מבוא 1. התובעים, בני משפחה אחת, נפגעו בתאונת דרכים שאירעה ביום 19.8.94 בירושלים. אב המשפחה (להלן - "מארק"), נפגע פגיעות קלות שלא הותירו בו נכות כלשהי. הבת מאיה אף היא נפגעה באורח קל והנכות היחידה שנותרה לה מן התאונה הינה נכות פלסטית בשיעור 1%, שקבע פרופ' שפיר, בשל צלקת זעירה במצחה. הפגיעה הקשה בתאונה היתה מנת חלקה של אם המשפחה (להלן - "דינה"), אשר כתוצאה מן התאונה סבלה משבר בקרסול הימני, מפגיעות באיזור המרפק השמאלי והאמה השמאלית וכן מפגיעות באיזור העכוז, הירך השמאלית, הברך השמאלית והשפה. האורטופד פרופ' דקל, אשר מונה על-ידי כב' השופטת ברוש כמומחה רפואי לבדיקת מצבה הרפואי של דינה כתוצאה מהתאונה, קבע בחוות-דעתו מיום 10.2.99 כי דינה סובלת מנכות אורטופדית צמיתה בשיעור 20%, בשל הפגיעה בקרסול, וכן מנכות קוסמטית בשיעור 20% בגין צלקות על פני אזורים שונים בגופה. 2. בעת אירוע התאונה היו בני משפחת ריבנר תושבי ניו-יורק ושהייתם בארץ היתה זמנית, ונועדה לאפשר למארק להתמחות במשרד עורכי-דין ולעמוד בתנאים לקבלת רשיון לעריכת-דין בישראל. ביולי 1998 עלו בני משפחת ריבנר לישראל והם מתגוררים בירושלים. הנתבעות ביטחו את השימוש ברכב במועד הרלוונטי לתאונה והן נושאות בחובה, שאינה מוכחשת, לפצות את התובעים בגין נזקי הגוף שנגרמו להם כתוצאה מן התאונה. הנכות הרפואית 3. במהלך האשפוז הראשון שלאחר התאונה עברה דינה שחזור פתוח וקיבוע פנימי של השבר בקרסול על ידי ברגים, וכן בוצעה תפירה של הפצעים באיזור המרפק השמאלי והאמה השמאלית. כחודש לאחר מכן, בספטמבר 1994, עברה דינה ניתוח נוסף בישראל להוצאת הברגים בהרדמה כללית. בתחילת דצמבר 1994 חזרה המשפחה לניו-יורק, שם עברה דינה ב- 30.7.96 ארטרוסקופיה של הקרסול, וכן עברה ביום 6.1.98 ניתוח ארטרוסקופיה שכלל קידוח של דפקט בעצם באיזור הטאלוס. כתוצאה מן התאונה, סובלת דינה כאבים באיזור הקרסול ומתקשה בהליכה ובעמידה ממושכת, למרות הניתוחים שעברה. פרופ' דקל, שבדק את דינה, מצא כי בקרסול הימני נגרם נזק משמעותי לסחוס וכי הפרק פגוע קשה. עוד מצא פרופ' דקל, כי נגרמה לדינה הגבלה קלה בלבד בתנועות הקרסול, אך התנועות מלווות בחריקות קשות ביותר באיזור הקרסול והנעתו מלווה בכאב משמעותי, בשל הנזק לסחוס. לפיכך, סבר פרופ' דקל כי לא יהיה זה נכון לקבוע את נכותה של דינה על-פי סעיף 48(3) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז -1956 (להלן - "תקנות הביטוח הלאומי"), הוא הסעיף הדן באופן ספציפי בפגיעות בקרסול, שכן החלופות באותו סעיף אינן משקפות נכונה את מצבה של דינה וקביעת נכותה על-פיהן יש בה כדי לקפחה. וכך קובע סעיף 48(3) לתוספת: "קרסול א. הגבלה ניכרת של התנועות בקרסול 10% ב. קשיון נוח 20% ג. קשיון לא-נוח 30%." המצבים של קשיון המתוארים בסעיפים 48(3)(ב) ו- (ג) הינם מצבים שלאחר ביצוע הקשייה של הקרסול בניתוח, בו מבוצע חיבור של עצמות המפרק. הקשייה כזו גורמת להעלמות הכאבים, אך יוצרת קיבוע של הקרסול באופן המגביל את תנועת הקרסול ואינו מאפשר למשל פעולה של ריצה, אם כי אינו משפיע על יכולת ההליכה של המנותח (ראו עדות פרופ' דקל בעמ' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 27.2.02). דינה בחרה שלא לקבע את הקרסול ושמרה על התנועתיות בו, למרות הכאבים שהיא סובלת בעת הנעת הקרסול, כתוצאה מהנזק הסחוסי המשמעותי שנגרם לה. לפיכך, מצבי הקשיון המתוארים בסעיף 48(3)(ב) ו- (ג) - אינם מתאימים לתיאור מצבה של דינה. גם סעיף 48(3)(א) אינו מתאים לתיאור מצבה, מפני שמבחינת הגבלת התנועה, מצא אצלה פרופ' דקל הגבלה קלה בלבד בתנועות הקרסול. אך, כאמור, קיים אצל דינה נזק סחוסי משמעותי המסב לה כאבים באופן קבוע. על-מנת ליתן ביטוי למצבה זה של דינה, אשר אינו משתקף באיזה מסעיפי הנכות בקרסול הקבועים בסעיף 48(3), בחר פרופ' דקל להעניק לדינה אחוזי נכות על-פי סעיף 35(1)(ג) של התוספת לתקנות הביטוח הלאומי, שכותרתו "מחלות העצמות והפרקים", ועניינו שינויים ניווניים המשפיעים על כושר הפעולה הכללי. ס"ק (ג), לפיו הוענקה לדינה נכות צמיתה בשיעור 20%, מתאר מצב שבו "קיימת השפעה בינונית על כושר הפעולה" ופרופ' דקל סבר כי סעיף זה מתאר נכונה את מצבה של דינה, בהדגישו כי שיעור הנכות על-פי אותו סעיף מקביל לשיעור הנכות שזכאי לו נפגע בקרסול שעבר בהצלחה ניתוח להקשיית מפרק הקרסול ונותר במצב של קשיון נוח (סעיף 48(3)(ב) לתוספת) (ראו עדות פרופ' דקל, שם בעמ' 20-23). 4. דעת שני הצדדים אינה נוחה מקביעתו של פרופ' דקל בענין הנכות האורטופדית. ב"כ התובעים סבור, כי ראוי היה להעניק לדינה 30% נכות, בין על-פי סעיף 35(1)(ד) לתוספת, בשל השפעה על כושר הפעולה הכללי של דינה, שהיא, לטענתו, יותר מבינונית, ובין על-פי סעיף 48(3)(ג), המשקף את מקסימום אחוזי הנכות בגין פגיעה בקרסול. מנגד טוענת ב"כ הנתבעים, כי לא היה מקום להעניק לדינה נכות בשיעור 20% לסעיף 35 לתוספת משום שסעיף זה אינו עוסק בפגיעות בקרסול. לדעת ב"כ הנתבעים, היה על פרופ' דקל לצמצם עצמו לסעיף הספציפי העוסק בפגיעות בקרסול, הוא סעיף 48(3) לתוספת, ומשנמצא כי אין לדינה הגבלה ניכרת של התנועות בקרסול או קשיון מסוג כלשהו בעקבות ניתוח הקשייה, לא היתה דינה זכאית ליותר מ- 5% נכות בשל הגבלה קלה בתנועות הקרסול שנגרמה לה. 5. עמדות שני הצדדים בענין שיעור נכותה של דינה אינן מקובלות עלי. לענין התוספת לתקנות הביטוח הלאומי כ"כלי עבודה" לקביעת נכויות רפואיות כבר נפסק כי: "... הנכות הרפואית נקבעת על-פי התוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956. לדעת רבים, תקנות אלה מיושנות, ולעתים אין בהן לענות על מגבלות רפואיות מסוימות. ייתכן, על-כן, מצב, שתישאר הגבלה כלשהי לתובע, אך זו תישאר "יתומה", בלא שיימצא לה סעיף מתאים בתוספת לתקנות הנ"ל" (ראו ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' טיארה עבדול אחמד, פ"ד מה (4) 77, בעמ' 88). במקרה שלפנינו אכן ניצב פרופ' דקל בפני מצב דומה, משום שבסעיף הספציפי הנוגע לפגיעה בקרסול אין מענה הולם לתיאור מצבה הרפואי של דינה, וממילא האחוזים הקבועים בו אינם משקפים נכונה את פגיעתה. לפיכך, נזקק פרופ' דקל לסעיף כללי יותר העוסק בשינויים ניווניים במפרקים, הוא סעיף 35 לתוספת, ומצא בו תיאור מתאים יותר למגבלותיה של דינה וכן אחוז נכות אשר לדעתו משקף את מצבה. התאמה זו, שעשה פרופ' דקל מבחינת סעיפי התוספת לתקנות הביטוח הלאומי, בשל המגבלות והחסר שבהם לוקים סעיפים אלה, היא התאמה ראויה, מנומקת ומפורטת היטב, ולא מצאתי כל סיבה להתערב בה. 6. עמדתו החלופית של ב"כ התובעים, לפיה יש לפנות לסעיף 35(1)(ד) של התוספת לתקנות הביטוח הלאומי לצורך קביעת נכותה של דינה, אף היא אינה מקובלת עלי. ב"כ התובעים טען בהקשר זה כי הפגיעה שנגרמה לדינה בכושר הפעולה הכללי היא יותר מבינונית, כאמור בס"ק (ד) (30%) ועל כן, קביעתו של פרופ' דקל כאילו הפגיעה בקרסול משפיעה באופן בינוני בלבד על כושר פעולתה, לפי ס"ק (ג) (20%), גורעת מזכויותיה. חוות-דעתו של פרופ' דקל בדבר השפעה ברמה בינונית שיש לפגיעה על כושר פעולתה של דינה, מבוססת היטב על הממצאים הרפואיים הצריכים לענין, כפי שפורטו בחוות-הדעת ולא מצאתי טעם מבורר כלשהו לסטות או לשנות מן האמור בה. נסיונו של ב"כ התובעים להגדיר את ההשפעה כהשפעה קשה אין לה אחיזה בחומר הראיות שהוצג והיא בבחינת הפרזה רבתי, שאין לקבלה. סיכומו של דבר, אני מאמצת את קביעותיו של פרופ' דקל לענין הנכות שנגרמה לדינה כתוצאה מהתאונה, הן בתחום האורטופדי והן בתחום הפלסטי. נכות זו עומדת על שיעור משוקלל של 36%. כאב וסבל 7. לנוכח שיעור נכותה הרפואית, וכן לנוכח גילה וימי האשפוז שצברה כתוצאה מהתאונה, זכאית דינה לפיצוי בגין נזק לא ממוני בשיעור של 70,335 ₪. הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד 8. אחד מראשי הנזק המרכזיים, אשר לגביו קיימת מחלוקת בין הצדדים, נוגע להוצאות שהוציאה דינה בעבר ולהוצאות שהיא תובעת לעתיד בגין טיפולי פיזיותרפיה. מאז התאונה קיבלה דינה טיפולי פיזיותרפיה בארה"ב ובישראל, והיא ממשיכה לקבל טיפולים אלה באופן שוטף עד עצם היום הזה. הטיפולים ניתנים לדינה בתדירות של מספר טיפולים בכל שבוע. עלות הטיפולים הפיזיותרפיים שקיבלה דינה מאז התאונה ועד היום, מסתכמת בעשרות אלפי דולרים במהלך התקופה מדצמבר 1994 ועד יולי 1998, עת שהתה דינה בארה"ב לאחר התאונה, ובסכומים ניכרים נוספים שהוציאה דינה עבור טיפולים אלה בישראל, מאז עלתה המשפחה ארצה ועד היום. כמו כן, תובעת דינה סכום של 487,872 ₪ בגין טיפולי פיזיותרפיה בעתיד, בתדירות של שלוש פעמים בשבוע ובעלות של 140 ₪ לטיפול, בהיוון מתאים עד הגיעה לגיל שמונים. אין חולק כי דינה אכן קיבלה ומקבלת טיפולים פיזיותרפיים לאורך כל השנים מאז התאונה בתדירות של מספר פעמים בשבוע, וכן אין חולק כי דינה נשאה עד כה בעלותם של טיפולים אלה, להוציא כיסוי ביטוחי חלקי בארה"ב, שאינו נכלל בסכום הנתבע. דא עקא, מתעוררת בהקשר זה שאלה עקרונית, הנוגעת לזכותה של דינה, כנפגעת, לקבל מידי הנתבעים פיצוי בגין טיפולי הפיזיותרפיה, בהיקף המתואר לעיל. השאלה מתעוררת לנוכח חוות-דעתו של פרופ' דקל, לפיה רוב רובם של הטיפולים הפיזיותרפיים שקיבלה דינה מיותרים, ואין בהם כדי להועיל לה או כדי לשפר את מצבה הרפואי. דברים ברורים בענין זה אמר פרופ' דקל כבר בתשובה לשאלות ההבהרה שנשלחו אליו על ידי ב"כ התובעים ובשל חשיבות הענין תובאנה להלן, כלשונן, השאלות והתשובות הנוגעות לענין. לשם נוחות הקריאה, משולבות תשובותיו של פרופ' דקל מיום 12.1.01, בשאלות שנשלחו אליו, כאמור, על-ידי ב"כ התובעים : "1. השאלה העיקרית שאותה הנך מתבקש להבהיר ביחס למצבה של גב' ריבנר היא, האם ובאיזו מידה נזקקה וזקוקה הנפגעת, גב' דינה ריבנר, לטיפולי פיזיותרפיה, על מנת לשמר את יכולת ההליכה והתנועה שלה תוך הקטנת כאבים (להבדיל מטיפול שיש בו כדי לרפא את הנכות):" "1. אינני סבור שטיפולי פיזיוטרפי יביא להקטנת הכאבים במידה משמעותית. יתכן וסמוך לטיפול הכאב יקטן אך כאשר ישנו נזק סחוסי משמעותי, כמו שיש לחולה, שום טיפול פיזיוטרפי לא יחזיר את הסחוס לתיקנו. מכאן, שטיפול פיזיוטרפי עשוי אולי להקטין את הכאב זמנית, וגם זאת בספק." "1.1. התוכל להבהיר מדוע (באיזה מנגנון) גורמת הנעת הקרסול לחריקות קשות ולכאבים כמתואר בסיכום חוות דעתך, ובאם ניתן לשפר את המצב מבחינת התפקוד בתחום ההליכה בחיי יום יום, באמצעות טיפולים?" "1.1. כאשר שני חלקים לא חלקים של סחוס מחליקים זה על גבי זה, הדבר גורם לחריקות. לא ניתן לשפר את המצב באופן מלא בעזרת טיפולים." "1.2. האם סביר לדעתך שבאמצעות טיפולי פיזיותרפיה אפשר להקל על הכאבים של גב' ריבנר הנובעים מפגיעתה בקרסול בכלל ולנזק לסחוס בפרט, כדי לאפשר לה יכולת הליכה רגילה פחות או יותר בחיי יום יום. אם התשובה היא חיובית - באיזו שיטת פיזיותרפיה אפשר להשיג תוצאה זו? באיזו תדירות של טפולים?" "1.2. כאמור, גם טיפולי פיזיוטרפיה אינטנסיביים לא יכולים לשחזר סחוס פגוע. הטיפולים יכולים להקל אולי על הכאב, אך אינם יכולים לתקן סחוס פגוע." "1.3. האם סביר לדעתך כי במצב שבו נמצאים הקרסול והסחוס, יוכלו טיפולי פיזיותרפיה בשיטת reverse traction להחזיר, זמנית ולמשך מספר ימים, את הקרסול למצב שבו התנועות לא ילוו בחריקות קשות ולכאבים שמונעים הליכה רגילה?" "1.3. להערכתי, לא." "2. האם סביר לדעתך כי נזקקת גב' ריבנר בעבר, במצבה בעקבות התאונה, לטיפולים 3 פעמים בשבוע כמתואר על ידי ד"ר Pitman - ר' אישורו מיום 11.3.1996, סעיף 3." "2. כאמור, איני סבור שטיפול פיזיוטרפי יכול לעזור לחולה, מה עוד שמדובר בזמן רב לאחר הפגיעה." "3. היש לך דעה על העלות הסבירה ו/או הצפויה של כל טיפול פיזיותרפיה." "3. אין לי מושג על עלות טיפול פיזיוטרפי בארה"ב." בחקירתו הנגדית התמיד פרופ' דקל בעמדתו לענין זה והבהיר באופן חד-משמעי כי טיפולים פיזיותרפיים הניתנים זמן רב לאחר הפגיעה, אין בהם כדי לעזור לחולה וכדבריו: "אין לזה שום הצדקה לשלוח אדם במשך 8 שנים לפיזיוטרפיה קבועה. החולה היום נמצאת 8 שנים לאחר פגיעתה. אין שום הגיון לתת טיפול כזה לאורך תקופה כזאת... זה נכון לתקופה מסויימת, קרוב לפגיעה. אני הייתי אומר חצי שנה אחרי הפגיעה או שנה לאחר הפגיעה. אין שום ערך לתת פיזיוטרפיה כמינון קבוע לאורך זמן." (ראו עדות פרופ' דקל, שם בעמ' 13-14). פרופ' דקל הוסיף והבהיר כי יש הצדקה לפיזיותרפיה מיד אחרי ניתוח ועל כן, היתה דינה זקוקה לפיזיותרפיה ללא ספק בסמוך לאחר כל אחד מן הניתוחים שעברה(ראו שם בעמ' 17). 9. ב"כ התובעים חולק על עמדתו של פרופ' דקל ומפנה בענין זה אל ד' קציר, בספרו פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית, חיפה, התשנ"ח-1997, המציין כי בתי-המשפט נוקטים אמות מידה ליברליות בענין זכותו של הנפגע לפיצוי עבור הטיפול הרפואי שהוא נזקק לו (ראו שם, בעמ' 469). כמו כן, מפנה ב"כ התובעים אל פסק-דינו של בית-המשפט העליון בע"א 15/55 יוסף מלינרסקי, "אגד קבוצה קואופרטיבית בע"מ ו- 2 אח' נ' משה ו-טובה דון, פ"ד יא(2) 878, העוסק בשאלה האם זכאי ניזוק לפיצוי בגין הוצאה שהוצאה על-ידו בתום-לב, בסוברו כי יש בה כדי להטיב את נזקו ולאחר מכן נראה כי היתה מיותרת. וכך קבע שם בית-המשפט: "... מן הראוי כי בנדון זה תכריע דעתו של הרופא המטפל בפצוע, ומאחר שזה סבר - שעה שהתפתחות המחלה לא היתה ברורה כלל ועיקר - כי הטיפול בבית-החולים עדיף, לא נהגה המשיבה מס' 2 באופן בלתי-סביר בשמעה בעצתו." (ראו שם, בעמ' 881). אין הנדון דומה לראיה. התאונה נשוא התביעה התרחשה באוגוסט 1994 ומאז ועד היום עוברת דינה טיפולי פיזיותרפיה רצופים בתדירות של שלוש פעמים בשבוע לפחות וכן היא עותרת לפיצוי בגין טיפולי פיזיותרפיה בעתיד, באותה תדירות, עד גיל 80. דינה לא הציגה אישור רפואי של מי מהרופאים אשר טיפלו בה, הממליץ על היקף כזה של טיפולים פיזיותרפיים. זאת, להבדיל מן הטיפולים להם נזקקה בסמוך לאחר הניתוחים שעברה, טיפולים שגם פרופ' דקל לא חולק על נחיצותם. בתצהירה הבהירה התובעת כי הטיפולים שהיא מקבלת, בתדירות המתוארת לעיל, מסייעים לה לשפר את תפקודה ומקלים על כאביה ולו לשעה. אינני מטילה ספק בכנות דבריה של התובעת בהקשר זה, אולם החובה המוטלת על המזיק מוגבלת לפיצוי בגין אותם טיפולים רפואיים הנדרשים לניזוק כדי להעמידו, ככל האפשר, במצב שבו היה נתון אלמלא התאונה. אכן, הגישה בענין הוצאות רפואיות הינה, בדרך-כלל, גישה ליברלית (ראו: ע"א 6431,6560/96 אן בר זאב ואח' נ' ג'ומעה מוחמד ואח', פ"ד נב (3) 557, בעמ' 571), אך אין מקום להורות על פיצוי בגין טיפולים, אשר על-פי חוות-דעתו המוסמכת של המומחה אין בהם כל תועלת, אפילו מוצא בהם הניזוק, מבחינתו הסובייקטיבית, הקלה למכאוביו. בענין זה, משמשת חוות-דעת המומחה מורה-דרך ואסמכתא לבית-המשפט (ראו: ע"א 6431,6560/96 הנ"ל) וכזו היא חוות-דעתו של פרופ' דקל, המתמחה בפגיעות בפרקים. 10. סיכומו של דבר, בהתאם לחוות-דעתו של פרופ' דקל, זכאית דינה לפיצוי בגין טיפולים פיזיותרפיים שקיבלה בסמוך לאחר הניתוחים והארטרוסקופיות שעברה, אך אין היא זכאית לפיצוי בגין טיפולים פיזיותרפיים שניתנו לה בעבר במשך תקופות ארוכות נוספות, או בגין העתיד. כמו כן, אין דינה זכאית לפיצוי בגין טיפולים אלטרנטיביים שונים שעברה, כגון: טיפולי כירופרקטיקה, אקופונטורה ומסאז'ים (ראו עדות פרופ' דקל, שם בעמ' 25). אני קובעת, איפוא, כי על הנתבעים לפצות את דינה בגין הטיפולים הפיזיותרפיים שקיבלה במשך שנה לאחר הניתוח הראשון מאוגוסט 1994 (תקופה זו כוללת גם את הטיפולים שנדרשו לאחר הניתוח השני להוצאת הברגים מספטמבר 1994), בתדירות של שלושה טיפולים לשבוע. כמו כן, על הנתבעים לפצות את התובעת בגין טיפולים פיזיותרפיים שעברה לאחר הארטרוסקופיה מיום 30.7.96 ולאחר ניתוח הארטרוסקופיה מיום 6.1.98 וזאת למשך שלושה חודשים בכל פעם ובתדירות של שלושה טיפולים בשבוע (ראו עדות פרופ' דקל, שם בעמ' 14 מול הש' 1-2 וכן בעמ' 23 מול הש' 23-27 ובעמ' 24 מול הש' 1-2). עוד זכאית דינה להחזר מלוא ההוצאות שהוציאה בגין הניתוחים שעברה. אל כל הסכומים המגיעים לדינה בגין הוצאות רפואיות, כמפורט לעיל, כערכם בשקלים ביום הוצאתם, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו מועד ועד יום התשלום בפועל. ב"כ הנתבעות העלתה טענה כי ניתן היה לקבל את הטיפולים הפיזיותרפיים וכן ניתן היה לבצע את הניתוחים חינם, במסגרת ביטוח רפואי על-פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן - "חוק ביטוח בריאות"). על כן, כך לטענתה, אין לפצות את דינה בגין עלות הניתוחים ועלות הטיפולים הפיזיותרפיים, שבחרה לקבל באופן פרטי. אין ממש בטענה זו. בשנת 1994, עת אירעה התאונה, שהו התובעים בישראל כתיירים ובעקבות התאונה נזקקה דינה באוגוסט ובספטמבר 1994 לשני ניתוחים וכן קיבלה טיפולי פיזיותרפיה בישראל. הנתבעות לא הוכיחו כי באותה תקופה היתה דינה מבוטחת באיזה מקופות-החולים או כי היה בידה ביטוח פרטי המכסה את האירוע. ממילא, לא הוכח כי באותה עת היתה דינה זכאית ל"סל הבריאות" על-פי חוק ביטוח בריאות. אשר לטיפולים ולניתוחים שעברה דינה בארה"ב, העיד בעלה מארק כי המשפחה היתה מבוטחת במועדים הרלוונטיים בביטוח רפואי וכי הסכומים שנתבעו במסגרת התביעה שבכאן מביאים בחשבון את תשלומי הביטוח בגין הטיפולים ובגין הניתוחים, ואלה לא נכללו בחישוב הפיצוי מטעמם. טענה זו לא נסתרה באופן כלשהו על-ידי הנתבעות והיא מקובלת עלי. מאידך גיסא, לא מצאתי מקום לחייב את הנתבעות בגין הוצאות נוספות, אשר באו תחת הכותרת "הוצאות רפואיות" אך כללו שיחות טלפון לארה"ב בימי האשפוז, מוניות לבית-החולים, תשלומים עבור בייבי-סיטר, הוצאות עבור בקבוקי מים להכנת מטרנה וכן הוצאות עבור ארוחות שבת וחג מוזמנות. פיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר ובעתיד 11. דינה תובעת הפסד השתכרות מאז התאונה ועד היום וכן לעתיד, על בסיס יכולת השתכרות בשיעור הקרוב לשילוש השכר הממוצע במשק, שהיתה לה, לטענתה, אלמלא התאונה. בגין העבר תובעת דינה בראש נזק זה סך השווה ל- 25,000 דולר ארה"ב ואילו באשר לעתיד היא תובעת סך של 850,000 ₪, המחושב לפי נכות תפקודית בשיעור 30%, ולפי שכר בגובה 18,000 ₪ בחודש, בניכוי 25% מס ובהיוון מתאים. סכומי הפיצוי הנתבעים על-יד דינה בראש נזק זה אינם מבוססים כלל, בין מבחינת שיעור הנכות התפקודית שצוינה ובין מבחינת בסיס השכר, שעליו נסמך החישוב. מתוך מכלול העדויות שהובאו בפני עולה כי היקף ההשתכרות של דינה בארה"ב כפסיכולוגית, בתקופה שקדמה לתאונה, היה מצומצם, יחסית, וכך אף לאחר ששבה לעיסוקה זה בארה"ב בתחילת שנת 1995; זאת, מסיבות שאינן קשורות כלל לתאונה ובין היתר, בשל כך שנסעה לישראל לפרק זמן לא מבוטל והיה עליה לבנות מחדש את הקליינטורה, שעברה בינתיים למטפלים אחרים. אשר להיקף השתכרותה בישראל - הרושם הברור העולה מעדותה של דינה עצמה הוא כי קשה לה להשתלב בארץ במקצועה כפסיכולוגית, בשל אילוצי שפה וקושי לאתר קליינטים פוטנציאליים. כל אלה דבר אין להם עם פגיעתה בתאונה. יתרה מכך, פרופ' דקל העיד כי ההשלכות התפקודיות שיש לפגיעתה האורטופדית של דינה על עיסוקה כפסיכולוגית, מתמצות בקושי להתהלך בקליניקה, ככל שהדבר נדרש במסגרת העבודה (ראו עדות פרופ' דקל שם, בעמ' 24). לעומת זאת, ביצוע העבודה בישיבה אינו כרוך בקושי מיוחד. בעת אירוע התאונה שהתה דינה בישראל עם בעלה וילדיה ולא עבדה, על-פי תכניות שהיו למשפחה, ללא קשר לתאונה. לאחר שובה לארה"ב חזרה דינה לעיסוקה כפסיכולוגית אך במאי 1997 נטלה חופשה נוספת מעיסוקיה המקצועיים לקראת לידת בתה ועד עליית המשפחה לישראל ביולי 1998. בהתחשב בכל האמור לעיל וכן בהתחשב בהשפעה המוגבלת שיש לנכותה האורטופדית של דינה על כושר השתכרותה ועל תפקודה בעבודתה כפסיכולוגית, אני סבורה כי פיצוי בסך כולל של 60,000 ₪ יש בו כדי לשקף את הפסד ההשתכרות של דינה בעבר. אשר לעתיד, נראה לי כי נוכח הנתונים שפורטו לעיל, רמת השכר הפוטנציאלית של דינה מגיעה כדי השכר הממוצע במשק, אך לא יותר מכך. בהתחשב ברמת השכר האמורה וכן בהשפעה התפקודית המוגבלת שיש, כאמור, לנכותה האורטופדית על עיסוקה כפסיכולוגית אני סבורה כי דינה זכאית לפיצוי בסך של 700 ₪ לחודש, בגין הפסד השתכרות בעתיד, אשר יחושב עד הגיעה לגיל 70 ובהיוון מתאים. אל הסכומים שנפסקו לדינה בגין הפסד השתכרות בעבר, תתווסף ריבית כחוק, אשר תחושב מאמצע התקופה. עזרת הזולת 12. הסכומים הנתבעים על-ידי דינה בראש נזק זה לוקים אף הם בהפרזה רבה. אכן, אין ספק כי נוכח נכותה האורטופדית זכאית דינה לפיצוי בגין עזרה מוגברת של הזולת, הנדרשת לביצוע עבודות הבית ולטיפול בילדים. אולם, היקף הפיצוי הנתבע על-ידה בהקשר זה לעבר ולעתיד לפי מפתח של 2,400 ₪ לחודש (בערכי היום), למשך כל תקופת תוחלת חייה, הינו מופרז בעליל ואינו מבטא באופן ראוי ומאוזן את היקף העזרה המוגברת הנדרשת לדינה כתוצאה מן התאונה; בייחוד, בשים לב להתרחבות המשפחה ולמעבר לבית מגורים בן שלוש קומות, בתקופה שלאחר התאונה, נתונים שיש בהם כדי להגביר את הצורך בעזרה, גם אלמלא התאונה. בהתחשב במכלול הנתונים הרלוונטיים לענין ובכללם מגבלותיה התפקודיות של דינה, צורכי המשפחה, שאינם נובעים מן התאונה, והיקף העזרה בתקופה שלפני התאונה, אני פוסקת לדינה בגין ראש נזק זה את הסכומים כדלקמן: א. עבור שישה החודשים שלאחר התאונה - 2,400 ₪ לחודש. ב. עבור חודש ימים לאחר הארטרוסקופיה מ- 30.7.96 - 2,400 ₪ . ג. עבור חודשיים לאחר ניתוח הארטרוסקופיה מ- 6.1.98 - 2,400 ₪ Wלחודש. ד. בגין יתרת התקופה בעבר ובגין העתיד, עד תום תוחלת חייה על-פי השנתון הסטטיסטי האחרון הידוע - 750 ₪ לחודש (בערכי היום), בהיוון מתאים (3%) של התשלום לגבי העתיד. אל כל הסכומים שנפסקו בגין העבר, תתווסף רבית כחוק, שתחושב מאמצע התקופה. תביעת מארק 13. מארק עתר לפסיקת פיצויים בגין טיפולי פיזיותרפיה, טיפולים פסיכולוגיים וכירופרקטיקה בסך כולל של 5,260 דולר ארה"ב ועוד 510 ₪. כן עתר מארק לפיצוי בגין כאב וסבל לפי 10% מהסכום המקסימלי על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן - "חוק הפיצויים") ולנזק כללי בסך 20,000 ₪ עבור עזרה בבית. לא מצאתי מקום לפסוק למארק את הסכומים שתבע. כפי שצוין, לא נותרה למארק נכות כתוצאה מן התאונה ואין אינדיקציה בתיעוד רפואי לפגיעה ממשית כלשהי שנגרמה לו בעקבותיה. ממילא, אין בפני בסיס כלשהו לחיוב הנתבעות בגין טיפולי פיזיותרפיה או כירופרקטיקה שניתנו למארק. אשר לתחום הנפשי. מארק העיד כי במסגרת הטיפול הפסיכולוגי השוטף שקיבל בארה"ב - ללא קשר לתאונה - עלתה התאונה כהתרחשות טראומטית שעברה עליו וזכתה להתייחסות. עובדה זו, אין בה כדי להצדיק חיוב הנתבעות בתשלום עבור טיפולים אלה, בהיעדר חוות-דעת רפואית ממנה עולה הצורך של מארק בטיפולים פסיכולוגיים בעקבות התאונה. העזרה בבית שניתנה על-ידי מארק לאחר התאונה לא חרגה ממה שניתן לצפות מבן משפחה בנסיבות שנוצרו ואין מדובר בעזרה המצדיקה פסיקת פיצוי, בייחוד בהתחשב בהיקף עזרת צד ג', שעמדה ועומדת לרשות המשפחה, תמורת שכר. בהתחשב בפגיעה המינורית שנגרמה למארק בתאונה, כמפורט לעיל, אני פוסקת לו סך של 6,000 ₪ בגין נזק לא ממוני, וזאת מתוקף סמכותי על-פי תקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976 (להלן - "תקנות הפיצויים"). תביעת מאיה 14. בעת אירוע התאונה היתה מאיה כבת שלוש שנים. בהתחשב בגילה הרך של מאיה בעת אירוע התאונה ובהתחשב בכאב וסבל שעברה כתוצאה מן השבר ברגל שגובסה וכתוצאה מן הצלקת שנותרה במצחה, אני פוסקת לה פיצוי בסך 20,244 ₪, המהווה 10% מסכום הפיצוי המקסימלי בגין כאב וסבל על-פי תקנות הפיצויים. מאידך גיסא, לא מצאתי מקום לחייב את הנתבעות ביתר הסכומים שנתבעו עבור מאיה בגין אבדן השתכרות בעתיד והוצאות רפואיות שונות. קשה לקבל בהקשר זה את טענת ב"כ התובעים כי צלקת מזערית המקנה נכות בשיעור 1%, יש בה כדי להשפיע על כושר ההשתכרות של מאיה ועל אפשרויות העסקתה בעתיד. כמו כן, אין בסיס לחיוב הנתבעות בגין בדיקות כלליות שעברה מאיה אצל רופא ילדים, אצל נוירולוג ואצל מנתח פלסטי. אכן, ניתן להבין את דאגת ההורים ורצונם לוודא כי מאיה אינה סובלת מפגיעות נוספות כלשהן, פרט לממצאים שנקבעו בבית-החולים "הדסה", שם נבדקה וטופלה מיד לאחר התאונה. אך ההוצאות שהוצאו על-ידם לצורך הבדיקות הנוספות אצל הרופאים שצוינו לעיל, לא נועדו לצורך השבת המצב לקדמותו ועל כן, אין לחייב את הנתבעות בגינן. סוף דבר 15. מכל הטעמים שפורטו לעיל, אני מחייבת את הנתבעות לשלם לדינה ולמאיה את הסכומים כדלקמן: מארק כאב וסבל - 6,000 ₪. מאיה כאב וסבל - 20,244 ₪. דינה א. כאב וסבל (כולל אשפוזים) - 70,335 ₪ ב. הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד - כאמור בסעיף 10 לעיל. ג. הפסד השתכרות בעבר ובעתיד - כאמור בסעיף 11 לעיל. ד. עזרת הזולת בעבר ובעתיד - כאמור בסעיף 12 לעיל. מתוך הסכומים שנפסקו יש לנכות את התשלומים התכופים ששולמו על-ידי הנתבעות מאז התאונה ואל סכום היתרה יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 13%, בצירוף מע"מ וכן הוצאות שהוציאו התובעים עבור שכ"ט מומחים מטעם בית-המשפט. ב"כ התובעים יגיש פסיקתא לחתימתי, לאחר חישוב הסכומים שנפסקו, כאמור. תאונת דרכים