1. מבוא עסקינן בתביעה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן: החוק). התובע יליד 13.7.56 נפגע בתאונת דרכים ביום 5.8.94 בעת שרכב על אופנוע שבבעלות הנתבע 1. האופנוע היה מבוטח אצל הנתבעת והצדדים אינם חלוקים בשאלת החבות. המחלוקת בתיק זה נסבה בשאלת הנזק בלבד ועיקרה האם אכן לא יכול היה התובע לחזור ולעבוד כנהג אוטובוס בעקבות פגיעתו בתאונה. התובע הינו חבר קואופרטיב דן (להלן: האגודה) ושימש בה כנהג עובר לתאונה. 2. הפגיעה והנכות הרפואית התובע נחבל ברגל שמאל וסבל משבר של הטיביה השמאלית. התובע אושפז בבי"ח השרון למשך 4 ימים, שם הושמה רגלו בגבס. לאחר שחרורו קיבל טיפולי פיזיותרפיה. בהמשך בין התאריכים 26.4.95 - 23.4.95 אושפז בשנית לשם ארטרוסקופיה של הברך שהדגימה קרע חלקי של הרצועה הצולבת הקדמית. המשיך לקבל פיזיותרפיה והחל לעשות שימוש במגן ברך. ב - 3.6.97 עבר כריתה חלקית של המניסקוס החיצוני וקיבל טיפול תרופתי, פיזיוטרפי ושימוש במגן ברך. משך האשפוז היה 3 ימים. התובע מתלונן כי הוא מתקשה לעלות מדרגות, הברך ננעלת לו בעת ישיבה ואילו בהליכה הברך נזרקת הצידה וקדימה והוא נופל מידי פעם בשל העדר יציבות. הוא מתקשה בהליכה ממושכת. כב' הש' שילה, אשר ישב בתיק זה לפני, מינה כמומחה רפואי בתחום האורטופדי את ד"ר אבנטוב. ד"ר אבנטוב בדק לראשונה את התובע ב - 9.1.96 ומצא שהתובע מהלך בצליעה קלה וברך שמאל נמצאת בעמדת ולגוס קלה. קיימים חריקה ורגישות בהזזת הפיקה ורגישות ללחץ בסדק המפרקי משני צדדיו. עם זאת מצא כי בעמידה אין הברך מתכופפת תחת כובד הגוף והוא בספק אם קיימת אי יציבות מדיאלית קלה. סימן מגרה קדמי היה חיובי וכן סימן לחמן. בצילומי הרנטגן ובסיכום המחלה, לאחר ביצוע הארטרוסקופיה, עולה כי קיימים שינויים ארטרוטים ניכרים בקונדיל הלטרלי של הטיביה וקיימת אי סדירות של משטח הטיביה במדור הלטרלי עם שקיעה של כ - 5 מ"מ של הקונדיל. ד"ר אבנטוב מסכם כי בעקבות השבר התוך מפרקי בטיביה נותרו סימנים קליניים, ארטרוסקופים ורנטגנים של ארטרוזיס שלאחר חבלה ועל-כן קבע את הנכות בשיעור 15% לפי סעיף 35 (1) ג' חלקי לתקנות המל"ל. בבדיקתו המאוחרת ביום 24.2.98, לאחר שהתובע עבר כריתה חלקית של המניסקוס הלטרלי, לא מצא המומחה לשנות מאחוזי הנכות שקבע. בתשובה לשאלות הבהרה שהפנה אליו ב"כ התובע השיב המומחה כי בבדיקה המאוחרת, כעבור שנתיים, לא נמצאה אי יציבות של הברך והברך אינה מתמוטטת תחת משקל הגוף. הוא מוסיף ומציין שאין מקום לדבר על ניתוח של החלפת מפרק הברך. לבקשת ביהמ"ש נבדק התובע בפעם השלישית ע"י ד"ר אבנטוב ביום 27.11.98, וזאת על מנת לחוות דעתו האם התובע כשיר לנהיגה על אוטובוס וכיצד יש להתייחס לתלונת התובע על רעידות ברגלו השמאלית. המומחה ציין כי אינו יכול לחוות דעתו אם התובע אכן אינו מסוגל לנהוג באוטובוס שכן אין הדבר בתחום מומחיותו. שנית ציין, כי אין לו הסבר לרעידה שנצפתה ברגל השמאלית שכן היא שייכת לתחום הנוירולוגי. ביום 6.5.99 מיניתי את פרופ' שדה, מומחה בתחום הנוירולוגי, על-מנת שיבדוק את התובע ויתן חוות דעתו באשר לאותו ממצא של רעידות ברגלו השמאלית. פרופ' שדה בדק את התובע ב - 1.6.99 ומצא כי הכוח ברגל תקין. השרירים מפותחים היטב וללא דלדול. ההחזרים תקינים. התנועות ברגל לא קצביות ולא סדירות. בעת התפשטות עומד התובע לסירוגין על רגל אחת ללא קושי, ללא תנועות וללא צניחה של כף הרגל. בעת הליכה במסדרון בעת הבדיקה נתקע עם קצה הרגל ברצפה ומשפשף אותה. להערכתו של פרופ' שדה אין אצל התובע דיסטוניה עקב פגיעה במערכת העצבית הפריפרית ואף לא רעד. להערכתו מדובר בתנועות רצוניות של התובע שכן הן לא היו קיימות כאשר שימת הלב שלו הוסחה והן הופיעו במלואן בעת התבוננות ברגל. גם בהליכה לא נמצא עיוות של הרגל אלא היתקעות של קצה הרגל ברצפה מפעם לפעם. פרופ' שדה זימן התובע בשנית לבדיקה ושוב הגיע לאותה מסקנה, לפיה לא נותרה לתובע נכות נוירולוגית בעקבות התאונה. פרופ' שדה לא נדרש לחקירה ע"י ב"כ התובע. ב"כ הנתבעים ביקש לחקור את ד"ר אבנטוב וזה נחקר ע"י ב"כ הצדדים. בחקירתו ציין המומחה כי חלה הטבה במצבו של התובע לאחר הבדיקה הראשונה כפי שעלה בבדיקות המאוחרות, שכן באלו המאוחרות לא נמצאה אי יציבות בברך ולא נמצא דלדול בשרירי הסובך. הוא הסביר כי לא ראה לשנות מאחוזי הנכות שכן אלו התייחסו לשינויים הניווניים כפי שכבר עלו מצילומי הרנטגן. הוא מניח שגם בעתיד יווצרו שינויים ניווניים ואלו גם מסבירים את הכאבים להם טוען התובע. כאשר נדרש לשאלת האחוזים שייחס מתוך סך כל הנכות לשינויים הניווניים הקיימים כבר עתה אצל התובע, ציין בין 12.5% - 10% נכות. חלקה של הנכות ניתנה על בסיס צפי של הופעת שינויים ניווניים נוספים בעתיד הגם שהם אינם חייבים להופיע (ראה עדותו עמ' 5 לפרוטוקול שורות 13-3). בתשובה לחקירתו של ב"כ התובע השיב המומחה שהתלונה על ברך ש"נתפסת" אופיינית למצב של פעילות - הליכה למשל. זאת למרות שהתובע התלונן בפניו (בבדיקה השניה) שהיא נתפסת גם בישיבה. המומחה נדרש להמלצת האורטופד שטיפל בתובע, ד"ר טיין, לפיה על התובע לעבור הזרקה תוך מפרקית לברך, שימוש במגן קרסול ובמדרסים ונעליים אורטופדיות. הוא ציין כי הזרקה תוך מפרקית נועדה להקל על הכאבים ואילו ביחס לשימוש במגן קרסול ובמדרסים - אינו מבין לשם מה הומלץ השימוש בהם. באשר לצורך של התובע לעבור ניתוח להחלפה חלקית של הברך שב המומחה וציין כי אינו רואה צורך בכך בשלב זה. לגבי העתיד יתכן ויצטרך בסופו של דבר לעבור ניתוח כזה. כאשר נשאל להשפעת הפגיעה על יכולתו של התובע לנהוג באוטובוס השיב: "לשאלתך שלעיל אני לא יודע אם התובע יכול או אינו יכול לשוב לנהוג באוטובוס וזה גם לא משנה. בבדיקה הממצאים האובייקטיביים של טווח התנועה הם די דלים. ההבדל בין כיפוף של 110 ל - 135 (מעלות - ח.ו.ו) הוא לא גדול ולא משמעותי. היישור הוא תקין וגם היציבות תקינה, זה הדברים שמעידים על תפעול הברך. מה שכן הרשים אותי זה החריקה והצילומים שראיתי ותוצאות הארטרוסקופיה. אני התחבטתי אם לתת לו רק 10% נכות או 15% או יותר". בהמשך הוא מבהיר ש - 15% הנכות שקבע לתובע משקפים את הנכות שלו כאשר חלקם ניתן על חשבון ההידרדרות הצפויה. ב"כ התובע כלל לא נדרש לדיון בשאלת הנכות הרפואית בסיכומיו והסתפק בציון לקוני כי לתובע נקבעו 15% נכות ע"י ד"ר אבנטוב. ב"כ הנתבעים מסתמך בסיכומיו על חקירתו של ד"ר אבנטוב בביהמ"ש ומבקש לקבוע כי נכותו הרפואית של התובע, אף לדעת המומחה, עומדת כעת רק על 10% - 8% נכות, ורק אם בעתיד יתווספו שינויים ניווניים, כי אז יהיה להוסיף על סה"כ הנכות, 5% נכות נוספים. שבתי ועיינתי בחוות הדעת של ד"ר אבנטוב, בתשובותיו לשאלות ההבהרה ובחקירתו בבימ"ש והגעתי לכלל מסקנה שנכותו הרפואית של התובע הינה כפי שקבע ד"ר אבנטוב בשיעור 15%. כפי שניתן היה להבין מדבריו של ד"ר אבנטוב, בבואו לכמת את הפגיעה של התובע, ראה להביא בחשבון את מצבו הנוכחי וכן את סכויי ההחמרה נוכח העובדה שהתפתחות שינויים ניווניים בברכו כבר נראתה בסמוך לאחר התאונה הן בצילומי הרנטגן וכן בארטרוסקופיות שבוצעו. לממצאים רנטגניים אלה מצא חיזוק בתלונות התובע על כאבים - אשר הינה תופעה מוכרת של שינויים ניווניים. כל זאת מעבר לממצאים נוספים שמצא ד"ר אבנטוב כמו החריקה בברך בעת הפעלתה, רגישות בהזזת הפיקה וכו'. ד"ר אבנטוב השיב לשאלת ב"כ התובע כי התלבט מהי הנכות הראויה לתובע וסבר כי 10% נכות אינם משקפים את מצבו אך גם 20% אין בהם כדי לשקף את המצב ולכן העמיד הנכות על 15% נכות וזאת על פי תקנה שעניינה שינויים ניווניים - תקנה 35 לתקנות המל"ל. בקובעו את אחוזי הנכות שיקלל הן את הסיכוי שתהיה החמרה במצב הברך לאור התפתחות השינויים הניווניים שהינם תהליך מתפתח וכן את הסיכוי שישפור עליו מזלו ומצבו לא יחמיר מאוד. בעת שמומחה נדרש לקבוע אחוזי נכות - קביעתו נעשית על סמך הערכה. הערכה זו כוללת גם הערכה של סיכויי החמרה או הטבה. כך עשה המומחה בתיק זה ולא ראיתי שקביעתו נסתרה. כל שניתן לומר הוא כי במשך התקופה שמהארטרוסקופיה מיום 3.6.97 עמדה נכותו הרפואית בפועל של התובע על 12.5% - 10% נכות. זאת מאחר ובתקופה זו כבר לא נמצאה ע"י המומחה אי יציבות בברך ולא דלדול שרירים כבתחילה. עם זאת לאחר מאי 1998 לא שב המומחה לבדוק התובע ואין לדעת לאשורו אם חלה אותה התפתחות בשינויים הניווניים ממנה חשש המומחה אם לאו. על כן ראיתי לקבוע כי נכותו הרפואית של התובע עומדת על 15% נכות. 3. הנכות התפקודית כאמור, עיקר טענתו של התובע בתיק זה היא כי מאז התאונה אינו כשיר לנהיגה באוטובוס כפי שעשה עובר לתאונה. התובע תומך טענתו זו בקביעת רופא האגודה אשר בעקבותיה שובץ לעבודות משרדיות בלבד ולאחר תקופה מסוימת ב - 9.7.00 ניתן לו מינוי של קבע לעבודות משרדיות מבלי שיוכל לחזור לעבודה כנהג. מאז אותה תקופה הוא עובד במחלקת הבטיחות באגודה. ב"כ הנתבעים טוען כי התובע כשל בהוכחת טענתו לקשר סיבתי בין התאונה לאי כשירותו להוסיף ולנהוג על אוטובוס, הן מן הטעם הראייתי והן לגופו של עניין. התובע הביא כעדים מטעמו לעניין זה, את אמיר גוניקמן שהינו מנהל כוח אדם ב"דן" ועוזר ראש אגף משאבי אנוש, וכן את מר שלמה שפי ראש אגף משאבי אנוש. כן הוגשו בהסכמה מכתבים שנשלחו לתובע ע"י מר איתן פיקסמן ששימש כראש אגף משאבי אנוש בעבר. מתוך עדויותיהם של מר גוניקמן ומר שפי וכן מתוך נוסח המכתבים נספחים ג' לתצהיר התובע, עולה כי אישורי האגף למשאבי אנוש לפיהם התובע שובץ לעבודה שאינה דורשת נהיגה - ניתנו לאור המלצת רופא האגודה. עוד נלמד מעדותו של מר גוניקמן כי הפוסק האחרון הינו רופא האגודה או וועדה רפואית שנקבעת ע"י האגודה. (ראה עדותו עמ' 25 לפרוטוקול שורות 13-12). וועדה רפואית כזו מזומנת רק למקרים "קשים" כאשר האדם צריך לצאת לפנסיה או שהוא לא יכול לחזור לעבודה (שם שורות 23-21). מר גוניקמן העיד כי מבדיקת תיקו של התובע באגודה לא מצא בו מכתב שבו מבקש התובע לחזור לנהיגה. מר שפי ציין כי את האישורים לעבודה שאינה כרוכה בנהיגה הוציא לאחר שעיין באישורים של רופאי האגודה שסומנו ת/2 וכי מבחינתו קביעת רופא האגודה היא טאבו. רופא האגודה, ד"ר ששון עמיהוד, זומן להעיד לצורך הגשת המסמכים הרפואיים ת/2. מחקירתו ומת/2 עלה כי הביקור האחרון של התובע אצלו היה ב - 29.12.96. בתקופה שלאחר מכן לא בדק את התובע שכן הפסיק לשמש כרופא האגודה. מתוך הכרטיס ת/2 עלה כי ד"ר עמיהוד בדק התובע ב - 5.9.95 ומצא ברך לא יציבה ואולי סימן PIVOT חיובי. המלצתו היתה "נזקק לעבודה מתאימה לצורך פיזיותרפיה: יתחיל 5 שעות ביום עד 30.9.95 - הערכה מחדש". כך גם ביום 31.10.95 וביום 2.1.96 ובהמשך עד ל - 29.12.96. בחקירתו מציין ד"ר עמיהוד כי העריך שכתוצאה מאי יציבות הברך - ישיבת התובע באוטובוס כאשר ברך שמאל כפופה למשך זמן שלמעלה מ - 30-20 דקות, עלולה לגרום לתובע כאבים וכתוצאה מכך עבודתו תהיה כרוכה בנהיגה שאינה בטוחה באוטובוס ציבורי. (ראה עדותו עמ' 34 למעלה). ד"ר עמיהוד הודה שהגם שבחינת כשירות ע"י משרד התחבורה הינה בעלת משמעות בעיניו, לא מצא לנכון לשלוח התובע לבדיקת כשירות כאמור. עוד הוא מציין שהגם שהעובדה שהתובע לא שב לנהיגת אוטובוס בכל התקופה שהוא בדק אותו - מצדיקה זימון וועדה רפואית - אך וועדה כזו לא זומנה בעניינו של התובע. כאשר נדרש לשאלת המרחב שיש לרגל בעת נהיגת אוטובוס להבדיל מרכב פרטי, פטר עצמו והשיב כי אינו יודע. (ראה עדותו עמ' 38 שורות 29-28). נראה שד"ר עמיהוד נתן משקל רב לתלונות התובע על כאבים ואלה הובילו אותו להמלצה שאפשרה לתובע שלא לחזור לנהיגה. לא ראיתי להתעלם גם מן העובדה שהתובע פנה לד"ר עמיהוד באופן פרטי וזה הוציא עבורו "מכתב לעורך דין" - כפי שעולה מהקבלה מיום 21.9.95 נספח ב' לתצהיר התובע. מעדות התובע עלו העובדות הבאות: א. הוא מתגורר בדירה בקומה שלישית ללא מעלית ועולה ויורד מאז התאונה ועד היום את גרם המדרגות מספר פעמים ביום, הגם שזה קשה לו. כך במשך 7 שנים ויותר. (עמ' 16 לפרוטוקול שורות 25-23). ב. כאשר הוא חוזר הביתה מהעבודה "לא תמיד אני יושב כל הזמן בבית. אני עושה את מה שאני צריך לעשות בסידורי היום-יום שלי. אני הולך לקניות ולאן שצריך. כל מה שבן אדם עושה ביום-יום". (עמ' 18 לפרוטוקול שורות 20-18). ג. במהלך עבודתו הנוכחית הוא עושה גם ביקורות באוטובוסים ועולה ויורד באוטובוסים כשהקווים פעילים. במסגרת עבודתו המשרדית ישנם מצבים שהוא יושב 4 שעות אבל בהפסקות הוא קם והולך. בחודש אוגוסט 2001 החל לעשות שעות נוספות. (עמ' 18 לפרוטוקול שורות 3-2). ד. הוא ממשיך לנהוג על קטנוע. הוא מגיע לעבודה עם הקטנוע או בתחבורה ציבורית. יש ימים שהוא נוסע מביתו בפתח-תקוה למשרד בת"א ויש ימים שהוא מתחיל בתל-השומר או בבני-ברק. מדובר בנסיעות של כ - 50 דקות בערך. כשנשאל כיצד הוא רוכב על הקטנוע השיב כי הוא יושב בחלק האחורי של המושב עם רגל פשוטה קדימה. לטענתו הוא מגיע עם הידיים לידית הכידון גם בצורת ישיבה זו. (עמ' 18 לפרוטוקול שורות 14-10). ה. באשר לניסיונותיו לשוב לנהיגה העיד: "אתה שואל אותי אם ניסיתי לנהוג ואני משיב לך ישבתי וראיתי שאני לא יכול לשבת. ישבתי 20 או 30 שניות, ואז ראיתי שאני לא יכול לשבת עם הרגל מכופפת וקמתי". (ההדגשה שלי - ח.ו.ו.). ובהמשך - "אתה שואל אותי אם מאז ניסיתי עוד פעם לנהוג באוטובוס ואני משיב לך, ניסיתי עוד כמה פעמים לשבת. בשביל להיכנס צריך לקפל את הרגל וזה קשה לי". (עמ' 13 לפרוטוקול שורות 16-12) כאשר נשאל למרווח שבין הכסא ללוח השעונים באוטובוס השיב תוך התחמקות: "אתה שואל אותי אם זה נכון שהמרווח בכסא הנהג באוטובוס בין הכסא ללוח השעונים הוא רחב יותר מאשר בין הכסא ללוח השעונים באוטו שלי ואני משיב לך, שאני לא יודע כל אוטובוס בנוי אחרת. אתה שואל אותי באוטובוס שאני עבדתי עליו האם זה נכון שהוא יותר מרווח מהאוטו הפרטי שלי ואני משיב לך, שאני עבדתי בתיירות כל השנים ורק בחודשים האחרונים לפני התאונה עבדתי בקו 9 ". (עמ' 16 לפרוטוקול שורות 12-7) (ההדגשות שלי - ח.ו.ו.). כאשר שב ונשאל בעניין זה בישיבת הוכחות נוספת, שנה לאחר מכן, השיב: "אתה מבקש שאסכים איתך שבאוטובוס יש לי יותר מקום בכסא הנהג מאשר ברכב הפרטי שלי ואני אומר לך שאתה טועה. הטעות שלך זה שאני מוביל 70 נוסעים באוטובוס ואם אני צריך את רגל שמאל כתומכת לברקס שאני נותן ברגל ימין. אם חס וחלילה יקרה משהו אז לא אתה ולא אני לא נוכל להגיד שאני לא התרעתי שיש לי בעיה". (עמ' 21 לפרוטוקול שורות 20-17) (ההדגשות שלי - ח.ו.ו.) ו. התובע מעולם לא נפסל מלנהוג על אוטובוס ע"י וועדה רפואית של המכון הרפואי לבטיחות בדרכים במשרד הבריאות. התובע גם לא פנה אליהם בעניין זה. ממכלול העדויות הללו מצטיירת התמונה לפיה התובע לא עשה כל ניסיון של ממש לחזור לנהיגה מאז הפגיעה. ניסיון של 30-20 שניות לשבת ליד ההגה - אינו יכול להיחשב ניסיון של ממש. חרף העובדה שהתובע טען שסבל כאבים בעת שהתיישב בכסא הנהג ונדרש לקום מיד, הוא ממשיך לעלות ולרדת שלוש קומות לביתו במשך 7 שנים מאז התאונה. עובדה זו תמוהה בעיקר לאור דבריו של ד"ר אבנטוב לפיהם החריקה שבברך והנעילה שלה צפויות דווקא בפעילות ולאו דווקא בישיבה. אם אכן המצב כצעקתו הכיצד לא ראה התובע להחליף מגוריו על דרך של השכרת דירתו ושכירת דירה אחרת מתאימה למגבלותיו? שאני! כך גם באשר לנהיגת הקטנוע. כיפוף ויישור הרגל חליפות תוך כדי נסיעה על קטנוע אמורות לגרום כאב רב יותר מאשר נסיעה ברכב ציבורי ובכל זאת התובע ממשיך לנהוג על הקטנוע וכפי שציין אורכת הנסיעה לעבודה אף כ - 50 דקות. כך גם לא נהירה לי הטענה כיצד מסוגל התובע לעלות ולרדת באוטובוסים בעת פעילותם אך לשבת ליד ההגה במשך כ - 50 דקות שאורך מסלול הנסיעה אינו מסוגל. גם עדותו באשר לאופן נהיגתו ברכבו הפרטי אינה מתיישבת עם ההגיון. אם אכן מצליח התובע לנהוג ברכבו הפרטי כאשר רגלו השמאלית ישרה - הכיצד מגיע הוא לדוושות עם רגלו הימנית. אין זאת כי גם כאן מדובר בתיאור מוגזם. לכך יש להוסיף את העובדה שהתובע לא הביא כל עדות באשר למצב צפיפות מקום הישיבה באוטובוס ועניין זה לא הוכח כלל. מה שניתן היה לקרוא בין השורות היא העובדה שישנם דגמים שונים של אוטובוסים ומן הסתם ישנם אוטובוסים שאזור זה מרווח יותר. לו רצה התובע להוסיף ולנהוג יכול היה, לאור הותק שלו באגודה, לבקש לנהוג על דגם מרווח יותר. כאשר נדרש לשאלות בעניין זה התחמק התובע ממתן תשובות לעניין. כך גם ד"ר עמיהוד. ד"ר אבנטוב, שחוות דעתו היא חוות הדעת המחייבת בתיק מצא, כי אי היציבות שמצא בספק, בבדיקתו הראשונה את התובע בשנת 1996, וכן דלדול השרירים חלפו. אלא שגם אם אצא מנקודת הנחה שאכן עד סוף שנת 1996 (מועד בו נבדק התובע לאחרונה ע"י ד"ר עמיהוד) סבל התובע מאי יציבות של הברך - כיצד הדבר משפיע דווקא על עבודה בישיבה? אי היציבות באה לידי ביטוי דווקא בתנועה. התובע אף לא ניסה לערער על קביעת רופא האגודה. לו באמת היה מבקש לבחון יכולתו לחזור לנהיגה יכול היה להביא לרופא האגודה חוו"ד של אורטופד מומחה או לפנות בעצמו למכון הרפואי לבטיחות בדרכים שבמשרד התחבורה. לכך יש להוסיף גם את התרשמותו של פרופ' שדה מהתובע אשר לפיה ניסה התובע להציג מצג שוא בפניו. כל אלה מובילים אותי למסקנה כי התובע לא הוכיח שאינו מסוגל לחזור לנהיגת אוטובוס וכי ניסה להגזים בתיאור קשייו בתפקוד היום-יומי. התובע לא עשה כל מאמץ להקטנת נזקו וראה לעניין זה דבריו של כב' הש' אור בע"א 320/87 שלמה גנזך נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מה (1) 743. "לא די שניזוק יוכיח שלא חזר לעבודה או לא התמיד בעבודתו לאחר התאונה כדי שיפוצה בגין נזק ממון שנגרם לו עקב כך. עליו גם להוכיח שלא חזר לעבודה או לא התמיד בה מהנימוקים שהתאונה גרמה להם". שם בעמ' 746. כן ראה דבריו של כב' הש' אור בע"א 2656/01 נמארנה עאהד נ' מליבו ישראל בע"מ ואח', תק - על 2002 (1) 29, שם דובר על נפגע שעובר לתאונה עבד כמנופאי ונכותו הרפואית הועמדה על 20% והתפקודית על 30% ובכל זאת מצא בימ"ש לקבוע כי טענה להפסד בשיעור 75% מכושר השתכרותו הינה מוגזמת. מכאן ראיתי לקבוע כי נכותו התפקודית הינה לכל היותר בשיעור הנכות הרפואית ובאשר ליכולתו לשוב ולנהוג על אוטובוס יתכן ונמוכה יותר. אני מוכנה להניח שהפגיעה והכאבים שבעקבותיה יכול שיביאו את התובע לקצץ ממכסת השעות הנוספות שעשה עובר לתאונה אך במקביל יש להביא בחשבון שלא לעולם היה התובע מתמיד בעבודה של 13 שעות ביממה. 4. שיעור ההשתכרות עובר לתאונה השתכר התובע קצת למעלה משילוש השכר הממוצע במשק. שכרו הממוצע עובר לתאונה עמד על 13,477 ₪ ברוטו וצמוד להיום 21,070 ₪. מכאן שכל חישוב יעשה בגבולות שילוש השכר לאור המגבלה שבחוק. השכר הממוצע במשק נכון להיום עומד על כ - 7,000 ₪ ומכאן שהשילוש מגיע כדי - 21,000 ₪. שכר לאחר ניכוי מס הכנסה בשיעור מירבי על פי החוק 15,750 ₪ = 75% X 21,000 ₪ לאור קביעתי באשר להשלכות הפגיעה על כושר תפקודו של התובע נראה לי כי יש לחשב הפיצוי בראשי הנזק של הפסד השתכרות על בסיס גלובלי שכן אין ספק שהשתכרות התובע לאחר התאונה ירדה באופן דרסטי בשל העובדה שהפסיק לנהוג והפסיק לעשות שעות נוספות. אלא שאין לשייך את כל הירידה הדרסטית הזו לפגיעה. זאת למעט בתקופת אי הכושר המלא. יש לציין שהתובע המציא תלושי שכר רק עד לחודש פברואר 1998 כאשר אין לדעת שיעור משכורתו בעת מתן עדותו. עוד יש להביא בחשבון שהתובע נותר לעבוד במסגרת האגודה וכפי שהעידו מר שפי ומר גוניקמן הקביעה שהתובע אינו כשיר לנהיגת אוטובוס - נתונה לרופא האגודה. מכאן שישנה אפשרות שהתובע ישוב לנהיגה לאחר קבלת אישור מתאים מרופא האגודה. לעניין חישוב גלובלי ראה: קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה ריבית התשנ"ח -1997, עמ' 353. וכן ע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות ואח', פ"ד מז' (1) 802, בעמ' 822, דבריו הציוריים של כב' הש' חשין: "אכן, בחישוב פיצויים בגין הפסד כושר השתכרות לימים יבואו, נדמים אנו בעינינו כמו היינו מהלכים בארץ הפלאות של עליסה, ארץ בה ניחושים והשערות הן עתיד שיהיה ועתיד שלא יהיה - ואנו לא נביאים אנו ולא בני נביאים". דיון בראשי הנזק 5. הפסדי השתכרות בעבר א. אי כושר מוחלט התובע טוען לאי-כושר מוחלט במשך תקופה של כשנתיים. לא ראיתי לקבל תקופת אי-כושר מוחלט ארוכה זו. אני מניחה שהתובע היה באי-כושר עבודה במשך 13 חודשים כשתקופה זו כוללת גם תקופות אי-כושר בתקופות ההחלמה שלאחר הארטרוסקופיות. מאחר ובמשך כל התקופה הוסיף התובע לקבל שכר אם כי נמוך יותר מהאגודה, יש לעשות חישוב של ההפרש שבין שילוש השכר לשכר שקיבל בפועל. שכרו הממוצע החודשי של התובע בתקופת אי-הכושר כפי שעולה מטופס 106 לשנת 1995 עמד על 5,183 ₪ נטו בניכוי מס הכנסה וצמוד להיום 7,488 ₪. ההפרש שבין שכר זה לשילוש השכר הממוצע במשק מביא לסך של 8,262 ₪. ולתקופה של 13 חודשים - 107,406 ₪ = 13 X 8,262 ₪ ובצרוף ריבית מאמצע תקופה 141,896 ₪. ב. באשר ליתרת התקופה היינו 79 חודשים נוספים עד למועד מתן פסק-הדין (סה"כ 92 חודשים ממועד התאונה ובניכוי 13 חודשים שבסעיף א' שלעיל) ראיתי לערוך חישוב גלובלי מעבר לשכר שהשתלם לתובע ואני מעמידה אותו על סך של 150,000 ₪. סה"כ הפסד השתכרות בעבר - 291,896 ₪. 6. הפסד כושר השתכרות בעתיד כפי שכבר ציינתי לא הוכיח התובע טענתו לפיה אינו יכול לשוב לעבוד כנהג. התובע לא הראה כי פעל בדרך כל שהיא להקטנת נזקו. בנסיבות אלו ראיתי לערוך חישוב גלובלי כאשר אני מביאה בחשבון את הנכות שאינה גבוהה, את שיעור ההשתכרות הגבוה עובר לתאונה (בהסתייגות שהתובע לא היה מתמיד לעבוד מכסת שעות ארוכה כל כך כל השנים), את העובדה שהתובע חבר באגודה ואין חשש לפיטוריו ואת גילו כיום. (בן 46 במועד כתיבת פסק-הדין). בהביאי בחשבון כל אלה אני מעמידה הפיצוי בראש נזק זה על סך 250,000 ₪. סכום זה כולל בחובו גם את הפסדי הפנסיה הצפויים. 7. הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות בעבר אין ספק שבתקופת אי-הכושר נדרש התובע להוצאות נסיעה מוגברות ואף להוצאות רפואיות כלשהן. לא ראיתי לקבל טענת התובע כי במסגרת תביעתו הוא זכאי להחזר הוצאותיו עבור מועדון ספורט ונופש. כן לא ראיתי לחייב הנתבעת בהוצאות הבדיקה אצל פרופ' הורושובסקי ואצל ד"ר עמיהוד שאליו פנה גם באופן פרטי לצורך קבלת מכתב לעורכי-דין. על כן אני מעמידה הפיצוי בראש נזק זה בסך 4,500 ₪. 8. הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות בעתיד בכל הקשור להוצאות רפואיות הרי שלפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, זכאי התובע לקבל טיפולים רפואיים במסגרת החוק. באשר לנסיעות - התובע ממשיך לרכב על קטנוע ולנסוע בתחבורה ציבורית ולא ראיתי שהוכיח כי בפועל הוא נדרש בשלב זה להוצאות מוגברות לנסיעה. יחד עם זאת לאור חוו"ד ד"ר אבנטוב כי ישנו צפי של החמרה במצב השינויים הארטרוטיים בברכו של התובע ולאור העובדה שהשינויים הארטרוטיים שכבר קיימים מביאים לכאבים בעת תנועה, אני פוסקת סך של 7,500 ₪ בראש נזק זה. 9. עזרת צד ג' התובע טוען כי כתוצאה מהתאונה הוא נדרש לעזרה בעבודות משק הבית. התובע לא הוכיח כי אכן היה שותף פעיל בעבודות משק הבית עובר לתאונה. גם טענתו שעבד כ - 13 שעות כל יום מלמדת כי עבודות משק הבית השוטפות לא היו מוטלות עליו במסגרת התא המשפחתי. אני מוכנה להניח שלתובע קושי בביצוע עבודות מסוימות נוכח הפגיעה בברכו ובנסיבות העניין אני מעריכה הפיצוי בראש נזק זה לעתיד בלבד בסך של 4,000 ₪. 10. כאב וסבל התובע היה מאושפז סה"כ 11 ימים. חישוב לפי 15% נכות בצרוף ימי האשפוז ובניכוי גיל מביא לסך של - 28,794 ₪. סה"כ הנזק - 586,690 ₪. 11. ניכויים לתובע שולמו תשלומים תכופים בהתאם לנ/1, נ/2 למוצגים: סך של 5,000 ₪ ביום 23.2.95 משוערך להיום 9,677 ₪. סך של 3,000 ₪ ביום 30.5.95 משוערך להיום 5,689 ₪. סה"כ התשלומים התכופים 15,366 ₪. מסך כל הנזק יש לנכות את התשלומים התכופים בניכוי שכ"ט עו"ד ככל שנכלל בסכומים. 12. סוף דבר הגם שהתובע טוען לנזקים הגבוהים מתקרת סמכות בימ"ש זה ועיקרם כי אינו כשיר לחזור לעבודתו כנהג באגודה, לא ראיתי לקבוע כי אכן זה המצב וכי נכותו התפקודית עולה על זו הרפואית. הנתבעת תשלם לתובע סך של 586,690 ₪ בניכוי התשלומים התכופים, וכן הוצאות משפט ובצרוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ בגינו. ניתן היום ב' בסיון, תשס"ב (13 במאי 2002) במעמד עו"ד אלמקייס ב"כ התובע והתובע בעצמו ועו"ד גב' טירן ב"כ הנתבעים. ח. וינבאום וולצקי, שופטת 4678313 אופנועתאונת דרכיםתאונת אופנוע