1. שלשת התובעים הינם חלק מבניו וכן מיורשיו של המנוח סאלח סואעד (להלן: "סאלח ז"ל"), שהלך לעולמו בתאריך 26/2/87. עובר לפטירתו היה סאלח ז"ל הבעלים של מחצית חלקה 15 בגוש 10333 שבאדמות שפרעם (להלן: "חלקה 15"). המנוח כרים בולוס נוסראללה (להלן: "המנוח") היה בחייו הבעלים הרשום של חלקה 16 בגוש 10333 (להלן: "חלקה 16"), הגובלת בחלקה 15 מצידה הדרומי (היינו חלקה 16 נמצאת דרומית לחלקה 15). בתאריך 30/06/83 רכש סאלח ז"ל מהמנוח רצועת קרקע בשטח של 230 מ"ר מחלקה 16. מדובר ברצועת קרקע בחלק הצפוני של חלקה 16, לאורך הגבול של חלקה 16 עם חלקה 15, שרוחבה נע בין 1 מ' בצדה המזרחי ל- 5 מ' בצידה המערבי. בהתאם לתכנית מתאר מקומית של שפרעם, שסימונה ג/377, שהיתה בתוקף עובר לאירועים נשוא תיק זה, יועדה חלקה 15 למגורים וחלקה 16 יועדה בחלקה למגורים ובחלקה לשטח ציבורי פתוח. בשנת 1987 או בסמוך לכך ביקש המנוח לשנות את יעודה של חלקה 16 על מנת שיתאפשר לבנות עליה תחנת דלק, אותה התכוון לבנות על החלקה בשיתוף עם נתבעת 3. לצורך כך הוגשה לנתבעת 1, שהינה ועדה מחוזית לתכנון ובניה (להלן: "הועדה המחוזית"), תוכנית מתאר שסימונה ג/6156. לאחר דיונים וגלגולים שונים, שיפורטו בסעיף 7 להלן , אושרה התוכנית ג/6156 וביום 24/10/91 פורסמה בילקוט הפרסומים מס' 3935 התשנ"ב, עמ' 310, הודעה בדבר אישורה של התכנית הנ"ל. בתאריך 26/09/91 החליטה נתבעת 2, שהינה ועדה מקומית לתכנון ובניה (להלן: "הועדה המקומית"), לאשר מתן היתר בניה לבניית תחנת דלק בחלקה 16 (להלן: "היתר הבניה"), לנתבעת 3. בעקבות החלטתה זו ולאחר שביום 13/11/91 שולמה יתרת האגרה, הנפיקה הועדה המקומית את היתר הבניה. בחודש מרץ 1993 התחילו המנוח ונתבעת 3 בעבודות להכשרת חלקה 16 לבנייתה של תחנת הדלק. 2. לטענת התובעים, אישור התכנית ג/6156 ומתן היתר הבניה לבניית תחנת דלק על חלקה 16, בעקבות אישור התוכנית הנ"ל, נעשו שלא כדין, מהטעמים שפורטו בכתב התביעה. עוד טוענים התובעים כי אישור התוכנית הנ"ל ומתן היתר לבניית תחנת דלק בחלקה 16, שכאמור גובלת בחלקה 15, גורמים ויגרמו מטרדים ומפגעים רבים מהם יסבלו התובעים. המטרדים והמפגעים העלולים להגרם כתוצאה מהקמת תחנת דלק בחלקה 16 פורטו בחוות דעתו של מר אבי מילר, שצורפה לכתב התביעה. על רקע טענותיהם הנ"ל הגישו התובעים בתאריך 16/8/93 כתב תביעה בו הם עתרו לסעדים הבאים: א. להצהיר כי אישור תכנית ג/6156 ע"י הועדה המחוזית ומתן היתר הבניה ע"י הועדה המקומית בטלים ומבוטלים ואין להם כל תוקף חוקי. ב. ליתן צו מניעה קבוע האוסר על המנוח ועל נתבעת 3 ו/או על כל מי שפועל מטעמם לבנות ו/או להפעיל תחנת דלק בחלקה 16. ג. לחייב את הועדה המחוזית ו/או את הועדה המקומית לשלם לתובעים פיצויים בסכום השווה ל- 75,000$. ד. לחייב את נתבעת 3 ו/או את המנוח לשלם לתובעים פיצויים בסכום השווה ל- 125,000 $. כאן המקום לציין שהמנוח, שהיה אחד הנתבעים (נתבע 4), הלך לעולמו במהלך התקופה שלאחר הגשת התביעה . דבר מותו הובא לידיעת ביהמ"ש בישיבת יום 28/12/98. בעקבות מותו תוקן כתב התביעה באופן ששם נתבע 4 שונה משמו של המנוח, לעזבונו. 3. ראוי לציין שעוד קודם להגשת התביעה עתרו התובעים לבג"ץ נגד 4 הנתבעים כאן. בעתירתם, שהוגשה ב- 22/3/93, ביקשו כי יינתן צו על תנאי המורה למשיבים (הם הנתבעים בתביעה שבפני) ליתן טעם מדוע לא יבוטל היתר הבניה, מדוע לא תבוטל התכנית ג'/6156, מדוע לא יבוטל שינוי היעוד של חלקות 16 ו- 17 ומדוע לא תופסק הקמת תחנת הדלק, אולם הם חזרו בהם מעתירתם לבג"ץ, כנראה בהמלצת שופטי בג"ץ, ובעקבות כך נמחקה העתירה ביום 31/5/93. 4. בתאריך 25/6/93, עוד קודם להגשת התביעה בתיק שבפני, הגישו התובעים בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד, האוסר על המנוח , שהוא המשיב המקורי בבקשה הנ"ל, ו/או על כל הפועל בשמו, לבצע עבודות בניה ו/או הכנה להקמת תחנת דלק בחלקה 16 ו/או להפעיל תחנת דלק ו/או שירותי דרך מכל סוג שהוא על חלקה 16. הבקשה התבררה בפניי, במסגרת תיק המרצה 1459/93. במהלך הדיונים בבקשה צורפה נתבעת 3 כמשיבה נוספת. בתאריך 25/6/93 נתתי , במעמד צד אחד, צו מניעה ארעי כמבוקש וקבעתי מועד לדיון במעמד שני הצדדים (התובעים והמנוח ) ליום 29/6/93. בתאריך 29/6/93 לא התקיים דיון, בשל השעה המאוחרת והעדר קלדנית, אולם חרף זאת, בהסתמך על התצהירים שהוצגו בפני ולאור התרשמותי שעצם בניית תחנת הדלק אין בה כדי לפגוע בתובעים ולגרום להם נזק בלתי הפיך אלא רק הפעלת תחנת הדלק עלולה, אולי, לגרום נזק כזה, הוריתי על צמצום צו המניעה הארעי באופן שיחול רק על הפעלת תחנת דלק בחלקה 16. בתאריך 15/6/94, לאחר שהתקיימו מספר דיונים בנוכחות כל הצדדים, לרבות נציגי נתבעת 3, שכאמור צורפה כמשיבה נוספת, החלטתי לדחות את הבקשה למתן צו מניעה זמני והוריתי על ביטול צו המניעה הארעי שאסר על הפעלת תחנת דלק בחלקה 16, זאת לאחר שקבעתי כי לא שוכנעתי שיש בהפעלת תחנת הדלק משום סכנה לגרימת נזק בלתי ניתן לתיקון לתובעים. 5. בתאריך 12/3/95 הגישו התובעים כתב תביעה מתוקן, זאת בעקבות החלטה מיום 19/2/95 של כב' השופט מר א. שאנן, שדן בתיק זה בטרם הועבר להמשך דיון בפני, בה הורה על הגשת כתב תביעה מתוקן בו "...יפרטו התובעים, בין השאר, כל מעשה או מחדל שמייחסים התובעים לנתבעים כחלק מעילת התביעה . כל מעשה כאמור יפורט וייוחס לנתבע ספציפי ויצוינו כל העובדות הרלבנטיות לו. נזקי התובעים יפורטו פירוט מלא וברור, לרבות פירוט איזה מפריטי כל נזק מיוחסים לכל נתבע...". ראוי לציין שבכתב התביעה המתוקן (שיקרא להלן: "כתב התביעה"), עתרו התובעים למתן סעד נוסף על אלה שהתבקשו בכתב התביעה המקורי. הכוונה לבקשה כי יינתן צו להריסת תחנת הדלק שנבנתה בינתיים על חלקה 16. ברור שסעד זה לא יכלו התובעים לבקש בכתב התביעה המקורי, שכן אז תחנת הדלק טרם נבנתה. היא נבנתה רק לאחר שהבקשה למתן צו מניעה זמני, המונע את בנייתה, נדחתה, כאמור לעיל. עוד ראוי לציין כי בכתב התביעה חל שינוי בסכום הפיצויים שבו מבקשים התובעים לחייב כל אחת מקבוצות הנתבעים, לעומת הסכומים שצויינו בכתב התביעה המקורי, אף כי סה"כ הפיצוי שנתבע (200,000 $) לא השתנה. כאן המקום לציין שחרף החלטת כב' השופט מר א. שאנן, כפי שצוטטה לעיל, לא טרחו התובעים לפרט "פירוט מלא וברור" של נזקיהם, למעט הנזק בגין ירידת ערך זכויותיהם בחלקה 15, שהוערך בסכום של 53,000 $. 6. לצורך ההכרעה בתובענה שבפני שומה עלי להכריע בשלש שאלות עיקריות הנתונות במחלוקת בין הצדדים והן: א. חוקיות הליכי אישור התכנית ג'/6156 ומתן היתר הבניה בעקבות כך (להלן: "שאלת החוקיות"). ב. האם בניית תחנת הדלק והפעלתה יוצרים מטרד (להלן: "שאלת המטרד"). ג. מה הנזק שנגרם ו/או עלול להיגרם לתובעים מאישור התכנית ומתן היתר הבניה ו/או מבניית תחנת הדלק והפעלתה (להלן: "שאלת הנזק"). אדון להלן בכל אחת מהשאלות הנ"ל, לפי סדרן, תוך התייחסות לעדויות ולשאר הראיות שהובאו ע"י הצדדים. 7. שאלת החוקיות: א. לצורך בירור שאלת חוקיות הליכי אישור התכנית ג/6156 ע"י הועדה המחוזית וחוקיות היתר הבניה שניתן ע"י הועדה המקומית, מן הראוי לסקור את השתלשלות העניינים, כעולה מהעדויות ושאר הראיות שהובאו בפניי. להלן השתלשלות העניינים, לפי סדר כרונולוגי: 1. התכנית ג/6156 הוגשה במועד כלשהו במהלך שנת 1987 (המועד המדויק לא הובא לידיעתי). 2. בישיבתה מיום 13/7/87 החליטה הועדה המקומית להמליץ בפני הועדה המחוזית להפקיד את התוכנית. 3. בישיבתה מיום 7/12/87 החליטה הועדה המחוזית להשהות את ההפקדה "עד להמצאת תשריט בנוי הכולל גישה מדרך משנית. מיקום משאבות וצינורות איוורור והרדיוסים של 40 מ' מסביב להם". 4. בישיבתה מיום 7/6/88, לאחר שהומצא התשריט האמור, החליטה ועדת המשנה לתוכניות מפורטות להפקיד את התכנית ג/6156. הודעה על ההפקדה פורסמה בילקוט הפרסומים מס' 3640 מיום 26/3/89. בהודעה צויינה הזכות לכל מי שרואה עצמו נפגע ע"י התוכנית שהופקדה, להגיש התנגדות תוך חודשיים מיום פרסום ההודעה בילקוט הפרסומים, תוך שהובהר כי את ההתנגדות יש להגיש בכתב במשרדי הועדה המקומית וכי יש לנמק את ההתנגדות ולצרף להתנגדות תצהיר חתום ע"י עו"ד, המאמת את העובדות שעליהן מבוססת ההתנגדות. 5. בתאריך 24/5/89 או בסמוך לכך שלח התובע מס' 3 (להלן: "התובע") לועדה המחוזית הודעה על התנגדותו להפקדת התוכנית. העתק מהודעת ההתנגדות נשלח גם לועדה המקומית . נוסח ההתנגדות היה כדלקמן: "המגרש הנ"ל גובל עם אזורי מגורים והקמת תחנת תדלוק בו נוגדת הוראות תוכנית המתאר הארצית לתחנות תדלוק תמ"א /18, סעיף מס' 22 - א - (1). לאור הנ"ל , אבקשכם לא להפקיד את התוכנית". ראוי לציין שהתנגדויות בנוסח זהה לחלוטין נשלחו גם ע"י הה' חליל נג'יב מופדי (להלן: "נג'יב") ואדיב מופדי חליל (להלן: "אדיב") . מעיון בשלשת ההתנגדויות הנ"ל עולה, לכאורה, כי נוסחו והודפסו ע"י אותו אדם (גם הנוסח זהה, גם צורת ההדפסה זהה). 6. בעקבות קבלת הודעת ההתנגדות של התובע, שלחה לו הועדה המחוזית ביום 28/05/89 מכתב בו אישרה את קבלת מכתב ההתנגדות. במכתב מיום 28/5/89 הודיעה הועדה המחוזית לתובע כי: "עפ"י סעיף 103/א - 100 לחוק התכנון והבניה התנגדויות לתכנית יש להגיש למשרדי הועדה המקומית לתכנון ולבניה בתקופת ההפקדה. לכתב ההתנגדות יש לצרף תצהיר חתום ע"י עו"ד המאמת את פרטי ההתנגדות ונימוקיה". מכתבים בנוסח זהה נשלחו גם לנג'יב ולאדיב. 7. בתאריך 05/06/89 או בסמוך לכך שלחו התובע, נג'יב, אדיב ועוד 9 מתושבי שכונת ואדי סקיע בשפרעם, המתגוררים בסמיכות לחלקות 16 ו- 17, הן החלקות שלשינוי היעוד שלהן הוגשה תכנית ג/ 6156, מכתב התנגדות קולקטיבי לתכנית הנ"ל (להלן: "ההתנגדות הקולקטיבית"), תוך שנימקו את התנגדותם בכך ש"הקמת תחנת תידלוק בהתאם לתכנית שבנידון (תוכנית ג/6156 - מ.א), באיזור מגורים מהווה מטרד נפשי ופיזי בל ישוער לנו ולבני משפחותינו. המקום בו מוצעת התכנית הנ"ל הינו אזור מגורים בלבד ואינו איזור תעשיה, כך שאישור התוכנית הנ"ל גורם לנו נזק בל ישוער". המכתב נשלח לועדה המחוזית. העתק מהמכתב נשלח לועדה המקומית. בד בבד עם מסירת מכתב ההתנגדות הקולקטיבית לועדה המחוזית או מיד בסמוך לאחר מכן הוגשו לועדה המחוזית גם תצהירים של נג'יב ושל אדיב בהם הם ציינו כי הם גרים בסמוך לחלקות אשר התוכנית ג/6156 מתייחסת אליהם ונימקו את התנגדותם בכך ש"...הקמת תחנת דלק באיזור מגורים מהווה מטרד בריאותי ונפשי ומורידה מערך הבנין שלי, כך שהדבר גורם לי בנוסף למטרד ולסבל הנפשי, לנזק בל ישוער. המקום בו מתכוונים להקים תחנת דלק הינו שכונת מגורים בלבד ואינו איזור תעשייתי, כך שהדבר נוגד כל חוק ו/או תקנה ואו המקובל...". ראוי לציין ששני התצהירים נחתמו בפני עו"ד אליאס טוקאן, שהוא ב"כ התובעים שבפניי, ואושרו על ידו. עוד ראוי לציין שהתובע ושאר החתומים על מכתב ההתנגדות מיום 5/6/89, לא הגישו לועדה המחוזית ו/או לועדה המקומית, תצהירים לתמיכה בהתנגדותם. 8. בתאריך 24/7/89 התקיימה ישיבה של ועדה המשנה לתחנות דלק . לישיבה זו הוזמנו נג'יב ואדיב להשמעת התנגדותם. כפי שעולה מעיון בפרוטוקול ישיבת יום 24/7/89 רק נג'יב הופיע לישיבה. כן הופיע נציג מטעם נתבעת 3, מר יורם הבר. באותה ישיבה חזר נג'יב על התנגדותו תוך שציין שהאזור אזור מגורים ובניית תחנת דלק תפריע לאיזור מגורים. עוד ציין שבתי המתנגדים הם במרחק של 20 - 30 מטר ממקום מיקום תחנת הדלק האמורה להבנות אם התוכנית תאושר. בנוסף טען כי אין ביוב באיזור. בתגובה אמר נציג נתבעת 3 שהמרחק של הבתים מתחנת הדלק הוא 100 מ' וכי אין בעיה של ביוב שכן התחנה תחובר לביוב המרכזי. בסופו של הדיון החליטה ועדת המשנה להשהות מתן תוקף לתכנית ולסמן רדיוס של 40 מ'. כן הורתה ועדת המשנה לועדה המקומית "להודיע לבעלי החלקות הסמוכות". הודעה על החלטתה הנ"ל של ועדת המשנה נשלחה אל הועדה המקומית ביום 31/7/89. במכתב הועדה המחוזית אל הועדה המקומית מיום 31/7/89 התבקשה הועדה המקומית גם להמציא 4 עותקים מתוקנים מהתכנית. 9. בתאריך 21/9/89 פנה ראש עיריית שפרעם, במכתב, אל הממונה על מחוז הצפון, בו הודיע כי נשלחו מכתבים "לבעלי החלקות מסביב" והתוכניות תוקנו, לפי דרישת הועדה המחוזית והוא מבקש "לטפל בעניין ולזרז את שלבי הרישוי ולגמור בכל ההקדם האפשרי", תוך שהוא מציין כי לעירייה יש עניין שתחנת הדלק תוקם מפני שהיא צפוייה לשרת את תושבי העיר. 10. בתאריך 03/11/89 פנה עו"ד א. טוקאן, בשמו של נג'יב, במכתב אל הממונה על מחוז הצפון ובו חזר על התנגדותם של נג'יב ושל שאר תושבי השכונה הסמוכים לחלקות 16 - 17, לאישור התוכנית ג/ 6156. למכתב צורף עותק מההתנגדות הקולקטיבית. עותק ממכתבו הנ"ל של עו"ד טוקאן נשלח לועדה המחוזית. בתגובה למכתבו של עו"ד טוקאן מיום 3/11/89 שלחה לו הועדה המחוזית מכתב מיום 27/11/89, בו אושר קבלת ההתנגדות תוך שצויין כי בהתאם להוראות סעיף 103 א. (א) לחוק התכנון והבניה "התנגדות לתכנית לא תתקבל ולא תידון אלא אם כן הוגשה בכתב, בפירוט הנמקות ובליווי תצהיר...". לכן התבקש עו"ד טוקאן "להשלים את החסר במכתבך, בהתאם להוראות החוק". למכתב זה של הועדה לא היתה, לכאורה, כל תגובה. אין צריך לאמר שלא הומצא תצהיר. 11. בישיבתה מיום 28/2/90 החליטה ועדת המשנה לתוכניות מפורטות "לתת תוקף לתוכנית". 12. בתאריך 19/3/90 פנה עו"ד טוקאן פעם נוספת אל הועדה המחוזית, בשמם של נג'יב ושכניו, וחזר על ההתנגדות לאישור התכנית ג/6156. הפעם הוסיף נימוקים חדשים להתנגדות, שזכרם לא בא כלל במכתבים / התנגדויות , הקודמים. העתק ממכתב זה נשלח לועדה המקומית. למכתב זה לא היתה, לכאורה, כל התייחסות מצד הועדה המחוזית ו/או הועדה המקומית. ראוי לציין שמכתב זה נשלח לאחר שהועדה המחוזית כבר החליטה לאשר את התוכנית. 13. בתאריך 16/9/90 אישר מנכ"ל משרד הפנים את התוכנית ג/6156, זאת בתוקף הסמכות לפי סעיף 134 לחוק התכנון והבניה, שהואצלה לו ע"י שר הפנים. ראוי לציין שבאישורו של מנכ"ל משרד הפנים צויין שמטרת התכנית הינה "שינוי יעוד משטח איזור מגורים וש.צ.פ למגרש מיוחד להקמת תחנת תידלוק ושירותי דרך מטיפוס 2, לפי ת.מ.א 18", זאת אף כי לפי התוכנית המקורית שהוגשה לאישור דובר על הקמת תחנת דלק מטיפוס 7. 14. בישיבתה מיום 26/9/91 אישרה הועדה המקומית מתן היתר הבניה לנתבעת 3. 15. בתאריך 24/10/91 פורסמה הודעה בדבר אישור התכנית ג/6156 בילקוט הפרסומים מס' 3935 , בעמ' 310. 16. בתאריך 13/11/91 הונפק היתר הבנייה לנתבעת 3. על פי היתר הבנייה שטח המבנה של תחנת הדלק הוא 63 מ"ר ושטח המגרש עליו תיבנה תחנת הדלק הוא 2000 מ"ר. ב. ב"כ התובעים העלה בסיכומיו שורה של טענות באשר לחוקיות הליכי אישור התוכנית ומתן היתר הבניה, או , ליתר דיוק, באשר לאי החוקיות של הליכים אלה. להלן עיקר הטענות , הראויות לדיון: 1. הליך שינוי תכנית המתאר ג/377 לגבי חלקות 16 ו- 17 עפ"י תכנית ג/6156, נעשה בניגוד לת.מ.א 18. 2. אף כי התובעים הגישו התנגדות כדין לתכנית ג/6156, הם לא זומנו ע"י הועדה המחוזית כדי לאפשר להם להשמיע את התנגדותם, כפי שהוראות סעיף 107 לחוק התכנון והבניה מחייבות והועדה המחוזית אישרה את התכנית ג/6156 בניגוד להוראות סעיפים 108 (א) ו (ב) לחוק התכנון והבניה. 3. הועדה המקומית לא מילאה אחר החלטת הועדה המחוזית מיום 24/07/89 להודיע לכל בעלי החלקות הסמוכות על דבר הפקדת התכנית. 4. הועדה המקומית נתנה את היתר הבניה למרות שעל פי תכנית הבניה לא נשמר מרחק של 40 מ'. ג. לאחר ששקלתי הטענות הנ"ל ולאור השתלשלות העניינים כפי שפורטה בסעיף 7 (א) דלעיל, ולאור הראיות שהובאו בפני, הגעתי למסקנה שאין ממש באף אחת מהטענות הנ"ל, שכן: 1. ת.מ.א 18 הינה תכנית מתאר ארצית לתחנות תידלוק. בת.מ.א 18 המקורית פורטו 7 סוגים של תחנות תידלוק. ב- 1986 שונתה ת.מ.א 18. לפי הוראות סעיף 3 לת.מ.א 18 בנוסחה המתוקן מתשמ"ו - 1986 (מוצג נ/1) סווגו תחנות התידלוק לשלש דרגות והן א', ב' ו- ג'. עפ"י הוראות סעיף 23 לת.מ.א 18 בנוסחה המתוקן ניתן לאשר, בתוכנית מפורטת, הקמתן של תחנות תדלוק מסוג ג' רק באזור תעשייה או באזור המיועד לשרותי רכב, אולם לא באזור מגורים. באזור מגורים ניתן לאשר רק הקמתן של תחנות תידלוק מסוג א'. אמנם תכנית ג/6156, כפי שהוגשה ב- 1987, ביקשה לאפשר שינוי יעוד באופן שניתן יהיה לבנות במקום תחנת תידלוק מטיפוס 7 לפי ת.מ.א 18 המקורית, המקבילה לתחנת תידלוק מסוג ג' לפי ת.מ.א 18 בנוסחה המתוקן, אולם התוכנית שאושרה ע"י מנכ"ל משרד הפנים ביום 16/9/90 ואשר פורסמה בילקוט הפרסומים מס' 3935 מיום 24/10/95, איפשרה שינוי יעוד "...למגרש מיוחד להקמת תחנת תידלוק ושרותי דרך מטיפוס 2 לפי ת.מ.א 18". תחנת תדלוק מטיפוס 2, לפי ת.מ.א 18 המקורית, מקבילה לתחנת תידלוק מסוג א' לפי ת.מ.א. 18 בנוסחה המתוקן. הנה כי כן, תכנית ג/6156, כפי שאושרה בסופו של דבר, מאפשרת הקמת תחנת תידלוק מסוג א'. תחנת תידלוק כזו מותר להקים גם באיזור מגורים ואין זה בניגוד לת.מ.א 18. כאן המקום לציין שתחנת הדלק שהוקמה בסופו של דבר על ידי נתבעת 3 והמנוח, עפ"י היתר הבניה שניתן לנתבעת 3, הינה תחנת דלק מסוג א'. זאת אישר למעשה גם מר אברהם מילר, המומחה מטעם התובעים, שאמר בחקירתו הנגדית (עמ' 34 לפרוטוקול ישיבת יום 4/2/99) "לטענתי התחנה שבנויה כיום במקום היא לא מסוג א' משום שיש לה גנרטור. אני מסכים איתך שאלמלא הגנרטור שהותקן במקום, הרי שהמבנה של התחנה כפי שהוא קיים היום הוא מסוג א'" ראוי לציין שמר אברהם מילר נתפס לכלל טעות בסוברו שבתחנה מסוג א' אסור שיהיה גנרטור. אמנם סעיף 10 לת.מ.א 18 בנוסחה המתוקן מחייב התקנת גנרטור רק בתחנות מסוג ב' או ג' , אולם אין ללמוד מכך שבתחנות מסוג א' אסור להתקין גנרטור. הגם שאין חובה להתקין גנרטור בתחנת תידלוק מסוג א', בהחלט רשאי בעל התחנה להציב גנרטור כדי להבטיח הפעלת התחנה גם בעת הפסקת חשמל, אם הוא חפץ בכך. יש בכך רק כדי לשפר את השירות הניתן ללקוחות התחנה בעת תקלה באספקת החשמל מחב' החשמל. 2. סעיף 100 לחוק התכנון והבניה קובע לאמור כי: "כל מעונין בקרקע, בבנין או בכל פרט תכנוני אחר הרואה את עצמו נפגע על ידי תכנית מיתאר מחוזית או מקומית או תכנית מפורטת שהופקדו, רשאי להגיש התנגדות להן..." סעיף 103 א. (א) לחוק התכנון והבניה קובע כי: "התנגדות לתכנית לא תתקבל ולא תידון אלא אם כן הוגשה בכתב בפירוט הנמקות ובליווי תצהיר המאמת את העובדות שעליהן היא מסתמכת" (ההדגשה שלי - מ.א). כפי שעולה מהשתלשלות העניינים, כמפורט בסעיף 7 (א) דלעיל, מבין 3 התובעים רק תובע 3 הגיש התנגדות. התובע אמנם הגיש התנגדות אולם לא צירף תצהיר להתנגדותו. לכן, בהתאם להוראות סעיף 103 א., לא היתה כל חובה להזמינו לדיון בועדה המחוזית. אם לא די באמור לעיל, מר נג'יב , שכאמור הגיש התנגדות זהה להתנגדותו של התובע, הוזמן לישיבת הועדה המחוזית ואף הופיע לדיון וטען את טענותיו. מכאן שאף כי התובע עצמו לא הוזמן לדיון, הרי שהתנגדותו, במהותה, נדונה ע"י הועדה המחוזית. בהקשר זה מן הראוי להפנות להוראות סעיף 106 (ג) לחוק התכנון והבניה הקובע לאמור כי: "מוסד תכנון שהוגשו אליו התנגדויות זהות במהותן, רשאי להזמין ולשמוע רק מספר מתנגדים מבין מגישי ההתנגדויות, אם לדעתו מייצגים אותם מתנגדים עניין או מקום זהים" הוראות אלה אמנם עדיין לא היו בתוקף במועדים הרלבנטיים להגשת ההתנגדויות ולדיון בהן במקרה שבפני, (נוספו רק בתיקון מס' 4 מהתשנ"ה) אולם בהחלט ניתן ללמוד מהוראות אלה כי מטרת החובה לזמן מתנגדים לדיון בפני הועדה הדנה באישור תוכנית שהופקדה, הינה לאפשר לחברי הועדה לשמוע את טיעוני המתנגדים ולקחתם בחשבון בעת מתן ההחלטה אם לאשר התוכנית או לא. אין צריך לאמר שמטרה זו הושגה במקרה שבפנינו. 3. אמנם מהעדויות שהובאו בפניי עולה כי הועדה המקומית ו/או הרשות המקומית שלחו לתובעים ולשאר בעלי החלקות הסמוכות הודעות, כמתחייב מהוראות הועדה המחוזית בהחלטתה מיום 24/7/89, אולם אין כל ראיה לכך שהודעות אלה הגיעו לידיהם של התובעים או מי מהם. כזכור התובע העיד שלא קיבל כל הודעה ועדותו בעניין זה לא נסתרה. חרף האמור לעיל, אין בכך כדי לפגוע בחוקיות החלטתה של הועדה המחוזית לאשר את התוכנית. אין חולקין שמטרת ההוראה להודיע לכל בעלי החלקות היתה להביא לידיעתם את דבר הפקדת התכנית וכן את תוכן החלטת הועדה המחוזית מאותו יום. כפי שעולה מהעדויות ושאר הראיות שהובאו בפני מטרה זו הושגה, לפחות ככל הנוגע לתובעים. גם ב"כ התובעים עצמו מודה בכך בסיכומיו, עת כותב הוא (בסעיף 8 לעובדות) כי "התובעים אשר הופתעו לשמוע כי נתבעת 1 דנה בהתנגדות השכן שלהם בלבד ומבלי להזמין אותם לשמיעת התנגדותם סברו כי בעקבות ההחלטה לחייב את העיריה להודיע לבעלי החלקות הסמוכות (כולל התובעים עצמם) על דבר התכנית, הם יוזמנו לשמיעת התנגדותם במועד מאוחר יותר, יחד עם שאר בעלי החלקות הסמוכות אשר העיריה תודיע להם על דבר התכנית ועל כן הם המתינו עד לקבלת זימון מנתבעת 1 לדון בהתנגדותם" (ההדגשות שלי - מ.א). ברור מדבריו הנ"ל של ב"כ התובעים שאין מחלוקת על כך שהתובעים ידעו על הפקדת התוכנית ועל החלטת הועדה מיום 24/7/89 ובעקבות ידיעתם זו סברו שיזומנו להשמעת התנגדותם. 4. כפי שעולה מהעדויות ושאר הראיות שהובאו בפני, המרחק בין איי המשאבות של תחנת הדלק שנבנתה ע"י המנוח ונתבעת 3 לבין בנייני המגורים הקיימים ו/או שאותם ניתן לבנות בהיתר מסביב לתחנת הדלק, אינו נופל מ- 40 מ' והדבר תואם את הוראות סעיף 22 (א) לת.מ.א 18 בנוסחה החדש. ד. אשר על כן, אני דוחה את הטענות שהעלו התובעים באשר לחוקיות הליכי אישור התכנית ג/6156 ומתן היתר הבנייה. אני קובע, איפוא, כי אישור התוכנית ג/6156 ומתן היתר הבניה בהתבסס על תוכנית זו, נעשו כדין ובהתאם להוראות חוק התכנון והבניה ועל כן הינם תקפים ואין ליתן הסעדים המבוקשים בסעיפים 22 (ג) (1), 22 (ג) 2 ו- 22 (ג) (4) לסיכומי ב"כ התובעים. 8. שאלת המטרד: לטענת התובעים, כעולה מכתב התביעה (סעיף 32) "אישור שינוי תכנית המתאר ו/או נתינת היתר לבניית תחנת דלק ע"י הנתבעים 1 ו/או 2 לנתבעים 3 ו/או 4 גורמים ויגרמו מטרדים ומפגעים רבים וחמורים כפי שפורטו בהרחבה בחוות דעתו של המומחה אבי מילר", שהעתקה צורף לכתב התביעה. מעיון בחוות הדעת הנ"ל, שניתנה ביולי 1993, עולה כי המטרדים והמפגעים הנטענים הם רעש, פסולת, זיהום אוויר, תאורה פולשנית, חשיפה לסכנות בריאותיות שונות וחוסר נוחות לחיות הן בבית והן בחצר הבית. מטרד הינו אחת העוולות המנויות בפקודת הנזיקין [נוסח - חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). בהתאם להוראות סעיף 3 לפקודת הנזיקין מי שנפגע ו/או ניזוק ע"י עוולה שנעשתה, זכאי לאחת התרופות המפורטות בפקודת הנזיקין מידי עושה העוולה או האחראי לה. היינו, הוא זכאי לקבל צו מניעה ו/או צו עשה (סעיף 72 לפקודת הנזיקין) ו/או פיצויים (סעיף 76 לפקודת הנזיקין). לכן ברור שהעובדה כי תחנת הדלק נבנתה עפ"י היתר בניה שניתן כדין איננה מייתרת את הצורך לדון בשאלת קיומו של מטרד. כפי שצוטט לעיל, בכתב התביעה נטען שאישור שינוי תוכנית המתאר ו/או מתן היתר הבניה הם הגורמים ו/או יגרמו מטרד. כמובן שאין בטענה זו כל ממש. כפי שכתבתי כבר בהחלטתי מיום 29/6/03 בתיק המרצה 1459/93 (בו נדונה הבקשה לצו מניעה זמני), רק הפעלתה של תחנת הדלק עלולה לגרום מטרד או מפגעים, אם בכלל. אמנם הטענה כי הפעלת תחנת הדלק גורמת למטרדים ולמפגעים לא נטענה בכתב התביעה, אולם זאת בשל העובדה שבעת הגשת התביעה תחנת הדלק היתה עדיין בשלבי בניה וטרם הפעילו אותה. לכן אני סבור שיש מקום לבדוק האם הפעלת תחנת הדלק גורמת מטרד ו/או מפגעים, חרף העובדה שטענה זו לא נטענה בכתב התביעה. עוולת המטרד, עפ"י פקודת הנזיקין, כוללת שני סוגי מטרדים. "מטרד לציבור" ו"מטרד ליחיד". מטיעוני באי כח הצדדים בסיכומיהם, עולה כי במקרה שבפניי ההתייחסות הינה ל"מטרד ליחיד". מטרד ליחיד מוגדר בפקודת הנזיקין (סעיף 44 (א) ), בזו הלשון: "מטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין תפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם, בהתחשב עם מקומם וטיבם..." כפי שעולה מנוסח סעיף 44 (א) הנ"ל, לעוולת המטרד שלשה מרכיבים והם: א. טיב התנהגותו ו/או פעילותו של הנתבע. ב. הות האינטרס של התובע, היינו שימוש סביר במקרקעין שלו ו/או הנאה סבירה מהם בהתחשב במקומם וטיבם. ג. מהות הפגיעה באינטרס של התובע, היינו, "הפרעה של ממש". ברור שלא כל הפרעה או אי נוחות ייראו כמטרד ויטילו אחריות בנזיקין. צריכה להיות "הפרעה של ממש". ומה היא הפרעה של ממש? כדברי כב' השופט מר מ. שמגר (כתוארו אז) בע.א. 44/76, אתא חב' לטכסטיל בע"מ נגד זאב שוורץ (פורסם בפד"י ל' כרך 3 עמ' 785), "זו חייבת להיות מוחשית ולא קלת ערך, מהותית ולא חולפת" (שם עמ' 795, מול האות ג'). ואיך נמדדת מידת ההפרעה, "כמוחשית" במידה כזו שיש בה כדי להצדיק הטלת אחריות בנזיקין? על כך אומר כב' השופט מר מ. שמגר בהמשך (שם, עמ' 795 מול האות ה' עד עמ' 796 מול האות א'), "... מידתה של ההפרעה, כממשית או כקלת ערך, נמדדת על פי אמת המידה של הזכות של הנפגע לשימוש סביר במקרקעין ושל ההנאה הסבירה מהם, בהתחשב עם מקומם וטיבם. אין בפנינו איפוא אמת מידה אבסולוטית הישימה בכל אתר ובכל עת, אלא עלינו להציג זה לצד זה את מידת ההפרעה (הממשית( ואת זכות השימוש וההנאה הסבירים של התובע והנפגע ולקבוע מה סביר בנסיבות המקום והזמן. בחינתה של הסבירות נעשית עפ"י אמת מידה אוביקטיבית, היינו על ידי ההערכה של מהותה ועוצמתה של ההפרעה לפי דעתו של מסתכל אובייקטיבי... . טיב הנכסים והשימוש שנעשה בהם, הסביבה בה הם מצויים והחברה השוכנת בה - כל אלה הם גורמים בעלי חשיבות הקובעים את השימוש האפשרי בנכסים וההנאה שאפשר להפיק מהם... . אך מובן הוא כי האינטרסים של המחזיקים במקרקעין, השוכנים זה לצד זה, אינם זהים בהכרח, גם כאשר כל אחד מהם אינו חורג מן השימושים המותרים. מתחייבת על כן מעין התאמה ואף פשרה - המותירה מקום לפועלו של כל צד ובלבד שאינו חורג מעבר לסביר ואינו מגיע כדי הפרעה ממשית... אחריות בנזיקין עולה רק מקום בו הפגיעה או הסיכון עולים על מה שאדם נדרש לשאת בו בנסיבות הענין. סעיף 44 לפקודה הנ"ל בא להגן על זכותו של אדם לתנאי חיים בריאים, הוגנים ואנושיים... אם ההפרעה הנגרמת לאדם היא כה ממשית עד שהיא פוגעת בנוחות הפיזית ובקיום אנושי הוגן, בהתאם להשקפה המקובלת והמפוכחת של בן חברתנו הרגילה - הרי תוצאתה היא מעשה עוולה". מהדברים שאמר התובע בעדותו, הן בישיבת יום 4/12/99 (בה הושלמה עדותו הראשית) והן בישיבת יום 24/5/99 (בה נחקר בחקירה נגדית), עולה כי מה שמפריע לו - ולכן מהווה מטרד מבחינתו - זה, בתמצית, הרעש, הריח וזיהום אוויר והסביבה הנגרמים מהפעלת תחנת הדלק. בהקשר זה ראוי להפנות להוראות החוק למניעת מפגעים תשכ"א - 1961 (להלן : "החוק למניעת מפגעים") . סעיף 13 לחוק זה קובע לאמור כי דין כל הפרה של הוראה מהוראות החוק הנ"ל "כדין מטרד היחיד" לפי פקודת הנזיקין. בין יתר ההוראות המצויות בחוק למניעת מפגעים, ישנן 3 הוראות החשובות לענייננו. הכוונה לסעיפים 2 (הדן במניעת רעש), 3 (הדן במניעת ריח) ו- 4 (הדן במניעת זיהום אוויר). הסעיפים הנ"ל קובעים לאמור כדלקמן: "2. לא יגרום אדם לרעש חזק או בלתי סביר מכל מקום שהוא, אם הוא מפריע, או עשוי להפריע, לאדם המצוי בקרבת מקום או לעוברים ושבים)". "3. לא יגרום אדם לריח חזק או בלתי סביר, מכל מקום שהוא, אם הוא מפריע, הוא עשוי להפריע, לאדם המצוי בקרבת מקום או לעובדים ושבים". "4. (א) לא יגרום אדם לזיהום חזק או בלתי סביר של האוויר מכל מקור שהוא, אם הוא מפריע, או עשוי להפריע, לאדם המצוי בקרבת מקום או לעוברים ושבים. (ב) זיהום אוויר, לענין סעיף זה - זיהום על ידי עשן, גזים, אדים, אבק וכיוצא בזה". סבור אני שאין מחלוקת על כך שקיומן ופעילותן של תחנות דלק ותחנת הדלק נשוא התיק שבפניי בכלל זה, גורמות לרעש, לריח ולזיהום אוויר במידה כלשהיא. מה שצריך לבדוק, כדי לקבוע האם תחנת הדלק שבפנינו גורמת מטרד, הוא האם הרעש ו/או הריח ו/או זיהום האוויר הנגרמים מהפעלתה הינם במידה כזו שניתן לאמר שיש בהם הפרעה ממשית לשימוש סביר של התובעים במקרקעין שלהם ו/או שהם מגיעים לרמה של "חזק או בלתי סביר", כלשון סעיפים 2, 3 ו- 4 לחוק למניעת מפגעים. אין חולקין שהבחינה של "מידת ההפרעה" והבחינה של "הסבירות" נעשית עפ"י אמת מידה אובייקטיבית. אשר למקרה שבפני, מלבד תלונותיו הסוביקטיביות של התובע, הובאו מטעם הצדדים מומחים, שהגישו חוות דעת ושנחקרו בביהמ"ש. לאחר ששקלתי את מכלול העדויות ושאר הראיות שהובאו בפניי, בהתייחס לשאלת קיומו של מטרד, לרבות התרשמותי מהביקור במקום שנערך ביום 13/3/00 - למניעת ספיקות, הנני להבהיר כי לא יחסתי משמעות לדברים שנאמרו בחוות הדעת שצורפו לכתבי הטענות ו/או שהוגשו במסגרת הדיון בתיק המרצה 1459/93 וכן לעדויות המומחים במסגרת הדיון בהמרצה הנ"ל, שכן כל אלה נאמרו בטרם בניית תחנת הדלק והפעלתה וכפי שציינתי בהחלטתי מיום 15/6/94 בתיק ההמרצה הנ"ל האמור בחוות הדעת הנ"ל ובדברים שאמרו המומחים בתיק ההמרצה הנ"ל היו, בשלב הנ"ל, של טרם הפעלת תחנת הדלק, בגדר ספקולציות בלבד - הגעתי למסקנה שלא עלה בידי התובע להוכיח כי הפעלת תחנת הדלק בחלקה 16 גורמת למטרד, כמשמעותו בסעיף 44 (א) לפקודת הנזיקין ו/או כמשמעותו בחוק למניעת מפגעים, כפי שיובהר להלן: א. אשר לרעש הנטען - מקובלת עלי חוות דעתו מיום 1/1/96 של ע.ת. מס' 5 , פרופ' גיורא רוזנהויז, מומחה לרעש וכן עדותו בפניי מיום 8/2/00 (עמ' 8 - 13 לפרוטוקול של אותו יום), מהם עולה כי הרעש המגיע מתחנת הדלק הינו זניח וכי הרעשים הדומיננטיים הינם מתנועת כלי הרכב בכביש. מעיון בחוות דעתו המשלימה מיום 6/4/97 של אינג' אבי מילר, שהעיד כעד מומחה מטעם הנתבעת וכן מעדותו בפניי בישיבת יום 4/2/99, עולה כי הרעש היחיד אותו הוא מדד ואשר בו הוא רואה, לכאורה, מטרד הוא הרעש של הגנרטור הנמצא בתחנת הדלק. כפי שעולה מחקירתו הנגדית, המדידה שביצע לא בוצעה בהתאם להוראות התקן. בכל מקרה, הוא לא ביצע מדידה של הרעש הנגרם מהפעלת הגנרטור בתוך דירת התובע. כפי שעולה מפרוטוקול הביקור במקום, בעת הביקור במקום הופעל הגנרטור לבקשתי והתברר ש"רעש הגנרטור נשמע בקרבת ביתם של התובעים, מחוץ לבית, אף כי אי אפשר לאמר שהיה זה רעש בלתי נסבל". אם לא די באמור לעיל, הגנרטור מופעל רק לעתים נדירות, כאשר ישנה הפסקת חשמל וגם אז לזמן מוגבל. לכן, גם אם היה מוכח לי שהפעלת הגנרטור גורמת לרעש חזק ו/או בלתי נסבל ו/או בלתי סביר, לא היה בכך כדי להביא לקביעה שיש בכך מטרד המצדיק הטלת אחריות בנזיקין על מי מהנתבעים. לא נעלמה ממני טענת התובע בעדותו מיום 4/2/99 כי "יש הרבה תאונות שם ויש רעש של אמבולנסים וניידות שמגיעים בגלל התאונות", אולם לא הובאה כל ראיה כי מספר התאונות באזור גדל משמעותית, אם בכלל, בעקבות תפעולה של תחנת הדלק במקום. מאחר והנתונים על תאונות דרכים עם נפגעים נמצאים בידי המשטרה ו/או מ.ד.א לא היה צריך להיות קושי להביא ראיות בענין זה. בנוסף, גם אם היה מוכח שמעת לעת יש תאונת דרכים הנגרמת כתוצאה מקיומה של תחנת הדלק במקום, וכתוצאה מכך נגרמים רעשים חריגים (של צפירות אמבולנסים ו/או ניידות משטרה), אינני סבור שהיה מקום לקבוע שמדובר במטרד המצדיק הטלת אחריות בנזיקין על מי מהנתבעים. הנה כי כן, לא הוכח שהפעלת תחנת הדלק בחלקה 16 גורמת לרעש חזק ו/או בלתי סביר המפריע לתובעים ו/או שיש בו משום הפרעה של ממש לשימוש סביר של התובעים במקרקעין שלהם. ב. אשר לריח הנטען - לא הובאה בפני כל ראיה לכך שהפעלת תחנת הדלק גורמת לקיומו של ריח חזק ו/או בלתי סביר באופן מתמיד במקום. אפילו התובע לא טען זאת. כפי שעולה מפרוטוקול הביקור במקום, בעת הביקור במקום לא הורגש ריח חריג לא בתחום תחנת הדלק ולא בקרבת ביתו של התובע (אילו הורגש, היה הדבר מצוין בפרוטוקול). אין להוציא מכלל אפשרות כי כאשר מגיעה מיכלית דלק לתחנת הדלק ופורקת מטען של דלק למיכלי התדלוק של התחנה, גורם הדבר לריח של דלק, כפי שעולה מחוות דעתו המשלימה מיום 6/4/97 של אינג' אבי מילר, אולם לא הובאה כל ראיה לכך שריח זה מגיע עד לביתו של התובע. בנוסף לזה, פעולה כזו נעשית רק אחת לכמה זמן. גם התובע עצמו, כשהעיד שיש ריחות של דלק, לא טען שריחות אלה מגיעים עד לביתו, ו/או עד לקרבת ביתו. הנה כי כן, לא הוכח שהפעלת תחנת הדלק בחלקה 16 גורמת לריח חזק ו/או בלתי סביר המפריע לתובעים ו/או שיש בו משום הפרעה של ממש לשימוש סביר של התובעים במקרקעיהם. ג. אשר לזיהום האוויר ו/או הסביבה - כפי שעולה מעדותו של פרופ' יעקב ממן בישיבת יום 8/2/00, האמינה עלי, הותקנה במקום מערכת להשבת אדי הדלק (הגזים) הנפלטים בזמן מילוי המיכלים התת קרקעיים בדלק. מערכת זו מונעת פליטת אדים אלה לאוויר. כפי שעולה מחוו"ד של ד"ר נח גליל, מומחה בנושא הולכה וטיפול בשפכים, ומעדותו בפניי בישיבת יום 8/2/00 , האמינה עלי, הותקן בתחנת הדלק מתקן להפרדת השמן. במתקן זה ישנה מערכת המפרידה בין המים לבין השמן. מערכת זו מצליחה למנוע באופן מוחלט יציאת שמן החוצה וזרימתו דרך צינור הניקוז לתעלת הניקוז (הואדי) העוברת בקרבת ביתו של התובע. רק תחזוקה לקויה או אי פינוי השמן בזמן מהמתקן, עלולים לגרום לגלישה של שמן החוצה, אל צינור הניקוז. הנה כי כן, מהאמור לעיל עולה כי נתבעים 3 ו- 4 נקטו באמצעים מתאימים, שיש בהם כדי למנוע זיהום אוויר ו/או זיהום הקרקע והסביבה. כאן המקום לציין שישנם אמצעים המאפשרים מדידה של זיהום אוויר במקום ספציפי. משום מה לא טרח המומחה מטעם התובע לבצע מדידה כזו על מנת לבדוק אם אמנם ישנו זיהום אוויר בבית התובעים או בקרבתו. ראוי לציין שחוות דעתו של אינג', אבי מילר, כמו גם עדותו, באשר לזיהום האוויר והסביבה מבוססת על ספקולציות ועל השערות, אולם לא על נתונים מוכחים מהשטח. בכל מקרה, הנני לציין כי אני מעדיף את עדויותיהם וחוות הדעת של המומחים מטעם הנתבעים - פרופ' יעקב ממן, פרופ' גיורא רוזנהויד, וד"ר נח גליל-על פני חוות דעתו ועדותו של אינג', אבי מילר, בכל הקשור לטענה שהפעלת תחנת הדלק גורמת לזיהום האוויר ו/או הסביבה. הנה כי כן, לא הוכח שהפעלת תחנת הדלק גורמת לזיהום חזק או בלתי סביר של האוויר והסביבה המפריע לתובעים ו/או שיש בו משום הפרעה של ממש לשימוש סביר של התובעים במקרקעין שלהם. סיכומו של דבר, אני קובע כי לא עלה בידי התובעים להוכיח כי הפעלת תחנת הדלק בחלקה 16 גורמת למטרד ו/או למפגעים שיש בהם כדי להטיל על מי מהנתבעים אחריות בנזיקין. אציין, אף כי הדבר אינו נחוץ לאור קביעתי דלעיל, כי בכל מקרה אני סבור שעומדת להם לנתבעים, בנסיבות המקרה שבפני ולאור העובדות כפי שהוכחו, ההגנה מכח הוראות סעיף 48 ב. לפקודת הנזיקין, הקובע לאמור כי " שמוש במקרקעין הדרוש לטובת הציבור לא יהיה בו מטרד לענין סימן זה, אף אם הוא גורם נזק למקרקעין שכנים או מונע מבעליהם הנאה מלאה ממקרקעיהם ובלבד שהנזק שנגרם אינו חורג מתחום הנסבל והמשתמש נקט באמצעים סבירים כדי להקטין את הנזק ככל האפשר... ". 9. שאלת הנזק: התובע טוען לשני סוגי נזקים שנגרמו לו. נזק ממוני (ירידת ערך המקרקעין שלהם) ונזק לא ממוני. אתייחס להלן לכל אחד מהם בנפרד. א. נזק ממוני - אין ספק בעיני שכתוצאה משינוי תכנית המתאר ואישור התכנית ג/6156, שאיפשרה את הקמתה ותפעולה של תחנת הדלק בחלקה 16, נגרמה ירידת ערך למקרקעין של התובעים, הצמודים לחלקה 16. מאחר וקבעתי כי הנתבעים אינם נושאים באחריות בנזיקין, שכן לא הוכח קיומו של מטרד, לא ניתן לחייב מי מהנתבעים לפצות את התובעים מכח הוראות פקודת הנזיקין. המחוקק הביא בחשבון את האפשרות שאנשים או ליתר דיוק המקרקעין שלהם, עלולים להפגע כתוצאה מתכנית שאושרה ולכן הורה בסעיף 197 לחוק התכנון והבניה כי "(א) נפגעו על ידי תכנית, שלא בדרך הפקעה, מקרקעין הנמצאים בתחום התכנית, או גובלים עמו - מי שביום תחילתה של התכנית היה בעל המקרקעין או בעל זכות בהם, זכאי לפיצויים מהועדה המקומית, בכפוף לאמור בסעיף 200. (ב) התביעה לפיצויים תוגש למשרדי הועדה המקומית תוך שלוש שנים מיום תחילת תוקפה של התכנית. שר הפנים רשאי להאריך את התקופה האמורה, מטעמים מיוחדים שיירשמו אף אם כבר עברה התקופה" אין צריך לאמר שהתובעים לא פעלו בהתאם להוראות סעיף 197 הנ"ל. במצב דברים זה ולאור קביעתי כי איש מהנתבעים אינו נושא באחריות בנזיקין, אין אפשרות, במסגרת התובענה שבפני, לפסוק לתובעים פיצוי בגין ירידת הערך שנגרמה למקרקעיהם. לכן אין טעם לקבוע את שיעורו של הנזק הממוני. ב. הנזק הלא ממוני - בהחלט ייתכן שכתוצאה מהפעלת תחנת הדלק נגרמים לתובעים אי נוחות והפרעות, שאינם מגיעים לכדי מטרד. אולם בכך לא די כדי לחייב מי מהנתבעים לפצות את התובעים בגין הנזק שנגרם להם כתוצאה מכך. יש צורך להצביע על קיומה של עילה שבדין המאפשרת חיוב הנתבעים בתשלום פיצויים. אשר למקרה שבפני, העילה האפשרית היחידה לה נטען הינה עילה נזיקית. לאור קביעתי דלעיל, כי לא הוכח קיומו של מטרד וכפועל יוצא מזה כי איש מהנתבעים אינו נושא באחריות בנזיקין ובהעדר עילה שבדין אחרת, אין מנוס מלקבוע שאין מקום לפסוק לתובעים פיצוי בגין נזק לא ממוני. משכך הדבר, אין טעם לקבוע את שיעורו של הנזק הלא ממוני. 10. לא נעלמה ממני טענת התובעים כי המנוח הציג עצמו כבעלים של חלקה 16, תוך שהעלים במתכוון את העובדה שלתובעים רצועה בשטח של 230 מ"ר בחלק הצפוני של חלקה 16 לאורך הגבול עם חלקה 15, אולם מאחר והעלמת עובדה זו לא גרמה שום נזק לתובעים - שכן הוכח כי אותה רצועת קרקע בשטח של 230 מ"ר סומנה בתכנית ג/377 כשטח ירוק שבו הבניה ממילא אסורה - אין למעשה הנ"ל של המנוח, הגם שהוא חמור, כל נפקות בהקשר לסעדים אותם מבקשים התובעים בתובענה שבפני. יכולה להיות לכך נפקות בבואי לפסוק הוצאות. 11. סיכומו של דבר, לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה. אשר להוצאות - לאחר ששקלתי בענין, הגעתי למסקנה שלא יהיה זה צודק, בנסיבות המקרה שבפני, לחייב את התובעים בהוצאות, חרף העובדה שדחיתי את התביעה. כפי שצויין לעיל, לתובעים נגרם נזק של ירידת ערך המקרקעין שלהם. בנוסף, נגרמה ונגרמת להם אי נוחות ופגיעה, אף כי לא חמורות עד כדי הגעה למטרד, כתוצאה מהפעלת תחנת הדלק. די בכך שכתוצאה מדחיית התביעה התובעים לא יזכו בכל פיצוי - ולפחות לגבי ירידת הערך היו זכאים לפיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, והם איחרו את המועד להגיש תביעה מכח סעיף זה - ואין להוסיף על כך, לדעתי, את חיובם בהוצאות. לגבי נתבעים 3 ו 4, ראוי גם לזכור שהם בסופו של דבר נהנו ונהנים מבניית תחנת דלק והפעלתה והנאתם זו באה במידה מסוימת על חשבון אי הנוחות והפגיעה מהם סובלים התובעים. לגבי נתבע 4 ראוי גם לקחת בחשבון את התנהגותו של המנוח, כמפורט בסעיף 10 דלעיל. אשר על כן, אני קובע כי כל צד ישא בהוצאותיו. ניתן היום ו' באלול, תשס"ג (3 בספטמבר 2003) בהעדר הצדדים. מותר לפרסום מיום 8/9/03. אלטר משה, שופט תחנת דלקשאלות משפטיותדלקמטרד