 1985 ועד היום (עמוד 58 לפרוטוקול). אולם, לא הובאו מסמכים או קבלות שיאששו את טענתו ואת טענות התובע לענין זה. משום כך, לא ניתן לקבל טענה זו כמוכחת, וזאת גם נוכח הסתירות בעדותו. התובע והעדים מטעמו, שהם כולם קשורים עם התובע בקשרים אישיים או משפחתיים, לא הצליחו להוכיח באופן אובייקטיבי את טענות התובע בענין הכנסתו הגדולה, כדי שילוש השכר הממוצע במשק. התובע ועדיו גם לא הגישו לבית-המשפט ראיות עצמאיות ואובייקטיביות: מסמכים, חוזים וקבלות, שיוכיחו את טענות התובע בדבר הכנסתו כאמור. למעשה, כך לפי טענת הנתבעת, המסמך האובייקטיבי היחיד שיש בו כדי ללמד על הכנסת התובע הוא דין וחשבון של המוסד לביטוח לאומי (נ/2). הדו"ח קובע כי הכנסתו הרבע-שנתית של התובע עובר לתאונה היתה בשיעור 1,857 ₪, דהיינו 619 ₪ לחודש. עם זאת, נכונה הנתבעת לקבל את הצהרת התובע ולחשב את הפסד שכרו על פי הכנסותיו בחברת "בן-טל תקרות ומחיצות בע"מ" וכן הכנסתו כעובד עצמאי לפי שכר ממוצע של 1,240 ₪ לחודש. 17. הראיות שהביא התובע להוכחת שכרו עובר לתאונה הן בעייתיות, ואין להסיק מהן ממצאים ומסקנות חד-משמעיים. לטענת התובע, המסמכים שהיו בידיו אבדו או נגרסו, וגם אם אין זה באשמת התובע, הרי שאין בפני בית המשפט תמונה מלאה שיכולה להצביע על השתכרותו בעבר, ולהשליך ממנה על הפסד כושר השתכרותו בעתיד. הנתבעת סומכת על דו"ח המוסד לביטוח לאומי ואף מוכנה להתחשב בתצהיר התובע לגבי שכרו בחברת "בן טל תקרות ומחיצות בע"מ" ובהכנסתו כעובד עצמאי. נראה לי שעל סמך הראיות המונחות לפני בית המשפט, ניתן לקבוע כי שכר התובע עובר לתאונה היה לפי האישור של חברת בן טל, דהיינו 1,240 ₪. בנסיבות הענין ועל פי הראיות שבאו לפני בית-המשפט, אני קובע את בסיס שכרו לצורך הפסד השתכרות ל-1,240 ₪ נטו נכון ליום התאונה. הפסד השתכרות לעבר 18. התובע טען, כי מיום התאונה ועד היום, הוא לא עבד זה 15 שנים וחמישה חודשים (מיום 1/2/1987 ועד 31/1/2001), כ-180 חודשים. לכן, מיום התאונה ועד ליום פסק הדין מבוקש לפסוק לתובע הפסד מלא בסכום של כשני מליון ושמונה מאות וחמישים ותשעה אלף ₪, לפי חישוב של 15,885 ₪ לחודש כפול 180 חודשים (מעודכן ליום פסק הדין). לפי הנתבעת: יש לחשב את הפסד השתכרות התובע לעבר לפי שיעור הנכות התפקודית כפול שכרו הממוצע עובר לתאונה. 19. על-פי הראיות אני קובע, כי הפסד ההשתכרות בעבר יתבסס על הפסד השתכרות מלא במשך שמונה חודשים, ואחר כך מהחודש העשירי ועד לפסק הדין (172 חודש) על 70% מן ההכנסה האחרונה שקיבל התובע מחברת טל, דהיינו 1,200 ₪ לחודש (הפסד של 840 ₪). סכום זה ישוערך על בסיס הצמדה מלאה מאמצע התקופה שמיום התאונה ועד היום, דהיינו מיום 1/8/1994. הפסד השתכרות לעתיד 20. לטענת התובע, ביום התאונה היה התובע בן 35 וכיום הוא בן 50. לפי מצב בריאותו, יש להניח שהיה עובד עד גיל 70 כקבלן עצמאי. גם הפסיקה התירה פעמים רבות חישוב ההפסד עד גיל 70 כאשר מדובר בעובד עצמאי. מקדם ההיוון עד הגיע התובע לגיל 70 הוא של 181.40, ואז הפיצוי המגיע לו הוא 2,881,622 ₪ ולפי מקדם ההיוון של 146.077 עד הגיעו לגיל 65, יהיה הפיצוי 2,320,433 ₪. הנתבעת טוענת, כי התובע לא הוכיח כי הפסד הכנסותיו בעבר עולים על שכרו עובר לתאונה ומכאן שטענתו כי היה משתכר בעתיד כדי שילוש השכר הממוצע במשק, חסרת כל שחר. לכן, לטענתה, יש לחשב את הפסד ההשתכרות לעתיד על פי שכרו הממוצע של התובע עובר לתאונה כפול נכותו התפקודית, עד הגיעו לגיל 65, ואז יעמוד הסכום של הפסד ההשתכרות בעתיד על 439,385 ₪. 21. נטיית בתי המשפט בענין השתכרותם של עצמאיים בעיסוקם ובמקצועם, על בסיס ראיות שבאו לפניו, ולפי הנוהג הקיים בתחום שבו עוסק הנפגע, לקבוע כי יתמידו בעבודה אף מעבר לגיל 65. אולם, משהתמסדה ההלכה בדבר גיל פרישה גבוה יותר של עצמאיים, רובץ הנטל להביא ראיה שתוכיח זאת על מי שמבקש לסתור את הנחת הפרישה המאוחרת יותר (קציר, בעמוד 257). התובע טוען כי היה עובד לבטח עד גיל 70 ואף מעבר לכך, אולם לא הביא כל ראיה לענין גיל הפרישה בעיסוקו עובר לתאונה, או כל ראיה שכך נהוג במקצועו. עם זאת, בנסיבות הענין, נראה כי יהא זה נכון וצודק לפסוק פיצוי על הפסד השתכרות בעתיד עד גיל 67, על-פי הגישה המרחיבה בפסיקה, אף אם מדובר בעבודת שיפוץ ובניה. הנתבעת לא הביאה כל ראיה לסתור את הנחת הפרישה המאוחרת. אשר לבסיס השכר, התובע טען כי שכרו היה מגיע כדי שילוש השכר הממוצע במשק, שכן היה ממשיך לעבוד בפרוייקט שהפסיקו באיבו עקב התאונה, והיה מפיק ממנו רווחים רבים. התובע לא הוכיח טענה זו ולכן אין לקבל את טענתו כי הוא היה משתכר שילוש השכר הממוצע במשק. אולם, אין ספק כי כקבלן שיפוצים היה מגיע היום ליותר מאשר השכר הממוצע במשק. לפיכך, השכר לצורך חישוב הפסד ההשתכרות בעתיד יהיה 10,000 ₪ ברוטו, ובניכוי 25% מס הכנסה יהיה השכר 7,500 נטו. הפסד ההשתכרות יהיה על-פי הנכות התיפקודית בשיעור 70% משכר זה, דהיינו 5,250 ₪ לחודש, לפי מקדם היוון של 156.0209. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד 22. לטענת התובע, הוא אושפז בעקבות התאונה במשך חודש וחצי, עבר שלושה ניתוחים וקיבל טיפולים רפואיים רבים. התובע נוטל תרופות לשיכוך כאבים. בגין הטיפולים הרפואיים, נגרמו לתובע, לטענתו, הוצאות ניידות מרובות. התובע השתמש בשירותי מוניות ובהסעות על ידי חברים ובני משפחה. פרופ' שאקו אישר כי התובע זקוק לניידות מיוחדת אלא אם מדובר בתחבורה ציבורית ורק כאשר מובטח לו מקום ישיבה. אשר לתרופות ולטיפולים, התובע טוען, כי קופות החולים אינן מכסות את כל ההוצאות בגין תרופות וטיפולים, וכי קיימת "השתתפות עצמית" של חבר הקופה. לפיכך, הוא זקוק, לטענתו, להוצאות נסיעה בסך 450 ₪ לחודש והוצאות עבור תרופות בסך של 1,000 ₪ לחודש. התובע ביקש לפצותו בסכום של 250,850 ₪ (לפי חישוב של 173 חודשים) על הוצאות רפואיות, טיפולים ונסיעות, בעבר. לגבי הוצאות בעתיד, מבוקש פיצוי של 340,960 ₪ לפי חישוב של 1450 כפול מקדם ההיוון לפי תוחלת החיים הסטטיסטית - 235.144. 23. הנתבעת טענה, כי התאונה שבה נפגע התובע הוכרה כתאונת עבודה ולכן התובע זכאי לכיסוי ההוצאות הרפואיות על ידי המוסד לביטוח לאומי, ואין לפצות בגין ראש נזק זה. בנוסף על כך, הוצאות התובע מכוסות על ידי קופת החולים על פי הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994. בכל מקרה התובע לא המציא קבלות המוכיחות הוצאות רפואיות בעבר. אשר לניידות, עולה מעדות התובע ומחוות דעתו של פרופ' שאקו כי התובע יכול להמשיך לנהוג ברכבו, כפי שנהג בעבר, והוא גם יכול להשתמש בתחבורה ציבורית (לבד מן המגבלה של מקום ישיבה בתחבורה ציבורית). הנתבעת סבורה, כי אין מקום לפצות בגין ראש נזק זה, אולם כ"מחווה" היא מציעה תשלום סכום גלובאלי של 20,000 ₪. 24. התובע רכש מחברו, העד עמי הרמן, רכב מסוג וולוו אוטומטי. לדברי העד (עמוד 36) הרכישה נעשתה לאחר התאונה. בתשובה לשאלת הבהרה (שאלה 11), כתב פרופ' שאקו, כי התובע נוהג כיום ברכב עם ממסרת הילוכים רגילה, ומכאן שלפי חוות דעתו, אין התובע זקוק לרכב המצויד הילוכים אוטומטיים, על אף הפגיעה בירכו הימנית. לכן, בכל הקשור להוצאות עבור רכב חדש, אין מקום לפיצוי התובע בכל סכום שהוא. לפי חוות הדעת של פרופ' שאקו, התובע גם יכול להתנייד בתחבורה ציבורית, אולם אם אין מובטח מקום ישיבתו, כגון בנסיעות בין עירוניות, הרי שהוא נזקק לשירותי מוניות. בשל קביעה זו, אכן יש מקום לפצות את התובע בגין הרכיב של ניידות. אשר להוצאות הרפואיות, קיימת אפשרות שלא כולן מכוסות ב"סל הבריאות" על ידי קופות חולים, או על-ידי המוסד לביטוח לאומי, אך הלכה היא שאין לפצות תובע בגין הוצאות על טיפולים רפואיים, כולל החלמה ושיקום, אשר אותם, או את עלותם, הוא יכול לקבל חינם מהמוסד לביטוח לאומי או מקופת חולים (ע"א 2801/96 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' יפרח, פ"ד נה(1), 817, 826). במצבו של התובע שבו הוא נזקק לטיפולים רפואיים תכופים, יש מקום לפצותו בגין תוספת ניידות ותוספת עבור הוצאות רפואיות שאין באפשרותו לקבל מהמוסד לביטוח לאומי או מקופת חולים, ובין היתר, אם יזדקק התובע לניתוח בשל המגבלה בתנועת הכתף, בסכום גלובלי. לאחר בחינת הענין והראיות שבאו לפני בית-המשפט אני קובע את הפיצוי בגין הוצאות רפואיות נוספות וניידות בסכום גלובלי של 40,000 ₪. התאמת מגורים והוצאות אחרות 25. על-פי חוות דעתו של פרופ' שאקו שציין כי מומלץ שהתובע יגור בקומת קרקע או בדירה שיש אליה גישה עם מעלית, התובע מבקש פיצוי בסכום של 400,000 ₪, בהתחשב בשינויים שיש לבצע בדירה. לטענת הנתבעת, ראש נזק זה לא נכלל בכתב התביעה ובכך יש למעשה שינוי חזית שאין להתירה. בנוסף על כך, הנתבעת טוענת, כי נוכח המלצות פרופ' שאקו, אין כל צורך לשנות את מקום מגוריו של התובע. התובע גם לא הוכיח כי בוצעו שינויים להתאמת הדירה למגבלותיו, ולא הוכיח כל צורך לעשות כן, לאחר שעברה תקופה של חמש עשרה שנים מיום התאונה. אשר על כן, אין מקום לכל פיצוי בראש נזק זה. כפי שציין פרופ' שאקו, התובע מתגורר בדירה שיש אליה גישה עם מעלית, ולכן אין כל מקום לפצותו בגין התאמת מגורים. התובע גם לא הביא ראיות לכך שנעשו התאמות אלה או אחרות בדירתו בעקבות פגיעתו בתאונה. משלא הוכח הצורך בשינויים בדירה, והדירה שבה הוא מתגורר מתאימה למגבלותיו, הרי שאין לפצותו בשל רכיב זה. התביעה נדחית, אפוא, ככל שהיא נוגעת להתאמת מגורי התובע, לנכותו ולמגבלותיו. סיעוד ועזרת הזולת בעבר ובעתיד 26. התובע אושפז בבית חולים כחודש וחצי. לאחר מכן טופל בביתו בשכיבה מוחלטת כחצי שנה נוספת בעזרתם של בני משפחתו. התובע העיד כי הוא נזקק לעזרה צמודה בביצוע פעולות היום-יום. עוד העיד כי הוא מעסיק עוזר בית בעלות של 4,000 ₪ לחודש. גם פרופ' שאקו אישר כי התובע זקוק לעזרה במשק הבית. התובע טוען כי הלכה היא שיש לפצות גם את בני משפחתו שסייעו אף אם לא קיבלו שכר בעד עזרתם (ראה: קציר, שם, עמודים 583-584). לטענת התובע אין ממש בטענות הנתבעת, לפיהן תוחלת החיים לענין סיעוד לעתיד היא עד גיל 60, מכיוון שמגיל זה ממילא יזדקק לעזרה ללא כל קשר לתאונה. לטענתו, אין כל בסיס בפסיקה לטענה זו. טענת הנתבעת לענין זה אינה מקובלת עלי, ואין לה בסיס בדין או בפסיקה. לגבי העבר מבוקש פיצוי של 692,000 ₪, לפי 4,000 ₪ לחודש למשך 173 חודשים. לעתיד לפי 4,000 ₪ לחודש ועל בסיס מקדם היוון של 235.144 (מקדם ההיוון עד תום תוחלת חייו של התובע), בסכום של 940,576 ₪. 27. הנתבעת מסכימה כי בחודשים הראשונים הסמוכים לתאונה נזקק התובע לעזרה בשכר, אך הוא לא המציא קבלות על כך. עזרת משפחתו היתה עזרה סבירה שיש לצפותה מבני משפחה בדרגת קרבה ראשונה. גם לענין טענת התובע, כי הוא מעסיק עובד זר, אין כל אישור ולא הומצאו קבלות, מכיוון שמדובר, לטענת הנתבעת, בעובד שהעסקתו בארץ היא בלתי חוקית. דרישות התובע לפצותו על בסיס שכר של עובר זר בסכום של 4,000 ₪ לחודש אין לה בסיס ואינה מוצדקת. מחוות דעתו של פרופ' שאקו עולה כי התובע זקוק לעזרה רק בניקיון הדירה וסחיבת חפצים כבדים, ולכן סביר לפצותו בסכום של 30 ₪ לשעה, על-פי חישוב של שעתיים בשבוע עד הגיעו לגיל 60. מגיל 60 ואילך, לבטח יזדקק לעזרת הזולת ללא קשר לתאונה. על פי חישוב זה, יש לפצות בסכום 124,735 ₪ לעבר, ולעתיד בסכום של 25,032 ₪. 28. לאחר ששקלתי את הנתונים ואת צרכי התובע בעבר ובעתיד, לרבות עזרה שניתנה על-ידי בני משפחה בעבר, ואפשרות שהתובע יזדקק לעזרה של לפחות 4 שעות שבועיות, דהיינו פיצוי של 500 ₪ לחודש, ולענין עזרת הזולת בעתיד, עד תוחלת החיים, ובשים לב לכך, כי ממילא כל אדם בגיל מתקדם זקוק לעזרה ולסיוע - יהא זה נכון וצודק כי לגבי העבר יפוצה התובע בסכום של 150,000 ₪ עד ליום מתן פסק הדין, ומיום פסק הדין ולעתיד סכום נוסף של 110,000 ₪. פיצוי זה מביא בחשבון השיקולים את נכותו של התובע בשיעור של 67.84% ונכות תיפקודית של 70%, ובהתחשב בחוות דעתו של המומחה השיקומי. ניכויים 29. מהסכום האמור, כמוסכם על התובע, יש לנכות תשלומים תכופים ותשלומי גמלאות מהמוסד לביטוח לאומי בעבר ובעתיד: קצבת נכות וקצבת שירותים מיוחדים. התובע מבקש כי בית המשפט ימנה אקטואר מטעמו לצורך חישוב הפיצויים והניכויים. הנתבעת מפרטת בסיכומיה (עמודים 9-10) את התשלומים התכופים שהתובע קיבל, שסכומם הכולל, לאחר שערוך עד ליום 3/8/2001, עומד על 504,401 ₪. כמו כן התובע קיבל קצבת נכות כללית מעבודה בסך 940,506 ₪ (כאשר היוון קצבאות נכות מיוחדות הינו 777.397) - כך לפי דו"ח האקטואר שי ספיר. הנתבעת מתנגדת למינוי אקטואר לצורך החישובים ומבקשת להתיר לשי ספיר לערוך את העדכון האקטוארי של קצבאות המוסד לביטוח לאומי, נכון ליום מתן פסק הדין. 30. אינני רואה מקום למנות אקטואר מטעם בית המשפט. האקטואר שי ספיר נתן חוות דעת חשבוניות בענין הניכויים. האקטואר מקובל על בית-המשפט. אולם, עליו לעדכן את החישובים ליום פסק הדין. הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין 31. הנתבעת תשלם לתובע שכר טרחת עורך דין בשיעור 13% מן הסכום שלפי פסק דין זה, לאחר הניכויים, או כל סכום אחר שהוא זכאי לו על-פי הדין - לאחר הניכויים. לשכר הטרחה האמור יווסף מע"מ כדין והפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. ניתן היום כ"ח בשבט התשס"ב (10 בפברואר 2002) במעמד הצדדים המזכירות תמציא העתקים מפסק דין זה לב"כ הצדדים. עזרא קמא, סגן נשיא עצמאיםהפסדי השתכרות