רכיב הפיצויים בביטוח מנהלים 1. בתביעה זו עותר התובע לחיובו של הנתבע, מנהל ובעל מניות בחברת ב.ק. תוכנה ותקשורת בע"מ, בתשלום כספים הנובעים מקיומם של יחסי עבודה בינו לבין החברה וסיומם; חוב בגין אי תשלום פרמיות לפוליסת ביטוח מנהלים; תשלום רכיב פיצויי פיטורים שנמשך על ידי החברה מביטוח המנהלים; חוב בגין הפרשות לקרן השתלמות, פדיון ימי חופשה, דמי הבראה והחזר הוצאות חניה. תובענה זו הוגשה תחילה לבית משפט השלום בפתח-תקוה (א. 2168/99) והועברה לבית דין זה, משעניינה בחיובים הנובעים מיחסי עבודה. ואלו העובדות הנדרשות להכרעה בתובענה: 2. התובע הועסק על ידי חברת ב.ק. תוכנה ותקשורת בע"מ (להלן:"החברה") כאיש מחשבים, החל מיום 1.9.96 ועד ליום 15.10.98, בהתאם לתנאים שנקבעו בהסכם העבודה האישי שנחתם בין הצדדים ביום 26.8.96 (ת/1). החברה הוקמה ביוני 1994 וסיפקה ללקוחותיה כוח אדם בתחום המחשבים, המופנה לעבוד ישירות אצלם. כך, התובע הועסק על ידי החברה, אולם בפועל עבד בחברת אמדוקס. מתדפיס רשם החברות (ת/16) עולה כי הנתבע ואשתו, הגב' אסתר קמאי, היו בעלים משותפים בחברה והנתבע היה מי שבפועל ניהל את החברה (עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 36). במקביל להעסקתו של התובע, העסיקה החברה עוד כ-30 עובדים נוספים (סעיף 11 לתצהיר הנתבע). 3. בהתאם לתנאי ההעסקה שקבעו הצדדים בהסכם העבודה ביניהם, ביטחה החברה את התובע בתכנית ביטוח מנהלים בחברת הביטוח שילוח-הראל, הכוללת בין היתר הפרשה לקרן פיצויים (פוליסת ביטוח מס' 8859801-3) (ת/2) וכן פתחה על שמו קרן השתלמות. לגבי פוליסת ביטוח המנהלים סוכם בהסכם העבודה בין התובע לחברה כדלקמן: "3.2 החברה תעביר לבעלות העובד את פוליסת ביטוח המנהלים (תגמולים + פיצויים), עם סיום עבודתו בחברה, גם במקרה בו מתפטר העובד מרצונו מהחברה. כספי הפיצויים לא יועברו לרשות העובד, במקרה בו מפוטר העובד על רקע הרשעתו בעבירות של גניבה מהמעביד ו/או מעילה חמורה באמון המעביד ו/או רשלנות, שגרמו לנזק ממוני ניכר וממשי למעביד, או בכל מקרה בו עובד נשאר חייב לחברה כספים בגין הלוואות, חופשה שלילית, שכר שקיבל מעבר למגיע לו או החזקת רכוש החברה ברשותו." 4. בעקבות קשיים כלכליים אליהם נקלעה החברה במחצית שנת 1998, נחתם ביום 24.8.98 הסכם בין החברה, הנתבע ואשת הנתבע לבין חברת 1PF מערכות בע"מ מקבוצת פילת (להלן: "1PF" ו-"הסכם ההעברה" בהתאמה), לפיו 1PF רכשה מהחברה את כל החוזים עם לקוחותיה ועם עובדיה. ההסכם צורף לתיק בית הדין לאחר דיון ההוכחות. בהתאם לאמור בסעיף 3 להסכם ההעברה התחייבו החברה, הנתבע ואשת הנתבע, (שהוגדרו יחד בהסכם כצד ה"מוכר") יחד ולחוד, להשאיר "שולחן נקי" מול העובדים ומול הלקוחות הנוכחים. כמו כן התחייבו כלפי PF1, לגבי כל העובדים אשר חוזיהם מועברים ל- PF1, לסלק את כל התחייבויות החברה כלפיהם, כולל פיצויי פיטורים, חופשות וכו' (סעיף 4.2(ב) להסכם ההעברה). עוד נקבע בהסכם ההעברה שהצגת מסמך חתום על ידי כל עובד כי החובות כלפיו הוסדרו וכי בכפוף לתשלום הסכום הנקוב בפועל אין ולא תהיה לו כל תביעה נגד המוכר או נגד 1PF (סעיף 4.3 להסכם ההעברה), מהווה את אחד התנאים לתשלום מקדמה על חשבון סכום הרכישה. 5. ביום 25.8.96 הודיעה החברה לתובע כי פעילות החברה מועברת לחברת 1PF, והיא חדלה מלהיות פעילה (ת/4). במכתב נאמר: "... העברת הפעילות נובעת ממצב בו לקוחות חייבים לחברתנו חובות כספיים גדולים. מטרת ההעברה היא למנוע מחובות אלה מלפגוע הן בעובדי חברתנו והן בחברה עצמה מבחינת היכולת לשלם לכולם את המגיע להם. במסגרת ההעברה אנו מתחייבים כלפיך לשמור על "שולחן נקי" מבחינת כל התשלומים המגיעים לך, הן לקרנות ההשתלמות והן לביטוחי המנהלים וכן תיערך ההתחשבנות לגבי ימי החופשה. בשל אופי ההסכם עם חברת 1PF מערכות בע"מ, אנו מתחייבים להשלים את כל התשלומים עד לתאריך 15.12.98..." (ההדגשה אינה במקור). כל עובדי החברה קיבלו מכתב בנוסח זהה (נ/1-נ/3). 6. לעדותו של הנתבע, קיבלו העובדים שהמשיכו להיות מועסקים על ידי 1PF ממנה (ולא מהחברה) את יתרת הכספים שהגיעו להם בגין תקופת עבודתם בחברה. עם זאת, הנתבע נסמך בעניין זה על מכתבי 3 עובדים (בכותרת "תצהיר") שצורפו לתצהירו (נ/4 - נ/6), מבלי שאותם עובדים התייצבו למתן עדות בבית הדין. 7. בעקבות האמור במכתב ת/4 לעיל, החליט התובע להתפטר מעבודתו בחברה, מכיוון שחשש שמצבו הכלכלי של הנתבע אינו יציב, שPF1 לא תשמור על כל הזכויות שהיו לו ומשום שלא רצה להסתכן בעבודה אצל אנשים שאינו מכיר. התובע הודיע ביום 17.9.98 על התפטרותו מהחברה (נ/10). התפטרותו של התובע נכנסה לתוקף בחלוף חודש ימים, בהתאם להסכם העבודה. 8. ביום 22.12.98 הודיעה החברה לתובע כי בעקבות התפטרותו, החברה מעבירה לידיו את ביטוח המנהלים, ללא כספי הפיצויים וכי היא מוותרת על חלקה בקרן ההשתלמות (ת/5). על מכתב זה השיב התובע ביום 29.12.98 כי לפי הסכם העבודה שלו עם החברה מגיעים לו כספי הפיצויים בביטוח המנהלים, קיים חוב של החברה לקרן ההשתלמות ומגיעים לו כספים בגין פדיון חופשה, דמי הבראה והוצאות חניה (ת/6). ביום 7.1.99 (במכתב נרשם בטעות התאריך 7.1.98) השיבה לו החברה במכתב (ת/10), בו התחייבה לשלם את כל הסכומים המגיעים לתובע תוך עשרה ימים, למעט העברת כספי הפיצויים שבביטוח המנהלים, אשר לגביהם טענה החברה כדלקמן: "בסעיף זה אתה מצטט רק חלק מהסעיף המקורי. דע כי בצורה בה עזבת נגרם לנו נזק במערכת היחסים עם עורק/אמדוקס והיום הם מתייחסים בחשדנות אלינו כחברה שאינה יכולה להבטיח השארות אנשיה אצל הלקוח. במקביל יש גם חוסר הגינות בכך שקיבלת קורס יקר (1DBA) ומיד לאחר סיומו הודעת על עזיבה." אלא שעל אף האמור באותו מכתב, החברה לא שילמה לתובע גם את אותם הכספים שלגביהם לא היתה מחלוקת שהוא זכאי לפרעונם. 9. ביום 1.1.99 הודיעה חברת הביטוח שילוח-הראל לתובע כי פוליסת ביטוח המנהלים שפתחה על שמו החברה מסולקת עקב אי תשלום הפרמיות מאז 2/98 (ת/7). זאת, למרות שכל אותה תקופה נוכה ממשכורתו של התובע חלק העובד לטובת ביטוח המנהלים (תלושי השכר לכל תקופת עבודתו של התובע צורפו כ-ת/3). פנייתו של התובע מיום 17.1.99 לחברה בעניין זה נענתה על ידי הנתבע כדלקמן: "בהמשך לתחשיב שמסרת לי הרי שהחוב שלנו עומד על 14,321.15 ש"ח לביטוח המנהלים. במקביל לכך, הסכום לתשלום הפיצויים הוא 15,743.30 ש"ח. מכאן שההפרש הוא 1,422.15 ש"ח לזכותנו כאשר אנחנו יוצאים מנקודת ההנחה שאיננו מתכוונים לשחרר את כספי הפיצויים. בכל מקרה אני מתחייב להעביר את כל הסכומים הנדרשים כהשלמות עד לסוף שבוע זה." (ת/9). המכתב אינו נושא אמנם תאריך, אולם ברור, על פי תוכנו, שהוא מתייחס במישרין למכתבו של התובע מיום 17.1.99 ועל כן - מאוחר לו (כעולה גם מסעיף 34 לתצהיר הנתבע). על אותו מכתב מיום 17.1.99 (ת/8), שהעתקו נשלח לחברת הביטוח שילוח, השיב לתובע גם בא כוחה של חברת הביטוח במכתב מיום 14.2.99, כך: "2... פרמיות הביטוח בגין הפוליסה הנ"ל שולמו עד לחודש 10/97 והפיגור החל מחודש נובמבר 97. 3. באפריל 98 הושג הסדר תשלומים עם בעל הפוליסה לגבי תשלום החוב בגין הפרמיות, ואי לכך לא הודע לך על קיומו של החוב. 4. לצערנו, לא עמד בעל הפוליסה בהסדר התשלומים ולא כיבד את התחייבויותיו ובחודש יולי 98 בטל כליל את ההרשאה לחיוב חשבונו." (ת/11; ההדגשות אינן במקור). עוד עלה מהבירור שערך התובע, כי עוד ביום 3.1.99 הודיעה החברה לחברת הביטוח על הפסקת עבודתו של התובע בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים וביקשה כי יועברו אליה כספי הפיצויים שהצטברו בקופה (ת/13). בהתאם לבקשה, פדתה חברת הביטוח שילוח לטובת החברה סך של 10,252.15 ש"ח, מהם נוכה מס בגובה 40% ובסה"כ שולם לידה ביום 10.01.99 סכום של 6,152.15 ש"ח, כעולה מפירוט החשבון מיום 7.01.99 והוראת התשלום מ-10.1.99 (ת/4). 10. עולה איפוא כי בעת שכתב הנתבע את מכתב התשובה לתובע, במועד שלאחר ה-17.1.99 והודיע לו כי החברה אינה מתכוונת לשחרר את כספי הפיצויים (וכך, לכאורה, נותרה "יתרת זכות" לזכותה של החברה לאחר קיזוז הסכומים אותם היא חבה לתובע בגין ההפרשות לגמל, חלק העובד שנוכה וחלק המעביד, כבר נפדו כספים אלו לטובת החברה. (כאמור, הכספים נפדו על ידי החברה עוד ביום 10.01.99). 11. ביום 2.3.03 הודיעה באת כח הנתבע לתיק ביה"ד כי ביום 29.1.03 נכנסה החברה להליכי פירוק, עם מתן צו פירוק ומינוי מפרק זמני לחברה ביום 29.01.03. טענות הצדדים: 12. לטענת התובע, הנתבע נהג להתחייב כלפיו באופן אישי למתן תנאי ההעסקה במסגרת החברה וכן ערב להתקיימותם ואלו לא התקיימו. עוד טען כי יש להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לנתבע ולחייבו בחובות החברה כלפיו מתוך אחריותו האישית כמנהל החברה; בעיקר לנוכח העובדה שקמה עילה של גזל, בהתאם לסעיף 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כשחלקו של התובע בפרמיית ביטוח המנהלים נוכה ממשכורתו ולא הגיע ליעדו. זאת ועוד: מדובר בחברה משפחתית, הקרובה יותר במהותה לשותפות, ואשר ממילא כל רווחיה מוזרמים לנתבע. 13. עיקר טענתו של הנתבע היא כי התקשרותו של התובע נעשתה עם החברה ולא איתו באופן אישי. הנתבע טוען כי מעולם לא נתן כל התחייבות אישית שהיא בגין התקשרותו של התובע עם החברה. כמו כן, לא קמה עילה להרמת מסך ההתאגדות בין החברה לבינו ועל כן, אין לחייבו באופן אישי בחובות החברה. באשר לסכומים הנתבעים טען הנתבע כי התובע אינו זכאי לרכיב הפיצויים מביטוח המנהלים היות והחברה הוציאה אותו לקורס בעלות כספית ניכרת כשלושה חודשים טרם סיים את התקשרותו עם החברה. כמו כן טען הנתבע כי עזיבתו של התובע את החברה גרמה לה נזקים כספיים. ההכרעה 14. כעולה ממסמכים ת/8 ו-ת/9, בין הצדדים לא קיימת מחלוקת לגבי הסכום הנתבע ברכיב החוב בגין פרמיות לביטוח מנהלים. כמו כן, ממסמך ת/10 עולה כי אין מחלוקת לגבי הסכומים הנתבעים ברכיבים הנוגעים לחוב לקרן השתלמות, פדיון ימי חופשה והבראה והחזר הוצאות חניה. המחלוקת בין הצדדים באשר לרכיבי התביעה (להבדיל משאלת החבות האישית של הנתבע), נוגעת אך ורק לשאלת זכאותו של התובע לרכיב הפיצויים שבתכנית ביטוח המנהלים. 15. בענייננו, היה זה התובע שיזם את הפסקת העבודה, כשההודעה על הפסקת העבודה נעשתה על רקע הפסקת פעילות החברה והעברתה לחברה אחרת, שאמורה היתה להיכנס לנעליה כמעסיק. על פי הפסיקה, שינוי בעלות, כשלעצמו, שעה שהעובד אינו מסכים לעבור ולעבוד אצל המעביד החדש, מהווה נסיבות שביחסי עבודה שבהן אין לדרוש מהעובד שימשיך בעבודתו. (דב"ע נד/1-4 ההסתדרות הכללית נ' התעשייה האווירית לישראל בע"מ, פד"ע כט 601). בנסיבות אלו הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים עם התפטרותו, על פי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג-1963. יתרה מכך, בהסכם העבודה שנערך בין התובע לבין החברה נקבע באופן חד משמעי כי התובע זכאי לרכיב הפיצויים גם אם הוא זה שיזם את הפסקת העבודה. בנוסף על האמור בסעיף 3.2 להסכם העבודה, אישר גם הנתבע עצמו בעדותו: "בעקרון עובד זכאי לפיצויי פיטורים, בין אם הוא מפוטר או מתפטר, אלא אם כן יש חובות לחברה..." (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 7-8). 16. הנתבע טען שהחברה זכאית לקזז את הסכום ששילמה בגין הוצאתו של התובע לקורס בעלות כספית ניכרת כשלושה חודשים טרם סיים את עבודתו בה. אלא שלא הוכח כיצד הוצאתו לקורס כאמור יצרה חוב כלפי החברה, שהרי הנתבע עצמו העיד: "נכון ששלחנו אותו לקורס כי לא ידענו שהחברה נסגרת. אילו ידענו לא היינו שולחים אותו לקורס. גם התובע לא ידע שהחברה תסגר." (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 37-38). כמו כן, נסיונו של הנתבע בחקירתו הנגדית לטעון כי התובע התפטר עוד לפני קבלת ההודעה ת/4 נסתרה מניה וביה בעדותו שלו עצמו: " ש. חודשיים אחרי הקורס כתבת לו מכתב שהחברה מפסיקה את פעילותה. האם הוא יכול היה לדעת מה שאתה לא ידעת כמנכ"ל כשהוא הלך לקורס? ת. השאלה היא האם הוא עזב כי החלפנו בעלים או שהודיע על העזיבה לפני החלפת הבעלים.   לשאלת בית הדין: ש. האם התובע הודיע על התפטרות לפני המכתב ת/4 (25.8)? ת. כן. לא בכתב, בעל פה.    המשך ח.נ.: ש. איך תסביר שב- 25.8 כתבת לו מכתב לעבור לחברה אחרת, כשהוא התפטר? ת. הוא לא התפטר."   (עמ' 11 לפרוטוקול , ש' 13-1). לא היתה איפוא כל פעולה בחוסר תום לב של התובע כלפי החברה. לא הוצגה גם כל התחייבות או הסכמה של התובע להמשיך ולעבוד בחברה תקופה נוספת מוגדרת מראש כתנאי ליציאתו לאותה הכשרה. כמו כן, התובע לא היה מחויב להסכים להמשיך להיות מועסק אצל המעסיק החדש, והוא רשאי היה לתת הודעה על התפטרותו בנסיבות דלעיל, התפטרות שאף מזכה אותו כאמור בפיצויי פיטורים על פי חוק. זאת ועוד, הנתבע עצמו אישר כי במועד התפטרותו של התובע החברה כבר חדלה כמעט לפעול, כך שלמעשה ניתן היה גם לראות במצב הדברים שנוצר אף אקט של פיטורים: "ש. ב-10.98 כשהתובע שלח מכתב התפטרות החברה, כבר לא היתה קיימת? ת. בגדול כן. (עמ' 9 לפרוטוקול). " לשאלת בית הדין: ש. מכאן שהתובע בעצם לא התפטר. מה שהוצע לו היה - או שתלך הביתה או שתעבור לחברה חדשה. אתם למעשה פיטרתם אותו. ת. החברה נסגרה. במועד בו התובע הגיש את מכתב ההתפטרות, החברה כמעט וכבר לא פעלה." (עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 5-1). בנסיבות אלו, אין כל מקום לראות את התובע כמי שנהג בחוסר תום לב עת הודיע על התפטרותו, אף אם הדבר היה זמן קצר לאחר שהחברה הוציאה אותו על חשבונה להכשרה מקצועית. לחברה לא קמה איפוא זכות לקיזוז כספים כלשהם מרכיב הפיצויים בביטוח המנהלים. יתרה מכך, התובע הודיע מראש על התפטרותו, כמתחייב מסעיף 9.2 להסכם ההעסקה. בנוסף, טענתו של הנתבע כי עזיבתו של התובע פגעה קשה בחברה וביחסיה עם אמדוקס לא אוששה בכל עדות מטעמה של אמדוקס, או ראייה חיצונית אחרת. לא שוכנענו איפוא כלל בטענתו של הנתבע כי התקיים הסייג הקבוע בסעיף 3.2 להסכם ההעסקה, דהיינו: גניבה מהמעביד, מעילה חמורה באמון המעביד או רשלנות, שגרמו לנזק ממוני ניכר וממשי למעביד (המשך הסעיף, הדן בחוב בגין הלוואות, יתרת חופשה שלילית, או החזקת רכוש החברה על ידי העובד, אינם רלוונטיים לתובע). 17. משכך קובעים אנו כי התובע היה זכאי לכספי הפיצויים שנצברו לזכותו בתכנית ביטוח המנהלים, במלואם, בלא קיזוז כלשהו. סכומים אלו כאמור לא שולמו לתובע אלא נפדו על ידי החברה. 18. נותרה איפוא לדיון השאלה המכרעת בתביעה, היא שאלת חבותו האישית של הנתבע לחובות החברה כלפי התובע. 19. הכלל הוא כי חברה הינה תאגיד, הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו לכל דבר ועניין. ואולם, חוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") קובע בסעיפים 6 ו-54 מתי ניתן לייחס חובות של חברה לבעלי המניות ולאורגנים שבה: השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם; בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. כן נקבע כי הרמת מסך לשם ייחוס חובות לבעל מניה בה, תיעשה בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה (סעיף 6(ד) לחוק החברות). יש לזכור כמובן כי הרמת מסך כאמור לא תעשה אלא במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים. 20. ההיגיון העומד מאחורי הקביעות הנ"ל הוסבר לא אחת, ועניינו בקיום היציבות הדרושה לחיי המסחר והכלכלה, תוך שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה. שימוש במכשיר זה חייב להיות שימוש מושכל. אין המדובר רק בחוש הצדק הערטילאי, המזהה את מנהל החברה עם החברה, ומתקומם נגד השארת הנושה - כל נושה, לרבות עובד - ללא תרופה. המדובר בתפקידה של החברה בעלת האישיות המשפטית הנפרדת: אם יש חשיבות לאישיות הנפרדת ממניעים כלכליים וחברתיים, הרי צמצום האישיות המשפטית הנפרדת על ידי הרמת מסך במקרי הגבול עלול לפגום במטרה הכלכלית חברתית. 21. כאחד המבחנים השונים להרמת מסך הקבועים בפסיקה מצוי גם המבחן של 'חברת יחיד' או 'חברת מעטים'. לגבי זיהוי חברה משפחתית, כדוגמת זו שלפנינו, עם בעלי המניות בה, והליברליות היחסית בהרמת המסך בה, אמר בית המשפט העליון בע"א 4606/90 תל-מר בע"מ נ' איטה מוברמן ואח', פ"ד מו(5) 353, עמ' 366: "מסקנה זו מתחזקת בכך שמדובר בענייננו בחברה פרטית משפחתית קטנה, אשר מעבר למעטה המשפטי המכסה אותה ניתן לראות שהיא מנוהלת כעסק פרטי הדומה לשותפות. הלכה מקובלת עלינו שמצאה ביטויה בפסקי דין לרוב, היא שבמקרה כגון דא יגלה בית המשפט פתיחות וגישה ליברלית בהרמת המסך..." (ההדגשה לא במקור). בחברה משפחתית קטנה, כמו זו שלפנינו, הנטייה להרים את מסך ההתאגדות מעל החברה גדלה ולא בכדי. כפי שמציין פרופ' גרוס בספרו "דירקטורים ונושאי משרה בחברה", המכון למחקר עסקים בישראל תשמ"ט: "אחד השיקולים בשאלת הרמת מסך הוא מבחן הקרבה. כאשר מי שפעל בשם החברה הוא גם המנהל ובעל המניות, משפיעות פעולותיו לא רק על החברה אלא בעקיפין גם עליו באופן אישי כי הרווח הבלתי הוגן שיצר עבור החברה אינו אלא הרווח שלו עצמו. במקרה כזה תהיה נטיה להרמת מסך יותר מאשר במקרה שהמנהל פועל עבור חברה שאין הוא בעליה ובעלי המניות הם זרים, שאין להם קשר למעשי המנהל". (ההדגשה לא במקור). נבחן להלן את עניינו של הנתבע לאורם של הכללים האמורים. 22. כאמור, הנתבע היה בעל מניות בחברה במשותף עם אשתו. לבד מהיותו בעל המניות יחד עם אשתו, שימש הנתבע כמנהלה של החברה ("אני הייתי מנכ"ל בפועל של החברה ולא אשתי", עמ' 5 לפרוטוקול). 23. הסכם העבודה, תלושי השכר של התובע וכן כל ההתכתבויות שנערכו מול התובע נעשו על ידי הנתבע. לטענתו, בשם החברה, מעסיקתו של התובע. אך ברור הוא כי חברה יכולה לפעול רק באמצעות האורגנים שלה. לכן, לא סברנו כי ניתן ללמוד משימוש בנימה אישית מצד הנתבע, כאורגן של החברה, בהתכתבות שניהלה החברה, לגבי התחייבות אישית לשאת בכל חובותיה כפי שטען התובע. לא שוכנענו איפוא כי ניתן להסיק מתכתובות אלו, כי הנתבע התחייב כלפי התובע בהתחייבות אישית לערוב לחובות החברה כלפיו. 24. עם זאת, ראינו לנכון להתערב במקרה זה ולהרים את מסך ההתאגדות, מפני הנסיבות המיוחדות שהובררו בפנינו, כפי שיפורט להלן. 25. אין חולק כי במשך תקופה ממושכת, החל מנובמבר 97 ועד לסיום עבודתו של התובע, שנה לאחר מכן, נוכה משכרו של התובע חלק העובד בגין גמל ולא הועבר לחברת הביטוח. זאת, מבלי שהתובע יעודכן לגבי המצב לאשורו: " לשאלת בית הדין: ש. האם נאמר לתובע באופן ברור כי כספים שמנוכים משכרו כחלק העובד לביטוח מנהלים לא מועברים לחברת הביטוח? ת. לא." (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 29-31). אין כל ספק כי מדובר בהתעשרות שלא כדין של החברה על חשבונו של התובע, בלא ידיעתו. הדברים הם חמורים פי כמה עת בשכר עבודה מדובר, על כל המשתמע מכך, לרבות על פי חוק הגנת השכר התשי"ח-1958. אם בכך לא היה די, החברה בחרה כאמור למשוך את כספי הפיצויים מקופת ביטוח המנהלים ואף לשלם בגין המשיכה מס בשיעור 40%, על פני השארת הכסף על כנו ומתן אפשרות לתובע להיפרע לפחות לגבי חוב השכר המגיע לו, גם אם לעמדתה לא הגיעו לתובע כספי הפיצויים. כאמור, לא שוכנענו בטענת הנתבע כי החברה היתה זכאית לקזז סכומים בגין יציאתו של התובע להכשרה מקצועית והיא היתה מחוייבת, הן על פי הדין והן על פי הסכם ההעסקה לשחרר לטובתו את מלוא כספי הפיצויים שנצברו בפוליסה. אולם באשר לחוב השכר (בגין אי העברת כספי הגמל שנוכו מהתובע וחלק המעביד) לא חלקה כלל החברה. בכל זאת פעלה החברה, בניהולו הבלבדי של הנתבע, לשחרור כספי הפיצויים באופן מיידי מתכנית ביטוח המנהלים, אף מבלי להודיע על כך לתובע מראש (עמ' 10, ש' 30-32 לפרוטוקול), אותם כספים שיכלו כאמור לשמש לפחות לכיסוי חוב שכר העבודה לתובע (בגין כספי הגמל). 26. נטייתו של בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות נוגעת למקרים בהם אי הרמתו מובילה לתוצאות בלתי צודקות או בלתי סבירות (ראו דב"ע נג/3-205 מחמוד וגיה נ' גלידות הבירה, פד"ע כז 345). אין כל ספק כי החברה, שהיא חברה משפחתית, בניהולו היחיד של הנתבע, נהגה כלפי התובע שלא כדין, הן בניכוי חלק הגמל משכרו משך חודשים רבים, אי העברת הכספים לתכנית ביטוח המנהלים והעברתם, שלא כדין, לכיסה ההולך ומתרוקן של החברה. הנתבע, כמנהלה היחיד של החברה, לא יידע את התובע על הנעשה משך כל שנת עבודתו האחרונה של התובע ואם לא די בכך, בחר הנתבע, בשם החברה, למשוך ולפדות לטובת החברה את כספי הפיצויים שהגיעו לתובע, הן על פי חוק ועל פי חוזה ההעסקה. לכל אותן הפעולות שבוצעו על ידי החברה, בהחלטתו ובניהולו הבלעדי של הנתבע, יש להוסיף כי כאשר נוצרה האפשרות (כאמור - על פי ראייתו של הנתבע עצמו את הדברים, דהיינו, מתוך נקודת המוצא שהתובע חב לחברה סכומים ואינו זכאי כלל לרכיב פיצויי הפיטורים בפוליסה), להשיב לתובע את כספי הגמל המגיעים לו בדין, כספים שנוכו משכרו והועברו, שלא כדין, לקופת החברה, פעל הנתבע, במודע ובמכוון, באופן שהותיר את התובע בפני "שוקת שבורה": " ש. לגבי ת/9 - ב- 1.99 כשאין חברה והיא לא עובדת ולא קיימת למעשה ואתה הולך על פירוק אתה כותב לתובע כי אתה מתחייב להעביר לתובע את הכספים הנדרשים כהשלמות. לחברה לא היה כסף. מהיכן התכוונת להביא כסף, מכיסך הפרטי? ת. בתחילת ינואר 99' עדיין היה ענף של החברה שהיה פעיל וזה היה עובדי בנק משכן שאשתו של התובע נמנתה עליהם. היינו אמורים לקבל מבנק משכן את הכספים בגין החודש הזה. היה מנוי וגמור עימי להעביר לתובע את הכספים מתוך מה שהיה אמור להתקבל מבנק משכן, אבל הוטלו עיקולים על הכספים.   ש. בסעיף 34 לתצהיר מסרת גירסה שונה לחלוטין? ת. ניסיתי להקדים לו את התשלומים שלו. למרות שלא רציתי לשחרר לו את כספי פיצויי הפיטורים, מכיון שחשתי שהוא חייב לחברה בשל הקורס. ניסיתי להעביר לו את כספי התגמולים. ש. רצית להעביר לו כסף עבור תגמולים מתוך הסכום שמשכת מחשבון הפיצויים? ת. כן. זה לא נעשה מכיון שלא איפשרו לנו.   לשאלת בית הדין: ש. מדוע לא השארת לו את הכסף בקופה שלו? ת. אני לא רציתי שזה ישאר בכותרת של פיצויי פיטורים. זה הפריע לי. ש. האם ניסית לשלם סכום זה לתובע במישרין כשהוברר לך שאינך יכול להפקיד זאת שוב בביטוח המנהלים בחשבון תגמולים? ת. לא.   המשך ח.נ.: ש. לא התכוונת להעביר אליו את הכסף בכלל כי כשהחברה מושכת אליה את הכספים חזרה היא צריכה לשלם עליהם מס הכנסה? ת. לא נכון. נכון שהחברה צריכה לשלם על הסכום מס הכנסה. ש. אם התכוונת לשלם לעובד, מדוע עשית פעולה שעליה שילמת מס הכנסה סכום נכבד? ת. נהגתי לא בחוכמה."   (עמ' 11 ו-12 לפרוטוקול). הדברים מדברים בעד עצמם. 27. לא זו אף זו, בשים לב לכך שבמועד כתיבת המכתב ת/9 כבר פדתה החברה את כספי הפיצויים מתכנית ביטוח המנהלים של התובע לטובתה (עוד ביום 10.1.99), שוכנענו כי במתן התשובה לתובע כפי שנתנה על ידי הנתבע (דהיינו, הודעה על "קיזוז" כביכול, על חשבון כספים שכבר לא היו קיימים בקופה), פעל הנתבע שלא בתום לב, שאופן שנועד לקפח את התובע ואכן קיפח אותו בפועל, בנסיון "לדחוק את הקץ" ולהביא את התובע למצב שיעמוד כנושה מול קופה ריקה. 28. בהחלטה להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע בחובותיה של החברה כלפי התובע שקלנו גם את ההתחייבות האישית שנטל על עצמו הנתבע בהסכם ההעברה, להשאיר "שולחן נקי" מול העובדים (והלקוחות) "הנוכחים". (סעיף 3 להסכם). במועד חתימת הסכם ההעברה, 7.9.98, היה עדיין התובע עובד החברה, כך שהתחייבות אישית זו של הנתבע מתייחסת וחלה כלפיו. 29. בנסיבות אלו ומכל הטעמים שפורטו לעיל, שוכנענו כי התקיימו הטעמים המיוחדים להרמת מסך התאגדותה של החברה וחיובו של הנתבע באופן אישי בחובותיה כלפי התובע. 30. בהתאם לכך מתקבלת התביעה ועל פיה ישלם הנתבע לתובע, תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין, את הסכומים הבאים: א. סך של 14,321 ש"ח בגין חוב פרמיות לביטוח מנהלים. ב. סך של 10,252 ש"ח בגין החזר פיצויים שנמשך מתכנית ביטוח המנהלים. ג. סך של 2,309 ש"ח בגין חוב קרן השתלמות. ד. סך של 5,527 ש"ח בגין פדיון חופשה. ה. סך של 2,657 ש"ח בגין פדיון דמי הבראה. ו. סך של 90 ש"ח בגין החזר דמי חניה. סך הכל, 35,156 ש"ח, נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה (לראשונה) 14.4.99, ועד ליום התשלום המלא בפועל לתובע. 30. הנתבע ישא בהוצאות התובע ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 6,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק, לתשלום תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין, שאחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק דין זה ועד למועד התשלום המלא בפועל לתובע.פיצוייםביטוח מנהלים