עתירה מנהלית לחידוש אשרות

זו עתירה מינהלית לחידוש אשרות לישיבת ארעי ורשיונות לישיבת קבע וכעבור תקופה סבירה מתן אזרחות ישראלית לבני זוג של ישראלים שנישואיהם פקעו לאחר שנולדו להם ילדים, ולשינוי מדיניות שר הפנים בעניין זה. העותרים מבקשים כי המשיב יקבע מדיניות, שלפיה אין ליטול מבן זוג של ישראלי את אשרת השהיה ואין להפסיק את הטיפול במתן מעמד של קבע או הענקת אזרחות ישראלית, לאחר שבני הזוג נפרדו, אם מנישואיהם נולדו ילדים, ובלבד שהנישואים היו כנים ונעשו בתום לב.   עיקרי העובדות העותרים הם אגד של ארבע קבוצות שונות שמקשרת אותן מטרה אחת: לקבל מעמד לישיבת קבע בישראל, ואחר כך לקבל אזרחות ישראלית עבור בן זוג או בת זוג של אזרח ישראלי. בני הזוג האמורים נישאו לישראלים, נולדו להם ילדים ונישואיהם הותרו או שהם נתגרשו זה מזה, והם מבקשים להישאר בארץ מחמת הזיקה לילדיהם. העובדות של כל אחד מן המקרים של קבוצות העותרים שונות, ומשום כך יפורטו העובדות העיקריות גבי כל אחת מן הקבוצות בנפרד. עיקרי העובדות של כל אחד מן המקרים אינם שנויים במחלוקת.   העותרים העיקריים 1, 4, 5, 9 ו-10 (להלן - "העותרים העיקריים"), שוהים בישראל שלא כחוק, ואליהם צורפו בני או בנות זוגם, לפי הענין, ומאחוריהם תומכת ומסייעת האגודה לזכויות האזרח, היא עותרת 11.   העותרים 1-4 העותרת 1, לאורה-אלנה גרים-בוראנה, הגיעה לישראל כעובדת זרה. במהלך שהותה בישראל הכירה את העותר 2, חיים גרים, אזרח ישראל, ונישאה לו ביום 29/5/1998, כשהיא בהריון. ביום 21/10/1998 נולד מנישואי בני הזוג העותר 3, טומי גרים. לעותרת 1 בן, שהיום הוא כבן שמונה שנים - העותר 4, רוברט בוראנה, שנולד ברומניה, מיחסים קודמים של העותרת עם אדם אחר.   אחרי נישואי העותרים 1 ו-2 ביקשה העותרת, בחודש פברואר 1999, אשרה לישיבת ארעי מסוג הידוע כאשרה א/5, שבה נרשם גם בנה העותר 4. אשרה זו הוארכה עד ליום 16/2/2001. האשרה ניתנה לעותרת על בסיס נישואיה לעותר 2, לפי הוראות סעיף 7 לחוק האזרחות, התשי"ב-1952 (להלן - "חוק האזרחות"). היחסים בין בני הזוג התערערו, כבר אחרי לידת בנם. הם נפרדו, וביום 15/7/2001 התגרשו. אולם, כבר ביום 2/8/1999 הוצא, במסגרת הליכים שניהלו בני הזוג בבית המשפט לעניני משפחה, זה נגד זה, צו עיכוב יציאתו מן הארץ של בנם טומי (נספח ע/4 לעתירה).   משפקעו הנישואין של בני הזוג, סירב המשיב להאריך את אשרת השהיה הארעית של העותרת, ולמעשה גם של בנה רוברט בוראנה, בארץ, לתקופה נוספת.   ענינה של העותרת ושל ילדיה, הובא לפני ועדה בינמשרדית הפועלת במסגרת משרד הפנים, שהיא ועדה לדיון במקרים חריגים מסיבות הומניטריות, שאינם מקיימים את המבחנים שקבע המשיב למתן אשרה לישיבת קבע בישראל (נספח ע/30 לעתירה).   הועדה הבינמשרדית החליטה שלא להיענות לבקשה, בהאי לישנא:   ”לסרב, ייצאו מן הארץ הגברת ואמה וילדיה... (מ. כהן)" (נספח ו' לסיכומים המשלימים מטעם המשיב).   העותרת פנתה, באמצעות האגודה לזכויות האזרח (עותרת 11), לממונה על מחלקת האשרות במינהל האוכלוסין (נספח ע/6 ו- ע/7 לעתירה), ואף התקיימה פגישה בין נציגת העותרת 11 לבין הממונה על מחלקת האשרות. ביום 12/12/2001 נמסר לנציגת העותרת 11 בשיחה טלפונית, כי בקשת העותרת נדחתה, וכי אין החוק מתיר הישארותה בארץ אך בשל זיקת ההורות לבנה - העותר 2.   למעשה, העותרת ובנה העותר 4 שוהים בישראל ללא כל מעמד חוקי וללא כל אשרת שהיה כדין. העותרת גם אינה יכולה להוציא את בנה טומי (עותר 2), שהוא היום בן פחות משלוש שנים, מן הארץ ולקחתו עמה, בשל צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוציא בית-המשפט לעניני משפחה, בעוד היא ההורה "המשמורן".   העותרים 5-8 העותרים 5 ו-6, סרגיי ריז'נקו ואירנה סייטחלילוב, הכירו זה את זה באוקראינה עוד בשנת 1994. העותרת, אירנה, שהיא יהודיה, עלתה בגפה לישראל בחודש דצמבר 1997, וקיבלה אזרחות ישראלית, לפי חוק השבות. בשל מחלת אביה שבה העותרת לאוקראינה. ביום 9/1/1999 נישאו העותרת ועותר 5, סרגיי סייטחלילוב באוקראינה ואחרי נישואיה שבה העותרת ביום 16/2/1999 לישראל, לבדה. העותרת ילדה את סינבר סייטחלילוב - עותר 7 - ביום 2/10/1999, ורק אז הצטרף עותר 5 לאשתו ולבנו. תחילה ניתנה לעותר 5 אשרת תייר (נספח ע/8 לעתירה), וביום 24/1/2000 ניתן לו אישור שהיה מסוג ב/1. ביום 26/6/2000 ניתנה לו אשרה של תושב ארעי מסוג א/5 למשך שנה אחת, שהוטבעו בדרכונו (נספחים ע/9 וע/10 לעתירה).   העותרת הרתה שוב, אך ביני לביני התערערו יחסי בני הזוג והם החליטו להיפרד. הם ערכו הסכם להסדר יחסי הממון, משמורת הילד סינבר ומזונותיו, והסדרי הראיה והביקורים על-ידי עותר 5. ביום 29/3/2001 הותרו נישואיהם של בני הזוג לפי פסק דין שנתן בית-המשפט לעניני משפחה באשדוד (נספחים ע/11 וע/12 לעתירה). ביום 6/10/2001 נולד בנם השני של בני הזוג, סרגיי (עותר 8).   לפני כן, ביום 23/5/2001, הזמינו רשויות משרד הפנים את בני הזוג כדי ליתן להם הזדמנות להשמיע את טענותיהם בעניין האשרה לשהיית ארעי בישראל של עותר 5. בני הזוג ביקשו להאריך את האשרה, אולם האשרה נלקחה מעותר 5 והודע לו כי בתום תקופת תוקפה לא תחודש אשרת השהיה שלו, וכי עליו לעזוב את הארץ בתוך חודש.   עותר 5 פנה באמצעות באת-כוחו, עו"ד שרון טל, מהמרכז לסיוע משפטי לעולים - המרכז לפלורליזם יהודי, לממונה על מחלקת האשרות במשרד הפנים, בבקשה להארכת אשרת השהיה של עותר 5. בקשה זו נדחתה (נספחים ע/14 וע/12 לעתירה).   מאז שפקע תוקף אשרת השהיה של עותר 5, ביום 25/6/2001, שוהה עותר 5 בישראל שלא כדין. תמצית טענות העותרים היא, כי מחמת זיקתו ההדוקה של עותר 5 לשני ילדיו, שנולדו לו מנישואין כנים ואמיתיים, יש ליתן לו אשרת שהיה ארעית, וכעבור תקופה סבירה יש להעניק לו אזרחות ישראלית. ביטול אשרת השהיה של עותר 9 תפגע קשות גם בילדיו שהוא בקשר הדוק ורצוף עמם וממנו הם מקבלים מזונות.   העותר 9 מוחמד האדי רמת הגיגי, עותר 9, יליד איראן, אזרח בריטי מאז שנת 1993. למעשה, התגורר עותר 9 בבריטניה מאז שנת 1979, שבה קיבל מקלט מדיני, עקב פעילותו כעיתונאי נגד המשטר באיראן. בשנת 1993 הגיע העותר לישראל כדי לסייע בפתיחת הסניף הראשון של רשת המסעדות "מקדונלד'ס", במסגרת תפקידו כמנהל ברשת המסעדות האמורה. במהלך שהותו בישראל, הוא הכיר את תמר ישאון, אזרחית ישראלית, ובין השניים התפתח קשר של זוגיות. גב' ישאון עברה להתגורר עם העותר בדירתו ברמת גן, שבהם הם ניהלו את מרכז חייהם במשך יותר משנה. משהסתיימה עבודת העותר בישראל, שב העותר בשנת 1995 לבריטניה וגב' ישאון הצטרפה אליו. בני הזוג נישאו בבריטניה ביום 18/6/1996, וביום 1/12/1996 נולדה בתם, בהיותם בישראל. אחרי לידת בתם, התגוררו בני הזוג ביוון, לשם נסעו לרגל עבודתו של העותר, עברו לאיטליה, ושבו לבריטניה. בשנת 1999 חזרו לישראל.   בחודש מאי 1999 פנה עותר לרשויות המשיב וביקש ליתן לו מעמד של קבע. העותר קיבל ביום 19/7/1999 תעודת זהות של תושב ארעי. אולם, חיי הנישואין של בני הזוג נקלעו למשבר, והם נפרדו. סופו של פירוד, שביום 22/12/1999 ניתן על-ידי בית-המשפט לעניני משפחה בתל אביב, תוקף של פסק דין להסכם גירושין שבני הזוג חתמו עליו. לפי פסק הדין האמור, בתם של בני הזוג תהיה במשמורת האם, ונקבעו הסדרי ביקורים ומפגשים של האב עם בתו, ואם העותר לא יתגורר בישראל, כי אז יהיה זכאי למפגש בן שבוע אחד בכל שנה.   העותר מוסיף, כי כיום הוא נמצא בקשר זוגי עם אזרחית ישראלית אחרת, וכי בדעתם להינשא (סעיף 38 לעתירה), אך ענין זה לא בשל כדי אפשרות לבקש מעמד של תושב בישראל. לפיכך, הוא מבקש מעמד של תושב ובהמשך שהותו גם אזרחית ישראלית בשל זיקת ההורות לבתו, שנולדה לו מנישואיו עם גב' ישאון שהיא כאמור אזרחית ישראלית.   העותר 10 העותר 10, הנרי מטקה, אזרח ניגרי שהגיע לישראל בחודש אוגוסט 1995. העותר הכיר בישראל את אורלי אוריאל, אזרחית ישראלית, והם נישאו ביום 25/9/1997, לאחר שנולדה להם בתם, רותם, ביום 21/3/1997. עד אז לא היה לעותר מעמד חוקי של שהיה בישראל, ורק לאחר נישואיהם של בני הזוג הוא ביקש להסדיר את מעמדו בישראל. העותר נתבקש לעזוב את הארץ כדי לבדוק את בקשתו, וכך עשה. עם שובו לישראל, ניתנה לעותר ביום 10/6/1998 אשרת שהיה מסוג ב/2 למשך ששה חודשים, ואחרי כן ניתנה לו אשרת שהיה מסוג ב/1 לששה חודשים שהוארכה מעת לעת, עד ליום 17/5/2000 (נספח ע/24 לעתירה). ביום 17/5/1999 נולד לבני הזוג בן שני - אביב. אולם, יחסי בני הזוג התערערו, ונישואיהם הותרו ביום 10/1/2001, לפי פסק דין של בית משפט לעניני משפחה, שנקבע בו בין היתר כי משמורת הילדים תהיה בידי אמם. בפסק הדין נקבעו הסדרי ביקורים של העותר ומפגשים עם ילדיו, לפי שיוסכם על-ידי האם, וכן נקבעו הסדרים לתשלום מזונות לילדים (נספח ע/25 לעתירה).   למעשה, העותר נפגש עם ילדיו, לטענתו, מדי יום, והוא נמצא בקשר הדוק עמם.   העותר ביקש אשרה לישיבת קבע לאחר שעברה תקופה של כעשרים ושבעה חודשים של שהיית ארעי לפי אשרות מסוג ב/1 או ב/2. רשויות משרד הפנים הודיעו לעותר, כי אין הוא זכאי לקבל אשרה מכל סוג שהוא, בשל הליכי הגירושין מאשתו, ובקשתו סורבה. תשובת רשויות משרד הפנים ניתנה על-ידי הלשכה למינהל האוכלוסין בבאר שבע, וזו לשונה:   ”בקשתך נדונה בועדה הבינמשרדית והוחלט לסרב לבקשתך. תוכל להגיע לביקורים בארץ" (נספח ע/28 לעתירה).   העותר נשאר בארץ כשוהה בלתי חוקי מיום 18/5/2000, ואף המשיך בעבודתו כטבח במלון. בפעולה שבצעו שוטרים לתפיסת שוהים בלתי חוקיים, נתפס גם העותר, אך השוטרים נעתרו לבקשתו ולא עצרוהו. העותר פנה ביום 16/1/2002, באמצעות עמותת "הורות שווה" למשיב (נספח ע/29 לעתירה), וביקש, שוב, ליתן לו אשרת שהיה כדי שלא יינתק מילדיו. לפניה זו לא ניתנה תשובה.   ראוי לציין, כי העותרים העיקריים שוהים בישראל שלא כחוק, אך המשיב לא ראה, בנסיבות הענין, להוציא נגדם צווי הרחקה או צווי גירוש. ההליך בבית-המשפט העליון העותרים עתרו לבית-המשפט העליון (בג"צ 1497/02) ובפיהם טענות דומות לאלה שבעתירה זו, כי על המשיב ליתן לעותרים העיקריים רשיונות לישיבת קבע בישראל, ואף להעניק להם אזרחות ישראלית כעבור זמן מסוים, שנקבע בכללים למתן אזרחות לבני זוג זרים שנישאו לאזרח ישראלי. העותרים טענו, כי הארכת שהייתם בישראל מתחייבת מן הצורך למנוע פגיעה בילדים שנולדו להם מנישואיהם עם בני או בנות זוג ישראליים, הגם שנישואין אלה פקעו או הסתיימו בגירושין. כסעד נוסף בעתירה, ביקשו העותרים לצוות כי מדיניות המשיב והכללים שקבע - יעוגנו בחקיקה.   עמדת המשיב היתה, כי ענינה של העתירה מצוי בסמכותו של בית-המשפט לענינים מינהליים, כיוון שהיא מכוונת נגד החלטתו של המשיב המבוססת על חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן - "חוק הכניסה לישראל"), ואינה נוגעת להפעלת סמכותו לפי סעיף 7 לחוק האזרחות. עוד טען המשיב, כי לעותרים העיקריים אין זכות מוקנית בחוק לקבל אזרחות ישראלית, וכי מבוקשם הוא לקבל אשרה לשהייה בישראל, כדי להמשיך בהליך המכונה "הליך מדורג" עד קבלת אזרחות, להבדיל מדרישה מיידית לקבל אזרחות. בית-המשפט העליון קיבל את טענות המדינה, לפיה עיקר העתירה מופנה נגד החלטת המשיב שלא להאריך את רשיונות השהיה בישראל של העותרים העיקריים. לפיכך, הופנו העותרים לבית משפט זה, והעתירה לבית-המשפט העליון נדחתה על הסף.   בית-המשפט העליון הוציא "צו ביניים ארעי", שלפיו יימנע המשיב מגירוש העותרים העיקרים מישראל - עד להחלטה אחרת.   הדיון בעתירה בהליך הדיון המוקדם הסכימו בעלי הדין, כי בית-המשפט יתן פסק דין בעתירה על בסיס כתב העתירה, התגובה המוקדמת, הטיעונים בבית-המשפט וטיעונים משלימים שיגישו לבית-המשפט. עיקרי הטיעון של העותרים, בקצירת האומר, כי על המשיב להעניק לבני זוג של ישראלים שנישאו בנישואין כנים ובתום לב, ונולדו להם ילדים מנישואין אלה, אשרות שהיה בישראל, על-פי מדיניות ההליך המדורג, עד להענקת אזרחות, אף אם הנישואין פקעו: הותרו, או הסתיימו בגירושין. משמעות הדבר הכנסת קריטריון חדש של זיקת-הורות של אזרח זר לילד שנולד לו מנישואיו לבן זוג או לבת זוג, בעלי אזרחות ישראלית כדי למנוע את ניתוקו של ההורה הזר מילדיו, גם לאחר שפקעו נישואיו.   עוד טוענים העותרים, כי במסגרת הדיון בעתירה, על בית משפט זה להורות למשיב לאמץ מדיניות, שלפיה כל אזרח זר שמצבו כמו מצב העותרים העיקריים - יזכה למעמד בישראל, וכי כל מדיניות שמפרידה בין אזרח זר לילדיו הישראליים היא פסולה ולוקה באי סבירות.   דין והלכה קבלת מעמד בישראל מכוח נישואין מוסדרת בשני חוקים עיקריים אלה: חוק השבות, התש"י-1950 (להלן - "חוק השבות") וחוק האזרחות.   כל יהודי זכאי לעלות לישראל, ועלייתו תהיה על-פי "אשרת עולה". כך נקבע בסעיפים 1 ו-2 לחוק השבות. מה דינו של בן זוגו של יהודי, של בנו או של בן בנו, המבקש לקבל זכויות של יהודי לפי חוק השבות? על כך אומר סעיף 4א' לחוק השבות:   ”(א) הזכויות של יהודי לפי חוק זה והזכויות של עולה לפי חוק האזרחות, תשי"ב-1952, וכן הזכויות של עולה לפי כל חיקוק אחר, מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי...".   לבד מחריגים ומסייגים שנקבעו בחוק, קנויה לבני משפחתו כאמור של יהודי, לרבות בן זוגו, אותה זכות שקנה יהודי על-פי החוק - לשוב לארץ ולשבת בה. זכותו כאמור של בן זוג של יהודי ניתנת לו עם העליה לארץ.   אולם, כך הדין וכך נקבע בפסיקה, זר שנשא אזרח ישראלי איננו בא בגדר הזכאים לפי סעיף 4א' לחוק השבות, ומשום כך אין הוא זכאי לקבל אזרחות ישראלית מחמת "שבות". ענינו של זר שנשא ישראלי בא במסגרת סעיף 7 לחוק האזרחות (בג"צ 3648/97 ישראל סטמקה ואח' נ' שר הפנים, פ"ד נג(2), 728, 763; להלן - "ענין סטמקה").   זכות ההתאזרחות של בעל ואשה שאחד מהם הוא אזרח ישראלי, נקבעה בסעיף 7 לחוק האזרחות, לאמור:   ”בעל ואשתו שאחד מהם ביקש להתאזרח ונתקיימו בו התנאים שבסעיף 5(א), או הפטור מהם, יכול השני לקבל אזרחות ישראלית על-ידי התאזרחות, אף אם לא נתקיימו בו התנאים שבסעיף 5(א)".   סעיף 5(א) לחוק האזרחות קובע תנאים להתאזרחות, ועיקרם אלה: (א) הוא בגיר הנמצא בישראל והיה בה שלוש שנים מתוך חמש שנים שקדמו להגשת בקשתו להתאזרח; (ב) כאי לשבת בישראל ישיבת קבע, השתקע בה או שיש בדעתו להשתקע בה; (ג) יודע ידיעת מה את השפה העברית; (ד) ויתר על אזרחותו הקודמת, או הוכיח שיחדל מהיות אזרח חוץ לכשיהיה אזרח ישראל.   מי שאיננו אזרח ישראלי או בעל אשרת עולה או תעודת עולה, תהיה כניסתו לישראל או ישיבתו בה לפי חוק הכניסה לישראל. בעניין מתן רשיונות ואשרות לישיבת מעבר ולישיבת ביקור, לישיבת ארעי או לישיבת קבע לפי סעיף 2 לחוק הכניסה לישראל, ניתן לשר הפנים, או למי ששר הפנים העביר לו את סמכויותיו, כולן או מקצתן, לפי סעיף 16 לחוק הכניסה לישראל - שיקול דעת רחב. סעיף 9 לחוק סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958, אף קבע כי אין חובת הנמקה לפי החוק האמור חלה על "החלטות שר הפנים או מי שהועברו אליו סמכויותיו לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, למעט החלטה על ביטול רשיון ישיבה של מי ששהה בישראל כדין" (ראו בג"צ 431/89 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4), 505, 520 (להלן - "ענין קנדל"); בג"צ 482/71 לאוניה קלרק ואח' נ' שר הפנים, פ"ד כז (1), 113, 116-117 (להלן - "ענין קלרק") ובג"צ 1031/93 אליאן (חוה) פסרו (גולדשטין) נ' שר הפנים, פ"ד מט(4), 661, 677-678 (להלן - "ענין פסרו").   אין צריך לאמר, כי שיקול דעת זה, רחב ככל שיהיה, נתון לביקורת שיפוטית, ככל החלטה מינהלית, לפי הכללים והמבחנים של המשפט המינהלי. שיקול דעת זה הוא שיקול דעת מינהלי רגיל וחלות עליו ההוראות המהותיות והדיוניות של המשפט המינהלי, בכל הנוגע לשימוש בשיקול דעת מינהלי (ראו: בג"צ 754/83 רנקין ואח' נ' שר הפנים ואח', פ"ד לח(4), 113, 116 (להלן - "ענין רנקין").   הנה כי כן, אזרח חוץ שנשא אזרח ישראלי רשאי לבקש אזרחות לפי סעיף 7 לחוק האזרחות, אם הוא מקיים את התנאים בסעיף 5 לחוק או ששר הפנים פטר אותו מהתנאים להתאזרחות; או שהוא רשאי לבקש אשרת שהיה וישיבה בישראל, עד לקבלת אזרחות ישראלית, לפי מבחנים ותנאים ששר הפנים קבע, ובין היתר לפי "ההסדר המדורג", כפי שאפרט להלן.   אולם, על-פי חוק האזרחות, נישואין לאזרח ישראלי אינם מקנים, מכוח הנישואין, אזרחות לבן הזוג שאינו אזרח ישראל (ראו ענין סטמקה הנ"ל, שם בעמוד 763 ו-ז).   הדבר נתון לשיקול דעתו של שר הפנים, כפי שאמרנו:   ”בן זוג של ישראלי המבקש להתאזרח, יכול שר הפנים להקל עמו - על-פי שיקול דעתו - ולהקנות לו אזרחות גם אם לא עמד בכל התנאים הנדרשים למבקשים להתאזרח, אלה תנאים המנויים בסעיף 5(א) לחוק האזרחות. ואולם, שיקול דעתו של שר הפנים עומד לו, ואין בנישואין - כשהם לעצמם - כדי לייתר את הצורך בהגשת בקשה להתאזרחות או כדי לשלול את עצם שיקול דעתו של שר הפנים. הקלה בתנאים הנדרשים לאזרחות - כן; שלילת סמכותו של השר אם יעניק זכות התאזרחות אם לאו - לא ולא" (ענין סטמקה, שם בעמוד 765 א-ב).   במנין השיקולים של שר הפנים להעניק אזרחות ישראלית לבן זוג זר הנשוי לישראלי, עומד שיקול הומניטרי של רצון לשמור על שלמות התא המשפחתי ולמניעת פיצול אזרחותם של מרכיבי התא המשפחתי שהתאחד בקשרי נישואין כנים ואמיתיים (ראו ענין רנקין הנ"ל, בעמוד 117 ד-ה). אולם, הנתון של נישואין אמיתיים הוא אך אחד הנתונים שינחו את שר הפנים בהפעלת שיקול דעתו, ואין הוא הנתון היחידי. נתונים אחרים יכול שיהיו: אופי הנישואין - אם הם "פיקטיביים" שלא באו אלא לצרכי חיפוש עבודה או כדי להפיק יתרונות ורווחים מעצם ההתאזרחות, וכן, בין היתר, שיקולים של בטחון המדינה, שלום הציבור, והגנה על ערכיה ואופיה של המדינה. מותר לה למדינה לקבוע הגבלות לכניסתם ולהתאזרחותם של מי שאינם אזרחיה. ענין זה, כבר נאמר, עובר כחוט השני בפסיקתנו שפירשה את תכלית החוק ומטרותיו. קביעת מדיניות של כניסתו של מי שאינו אזרח המדינה - לתחומה, לאשר שהיית ארעי או קבע, ובמדרגה העליונה של הרשיונות ושל האשרות - להעניק אזרחות למי שאינו מקיים את הוראות החוק במלואן, אך במקרים מיוחדים ומשיקולים מיוחדים - איננה מדיניות פגומה שבית המשפט יתערב בה (בג"צ 656/87 מנצח נ' שר הפנים, תקדין עליון 88(1), 70). מדיניות כאמור מכוונת לשמירה על צביונה ועל תרבותה של המדינה, לשמור על הסדר הציבורי ועל המוסר הציבורי, ולהגן על האינטרסים הכלכליים של המדינה ועל בטחון אזרחיה.   מבחנים למתן מעמד בשל זיקה משפחתית במסגרת שיקול דעתו של שר הפנים נקבעו מבחנים בהנחיות פנימיות להפעלת שיקול הדעת האמור בכל הנוגע לאשרות לשהיית קבע בישראל לאזרחי חוץ. המדיניות של המשיב, כפי שהוצהרה עוד בעניין רנקין הנ"ל היא "שלא להעניק אשרות לישיבת קבע לזרים, אלא במקרים חריגים בהם קיימים שיקולים מיוחדים" (נספח ע/30 לעתירה).   ומה הם המקרים החריגים שבהם דיברו ההנחיות? ההנחיות מפרטות מקרים אלה: ”משרד הפנים מעניק אשרה ורשיון לישיבת קבע במקרים חריגים בלבד וזאת על-פי הקריטריונים הכלליים כדלהלן: א. בן/בת זוג מנישואין כדין לאזרח/ית ישראל או לתושב/ת קבע של מדינת ישראל היושב/ת בישראל. ב. הורה קשיש ובודד של אזרח/ית או תושב/ת קבע בישראל, אשר אין לו ילדים אחרים או בן/בת זוג מחוץ לישראל. ג. ילד קטן, הנלווה להורה שקיבל זכות לישיבת קבע בישראל או אזרחית ישראלית, אם הורה זה החזיק כדין בקטין תקופה של שנתיים לפחות בסמוך לפני בואו עמו לישראל. ד. מקרים חריגים מיוחדים מסיבות הומניטריות או כשיש למדינת ישראל אינטרס מיוחד במתן הרשיון לישיבת הקבע".   אולם, מדיניות זו לא עמדה במבחן הביקורת השיפוטית בעניין סטמקה הנ"ל, בכל הנוגע לבן זוג של אזרח ישראל, בהיותו תהליך ממושך ומקשה יתר על המידה. המשיב גיבש נוהל חדש להתאזרחות בן זוג של אזרח ישראלי, לפי סעיף 7 לחוק האזרחות (נספח ע/31 לעתירה). נוהל זה הוא זה הידוע בכינויו "ההסדר המדורג" להתאזרחות בן זוג של אזרח ישראלי, שקבע, למעשה, "תקופת מבחן" להענקת האזרחות לבן זוג שהוא אזרח חוץ הנשוי לאזרח ישראלי.   היש תוקף לנוהל האמור, או שמא אין הוא עומד במבחני הסבירות ואינו יכול לעמוד במבחן הביקורת השיפוטית? העותרים טוענים כי ענין זה הועמד למבחן בבג"צ 338/99 סברי עיסא ואח' נ' שר הפנים, שעודנו בדיון בית-המשפט העליון. אולם, ביני לביני, ניתן ביום 13/8/2002 פסק דין בבג"צ 4156/01 מריו דמיטרוב נ' משרד הפנים, שדן בעניין דומה לענין שבעתירות העותרים (להלן - "ענין דמיטרוב"), ועליו ארחיב את הדיבור להלן. בעניין דמיטרוב הוזכר הליך "המבחן המדורג" - אם לקבלת מעמד של תושב קבע ואם לקבלת אזרחות, מחמת "זיקת ההורות" של העותר. כב' הנשיא ברק, דחה את העתירה. ההסדר המדורג אף אם נאמר כי מדיניות "המבחן המדורג" לא הותקפה בתקיפה ישירה בעניין דמיטרוב, מן הראוי לברר לעצמנו מה הוא ההסדר שנקבע בנוהל האמור ונתהה על קנקנו ועל תוכו. ההסדר קובע, כי "אזרח ישראל שנישא לזר" יגיש בקשה לאיחוד משפחות ולהתאזרחות בישראל עבור בן זוגו. עם הגשת הבקשה, שעל פניה אינה מעוררת חשד לנישואין "פיקטיביים", ובהעדר מניעה בטחונית או פלילית, יקבל בן הזוג הזר היתר לישיבת קבע למשך ששה חודשים. בתוך התקופה האמורה ייעשו בירורים (ראיון) עם בני הזוג ותנתן החלטה בעניין הבקשה ובענין "כניסת בן הזוג להסדר המדורג לקבלת אזרחות ישראלית". המבחנים לכך הם אלה: (א) כנות קשר הנישואין בין בני הזוג; (ב) המשך קיומו של קשר הנישואין; (ג) בחירה בישראל כמרכז חייהם של בני הזוג; (ד) העדר מניעה בטחונית או פלילית לאישור הבקשה; (ה) עם אישור הבקשה יקבל בן הזוג הזר רשיון לישיבת ארעי מסוג א/5; (ו) רשיון כאמור יינתן לתקופה כוללת של ארבע שנים; (ז) הרשיון יינתן לתקופות בנות שנה, ושלושה חודשים לפני תום תוקפו של הרשיון יודיעו המבקשים על רצונם בהארכת תוקפו, ועל כל שינוי שחל בענינים שבגינם מסרו פרטים לרשות המוסמכת; (ח) בתום ארבע שנים ממועד אישור הבקשה וכניסת בן הזוג להסדר המדורג, תוענק לבן הזוג הזר אזרחות ישראלית לפי סעיף 7 לחוק האזרחות, ובלבד שישב בישראל שלוש שנים מתוך תקופת ההסדר המדורג, ומתוך שלוש השנים האמורות - שנתיים ברציפות לפני יום הענקת האזרחות; (ט) אף זאת בכפוף לקיום התנאי של כנות הנישואין ואמיתותם והמשך קיום קשר הנישואין, כאשר ישראל היתה מרכז חייהם של בני הזוג, ולא התעוררה מניעה בטחונית או פלילית; (י) מנהל מינהל האוכלוסין רשאי, בנסיבות מיוחדות ומטעמים מיוחדים, לקצר כל תקופה מן התקופות האמורות; (יא) עוד נקבע בהסדר המדורג, כי אם בן הזוג הזר הוא אזרח "מדינה עוינת" ישקול המנהל את שאלת מתן מעמד למבקש בהתייעצות עם גורמי הבטחון, ואת הצורך בויתור על אזרחות קודמת לפי סעיף 5(א)(6) לחוק האזרחות.   הנה כי כן, ההסדר המדורג מותנה, בכל מקרה, בהמשך קיומו של קשר הנישואין, עד להענקת אזרחות. משזו הוענקה, אין המשיב מקיים פיקוח ובקרה אחר המשך חיי הנישואין של בני הזוג. משהוענקה האזרחות לבן הזוג הזר והיה לישראלי, הוא חופשי לנפשו בכל הנוגע לקשר הנישואין שלו, שהיה העילה והסיבה להענקת האזרחות. בפועל ולמעשה, כל אחד משלבי ההסדר המדורג מותנה בהמשך קיומו של קשר הנישואין, וכן בהעדר מניעה מטעמי בטחון המדינה וההגנה על שלום הציבור, דהיינו - מניעה "מטעמים פליליים". בדיקת כנות הנישואין וקיום קשר הנישואין וקיום מרכז החיים בישראל, נבדק, למעשה, עם אישור הבקשה ולפני כניסת בן הזוג הזר להסדר המדורג, ובכל אחד משלבי ההסדר המדורג. העותרים טוענים כי ההסדר המדורג נמצא עתה במבחנת בדיקה של בית-המשפט העליון בגדר עתירה בבג"צ 338/99 הנ"ל, והסוגיה לא באה אל סיומה ולא הוכרעה תקפות ההסדר האמור. ואולם, ההסדר האמור כבר נדון במספר ענינים שבאו לפני בית-המשפט העליון, שבהם לא ראה בית-המשפט לבקר או לפסול את ההסדר (ראו בג"צ 3087/97 הנ"ל; ענין דמיטרוב הנ"ל; וגם ענין סטמקה הנ"ל).   השאלה היא, אפוא, אם הסדר זה הוא סביר אם לאו, ככל שהוא נוגע להפסקת הליכי ההסדר המדורג עם הפסקת קשר הנישואין עם בן הזוג הזר. בני הזוג הזר בכל ארבע קבוצות העותרים, אינם מסתפקים בתקיפת ההסדר, שמבסס את עצמו על קשר נישואין אמיתי, נושם באופן עצמאי, חי וקיים, אלא הם מוסיפים לו את "זיקת ההורות" הנובעת מלידת ילדים, בין בתקופה שבה הנישואין היו שרירים וקיימים ובין לאחר שחדלו להתקיים. השאלה היא אם זיקת ההורות מזכה במעמד בישראל להורה הזר - עד כדי הענקת אזרחות ישראלית.   מדיניות המשיב היא, שבמקרים שבהם פקע קשר הנישואין במהלך תקופת ההסדר המדורג, ועוד לפני שניתן לבן הזוג הזר מעמד של קבע - אין להמשיך בהליכי ההסדר, ההסדר המדורג מופסק, ובן הזוג מאבד את מעמדו הארעי בישראל. מכאן ואילך הוא נתון לחסדי שיקול הדעת של המשיב ורשויות מינהל האוכלוסין.   אכן, קיומו של קשר הנישואין של בן הזוג הזר מעוגן היטב בהוראות סעיף 7 לחוק האזרחות. התנאי של קשר נישואין הוא הבסיס והוא המסד שעליו עומדת בקשת ההתאזרחות, וממנו שואב המשיב את סמכותו. סעיף 7 לחוק האזרחות מדבר ב"בעל ואשתו שאחד מהם אזרח ישראלי, או שאחד מהם ביקש להתאזרח". ללמדך, כי מדובר בבני זוג שהם "בעל ואישה". אין מדובר במי שהיו נשואים או בכאלה הנמצאים בהליכי גירושין או התרת נישואין. פירוש אחר מחטיא את מטרת החוק, שענינו, בין היתר, בשמירת התא המשפחתי ומניעת פירוקו, בדרך של חיים בנפרד: אחד בקצה מערב או מדבר, ואחד בקצה מזרח - אחד כאן ואחד מעבר לים. אולם, משהתפרק התא המשפחתי, ברצונם של בני הזוג וכחפצם, אין עוד קיום ליחידה המאוחדת של "בעל ואישה" לפי סעיף 7 לחוק האזרחות, ונשמט הבסיס שעליו עמד הנימוק ליתן מעמד של קבע, אף אזרחות, לבן הזוג הזר. וכך עולה מפסק הדין בעניין סטמקה:   ”הכל יסכימו, כי בן הזוג הזר אינו זכאי - ולא יהיה זה ראוי כי יהיה זכאי - לקבל לאלתר זכות לישיבת קבע ואזרחות. המדינה זכאית - כמקובל בעולם כולו - לבקרה ולפיקוח על הליכי הקניית זכויות לבן הזוג הזר, ובדרך הטבע תנקוט המדינה מדיניות של שלבים. כך יסכימו הכל, כך יש להניח, כי המעבר משלב לשלב (הוא הדין במשך כל שלב ושלב) יתלה עצמו בהמשך קיומו של קשר הנישואין ובהעדר מניעה בטחונית או פלילית להמשך ההליך" (ההדגשה אינה במקור. שם, עמוד 787ז - 788א).   הסדר זה הוא ראוי ונכון, ואינני סבור שיש בו פגם או פסול המחייבים התערבותו של בית-המשפט המינהלי. הסדרים אלה עולים בקנה אחד עם מטרותיו ומגמותיו של החוק, ועם קיום סדר ציבורי, בטחון המדינה ושלומם של אזרחיה והצבת הגנות חברתיות וכלכליות. כך המצב בעולם כולו, ואין כל סיבה שמדינת ישראל תנהג אחרת, אפילו היא מדינה קולטת יהודים ובני זוגם, אפילו אינם יהודים. התנאי של קיום חיי נישואין כנים ואמיתיים ונמשכים לצורך קבלת מעמד של קבע, ואחר כך גם אזרחות ישראלית, הוא תנאי סביר. המבחן המדורג בא כדי להשתכנע בקיום הנישואין ובהמשכם, והוא נכון וראוי. תקופה של כארבע עד חמש שנים עד הענקת האזרחות לבן הזוג הזר היא תקופה שאינה קצרה, אך סבירה, בנסיבות הענין, ואינה חורגת באופן קיצוני המחייב התערבות של בית-המשפט כדי לקצר את התקופה. זאת, אף אם תמצאנה מדינות מערביות למכביר שתקופת "ההמתנה" לקבלת אזרחות היא קצרה מזו, כגון: שנתיים או שלוש. אמת הדבר, כי היה מן הראוי לבסס את ההסדרים בדבר חקיקה, ולא להותירם כהנחיות פנימיות, כפי שנאמר בעניין סטמקה, מפי כבוד השופט חשין, במלים ברורות וחד משמעיות:   ”ראוי היה כי הסדרים אלה שקבעה המדינה ימצאו משכנם בחוק, או, למצער, בתקנות, להבדילם מ'הנחיות פנימיות' שאף אותן לא ראינו). נזכיר עם זאת, כי הנחיות אלו עמדו במבחנו של בית-המשפט. ראו בג"צ 2950/96 מוסא נ' שר הפנים; בג"צ 3087/97 עישה נ' שר הפנים. השאלה אינה אלא אם מדיניות ההסדר המדורג שמשרד הפנים אימץ לו באשר לבן הזוג הזר עומדת במבחן הסבירות ובנותיה" (שם, עמוד 788 א-ב).   עיניך הרואות, כי מדיניות ההסדר המדורג עברה את מבחן הביקורת של בית-המשפט, הגם שהיה ראוי כי תמצא את אכסנייתה בדבר חקיקה מתאים, ולא תישאר "נייר פנימי", כהנחיות שהציבור צריך לחפשן במגירות הרשויות המוסמכות. אולם, אם בעניין סמטקה לא ראה בית-המשפט במו עיניו את ההנחיות בעניין ההסדר המדורג, הרי הנחיות כתובות אלה, באו לפני בית משפט זה, משהואילו העותרים לצרפם לעתירתם (נספח ע/31 לעתירה).   בחינת ההסדרים ופסקי הדין, מובילים למסקנה חד משמעית, כי ההסדר המדורג הוא הסדר סביר, אפילו אין הוא דין ולא פורסם כדין, וראוי כאמור לקבוע אותו כדין, ויפה שעה אחת קודם. אפשר שיש צורך לשפר את ההסדר ולשנותו לפי צרכי השעה והמקום, ולבחון את אורך "תקופת ההמתנה" - לקיצור או להארכה, גם לפי צרכי המדינה ולפי צרכי האזרח הישראלי וקשריו - בעולם "הגלובלי". בשלב הזה, עומדים ההסדרים במבחן הביקורת ובמבחן הסבירות.   הסעד המבוקש כבר אמרנו, כי בן זוג זר של אזרח ישראל יכול לקבל מעמד בישראל מכוח חוק האזרחות ומכוח חוק הכניסה לישראל. חוק האזרחות מעניק אזרחות על בסיס זיקה משפחתית לילד שנולד לאזרח ישראלי, ואין נפקא מינה שאחד מהוריו אינו אזרח ישראלי. חוק האזרחות גם קובע, כאמור, קטגוריה נוספת של זיקה משפחתית המביאה לקבלת אזרחות, לבעל או לאשה של אזרח ישראל, על-פי הפרשנות הנכונה לסעיף 7 לחוק האזרחות. החוק אינו מרחיב את מעגל הזכאים לבני משפחה אחרים, כגון אחים ואחיות, הורים או בנים שנולדו לבן הזוג הזר מנישואין שלא עם אזרח ישראלי. אין זיקה בין חוק האזרחות לבין חוק השבות, המכיר בסעיף 4א לזכויות בני משפחה אחרים - נכדים - לקבל זכויות של "שבים".   החלופה האחרת היא קבלת מעמד לפי חוק הכניסה לישראל. משחדלו להתקיים נישואי בן הזוג הזר לאזרח ישראל, שוב אין סעיף 7 לחוק האזרחות חל על בן הזוג הזר. מבוקשו להמשיך ולשהות בישראל הוא בגדר בקשה לפי חוק הכניסה לישראל, הגם שמטרתו היא להמשיך בהליך - עד קבלת אזרחות ישראל. ואמנם, עתירה זו באה בגדר סמכותו של בית-המשפט לענינים מינהליים, משום שאין הסעד המבוקש בה הוא קבלת אזרחות. העתירה מכוונת נגד החלטתו של המשיב לפי חוק הכניסה לישראל, כאמור בפסק דינו של בית-המשפט העליון בבג"צ 1497/02, בענינם של העותרים. עתירת העותרים העיקריים נשענת על נישואיהם לאזרחים ישראליים שבגדרם החלו בהליך ההסדר המדורג, ומשחדלו נישואיהם להתקיים, קמה להם זכות לבקש שהייה בישראל לישיבת קבע, ובהמשך לכך אף לקבלת אזרחות, בשל זיקת הורות לילדיהם שנולדו מנישואין כנים ואמיתיים.   מדיניות הכניסה לישראל מדיניות המשיב, שנקטו הוא וכל שרי הפנים שקדמו לו, היא "שלא להעניק אשרות לישיבת קבע לזרים אלא במקרים חריגים שבהם קיימים שיקולים מיוחדים. מדיניות רבת שנים זו עמדה במבחני בית-המשפט, שלא ראה להתערב בה (ראו ענין קנדל, עמוד 520; ענין פסרו, בעמודים 677-678; בג"צ 656/87 מנצח נ' שר הפנים, שם; בג"צ 1689/94 ג'ולי הררי נ' שר הפנים, פ"ד נא(1) 15).   האם עצם הנישואין לאזרח ישראלי והליכה במסלול ההסדר המדורג, מקנים מעמד של תושב קבע או התאזרחות, אפילו חדלו הנישואין להתקיים? על כך השבנו בשלילה, ונראה כי לא בכך תולים העותרים העיקריים בעתירה זו את תקוותם, ואין הם אוחזים בקרנות אלה דווקא. הם אוחזים בפרי הנישואין שחדלו ומוצאים בו את ישועתם. כל עוד הנישואין התקיימו - היו הנישואין עילת העילות לקבלת רשיון לישיבת קבע ולהענקת אזרחות. משחדלו הנישואין משמש הילד שנולד סיבת הסיבות, להמשיך בהליך ההסדר המדורג - עד להענקת אזרחות.   על כך כבר אמר בית-המשפט בעניין קנדל, על נסיון הורים לקבל מעמד בישראל מכוח ילדים שנולדו להם מנישואין עם אזרח ישראל, כי:   ”נסיון זה להבנות מזכויות של ילדים קטנים, המותנית בהצהרה על רצונם להשתקע בארץ, לא יצלח... מקומו של קטין תלוי בהוריו ואין הוריו נתלים בו. כאפוטרופסים, הם הקובעים את מקום ישיבתו ולא הוא את מקום ישיבתם. קטגוריה זו של הורים לילד שהוא בעל זכאות לפי חוק השבות אינה כלולה בקבוצת הזכאים שבסעיף 4א(א) [לחוק השבות]" (ענין קנדל, בעמוד 518א').   בעניין קנדל דובר בקבלת מעמד לפי חוק השבות, על בסיס זיקת ההורות. אולם, בקשת מעמד - אם על-פי רשיון לישיבת קבע ואם הענקת אזרחות - לפי חוק הכניסה לישראל או לפי חוק האזרחות - אינה שונה, כלל ועיקר, מבקשה על-פי חוק השבות.   זכויות הילד וזכויות ההורה כעילה למתן מעמד להורה בעתירה זו שלושה מקרים שבהם נולדו ילדים לנשים שיש להן אזרחות ישראלית, מנישואין לאזרח זר, ומקרה אחד שבו נולד ילד לאב ישראלי ולאם שאינה אזרחית ישראל. בשלושת המקרים שבהם האם היא ישראלית, נותרים הילדים הקטינים, מטבע הדברים, עם האם הישראלית בישראל. במקרה הרביעי ילך הילד אחר אמו הזרה לארץ מוצאה או למקום אחר, והאב הישראלי יישאר בארץ, ולא ילך אחר בנו. לטענת העותרים, משמעות המדיניות של המשיב בענינם של העותרים היא, ניתוק הקשר בין ההורה הזר לילד הישראלי, שזקוק לשני הוריו ולתמיכתם בו - כלכלית, חינוכית, רגשית ואחרת. העותרים סבורים, כי מדיניות זו מביאה לנטישת ילד על-ידי הורהו. מצב זה יגרום, לטענת העותרים, נזק לילד שלא ניתן לתקנו, ויפגע קשות בעקרון של "טובת הילד", שהוכר במשפטנו, כדי ביסוסו כזכות יסודית ועליונה, כשם שהוכרה ונקבעה במשפטי עמים שונים ובמשפט הבינלאומי.   העותרים מבקשים ללמוד בעניננו מהוראות סעיפים 14 ו-15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, בכל הנוגע לחובת הורי הילד, שניהם כאחד, לתמוך בילד תמיכה טיפולית וכלכלית. ועוד זאת, טובת הילד דורשת חינוכו בידי שני הוריו, וכי לא יורחק מאביו או מאמו, אפילו הם נפרדו (ע"א 5532/93 גוזנברג נ' גוזנברג, פ"ד מט(3), 282, 291). ניתוק ילד מהוריו, או מאחד מהם, או הגבלת הקשר שבינו לבין אחד מהוריו על-ידי הרחקת ההורה הזר אל מחוץ למדינה שבה נמצא מרכז חייו של הילד גורם נזק לילד שלעתים אינו ניתן לתיקון (ראו גם בשג"צ 488/88 דואר נ' דואר, פ"ד מב(4), 453, 460; ע"א 2266/93 פלוני קטין ואח' נ' פלוני, פ"ד מט(1), 227, 253-254). העותרים מוסיפים, כי הזכות הנובעת מקשר משפחתי, מקימה זכות לילד לקשר עם הוריו. זכות זו מצויה למעשה בשני מישורים: המישור שענינו הקשר שההורים צריכים לשמור עליו ואינו קשור בגורם אחר, והמישור שבו רשויות המדינה צריכות לפעול כדי שהקשר בין הילד לבין ההורה יתקיים, ולא יפעלו, במישרין או בעקיפין, שלא במסגרת הוראה מפורשת של החוק, כדי למנעו. אכן, יש מקרים שבהם הקשר בין הורה לבין ילד יימנע בגדר חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960, כאשר מניעת הקשר מוצדקת מטעמים שבחוק או לפי החלטה שיפוטית. לדידם של העותרים, ככל שהענין נוגע לרשויות המדינה, יש לאפשר קשר זה באופן תקין, סדיר ורצוף ולא למנוע אותו, אפילו אין ההורה אזרח ישראלי ואין לו מעמד על-פי החוק. זאת כדי לאפשר להורה האמור למלא את חובותיו החוקיים והמוסריים, ובעת ובעונה אחת לאפשר לו לממש את זכותו לקשר עם ילדיו, בצד "הזכות למלא את חובתו" כהורה (ראו ע"א 577/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד לח(1), 461, 467), כלשון השופט ברק (כתוארו אז):   ”זכותו המשפטית של ההורה היא כי הוא, ולא אחר, יקים את החובות כלפי ילדו... זכות זו של ההורים היא זכות קונסטיטוציונית חשובה, שכן היא מהווה ביטוי לקשר הטבעי - "קול הדם" כלשונו של מ"מ הנשיא השופט חשין, בע"א 50/55 שבין הורים לילדיהם...".   העותרים אף אוחזים בעוגן של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לאמור כי זכות ההורה לגדל את ילדו היא זכות חוקתית מוגנת בגדר זכות נגזרת מן הזכות "להגשמה עצמית, לחירות ולכבוד". כך לומדים העותרים מפסיקת בית-המשפט העליון בע"א 5587/93 בעניין נחמני נ' נחמני, פ"ד מט(1), 485, 499, ועוד:   ”משפט הטבע הוא שילד יגדל בבית אביו ואמו: הם שיאהבו אותו, הם שיאכילו וישקו אותו, הם שיחנכו אותו, הם שיעמידו אותו על רגליו עד אם גדל והיה לאיש... זכותם זו של אם ושל אב היתה ונתקיימה לפני היות חוק וחוקה.... וגם אם ייאמרו הדברים בחוק או בחוקה, לא יהיו הם אלא הד ובת קול לאותה זכות מן הטבע..." (דברי השופט מ' חשין בע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית, פ"ד נ(3), 133, 155).   השאלה בעניננו אינה אם ההורים או אחד מהם זכאים וגם חייבים לגדל את הילד, לחנכו, לזונו, לאהבו ולהעמידו על רגליו עד היותו נער, בגיר ואיש, אלא אם זכות זו עדיפה וגוברת על זכות המדינה שלא להתיר להורה - הזר לקבל רשיונות לישיבת קבע ואזרחות ישראלית, מטעמים שבחוק, במדיניות ובהלכה, אך משום הזיקה ההורית. תשובתי על כך - בשלילה. אפרט בהמשך הדברים. אולם, לפני כן אדון בהיבטים של המשפט הבינלאומי והמשפט המשווה, שבהם עוסקת עתירה זו, ולטעמי בהרחבה יתירה ושלא לצורך. קשרי ילדים - הורים על-פי המשפט הבינלאומי העותרים נאחזים באמנות הבינלאומיות כדי לשאוב מהן חובות "חוקיות" או "מוסריות" לצורך בקיום קשר הדוק בין הילד לבין מי מהוריו. עיקר האמנות הן אלה: אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד, משנת 1989, שאושרה בידי מדינת ישראל בשנת 1991. בסעיף 9(3) לאמנה זו, הוטלה חובה על המדיניות החברות לכבד, בין היתר, את זכות הילד שחי בנפרד מהורה אחד או משניהם לשמור על "יחסים אישיים ומגע ישיר עם שני הוריו באופן סדיר", זולת אם הדבר מנוגד לאינטרסים של הילד. כך גם בסעיף 10 לאמנה, שקבע את זכות הילד לאיחוד עם הוריו ומחייב את המדינות החברות לאפשר כניסתו של הילד או הוריו למדינה חברה לצורך מימוש איחוד זה. סעיפים 14 ו-18 לאמנה מטילים חובה על המדינות-החברות לעשות לכיבוד זכויות הילד וזכויות הוריו, ולעשות את מיטב המאמצים להבטיח את העקרון שמחייב אחריות משותפת של ההורים, לגידולו ולהתפתחותו.   שניה - היא האמנה האירופית לזכויות האדם, ובעיקר לעניננו, סעיף 8 לאמנה האירופית האמורה, שזו לשונו:   "Everyone has the right to respect for his private and family life, his home and his correspondence. There shall be no interference by a public authority with the exercise of this right except such as is in accordance with the law and is necessary in a democratic society in the interests of national security, public safety or the economic well-being of the country, for the prevention of disorder or crime, for the protection of health or morals, or for the protection of the rights and freedoms of others".   עוד טוענים העותרים, כי בית-הדין האירופי לזכויות אדם קבע עקרונות אלה במספר פסקי דין, שבהם גורש הורה לילד ממדינה אירופית, בעקבות גירושין מן האם, ונזקק לאשרות לצורך ביקור כדי לראות את בנו, כי הגירוש נוגד את עקרונות האמנה, וכי חרף האינטרס להגן על שוק העבודה, הופר האיזון בין האינטרסים השונים. לשון אחר, הניתוק מהילד שנכפה על ההורה, מהווה, לפי בית הדין האירופי לזכויות האדם, הפרה של "הזכות לחיי משפחה" תקינים, ככל שהיא נוגעת לזכות הראיה של הילד. העותרים מביאים שני פסקי דין של בית הדין האירופי: Berrehab v. The Netherlands, 138,eur ct. H.R. (ser. A) p.14 (1998) , בענינו של אב ממרוקו שנשא הולנדית.   וגם: Cilig v. The Netherlands, judgement of 11/7/2000 - בעניינם של שני אזרחים תורכים שנישאו בהולנד וקיבלו בה מעמד של קבע.   עיינתי בפסק דין אלה. אולם, אפילו נאמץ את הדין האירופי שבאמנה זו, הרי אותן הגנות וסייגים נקבעו בדין המקומי, ובפסיקה של בית המשפט בישראל. בכל מקרה, פסיקת בית הדין האירופי לא קבעו, כלל ועיקר, חובה על המדינה ליתן מעמד של קבע או אזרחות, להורה.   באי-כוח הצדדים הפנו גם למשפט האנגלי והאמריקאי, ולדירקטיבה בעניין איחוד משפחות, העומדת כהצעה לפני האיחוד האירופי: Amended proposal for a council directive on the right to family reunification.   הצדדים הרחיבו בעניין ההשאלה מן הדין הבינלאומי והמשפט המשווה, משל אין דין ואין הלכה שמסדירים את הענין, או קיים חלל בדין ובהלכה בישראל, ויש לשאול את הפתרון מן הדין הבינלאומי.   המשיב טוען, כי לא תמצא מדינה אחת, ומכל מקום העותרים לא הצביעו על מדינה אחת, באירופה או בארצות הברית, שבה קבע בית משפט כי יש ליתן מעמד של קבע לאזרח הזר, אך בשל הקשר של הורות, בנסיבות המקרים שבאו לפני בית משפט זה.   המשיב טוען, וטענה זו לא נסתרה, כי מדינת ישראל אינה חברה באמנה האירופית לזכויות אדם, וממילא החלטות בית הדין האירופי אינם מחייבים אותה. אולם, אפילו נבחן את האמנה ואת החלטת בית הדין האירופי כמקור לפרשנות, הרי בחינת האמנות ופסקי הדין שאוזכרו - אינה מלמדת כי קשר ההורות לאחר שפקעו הנישואין - לא הקנה זכות לאזרחות או למעמד של קבע במדינה שבה נמצא הילד. כל שדובר באותם מקרים הוא, מניעת גירוש והרחקה כדי שלא לפגוע בקשר המשפחתי. מניעת הגירוש של ההורה, אין בה, בהכרח, כדי להקנות מעמד של קבע להורה-הזר במדינה שבה נמצא הילד, והרי זה מבוקשם של העותרים העיקריים בעניננו.   אכן, הדין האמריקאי שונה מזה שלנו ומזה שבמדינות רבות באירופה. בארצות הברית זוכה בין זוג זר של אזרח אמריקאי לאלתר מעמד של קבע - על תנאי - עם הגיעו לארצות הברית, ובתוך שנתיים בודקות רשויות ההגירה האמריקאיות את כנות הנישואין ואת אמיתותם. כעבור שנתיים, כאשר הנישואין עודם שרירים וקיימים, מקבל האזרח הזר מעמד של קבע - אזרחות - בארצות הברית. אולם, אם באו הנישואין לקיצם במהלך השנתיים - המעמד מתבטל, אך ניתן לקבל מעמד בנסיבות מסוימות חרף זאת, והמעמד נבחן גם לפי קשר הנישואין שבתחילה. עם זאת, רשויות ההגירה רשאיות לגרש בן זוג זר שטרם השלים את תהליך ההתאזרחות, לפי סעיף A240 לחוק ההגירה האמריקאי כפי שתוקן בשנת 1996, שעניננו: "Cancellation of removal adjustment of status"..   לפי חוק ההגירה הבריטי - 1971, Immigration act נתונה סמכות הגירוש של זר בידי מזכיר המדינה. גם באנגליה, כמו במדינות רבות בעולם, השיקולים של מתן מעמד או גירוש הזר הם של איזון בין האינטרסים הציבוריים לבין השיקולים הומניטריים. בחינת המצב בבריטניה, שהיא חברה לאמנה האירופית, מעלה כי הגישה בבריטניה היא דווקא גישה מחמירה.   המשיב טוען, כי אפילו נרעה בשדות זרים, נמצא כי המגמה המסתמנת היום בכל העולם היא להקשחת מדיניות ההגירה. הקשחה זו אינה פוסחת על החמרה בכל הנוגע לבני זוג זרים של אזרח ישראל, שלא השלימו את תקופת ההסדר המדורג ולא קיבלו מעמד של קבע וביני לביני נתגרשו בני הזוג או הותרו נישואיהם - בין שנולדו להם ילדים ובין שלא נולדו. מקובלת עלי עמדת המשיב, לפיה אין דין שמחייב את המדינה ליתן מעמד של קבע או להעניק אזרחות להורה זר שפקעו נישואיו לבן זוגו הישראלי, ואפילו נולדו ילדים מנישואין אלה. ההשוואה לדיני ההגירה ולמדיניות ההגירה במדינות מערביות, לאמנות בינלאומיות או אירופיות, ולפסיקה של בתי המשפט במדינות אלה או לפסיקת בתי דין בינלאומיים - אינה מלמדת בהכרח, כי קיימת זכות כאמור שיש לאמצה או ללמוד ממנה היקש.   שיקול הדעת של המשיב ומדיניותו בעניין זה אינם שונים מן המדיניות במדינות מערביות, ואף ברוב מדינות העולם. היקש זה נבחן בפסיקתו של בית-המשפט העליון בפסקי דין רבים, ובין היתר בעניין קנדל וענין רנקין הנ"ל. בעניין פסרו נאמר:   ”בכל הנוגע לעניני כניסה של זרים לישראל וישיבה בה, אין היא מיוחדת במינה או יוצאת דופן. בדרך כלל כל ארץ שומרת לעצמה את הזכות למנוע מאנשים זרים את הזכות להיכנס לתחומה או להרחיקם מתחומה, כאשר אינם רצויים מסיבה זו או אחרת ואף ללא כל סיבה. מתוך קלות גישתנו למקורות משפטיים של אנגליה וארה"ב אנו יודעים שאכן דין כזה שורר בהן, ומן המפורסמות כי מצב כזה קיים גם במדינות אחרות (בג"צ 482/71 קלרק ואח' נ' שר הפנים ואח', פ"ד כז(1), 113, 116-117)".   מעמד של קבע ואזרחות של הורה-זר אחרי כל אלה, באנו לסיכום ולהכרעה בכל הנוגע לגישתו של המשיב בכלל, ולעמדתו בעניין מתן מעמד להורה-הזר אחר גירושיו מבן הזוג היהודי. המשיב אומר, כי משפקע קשר הנישואין בין ההורה-הזר לבין בן זוגו הישראלי, ואין נפקא מינה שנולדו לו ילדים מנישואיו אלה, ואפילו היו הנישואין כנים ואמיתיים - נשמטה העילה לקבלת מעמד של קבע לבן הזוג הזר. העובדה כי הוא הורה לילד לישראל, אינה מקנה, לעצמה, זכות למעמד של קבע. גישתו של המשיב ברורה וחד משמעית היא, לפיה מתן אזרחות או מעמד של קבע לבן זוג זר שנשא אזרח ישראלי, מוצדקת כל עוד קשר הנישואין שריר וקיים בשעת מתן המעמד. משניתן מעמד של קבע, ואפילו פקעו הנישואין אחרי מתן המעמד הקבוע - אין המשיב מבטל מעמד זה, מן הטעם של פקיעת הנישואין. אין יכולה להיות מחלוקת, כי המשיב מוסמך לבטל מעמד שניתן מטעמים חוקיים אחרים. כנגד האינטרס לזכות הילד לחיות במדינה שבה יהיו שני הוריו, כדי ששניהם יקיימו את חובותיהם לגדלו, לחנכו, לזונו ולהעמידו על רגליו, עומדים אינטרסים ציבוריים של המדינה, ושיקוליה - בטחון המדינה, שלום הציבור, שמירת הסדר הציבורי, שמירת צביונה ותרבותה של המדינה, זהותה, היותה מדינה יהודית ודמוקרטית, ואף שיקולים של מדיניות הגירה שביסודם מדיניות של כלכלה וכוח עבודה, אשר יעודד ניצול ידיים עובדות של אזרחי המדינה ותושביה, ואך לפי הצורך החיוני "ייבוא" ידיים עובדות זרות. כל אלה שיקולים שעשויים להדריך ולהנחות את המשיב בהפעילו מדיניות הגירה. במכלול השיקולים האלה, סבור המשיב, כי אין להעניק להורה הזר מעמד בישראל על בסיס אזרחות ילדיו, דווקא. משפקעו הנישואין של בן הזוג הזר עם בן זוגו הישראלי, לפני שקיבל הזר מעמד של קבע - אין להיבנות מקשר ההורות. המשיב סבור כי רק במקרים יוצאי דופן יש בקשר ההורות של זר לקטין ישראלי, כדי להצדיק מתן מעמד של קבע, לרבות אזרחות.   האם מדיניות זו סבירה? תשובתי על כך היא שאין למצוא פגם או פסול בשיקוליו של שר הפנים לגבי כל אחד מארבעת המקרים שפורטו בעתירה, אפילו הם שונים זה מזה.   נזכור, כי העותרים אינם מבססים את עתירתם על קשר הנישואין שפקע, אלא על קשר ההורות לילד הישראלי ועל זכותו של ילד זה לקשר עם הורהו הזר.   בעניין קבלת אזרחות או מעמד של קבע אחר מכוח הקשר של הנישואין לבן זוג ישראלי, אחרי פקיעת הנישואין, אומר הנשיא ברק בעניין דמיטרי הנ"ל:   ”בהחילו גישה זו למקרה שלפנינו סבר שר הפנים, כי אין מקום להמשיך בטיפול בבקשת ההתאזרחות של העותר מכוח אזרחותה של אשתו, שכן קשר נישואים זה התפרק הלכה למעשה. האם שיקול זה הוא כדין? לדעתי התשובה בחיוב. גישתו של חוק האזרחות לפיה ניתן להגמיש את התנאים להתאזרחות מקום שבן זוגו של המבקש להתאזרח הוא אזרח ישראלי, מבוססת על הרצון לשמור על שלמות התא המשפחתי, ועל הצורך למנוע פיצול אזרחותם של מרכיביו... מקום בו התא המשפחתי התפרק הלכה למעשה, בני הזוג חיים בנפרד, והם מנהלים הליכים לגירושין, שוב לא קיים הטעם במונח ביסוד ההקלה בהתאזרחות שנותן חוק האזרחות לבן זוג זה של אזרח".   ככל שמדובר בהתאזרחות של בן הזוג הזר בין מכוח קשר הנישואין הקודם ובין מכוח הורות לילד ישראל שנולד מנישואין אלה - נתקבלה עמדתו וגישתו של המשיב, בעניין דמיטרוב. אולם, נדונה שם גם שאלת המעמד של תושב קבע לבן הזוג הזר מכוח היות בן הזוג לשעבר של אזרח ישראלי והורה לילד ישראל. גישת שר הפנים בעניין זה אף היא נתקבלה.   נזכור, כי בשונה מענין דמיטרוב, שבני הזוג שם עוד היו בהליכי גירושין, הרי בכל המקרים של העותרים, התפרקו נישואי בני הזוג השונים ופקעו - אם בגירושין ואם בהתרת הנישואין. עוד נזכור, כי העותרים מסכימים, כי עתירתם אינה מבוססת על קשר הנישואין שפקע, אלא על קשר ההורות לילדיהם הישראליים.   אכן, אזרחות לחוד וישיבת קבע של זר לחוד. אמת נכון, שישיבת קבע על-פי ההסדר המדורג עשויה להביא בסופו של תהליך להתאזרחות, אם יתקיימו התנאים שנקבעו בהסדר. אולם, ההסדר המדורג מתנה את קיומו ואת המשכו, בקיומם ובהמשכם של הנישואין לבן הזוג הישראלי, ומשפקעו אלה - אין המשיב סבור שיש להמשיך בהליכים לקבלת מעמד של תושב קבע או להתאזרחות. אם אין בן הזוג או ההורה הזר זכאי להתאזרח, משום פקיעת תוקף הנישואין, אין הוא זכאי למעמד של תושב קבע, ואותם טעמים ונימוקים עומדים ביסוד שני הדברים.   אף אם בדין מחליט שר הפנים שלא להעניק לבן הזוג הזר שהוא הורה לילד ישראל אזרחות ישראלית, בשל פקיעת הנישואין לבן זוג ישראלי "עדיין עומדת השאלה האם בדין החליט שר הפנים שלא להכיר במעמדו של העותר כתושב קבע" (סעיף 8 לפסק הדין בעניין דמיטרוב).   כבוד הנשיא ברק, מגיע למסקנה כי גם בעניין אי מתן מעמד של קבע לבן זוג זר והורה לילד ישראלי, אחר שכשלו הנישואין, מדיניות המשיב היא סבירה, גם אם מדובר בשיקולים שונים בעניין הענקת אזרחות ומתן מעמד כתושב קבע ובחוקים שונים:   ”למדינה שיקול דעת רחב למנוע מזרים מלהשתקע בה. אין לו לזר זכות לבוא לארץ אם כתייר ואם כתושב (ראו בג"צ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כז(1), 113). אין טענה בפי העותר ואילו היתה לו, לא היה בה ממש - כי עצם שהותו בישראל או נישואיו (הכושלים) עם אזרחית ישראלית מעניקים לו לאלתר זכות לישיבת קבע. 'הכל יסכימו, כי בן הזוג הזר אינו זכאי - ולא היה זה ראוי כי יהיה זכאי - לקבל לאלתר זכות לישיבת קבע... המדינה זכאית - כמקובל בעולם כולו - לבקרה ולפיקוח על הליכי הקניית זכויות לבן הזוג הזר' (פרשת סטמקה, עמ' 788). במסגרת זו רשאי שר הפנים לקבוע כי עם כשלון חיי הנישואין וסיומו הקרוב של קשר הנישואין 'תמנע מבן הזוג הזר הזכות לישיבת קבע, עד כמה שזכות זו מבקש לינוק את כוחה מקשר הנישואין עצמו'" (שם, סעיף 8 לפסק הדין).   העותר בעניין דמיטרוב ביסס את טענתו על זכות הנובעת מקשר ההורות עם בתו הקטינה, שהיא אזרחית ישראלית, וכמו בעניננו הוא ביקש להיות בקרבת בתו, שאף אם הקשר המשפחתי המשולש התפרק, הרי יחסיו עם בתו טובים וחמים הם.   וכמו בעניננו, נשאלה השאלה, מה דינה של טענה זו? על כך אומר כבוד הנשיא:   ”כבר בפרשת קנדל נפסק כי 'מקומו של קטין אצל הוריו, באשר יישבו הם, שם יישב הוא, ולא להיפך. קטין תלוי בהוריו ואין הוריו נתלים בו' (שם, עמוד 518). על כך ועל דרך העיקרון, אין באזרחות של הבת כדי להעניק מעמד של תושב קבע לאביה הזר" (סעיף 9 לפסק הדין בעניין דמיטרוב).   כך גם בענינננו, וכל הנימוקים שהעלתה באת-כוח העותרת 11, האגודה לזכויות האזרח, בכשרון ובמשנה סדורה, אין בהם כדי לשכנע, כי המקרים של העותרים העיקריים, שונים או מחייבים שינוי גישתו של שר הפנים למתן מעמד של קבע למי מן העותרים העיקריים. אכן, המקרה של העותרת 1, לאורה גרים, שונה מן המקרים הקלסיים של הורה-זר. מדובר במקרה זה באם שהיא ההורה-המשמורן שהמשמעות של אי חידוש רשיון הישיבה שלה בישראל או אי מתן מעמד של תושב-קבע לה ולבנה השני (עותר 4) שאינו אזרח ישראלי, היא, שיהיה עליה לעזוב את הארץ עם בנה הישראלי ובנה האחר. במקרה זה ההורה הישראלי הוא זה שיצטרך להרחיק למדינה אחרת כדי לראות את בנו, אם וכאשר יבוטל צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוציא בית-המשפט לעניני משפחה כלפי הילד. בית-המשפט המוסמך יצטרך לשקול את השיקולים הענינים הנוגעים להסדרי הראיה ולתשלום מזונות. מבחינת דיני הכניסה לישראל ושהייה בה, אך אין בנימוקים שהועלו כדי להצדיק מתן מעמד של קבע בישראל.   יתר המקרים שבעתירה זו אינם שונים ממקרים אחרים, ובין היתר מן המקרה שנדון בפרשת דמיטרוב.   אין ספק, כי המשיב יצטרך לשקול מתן אשרות "נדיבות" להורה הזר להיכנס לישראל כדי לקיים את הקשר ההורי, ככל שידו משגת, ולבקר את ילדיו השוהים בארץ. כך גם בענינה של העותרת 1, שתורשה להגיע לארץ על-פי "אשרות" שיינתנו לה כדי להביא את בנה ולהפגישו עם אביו. אין צריך לאמר, כי האב הישראלי במקרה זה יכול גם הוא לנסוע, כחפצו וכיכולתו, כדי לראות את בנו. על כך אומר כבוד הנשיא בעניין דמיטרוב:   ”האם שיקול זה הינו כדין? לדעתי, התשובה היא בחיוב".   האם התקיימו במקרים שבעתירה זו "שיקולים הומניטריים" שיחייבו סטיה מן העקרון שבבסיס שיקול דעתו של שר הפנים? תשובתי על כך בשלילה. כל עוד ניתנת אפשרות לבקר את הילד הישראלי שנשאר בישראל, או לבקר את הילד הישראלי שבמשמורת אמו במקום מושבה - אין השיקולים האחרים שהעלו העותרים מגיעים כדי שיקול הומניטרי שיצדיק סטיה מן העקרון הכללי או משיקולי המדיניות שקבע שר הפנים. שיקולים של חוסר יכולת כלכלית של מי מן העותרים העיקריים להגיע לישראל לביקור, אינו ממין הענין.   מובן הוא, כי שר הפנים רשאי לשקול לפי הנסיבות שינוי החלטתו במקרה זה או אחרי. אולם, בשלב זה ולפי הנימוקים שהעלו העותרים, אין הצדקה להתערב בהחלטת המשיב.   בנסיבות הענין, גם אין צורך להידרש לטענות המשיב, בכל הנוגע למערכת היחסים הקלוקלת שבין העותר 2, חיים גרים, לבין העותרת 1, כעולה מתצהיריו של עותר 2 שצורפו לטיעונים המשלימים של המשיב.   סיכום דין העתירה להידחות לגבי כל ארבעת המקרים שפורטו בה.   אכן, טובת הילד עיקר, אך בהתנגשות בין עיקרון זה לעקרון של מדיניות הגירה, התאזרחות, כניסה לישראל וישיבה בה, יש להעדיף את האינטרס של המדינה, לבד ממקרים חריגים ויוצאי דופן, על בסיס הומניטרי, שבהם יועדף השיקול ההומניטרי וטובת הילד על פני השיקולים האחרים. אולם, בעניננו כאמור, לא שוכנעתי שיש שיקולים המצדיקים סטיה מן העקרון הכללי.   אין יסוד בדין להענקת מעמד של קבע להורה זר על בסיס קשר ההורות לילד-הקטין-הישראלי, כשם שאין בסיס למתן מעמד לבן הזוג הזר על בסיס נישואין עם אזרח ישראל, אחרי פקיעתם בפועל של הנישואין האמורים.   לפיכך וכעולה מן המקובץ, אני דוחה את העתירה.   העותרים העיקריים ביחד עם העותרת 11, ישלמו את הוצאות המשיב ושכר טרחת עורכי דינו בסכום כולל של 25,000 ₪, בתוספת מע"מ כדין ובתוספת הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.   והערה עמי: כבר אמרנו שהיה מן הראוי כי ההסדר המדורג ימצא לו אכסניה בדבר חקיקה מתאים. אוסיף, כי בעתירה זו עלה "נוהג" של שיחות טלפונית של פקידים אחראים במינהל האוכלוסין המודיעות על "החלטות" הרשויות המוסמכות בעניין דחיית בקשות לרשיונות שהיה, או על "הרחקה". "נוהג" זה אין לו מקום ואין הוא תקין. תשובות לבקשות והחלטות צריכות לעלות על הכתב ונוסחן צריך להיות ברור וחד משמעי. התשובות שניתנו בענינם של העותרים, רובם ככולם, לא הצטיינו במידת הבהירות והתקינות. ועוד זאת: היה מן הראוי לקבוע נוהל של הודעה על קיום "ועדה בינמשרדית" של חריגים, כדי לאפשר פניה לועדה זו, דרך הפניה אליה, מועדים ומתן החלטות. מן העובדות שהתבררו בעתירה זו עולה, כי נהלי הטיפול בענינים אלה היה רחוק מלהיקרא נוהל תקין.     ניתן היום י"ח באלול התשס"ב (26 באוגוסט 2002), בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים מפסק דין זה לב"כ הצדדים     עזרא קמא, סגן נשיא  אשרה (ויזה)מסמכיםמשרד הפניםעתירה מנהלית