1. המשיב הוא שוטר במשרה מלאה, נשוי ואב לילדה קטנה. במשטרת ישראל קיימת זכות יתר לשוטרת במשרה מלאה שהיא אם לילד מתחת לגיל 13, לסיים את יום עבודתה שעה אחת קודם. המשיב פנה למפקדיו במשטרה בבקשה לאפשר לו לנצל זכות יתר זו. פניית המשיב נעשתה על יסוד הוראת סעיף 4 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988 (להלן - החוק) הקובעת לאמור: "זכויות הורה 4. (א) זכאית עובדת בהתאם לתנאי העבודה הנהוגים במקום עבודתה, לזכות בקשר להורות, תהא זכות זו נתונה גם לעובד המועסק במקום עבודה שבו נהוגים תנאי עבודה כאמור, אם התקיים בו אחד מאלה:(1) בת זוגו היא עובדת ולא נעדרה מעבודתה מכוח זכאותה כאמור בסעיף קטן (ב)(1) או (2) או שלא השתמשה בזכות כאמור בסעיף קטן (ב)(3) או (4);(2) הילד נמצא בהחזקתו הבלעדית.(ב) בסעיף זה, 'זכות בקשר להורות' - אחד מאלה:(1) היעדרות מעבודה בשל מחלת הילד;(2) יום עבודה מקוצר בשל היות העובדת אם לילד;(3) זכות להשתמש בשירותי מעון שהמעביד מעמיד לרשות ילדי העובדים;(4) השתתפות המעביד בעלות החזקתו של הילד במעון". 2. בקשת המשיב נדחתה על-ידי המשטרה. תחילה נטען כלפיו כי זכות היתר הקבועה בהוראות המשטרה לעניין קיצור יום עבודה של אם לילד, נתונה לשוטרות בלבד. טענה זו לא הביאה בחשבון את הוראות החוק אלא שמאוחר יותר נדחתה בקשת המשיב בטענתה כי, לפי החוק, זכאי המשיב ליהנות מזכות היתר הנתונה לשוטרת בתנאי שאשתו זכאית לזכות שכזו במקום עבודתה ואילו לאשתו של המשיב, במקום עבודתה, לא נתונה זכות שכזו. 3. על רקע זה הגיש המשיב תביעה בבית-הדין האזורי בבאר שבע (השופט א' סופרונציגי ציבור הלל וכץ; ע"ב 1277/01) וטען כי זכאי הוא לקיצור יום עבודתו, אף שאשתו אינה זכאית להסדר דומה במקום עבודתה. לטענתו, תכליתו של החוק הוא להעמיק את תפיסת ההורות של בני-הזוג בקרב התא המשפחתי, לראות את שני בני-הזוג כנושאים שווים בנטל הטיפול בילדים ולהקל על נשים להצטרף למעגל העבודה. לעומתו, טענה המדינה כי הוראות סעיף 4 לחוק ברורות והן מתנות את זכותו של גבר לעשות שימוש בזכות היתר המוענקת לאישה במקום העבודה בכך שגם אשתו של הגבר זכאית לזכות שכזו במקום עבודתה ולא עשתה שימוש בזכות זו. עמדה זו מבוססת על התנאי שבסעיף 4(א)(1) לחוק, לאמור - "בת זוגו היא עובדת ולא נעדרה מעבודתה מכח זכאותה כאמור בסעיף קטן (ב)(1) או (2) או שלא השתמשה בזכות כאמור בסעיף קטן (ב)(3) או (4)" (ההדגשה שלי - ש' צ'). 4. בית-הדין האזורי קיבל את תביעת המשיב ודחה את טיעוני המדינה. בית-הדין עמד על עקרון השוויון הגלום בהוראות החוק, על מטרתו להלחם בסטריאוטיפ הרואה באישה כנושאת עיקרית, במסגרת התא המשפחתי, בנטל הטיפול בילדים. הוסיף ואמר בית-הדין האזורי: "הזכות הניתנת בסעיף 4 היא זכות שבהורות, דהיינו זכות הניתנת לשני בני הזוג בהיותם הורים לילדים. זוהי זכות שאם תוגבל בחלותה רק במקרה והיא קיימת בשני מקומות העבודה, הן של הבעל והן של האשה - נמצא עצמנו מרוקנים מתוכן, את הרצון, הכוונה והמטרה של החוק - לחסל את הדעות הקדומות, הסטראוטיפים ואותו פטרנליזם המנסים כולם להטיל רק על האשה או בעיקר עליה, את המטלות ההוריות. זוהי התוצאה אליה מביאה הפרשנות הדווקנית של סעיף 4, ואותה בית הדין לעבודה, אינו יכול לקבל". 5. על פסק-דין זה הוגש הערעור אשר נדון בפנינו. המערערת חזרה בטיעוניה על עמדתה לפיה זכותו של הגבר לנצל את זכות היתר הנתונה לעובדת במקום עבודתו, מותנית בכך שזכות שכזו נתונה גם לאשתו במקום עבודתה. המערערת שבה ותומכת יתדותיה בלשון הסעיף ובצירוף המלים "...מכח זכאותה..." שבסעיף 4(א)(1). לעומתה, תומך המשיב בפסיקת בית-הדין האזורי ובמיוחד מבקש הוא להישען על פסיקתנו בע"ע 1039/00 מדינת ישראל, משטרת ישראל - יהב (להלן - פרשת יהב [1]), שבה נקבע לעניין פרשנות המונח "עובדת", כי גבר זכאי לנצל זכות הנתונה לאישה במקום עבודתו לא רק במקרה שאשתו היא עובדת שכירה אלא גם אם אשתו היא עובדת עצמאית. 6. אין חולק כי חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה מבקש להביא לידי ביטוי את עקרון השוויון - שהוא עקרון-על - בכל הקשור ליחסי העבודה. החוק נועד לאסור הפליה מחמת מינו של העובד, היותו נשוי או היותו הורה (דברי ההסבר להצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ז-1987, בעמ' 324). לעניין אלמנט ההורות נאמר בדברי ההסבר להצעת החוק, בנוסחה המקורי - "החוק המוצע בא להעניק זכויות הורים הקיימות בחקיקה ובהסכמים קיבוציים לכל אחד משני בני הזוג באופן שכל אחד מהם יוכל לשאת באחריות לטיפול בילדים" (שם). בשנת 1994 יזמו מספר חברי-כנסת הצעת תיקון לחוק אשר, לענייננו, מחליפה את סעיף 4 לעניין זכויות של הורה (הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 2) (הוראות שונות), תשנ"ד-1994, בעמ' 559). הצעת התיקון נועדה להרחיב את מעגל הזכויות בקשר להורות, הקיימות במקומות עבודה אשר יעמדו לשימושו של הגבר. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר, כי מטרת התיקון הנוגע לענייננו - "להעמיק את תפיסת ההורות כתפקידם של שני בני הזוג ולאפשר לכל אחד מהם, לפי רצונם, לנצל את הזכויות בקשר ליום עבודה מקוצר, שימוש בשירותי מעון לילדים, וקבלת השתתפות בעלות החזקתו של הילד במעון" (שם). 7. כדי לעמוד אל נכון על דקויות החוק, יש צורך לזכור שעניין לנו בזכות יתר המוענקת לעובדת במקום עבודתה, למשל, כמו בענייננו, קיצור יום עבודה בשעה אחת. לפי הוראות סעיף 4 לחוק, זכות יתר זו יכולה לעמוד לרשותו של גבר באותו מקום עבודה אם, בין השאר - "בת זוגו היא עובדת ולא נעדרה מעבודתה מכח זכאותה כאמור בסעיף קטן (ב)(1) או (2) או שלא השתמשה בזכות כאמור בסעיף קטן (ב)(3) או (4)" (ההדגשה שלי - ש' צ'). כפי שראינו, החוק מבקש ליצור שוויון במסגרת התא המשפחתי בנטל הטיפול בילדים באופן שיתאפשר גם לבעל להשתתף בנטל זה ולהקל בכך על בת-זוגו להשתלב במעגל העבודה. אין חולק שהחוק לא נועד להעניק לבני-הזוג כפל זכות, ובכל מקרה מימוש הזכות על-ידי אחד מבני-הזוג בא במקום זכותו של השני. עניין זה, שעליו כאמור אין חולק - משתקף בהוראת התנאי: "בת זוגו היא עובדת ולא נעדרה מעבודתה..." (ההדגשה שלי - ש' צ'). 8. השאלה המרכזית הניצבת בפנינו היא למה מכוון הביטוי "...מכח זכאותה...": האם ביטוי זה נסמך לתנאי הקודם בדבר "...ולא נעדרה מעבודתה..." באופן שזכותו של בן-הזוג תקום אם אשתו לא נעדרה מעבודתה גם אם אין לה זכות להיעדר, או האם מדובר בתנאי נפרד, העומד בפני עצמו, הדורש שגם לבת-הזוג, בנוסף לגבר, תהא זכות במקום עבודתה, הדומה לזכות היתר הקיימת במקום העבודה של הגבר. במלים אחרות, היכן מושם הדגש: האם על העובדה שבת-הזוג לא נעדרה מעבודתה או על העובדה שהייתה לה זכות להיעדר, אותה אין היא מנצלת. 9. לדעתי לשון החוק ברורה באופן שאינה מאפשרת מרחב תמרון פרשני. המחוקק קבע שני תנאים מצטברים, אשר כל אחד מהם עומד בפני עצמו: התנאי האחד הוא שבת-הזוג אינה מנצלת זכות בקשר להורות העומדת לרשותו של הבעל במקום עבודתו, תנאי המשתקף במלים "ולא נעדרה מעבודתה...", והתנאי השני הוא שגם לאישה קיימת אותה זכות והוא משתקף במלים "...מכח זכאותה...". לשון זו של הסעיף מביאה לצמצום ניכר בהיקף התחולה של הוראת סעיף 4 לחוק שכן באין זכות הורות דומה בשני מקומות העבודה של בני-הזוג, לא יתאפשר לאחד מבני-הזוג להשתמש בה. פרשנות זו לא רק מביאה לצמצום ניכר במספר המקרים בהם יוכל גבר לנצל זכות בקשר להורות במקום עבודתו, אלא גם יוצרת הבחנה בלתי מוצדקת בין גבר שאשתו לא נעדרה ממקום עבודתה בשל כך שלא ניצלה זכות דומה שהייתה נתונה לה לבין גבר שאשתו לא נעדרה ממקום עבודתה בשל כך שכלל לא קיימת לה זכות שכזו. אין כל יסוד ענייני להבחין בין שני מצבים אלה, זולת הרצון הכלכלי להקטין את מעגל הגברים הזכאים לנצל זכות הנתונה לנשים במקום העבודה. יותר מכך, אם פחות גברים יוכלו לנצל זכות בקשר להורות במקום העבודה, כי אז פחות נשים, בנות הזוג של אותם גברים, יוכלו להשתחרר ולהשתלב במעגל העבודה, ובכך מסוכלת מטרת החוק. 10. אלא שתוצאה זו, קשה ככל שתהא, הינה פועל יוצא מתבקש מלשון החוק הברורה. המלים "מכח זכאותה..." מלמדות על הצורך בקיומה של זכות לאישה, אותה אין היא מנצלת, ולא ניתן לפרשן כמצב של "העדר זכות". על משמעות זו של הוראת החוק עמדו חברי-הכנסת בדיון בוועדת חוקה חוק ומשפט מיום 16.5.1995. עיון בפרוטוקול הדיון מעלה כי המשתתפים היו ערים למשמעות המגבילה של הוראות החוק ואף ניסו להתקומם כנגד הניסוח המצמצם אך, לבסוף, קיבלו את הנוסח שהביא בפניהם יושב-ראש הוועדה חבר-הכנסת יוסף כץ. כך, למשל, אומר חבר-הכנסת גפני: "אנחנו מדברים על שוויון הזדמנויות בעבודה וכוונת החוק המוצע היא לאפשר, הן לאשה והן לגבר, לקבל את הזכויות שעליהן דיברנו. אני לא מבין את הויכוח לגבי השיטה באיזה מקום עבודה עובדת האשה ובאיזה מקום עובד הגבר. אם אנחנו מדברים על זה שהזכות לתת מעון לילד נתונה לגבר כמו לאשה ולאשה כמו לגבר, הם מחליטים ביניהם מי לוקח את הזכות הזו... מה זה משנה אם האשה עובדת במקום כזה או אחר? מי שמקבל את הזכות הוא זה שבמקום עבודתו יש הזכות הזאת במקום העבודה, אלא אם כן אנחנו מחליטים שאנחנו לא נותנים שוויון הזדמנויות אלא אנחנו אומרים שהגבר מקבל את הזכות מכח אשתו. מ' בוטון: נכון, זו הכוונה. כוונת המנסחים זאת היתה. ... היו"ר י' כץ: חבר כנסת גפני הגדיר בהחלט את הבעיות. גם בסעיף 4 המקורי וגם בסעיף 4 כפי שנוסח על ידי המציעים, בהסכמה עם הממשלה, לא היתה כוונה להעניק לגברים במקום עבודה, שיש בו זכויות לנשים, באופן אוטומטי אותן זכויות, אלא להתנות זאת בכך שגם האשה זכאית לאותן זכויות במקום עבודתה. התנאי הוא ששני בני הזוג יש להם במקום העבודה שלהם אותם סעיפים ואז הם יכולים להחליף ביניהם". הנה-כי-כן, חברי-הכנסת היו מודעים למשמעות הצרה של הוראת החוק והעדיפו לחוקק את החוק במתכונת זו, אף שלדידם היה מקום שלא לעמוד על התנאי של "מכח זכאותה". 11. מסכים אני, בכל הכבוד, עם דברי בית-הדין האזורי על מטרת החוק ועל הפרשנות הדווקנית, לה טוענת המדינה, המביאה לכך שהמטרות החשובות של החוק אינן מושגות. יותר מכך, הוראת החוק יוצרת הפליה בלתי צודקת ובלתי עניינית בין גברים במקום העבודה שנשותיהם זכאיות לזכות בקשר להורות לבין גברים במקום העבודה שנשותיהם אינן זכאיות לזכות בקשר להורות. אלא שחזקה עלינו לשון החוק הברורה המקבלת חיזוק מהשתלשלות הדיון ומכוונתם הברורה של חברי-הכנסת. לדעתי, פסק-דינו של בית-הדין האזורי מגלה יותר משאת נפש רצויה מאשר פרשנות משפטית נכונה. למרבה הצער, קצרה ידו של השופט בהשגת מטרה ראויה, נוכח הוראה ברורה וחד-משמעית של החוק אשר לשונו אינה עולה בקנה אחד עם מטרותיו. עניין לנו בחוק בעל מטרה נעלה אשר חרת על דגלו ליישם את עקרון השוויון בין עובדת לעובד במקום העבודה, כמו גם בין בני-זוג בתוך התא המשפחתי שלהם. והנה, בתיקון לחוק שנועד להרחיב את היקף השוויון, קובע המחוקק תנאי המגביל את ההרחבה, תוך יצירת הפלייה בלתי מוצדקת בין סוגי גברים במקום העבודה. אפשר שלהגבלה זו קיימת מטרה של חיסכון כלכלי כלשהו, אלא שמטרה זו כרוכה ביצירת הפליה נוספת והיא פועלת, במובהק, בכיוון המנוגד לעקרון השוויון המונח ביסוד החוק. אני סבור שעל המחוקק לתת דעתו לסוגיה זו במטרה להסיר את חוסר השוויון שיצר בדלת אמותיו של החוק. 12. בטיעונו בפנינו, שם המשיב דגש על פסק-דיננו בפרשת יהב [1]. גם פסק-דין זה עוסק בפרשנות של סעיף 4 לחוק אלא שהוא עוסק בפרשנות המונח "עובדת" בתיבה "בת זוגו היא עובדת..." שבסעיף 4(א)(1) לחוק. באותו פסק-דין התייחסנו למונח "עובדת" וקבענו שפירוש מונח זה סובל משמעות לא רק של "עובדת שכירה" אלא גם של "עובדת עצמאית". בהיעדר הוראה מפורשת בחוק המגבילה את זכאותו של הבעל רק למקרה שאשתו היא עובדת שכירה, סברנו שיש לפרש את החוק על רקע מטרתו ולאור עקרון השוויון ולהעניק למונח "עובדת" משמעות רחבה. מצב דברים שכזה אינו מתקיים בענייננו, בו המונח "מכח זכאותה" הוא ברור וחד-משמעי ומוביל לתוצאה הדווקנית עליה דיברנו. 13. במהלך הדיון בפנינו ביקשה מאיתנו המערערת לשקול שוב עמדתנו בקשר לפסק-הדין בפרשת יהב [1] ולשנות את הפרשנות שניתנה בו. אנו דוחים בקשה זו. פסק-הדין בפרשת יהב [1] עוסק בפרשנות המונח "עובדת" והאמור בו, הן לאותו עניין והן לגבי מטרות החוק, שריר וקיים ואין הצדקה לשנותו. להסרת ספק ולמען הדיוק יאמר, כי ככל שיש בפסק-הדין בפרשת יהב [1] התייחסות למלים "מכח זכאותה" שבסעיף 4(א)(1) לחוק (למשל - בפיסקה 8 לאותו פסק-דין) יש לראותם כאימרת אגב המתייחסת לסוגיה שעמדה בפנינו שם ואין בה כדי להשליך על העניין שנדון בפנינו כאן. 14. קראתי את חוות-דעתם של הנשיא, השופטת וירט-ליבנה ונציגי הציבור הנכבדים. שותף אני לדעתם על מטרת החוק ועל תפיסת השוויון בחברה ובתא המשפחתי אלא, כפי שהבהרתי בחוות-דעתי, עניין לנו בפרשנות של דבר חוק. במקרה זה המחוקק אמר את דברו בבירור ובאופן שאינו מותיר מרחב תמרון פרשני. במקרה זה, לשון החוק הברורה מונעת מן השופט הפרשן להגיע למטרה הרצויה, וככל שלמדתי, הרצויה גם בעיני המחוקק, של הגשמת עקרון השוויון. במקרה זה על השופט לסגת מפני לשון החוק, אף אם אין היא לרוחו. 15. אני מציע לחבריי לקבל את ערעור המדינה, תוך הצהרה כי המשיב אינו זכאי ליהנות מהוראות בדבר יום עבודה מקוצר הנהוגות במשטרה לגבי עובדות, מן הטעם שזכות שכזו אינה נתונה לאשתו במקום עבודתה. אני קורא למחוקק לתת דעתו לאמור בפסק-הדין במטרה להסיר את חוסר השוויון שנוצר בתיקון החוק. בנסיבות העניין אני מציע להימנע מפסיקת הוצאות לזכות המדינה. הנשיא ס' אדלר מקובלת עליי עמדתם של חבריי, השופט ש' צור, השופטת ו' וירט-ליבנה, נציגת העובדים הגב' א' ביטי ונציג המעבידים מר ב' ליברמן, שתכליתו של סעיף 4 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (להלן - החוק) היא לאפשר לעובד לעשות שימוש בזכות שניתנת לעובדת במקום עבודתו, בתנאי שבת-זוגתו אינה מנצלת את אותה זכות. כמו כן, ער אני לאמור בחוות-דעתו של חברי השופט צור, באשר לכוונתם של חברי-הכנסת שדנו בתיקון סעיף 4 לחוק להביא לצמצום תחולתו, כך שעובד יוכל לנצל את זכות היתר המוענקת לעובדת במקום עבודתו, רק אם בת-זוגתו זכאית אף היא לאותה זכות במקום עבודתה ואינה עושה בה שימוש בפועל. עם זאת, עדיפה בעיניי פרשנות תכליתית של החוק על פני פרשנות מילולית דווקנית הנסמכת על אומד דעתם של חברי-הכנסת שעסקו בחקיקתו. זאת, כמובן, בתנאי שהחוק אכן סובל שתי משמעויות כפי, שלטעמי, הוא אכן סובל במקרה דנן. יתרה מזו, עדיף פירוש המקדם מצב של שוויון במקום עבודתו של בן-הזוג ותואם ע"ע 1039/00 הנ"ל [1]. חבריי תמימי דעים כי הוראת סעיף 4(א) לחוק קובעת שעובד במקום עבודה זכאי לזכויות הנתונות לעובדת באותו מקום עבודה, אם מתקיים בו אחד מהתנאים המנויים בסעיף 4(א)(1) או 4(א)(2) לחוק. המחלוקת בין חברי המותב נוגעת אך לפירוש סעיף 4(א)(1) לחוק ובתוך כך, למשמעות מטבע הלשון "מכוח זכאותה", והכול כמפורט בחוות-דעתו המקיפה של חברי השופט צור. הפירוש שמציע חברי, השופט צור, לסעיף 4(א)(1) לחוק תואם את לשונו. לאמור, עובד יהיה זכאי לנצל זכות הנתונה לעובדת במקום עבודתו, בתנאי שבת-זוג העובדת, זכאית לאותה זכות במקום עבודתה ולא ניצלה את אותה הזכות. כך, אם העובדת זכאית לקיצור שעות עבודתה בהיקף של שעה ליום ולא מנצלת זכות זו, רשאי בן-זוגה לנצל זכות זו במקום עבודתו אם היא נתונה לעובדות באותו מקום עבודה. אולם, כאמור לעיל, לטעמי הסעיף סובל פירוש נוסף; הרישה של סעיף 4(א)(1) לחוק, לפיה עובד זכאי לזכות אם "בת זוגו היא עובדת", מנוסחת כתנאי פוזיטיבי. לאמור, ככל שמתקיים התנאי יימצא העובד זכאי לנצל את הזכות. מנגד, הסיפה של הסעיף "ולא נעדרה מעבודתה מכוח זכאותה" מנוסחת באופן נגטיבי. דהיינו - כאשר בת-הזוג זכאית לזכות ומנצלת אותה, העובד אינו זכאי לאותה הזכות, אף שבמקום עבודתו עובדות זכאיות לזכות זו. אולם, כאשר התנאי הנגטיבי (בת-הזוג זכאית לזכות ומנצלת אותה) אינו קיים, העובד זכאי לזכות כל עוד הזכות קיימת לעובדות במקום עבודתו ואשתו עובדת. הסיפה של סעיף 4(א)(1) לחוק מדבר על תנאי השולל זכאות אם התנאי מתקיים אבל אינו קובע תנאי חיובי נוסף (זכאותה של בת-הזוג, לפי עמדתו של השופט צור). כך, לשם המחשה, אם בת-הזוג אינה זכאית לזכות או זכאית ואינה מנצלת זכאותה (בגלל מחלה, השתלמות, עבודה בחו"ל), אין בכך כדי לשלול את זכאותו של העובד לזכות, ובלבד שזו נתונה לעובדות במקום עבודתו. בסיכום, בהתאם לפירוש המוצע ישנם שני תנאים חיוביים שצריכים להתקיים כדי שהעובד יקבל הזכות: התנאי האחד, במקום עבודתו של העובד, עובדת זכאית לזכות; התנאי השני, בת-הזוג של העובד צריכה לעבוד כדי שהוא יקבל הזכות. לעומת זאת, ישנו תנאי שלילי, שאם בת-זוגו של העובד זכאית לזכות ומנצלת אותה, אין העובד יכול לקבל הזכות, וזאת כדי למנוע מזוג לקבל הזכות פעמיים. סוף דבר, על-כן, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להידחות, תוך חיוב המדינה בהוצאות המשיב בסכום של 5,000 ש"ח. השופטת ו' וירט-ליבנה הנני מצטרפת לחוות-דעתו של הנשיא ומבקשת להוסיף: (א) סעיף 4 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (להלן - החוק) קובע בכותרתו כי מדובר ב"זכויות הורה" כאשר ברישה מסודר העיקרון כי יש להשוות בין זכות העובדת לבין זכות העובד בכל הקשור לזכויות הנובעות מהורות באותו מקום עבודה. עיקרון זה מלמדנו מה הייתה מטרתו של אותו סעיף 4 שבחוק; שוויון בין האם העובדת לבין האב העובד באותו מקום עבודה, וזאת בכל הנושאים המוסדרים בו. סעיפים 4(א)(1) ו-4(א)(2) מפרטים את התנאים למימושה של אותה זכות על-ידי האב כשהחשוב לענייננו הוא סעיף משנה (1) הקובע כי בת-זוגו היא עובדת ולא נעדרה או לא השתמשה באחת מן הזכויות המנויות בסעיף קטן (ב). דהיינו, מטרת המחוקק הייתה והינה כי הזכות ניתנת לאחד מן ההורים לפי בחירתם ולא לאפשר ניצול כפול של אותה הזכות על-ידי שני ההורים. ייתכן ולשון החוק אינה ברורה ונתונה לפרוש דו-משמעי באשר למלים "ולא נעדרה מכח זכאותה כאמור...", דהיינו: כי המחוקק התנה את זכאותו של האב בכך שגם במקום עבודתה של האם תהא אותה הזכות, אותה מבקש האב לממש, ורק כאשר לשני ההורים קיימת הזכות במקום עבודתם, יוכל האב לבקש לנצל אותה זכות. אולם לשונו של החוק גם מתיישבת עם האפשרות הפרשנית האחרת, כי לשונו של סעיף משנה (1) נועדה להבהיר כי לא ייתכן מצב של ניצול אחת מן הזכויות מצד שני ההורים יחדיו ובאותו מועד. כאשר אנו בוחנים שתי אפשרויות לפרשנות לשון החוק, עדיפה היא הפרשנות התואמת את תכליתו. (ב) על תכליתה של חקיקת סעיף 4 לחוק נאמר בע"ע 1039/00 הנ"ל [1], לאחר שמובאים דברי ההסבר להצעת שוויון חוק ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 3), תשנ"ה-1995 כך: "דברים מפורשים יותר קיימים לנו בדברי ההסבר להצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 2) (הוראות שונות) התשנ"ד-1994 (הצח' 2294, תשנ"ד עמ' 559) אשר החליפה את סעיף 4 המקורי שבחוק. סעיף 4 בהצעת חוק זו זהה בנוסחו לסעיף 4 שהתקבל לבסוף בתיקון מס' 3 בשנת תשנ"ה ובדברי ההסבר לתיקון זה שבהצעת החוק נאמר שמטרתו - 'להעמיק את תפיסת ההורות בתפקידם של שני בני הזוג ולאפשר לכל אחד מהם, לפי רצונם, לנצל את הזכויות בקשר ליום עבודה מקוצר, שימוש בשרותי מעון לילדים וקבלת השתתפות בעלות החזקתו של הילד במעון'". מדברים אלה עולה בבירור כי תכלית החקיקה הייתה ליצור שוויון בין בני-הזוג במעמדם כהורה עובד ולאפשר להם לנצל את הזכויות הקיימות במקום העבודה, לפי רצונם. ירצו בני-הזוג תנצל האישה את הזכויות; ירצו, יעשה כן הבעל. אין בדברים אלה כל התייחסות למעמדה של בת-הזוג כעובדת שכירה או כעצמאית או למקור ולהיקף זכויותיה (ראה בעמ' 4 לפסק-הדין). (ג) באשר להסתמכותו של חברי, השופט ש' צור, על דברי חברי-הכנסת בדיון בוועדת חוקה חוק ומשפט מיום 16.5.1995, אף שהדברים אכן נאמרו על-ידי חברי-הכנסת בדיון שהתקיים על ניסוחו של סעיף 4 לחוק, אין בכך כדי לחייב אותנו בבואנו לפרש את החוק לאור תכליתו. ועל כך יפים דבריו של השופט מ' חשין שנאמרו אך לאחרונה בדנ"א 4757/03 מנהל מס שבח מקרקעין נ' מ.ל. השקעות ופתוח בע"מ [2], בפיסקה 9: "בית המחוקקים נמשל לבית מאפה. בעל המאפיה הוא - הוא בלבד - יקבע מה יאפה ואימתי יאפה, ואולם משעה שיצא המאפה מן התנור, נסתיימה מלאכתו של האופה, ולא הוא שיקבע מה טעמו של המאפה. וכבר לימדונו חז"ל, כי אין הנחתום מעיד על עיסתו. הנמשל ידרש מאליו: בית המשפט - ובית המשפט בלבד - הוא שיקבע מה טעמו של המאפה, הוא שיקבע פירוש החוק מהו. ראו והשוו: רע"פ 112793 מדינת ישראל נ' קליין, עמ' 501-500; בג"צ 3648/97 סטמקה נ' שר פנים, עמ' 744-743; בג"צ 5290/97 עזרא נ' השר לענייני דתות, עמ' 420-419". לטעמי, לשון החוק סובלת גם את הפרשנות כי יש לאפשר למשיב לנצל את זכותו, הגם שלאשתו אין זכות כזו במקום עבודתה ואין במסקנה זו כדי לכוף את לשון החוק לתכליתו. (ד) סוף דבר הוא כי לו תישמע דעתי, דין הערעור להידחות תוך חיוב המדינה בהוצאות כאמור בחוות-דעתו של הנשיא. נציג מעבידים ב' ליברמן קראתי בעיון את פסק-דינו של כבוד השופט ש' צור ולמרות שאיני סבור שהוא מוטעה ברצוני להציע פתרון אחר העולה בקנה אחד עם מטרת החוק: בפסק-דין ע"ע 1039/00 הנ"ל (להלן - פסק-דין יהב [1]), עסק בית-דין זה בפירוש המונח "עובדת" שבסעיף 4(א)(1) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (להלן - החוק). בניגוד לפרשנות הדווקנית והמילולית של הסעיף נקבע על-ידי השופט צור שהמונח "עובדת" מתייחס הן ל"עובדת שכירה" והן ל"עובדת עצמאית". הצטרפתי בזמנו, בכל הכבוד, לקביעה זו למרות שהייתי מודע לכך שפרשנות זו מרוקנת במידה רבה את התנאי הנוסף "לא נעדרה מעבודתה" שכן תנאי זה אינו ישים למעשה כשהמדובר ב"עובדת עצמאית" אשר יכולה לקבוע את עיתות עבודתה כרצונה. את ההצדקה לפרשנות זו מצאנו במטרת החוק ובכל יתר הנימוקים שצוינו בפסק-דינו של בית-דין קמא בענייננו ושאתם אני מסכים. כפי שציינתי בפסק-דין יהב [1], נשכח בלהט הוויכוח על "שוויון ההזדמנויות" וזכויות ההורים המוטב העיקרי של החוק - הילד. מטרת החוק לא הייתה להיטיב או לצ'פר, בלשון העם, את ההורים ולזכותם בשעת חופש אלא לאפשר לילד שאחד מהוריו מועסק במקום עבודה שנאות לזכות את עובדיו בזכות זו, ליהנות מאותן זכויות המפורטות בסעיף קטן (ב). התליית זכות זו של הילד וההורה בסטטוס העסקתו של ההורה השני (כמו בעניין יהב [1]) או בקיום זכאותו של ההורה השני במקום העסקתו נראית לי בלתי מוצדקת ומלאכותית באותה מידה. התניות אלה מפלות בעליל בין האם הפטורה מההגבלות לבין האב ואיני סבור שזו הייתה כוונתם של המחוקקים בכלל וכוונתו של חוק ששמו "שוויון ההזדמנויות בעבודה" בפרט. לדעתי ניתן לפרש את סעיף 4 לחוק גם בצורה אחרת. כל שהתכוון המחוקק (והחוק) הוא למנוע מצב שבו שני בני הזוג ינצלו בו זמנית את "זכאותם בקשר להורות" לפי סעיף קטן (ב). לפי פרשנות זו זכאי כל אחד משני הורים עובדים לנצל את זכותו, כאשר המעביד מעניק לו אותה, בלי כל קשר לסטטוס של ההורה השני וזכאותו במקום עבודתו. יצירת קשר כזה היא מלאכותית ופוגעת בילד ובמטרת החוק. התליית זכות האב ב"היעדרות מכח זכאותה" של האם יכולה להביא למצב שבו יהיה האב זכאי להטבה שבחוק כאשר האם נעדרת מעבודתה שלא מכוח זכאותה כגון במקרה של חופשה, מחלה וכיוצא באלה היעדרויות המוכרות בחוק או בהסכם עבודה. יתר-על-כן, כתוצאה מהפרשנות המילולית ילד חולה שרק אביו מועסק על-ידי מעביד המקנה לעובדיו כל או חלק מהזכויות בסעיף 4(ב) לא יוכל ליהנות מהשגחת אביו רק בגלל שהמעביד אשר מעסיק את אמו לא נותן לעובדיו את אותן הזכויות. זהו אבסורד שהדעת אינה סובלת ואיני יכול להאמין שלכך התכוון המחוקק. כל מה שסעיף 4 לחוק מתכוון לקבוע הוא זה: כאשר תנאי עבודה מאפשרים זאת זכאים הן עובדת הן עובד לנצל את זכויותיהם בקשר להורות כמפורט בסעיף קטן (ב). זכות זו אינה מותנית בתנאים נוספים כאשר נושא הזכות היא האם העובדת או האב העובד כאשר הילד נמצא בהחזקתו הבלעדית. כאשר לעובד בת-זוג העובדת במקום עבודה המקנה גם לה זכויות זהות תהיה רק לאחד מבני-הזוג הזכות לנצל את הזכאות. לאם עובדת יש זכויות יתר שהן האפשרות לניצול הזכאות גם כאשר הילד לא נמצא בחזקתה הבלעדית וכן האפשרות לנצל את זכותה גם כאשר האב אינו עובד. בסעיף 9 לפסק-דינו של כבוד השופט צור, שעם מרבית טיעוניו המפורטים בפסק-דינו יש לי הכבוד להסכים, נאמר "שלשון החוק ברורה באופן שאינה מאפשרת מרחב תמרון פרשני". על קביעה זו אני בכל הכבוד חולק. זכות האב ליהנות מההטבות לפי סעיף 4(א) מותנית אכן בשני תנאים מצטברים. התנאי הראשון וההכרחי הוא שמקום העבודה בו הינו מועסק מאפשר להורה לנצל את הזכויות המנויות בסעיף קטן (ב); התנאי השני (כעין הפן השלילי) הוא זה המפורט בסעיף 4(א)(1) שהאם אינה מנצלת זכאות זהה במקום עבודתה. כך לדוגמא רשאי לדעתי האב להיעדר מעבודתו בשל מחלת הילד בעוד שהאם תנצל את זכותה ליום עבודה מקוצר ולהיפך או שהאם תנצל את זכותה להיעדר בשל מחלת הילד והאב את זכותו להשתמש בשירותי מעון של המעביד. הרעיון, בקליפת אגוז, הוא להעמיד את זכויות האב והאם על בסיס שווה, ואידך זיל גמור. לא הייתי פונה לכיוון פרשני זה אילולא הייתי יכול להיתלות באילנות גבוהים. אכן קיימת לנושא הפרשנות גישה כמו זו של כבוד השופט (בדימוס) ג' בך בבג"ץ 249/82 ועקנין נ' בית הדין הצבאי לערעורים [3] האומרת "כאשר הלשון היא ברורה וכאשר הפירוש המתבקש אינו מוביל לתוצאה אבסורדית, או בלתי הגיונית בעליל, כי אז אין מקום להיכנס לספקולציות בדבר המדיניות המשוערת של המחוקק". הכלל לפי גישה זו הוא: שניתן לפנות לבירור מטרת המחוקק כאשר לשון החוק משתמעת לשתי פנים, אך אין לפנות למטרת החוק כדי ליצור את הספק. במקרה שלנו כמו גם במקרה של פסק-דין יהב [1] (ראה לעיל) יש בעיה של פרשנות ובמקרה זה מקובל עלי הכלל כאמור בד"נ 40/80 קניג נ' כהן [4], "החוק הוא יצירה נורמטיבית הבאה להגשים תכלית חברתית, והוא בטוי למדיניות. על הפרשן לחשוף, מבין קשת האפשרויות הלשוניות, אותה משמעות אשר תגשים את מטרת החוק". כך גם בע"א 481/73 רוזנברג, עו"ד, מנהל עזבון אלזה ברגמן נ' שטסל [5] (השופט זוסמן) "ראוי לו לשופט, בבואו לפרש את החוק לשאול את עצמו: חוק זה איזו תכלית נורמטיבית חברתית הוא מבקש להשיג". היוצא מכך הוא שחוק יש לפרש לאור תכליתו החקיקתית שתאפשר להגשימו. בעניין זה העומד בפנינו תכלית החוק ומטרתו אינן מוטלות בספק. על דעתו של כב' השופט בך שצוטטה לעיל יש חולקים. בספרו שיקול דעת שיפוטי [9], בעמ' 349 כותב כבוד נשיא בית-המשפט העליון א' ברק כך: "ניתן לגרוס כי שעה שמילות החוק ברורות, אין כל חשיבות למטרה החקיקתית ויש לפרש את החוק על פי מלותיו הברורות, גישה זו אין לקבלה". ביטוי לגישה זו ניתן במספר פסקי-דין כגון בג"ץ 47/83 תור אויר (ישראל) בע"מ נ' יו"ר המועצה להגבלים עסקיים [6]; ע"א 165/82 קבוץ חצור נ' פקיד השומה רחובות [7] ואחרים. אחרית דבר - לו תישמע דעתי יידחה הערעור תוך פסיקת הוצאות בסך של 5,000 ש"ח לזכות המשיב. נציגת עובדים א' ביטי אני מצטרפת לדעת הנשיא אדלר, השופטת וירט-ליבנה ונציג המעבידים מר ליברמן, ואוסיף על נימוקיהם: כללי הפרשנות פסק-דינו של כב' השופט צור מסתמך במידה רבה על פרוטוקול הדיון בוועדת חוקה, חוק ומשפט. מן המפורסמות הוא שפרוטוקול מדיוני הכנסת אין הוא כלי פרשני מכריע בבואנו לפרש דבר חקיקה, ומקל וחומר פרוטוקול מדיוני הוועדה. מרגע שנולד דבר חקיקה אל העולם, הוא עומד בפני עצמו ואין לנו אלא לפרש אותו על-פי לשונו, ועל-פי תכליתו. במיוחד יש ברצוני להדגיש את חשיבותה של פרשנות החוק על-פי תכליתו, כפי שנקבע והודגש בדנג"ץ 4601/95 סרוסי נ' בית-הדין הארצי לעבודה [8]. תכלית החוק 3. תכליתו של חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (להלן - החוק) ברורה הן משמו של החוק, והן מסעיף 2(א) לחוק, והיא להעמיק את תפיסת השוויון בעולם העבודה. 4. במיוחד יש לשים לב לסעיף 2(א) לחוק המונה 12 טעמים מפורשים שהם טעמים שכל הבחנה בגינם תחשב בגדר הפליה פסולה. בכך אין, כמובן, לסתור את עקרון השוויון ואיסור ההפליה הכללי, אך לצורך התיק שבפנינו אין אנו נדרשים לכך. ענייננו בשני טעמים: מינם של העובדים והיותם הורים, הנושאים באחריות משפחתית. שני טעמים אלה מוזכרים במפורש בחוק, ואין חולק שאין להפלות בגינם. 5. על-מנת להיטיב להבין את הרקע לחקיקת החוק ראוי שנסקור בקצרה את התפתחות הגישה של משפט העבודה לנושא השוויון והאחריות המשפחתית. 6. נקדים ונאמר כי מונח השוויון כשלעצמו איננו מושג מוחלט, אלא הוא משתנה תדיר בהתאם לתפיסות הרווחות בחברה. כך, למשל, חברה שראתה לפני עשרות שנים את פסגת השוויון בהענקת זכות בחירה לנשים, מציגה היום מודלים של העדפה מתקנת, וחברה שראתה באיסור להציב נשים כלוחמות עניין טבעי מתירה היום שילובן של נשים בקורס טייס, מהיוקרתיים והחשובים שבחילות הלוחמים. כל דור ותפיסת השוויון שלו. 7. עד תחילת שילובן של נשים בשוק העבודה היה דפוס חייה של אישה דפוס של עקרת בית (להלן - הדפוס המסורתי), בעוד שבחיי העבודה שלט ללא עוררין דפוס עבודה גברי. 8. עם תחילת שילובן של נשים בשוק העבודה, נוצר צורך להתאים את דפוסי ההסדרים המשפחתיים, וכך נוצר הדפוס שרווח במשך רוב המאה הקודמת, הוא דפוס התפקיד הכפול הנוגד של האישה, כאשר האישה נדרשת לתפקד במקביל הן בתפקיד המסורתי של עקרת בית, הנושאת בחובות של טיפול במשק הבית והמשפחה, והן בתפקיד האישה העובדת במקום העבודה. דפוס זה הטיל עומס גדול מאוד על כתפי הנשים, ואף יצר דפוס עבודה "נשי" (עבודה חלקית ו/או מקוטעת). דפוס זה פגע ביכולתן של נשים ליטול על עצמן תפקידים יוקרתיים ורווחיים, ולמעשה מיקם את הנשים בתחתית סולם הדרגות בשוק העבודה, ובמקצועות המזוהים עם נשים, שהיו פחות מתוגמלים. במקביל הוענקו בחקיקה ובהסכמים קיבוציים "זכויות יתר" לנשים בגין תפקודן הביולוגיים (הריון ולידה) ובגין תפקידיהן בסדר החברתי כממונות על תחזוקת הבית והמשפחה (זכויות כאם). באופן אופייני שומרה ההפרדה בין הפרטי והציבורי, וזכויות אלה כונו "זכויות-יתר", מבלי ליתן ביטוי לתפקיד הנוסף, הכפול והשוחק שעמסו הנשים על גבן בתחום הפרטי. 9. ברבע האחרון של המאה ה-20 השתנתה תפיסת השוויון בחברה ועימה השתנו אף הדפוסים הן בחלוקת האחריות המשפחתית והן בהסדרים של שוק העבודה. עתה ראו ב"זכויות-היתר" משום זכויות שמשקלן אינו מאיין את כפות המאזניים עם המשמעות של תפקיד של עקרת בית, ואף מטיל סטיגמה על ציבור שלם של נשים כאילו עבודתן אינה שוות ערך כלכלי לעבודתו של גבר. תפיסת השוויון השתנתה, ועתה מקובלת התפיסה של אחריות הורית משותפת, דהיינו שני ההורים אחראים במשותף על ניהול משק הבית והטיפול במשפחה. הדבר מטיל על כתפי שניהם נטל נוסף על נטל היותם אנשים עובדים, אך נטל זה אמור להיות קטן יותר, באשר הוא מתחלק בין שני אנשים ואינו מוטל באופן בלעדי על האישה. במקביל חלה גם התפתחות בדפוס העבודה, ועתה רואים באותן "זכויות-יתר" הקושרות לאחריות המשפחתית משום "זכויות הוריות", דהיינו המוענקות לשני ההורים במידה שווה, וההורים מחליטים ביניהם כיצד לממש אותן, כך לדוגמא הוענקה הזכות לפיצויי פיטורין בגין לידת ילד גם לאב, ואף הזכות ליטול חלק מחופשת הלידה הוענקה לאב ולאם במידה שווה. 10. חשוב להבהיר את מהותה של הזכות להיעדר הפליה מטעמים של אחריות משפחתית. עמיתי, מר ליברמן, רואה בזכות זאת זכות של הילד. בנקודה זאת אני חולקת עליו. מקום שהחברה רואה בזכות להשתתף בחיי העבודה משום זכות להיות שותף שווה בעוגת הכלכלית, "עוגת הכסף", ואף ב"עוגת הכוח", ואף משום זכות להתפתח מבחינה אישית ולחיות חיים מלאים בחברה ובמשפחה, אני רואה בזכות קודם כל זכות של ההורים. לזכות זאת שני פנים: (א) זכות של כל אחד מהם לממש את עצמו כחבר מועיל ושווה זכויות בחברה (דהיינו בתחום הציבורי). במובן זה מטרתו של איסור ההפליה מטעמים של אחריות משפחתית היא לאפשר לעובדים בעלי אחריות משפחתית להשתלב בשוק העבודה מבלי שיהיו מופלים בעבודה לעומת חבריהם שאינם בעלי אחריות משפחתית. (ב) זכות של כל אחד מההורים לממש את עצמו כחבר מועיל ושווה זכויות במשפחה (דהיינו בתחום הפרטי). במובן זה מטרתו של איסור ההפליה מטעמים של אחריות משפחתית היא לאפשר לעובדים ולעובדות שהם בעלי אחריות משפחתית להשתלב בשוק העבודה מבלי שייווצר קונפליקט בין ביצוע העבודה לבין ביצוע תפקידיהם המשפחתיים הנובעים מאחריות משפחתית. (לכפל המשמעות של איסור ההפליה מהטעם של אחריות משפחתית, ראה ר' בן-ישראל שוויון הזדמנויות ואיסור הפליה בעבודה (כרך ג) [10], בעמ' 635). 11. שלילת זכותו של העותר ליום עבודה מקוצר פוגעת בזכותו לעבוד מבלי שייווצר קונפליקט בין ביצוע העבודה לבין ביצוע תפקידיו ההוריים, ובכך הוא מופלה לעומת עמיתותיו השוטרות, לעומת עמיתיו שהם גברים וילדיהם נמצאים בהחזקתם הבלעדית, ולאור פסק-הדין בעניין יהב [1] לעומת עמיתיו שהם גברים ונשותיהם הן עצמאיות. תוצאה כזאת אינה מתיישבת לא עם מטרת החוק ולא עם העקרונות הכלליים של השוויון בעבודה. 12. אין כל היגיון ביצירת הפליות כאמור בסעיף 11 לעיל. הטעם היחיד העולה מפסק-דינו של השופט צור הוא השאיפה של המדינה כמעסיק לצמצם את כמות הגברים שיידרשו להטבה של קיצור יום עבודה או נטילת חופשה בגין מחלת ילד. מטרה זאת היא בכל הכבוד זרה ואין היא יכולה להוות בסיס לכל הבחנה מותרת ומוכרת במשפט ובחברה. לשון החוק 13. נותרת אפוא בפנינו לשונו של החוק. בכל הכבוד, אין אני יכולה להסכים עם מסקנתו של כב' השופט צור כאילו לשונו של החוק ברורה ועולה ממנה צורה כה בוטה של הפליה שאין לה בסיס. 14. מקורה של הזכות הוא ברישה לסעיף 4 לחוק, והוא בתנאי העבודה הנהוגים לגבי אמהות במקום העבודה. מקור הזכות, איננו אפוא בתנאיה של בת-זוגו של העובד, אלא במקום עבודתו-הוא. 15. עם זאת, החוק מוסיף שני תנאים מצטברים לזכאותו של עובד: (א) היות בת-זוגו עובדת. (ב) בת-זוגו לא נעדרה מעבודתה מכוח זכאותה. 16. ראוי לשים לב כי המונח מ"כוח זכאותה" איננו מופיע ברישה, ולפיכך איננו מתייחס לעצם הזכות ולמקורה, אלא הוא מופיע במסגרת התנאים המצמצמים ומתייחס להיעדרות בת-הזוג בלבד, לציין (כפי שיפורט בפיסקה 22 להלן) שלא כל היעדרות של בת-הזוג תשלול זכאותו של העובד, אלא רק היעדרות לצורך מילוי התפקיד ההורי. היות בת-הזוג עובדת 17. הכוונה בסייג זה הוא לשלול את הזכאות ממי שההסדר המשפחתי שלו הוא הסדר מסורתי, דהיינו הגבר פעיל בתחום הציבורי ועובד, ואילו האישה פעילה בתפקיד המסורתי של עקרת בית. בצדק ובדין פסק בית-דין זה בעניין יהב [1] כי יש להחיל את הזכאות מכוח סעיף 4 לחוק, גם מקום שהאישה היא עצמאית ואיננה "עובדת" כמשמעותו של מונח זה במשפט העבודה. פרשנות זאת תואמת את מטרות החוק ואת תכליתו, ויוצקת תוכן עדכני ומשמעותי למושג השוויון. לא נעדרה מעבודתה מכוח זכאותה 18. המחוקק אימץ בתנאי זה דפוס רביעי על הדפוסים שנמנו לעיל, הוא דפוס האחריות הבררנית. דפוס זה הוא דפוס מגשר בין הדפוס הישן של התפקיד הכפול והנוגד של האישה העובדת לבין הדפוס החדש של האחריות ההורית. דפוס זה מתיר נשיאה בעול האחריות המשפחתית על-פי דפוס האחריות המשותפת, אך אינו מחייבה. התוצאה של דפוס זה היא שהזכות נתפסת קודם כל כזכות של האישה, אך יכולים בני הזוג להחליט על אחריות משפחתית משותפת. בהתאם לדפוס זה, ניתן לראות כי המחוקק ראה בהיעדרות זכות של האישה-האם, ורק אם זו לא נעדרה מעבודתה מכוח זכאות זאת, הרי יכול הגבר-האב ליהנות מזכות זאת. מרכז הכובד של התנאי הוא בשלילת האפשרות של שני בני-הזוג להיעדר בו-זמנית מן העבודה בגין אחריותם המשפחתית. לכן התנאי הוא לא בקיומה של הזכאות, אלא בהיעדרות מכוח אותה זכאות. 19. ניתן ללמוד על הגיונו של הסעיף ומטרתו אף מהחלופה שבסעיף 4(א)(2). מקום שמדובר באב חד-הורי (דהיינו ב"טור" של זכאות האם ניתן לרשום 0 - אין אפשרות/זכאות להתחלק באחריות משפחתית עם האישה), הרי הזכות נתונה כולה לגבר ללא תנאים נוספים. 20. יתר-על-כן, מקום שלא קיימת לאם זכאות, הרי שהנטל של האחריות המשפחתית בגזירה הספציפית של קיצור יום עבודה נופל ממילא על הגבר, והוא זכאי על-פי הגיונו של החוק לכך שיוכל להשתלב בעבודה ללא כל הפליה בגין אחריותו המשפחתית, ובלא שייווצר קונפליקט בין שני התפקידים, ולכן הוא זכאי מקל וחומר לאותה זכות, ממש כאילו מדובר במשפחה חד-הורית (שאף לה רשום 0 בטור הזכאות של האישה). 21. מסקנה זאת מתחזקת לאור תקנה 1 לתקנות שוויון ההזדמנויות בעבודה (חובת מסירת הודעה למעביד), תשמ"ט-1988 העוסקת בהיעדרות לפי סעיף 4 לחוק. אמנם תקנה זאת עוסקת בהיעדרות בגין מחלת ילד, אך מבחינת לשונו של החוק אין כל הבדל בין שתי הזכאויות. תקנה זאת מחייבת גבר שמבקש להיעדר בגין מחלת ילדו להגיש למעסיקו הצהרה עם העתק למעסיקה של בת-זוגו, לפיה בת-זוגו לא נעדרה מהעבודה בימים בהם מבקש הגבר להכיר כימי היעדרות בגין מחלת ילד, ואף עליו לפרט את סך כל הימים שבהם נעדרו שני בני הזוג מן העבודה באותה שנה. תקנה זאת מלמדת על ההיגיון של החוק: הזכות היא קודם כל זכותה של האישה, אם לא ניצלה אותה רשאי אף הגבר-האב ליהנות ממנה, ובלבד שלא ייהנו ממנה שני בני-הזוג בו-זמנית, ושלא יעברו מכסה כוללת כלשהי, למען האיזון הכלכלי בין שני התפקידים. 22. ראוי להדגיש כי התנאים בסעיף 4 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה נועדו להבטיח כי הזכאות לתנאים מקלים בגין אחריות הורית לא תנוצל לרעה - זאת ותו לא! 23. ואם כך מדוע מופיעות המילים "מכוח זכאותה" בניגוד להצעת החוק המקורית? סייג זה בא לצמצם את תנאי אי-ההיעדרויות. יכול שאישה תיעדר מעבודתה בגין סיבות אחרות, למשל מחלתה היא, שאינה מאפשרת לה לקיים את תפקידה ההורי, או להבדיל בגין חופשה. במקרה כזה זכאי אף זכאי הגבר-האב לנצל את זכותו לקיים את חובותיו כהורה בצד חובותיו כעובד, מבלי שייווצר קונפליקט בין השניים. 24. במה נבדל המשיב מעמיתותיו השוטרות? אך בזאת: המשיב חייב להוכיח שאשתו עובדת ושלא נעזרה לצורך נטילת חלק באחריות ההורית, ואילו במקרה של עמיתותיו השוטרות אין הן נדרשות להוכיח דבר, ומניחים (בצדק או שלא בצדק) כי בן-זוגן עובד וכי איננו מתחלק עימן באחריות ההורית המסוימת. מכל מקום, המשיב הוכיח את כל הנדרש ממנו ואין על כך מחלוקת בין הצדדים. 25. סוף דבר - אילו נשמעה דעתי היה הערעור נדחה. סוף דבר - על דעת הנשיא אדלר, השופטת וירט-ליבנה, ונציגי ציבור ליברמן וביטי - ובניגוד לדעתו של השופט צור - נדחה ערעור המדינה. המדינה תישא בהוצאות המשיב בסכום של 5,000 ש"ח. ניתן היום, ג' באלול תשס"ג (31.8.2003), בהיעדר הצדדים.קטיניםיום עבודה מקוצר