1. לפנינו תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה, 1975. התובע יליד 1.8.1974. ביום התאונה, 10.11.97, נהג התובע ברכבו הנושא מ.ר. 6286286, בבית שמש. בעת התאונה, השימוש ברכב היה מבוטח אצל הנתבעת. על פי כתב התביעה, התובע נפצע קשה בחלקי גוף שונים, כולל הראש, הפה והלסת, האף, שתי רגליו ושבר ביד. הוא עבר ניתוחים ברגליו. התובע אושפז בבית חולים הדסה עין כרם עד יום 30.11.97, ומשם עבר למחלקת שיקום בבית חולים הדסה הר הצופים, שם היה מאושפז עד יום 11.2.98. 2. הנתבעת לא הכחישה בכתב הגנתה את אחריותה לפצות את נזקיו של התובע, היא הגבילה את אחריותה ל- 30%, כאשר "אבנר" מחויבת לשלם את יתר הנזקים, אך הכחישה את קרות אירוע התאונה. הנתבעת זנחה את טענותיה אלה. פסק הדין מתייחס לגובה הנזק של התובע. 3. על פי הסכמת הצדדים, מונו המומחים הרפואיים הבאים: ד"ר הרמתי בתחום הפה והלסת; פרופסור אלידן בתחום א.א.ג; ד"ר מ. יצחקי בתחום האורטופדי; ד"ר שטרנברג בתחום כירורגיה פלסטית; ד"ר ורדי בתחום הנוירולוגי וד"ר חליחל בתחום רפואת העיניים. עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לנשואים הבאים: ראשית, אחוזי הנכות שיש לייחס לתובע, שנית, הנכות התפקודית, שלישית, השכר הקובע שיש לחשב על פיו את הפיצויים המגיעים לתובע. התובע נבדק על ידי רשימה ארוכה של מומחים. להלן נביא סיכום הנכויות אשר נקבע לו על ידיהם. ד"ר מנחם יצחקי, מומחה אורטופד, קבע לו את הנכויות הבאות: 20% בגין פגיעה בשורש כף היד, לפי סעיף 41(10)(ז) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) (להלן: התוספת); 10% בגין פגיעה בקרסול לפי סעיף 48(3)(א) לתוספת. פרופ' יוסף אלידן, מומחה אף אוזן גרון קבע לתובע הנכויות הבאות: 20% בגין שינויים בצורת האף עם הפרעה בנשימה לפי סעיף 169(1)(ב) לתוספת; 5% בגין אובדן חוש הריח לפי סעיף 69(3)(ב) לתוספת; 20% בגין צלקות על הפנים לרבות עיוות של הארובה ושל ה- medial canthusלפי סעיף 75(2)(ג) לתוספת. ד"ר מוחמד חליחל, מומחה לעיניים, קבע את הנכויות הבאות: 15% בגין פזילה וראייה כפולה, לפי סעיף 57(2) לתוספת; 5% בגין עכירות בקרנית שמביאה לסנוור, לפי סעיף 61(א) לתוספת; בחקירתו הנגדית על ידי ב"כ התובע הוא הוסיף עוד 5% בגין עכירות לעין השניה (עמ' 78, ש' 23025). 10% בגין שקיעת העין וצניחת העפעף, לפי סעיף 55(א)(1) לתוספת; 10% בגין צלקות בפנים, לפי סעיף 75(1)(ב) לתוספת. ד"ר אורית הרמתי, מומחית פה ולסת, קבעה לתובע נכות בשיעור של 30% בגין איחוי לא מושלם של עצמות הפנים, לפי סעיף 75(2)(ד) לתוספת. פרופ' יעקוב ורדי, מומחה נוירולוג, קבע לו את הנכויות הבאות: 15% בגין כפילות ראיה, לפי סעיף 57(2) לתוספת; 5% בגין הפגיעה בעצב הטריגנימלי משמאל; 5% בגין הפגיעה בעצב הטריגנימלי מימין, לפי סעיף 29(5)(א) מותאם; 10% בגין תגובה בתר חבלתית, לפי סעיף34(ב). ד"ר נתן שטרנברג, מומחה לכירורגיה פלסטית, קבע לתובע 15% נכות בגין צלקות בגוף ובפנים , לפי סעיף 75(1)(ב) + 75(2)(ב) (מותאם) לתוספת. 4. ברור כבר עתה, כי קיימות חפיפות בין קביעות המומחים האמורים, בעיקר בשני נושאים, הראיה הכפולה והצלקות. לעניין הצלקות, לדידו של בא כוח התובע, אין להתחשב בכפילויות אלה כי "כל רופא התייחס להן מבחינת תחום הפגיעה בתחומו ולכן אין לקזז כל נכות שהיא בגין פגיעה זו". אין לקבל טענה זו. הרי מכל זווית שהיא, צלקת הנמצאת במקום מסוים לא תשנה את מצבה או טיבה לפי מומחיותו של הרופא הבודק אותה. באשר לכפילות בראיה, מסכים בא כוח התובע לקזזה. מדובר ב-15% נכות המוזכרת בחו"ד של ד"ר חליחל וד"ר ורדי. לפי זה, יש לחשב לתובע נכות בנושא דנן בשיעור של 15% בלבד. בא כוח הנתבעת מבקש לחשב את אחוזי הנכות הרפואית בצורה אחרת. הוא ציין כי פרופ' אלידן (א.א.ג.) השיב בחיוב לשאלתו- "האם נכון כי הנכות שקבעת בשיעור 20%, לפי סעיף 75(2)(ג) בגין 'צלקות מכערות של הפנים כולל עיוות של הארובה ושל ה- medial canthus חופפת ונכנסת בתוך הנכות שנקבעה על ידי פרופ' הרמתי בשיעור 30% לפי סעיף 75(2)(ד) בגין 'איחוי לא מושלם של עצמות הפנים שגרם לשינויים בולטים ומכערים בצורת הפנים'". פרופ' אלידן הסכים והוסיף בתשובתו: "בסעיף זה של צלקות מכערות ועוות של הארובה אני המלצתי על חומרה פחותה מפרופ' הרמתי" (ראו נ/5 בתשובה לשאלה מיום 17.10.99). בא כוח הנתבעת הוסיף, כי גם פרופ' הרמתי אישרה כי 30% הנכות שקבעה כוללים הן את עיוות הארובה והן את השינויים האסתטיים בצורת האף (עמ' 59,ש' 6-6). עד כאן דברי בא כוח הנתבעת מקובלים עלי והם נתמכים במסמכים ובעדויות. ואולם, טענתו של בא כוח הנתבעת שבמסגרת אותם 30% של ד"ר הרמתי יש לכלול גם את 20 האחוזים אשר קבע פרופ' אלידן בגין שינויים בצורת האף והפרעה בנשימה אינם מקובלים עלי. כן מקובלת עלי טענתו של בא כוח הנתבעת, שפרופ' הרמתי אישרה את טענתו שמה שנקבע על ידי ד"ר חליחל לעניין שקיעת העין (10%), נוגע ל"למכלול של הפנים והיא נכנסת לאחוזי הנכות שקבעתי" (עמ' 59, מש' 21). 5. לעניין הצלקות, טוען בא כוח הנתבעת כי ד"ר חליחל אישר בעדותו כי אחוזי הנכות בגין צלקות בפנים (10%) חופפים את 15 האחוזים אשר קבע ד"ר שטרנברג. הוא אמר: "הייתי חופף בענין 10% אחרונים וזה הסתמכתי על חוות דעתו של ד"ר שטרנברג נתן" (עמ' 76, ש' 16). טענה זו מקובלת עלי והיא נתמכת בעדות של ד"ר חליחל. 6. כן מבקש בא כוח הנתבעת להפחית משיעורי הנכות אשר קבע ד"ר ורדי וזאת בגין שקריו של התובע בפניו, בעיקר לעניין העובדה שהוא קטע את תהליך לימודי החשמל לאחר התאונה באמצע, כאשר למעשה הוא כבר סיים ללמוד חשמל עוד לפני התאונה. אינני מקבל טענה זו. ד"ר ורדי לא מצא כי העובדה שהתובע שיקר לו בעניין זה משפיעה על אחוזי הנכות (ראו בהמשך, בעמ' 44 "דברים אלה הם בנאליים", ש' 3). גם לגבי העובדה שהתובע לא סיפר לו שהתלונן בפני קצין בריאות הנפש שהוא מדמיין דברים, לא מצא המומחה שעניין זה היה משפיע "באופן עקרוני" על חוות דעתו (עמ' 44, מש' 13- 16). בא כוח הנתבעת מבקש ללמוד מאי הסכמתו של התובע לבצע בדיקה קוגניטיבית וכן בדיקת MRI, ולהפחית בגין כך מאחוזי הנכות שקבע לו ד"ר ורדי בנושא הפגיעה הבתר חבלתית (10%). לטענתו, התובע סירב לבקשת הועדה הרפואית לשינוי כושר בריאותי, לעשות טסטים פסיכולוגיים בטענה לא אמיתית שהוא התבקש לשלם עבורם. בנוסף לכך טען, שד"ר ורדי התבסס למעשה על ממצאים לא אמיתיים, אלא על תמונה שהתובע בחר להציג בפניו בעורמה, וכי נתונים רבים כלל לא היו בפני המומחה בעת מתן חוות דעתו. לאור זאת, קביעת שיעור של 10% נכות איננה מבוססת ויש לקבוע כי התובע איננו סובל מנכות זו (סעיף 67 לסיכומיו). 7. אינני שותף לדעתו של בא כוח הנתבעת. ד"ר ורדי ציין בעדותו כי לעניין בדיקת ה- MRI שהוא ביקש לבצע בדיקה יותר אמינה מאשר T.C, כי בבדיקות הC.T הממצא היה תקין מצד אחד, ונכתב גם שנמצא אויר בתוך הגולגולת. שני הממצאים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, היות ועצם הממצא של קיום אויר בגולגולת מעיד על שבר. בתשובתו התייחס ד"ר ורדי גם לתגובות התובע. נביא את דבריו כפי שהם: "יש לנו בעיה גדולה, יש לי כאן תשובות שונות אלה מאלה, נדרשתי לנושא זה גם בדיון וגם ציינתי את זה במקורות - CT ראשון במחלקה נוירוכירורגית בהדסה (קורא מע"מ' 1 סעיף 1) כתוב: 'אוויר תוך גולגולתי פרונטלי ללא עדות לשבר' ברור שאם יש אוויר בתוך הגולגולת יש שבר ואם לא מגיע לגולגולת מעצמו אלא אם כן מכניסים את זה דרך עמוד השדרה וזה לא המקרה. למרות שאין עדות לשבר כי ב - CT בסיס גולגולת לא מודגם כפי שצריך, אז התשובה יכולה להיות תקינה והממצא מעיד על עצמו כלומר השבר הוא בבסיס הגולגולת ואכן ההוכחה הקלינית היא דלף של נוזל חוט השדרה שדלף אחר כך מבחור זה תוך כדי אישפוז, עצם הדלף מעיד על כך אך התשובה היא שאין כלום. לא כתוב [על קיום שבר]. להיפך כתוב לי שמעקב סי טי שנעשה יותר מאוחר במחלקת שיקום לאחר מכן עדיין כתוב כי בדיקה תקינה. באותו עמוד, 3 שורות למטה כתוב ביקורת נוירוכירורגית כולל סי טי 1/98 צויין כי הבדיקה תקינה. אני לא יודע אם זה מתיחס לנוירוכירורגיה או לסי טי. או שזה דלות הבדיקה או שכך זה היה. אפילו שיטענו שזה כך זה לא אמת עובדתית. ברגע שיש דלף זה מראה שיש שבר. יתר על כן, יש לנו פה במסמך מס' 2 של עו"ד פונדמינסקי גליון סיכום מחלקת שיקום זה בהמשך לאשפוז הנוירוכירורגי, כתוב T.C ראש הדגים אויר תוך גולגולתי ... ודמם סוב דורלי קדמית לפלקס. שזה אומר הלא הT.C הזה שמצוטט ע"י מחלקת שיקום הוא למעשה הT.C .. הראשון, שכתוב עליו אויר תוך גולגלות פורנטלי ללא עדות לדמם ... מאחר ולא יכולתי להכריע מהמסמכים מה יותר אוטנטי, .. ביקשתי בדיקת MRI שיכולה לתת לי תמונת מצב יותר טובה מאשר T.C והדבר לא הסתייע. ש. בשלושת הפעמים שעשו לו סי טי טעו באבחנה. ת. לא יודע. להערכתי כן. .. אני ביקשתי MRI משתי סיבות והן .. האחת שלא יכולתי להשלים בדיקה קוגנטיבית קלינית ששיכת לאונות הפרונטליות, כלומר החלקים הקדמיים של המוח, אותם חלקים ששם או שהודגם הדימום או ששם הייתה הדליפה של .. נוזל [מ]עמוד השדרה, לא יכולתי לבצע את הבדיקה כי הנבדק לא שיתף פעולה והבדיקה לא תמיד סימפטית. הדבר השני שגם אם הוא לא משתף איתי פעולה ה MRI נותנת לי דגימה של המוח והרבה יותר רגישה לפגימות של המוח. .. זה .. מלמד אותי על המצב האנטומי הפתלוגי של המוח. במקרה זה הייתי מעונין בפרונטלובס (אונות קדמיות). ש. מה הייתה הסיבה שלא בוצעה בדיקת אם אר אי. ת. כי החולה סובל מפחד ממקומות סגורים ואכן אם אר אי עפ"י שכולם יודעים [זה] סגור כזה עם הרבה רעש. זה ההסבר שקיבלתי בכתב מהמכון. אין לי מושג כמה אנשים מסרבים לעשות את הבדיקה אבל יש מדי פעם" (עמודים 37-38, ההדגשה לא במקור). המסקנה מהאמור לעיל היא, שקביעתו של ד"ר ורדי לאחוזי הנכות מבוססת על שני ממצאים, קיום אויר תוך גולגולתי וקיום דלף של נוזל חוט השדרה. נכון שהתובע לא שיתף פעולה ולא הסכים להיבדק ב- MRI אשר יכלה לתת לרופא אינדיקציות יותר טובות לגבי מצבו, אך נראה שהדבר לא היה בעל משמעות מיוחדת לעניין אחוזי הנכות שיש לתת לתובע בגין מצבו, כפי שד"ר ורדי הגדירו. מכל מקום, אומר ד"ר ורדי כי אם היו ממצאים היה בודק את עצמו בשנית לעניין אחוזי הנכות, וכי במצב זה, אחוזי הנכות שנתן לתובע הם בבחינת "המינימום שנתתי, אין מתחת לזה" (עמ' 49, ש' 3). אי לכך, אין לייחס חשיבות להעדר שיתוף פעולה מצדו של התובע או לשקריו. 8. כאמור, בא כוח הנתבעת ניסה הרבה לשכנע את ד"ר ורדי לחזור בו מחוות דעתו בגין מה שהוא כינה "שקריו של התובע" וניסיונותיו להציג בפני המומחה תמונת מצב לא מתאימה למציאות. ד"ר ורדי עמד על דעתו, ומדבריו עולה כי אחוזי הנכות שנתן לתובע הם בגדר המינימום וזאת לאור מקום הפגיעה ואופייה. נכון, אילו הסכים התובע להיבדק ב- MRI היו בידי המומחה אמצעים יותר טובים להערכת מצבו, אך לא היה בכך כדי להפריע למומחה להעריך את מצבו ולו ברמת המינימום (ראו לדוגמה עדותו בעמ' 42-45, שים לב לאמור, בעמ' 44, ש' 18). 9. לאור האמור, נסכם את אחוזי הנכות הרפואית לאחר מחיקת האחוזים הכפולים או החופפים: 15% בגין צלקות (ד"ר שטינברג) ובתוכם גם 10% אשר נקבעו לו על ידי ד"ר חליחל בגין צלקות. 30% בגין איחוי לא מושלם של העצמות (ד"ר הרמתי), ובתוכם 20% של פרופ' אלידן בגין צלקות ועיוות הארובה, וכן 10% דל ד"ר חילחל בגין שקיעת עין. 20% בגין פגיעה בשורש כף היד (ד"ר יצחקי). 10% בגין הפגיעה בקרסול (ד"ר יצחקי). 20% בגין שינויים בצורת האף בנוסף להפרעה בנשימה (פרופ' אלידן). 5% בגין אובדן חוש הריח (פרופ' אלידן). 15% בגין פזילה וראיה כפולה (ד"ר חליחל), ובתוכם 15% אשר נקבעו על ד"ר ורדי. 10% בגין עכירות בקרנית בשתי העיניים (ד"ר חליחל). 10% פגיעה בעצב (ד"ר ורדי). 10% תגובה בתר חבלתית (ד"ר ורדי). לאור פירוט זה אחוזי הנכות הרפואית המשוקללים הם: 79.8%. 10. באת כוח הנתבעת מבקשת לקחת בחשבון את "הניתוחים המתקנים" שהתובע יכול לעבור ולהפחית בהתאם את נכותו הרפואית. בעדותו של ד"ר יצחקי, הוא נדרש לסוגיה זו. הוא נשאל אם ניתוח יכול למנוע את ההחמרה במצבו של התובע. הוא השיב בשלילה: "לדעתי לא. הפגיעה בקרסול הייתה פגיעה קשה גם בעצם הטאלוס וגם בטיבייה, שברים מסוג זה משאירים נזק למרות טיפול ניתוחי מוצלח, עם השנים פרק זה מתנוון, בדרך כלל אין ברירה כי אני מקבע אותו על ידי ניתוח או על ידי מכשיר חיצוני, רוב המקרים האלה מסתיימים בניתוח. אנשים לא רוצים לשאת מכשיר חיצוני כל החיים שלהם" (עמ' 53, מש' 12). ולעניין השפעת הפיזיותרפיה על אפשרות ההקלה, השיב: "את ההתנוונות אי אפשר, את המצב הקליני אפשר לשפר על ידי כדורים, פיזיותרפיה. אנשים לא עושים את הניתוח מיד, יש מקרים שעושים קיבוע מיידי כשהנזק קשה ואי אפשר לתקן אותו. במקרה שלנו פיזיותרפיה תשפר אך שיפור זמני בסופו של דבר התוצאה היא שיגיע לקיבוע של הקרסול. לגבי היד - על מנת לשפר את תפקודה - אפשר לנסות לבצע ניתוח, לתקן את הדפורמציות על ידי ניתוחים, המצב הוא קשה לנבא סופית האם הוא יישאר עם מגבלות או לא, בהחלט יש מקום לתיקונים ניתוחיים העשויים לשפר את מצבו של התובע. אני אמרתי כי מצבו יכול להיות פחות, אותו הדבר, או יותר. ישנם מקרים שהניתוח מסתבך, לדוגמא: אחת השיטות לעשות חיתוך של העצם, יש קיצור של העצם, להאריך אותה עם שתל עצם, אם זה מזדהם או לא נקלט הוא יהיה בבעיה הרבה יותר קשה מהיום. מדובר בניתוח עם סיבוכים, הסיכוי לסיבוך הוא בערך - 10% וזה אחוז לא מבוטל. הסיכוי שהניתוח יצליח, שוב, אם הוא מצליח יש סיכוי טוב כי מצבו ישתפר, אני לא מאמין כי התובע יחזור לפעילות מלאה ללא הגבלות, אם כי מאמין כי ניתן לשפר את התנועות הסיבוביות על ידי ניתוח" (עמ' 53, מש' 17; ההדגשה לא במקור) . באשר להשפעת הניתוח, אם יצליח, על אחוזי הנכות הוא אמר: ".. קשה מאוד לנבא. כפי שאמרתי קודם, זה עלול להיות פחות מעכשיו, אני מניח כי הנכות יכולה לעבור מ - 20 אחוז לבין 10 אחוז .. אם זה ניתוח מוצלח ב- 90% הסיכוי הוא שהנכות תרד. מדובר במשהו בלתי צפוי" (עמ' 54, ש' 1-6; ההדגשה לא במקור). באשר לעמדתה של ד"ר הרמתי לעניין השפעת הניתוחים על אחוזי הנכות, היא אומרת כך: "אם תקראי את חוות הדעת- הניתוח המתקן יתקן מעט, הרווח מבחינת אחוזי נכות יכול להגיע ל - 10% פחות. למרות שאני בספק משום שקיים עיוות כל כך גדול כולל הבליטה של העצם בצד שמאל שלא ניתנת לתיקון. הרופאים של פה ולסת בהדסה עין כרם בשיתוף עם רופא העיניים, הם אמרו כשהם שוקלים את הענין לא כדאי לו ללכת לניתוח כי התוצאה לא שווה את הניתוח. ראיתי אתמול במקרה בחור עם פגיעה דומה בארובת העין ושמו לו סיליקונים מעל ומתחת, אני לא יכולה להגיד האם הוא נראה טוב יותר, כשארובת העין מתרסקת קשה מאוד לתקן את זה, כבחור צעיר כזה הוא מאוד מסכן. ..[ב]כל ניתוח שיש בו הרדמה כללית ישנו סיכון, זה לא ניתוח גדול כדוגמת הניתוח שהוא עבר, התרשמתי מהבחור שהוא "שבע" מניתוחים. בעיקרון כל ניתוח באזור העין, [כאשר] השרירים שלו קלועים בתוך העצמות אשר נשברו, מסכן את עצב הראיה. הארובה התרסקה וכלאה שרירים המקיפים את כל השרירים מעל גלגל העין" (עמ' 59, מש' 25- עמ' 60, ש' 11; ההדגשות לא במקור) . גם דעתו של פרופ' אלידן איננה רחוקה מדעתה של ד"ר הרמתי בכל הקשור לאפקטיביות של ניתוח מתקן באופן כללי: הוא אמר: "בעיה אחת שלו זה הנושא של האף ששם יש בעיה אסתטית קשה וגם בעיה פונקציונלית כמו הנשימה זאת ניתנת לתיקון על ידי ניתוח. זה ניתוח די שכיח ודי סביר עם אחוז הצלחה גבוה. יש סיכויים לשפר לו את המצב. מה יהיה מצבו לאחר הניתוח אני לא יודע. קשה לקבוע. האף שלו מעוות בצורה די קשה" (עמ' 63, 1-5; ההדגשה לא במקור). לדידו, היה והתובע עבר את הניתוח והניתוח אכן הצליח, אחוזי הנכות יהיו אז בין 5-10% (שם, ש' 7). לעניין הצלקות על הפנים, אף שלפי דעתו, זה עיוות שניתן לתיקון בניתוח הוא אומר: ".. אי אפשר להביא אותו למצב נורמלי לחלוטין. הצלקות על הפנים זה ניתוח יותר מסובך. פרט לצלקות יש לו צלקות מפוזרות מעוותות. יש יצירה של הרבה רקמות חיבור. את זה אפשר לשפר במידה מסוימת. ארובת העין - יש לו צניחה של עצם ארובת העין. [אלה] ניתוחים מורכבים ומסובכים. התוצאה הסופית לא ברורה. לכן כתבתי שנתיים. בסך הכל לא היה ברור אם רוצה או לא רוצה לעבור ניתוחים (שם, ש' 8-13; ההדגשה לא במקור). בהמשך הוא מתאר את מיקום הצלקות, הן מצויות בין גבותיו וכן מעל הגבה הימנית וממשיכה הלאה ועוברת לפינת המצח למעלה. "הוא מלא צלקות קטנות מעל גבה ימנית ותחת העין השמאלית ובפינת העין השמאלית ועל האף" (עמ' 63, מש' 24- 26). פרופ' אלידן איננו ממליץ לבצע ניתוחים אסתטיים, אך דעתו לגבי ניתוחים פונקציונליים היא: "הייתי מייעץ, כמו הנשימה" (שם, ש' 23). אך הוא סקפטי לעניין השפעת הניתוח המתקן על אחוזי הנכות: "קשה לצפות. התוצאות קשות לצפייה. לגבי נושא האף, הנשימה - יש סיכוי סביר שיהיה לו שיפור" (עמ' 64, ש' 2). הוא מאשר כי ראה אנשים במצב דברים כזה וסירבו לעבור ניתוח: "נכון. מתקבל על הדעת. נתקלתי עם מקרים כאלה" (עמ' ש' 26). אף שלדעתו ניתוח יכול להקל על בעיית הנשימה של התובע, אך לא ברור אם הדבר יתוקן ומצבו יהיה כפי שקבע בחוות דעתו (עמ' 65, ש' 7-8 וש' 11-12). גם ד"ר חליחל התייחס בחוות דעתו ובעדותו לאפשרות של ביצע ניתוח לעניין הראיה הכפולה. לדעתו, ניתוח כזה "אינו מוצלח מאה אחוז, אלא בין 80-60 אחוז, אולי יצטרך יותר מניתוח אחד. לא קל לתקן. אפשר לנסות. בטח יש הידבקויות.." (עמ' 78, מש' 2- 3). הוא לא ידע לומר מה יהיו אחוזי הנכות אחרי הניתוח. עמדתו לגבי הצורך בניתוח היא: "ניתוח זה לחתוך, זה דבר אחרון שרצים אליו. הניתוח הוא רק כשאין ברירה. הניתוח הזה של הפזילה, בניתוח כזה יש מספר מומחים מנתחים משתתפים בו והם פלסטיקאי, א.א.ג. ורופא עיניים" (עמ' 78, מש' 8-10). לעניין הסיכון בניתוח הוא מסכים עם ד"ר הרמתי והוסיף: "אפילו סכנת חיים" (עמ' 78, ש' 17). הוא גם הסכים כי כל ניתוח בשריר העין מסכן את עצב הראיה: "נכון, והוא יכול להיות עיוור לגמרי" (שם, ש' 21). 11. שאלת הניתוחים המתקנים. בא כוח הנתבעת טוען שמדברי המומחים עולה כי "התובע יכול לעבור מספר ניתוחים לשפר את נכותו בתחומים השונים" (סעיף 80 לסיכומיה). האומנם? התובע ואמו סירבו לבצע ניתוחים. אמו אף התעקשה שרק אם יבטיחו לה מאה אחוז של הצלחה, ולא פחות מכך, היא תסכים לניתוחים מתקנים לבנה (עמ' 8, ש' 18-24). קריאת דעותיהם של המומחים למיניהם מלמדת, כי אכן התובע עבר מספר רב של ניתוחים, כך שהוא באמת "שבע" ניתוחים. מיקום הפגיעות עושה את הניתוחים המתקנים הרבים הנדרשים אף ליותר קשים מבחינתו. מדובר בפניו של התובע, באזורים מאוד רגישים. אין ספק שאפקט הניתוחים והחשש מהסכנות הטמונות בהם, קשה ביותר עבורו. בנוסף לכך, אין כל בטחון שהניתוחים הנדרשים אכן יעזרו לו בצורה משמעותית ויהפכו אותו מאדם פגוע לאדם בריא, והנכויות הרפואיות שאפשר לתקנן ומהן סובל, ייעלמו. ביצוע חלק מהניתוחים עלול אפילו לגרום לו לנזק יותר גדול. ד"ר חליחל ציין, שקיים חשש שעצב העין אכן יפגע. לאותה מסקנה הייתי מגיע אף אם יש יסוד להאמין כי ניתוחים אלה היו מורידים במידה זו או אחרת את אחוזי הנכות הרפואית של התובע. אי לכך, אינני מקבל את הטענה שהימנעותו של התובע מלבצע ניתוחים מתקנים מהווה סיבה להורדת אחוזי הנכות. במקרה זה קיימים טעמים סובייקטיביים ברורים וגם טעמים אובייקטיביים הנתמכים על ידי המומחים, להימנעות התובע מלבצע ניתוחים מתקנים (ראו ע"א 4837/92 אליהו, חברה לביטוח בע"מ נ' ג'ורג' בורבה, פ"ד מט(2) 257). המומחים התייחסו לניתוחים המתקנים ברמה הטכנית בלבד במובן האומר: אם יבצע ניתוח כך וכך, ובתנאי שהניתוח יצליח, מבלי לקחת גורמים ושיקולים אחרים בחשבון, אחוזי הנכות ירדו כך וכך. כאשר המומחים התייחסו לתובע עצמו, הובעו הסתייגויות לגבי אפקטיביות הניתוחים לגביו, וזאת לאור מצבו, הניתוחים שעבר, אופי הפגיעות ומיקומן. מכל מקום, אפשרות התיקון והורדת אחוזי הנכות במקרהו של התובע, שקולה לסיכונים הטמונים בניתוחים אלה. יש לציין, כי אי ביצוע הניתוחים המתקנים איננו מקנה לתובע זכות לבקש הוצאות עבור הניתוחים העתידיים שירצה לעבור בעתיד. בכך, הימנעותו מלבצע את הניתוחים לא תשמש עבורו מנוף להגדלת הפיצויים בצורה מלאכותית. 10. הנכות התפקודית. נושא קביעת נכותו התפקודית של אדם שטרם יצא לשוק העבודה, היא מלאכה קשה, בעיקר בהעדר נתונים עובדתיים עליהם ניתן להתבסס. מקרה זה הוא אחד המקרים. לאחר שירותו הצבאי, סיים התובע קורס חשמלאות וביקש להוציא רשיון לנהיגה במונית. בא כוח התובע מבקש לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע היא מאה אחוזים. לעומתו, בא כוח הנתבעת מלא טענות כרימון לעניין הנכות התפקודית. הוא מבקש להפחית רשימה ארוכה של נכויות. להלן פירוטן: את הנכות בשיעור 5%+5% של ד"ר ורדי בגין אי תחושה בפנים, בנימוק שהמומחה העיד כי התובע לא סבל מכאבים עקב נכות זו (עמ' 49, ש' 8-21, עמ' 50, ש' 1-4). הוא גם מבקש להפחית את הנכות בירך אשר קבע ד"ר יצחקי כי אין לנכות זו השלכה תפקודית, וכן, להוריד גם את המגבלה בראיה לפי דברי ד"ר חליחל על ידי שימוש במשקפי ראיה, גם אם לפי דבריו של המומחה, המשקפיים עצמם הם מגבלה (עמ' 75, ש' 35, עמ' 76 ש' 1). הוא מציע גם שאין בפזילה ובראייה כפולה וכן העכירות בעיניים, אין להם משמעות תפקודית. כנ"ל לגבי אובדן חוש הריח, כאשר הוא מסתמך על (ע"א 668/71 מורגנשטין נ' דימנשטיין, פ"ד כו(2) 841). בנוסף לכל אלה, הוא מבקש להוריד את הנכויות הבאות: צלקות ושינויים בצורת הפנים, הפרעה בנשימה, צלקות בגוף, ונכות בגין פגיעה בעצב בפנים, כי אין לכל הנזכר משמעות תפקודית. הוא הוסיף, כי ד"ר יצחקי ציין כי התובע יכול לעבוד בישיבה (עמ' 57, ש' 4-7), וכי התובע העיד שהוא קורא עיתונים וספרים, מבלה בתל אביב ולירושלים, לא טען אף פעם שהוא מתקשה לנהוג במצבו, וכי מדי פעם נוסע ברכב של אחיו. לכל אלה הוא הוסיף, את התנהגותו של התובע בפני הקב"ן עת היה בשירות צבאי ושקריו שם על מנת לזכות בשחרור ממילואים, את סירובו מלקבל את הצעות המוסד לביטוח לאומי (ראה פירוט טענות בסעיפים 115 - 118 לסיכומי הנתבעת). התובע נימק את סירובו בפני פקידת המל"ל בכך "שהוא נמצא בתביעת פיצויים והוא לא מעונין שהכספים שהוא יכול לקבל מהשיקום יגרעו מסכום הפיצויים שהוא יקבל" (עמ' 69, ש' 2-3). הוא מפנה למצבו דהיום של התובע, בו הוא החלים, איננו זקוק לעזרה, מבצע את כל פעולות היומיום, שב לתפקד כרגיל ומסוגל לעבוד, ואלמלא התביעה, הוא היה גם חוזר לעבוד בעבודה שהיא. בסופו של חשבון, בא כוח הנתבעת מגיע לאחוזי נכות תפקודית שיש לייחס לתובע בשיעור של 30% בלבד. 11. כידוע, אין בהכרח חפיפה בין הנכות הרפואית והנכות התפקודית. האחרונה נקבעת על ידי בית המשפט כאשר הוא מביא בחשבון את מהות הפגיעה, מידת השפעתה על עיסוקו של התובע, יכולתו להתמודד במגבלתו עם העבודות המוצעות או האפשריות, סיכויי השיקום, וכן, תנאי שוק העבודה וגורמים נוספים. נכות תפקודית יכולה לעלות על הנכות הרפואית או לרדת ממנה (ראו ע"א 586/84 מקלף נ' זילברברג, פ"ד מג(1) 137, וכן, ע"א 5012/90, טרכנברג נ' שמיר, תק' על' 94(2), 558). כל אחת משני סוגי הנכויות משמשת לצורך אחר, כאשר לענייננו, קביעת הנכות התפקודית משמשת בסיס לחישוב הפיצויים הנוגעים להכנסתו. ד"ר יצחקי ציין שהתובע יכול לנהוג ברכב, יש לו אפשרות טכנית לכך "מבחינה גופנית", אך ישנה סכנה מסוימת בגין הנכות ברגל. לעניין עיסוקו בחשמלאות, מקצוע שהוא למד אך לא עבד בו, אומר ד"ר יצחקי, שלתובע יש מגבלה קשה ביותר ביד, "הגבלות סיבוביות, הגבלה ביד היא קשה בכל עיסוק שהוא, לכן לגבי היד זה לא ישנה אם יהיה לו מקצוע שהוא אך ורק יושב בו.. הייתי מעוניין לדעת באמת מה הוא עושה אך זה לא היה משנה את קביעתי". לעניין הפגיעה בקרסול, אמר ד"ר יצחקי שהתובע יכול ללכת למרחקים קצרים, "זה קרסול כואב, כשיש כאבים בכף הרגל, היא לא מתפקדת. למשל, עליה בסולם או עליה במדרגות, נשיאת משא מחמירה כמובן את המצב כי יש עומס על הרגל. זאת הפרעה בתפקוד היום יומי שלו בכל מקצוע שיעשה". לעניין ההגבלה ביד ימין, מציין ד"ר יצחקי כי "יכולה להיות בהחלט הגבלה בפעולות" של כתיבה או עבודה במחשב. יחד עם זאת, ציין הרופא המומחה, כי התובע ".. יכול לעשות עבודות שלא דורשות הליכה ממושכת, עבודות בתוך חדר, או משהו שלא דורש הליכה, שלא ידרוש עליות וירידות במדרגות. עבודה משרדית פשוטה הוא כן יכול לעשות. יש היום מגוון רב של דברים שאדם יכול לעשות בלי להשתמש ביד או ברגל, הוא יכול להשתמש יותר בראש, הוא יכול לעשות אותם". לדידו "ההפרעה התפקודית שלו היא מצד הקרסול, [ו]מצד היד". מחוות דעת המומחים בתחומים השונים עולה, כי יש לתובע מגבלה תפקודית לא קלה. כאשר אנו באים לקבוע את נכותו התפקודית של התובע עלינו לקחת בחשבון במה יכול התובע לעסוק במגבלתו, כפי שהיא, מבלי לקחת בחשבון את הניתוחים המתקנים, כפי שנקבע לעיל. אכן, קיים מגוון עיסוקים שהתובע יכול לעסוק בהם, כפי שהדבר מתבטא בדברי המומחים, ובעיקר דבריו של ד"ר יצחקי. בעדותו של התובע ציין שהוא משתמש ברכב של אחיו, נוסע לבילויים, ויש לציין כי בילויים דורשים כושר ומאמץ הליכה מסוימים, וכן מבצע פעולות מסוימות ללא עזרה וללא קושי גדול. על אף שהעדה מטעם המל"ל, גב' דורית גלבוע, ציינה שיש תוכנית שיקום לפגועי ראש, סירב התובע לקבל עזרה ושיקום מהמוסד לביטוח לאומי בטענה שיש לו כאבי ראש, ומצבו הרפואי אינו מאפשר לו זאת. העדה אמרה כי התובע אמר לה כי איננו רוצה לפגוע בסיכויי הצלחת תביעתו בבית המשפט. העדה ציינה כי: "שיקום לנפגעי ראש מתחיל באבחון נוירופסיכולוגי הכולל הערכה לגבי המסוגלות של האדם לתפקד, לגבי היכולת הקוגניטיבית שלו. אם התוצאה של האבחון היא שאין לו כל מסוגלות, בין תפקודית ובין קוגניטיבית, הטיפול מסתיים. אם מוצאים שיש לו יכולת תפקודית או יכולת פוטנציאלית, אז מפנים אותו לתהליך שיקום לנפגעי ראש .. שם אדם עושה שורה של פעולות לשיקום, כל אדם לגופו, למשל שיקום זיכרון אם צריך, שיקום יכולת הריכוז אם צריך. כל הפעולות הקוגניטיביות שהוא צריך. האורינטציה של המל"ל היא שיקום תעסוקתי" (עמ' 69, מש' 11). לאור כל האמור לעיל, אני מגיע למסקנה שיש להעמיד את נכותו תפקודית של התובע על 60%. 12. השכר הקובע. בא כוח התובע מציע לקבוע את השכר הקובע לצורך חישוב נזקיו של התובע כשכר הממוצע במשק. לעומתו, מציעה באת כוח הנתבעת לראות בשכר המינימום כשכר הקובע. נימוקה לכך הוא, שממילא התובע היה מובטל מרצון עובר לתאונה, ולא הראה כל מוטיבציה להשתלב בעבודה כלשהי. אי לכך, שכר זה יש לקחתו בחשבון רק לגבי הפסד השתכרות בעתיד בלבד, כאשר אין לפסוק לתובע כל פיצויים בגין הפסד שכר בעבר. כאשר אני לוקח בחשבון את טענות הצדדים, ואת העובדה שהתובע לא הספיק לעבוד במקצוע אותו למד, את גילו הצעיר ופוטנציאל העבודה הטמון בו (חשמלאי ונהג מונית), אני מגיע למסקנה כי יש להעמיד את השכר הקובע לעניין הפסדיו לעבר על סך 2,000 ₪ והשכר הקובע לעניין חישוב הפסד השכר בעתיד, בהעדר כל נתון לגבי רמת ההכנסה של מי שעובד במקצוע של חשמלאי, על השכר הממוצע במשק. לאור שני נתונים אלה ניגש למלאכת חישוב הפיצויים המגיעים לתובע. 13. ראשי הנזק. כאב וסבל. הפיצויים יחושבו לפי אחוזי הנכות הרפואית בשיעור של 79.8%, 94 ימי אשפוז, בצירוף הצמדה וריבית מיום התאונה ועד לתשלום בפועל. הפסד שכר בעבר. מאז התאונה ועד ליום כתיבת פסק הדין, יחושבו הפסדי השכר לפי שכר של 2,000 ₪, לפי נכות התפקודית בשיעור של 60%, כאשר סכום זה צמוד למדד מאמצע התקופה. הפסד שכר בעתיד. הפיצויים יחושבו לפי השכר המוצע במשק מהיום ועד הגיעו לגיל 65 שנים לאחר היוון, לפי אחוזי נכות תפקודית בשיעור של 60%. לסכום המתקבל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל. הפסד פנסיה וזכויות סוציאליות. מצד אחד, בא כוח התובע לא ביסס את טענותיו בראש נזק זה על שום עובדה. מצד שני, האפשרות שהתובע יעבוד בעתיד היא אפשרות סבירה. אי לכך, אני קובע בראש נזק זה פיצויים לפי אומדנה בסך 50.000 ₪ לפי ערכם ביום מתן פסק הדין ולהם יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל. עזרה וסיעוד לעבר ולעתיד. דרישותיו של בא כוח התובע בראש נזק זה מוגזמות ביותר ואין להן על מה לסמוך. התובע נעזר בהיותו בבית החולים באמו ובני משפחתו. בבית החולים (שם שהה שלושה חודשים), אמו היתה צמודה לו, ולאחר שיצא את בית החולים, הוא חי בבית המשפחה והיה מטופל על ידה ועל ידי אחיו למשך תקופה של מספר חודשים, בחלק ממנה היה על כסא גלגלים. לאחר מכן, הוא לא היה זקוק לעזרה מיוחדת בגין נכויותיו. אי לכך, אני מעמיד את הפיצויים המגיעים לו בגין כך על סך 50,000 ₪, לפי ערכם ביום מתן פסק בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד לתשלום בפועל. ניידות והוצאות רפואיות בעתיד. דרישותיו של בא כוח התובע אין להן כל ביסוס בחומר הראיות. לעניין הניידות, התובע העיד כי הוא נוסע לבילויים למקומות מרוחקים, הוא משתמש ברכב של אחיו, ולא שמעתי ממנו כי הוא סובל מהגבלה בכך. גם לעניין ההוצאות הרפואיות בעתיד אין כל ביסוס. מה שיזדקק לו התובע בעתיד, בין אם מדובר בפיזיותרפיה או כל טיפול אחר, מכוסה בסל הבריאות. אי לכך, תביעתו לפיצויים בראש נזק זה נדחית. הוצאות בפועל. אף שאין אפשרות לקבוע כי כל ההוצאות המפורטות בת/7 קשורות לתאונה, יחד עם זאת, אני קובע החזר הוצאות בסך 10,000 ₪ לפי ערכו ביום 1.1.99, בתופסת הצמדה וריבית עד לתשלום בפועל. 14. ניכוים. אין מחלוקת בין הצדדים כי יש לנכות את התשלום התכוף אשר קיבל התובע, ואלה הם: סך 5,500 ₪ בתאריך 27.4.98; סך 50,791 ₪ בתאריך 22.10.98 וכן, סך 54,680 ₪ בתאריך 19.4.00. סכומים אלה כללו את שכר טרחת עו"ד. יש לנכות הסכומים האמורים, כשהם צמודים למדד מיום התשלום. מרכיב שני שיש לנכותו, ועליו קיימת מחלוקת מסוימת, הוא תשלומי המל"ל בגין גמלת נכות. בא כוח התובע מבקש לנכות רק את מה שנתקבל בעבר ולהקפיא את הסכום המהוון של תקבולי המל"ל עד לקביעה סופית של המל"ל, ובהתאם לכך, לנכות את או להורות על השבה. הוא טוען נגד הדוחות האקטואריים אשר הוגשו מטעם הנתבעת שהם "תיאורטיים" כלשונו. לעומתו, מבקש בא כוח הנתבעת, להורות על ניכוי כל הסכומים אשר שולמו בעבר ואת הסכומים אשר ישולמו לו בעתיד, על פי חוות דעתו של האקטואר שי ספיר (נ/7). לפי חוות דעת זו, הסכומים אשר שולמו בעבר, ואלה אשר ישולמו לו בעתיד, מגיעים לסך 439,152 ₪. דעתי כדעתה של באת כוח הנתבעת. לאורך כל הסיכומים של בא כוח התובע הוא טוען שהתובע לא יוכל לעבוד בכל עבודה שהיא במשך כל חייו, וכי נכותו התפקודית מגיעה עד 100%. במצב כזה, אך טבעי הוא שיש לנכות את התשלומים העתידיים מהמל"ל. לאור האמור, יש לנכות את תשלומי המל"ל לעבר ולעתיד, על פי חוות דעתו של האקטואר שי ספיר, כשהם מעודכנים ליום מתן פסק הדין. פריט נוסף שבא כוח הנתבעת מבקש לנכות ניכוי רעיוני מתייחס ל"ניידות ושירותים מיוחדים" שהתובע היה זכאי לקבל אילו פנה לקבלם מהמל"ל, כמפורט בחוות דעתו של שי ספיר (נ/7). הנתבעת מציעה כי סכום קצבאות אלה יוקפא עד להכרעה בעניינם במל"ל. בא כוח התובע לא התייחס לטענות אלה ולא נתן תשובה לסיכומי הנתבעת בנושא זה. ואולם, היות ולא פסקתי לתובע פיצויים בגין ניידות, אין מקום לקבל טענה זו. 15. הוצאות ושכר טרחת עו"ד: הנתבעת תשא בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד לגבי הסכום הכולל, בניכוי שכר הטרחה אשר שולם על התשלומים העיתים, בתוספת מע"מ כחוק. ניתן היום י"ד בכסלו, תשס"ג (19 בנובמבר 2002) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. עוני חבש, שופט נכותצלקתאחוזי נכות