1. לפנינו תביעה להשלמת פיצויי פיטורים, פידיון חופשה, תשלום הפרשות סוציאליות בגין תשלום פדיון החופשה, ולמתן מענק רווחים. במוקד המחלוקת ניצבת שאלת מעמדו של מר איתן פאולמן (להלן: "התובע"), בתקופה שמ-7/85 ועד 2/90, והאם יש לראות בו עובד בתקופה זו. כמו כן נחלקים הצדדים בעניין שכרו הקובע של התובע לצורך חישוב פידיון החופשה ופיצויי הפיטורין שלו. ב העובדות העומדות בבסיס תביעה זו, כפי שהן עולות מחומר הראיות המהימן עלינו, הן כדלקמן: 2. התובע הוא רואה חשבון בהכשרתו, והנתבעת היא חברה בתחום התעשייה הפטרוכימית. 3. היחסים בין הצדדים החלו ב-7/85 והמשיכו עד 7/97, כאשר ניתן לחלקם לשתי תקופות: תקופה ראשונה, החל מ-7/85 ועד 2/90, בה הוגדרו היחסים כיחסי קבלן-מזמין, והנתבעת שילמה לתובע עבור שירותיו כנגד חשבוניות מס שנתן לה התובע. תקופה השנייה, החל מ-1/2/90 ועד פיטורי התובע ב-30/6/97, בה הוגדר התובע כעובד שכיר לכל דבר, ובין הצדדים נכרת 12/89 הסכם עבודה מיוחד למשך שנה וחודש מידי שנה עד להפסקת יחסי העבודה בין הצדדים. 4. ביום 30/6/97 הופסקה העסקתו של התובע, והוא קיבל מהנתבעת פיצויי פיטורים בסך של 105,239 ₪ בגין עבודתו בתקופה השנייה. 5. לאחר הגשת תביעה זו השלימה הנתבעת את פיצויי הפיטורים לסך של 114,217 ₪, לאחר שכללה בחישוב שכרו של התובע רכיב נוסף של "שעות נוספות גלובאלית". 6. עובר לקבלתו לעבודה אצל הנתבעת בעקבות מודעת דרושים שפורסמה בעיתון, עבד התובע כשכיר במקומות עבודה אחרים. אך משהוצע לו להיות עצמאי ע"י הנתבעת, נראתה ההצעה סבירה בעיניו יחסית להשתכרותו כשכיר ואז לראשונה הוא הסדיר את מעמדו כעצמאי מול רשויות המס. עיקר טענות התובע הן, כדלקמן: 7. יש לראות בתובע "עובד" גם בתקופת העבודה הראשונה, ולהשלים את פיצויי הפיטורים בהתאם למעמדו כעובד בכל 12 שנות העסקתו בנתבעת, לרבות התקופה הראשונה, שכן התובע היה חלק בלתי נפרד ממערך אגף הכספים של הנתבעת בכל שנות עבודתו; הוא עבד במפעל בשעות העבודה הרגילות, החתים שעון נוכחות וקיבל תוספת בגין שעות נוספות כקבוע בחוק; התובע אכל במסעדת המפעל עם עובדי החברה; הגיע לעבודה באמצעות הסעות שסיפקה הנתבעת לכל עובדיה; והיה ממונה על עובדים שכירים של הנתבעת. יש לחשב את השכר הקובע תוך הכללת רכיבים נוספים, בהם פרמיה קבועה של 7.5% מהשכר, שניתנה בלא קשר לתפוקה או לייצור; תוספת קבועה בגין אחזקת רכב, שהוענקה חרף אי ביצוע נסיעות במסגרת העבודה, והיוותה למעשה חלק אינטגרלי מהשכר; וכן תוספת בגין אחזקת טלפון, שגם היא ניתנה בלא קשר לביצוע שיחות טלפון בפועל ובלא צורך בביצוען. 8. יש להשלים את התשלום שניתן לתובע בגין פידיון חופשה בהתאם לשכר הקובע, לפי הפירוט שהוסבר לעיל. כמו כן יש ליישם את ההסכם הקיבוצי המיוחד מיום 1.1.1965, החל על הנתבעת, ולקבוע כי התובע זכאי לפידיון חופשה "לפי המשכורת שהיתה משולמת לו אילו יצא לחופשה ביום בו חדל לעבוד". ובנוסף לשלם לתובע את הפרשות הסוציאליות בגין תשלום פידיון חופשה. 9. יש להעניק לתובע את יתרת מענק הרווחים בגין 1996, שרק מחציתו שולמה לו. עיקר טענות הנתבעת הן, כדלקמן: 10. הצדדים התקשרו ביניהם בחוזה קבלני, שבחלקו הוסכם כי התובע יעניק לנתבעת שירותים שונים בתחום הכספים. לטענתה, לא התקיימו הסממנים המאפיינים "עובד", כהגדרתם בפסיקה: לא היתה חפיפה בין שעות עבודת התובע לשעות העבודה הרגילות בנתבעת; לא דרש הפרשות וניכויים בגין תנאים סוציאליים כמו יתר עובדי החברה; ראה עצמו כעצמאי מול צדדים שלישיים בהם מס הכנסה ומע"מ; וקיבל תנאים משופרים לאין ערוך מיתר עובדי הנתבעת, בהם שכר גבוה וצמוד לדולר. 11. התובע אף חתם על הסכם עבודה כשכיר, שבו הסכים גם לסעיף המגדיר את מועד תחילת עבודתו ככזה בנתבעת ב-1/2/90. 12. הנתבעת אף טענה, כי אם יוכרע כי התובע היה עובד גם בתקופה הראשונה, יש לקזז משכרו סכומים עודפים ששולמו לו כעצמאי. לעניין זה הגישה הנתבעת תצהיר משלים, ובו השוואה של שכר התובע בתקופה הרלוונטית עם שכרו לאחר שהתקבל לעבודה כשכיר בנתבעת. 13. הרכיבים "אחזקת רכב" ו"השתתפות באחזקת טלפון" אינם בגדר שכר קובע לעניין חישוב פיצויי הפיטורים. אחזקת הרכב הותנתה ברישיון נהיגה, אחזקת רכב בפועל על ידי התובע, ודיווח חודשי לנתבעת באשר להיקף הנסיעות בפועל שבו צוין מספר הקילומטרים שעשה הרכב בחודש החולף ופורטו הנסיעות בתפקיד. אחזקת הטלפון הותנתה בקיום קו טלפון, והביאה בחשבון כי התובע עשוי לערוך שיחות טלפון מביתו. 14. גם רכיב ה"פרמיה", שמשמעו "שכר עידוד", אינו נכלל בשכר הקובע. מקורו בתוספת אישית מדודה בהתאם לתפוקה, והמשכו בתוספת מדודה בעקיפין בהתאם לתפוקה מחלקתית או מערכתית. ב-1993 הוחלט על הכללת הפרמיה כאחוז קבוע מהשכר, שעודכן מעת לעת בהתאם לשינויים בתקרת הפרמיות. 15. פידיון החופשה של התובע חושב כראוי, ובהתאם לשכרו הקובע. על התובע לא חל ההסכם הקיבוצי המיוחד מיום 1.1.1965, שכן נחתם עמו הסכם אישי, המוציאו מתחולת ההסכם הקיבוצי. 16. התובע אינו זכאי למענק רווחים בגין 1996, שכן מענק זה ניתן רק לעובדים בפועל בחברה ביום מתן המענק. המענק בגין רווחי 1996 ניתן לעובדים בשני חלקים - במרץ ובספטמבר 1997 - ובמועד השני התובע כבר לא היה עובד בחברה. הכרעה מעמדו של התובע בתקופה הראשונה: 17. השאלה המרכזית בתביעה שבפנינו, נוגעת למעמדו של התובע בתקופה הראשונה. השאלה מיהו "עובד" חוזרת ופוקדת את ערכאות המשפט פעם אחר פעם, אולם אין הגדרה אחת, מלאה ומגובשת המאפשרת מענה חד-משמעי, ובכל פעם שהשאלה עולה, יש לשוב ולבחון את מערכת היחסים שהתהוותה, הלכה למעשה, בין הצדדים ובהקשר זה, יפים דבריו של כב' השופט טל בבג"צ 5168/93 שמואל מור - בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד ז(4), 628 כדלקמן: "מי הוא "עובד", היא שאלה מורכבת וסבוכה, ודעות רבות בה. קל להגדיר דבר שהוא עצמו אינו אלא יציר ההגדרה. קשה מאוד להגדיר תופעה מורכבת הקיימת בזכות עצמה שאין קיומה תלוי בהגדרה. כל שכן אם באנו להגדיר מצבים שונים בתחום יחסי העבודה, אשר, כדברי השופט ויתקון, "אין קץ לרם גווניותם", ואשר לגביהם "המבחנים אינם מבחינים וההגדרות אינן מגדירות" (ע"א 454/71, ע"א 458/71, יהושע ולנסי נגד פיוניר קונקריט (ישראל) בע"מ, כ"ו (2) 322, 324 - ו'). וכבר נלאו כל חכמי לב למצוא את אבן הבוחן שעל פיה ייקבע מעמדו של אדם כ"עובד" או כ"עצמאי" ושתתאים לכל המצבים הדינמיים". (שם, כרך מד', עמ' 573). 18. במקרה זה, טענה הנתבעת כי ההסכם בין הצדדים בתקופה הראשונה קבע כי היחסים היו יחסי מזמין-קבלן, ולא יחסי עובד מעביד. אולם, כלל הוא כי התיאור שניתן על ידי הצדדים ליחסים ביניהם, אין לו נפקות בקביעת הסטטוס המשפטי, וזה נקבע אך ורק בהתאם למהות היחסים שנוצרו בפועל. "היותו של אדם עובד הוא דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה אינו נקבע ע"י הצדדים או מי מהם, אלא על פי נסיבות העניין כהווייתן. הקובע איפוא הוא מהות היחסים שנוצרו למעשה, ולאו דווקא רצונם של הצדדים" (מ. גולדברג "עובד מעביד, תמונת מצב" / עיוני משפט י"ז 19 בעמ' 27, וראה גם ברוח דומה דב"ע שן3-14/ שלמה נקש נ' מדינת ישראל, פד"ע כא, 180; (ע"ע 300064/96 פלאי קרני נ' איתן אביבי והאיגוד הישראלי למסחר, פד"ע לו, 241; דב"ע נה3-145/ מדינת ישראל - משרד השיכון נ' יעקב בוכריס, פד"ע לו, 1 ורבים אחרים). להלן נבחון, אם כן, מהם היחסים שנוצרו בפועל בין התובע לנתבעת בתקופה הראשונה, בהתאם למבחני העזר שנקבעו בפסיקה לקביעת הסטטוס המשפטי של עובד. 19. בסוגייה זו אימצה הפסיקה את המבחן המעורב, כמבחן העיקרי לבחינת היחסים בין הצדדים (ראה בג"צ מור, שצוטט לעיל), שבמרכזו עומד מבחן ההשתלבות על שני פניו, הפן החיובי והפן השלילי. נפתח בניתוח יסודות הפן החיובי של מבחן ההשתלבות, בעזרת התשתית העובדתית שנפרשה בפנינו. 20. היסוד הראשון של מבחן ההשתלבות הוא קיומו של מפעל שניתן להשתלב בו. כפי שנקבע, מפעל הוא יחידה אורגנית מבחינה ניהולית, שבה נתונה למעביד הזכות לארגון העבודה ולחלוקתה בין עובדים שונים (ראה דב"ע לג/ 9- 3 רשות השידור - ד"ר ראובן סיוון, פד"ע ד 520, עמ' 526). במקרה שלפנינו, אין מחלוקת בדבר קיומו של מפעל. 21. היסוד השני במבחן ההשתלבות הוא כי מבצע העבודה משולב במפעל, השתלבות זו נבחנת באמצעות סממנים מגוונים. במקרה שלפנינו, התובע הגיע למפעל מדי יום, במרבית המקרים באמצעות הסעות שאירגנה הנתבעת לעובדים, הדפיס שעון נוכחות, ואכל עם העובדים בחדר האוכל של המפעל. אחד התנאים העיקריים בפן החיובי של מבחן ההשתלבות, הוא כי הפעולה שבוצעה היא חלק מהפעילות הרגילה של המפעל. בענייננו, התובע עבד באגף הכספים של הנתבעת ועסק בפעילות השוטפת באגף, בלא קשר לפרויקט כלשהו. עד הנתבעת מר צביקה פלדמן, מנהל כ"א בנתבעת (להלן: "מר פלדמן"), אמר בעצמו כי "לפני התובע מילאו את התפקיד שלו עובדי החברה ולא קבלנים או עצמאי" (עמ' 16 לפרוטוקול, שורה 27). דבריו אלו מחזקים כמובן את המסקנה כי התובע השתלב בפעילות הרגילה של המפעל. כמו כן, מר צביקה פלדמן העיד בעצמו כי העבודה של התובע לא השתנתה בהגדרתה כאשר נהפך התובע מ"קבלן" לכאורה, ל"עובד", ב-1990: "ש. האם נכון שאותה עבודה שהתובע ביצע בסוף שנת 89 ושנת 90 לקראת סיום התקופה של קבלן הוא ביצע גם כשהשתנה הסטטוס שלו ברישומים כעובד שכיר של הנתבעת? ת. למיטב ידיעתי כן...השוני לטענתי הוא גם בגובה התשלום ששולם לתובע וגם הוא קיבל תנאים חברתיים סוציאליים סופיים שמקבלים עובדי הנתבעת כגון סוף שבוע, מתנות הכי חשוב גם מוטיבציה שהוא עובד החברה" (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 1-9). מעדות זו עולה בבירור כי המעבר של התובע מ"קבלן עצמאי" ל"עובד" היה רישומי גרידא: עבודתו של התובע היתה לאורך כל התקופה חלק מהפעילות הרגילה של המפעל, והמעבר להיות עובד החברה לווה רק בשינוי התנאים והשכר. 22. גם לפי מבחני עזר אחרים שנקבעו בפסיקה ניתן לראות, כי התובע היה עובד המפעל, הלכה למעשה גם בתקופה הראשונה. כך למשל, יישומו של מבחן הקשר האישי בענייננו מראה כי מטרתו של החוזה בין הצדדים היתה העמדת כוח העבודה של התובע עצמו לרשותה של הנתבעת, ואין מדובר בהעמדת אמצעי ייצור כלשהו: אין מחלוקת כי התובע ביצע את העבודה באופן אישי, בלא שהוחלף מעולם על ידי מי מטעמו ו/או מעמיתיו והנתבעת לא העסיקה אדם אחר בהיעדרו. 23. גם יישום מבחן הכפיפות מלמד על כפיפות ארגונית של התובע למערך השליטה בנתבעת. כפי שמעיד התובע, ועדותו כאמור קיבלה חיזוק בעדות של מר פלדמן, הוא היה כפוף לסמנכ"ל הכספים בנתבעת, שנהג לתת לו הוראות שוטפות ויומיות. הנתבעת אף פיקחה על שעות עבודתו של התובע באמצעות החתמת שעון נוכחות, וקבעה לו מסגרת שעות עבודה שהיתה נהוגה במפעלה, 208 שעות חודשיות (ראה כרמל 1) ושילמה לו בגין שעות נוספות. כן יצוין כי התובע היה אחראי, במסגרת עבודתו, על עובדים שכירים של הנתבעת באגף הכספים, שהיו כפופים לו ונשמעו להוראותיו. 24. ניתוח ריכיבי הפן החיובי של מבחן ההשתלבות, מצדדים בהגדרת התובע כעובד, אך בזה לא די, ויש לעבור ולבדוק את הפן השלילי של מבחן ההשתלבות, בפסק הדין בעניין דב"ע לא/27-3 עירית נתניה - דוד בירגר, פד"ע ג 177, הוגדר הפן השלילי כך שאדם ייחשב עובד כל עוד הוא אינו בעל עסק עצמאי המשרת את המעביד כגורם חיצוני. בית הדין הארצי קבע שורה של סימני היכר, שלפיהם נקבע אם אדם מנהל עסק עצמאי: בהם, עבודה אצל מקבלי עבודה אחרים; שירות אישי; העסקת עובדים; אחזקת אמצעי ייצור בשכירות או בבעלות; נשיאה בהוצאות הייצור; העסקת עובדים; סיכויי רווח וסיכוני הפסד; וכל פעולה אחרת שיש בה משום השקעת הון (ראה דב"ע לז/110-3 מאיר רייסמן - נתיבי נפט בע"מ, פד"ע יא 126; דב"ע שם/ 129- 3 הרשיקוביץ - מדינת ישראל, פד"ע יב 255; דב"ע נב3-254/ פריץ חיים - מפעל הפיס, פד"ע כו' 372; ע"ע 300256/98 אורי אייזיק - תה"ל תכנון המים לישראל בע"מ, פד"ע לו 817 - להלן: פסק הדין בעניין אייזיק). 25. מכל סימני ההיכר האלה, השאלה היחידה שעלתה בדיון בפנינו ובכתבי הטענות היא האם התובע הועסק במקביל על ידי גורמים נוספים מלבד הנתבעת, ואם כן איזו משמעות יש לכך. התובע העיד, ועדותו בעניין זה לא נסתרה ע"י הנתבעת, כי הוא סיפק שירותים חשבונאיים רק לחברה אחרת של חבר מלבד הנתבעת, וכי אלו היו שירותים שוליים, נדירים, לא רציפים, ונמשכו, כעבודה נוספת, גם לאחר שכבר הועסק בנתבעת כעובד שכיר. וכלשונו של התובע: "ת. חבר שלי הקים חברה בשם רקפת בע"מ, והייתי הרואה חשבון שלו. זה היה ב-88-89, הסכומים שקיבלתי היו שוליים, אותו שירות נמשך גם אחרי שנת 90, שהפכתי להיות שכיר... זה נעשה מעבר לשעות העבודה בנתבעת, וגם לא כל השנה, לא היתה התנגשות עם שעות העבודה שלי בנתבעת. גם בהסכם שחתמתי אח"כ, בתקופת השכירות, לא כתוב שאסור לי לעבוד בעבודה נוספת. לא נכון שהנחתי, בתקופה הקבלנית, שאין עלי מגבלות לתת שירותים לגורמים אחרים. היו אלי פניות גם מגורמים נוספים, דוגמת חברת מוניות, ולא הסכמתי כדי שלא יתנגש עם שעות העבודה העיקריות שלי". (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 16-27). 26. אם כן, השירותים השוליים שנתן לחברת רקפת אינם מלמדים כי התובע ניהל עסק עצמאי חיצוני, ואינם משפיעים על הגדרתו כעובד בנתבעת. כפי שנפסק: "יכול שאדם יהא עובד של מעביד אחד ועצמאי כלפי אחרים. היותו עובד של מעביד אינו מונע ממנו לספק שירותים כעצמאי לאחרים, אלא אם כן ההסכם שלו עם מעבידו מונע זאת ממנו". (ע"ע 300267/98 יוסף טויטו נ' מ. ש.ב. הנדסת קירור למיזוג אויר (1965) בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(20), 32). זאת ועוד, העובדה שהתובע הוא זה שנשא בניכוי מס הכנסה, מע"מ וביטוח לאומי ודווח כעצמאי אינה שוקלת, כשלעצמה, לאור ההלכה בעניין היא, כי "יכול ויהא בהם כדי לבסס מעמד, אך אין בהם כדי לקבעו או לשוללו" (דב"ע מג/106-3 יחיאל ולטנר - גור בטח סוכנות לביטוח בע"מ, פד"ע טז, 85 ועוד הרבה אחרים). 27. על סמך כל האמור לעיל, מסקנתנו היא, כי התובע שימש עובד של הנתבעת גם בתקופה הראשונה, והוא זכאי לפיצויי הפיטורים גם ביחס לתקופה זו, מ-7/85 ועד 1/90. תום הלב 28. הנתבעת טענה כי התובע פעל בחוסר תום לב, כאשר בחלוף שנים ביקש לשנות מעמדו כקבלן, אף שלא התכחש למעמד זה בחמש שנות עבודתו בתקופה הראשונה, ואף לא הזכיר את העניין בשבע שנות עבודתו בתקופה השנייה. הנתבעת אף ציינה כי בהתקבלו למפעלה כעובד שכיר, חתם התובע על הסכם ובו צוין כי תקופת עבודתו מתחילה ב-2/90 ולא ב-7/85, כפי שטען עם סיום ההתקשרות. לטענת הנתבעת, לו היתה מודעת להשגותיו של התובע היתה פועלת להפחתת נזקיה, והיתה משלמת לו שכר נמוך יותר. אולם, משנשאל התובע בחקירתו הנגדית, האם הוא מחה על אי הגדרת מעמדו כשכיר בעבר, בזמן שחתם על הסכם העבודה ב-12/89, הוא השיב בעמ' 10 לפרו' בפשטות: "לא עשיתי כן כי לא ייחסתי לכך חשיבות. ובהמשך: "ש. האם נכון שכל התקופה הקבלנית לא טענת שאתה עובד? ת. לא לגמרי נכון פניתי לפפושדו שאז אישר לי 208 שעות רוב החודשים אני לא מגיע ל-208 שעות עבודה ופניתי במהלך 89 לממונה עלי וביקשתי להשוות את תנאי עבודתי לשאר העובדים כי בפועל הייתי כמו עובד רגיל לכל דבר, למעט בפרוצדורה." 29. ההנחה היא, שהתובע בהיותו רואה חשבון בהכשרתו ובעיסוקו, היה מודע למשמעות הפיננסית של אופן העסקתו בנתבעת ואף הוא בעצמו העיד כי אופן ההעסקה לא נכפה עליו: "ההעסקה שלי כקבלן היתה בהסכמתי ומקובלת עלי" (עמ' 9 לפרוטוקול). אולם, את עדותו זו יש לשקול על רקע עדותו כי משהגיע לנתבעת בעקבות מודעה בעיתון, הוצע לו ע"י הנתבעת להיות עצמאי למרות שעד אז הוא עבד רק בתור שכיר במקומות עבודה אחרים, מתוך מחשבה כי בהשוואה להשתכרותו כשכיר, ההצעה סבירה. גירסה זו של התובע לא נסתרה ע"י הנתבעת, משום שלצערנו האדם שקיבל את התובע לעבודה כבר הלך לעולמו. משמעות הדבר היא, שלא ניתן לשלול את האפשרות כי הנתבעת היא זו שבחרה להעסיקו מסיבותיה היא, בתור עצמאי, במשרה שאין חולק שקודם לכן אוישה ע"י עובד שכיר מטעם החברה (ראה את דבריו של מנהל כוח האדם צביקה פלדמן, שצוטטו לעיל בסעיף 21), 30. לפיכך, בנסיבות אלו לא ניתן ליחס לתובע העדר תום לב חריג או מוגבר מזה של הנתבעת המצדיקים שלילת זכויות קוגנטיות על ידי שלילת מעמדו של המערער כ"עובד" (ראה דב"ע נה/3-145 מדינת ישראל ואח' - יעקב בוכריס; ואושר באחרונה בדב"ע נז/3-56 3-74 צבי שפיר - נתיב בצוע תעשייתי בע"מ). 31. לסיכום, מכל האמור לעיל השתכנענו, כי בין התובע לנתבעת התקיימו יחסי עובד-מעביד מתחילת עבודתו אצלה ב-7/85, היינו גם בתקופה הראשונה. השכר הקובע לתשלום פיצויי פיטורין 32. בתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד - 1964, נקבעו ארבעה רכיבים שיובאו בחשבון שכר העבודה: 1. שכר יסוד; 2. תוספת ותק; 3. תוספת יוקר המחיה; 4. תוספת משפחה. התובע טען כי שכר היסוד שלו צריך לכלול אחזקת רכב, השתתפות באחזקת קו טלפון, ופרמיה. להלן נדון בכל אחד מהרכיבים בנפרד. אחזקת רכב 33. לטענת התובע, התשלום שקיבל בגין אחזקת רכב לא הותנה בכל תנאי, ולפיכך הוא מהווה חלק משכר היסוד. כפי שנקבע: "אם יוכח כי התשלום שכונה "אחזקת רכב" היה למעשה חלק משכרו הרגיל של העובד שנעטף באיצטלה של החזר הוצאות רכב, ייחשבו אלה כ"שכר רגיל" לצורך החישוב" (דב"ע נד/243-2 פוקס נ' אלסינט בע"מ, פד"ע כח 83). 34. כעקרון, נקודת המוצא בקשר להשתתפות בהוצאות אחזקת רכב היא, מה שנקבע בסעיף 8 לחוזה העבודה האישי של התובע, שם נקבע: "החברה תשתתף בסוגית אחזקת רכב לפי 1800 ק"מ לחודש והוצאות רשיון וביטוח, כפוף לתנאים הנהוגים בחברה". 35. חרף הקביעה הנ"ל, בחוזה העבודה המיוחד עם התובע נמצאנו למדים מחומר הראיות (כרמל 15 במוצג נ/1, עדותו של מר פלדמן) כי, בפועל עפ"י תלושי השכר של התובע שולם לו בגין אחזקת רכב בגין 1800 ק"מ, 350 ק"מ וגם ביטוחים. מר פלדמן לא ידע להסביר זאת ואמר בעמ' 19 לפרו': "אני לא יודע אם התובע קיבל תוספת שכר בצורת תוספת קילומטרג'. כעקרון היו מקרים שהחברה שילמה תוספת שכר בצורת תוספת קילומטרג'" טענת התובע בהקשר זה כי למרות שהוא הגיש דיווחים חודשיים על שימוש ברכב, היו אלו דיווחים פיקטיביים שלפעמים אף מולאו רטרואקטיבית. גם אם טענה זו נכונה, והיא נכונה לפחות בחלקה ומוסברת בתצהיר מר פלדמן. אין חולק שהתובע נטל חלק במערך הדיווח שלטענתו הוא פיקטיבי, וזאת ע"י בדיקת המד אוץ במכוניתו ודווח על הקילומטרים שנסע ברכב. זאת ועוד, אין זה ממין העניין, אם התובע השתמש באופן יומיומי ברכבו כדי להגיע מן ואל העבודה, שכן מבחינת הנתבעת די שהיא התחייבה על פי חוזה העבודה להשתתף באחזקת הרכב, לפי הערכת ממוצע השימוש שיעשה התובע ברכב לצרכי עבודה בהתאם לדרגתו ותפקידו. בעוד השימוש שעשה התובע בהסעה שהעמידה הנתבעת לעובדיה אינה שוקלת ודי שהתובע לא פנה לקבל מהנתבעת אישור שלא להשתמש ברכבו לצרכי העבודה ולא יזם הפסקת השתתפות המעביד בהוצאות אחזקת רכב כדי לקבוע כי ההסדר על פי הסכם העבודה של 1800 ק"מ ועלות רשיונות וביטוחים, לחודש הוא אמיתי וסביר. מה גם שלפי חישובי הנתבעת מרחק מקום העבודה מביתו של התובע הוא של 25 ק"מ לכל כיוון ואילו השתמש התובע ברכבו כדי להגיע לעבודה מידי יום, היה נוסע כ-1,300 ק"מ, בנוסף לנסיעות מיוחדות בתפקיד. על סמך האמור לעיל, ברור כי אילו המסכת הראייתית ביחס לתשלום עבור אחזקת רכב היתה מצטמצמת לקבוע בהסכם העבודה, קביעתנו היתה כי השתתפות זו של הנתבעת באחזקת רכב הינה אמיתית וסבירה ואינה חלק מהשכר הקובע. אלא מה, בפנינו התגלו שתי עובדות נוספות; האחת, כי כבר בחודש עבודתו הראשון של התובע שולם לו רכיב נוסף של אחזקת רכב עבור 350 ק"מ נוספים ל-1800 הנ"ל (כרמל 15 מוצג נ/1), והשניה כי ביום 24/4/91 (נספח ב' לתצהיר התובע מוצג ת/1) ניתנה החלטה להגדיל את השתתפות החברה בהוצאות אחזקת רכב התובע, תוך ציון ערך כספי (ולא ק"מ) של התוספת בסך 600 שח ברוטו לחודש החל מ-1/1/92, ובסכום נוסף של 600 ₪ ברוטו, החל מ-1/1/92, וזאת כאשר מחומר הראיות עולה, כי לא חל כל שינוי כלשהו בעבודתו של התובע, שחייב תוספות אלו; הוא התגורר באותה כתובת וביצע אותה עבודה, ובאותו היקף, ומכאן ועל רקע עדותו של מר פלדמן, כי כעקרון היו מקרים שהחברה שילמה תוספת שכר בצורת תוספת קילומטרג', ועל רקע ההלכה הפסוקה: "גם תשלום גלובלי, שאינו מותנה בהכרח בדיווח, או בחפיפה מלאה או חלקית להוצאה שהוצאה לצרכי העבודה - יכול להיחשב להחזר הוצאה להבדיל משכר רגיל. אולם זאת כל אימת שקיימת זיקה של ממש בין ההוצאה לבין התשלום המשולם בגינה לעובד, ולא די בזיקה ערטילאית" (דב"ע נד/242-3, יצחק טורג'מן - ציאור תעשיות בע"מ, לא פורסם). ונוכח כך שלא מצאנו זיקה מעשית בין ההוצאות הנ"ל לבין התשלום לתובע, אנו קובעים כי התוספת עבור 350 ק"מ ועוד 1200 ₪ הם תוספות שכר, במסווה של תוספת אחזקת רכב 36. מתצהירו של מר פלדמן, סעיפים 52-50, אנו למדים כי בשנים האחרונות שולמו לתובע דמי אחזקת רכב לפי 3 קטגוריות; אחת, עבור 1800 ק"מ על פי החוזה בעלות של 2,150 ₪. השניה, 1,635 ק"מ כפול תעריף חשב, תשלום זה התבסס על אישור התובע בכתב בכל חודש, על טופס "חשבון הוצאות אישיות", נסיעות בתפקיד. השלישית, תשלום אחזקת רכב עבור 515 ק"מ ששולם בהתאם לדוח אחזקת רכב, בו צוין נסיעות מהבית לעבודה וחזרה תוך ציון מד האוץ בתחילת החודש ובסיומו, לתשלום זה נתווסף גם החזר הוצאות בגין דמי ביטוח ומבחן רישוי שנתי לרכבו של התובע. על סמך הפירוט הנ"ל ובהתחשב בטענות הנתבעת בסיכומיה כי קביעת 1800 ק"מ בחוזה עבודה כבסיס להשתתפות בנסיעות של התובע מביתו לעבודה - ברור כי תשלום בגין 2,150 ק"מ נוספים לחודש (1,635 + 515 ק"מ) ששווים לפי תעריף חשב במועד סיום עבודתו של התובע שעמד על 1.19 ₪/ק"מ (לפי 1800 ק"מ : 2,150 ₪) - בעלות של 2,558 ₪ מהווים חלק מהשכר הקובע של התובע במסווה של אחזקת רכב. על כן ולדעתנו יש לכלול אותם בשכר הקובע לחישוב זכויותיו של התובע. החזר הוצאות טלפון 37. לעניין הוצאות הטלפון, נחה דעתנו כי אין מדובר בתוספת פיקטיווית לשכר היסוד, וכי קיימת זיקה בינה לבין הוצאות הטלפון של התובע בפועל. התובע לא הכחיש כי היה בביתו קו טלפון, ומר פלדמן העיד בפנינו כי הוא התקשר לבית התובע, בענייני עבודה (עמ' 20 לפרו', שורה 4). הנתבעת אף צירפה הודעת התובע על העתקת קו הטלפון שבביתו, מ-11/95, על כן אין מדובר בתוספת פיקטיבית אלא בהחזר הוצאות בפועל. "פרמיה" - "שכר עידוד" 38. אין חולק כי רכיב המכונה "פרמיה" בא להחליף את הרכיב של "שכר עידוד" המצוין בסעיף 4 לחוזה האישי של התובע, וכי רכיב זה השתלם לתובע בשיעור קבוע של 7.5% מהשכר מאז שנת 94' ועד יום עבודתו האחרון, ולגביו ביצעה הנתבעת הפרשות לגמל, הגם שעל פי ההסכם הקיבוצי המיוחד החל בנתבעת ושאינו חל על התובע - אין חובה לעשות כן. לטענת התובע רכיב זה שולם לו ללא כל תנאי, באופן קבוע ושוטף והוא מהווה חלק אינטגרלי משכרו הקובע לצורך ההתחשבנות בינו ובין הנתבעת. מותב זה נדרש לסוגיית "רכיב הפרמיה" כנ"ל במסגרת תיק נוסף של עובד בכיר אחר שעבד בנתבעת על פי חוזה עבודה מיוחד, בו מופיעה אותה הגדרה של "פרמיה/שכר עידוד" (עב' 30177/98 דוד ישראל נ' כרמל אולפינים בע"מ), ומסקנתנו שם היתה כי תשלום רכיב הפרמיה (להבדיל משיעורו) וללא קשר עם כל שינוי בו, אם בכלל, לא היה מותנה בתנאי כלשהו מלבד מילוי תפקידו של התובע בנתבעת כמוסכם. מסקנה זו יפה גם בתיק נשוא דיוננו, ואף קיבלה תימוכין וחיזוק מעדותו של מר פלדמן בעמ' 19 לפרו': "נכון שהתובע לא צריך שום דבר כדי לזכות בפרמיה הזאת וגם לא אני..". לאור הנ"ל זכאי התובע להכללת רכיב הפרמיה (ע"ס 1,155 ₪) לצורך חישוב פיצויי הפיטורין המגיעים לו. 39. לאור הנ"ל, השכר הקובע לצורך חישוב הן פיצויי הפיטורין והן פדיון החופשה השנתית, הוא כדלקמן: 15,400 ₪ (סעיף 41 (א) לתצהיר פלדמן) 1,155 ₪ (פרמיה) 2,558 ₪ (אחזקת רכב-חלקי) 19,113 ₪ סה"כ פדיון חופשה 40. התובע טען כי יש לחשב את פידיון החופשה שקיבל לפי שכר קובע גבוה יותר, הכולל כאמור אחזקת רכב, השתתפות באחזקת טלפון ופרמיה. אך בהתחשב בקביעותנו לעיל, ובהתאם לתלוש שכרו האחרון של התובע, לפיו עמדו לזכותו בתום העסקתו 698.4 שעות לפדיון חופשה, מגיע לתובע פדיון חופשה לפי החישוב כדלקמן: 64,175.57 ₪ = 19,1134 ₪ X ( 208 (שעות רגילות בחודש) : 698.4) מהסכום הנ"ל יש לנכות את הסכום ששולם לתובע, בסך 55,590 ₪, כך שהיתרה המגיעה לתובע בגין פדיון חופשה שנתית עומדת על סך של 8,586 ₪ בלבד. 41. ביחס לטענות התובע בדבר זכאותו לזכויות נוספות בגין תשלום תנאים סוציאלים שהיו משתלמים בתקופת חופשה שנתית, וזאת בהסתמך על ההסכם הקיבוצי החל בנתבעת מכח נוהג ו/או קל וחומר ומכח פרשנות הסכם העבודה האישי. די אם נפנה לסעיף 14 להסכם העבודה האישי, הקובע: "14. אי חלות הסכם העבודה הקיבוצי המיוחד הסכם העבודה הקיבוצי המיוחד של חברתנו לא יחול עליך בתקופת העסקתך לפי חוזה מיוחד זה ומעמדך יהיה מעמד של עובד לפי חוזה עבודה מיוחד". גם ההסכם הקיבוצי מוציא את התובע - כעובד בהסכם אישי - מתחולתו, בקבעו: "הסכם קיבוצי זה חל על כל עובדי החברה, לרבות עובדים זמניים, למעט עובדים ארעיים ועובדים בהסכם אישי" (סעיף 2). לאחר ששקלנו את טענות הצדדים בהקשר זה מסקנתנו היא, שיש לדחות את טענות התובע שכן מצד אחד הוא לא הוכיח את הנוהג הנטען על ידו, ומצד שני הוברר כי לאורך כל השנים גילו הצדדים את כוונתם להסדיר את יחסיהם במסגרת חוזה מיוחד ולא במסגרת ההסכם הקיבוצי. כעובד בכיר בהסכם אישי, נהנה התובע מזכויות שלא ניתנו לעובדים שעליהם חל ההסכם הקיבוצי, בהן למשל ימי חופשה רבים (התובע נהנה מ-26 ימי חופשה, החל מהשנה הראשונה, לעומת 12 יום שניתנים לעובדים שעליהם חל ההסכם הקיבוצי), התובע אינו יכול ליהנות משני העולמות: מצד אחד, לקבל זכויות מיטיבות כעובד בהסכם אישי, ומצד שני - כאשר בסוגייה מסוימת הדבר עשוי לשפר את תנאיו - לפנות להוראות ההסכם הקיבוצי. לפיכך, נדחית התביעה לתשלום זכויות סוציאליות, בגין פדיון חופשה. מענק בגין רווחי 1996 42. הננו דוחים את דרישתו של התובע להשלמת מענק הרווחים בגין 1996. קיבלנו את טענתה של הנתבעת, שנתמכה בראיות בכתב, כי היא נוהגת לשלם מענק רווחים בגין שנה קודמת רק לעובדים בפועל בחברה בעת תשלום המענק. טענתה זו נתמכה במכתבי תשובה שכתבה הנתבעת לעובדים אחרים שביקשו לקבל מענק רווחים בגין שנה קודמת, לאחר שעזבו את החברה. 43. ההחלטה לאילו עובדים לתת מענק רווחים, וכן ההחלטות על היקף המענק ומועד נתינתו - מצויות בגדר סמכותה הניהולית של החברה המעסיקה, ובית הדין נמנע מלהתערב בהחלטות מסוג זה. טענתו של התובע לעניין זה, נדחית גם היא. משהגענו למסקנה כי גם בתקופה 7/85 - 1/90 מעמדו של התובע הינו בשל עובד שכיר ובגינם הוא זכאי לפיצויי פיטורין וכי השכר הקובע לצורך חישובים, צ"ל כמפורט בסעיף 39 לעיל בסך של 19,113 ₪ (כולל פרמיה וחלק מרכיב אחזקת הרכב) ויש להיזקק לטענות הנתבעת כדלקמן: א. הזכות להשבה בגין תשלומי היתר ששולמו לתובע בתקופה הקבלנית. ב. יש לראות בכל הפרשות הנתבעת כולל תגמולים בשיעור של 13.3% בהתאם לסעיף 12 להסכם העבודה כבאים במקום פיצויי פיטורין, ומשקיבל התובע פיצויי פיטורין מוסכמים ומוגדלים מאלו שהגיעו לו, על פי חוק, אין הוא זכאי להשלמת פיצויי פיטורין. ג. לחילופין יש לקזז את חלק הפיצויים הנובעים מהכללת רכיב שעות נוספות גלובאלית שנלקח בחישוב פיצויי הפיטורין ושבגינו קיבל התובע תוספת של 28,490.7 ש"ח. ד. הכללת רכיב השעות הנוספות הגלובלי זיכה את התובע בפיצויי פיטורין מוגדלים של 133.2% על כן מושתק ומנוע התובע מלתבוע פיצויי פיטורין בגין רכיבים נוספים, בהתאם להלכה בעניין דב"ע נב/110-3, יעקב מנין נ' וולקן מצברים, כך שבהעדר הסכם בין הצדדים להכללת רכיבי הפרמיה ו/או אחזקת הרכב בשכר הקובע דין תביעת התובע בעילה זו להידחות. להלן נתייחס לכל אחת מהטענות הנ"ל. השבה וקיזוז 44. הנתבעת טענה כי בשעה שהעסיקה את התובע כקבלן עצמאי, שילמה לו סכומים הגבוהים מהסכומים שנהגה לשלם לעובד שכיר באותו מעמד, וכי יש לקזז סכומים אלה מכל חוב שתחוב בו לתובע. 45. סוגיית ההשבה זכתה לדיון מקיף ונרחב בשני פסקי דין של בית דין זה: ע"ע 300267/88 יוסף טויטו - מ.ש.ב. הנדסה קירור למיזוג אויר (1965) בע"מ, עבודה ארצי כרך לג(20), 23.5.2002 (להלן - פסק הדין בעניין טויטו), וכן פסק הדין בעניין אייזיק, שהוזכר לעיל. 46. בפסק הדין בעניין טויטו, קבע הנשיא אדלר: "מקום בו בית הדין מוצא לנכון להתערב במוסכם בין הצדדים ולקבוע את מהות היחסים האמיתיים שנוצרו ביניהם, חייבת התערבותו להיות 'שלמה' ו'דו-סטרית'. הווה אומר שמחד - מקום בו מבצע העבודה מסווג כ'עובד', הוא זכאי למלוא תנאי העבודה המוענקים ל'עובד'. מאידך - מקבל העבודה המוכרז כמעסיק, חייב לשלם למבצע העבודה רק את תנאי העבודה כשהם מחושבים על בסיס שכרו של 'עובד'. שהרי ברי, שאין זה הוגן לקבוע יחסי עובד-מעסיק ולהעניק ל'עובד' את זכויותיו מכוח מעמדו זה על בסיס התשלום שקיבל כ'עצמאי'". הנשיא אדלר חזר על דברים אלה בפסק הדין בעניין אייזיק. 47. בסוגיית ההשבה, יש להביא בחשבון שני שיקולים: ראשית, ניתן לשלול ההשבה במקרים מסוימים, דוגמת מקרה בו המעסיק אמור היה לדעת שההתקשרות עם העובד מהווה יחסי עובד-מעביד לכל דבר (ראה פס"ד ע"ע 133/99 מרג'ה אליאס רפיק - מתכת סדום תעשיות (1989) בע"מ (עבודה ארצי, כרך לג(8) 36). שנית, נטל הראיה להוכיח מהו השכר שהיה מקבל העובד שהוגדר "עצמאי" כ"עובד" לכל דבר - מוטל על המעסיק, כך כתב הנשיא אדלר בעניין אייזיק: "כיצד קובעים את השכר שמי שנחשב כ"עצמאי" היה מקבל כ"עובד"? הדבר תלוי בנסיבות כל מקרה, אולם הכלל הוא, כי על המעסיק מוטל נטל ההוכחה. יצוין, כי ישנם מקרים לא מעטים, בהם לא קיבל העובד תמורה עבור הסכמתו להיות "עצמאי"". 48. הנתבעת טענה כי במידה וביה"ד יקבע כי אכן התקיימו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד, גם בתקופה הראשונה, אז היא זכאית לקזז מכל סכום שיפסק לטובת התובע את כל הסכומים שהיא שילמה לו ביתר בתקופה הקבלנית. כאמור, עול ההוכחה של השכר הראוי בתקופה הקבלנית, רובץ לפתחה של הנתבעת. בכדי להוכיח מהי התמורה הקבלנית ששולמה לתובע כקבלן עצמאי הגישה הנתבעת תצהיר משלים של מר פלדמן המפרט שני תחשיבים: האחד, בהתבסס על השוואת השכר הראשון של התובע כעובד בסך של 5,300 ₪, עם התמורה הקבלנית האחרונה ששולמה לו ב-1/90 (16,130.02 ₪). השוואה כזו מלמדת לטענת הנתבעת, כי התמורה הקבלנית היתה פי שלושה מהשכר כעובד. אולם, בחקירתו הנגדית אישר מר פלדמן כי בסכום הקבלני שנלקח להשוואה כנ"ל נכללו גם 15% בגין מע"מ (ראה עמ' 17 לפרו'), ואילו שכר העבודה כשכיר לא כלל תוספות כלשהן, ומשנדרש מר פלדמן לפרט את ערכן הכספי של התוספות השונות שמשלמות לעובד שכיר ושלא נלקח בחשבון, הוא השיב: "הפרשות המעביד למבטחים בשיעור שבין 11% אז יש גם תשלום בגין חופשה שאני לא יודע לחשב ויש הפרשה לביטוח לאומי זה 5%, קרן השתלמות בשיעור 7.5% מהשכר, יש קרן, מחלה.. רווחים...". התובע מצידו טען כי בעלות השכר הקבלני לחודש 1/90, נכללו 15% בגין מע"מ וכן ערכן של 113 שעות נוספות לעומת ההשתכרות ברוטו בחודש עבודתו הראשון כשכיר, שלא רק אינו משקף את רמת השתכרותו החודשית, אלא בו הוא עבד 1.5 שעות נוספות בלבד, וגם זאת ללא הכללת ערכן של הזכויות הסוציאליות והנלוות. התובע התייחס בחקירתו הראשית בעמ' 8 לפרו', לחישוב ממוצע הכנסתו בתקופה הקבלנית לפי משכורתו הרגילה בגין 208 שעות חודשיות, והגיע לסכום של 9,089 ש"ח ברוטו לחודש, ומנגד ערך חישוב ממוצע שכרו כעובד שכיר בחודשים 5/90-3 וזאת במונחים של ברוטו וללא שעות נוספות וללא היעדרות והגיע למשכורת של 7,704 ₪ וזאת מבלי לכלול את שווי הזכויות הסוציאליות והתשלומים הנלווים שהנתבעת משמלת לו כשכיר, דוגמת קרן השתלמות, תגמולים, חופשה, הבראה, חלוקת רווחים, מל"ל מעביד, בגדי עבודה, מתנות, סופי שבוע וכו'. לטענת התובע ערכן של תוספות אלו הוא כ-50% מהשכר ברוטו. המסקנה מהנ"ל היא, כי שיטת חישוב הראשונה המוצעת ע"י הנתבעת, אינה ממצה את מכלול הזכויות הכספיות להן זכאי התובע כשכיר ואין אפשרות להתבסס עליה. על כן, יש לעבור ולבדוק את התחשיב השני שהוגש מטעם הנתבעת המבוסס על השוואה בין השתכרותו של עובד המקביל במעמדו, דרגתו וותקו לזה של התובע בתקופה שלפני 2/90 לחישוב זה התייחס התובע בעדותו ובמוצג ת/4, ביחס אליו ויתרה הנתבעת על חקירתו הנגדית של התובע. בקשר לחישובים אלו מקובלים עלינו נימוקיו של ב"כ התובע בסיכומיו, לפיהם אם העובד המקבל קבל משכורת ברוטו של 8,000 ₪, נכון ליום 1/90, בעוד שהתמורה הקבלנית של התובע עמדה על סך 9,089 בעוד שלעובד השכיר שולמו בנוסף זכויות נלוות המשולמות לעבוד שכיר (קרן השתלמות הבראה, ביגוד, גמול מעביד וכו'), הרי שכרו ותנאי עבודתו של התובע כשכיר זהים, אם לא עדיפים על השתכרותו כעצמאי בשירות הנתבעת. לאור הנ"ל, ובהתחשב בנימוקיו של ב"כ התובע בסיכומיו בהקשר זה, מסקנתנו היא, שיש לדחות את טענת הנתבעת להשבה בנסיבות העניין. פיצויים מוסכמים/זכות קיזוז חלק פיצויי הפיטורין בגין רכיב "שעות נוספות גלובלית": 49. כדי שההפרשות עפ"י סעיף 12 להסכם האישי יבואו במקום פיצויי פיטורין צריך שיתקיימו בהן אחת משתי החלופות המנויות בסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורין, התשכ"ג - 1963. בענייננו לא נטען ולא הוכח כי התקיימו תנאים אלו, מכאן יש לפנות לפרשנות סעיף 12 להסכם העבודה וליתר דיוק, הגדרת שכרו של התובע. לדעתנו שכר זה כולל בוודאי כל אותם רכיבים הקבועים בחוק ובתקנות פיצויי הפיטורין, וכן אותם רכיבים לגביהם קבענו כי הם חלק מהשכר, אך שולמו פיקטיבית תחת שמות שונים, היינו רכיב הפרמיה וחלק מאחזקת הרכב (ראה התייחסותנו בהקשר זה בתיק דוד ישראל נ' כאמל אולפינים), משמע כי הנתבעת ומכח הסכם העבודה חייבת בהפרשות בשיעור של 13.3% מהשכר הכולל את הרכיבים הנ"ל. להזכיר, התובע תבע בתביעתו זו רק חלק פיצויי הפיטורין מהפרשות אלו, בשיעור של 8.33%. מכאן, דין טענות הנתבעת בהקשר זה, להידחות. כך גם אנו דוחים את טענותיה בדבר זכאותה לקזז חלק פיצויי הפיטורין שהיא שילמה בגין רכיב שעות נוספות גלובליות, בשל כך שזכאות התובע לתשלום בגין רכיב זה היא בבחינת הודאת בעל דין. סוף דבר 50. הננו מקבלים את התביעה בחלקה, וקובעים כדלקמן: א. בין הצדדים התקיימו יחסי עובד מעביד גם בתקופה הראשונה 7/85 - 1/90. ב. על הנתבעת להשלים את פיצויי הפיטורים לתובע בגין תקופת עבודתו הראשונה, שנמשכה 4 שנים ו-7 חודשים. החישוב ייעשה לפי שכר הקובע שכולל: שכר יסוד + תוספת מפעלית + שעות נוספות גלובאלית + פרמיה + חלק מאחזקת הרכב, וזאת בסכום כולל של 19,133 ₪, לפי החישוב כדלקמן: 19,133 ₪ X (55:12 חודש) = 87,692.9 ₪ ג. על הנתבעת לשלם לתובע השלמת פיצויי פיטורין בגין הרכיבים שהוכרו כחלק מהשכר (פרמיה אחזקת רכב) בגין התקופה השניה 2/90 - 30/6/97 (7 שנים ו-5 חודשים) לפי החישוב כדלקמן: (1155 ₪ + 2558 ₪) = 3713 ₪ X (12: 89 חודש) = 27538 ₪ ד. הנתבעת תשלם לתובע הפרשי פדיון חופשה בסך של 8,586 ₪. 51. התוצאה היא, כי על הנתבעת לשלם לתובע בגין הנ"ל סך כולל של 123,816.9 ₪, כאשר הוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום סיום יחסי עובד-מעביד, 30.6.97 ועד התשלום המלא בפועל. 52. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 8,000 ₪, בתוספת הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים. ניתן היום י"א בשבט, תשס"ד (3 בפברואר 2004) בהעדר הצדדים. מהא סמיר-עמארשופטת שמואל רהטנציג עובדים מנחם ירדןנציג מעבידים רכבפיצוייםאחזקת רכבשאלות משפטיותפיטוריםפיצויי פיטורים