להלן פסק דין בנושא טענת חריגה של מומחה רפואי מסמכותו: מהות התובענה 1. זוהי תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן - חוק הפיצויים), בגין הנזקים שנגרמו לתובע 1 (להלן - התובע), יליד 10.4.69, עקב תאונת דרכים שאירעה ביום 6.7.89 (להלן - "התאונה"), עת היה התובע בן 20. "התאונה" היתה תוצאה של פיגוע טרור - דירדור אוטובוס של אגד בקו תל-אביב ירושלים (קו 405) לתהום ע"י מחבל. התובע, שהיה אחד מנוסעי האוטובוס, נפצע קשה בגבו והובהל לבית החולים שערי צדק בירושלים, שם אושפז למשך 45 יום (עד 20.8.89). בחוות דעתו הראשונה של המומחה הרפואי בתחום האורטופדי (ד"ר פלבסקי) מתואר הטיפול שקיבל התובע, כלהלן: בהתחלה טופל במחלקה לטיפול נמרץ ולאחר מכן הועבר לאורטופדיה. אובחן אצלו מצב של שברי דחיסה חוליות L1-L4-L5, ליסטזיס טראומטית של חוליות L5-S1. בהרדמה כללית בוצע ניתוח של חיבור חוליות D9-L3 עם שימוש במוטות הרינגטון, וכן תיקון ניתוחי של תזוזה L5-S1 בחיבור של אזור זה. לאחר הניתוח האמור הוחזק התובע בגבס ספיקה למשך חודש ימים ולאחר מכן במחוך גבס במשך 5 חודשים. בהמשך הופנה התובע לפיזיוטרפיה (בהרצליה, בה גר התובע). כמו-כן טופל במחלקת שיקום של בית-חולים איכלוב. בדצמבר 1991 בוצע ניתוח של הוצאת המכשור המתכתי מגב התובע. בתחילה הגיש התובע למוסד לביטוח לאומי (להלן - המל"ל) תביעה להכיר בו כנפגע פעולות איבה. המל"ל הכיר בתביעתו, והתובע החל לקבל גימלאות מהמל"ל. במקביל, כפי שאיפשר אז חוק הפיצויים (בטרם תיקון מס' 8), הגיש התובע את תביעתו לבית משפט זה לפי חוק הפיצויים. לאחר מכן החליט התובע - בעצת עורך דינו - לבטל את ההליכים שנקט בהם במסגרת פעולות איבה, מתוך תקווה לזכות בפיצוי גדול יותר בתביעתו הנוכחית, והחזיר למל"ל את כספי הגמלאות שקיבל. התביעה הוגשה כנגד נהג האוטובוס (הנתבע 1) וכנגד חברת הביטוח שביטחה את האוטובוס בעת אירוע התאונה (הנתבעת 2; להלן - הנתבעת). הנתבעת אינה חולקת על כך כי התאונה הינה תאונת דרכים, כמשמעותה בחוק הפיצויים, והמחלוקת בין הצדדים סובבת סביב ראשי הנזק הראויים בפיצוי ושיעורם. התובע 3 (מר יצחק מור), שהינו אביו של התובע (מר שי מור), טוען כי בעקבות התאונה בה נפגע בנו, נגרם לו נזק נפשי שהינו בר פיצוי במסגרת חוק הפיצויים. לגביו, המחלוקת הינה גם אם יש לראותו כנפגע על-פי חוק הפיצויים. תחילה אדון בתביעתו של התובע, ולאחר מכן בתביעתו של אביו (התובע 3). I תביעתו של התובע הנכות הרפואית המשוקללת עפ"י חוות דעת המומחים ועפ"י דרגות נכות שנקבעו לפי דין א. כללי 2. בתיק זה מונו תחילה ע"י בית המשפט ארבעה מומחים רפואיים, לשם מתן חוות דעת בארבעה תחומים: אורטופדיה (ד"ר פלבסקי), כירורגיה-ריאות (פרופ' בורמן), פסיכיאטריה (ד"ר אבני), ונוירולוגיה (פרופ' אברמסקי). ואולם, בהמשך, לאחר שהתברר בדיעבד כי לתובע נקבעו דרגות נכות עפ"י דין בתחום הפסיכיאטריה והנוירולוגיה (במסגרת ההליכים שנקט במל"ל כנפגע פעולות איבה), עוד בטרם המציאו המומחים בתחומים אלה את חוות דעתם לבית-המשפט, החלטתי כי דרגות הנכות עפ"י דין שנקבעו לו בתחומים אלה הן אשר תחייבנה בתיק זה (מכח סעיף 6ב לחוק הפיצויים). יצויין, כי ב"תגובת התובעים לסיכומים מטעם הנתבעים - תוספת של התובע", שהתובע עצמו הגיש ביום 29.6.97 (מחמת ניגוד אינטרסים בעניין זה בינו לבין בא כוחו כטענתו), הוא ביקש "להחזיר" לתיק את חוות דעתו הפסיכיאטרית של ד"ר אבני ו"להוציא" את הקביעה הרפואית עפ"י דין של המל"ל בתחום זה, חרף החלטותיי הנוגדות בעניין זה במהלך קדמי המשפט. ואולם, לאחר שעיינתי בתגובת הנתבעים לבקשה זו, לא מצאתי כל מקום להיעתר לה, באשר כל הנימוקים שהובאו בתגובת הנתבעים מקובלים עליי לחלוטין (וראו תגובתם מיום 23.9.97 על נספחיהם). ב. הנכות הרפואית בתחום האורטופדי ד"ר פלבסקי בדק את התובע בתאריך 29.6.92, וקבע כי התובע סבל מ - 6 חודשי נכות בשעור 100% וחודש אחד של נכות בשעור 50%. בנוסף קבע המומחה, כי נכותו הצמיתה של התובע עומדת על 30% בשל נוקשות מותנית, וכן 10% נוספים בשל נוקשות דורסלית. המומחה סיכם חלק זה במלים: "בסה"כ קיימת נכות תפקודית צמיתה בשיעור 37%". המומחה הוסיף וקבע, כי יש להכיר ב- 10% נכות קוסמטית (פלסטית) בגין צלקת פוסטאופרטיבית בגב התובע, אשר באיזורה קיימת רגישות ללחץ. ב"כ התובע פנה אל ד"ר פלבסקי, וביקש ממנו הבהרות לגבי הנכות הקוסמטית. במכתב התשובה (מיום 16.7.92), הבהיר ד"ר פלבסקי כי: "אמנם קיימת רגישות ללחץ באיזור הצלקות, אך בכל זאת הן מהוות 'נכות קוסמטית'. משמעות הדבר, שאין להוסיף את נכות 10% לפי סעיף ב / 1/ / 75 לסך הכל של הנכות הפונקציונלית, אשר נקבעה לפי סעיפים אחרים". מהדבק דברים זה עולה בבירור, כי ד"ר פלבסקי לא כלל את הנכות הקוסמטית במסגרת הנכות האורטופדית, וכי הנכות האורטופדית של התובע הינה בשעור 37% בלבד, בנפרד מהנכות הקוסמטית, אותה העריך המומחה ב - 10%. 3. בדיון שנערך בתאריך 12.11.95, עת נחקר ד"ר פלבסקי בידי ב"כ התובע, אישר ביהמ"ש לאחרון להציג לד"ר פלבסקי תוצאות בדיקת סי.טי חדשות מחודש יוני 1995 (סומנו ת/א). תוצאות אלו קבעו, כי התובע סובל מהיצרות של התעלה הספינלית ובלט דיסק 1S - 5L. לטענת ב"כ התובע, העידו תוצאות הבדיקה הנ"ל על החמרה במצבו של התובע מאז נבדק ע"י ד"ר פלבסקי בשנת 1992. לאחר עיון קצר במסמך האמור אמר ד"ר פלבסקי: "אני מסכים בהחלט עם טענתו של מר פסקא [ב"כ התובע - ד'.ח'] בקשר להחמרה במצבו של התובע לפי תוצאות בדיקת סי.טי מיוני 95" (עמ' 26). בהסתמך על דברים אלו החלטתי (בהסכמת ב"כ הצדדים) כי ד"ר פלבסקי יבדוק את התובע בדיקה קלינית נוספת, לאחר צילום סי.טי נוסף שייערך לו ואשר יועבר אליו ללא פרשנות - וכך נעשה. 4. ביום 14.1.96 כתב ד"ר פלבסקי חוות דעת נוספת, שהתבססה על תוצאות עדכניות של בדיקת סי.טי מיום 10.12.95. בחוות הדעת הנוספת קבע המומחה: " לפי בדיקת C.T עדכנית לא הופיע בלט דיסקלי באף מקום בגב. כן קיים מצב של היצרות מסויימת של תעלה הספינלית, כפי שמוכר מבדיקות קודמות". עוד קבע שם המומחה כי: ה"בדיקה הקלינית העדכנית זהה עם תוצאות הבדיקה הקלינית הקודמת ביום 29.6.92". בסיכום חוותו דעתו הנוספת כתב ד"ר פלבסקי: "כללית לא חלה הרעה במצבו התפקודי של הנ"ל, אבל חייבים להיתחשב נוירלגית אינטרקוסטלית כהפרעה נוספת. המקור של התופעה באזור צלקתי באמצע הגב. אי לכך חייבים להכיר בנכות הקשורה בצלקת כנכות תפקודית" (ההדגשה שלי - ד' ח'). נמצא, כי ד"ר פלבסקי התרשם שלא חלה החמרה במצבו הכללי של התובע עקב היצרות התעלה הספינלית או הבלט הדיסקלי, בניגוד לטענתו של התובע. ואולם, ד"ר פלבסקי החליט להוסיף את הנכות בגין הצלקת הגבית לנכות התפקודית, בניגוד לחוות דעתו הראשונה, בה העריך אותה כנכות קוסמטית בלבד. המומחה סיכם בחוות דעתו הנוספת, כי יש להוסיף את עשרת האחוזים של הנכות הקוסמטית לנכות התפקודית, מה שמעמיד את נכותו התפקודית הצמיתה של התובע אליבא דד"ר פלבסקי על 43%. 5. על כך יצא קצפה של הנתבעת, אשר ביקשה מד"ר פלבסקי הבהרות לעניין הוספת אחוזי הנכות הקוסמטית לנכות התפקודית. במכתב תשובה ששלח ד"ר פלבסקי לב"כ הנתבעת (בתאריך 3.3.96), הוא מאשר כי בבדיקות הסי.טי העדכניות שנערכו לתובע לא נתגלתה כל החמרה במצבו, וכי על כאביו של התובע באיזור הצלקת למד אך ורק מפיו של האחרון, ללא קשר לתוצאות בדיקת הסי.טי העדכנית. בדיון שנערך בתאריך 4.11.96 נחקר ד"ר פלבסקי על חוות דעתו הנוספת. בתשובה לשאלת ב"כ הנתבעת ענה ד"ר פלבסקי (עמ' 63): "בעקבות בירורים נוספים ובדיקה חוזרת של התובע, לפי החלטת כבוד בית המשפט, התברר שבנוסף לתלונותיו הקודמות - לאיש יש כאבים ממוקמים בבית החזה בין הצלעות - תופעה זו נקראת אינטרקוסטלגיה, והיא יכולה להיות נגרמת ע"י לחץ על עצב בתחום הצלקת... אי לכך אני חוזר בתמצית: עצם קיום האינטרקוסטלגיה, אשר יכולה להיות נגרמת ע"י הצלקת, הנכות עבור הצלקת נהפכה לנכות פונקציונלית". ד"ר פלבסקי אישר שוב בעדותו זו, כי על הכאבים בין הצלעות למד רק מתלונותיו של התובע, ומעבר לכך לא השתנה מצבו הפיזי של התובע (עמ' 63 - 64). ב"כ הנתבעת הקשה על ד"ר פלבסקי והזכיר, כי התובע לא התלונן על כאבים באיזור הצלקת בפעם הראשונה שבדק אותו, דהיינו בשנת 1992. ד"ר פלבסקי אישר כי אכן הדבר מוזר קצת, אך הוסיף כי: "ייתכן שבעיות אחרות בגב התחתון היו כל כך דומיננטיות, שהאיש בבדיקתו הראשונה לא הזכיר את עובדת הכאבים בין הצלעות. ובבדיקה השנייה הזכיר זאת" (עמ' 64). בהמשך, בתשובותיו לשאלות ב"כ התובע, הבהיר ד"ר פלבסקי כי הסכים לכלול את נכותו של התובע בגין הצלקת במסגרת הנכות התפקודית, משום שמצא כי תלונותיו של התובע בעניין הכאבים שהצלקת גורמת לו היו סבירות: "עושה שיקול הגיוני של סבירות תלונותיו" (עמ' 65). לשאלת בית המשפט, ענה ד"ר פלבסקי: "הרושם הוא שהעובדות אשר הוא [התובע] מסר הן אכן אובייקטיביות, אבל בדרגת סבלו הוא ניסה להגזים" (עמ' 66-65). ב"כ הנתבעת טען כי אם אכן סובל התובע מכאבים בגין האינטרקוסטלגיה, הרי שהיה עליו להראות כי הוא נוטל תרופות להקלת הכאב, ומשלא עשה כן - יש להטיל ספק רב באמינות תלונותיו. בעניין זה אמר ד"ר פלבסקי, כי אכן היה מצפה שהתובע יבקש מרופאו כדורים להקלת הכאב (בעמ' 65). עם זאת, בתשובה לשאלת ב"כ התובע אמר המומחה, כי יתכן שהכאבים היו נסבלים, ולכן התובע לא נזקק כל פעם לתרופות כנגדם (שם). 6. ניתן לזהות בשלב זה מספר עובדות העולות בבירור מהנתונים: ראשית, הבדיקה הנוספת שערך ד"ר פלבסקי לא גילתה החמרה במצבו של התובע בעניין הבלט הדיסקלי או היצרות התעלה הספינלית; שנית, אחוזי הנכות שנוספו לנכותו התפקודית (כלשון ד"ר פלבסקי) מקורם אך ורק בצלקת הגבית - אותה צלקת שאובחנה כבר בשנת 1992 ע"י המומחה וסווגה על ידו כקוסמטית גרידא. שלישית, ד"ר פלבסקי החליט לכלול את הצלקת כחלק מהנכות התפקודית, משום שהיא גורמת לתובע כאבים באיזור הצלעות, קרי - תופעת האינטרקוסטלגיה. ד"ר פלבסקי מאשר בפה מלא, גם במכתבו מיום 3.3.96 וגם בעדותו מיום 4.11.96, כי על תופעת האינטרקוסטלגיה למד רק מתלונותיו של התובע, וכי אין להם דבר וחצי דבר עם בדיקת הסי.טי העדכנית שעבר התובע. לאור עובדות אלו, אדון עתה, אחת לאחת, בטענות הנתבעת כנגד חוות דעתו הנוספת של ד"ר פלבסקי. 7. טענתה העיקרית של הנתבעת היא, שד"ר פלבסקי חרג מסמכותו, בכך שבחוות דעתו הנוספת הוסיף את אחוזי הנכות בגין הצלקת - שבעבר סיווג אותה כקוסמטית - לנכות התפקודית, מבלי שנתבקש לחוות דעה על כך. הנתבעת מבססת טיעונה על כך, שרק בעקבות תוצאות בדיקת הסי.טי, שהוצגו למומחה בדיון מיום 12.11.95, הורה לו בית המשפט לבדוק את התובע בדיקה נוספת, וכי בית המשפט לא התכוון שהמומחה יערוך לו בדיקה כללית חוזרת. הנתבעת טוענת, כי חריגה של מומחה רפואי מסמכותו פוסלת את חוות דעתו, בהסתמכה לעניין זה על פסק דינו של כב' השופט אור בעניין רע"א 4482/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ. שלמה ברוך ואח', פ"ד מט(5) 198 (להלן - ברוך). בנוסף טוענת הנתבעת, כי גם מבחינת הדין המהותי אין לקבל את חוות דעתו הנוספת של ד"ר פלבסקי. לטענתה, המומחה לא התייחס בחשדנות הראויה לטענותיו של התובע, בהתחשב בכך שייתכן כי האחרון קיבל עצה להתלונן על כאבים, ובהתחשב גם בכך שלא התלונן על כאבים בבדיקה הראשונה, בסמוך לתאונה, ובשים לב גם לכך כי התובע לא טען כי הוא נוטל תרופות להקלת הכאבים, מה שמעצים את החשד לגבי אמיתות טענותיו. 8. לטענותיה האחרונות של התובעת - אלו מן הדין המהותי - אינני רואה צורך להתייחס בהרחבה: ראשית, ד"ר פלבסקי העיד כי התרשם שהתובע מנסה להגזים בסבלו, ונראה שלקח בחשבון התרשמותו זו כאשר דן בעניין האינטרקוסטלגיה; לכן, אבחנתו בעניין זה מגלמת בתוכה גם את התרשמותו זו. לפיכך, אין לומר כי המומחה לא התייחס בחשדנות הראוייה לטענות התובע. שנית, כעולה מעדותו של ד"ר פלבסקי, אין בעובדה שהתובע לא התלונן על כאבים בסמוך לתאונה כדי להכשילו: ד"ר פלבסקי מודה כי אכן הדבר מעט מוזר, אולם מוסיף כי ייתכן שבעת הבדיקה הראשונה סבל התובע מכאבים אחרים שהיו דומיננטים, ולכן לא הזכיר אז את כאבי האינטרקוסטלגיה. המומחה אף הוסיף, כי כאביו של התובע בגין הצלקת הם תופעה סבירה. בנקודה זו ברצוני להדגיש, כי כבר בבדיקה הראשונה בשנת 1992 כתב ד"ר פלבסקי: "הצלקת בגב דבוקה חלקית לבסיסה, רגישה ללחץ". גם המומחה הנוירולוגי פרופ' אברמסקי, שבדק את התובע בתאריך 20.11.92, כתב בחוות דעתו כי קיימת "...צלקת לאורך עמוד השדרה עם רגישות ניכרת ללחץ" (לא נשכחה ממני החלטתי כי חוות דעתו של פרופ' אברמסקי לא תהיה קבילה בתיק זה, מחמת קיומה של דרגת נכות שנקבעה על פי דין בתחום הנוירולוגי; אך דומה כי לעניין עצם העובדה שגם פרופ' אברמסקי ציין כי קיימת רגישות ניכרת ללחץ בצלקת, כבר ב - 92', ניתן להתסמך על האמור בעניין זה בחוות דעתו). שניים אלה יש בהם כדי ללמד, שהצלקת הגבית הכאיבה לתובע כבר בשנים הראשונות שלאחר התאונה, דהיינו, לא מדובר ברגישות מיוחדת שפיתח התובע לצורך הדיון בתביעה זו, אלא תופעה שהייתה קיימת כבר בשנת 1992. שלישית, אין הנתבעת יכולה להיבנות מכך שהתובע לא טען שהוא נוטל תרופות; שכן, כפי שד"ר פלבסקי ציין, ייתכן שכאביו של התובע נסבלים, ואין הוא זקוק כל פעם לתרופות משככות כאבים. 9. ומכאן לשאלת החריגה מסמכות. ד"ר פלבסקי נצטווה לבדוק את התובע בדיקה חוזרת לאחר שהוצגו בפניו תוצאות בדיקת סי.טי חדשות, לפיהן סובל התובע מהיצרות התעלה הספינלית ומבלט דיסקלי. בדיקתו הנוספת - שנערכה בעקבות תוצאות בדיקת הסי.טי העדכניות - העלתה, כי בגין שתי תופעות אלו אין להעלות את שעור נכותו של התובע, אולם יש לשנות את סיווגה של הנכות בגין הצלקת - מקוסמטית לתיפקודית - עקב תופעת האינטרקוסטלגיה. האם לפנינו מקרה בו חרג מומחה רפואי מסמכותו, כפי שהותווה לו ע"י בית המשפט, ולכן יש לפסול את חוות דעתו? חוות דעתו הנוספת של ד"ר פלבסקי: האמנם חריגה מסמכות? 10. כבר בפתח הדברים עליי להעיר כי שאלה זו, שיש לה פנים לכאן ולכאן, אינה קלה. ברם, לאחר ששקלתי את טענותיו של ב"כ הנתבעת בעניין זה, החלטתי לדחותן ולקבל את האמור בחוות דעתו הנוספת של ד"ר פלבסקי. אנמק. מסכת העובדות בענייננו אינה דומה כלל ועיקר למערכת העובדתית אשר הובילה את בית המשפט העליון למסקנתו בעניין ברוך. שם כבל ביהמ"ש המחוזי את המומחית הממונה לשיעור הנכות הרפואית כפי שקבע אותה המוסד לביטוח לאומי, והגדיר לה בדיוק את משימתה: לקבוע איזה חלק של שיעור זה יש לייחס לכל אחת משתי התאונות בהן היה מעורב ברוך (המשיב שם). המומחית הרפואית קבעה לברוך שיעור נכות חדש, גבוה יותר מהשיעור שנקבע ע"י המל"ל, ובכך חרגה בבוטות ממסגרת סמכותה כפי שהיתווה לה ביהמ"ש. לכן פסק השופט אור שאין לקבל את חוות דעתה. נקל לראות שאין המקרה שנדון שם דומה למקרה דידן: ראשית, לענייננו היה זה ד"ר פלבסקי אשר מונה להגיש את חוות הדעת המקורית לגבי התובע; שנית, יאמר להגנת ד"ר פלבסקי, כי בענייננו לא כבלתי אותו לנתוני העבר, כאשר הוריתי לו לבדוק שנית את התובע ולהגיש לבית המשפט חוות דעת נוספת, כעולה מנוסח ההחלטה שניתנה על ידי בעניין זה: "ניתן בזה צו המורה לתובע להתייצב לבדיקת סי.טי.....לאחר שיתקבלו תוצאות בדיקת הסי.טי הן יועברו ע"י ב"כ התובע לד"ר פלבסקי ללא פרשנות וד"ר פלבסקי יחליט על סמך התוצאות אם יש מקום לעשות בדיקה קלינית נוספת לתובע בעקבותיה, שאם כן - פשוט יזמין את התובע ויבדוק אותו ויגיש חו"ד משלימה לביהמ"ש , ואם לאו - יודיע על כך לביהמ"ש, בצירוף ההנמקה הרפואית" (עמ' 27 - 28). כזכור, ד"ר פלבסקי החליט, לאחר שקיבל את תוצאות בדיקת הסי.טי העדכנית, לזמן את התובע ולבדוק אותו, ובבדיקה זו התייחס גם לצלקת הגבית. אכן, צודקת הנתבעת בטענתה שלצלקת אין דבר וחצי דבר עם בדיקת הסי.טי, ואולם, אין חולק שד"ר פלבסקי הוא המומחה שמונה מטעם ביהמ"ש בעניין נכותו האורטופדית של התובע, וכי במסגרת סמכותו זו נכללת גם הצלקת הגבית. ואף זאת אמת, כי בית המשפט החליט על הבדיקה החוזרת רק עקב הצגת תוצאות בדיקת הסי.טי (שהוצגו לו ע"י ב"כ התובע), רוצה לאמר, כי תוצאות בדיקת הסי.טי היו הסיבה להחלטה בעניין הבדיקה החוזרת. אולם, משהחליט ד"ר פלבסקי לערוך לתובע בדיקה נוספת בעקבות תוצאות בדיקת הסי.טי העדכנית, רשאי היה להביא בחשבון גם שינויים אחרים שחלו במצבו של התובע, משום שהחלטת בית המשפט לא הגבילה אותו לעניין התעלה הספינלית והבלט הדיסקלי בלבד. מסקנה זו מתיישבת גם עם השכל הישר, שהרי ממה נפשך: לו היה ד"ר פלבסקי מגלה מימצא אובייקטיבי חדש בעקבות הבדיקה הקלינית שערך לתובע לאחר קבלת תוצאות בדיקת הסי.טי העדכנית שנערכו במצוות בית המשפט - מימצא שהיה מעיד על החמרה במצב התובע ואשר אינו קשור כלל לבלט הדיסקלי או להיצרות התעלה הספינלית - האם היה אז על בית המשפט לעצום עיניו מראות ולפסול את חוות דעתו הנוספת? ואם, לחלופין, היה המומחה מגלה בבדיקה הנוספת מימצא כאמור שהיה מעיד על שיפור במצב התובע - האם גם אז היתה מתרעמת הנתבעת? (אף כי סביר שאז היה דווקא התובע מתרעם). על כן, משעה שהחליט בית המשפט על בדיקה חוזרת לתובע ונמנע מלהגביל את המומחה לשאלה ספציפית, רשאי היה האחרון להביא בחשבון כל שינוי במצבו של התובע, והכל כדי להגיע לאבחנה המדוייקת, במידת האפשר, בדבר דרגת נכותו וסיווגה. למען הסר ספק אוסיף מיד, כי גם אם הייתי מקבל את טענת הנתבעת - לפיה הבליע ביהמ"ש בהחלטתו הוראה משתמעת המגבילה את ד"ר פלבסקי לשאלת תוצאות הסי.טי בלבד - גם אז לא היתה מסקנתי משתנה. ובמה דברים אמורים? 11. ביסוד ההליך השיפוטי עומדת התכלית של חשיפת האמת. על בית המשפט לחתור לחשיפת האמת ככל שניתן, ולא רק משום שחשיפת האמת היא תנאי לעשיית צדק במקרה ספציפי, אלא גם משום שגילוי האמת הוא אינטרס אשר - בסופו של דבר - משותף לפרט ולכלל כאחד (ראו: רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין כרם נ. גלעד ואח', פ"ד מט(2) 516, 522; ע"פ 153/60 שפר נ. היועץ המשפטי, פ"ד טו(1) 263, 271). היטיב לבטא זאת כבוד מ"מ הנשיא אגרנט (כתוארו אז) בפרשת שפר: "....על השופט מוטלת האחריות להבטיח, במידת האפשר, שהמשפט יסתיים בתוצאה צודקת. ומכאן, שתפקיד השיפוט, המוטל עליו, פירושו התפקיד לעשות כדי שהאמת תצא לאור העולם...." (שם). אינטרס חשיפת האמת הוא כאמור אינטרס ראשון במעלה. אולם, הוא אינו אינטרס מוחלט אלא יחסי; כאשר אינטרס חשיפת האמת מתנגש עם אינטרסים אחרים שמן הראוי להגן עליהם, נדרש בית המשפט לעשות איזון ראוי בין האינטרסים המתנגשים (ראו פרשת גלעד לעיל, עמ' 522 מול א"ש ד' - ה'). אין ספק, כי אחד מהאינטרסים החשובים שעל בית המשפט להביא בחשבון הוא האינטרס של סדר דין תקין, גם כאשר הוא מתנגש עם אינטרס חשיפת האמת. במלאכת האיזון בין האינטרסים המתנגשים על השופט להביא בחשבון לא רק את משקלם היחסי של האינטרסים, אלא גם את הפגיעה היחסית בכל אחד מהם אם יידחה מפני השני: אם הפגיעה הפוטנציאלית באחד מהם קלה בהרבה מאשר בשני, תהא לעובדה זו משקל בעת עשיית האיזון האמור. 12. לאחר שקילת הדברים באתי למסקנה, כי קבלת חוות דעתו הנוספת של ד"ר פלבסקי תפגע באינטרס סדר הדין פגיעה קלה יותר מהפגיעה שתיגרם לאינטרס חשיפת האמת במקרה שתיפסל חוות דעתו. ודוק: לו היה ד"ר פלבסקי חורג בבוטות מסמכותו, היה מתעורר הצורך להגן על אינטרס סדר הדין ולפסול את חוות דעתו (כפי שנעשה בפרשת ברוך), משום שכל החלטה אחרת היתה גוררת פגיעה בלתי נסבלת באינטרס סדר הדין התקין. בקליפת אגוז ניתן לומר, שכאשר נפגע אינטרס סדר הדין ע"י חריגה מסמכות של מומחה ממונה, קיים יחס ישר בין מידת החריגה מסמכות למידת הפגיעה בסדר הדין: חריגה בוטה מסמכות פוגעת פגיעה קשה באינטרס סדר הדין, ולהיפך: חריגה קלה מסמכות, או ספק - חריגה, פגיעתה קלה. בענייננו, טוענת הנתבעת כי ד"ר פלבסקי חרג מסמכותו עד כדי כך, שעל בית משפט לא להתייחס כלל לחוות דעתו השנייה. במלים אחרות: הנתבעת טוענת כי ד"ר פלבסקי חרג בבוטות מגדר סמכותו. דא עקא, שאין זה המצב שלפנינו: השאלה האם חרג ד"ר פלבסקי מסמכותו אינה פשוטה כלל ועיקר (כפי שהיתה, לדוגמא, בפרשת ברוך), והתשובה עליה יכולה להימצא בכל אחד מעבריו של קו פרשת המים. בנסיבות אלו, יש לדחות את אינטרס סדר הדין מפני אינטרס חשיפת האמת, ולקבל את חוות דעתו הנוספת של ד"ר פלבסקי, "לפיה יש להכיר בסה"כ של נכות תפקודית צמיתה בשיעור של 43%". ג. הנכות הכירורגית - ריאות 13. בעמ' 2 לחוות דעתו מיום 24.6.93, כותב פרופ' בורמן: "בדיקת תפקוד הריאות, כולל גזים בדם בגדר הנורמאלי. החולה נשאר עם נקודה רגישה בצלע הימני שנפגע ואשר גורם להתקפי כאבים לסירוגין. אני מציע לחשב את הנכות הקשור לחבלה בחזה ל - 10%". אילו בכך היו נגמרים הדברים, היה זה אך הגיוני להעמיד את נכותו הרפואית של התובע על 10% בעניין הנזק הכירורגי. דא עקא, שבסעיף 7 למכתב ששלח פרופ' בורמן לב"כ הנתבעת בתאריך 15.12.93, בתשובה לשאלות הבהרה, הוא כותב: "הנכות שקבעתי היא לפי המצב הנוכחי. לא הוזכר שדרגת הנכות היא לצמיתות". ב"כ הנתבעת טוען, ששורה זו במכתב התשובה מלמדת שיש לקבוע את נכותו של התובע כנכות זמנית. לעומתו, ב"כ התובע טוען כי מחוות דעתו של פרופ' בורמן עולה כי נכותו הכירורגית של התובע היא צמיתה. 14. במחלוקת זו שבין הצדדים, הדין עם התובע. אנמק בקצרה. איש מהצדדים לא ביקש לחקור את פרופ' בורמן, ועובדה זו מותירה את ביהמ"ש בקושי מסויים, כיצד לפרש את הטעון פירוש לשם קביעת נכותו של התובע בגין החבלה בחזה: האם היא צמיתה, ואם לאו - לאיזו תקופה עתידית יש לקבוע אותה? מחד גיסא, בחוות דעתו הרפואית כתב פרופ' בורמן כי יש להעמיד את נכותו של התובע על 10%, מבלי להתייחס לשאלת הזמניות או הצמיתות; מאידך גיסא, במכתבו האמור לב"כ הנתבעת הבהיר מפורשות כי לא קבע את הנכות כנכות צמיתה, באומרו: "הנכות שקבעתי היא לפי המצב הנוכחי". עם זאת, לא בא בפני בית המשפט כל נתון המסוגל לשפוך אור על העניין: לא ברור לכמה זמן נקבעה הנכות הזו. במצב דברים זה, סברתי תחילה כי יהיה זה נכון וצודק להעמיד את הנכות הכירורגית של התובע בין שני הקצוות, קרי: 5% לצמיתות. ואולם, לאור הצהרתו של ב"כ הנתבעת לפרוטוקול (עמ' 2 מיום 10.12.95), בה הזכיר כי לתובע נכות כירורגית בשיעור 10%, בין שאר הנכויות הצמיתות שנקבעו לו, מבלי לסייג את הצהרתו בכך שלגבי נכות זו מדובר בנכות זמנית, על אף שמכתבו משנת 93' של פרופ' בורמן כבר היה מונח לנגד עיניו, סברתי שיש לקבל את עמדת ב"כ התובע בעניין זה משיקולים של מניעות; כי אך סביר הדבר בעיני, שאילו היה ב"כ התובע מסייג את הצהרתו לפרוטוקול ואומר שהנכות הכירורגית היא זמנית, היה ב"כ התובע מזמין מן הסתם את פרופ' בורמן להיחקר על חוות דעתו ומכתבו האמור. על כן אני קובע כי הנכות בשיעור 10% בתחום הכירורגי אף היא לצמיתות. ד. הנכות הנוירולוגית - פסיכיאטרית 15. ביום 20.3.91 מיניתי את ד"ר אבני כמומחה רפואי בשטח הפסיכיאטריה. המומחה בדק את התובע ביום 25.6.92, וביום 27.8.92 הוגשה חוות דעתו לבית המשפט. בחוות דעתו קבע המומחה, כי לתובע 20% נכות נפשית צמיתה בעקבות התאונה. ביום 4.10.92 מיניתי את פרופ' אברמסקי כמומחה בשטח הנוירולוגיה. פרופ' אברמסקי בדק את התובע ביום 9.11.92, וקבע לו 0% נכות בשטח הנוירולוגיה. ואולם, כפי שכבר ציינתי לעיל, מאוחר יותר התברר שלתובע נקבעו דרגות נכות לפי דין בתחום הנוירולוגיה והפסיכיאטריה ע"י וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי, וב"כ הנתבעת הגיש שתי בקשות "להוצאת" חוות הדעת האמורות של פרופ' אברמסקי וד"ר אבני מהתיק (המ' 1977/92 והמ' 2074/92 בהתאמה). לשתי בקשות אלו נעתרתי בהחלטה שניתנה על ידי ביום 21.12.92. ב"כ התובע הגיש בקשה נוספת (המ' 1999/93) למינוי מומחים בתחומים הנוירולוגי והפסיכיאטרי, ולחלופין - להחזיר את חוות הדעת של המומחים אבני ואברמסקי. בהחלטתי מיום 5.12.93 דחיתי בקשות אלו, תוך שאני מבהיר "שבשני תחומים אלו קיימות קביעות של המל"ל המחייבות בתיק זה" (מכח סעיף 6ב לחוק הפיצויים). לאור כל אלה, יש לאמץ את דרגות הנכות שנקבעו לפי דין על ידי הוועדות הרפואיות של המל"ל, ולפיהן, נכותו של התובע בתחום הנוירולוגי היא בשיעור 0%, ואילו נכותו הצמיתה בתחום הפסיכיאטרי עומדת על 20%, שמתוכם רק 10% יש לייחס לתאונה, כאשר ה - 10% הנוספים יוחסו למצבו עובר לתאונה, על רקע ליקויי השמיעה של התובע, שסבל מחרשות פרוגרסיבית מולדת (גנטית), שהחלה לתת בו אותותיה כבר בהיותו בגיל 5 ושהלכה והחמירה עם השנים. הירידה ברמת השמיעה - תחום הא.א. בטרם אשקלל את הנכות הרפואית הצמיתה של התובע עקב התאונה, עליי להתעכב תחילה על נכותו הרפואית עובר לתאונה עקב ליקויי השמיעה שמהם הוא סובל כאמור (נוסף לנכות הפסיכיאטרית הקודמת בשיעור 10%). בכתב תביעתו אמנם גילה התובע כי הוא "משוחרר מצה"ל עקב בעיות שמיעה...". אך הוא לא טען כי לאחר התאונה חלה החמרה ביכולת השמיעה שלו, וממילא גם לא טען כי "החמרה" זו סיבתה בתאונה, ואף לא ביקש למנות מומחה א.א.ג. לשם הגשת חוות דעת בתחום זה. היה זה דווקא ב"כ הנתבעת שביקש למנות מומחה בתחום זה, כדי שיחווה דעתו על מצבו של התובע עובר לתאונה (המרצה 688/94), באומרו: "מאחר והתברר לנו שהתובע סובל מחרשות מגיל צעיר מאוד... הוא לא שירת בצה"ל ויש לזה השפעה כבדה על כושר הסתגלותו" (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 10.4.94). ב"כ התובע התנגד לבקשה זו, באומרו: "לא הסתרנו את עניין החרשות. זה היה גלוי וידוע" (שם). חרף התנגדותו זו של ב"כ התובע, החלטתי למנות את ד"ר גיא כמומחה בשטח א.א.ג, בנימוק "שאין למנוע מהנתבעים לברר את השפעתה של אותה החרשות מבחינת הנכות של התובע לפני התאונה" (שם, עמ' 2). לאחר שד"ר גיא בדק את התובע ביום 2.5.94, והגיש את חוות דעתו לבית המשפט, חל מפנה בעמדתו של התובע, בבחינת שינוי חזית, כאשר טען פתאום כי חלה ההחמרה בליקויי השמיעה שלו עקב פציעתו בתאונה. ב"כ התובע טוען בסיכומיו, כי מחוות דעתו ועדותו של המומחה הממונה, כמו גם מעדויותיהם של עדים אחדים שהעידו מטעמו, "לא יכול להיות כל ספק ספיקא כי הדרדרות השמיעה של התובע, נובעת מפציעתו בתאונה ולא משום סיבה אחרת". לעומתו טוען ב"כ הנתבעת בסיכומיו, שאין כל אסמכתא רפואית לטענות התובע, וכי המסקנה העולה מחוות דעתו של ד"ר גיא ומעדותו היא, שלא חלה כל נסיגה ביכולת השמיעה עקב התאונה וכי ההחמרה ביכולת השמיעה שלו - ככל שאכן הוחמרה - סיבתה בחרשות הפרוגרסיבית שממנה הוא סובל, ושאיננה קשורה כלל לתאונה. ב"כ הנתבעת אף מזכיר כי בכתב התביעה אין זכר לסוגיית ההחמרה בשמיעה, וכי בשל כך בלבד יש לדחות את טיעונו של התובע בעניין זה, בהיותו בגדר שינוי חזית. אין לי אלא להסכים לכל טענותיו של ב"כ הנתבעת בעניין זה. אפרט את טעמיי לכך. 16. בעניין החריגה מכתב התביעה, החלטתי (עמ' 44) כי משביקשה הנתבעת מינוי מומחה רפואי בשטח השמיעה, הרי שנפתח הנושא מבחינה ראייתית ומאפשר לתובע לפרוס את כל העובדות הרלוונטיות לכך, אך הוספתי כי: "אין פירוש הדבר שיהיה זכאי לעתור לסעד שלא ביקש או לא טען לו בכתב התביעה. אבל זהו עניין נפרד. בשלב הזה בוודאי שיכול התובע לנסות להראות כפי שהוא כבר העיד, כי מבחינת כושר השמיעה שלו, מצבו לפני התאונה לא הפריע לתפקודו, או כמעט שלא הפריע לתפקודו, וזאת בתשובה לטענות הנתבעת בעניין זה. לכן העדות מותרת" (שם). ומכאן לדיון בסוגיית ההחמרה בשמיעה. בחוות דעתו כותב ד"ר גיא: "מר מור [התובע] מתלונן על ההחמרה שחלה בבעיות שמיעה אחרי שהיה מעורב בתאונת דרכים ב - 6.8.89. יש לציין שלתובע היו בעיות שמיעה מגיל 5. לאחותו יש גם בעיות שמיעה. מאז התאונה לדבריו, אינו מסוגל לעבוד ויש לו הפרעות בדיבור. לא היתה חבלת ראש ולא איבוד הכרה בזמן התאונה. נעשתה אצלנו בדיקת שמיעה ב - 2.2.94 המראה ירידה בשמיעה, יותר מימין מאשר בשמאל מסוג קליטה... עבור השמיעה מגיעה לו נכות של 60%.....עמדו לפני שתי בדיקות מבי"ח תל השומר מלפני התאונה, אחת מ- 31.3.87, והשנייה מ- 26.12.88. גם לפי בדיקות אלו יש לו אותה הנכות. השאלה שמתעוררת אם יש הרעה בשמיעתו כתוצאה מהתאונה. הבדל אחד אני מציין שיש לו כביכול שמיעה יותר גרועה בטונים הגבוהים בצד ימין. בבדיקה בהדסה ב - 2.3.94 אני מציין שיש כביכול הטבה בטונים הנמוכים בצד ימין מאותה הבדיקה. אינני חושב ששינויים אלה הם משמעותיים... כמו"כ יש להביא בחשבון שמחלת בעיות השמיעה היתה בלאו הכי מחלה פרוגרסיבית" (ההדגשות שלי - ד' ח'). המומחה כתב, כי קיימת "כביכול" הרעה בשמיעת הטונים הגבוהים בצד ימין, ו"כביכול" הטבה בשמיעת טונים, נמוכים בצד ימין, תוך שהוא מצמיד לשתי הבחנות אלה את המילה "כביכול" ומסכם באומרו "שאיננו חושב ששינויים אלו משמעותיים". העולה מן האמור, כי בחוות דעתו סבר ד"ר גיא שלא חלה החמרה באיכות שמיעתו של התובע. בעדותו בבית המשפט ביום 4.11.96 אמר ד"ר גיא, בתשובה לשאלת ב"כ התובע: "אם היתה הרעה מהתאונה, זה לא רואים את זה בבדיקות אובייקטיביות שעשינו בהדסה. אין ספק שיכול להיות, אבל זה לעתים רחוקות, הרעה בקליטה של דיבור, שלא רואים את זה במה שקוראים האודיוגרם הרגילה. אבל הקליטה יכולה להיות יותר גרועה, גם ממכה וגם ממחלה" (עמ' 60); ולמטה מכך הוא אומר: בבדיקות אובייקטיביות לא מצאתי שיש הרעה כתוצאה מהתאונה. אבל אני מודה, שיכול להיות מכה בראש שגורם לשמיעה פחות או יותר תקינה בבדיקות רגילות, אבל התפיסה של החולה לא אותו דבר, ומכשיר פחות עוזר לו. אבל גם מהמחלה יכולים להגיע לאותו שלב" (שם). ד"ר גיא הבהיר בעדותו, כי בבדיקות הרגילות (האודיוגרם) לא נתגלתה ירידה באיכות השמיעה של התובע, כאשר בחוות הדעת שלו ציין שיש להביא בחשבון ש"מחלת בעיות השמיעה" (כלשונו) היתה בלאו הכי מחלה פרוגרסיבית ראו גם עמ' 59 ו- 61 לפרוטוקול). ד"ר גיא הודה, כי אין במסקנה זו כדי לשלול מצב בו צונחת איכות השמיעה בשל ירידה ברמת הקליטה (תפיסה) של דיבור, שמתחוללת בעקבות מכה, אם כי הוא מסייג אפשרות זו לקיומה של מכה "רצינית" (עמ' 59 לפרוטוקול) ובמקרה של מכה "לא רצינית" - הוא מדבר על "לעתים רחוקות" בלבד. ד"ר גיא אומר כי במקרה זה לא היה תיעוד על פגיעה או חבלה בראש, ומסכם מפורשות: "אז הסבירות שזה לא מהמכה, אבל האפשרות קיימת" (עמ' 62 לפרוטוקול). כן אישר ד"ר גיא בעדותו כי למד מפי התובע שלפני התאונה הוא נעזר במכשיר שמיעה וכי לאחר התאונה המכשיר לא עזר לו (עמ' 59). ביום 4.11.96 הופיע בפניי ד"ר הנדלר, כעד מטעם התובע, וסיפר כי טיפל בתובע הן לפני התאונה והן לאחריה, כרופא אף אוזן גרון במסגרת קופת חולים. בעדותו ציין ד"ר הנדלר כי בשנת 88' שלח את התובע, בפעם האחרונה לפני התאונה, לבדיקת שמיעה (עמ' 75). כן ציין כי מצבו של התובע לפני התאונה היה ככל אדם רגיל, באומרו כי היו לו פה ושם בעיות של דלקות אוזן חיצוניות, כתוצאה מהמכשיר שבו הוא השתמש, וכי פרט לכך הוא לא זוכר שהיה לו דבר מיוחד לפני התאונה (עמ' 73-72). עולה מעדותו של ד"ר הנדלר - המהימנה עלי - כי התקשורת שלו עם התובע היתה כמו עם כל אדם רגיל, חרף ליקויי השמיעה שלו, שחייבו אותו להעזר במכשיר האזנה. עדותו זו של ד"ר הנדלר עולה בקנה אחד עם עדותם של פינקוס מיכאל (עמ' 3-2) ובנימין שפיק (עמ' 4-3). עוד העיד ד"ר הנדלר, כי לאחר התאונה התובע ביקר אצלו ארבע פעמים, כאשר הפעם הראשונה היתה ביום 18.10.93, למעלה מ- 4 שנים לאחר התאונה, וכי בביקור הראשון שלח אותו לבדיקת שמיעה, לאחר שהתובע התלונן בפניו על החמרות ביכולת השמיעה שלו (עמ' 74). כן ציין ד"ר הנדלר, על סמך כרטיס הא.א.ג. של קופ"ח שהיה מונח בפניו, כי כבר בשנת 90', השנה הראשונה שלאחר התאונה, ביקר התובע אצל רופא א.א.ג. אחר בקופ"ח, וכי גם אותו רופא ציין בכרטיס על החמרה בבעית השמיעה של התובע (עמ' 74). לאור כל אלה, אני קובע כי לאחר התאונה - להבדיל מעקב התאונה - אכן חלה הידרדרות ביכולת השמיעה של התובע, הנובעת בעיקרה מכך שהוא נאלץ היום "לקרוא שפתיים" כדי לקלוט דיבור, כפי שהתובע עצמו העיד על כך: "אני חייב לקרוא שפתיים ואם ידברו מאחורי גבי או בטלפון אני לא אשמע ברור ואני אבקש שיחזרו על זה בשנית ואני עדיין לא שומע ואני שומר את זה בפנים וזה מאוד מאוד מעצבן ומרגיז" (עמ' 44). במאמר מוסגר אעיר, כי במהלך עדותו של התובע בפניי יכולתי להתרשם כי אין לו בעיה לשמוע כאשר הוא יכול לראות את תנועת השפתיים של המדבר אליו, אך שמתי ליבי גם לכך שמידי פעם יש לו שיבוש בהגיית המילים - כגון "מעזבן" במקום מעצבן. ברם, כפי שהתובע עצמו הסביר זאת, זה "יותר כתוצאה ממצב של מתח נפשי שאני נמצא עכשיו", וכי בעת שהמתח איננו התופעה הזאת לא קיימת (עמ' 45-44). ובחזרה לגוף הדברים: חרף קביעתי כי חלה כאמור החמרה ביכולת השמיעה של התובע לאחר התאונה, הרי שלאור חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט (ד"ר גיא) ועדותו בפניי, אני מוסיף וקובע במקביל, שסיבתה של החמרה זו נעוצה במחלה החרשות הפרוגרסיבית שממנה סובל התובע מאז ילדותו, ולא כתוצאה מהתאונה. ואזכיר שוב, כי התובע לא טען כלל בכתב תביעתו כי חלה הרעה בשמיעתו לאחר התאונה, כל שכן לא כי סיבתה נעוצה בתאונה. למעשה, כל טענותיו בעניין זה הן בבחינת "טענות כבושות", שאין לייחס להן משקל, משלא ניתן גם כל הסבר מצידו מדוע לא טען אותן בכתב התביעה ומדוע העלה אותן לראשונה רק לאחר שהמומחה בתחום א.א.ג. - שמונה לפי בקשת הנתבעים חרף התנגדות ב"כ התובע - הגיש את חוות דעתו. סיכום הנכות הרפואית המשוקללת 17. עקב התאונה סובל התובע מהנכויות הבאות: 43% בתחום האורטופדי; 10% בתחום הפסיכיאטרי; 10% בתחום הכירורגי. ואולם, בשים לב לכך שלפני התאונה סבל מנכות בשיעור 60% בגין ליקויי השמיעה המולדים שלו, וכן מנכות בשיעור 10% בתחום הפסיכיאטרי (64% במשוקלל), הרי שיש לחשב את הנכות המשוקללת בהתייחס ל- 36% הבריאים שנותרו לו לפני התאונה. על טכניקה זו, לחישוב נזק שנגרם לאדם שסבל מנכות קודמת, כתב כב' השופט בך: "בתביעת נזיקין אנו מבקשים לבדוק מהו הנזק הרפואי שנגרם לנפגע בתאונה, ולשם כך אנו מבררים מה שעור הנכות שגרמה לו התאונה וכיצד היא משפיעה על מצבו הכללי של אותו נפגע לאור מצבו הרפואי הקודם. במקרה כזה ייקבע נזקו של נפגע שנגרם לו נזק רפואי של 40% והיתה לו נכות קודמת בשעור 20% ל - 32% (40% מתוך 80%). כך הדבר בקביעת שעור הנכות לצורך חוק הביטוח הלאומי (ר' תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי-עבודה) תשט"ז - 1956 )" (ע"א 682/82 בן אריה נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לז(3) 589, פסקה 8). 18. יישום טכניקה זו בחישוב נכותו הרפואית המשוקללת של התובע מתבצע בענייננו כך: 43% נכות אורתופדית נגרע מסך של 36% (100% פחות 64%), והתוצאה היא 15.48%; יש להמשיך בחישוב באופן זה, עם שיעורי הנכות הפסיכיאטרית (10% מתוך 20.5%) ושיעור הנכות הכירורגית (10% מתוך 18.47%). התוצאה הסופית היא, שהגריעה היא בשיעור 15.48% + 20.05% + 1.84% = 19.57% נכות רפואית משוקללת. כך יהא החישוב "לפי הספר", ולצורך הפיצוי על הנזק הלא ממוני בלבד. הנכות התפקודית וכושר השתכרותו של התובע לפני התאונה 19. ואולם, נתון זה אינו משקף נאמנה את הפגיעה התפקודית שפגעה התאונה בתובע - בהשוואה למצבו עובר לתאונה - וזאת בהתחשב בנכותו האורטופדית הגדולה (43%), אליה מצטרפות גם הנכות הכירורגית (10%) והנכות הנפשית (10%). כידוע, שיעור הנכות הרפואית של הנפגע הוא אומדן שיש בו בדרך כלל כדי להנחות את בית המשפט בבואו לקבוע את נכותו התפקודית, אולם, באותם מקרים בהם מתרשם בית המשפט כי שיעור המוגבלות התפקודית של הנפגע עולה על שיעור נכותו הרפואית, עליו לקבוע בהתאם את שיעור נכותו התפקודית, כמפתח לחישוב אובדן כושר השתכרותו העתידי, אף כי בית המשפט יכול לקבוע את אובדן כושר ההשתכרות כתוצאה מהתאונה גם ללא הזדקקות לשיעור הנכות התיפקודית (וראו פסק דינו של כב' השופט אור בע"א 304/93 גירוגיסיאן נ' רמזי). על בית המשפט לנסות ולהגיע לאומדן המדויק ככל האפשר בכימות המוגבלות התפקודית של התובע, בזיקה לגריעה שחלה בכושר השתכרותו עקב כך, תוך התחשבות בנכותו הקודמת, כעולה מדברי כב' השופט מצא: "הווי אומר: מקום שנכותו של הנפגע אמורה לשקף את מידת הגריעה מכושר השתכרותו, תובא בחשבון כל נכות קודמת בה לקה לפני התאונה. שהלוא מצב בריאותו וכושר השתכרותו של מי שלקה בנכות קודמת אינם כמצב בריאותו וככושר השתכרותו של אדם בריא; ודרגת הנכות הנקבעת לו מיועדת לבטא את השינוי שחוללה הפגיעה, במצבו הרפואי או בכושר השתכרותו, ביחס למצבו הרפואי וכושר השתכרותו הקודמים" (ע"א 589/89 רקוביצקי נ. יעקובוב ואח', פ"ד מז(1) 726, פסקה 9). 20. על פי עדותו של התובע, בשנתיים שלפני התאונה הוא עבד במספר מקומות עבודה וגם הקדיש את רוב הזמן לנסיונותיו לשיפור ציוני בגרות ולהשלמת שני ציוני בגרות - באנגלית ובמתמטיקה - שחסרים לו על אף שסיים בית ספר תיכון. על פי עדותו, בעת קרות התאונה, היה בדרכו מת"א לירושלים כדי להרשם למכינה הקדם אקדמאית. התובע לא הציג שום מסמך כדי להוכיח כי אכן זו היתה מטרת נסיעתו, כפי שגם לא הוכיח כי למד לצורך שיפור בגרויות והשלמת הבגרויות שחסרו לו, על אף שטען כי למד בבי"ס ערב בתיכון "רון" בהרצליה, כך שלא היתה כל בעיה להמציא אישור בכתב של בי"ס זה כי אכן למד שם. לאור כל אלה, אין אני מוכן לקבוע ממצא לטובת התובע בכל אלה על סמך עדותו בלבד. עוד העיד התובע, כי לפני התאונה נסע לארה"ב כדי להיבחן במבחני קבלה לאחת האוניברסיטאות שם - ועמד בהם בהצלחה. גם בעניין זה אין אני מוכן לקבוע ממצא לטובת התובע על סמך עדותו בלבד (בהעדר כל מסמך בכתב לתמוך בה). לגבי עבודתו לפני התאונה העיד התובע כי עבד בשלושה מקומות עבודה שונים: חברת תיירות, חברת הביטוח "אבנר" ובמסעדה בשם "יונס", שאביו היה שותף בה. לגבי שני מקומות העבודה הראשונים, הרי שגם לגביהם אין אני מוכן לקבוע ממצא לטובת התובע על סמך עדותו בלבד, שוב בשל כך שהתובע לא הציג כל תעוד כדי לתמוך בה. לעומת זאת, אני קובע כממצא כי התובע עבד במסעדת "יונס", כאחראי משמרת, שלוש פעמים בשבוע בלבד, במשך ארבעת החודשים מרץ-יוני 89' (וכזכור, התאונה ארעה ביולי 89'). זאת, משום שעדותם של התובע ואביו בדבר עבודתו במסעדה כאמור, נתמכת גם בעדותם של פינקוס מיכאל ובנימין שפיק, שאין לי כל סיבה לפקפק במהימנותם. עם זאת, אין אני מוכן לקבוע כממצא כי התובע השתכר 1,453 ש"ח לחודש ברוטו בממוצע, בעת עבודתו במסעדה. הנימוקים לכך הם בקצרה שלושת אלה: ראשית, לא הוצג לי מסמך מזמן אמת שהתובע אכן השתכר סכום זה. האישור בכתב "לכל מאן דבעי" של המסעדה עצמה (אשר צורף לתחשיבי הנזק של ב"כ התובע) אינו מהימן עלי, משום שאינו נושא תאריך ומשום שהוצא כאמור על ידי המסעדה עצמה (שאביו היה שותף בה). שנית, גם תלושי המשכורת מהמסעדה שהציג ב"כ התובע לב"כ הנתבעים במהלך הדיון (ואשר לא הוגשו לבית המשפט) גם הם אינם מהימנים עלי, משום שגם הם לא נשאו תאריך (וראה תגובת ב"כ הנתבעים בעמ' 49 לפרוטוקול). שלישית, התובע העיד את מר שי עובד, כלכלן המנהל משרד ליעוץ בתחום המזון, כדי להראות שגובה משכורתו מהמסעדה כנטען על ידו, לא נעוצה בכך שעבד במסעדה שאביו היה שותף בה, אלא שיקפה נכונה את המשכורת המשולמת לאחראי משמרת במסעדה. ואולם, לא זו בלבד שמר שי עובד לא הציג כל מסמכים להוכחת גובהן של המשכורות שעליהן העיד, ולא זו בלבד שהתובע נמנע מלהעיד אחד מבעלי המסעדות שאליהן התייחס העד בעדותו (על אף שב"כ התובע הצהיר לפרוטוקול שבעל המסעדה כאמור יבוא ויעיד: עמ' 36), אלא שעדותו של עד זה דווקא מאששת את טענת ב"כ הנתבעים, כי אם אכן שולם לתובע שכר כנטען על ידו, הרי שהדבר נבע מכך שאביו היה שותף במסעדה וכי שכר זה לא משקף את השכר המקובל בגין עבודה כאחראי משמרת במסעדה. במה דברים אמורים: על פי עדותו של עד זה (שי עובד), שהעיד ביום 12.11.95, משכורתו הממוצעת של אחראי משמרת במסעדה היא כ- 3,700 ש"ח ברוטו לחודש (עמ' 36). השכר הממוצע במשק באותה עת עמד על סך של 4,223 ש"ח. כלומר, שמשכורתו ברוטו של אחראי משמרת באותה עת עמדה על 88% מהשכר הממוצע במשק. כנגד זה, השכר הממוצע במשק בחודשים מרץ-יוני 89' (בממוצע) היה 1,875 ש"ח. התובע טוען כזכור כי שולמה לו משכורת של 1,453 ש"ח, הווה אומר, כ- 78% מהשכר הממוצע במשק באותה עת. אם נזכור, כי התובע עבד רק שלושה ימים בשבוע באותם חודשים, נמצא כי אילו היה עובד שבוע שלם משכורתו היתה כפולה, דהיינו: 2,906 ש"ח לחודש ברוטו, כלומר משכורת הגבוהה מהשכר הממוצע במשק באותה עת בשיעור 56%. לאור כל אלה, אני קובע כי התובע לא הצליח להוכיח מה היתה משכורתו הלכה למעשה מעבודתו במסעדה בארבעת החודשים שקדמו לתאונה, וכי אם אכן שולם לו סכום של 1,453 ש"ח, הרי ששכר זה אינו משקף תמורה סבירה ומקובלת עבור עבודתו במסעדה, כי אם עודף תמורה שמקורה בכך שאביו היה שותף במסעדה. נכותו התפקודית של התובע והפגיעה בכושר השתכרותו עקב התאונה 21. התובע העיד בבית המשפט, כי בעקבות התאונה הוא סובל מכאבי גב קשים לאחר ישיבה, כפיפה או הליכה למרחקים (עמ' 21-20), ולמעשה כל הזמן (עמ' 39 לפרוטוקול). כן העיד כי הוא לא יכול להרים משאות כבדים או לעשות כל פעולה אשר מאמצת את עמוד השדרה שלו, וכי רק במצב של שכיבה אפרקדן, הכאב יורד לרמה מינימלית שאפשר לחיות איתו (שם). לדבריו הוא יכול לתפקד רק בצורה משולבת, פעם לשבת, פעם לעמוד, פעם ללכת "עד למצב שהכאב מתגבר ואני מוכרח לשכב". עדותו זו של התובע מהימנה עלי בעיקרה, על אף הערתו של ד"ר פלבסקי כי הוא נוטה להגזים בסבלו, וזאת לנוכח נכותו האורטופדית הגבוהה (43%), ובשים לב גם לנכותו בתחום הכירורגי והנפשי, שאף הן מגבילות את תפקודו. יתר על כן, עדותו של התובע על סבלו מהכאבים בגב גם נתמכה בעדותו של ד"ר לייטנר, הרופא המטפל בו מאז שנת 94', אשר העיד כי נתן לתובע טיפולים נגד כאבים, אשר כללו טיפולים תרופתיים ופיזיותרפיים (עמ' 77). ב"כ התובע הציע להכיר, בגין נכויות אלו, בנכות תפקודית בשיעור של 50% (גם אם בית המשפט יתעלם מההחמרה ביכולת השמיעה של התובע לאחר התאונה) ולחשב את הגריעה בכושר השתכרותו בהתאם. לעומתו, ב"כ הנתבעת הציע לקבוע כי הנכות התפקודית והירידה בכושר השתכרותו, עקב התאונה, תועמד על שיעור 28% משיעור השתכרותו (או כושר השתכרותו) של התובע לפני התאונה; וזאת, בהתחשב בנכותו הקודמת עובר לתאונה - ובמיוחד הנכות הגבוהה בתחום השמיעה (60%), מה עוד שהמומחה מטעם בית המשפט גם ציין במהלך עדותו כי "יש אפילו לחשוב שבעתיד, בגילו, יהיה לו עוד יותר גרוע", באומרו כי זה התהליך הטבעי של המחלה (עמ' 61). 22. לאחר ששקלתי את טענות ב"כ הצדדים בעניין זה, על רקע כל החומר שבפני, באתי למסקנה כי יש לקבל את עמדתו של ב"כ התובע בעניין זה ולקבוע כי הנכות התפקודית של התובע כתוצאה מהתאונה היא בשיעור 50%, וכי בהתאם לכך יש לחשב את הגריעה מכושר השתכרותו לאחר התאונה, לעומת כושרו להשתכר לפני התאונה. אנמק. ראשית, לאור נכותו האורטופדית הגבוהה של התובע (43%), ולאור נכותו בתחום הכירורגי (10%) ונכותו הפסיכיאטרית (10%), הנובעות כולן מהתאונה, נראה לי כי העמדת נכותו התפקודית והפגיעה בכושר השתכרותו על 50% תהא סבירה ונכונה במכלול נסיבות מקרה קשה זה. שנית, אין אני מתעלם מנכותו הגבוהה של התובע בתחום השמיעה קודם לתאונה (60%), נכות שהחמירה ועוד צפויה להחמיר עם השנים; אך אין פירוש הדבר כי נכות זו פגעה באותו שיעור ביכולת התפקוד של התובע ובכושר השתכרותו. התרשמתי מהתובע - שהעיד בפניי בשלוש ישיבות נפרדות - כי הוא אדם אינטליגנטי ובעל יוזמה. כך, חרף נכותו הגבוהה בתחום השמיעה הוא הצליח לסיים בשנת 89' - לפני התאונה - קורס מקדמי מכירות ויחסי ציבור של התאחדות המלונות בישראל, אשר נמשך 5-4 חודשים (עמ' 47) ואף קיבל תעודה המעידה על כך (נ3/). נוסף לכך, התובע גילה יוזמה בהליכים שהתנהלו במסגרת תיק זה, כאשר הגיש כאמור בעצמו תגובה לסיכומי הנתבעים (אף כי ניכר מתוכה שהוא נעזר בעו"ד לצורך כתיבתה), וכאשר יזם גם לאחר הסיכומים ישיבה לצורכי פשרה (ישיבה שנתקיימה אך לא נסתייעה). אין ספק כי נכותו הגבוהה בתחום השמיעה, שהוחמרה ועוד תלך ותחמיר, היתה מגבילה אותו גם לולא התאונה, בין היתר בכך שהיתה מגבילה אותו לעיסוקים שבהם התקשורת המילולית - לרבות ובעיקר תקשורת דרך הטלפון והאינטרקום - היא חיונית (משום שהוא נאלץ לקרוא שפתיים כדי לקלוט דיבור). אך, שוב, אין פירוש הדבר שהוא לא יכול היה למצוא לעצמו עיסוק - בין כעצמאי ובין כשכיר - בתחומים שבהם התקשורת המילולית פחות חשובה, כגון בתחום המחשבים (ולקיים תקשורת טלפונית בעזרת מזכיר או מזכירה). והראיה לכך, שהתובע עובד (כקבלן עצמאי) מאז מאי 95' במסגרת שירות הדואר, כממיין דואר ומחלק מכתבים, בהיקף של 4 שעות ביום, כאשר משכורתו נקבעת לפי מספר הימים שבהם הוא עובד בחודש. הכנסתו ברוטו בחודשים מאי-ספטמבר 95' מעבודתו זו היתה כלהלן: מאי - 860 ש"ח; יוני - 1,219 ש"ח; יולי - 1,173 ש"ח; אוגוסט - 1,220 ש"ח; ספטמבר - 1,273 ש"ח. עם זאת יש להעיר, כי התובע מתקשה גם בביצוע עבודה זו, הן מחמת הקושי ללכת למרחקים ארוכים ברגל, מחמת הנכות האורטופדית שלו כתוצאה מהתאונה (ולא התעלמתי מדו"ח החוקרים הפרטיים נ5/, שגובתה בקלטת הוידאו נ4/), והן מחמת קשיי התקשורת שנתקל בהם כאשר הוא נאלץ לדבר באינטרקום עם הממוענים של דברי הדואר שהוא מחלק (עמ' 56). שלישית, התובע גם הוציא בסוף 1991 רשיון נהיגה (עמ' 53), חרף הנכות הגבוהה שלו בתחום השמיעה וחרף הנכות שלו בתחום הנפשי - הן זו שמלפני התאונה והן זו שבעקבות התאונה. לאור כל האמור, סברתי כי יהיה זה נכון להעמיד את נכותו התפקודית של התובע ואת הגריעה בכושר השתכרותו עובר לתאונה - ולולא התאונה - על שיעור של 25% בלבד. כלומר שהבסיס לחישוב הפסד השתכרותו עקב התאונה יעשה לפי כושר השתכרות של 75% עובר לתאונה. הסתמכות על השכר הממוצע במשק לחישוב אובדן ההשתכרות 23. התובע, רווק, נפגע בתאונה עת היה בן 20, דהיינו אדם צעיר אשר טרם הספיק לבסס לעצמו משלח יד או לרכוש מקצוע. כפי שכבר קבעתי לעיל, התובע לא הצליח להוכיח מה היתה הכנסתו בשנתיים שקדמו לתאונה. בסיטואציה כמו זו, לא יכול בית המשפט להיעזר בזרם ההכנסות ההיסטורי של הנפגע על מנת לחשב באמצעותו את אובדן כושר ההשתכרות. במלים אחרות: בית המשפט אינו מסוגל להסיק מסקנה בדבר שיעור ההכנסה העתידי שהיה צפוי לתובע לולא היה נפגע בתאונה. במצב שכזה, נוהג בית המשפט לפנות לשכר הממוצע במשק, ולחשב ממנו את אובדן כושר ההשתכרות כאומדן סביר. יפים לעניין זה דברי השופט אור, בפסק דין שניתן על ידו בחודש מאי אשתקד: "בהעדר נתונים לגבי כושר השתכרותו של הניזוק לפני התאונה - כגון במקרים של קטין או אדם צעיר אשר טרם יצא לשוק העבודה - נזקק בית המשפט לא אחת להנחה שכושר השתכרותו של הניזוק זהה לגובה השכר הממוצע במשק" (ע"א 2099/94 חיימס נ. "אילון" חברה לביטוח בע"מ, בפסקה 8 לפסק הדין). דברים דומים אמר השופט אור גם בפרשה אחרת: "באין אינדיקציות ברורות ומשכנעות לכושר השתכרות שונה, הדרך של הסתמכות על גובה השכר הממוצע במשק כקנה מידה לכושר השתכרותו של הקטין הינו הכרח לא יגונה. הוא הדין במקרה של מי אשר טרם בחר בדרכו המקצועית, ואין אינדיקציה שתצדיק הגדלה או הקטנה של כושר ההשתכרות מהשכר הממוצע במשק, כמו במקרה של צעיר שנפגע בתקופת שרותו בצה"ל, אשר עוד לא בחר את דרכו המקצועית, וטרם החל להשתכר למחייתו" (ע"א 142/89 גמליאל נ. אושיות חברה לביטוח בע"מ, פסקה 2 לפסק הדין). 24. לאור כל מה שכבר אמרתי לעיל, באתי למסקנה כי יש לקבוע את בסיס הפיצוי לתובע על 75% מהשכר הממוצע במשק - הן לעבר והן לעתיד (כממוצע לשתי התקופות גם יחד), כאשר אני דוחה בזה בשתי ידיי את טענתו של ב"כ התובע כי יש לפסוק לו את הפיצויים בגין הפסד השתכרות בעתיד לפי כפל השכר הממוצע במשק, ולעבר - לפי השכר הממוצע במשק. כן אני דוחה את טענת הנתבעים שיש לפסוק את הפיצויים בגין ראש נזק זה בשיעור של 28% מהשכר הממוצע במשק. הפסד כושר השתכרות בעתיד 25. יש לחשב את אובדן כושר ההשתכרות של התובע מהיום ועד הגיעו לגיל 65, בשיעור של 37.5% (מחצית של 75%) מהשכר הממוצע במשק, העומד כיום על סך 5,493 ש"ח (להלן - הסכום החודשי). מסכום חודשי זה יש לנכות מס הכנסה בשיעור החל עליו, אך לא יותר מ- 25% (להלן - הסכום הבסיסי). את הסכום הבסיסי יש להוון בשיעור של 3% לשנה. אני פוסק איפוא לתובע את הסכום הבסיסי כשהוא מהוון עד לחודש אפריל שנת 2014. הפסד השתכרות בעבר 26. בגין הפסדי השתכרות בעבר אני פוסק לתובע את הסכומים הבאים: א. מיום התאונה ועד לתום שבעת החודשים שאחריהם (6.2.90), יש לפסוק לתובע פיצוי מלא בשיעור 100%. לפיכך אני פוסק לו עבור שבעת חודשים אלה פיצוי בשיעור כפל הסכום החודשי (להלן - כפל הסכום החודשי). מכפל הסכום החודשי יש לנכות מס הכנסה בשיעור החל עליו, אך לא יותר מ- 25% (להלן - כפל הסכום הבסיסי). אני פוסק איפוא לתובע, בגין הפסד השתכרות בעבר, את כפל הסכום הבסיסי לחודש, עבור שבעת החודשים הראשונים שלאחר התאונה. ב. מיום 6.2.90 ועד היום (102 חודשים), יש לפצות את התובע על אובדן כושר השתכרות בשיעור הסכום הבסיסי (כהגדרתו בסעיף 25 לעיל) כפול 102 חודשים. הסכומים לפי סעיפי משנה א' ב' שבסעיף זה, ישאו ריבית כחוק החל מאמצע התקופה ועד היום. הנזק הלא ממוני 27. אני פוסק לתובע פיצוי בשיעור 19.57% (שיעור הנכות הרפואית המשוקללת) מהפיצוי המירבי בגין ראש נזק זה, כערכו כיום, בצירוף ריבית חוקית מירבית מיום התאונה ועד היום, ובנוסף לכך, פיצוי בגין 45 ימי אשפוז כערכם היום, בתוספת ריבית כאמור. ניידות 28. טוען ב"כ התובע, כי יש לפסוק למרשו פיצוי בסך של כ - 500 ש"ח לחודש בגין נסיעות במונית, המתחייבות, לדבריו, מחומרת הפציעה בגבו ומהקושי להלך מרחקים גדולים. נראה לי כי אין להיענות לבקשה זו: התובע מסוגל ללכת מרחקים סבירים בעצמו, יש לו רשיון נהיגה, והוא מסוגל לנוע גם באמצעות התחבורה הציבורית (אוטובוסים), כפי שהוא עצמו העיד על כך וכפי שגם עולה מדו"ח חב' החקירות (נ5/). נוסף לכך, התובע גם הרבה לטוס לחו"ל מאז התאונה. כל אלה מעידים כי אין לו קשיים של ממש לנייד את עצמו בתחבורה הציבורית למרחקים. הפציעה בגבו של התובע, כפי שהעיד על כך ד"ר פלבסקי, אינה צפויה להחמיר (עמ' 67 - 68). לפיכך אני נמנע מלפסוק לו פיצויים בגין ניידות. החזר הוצאות 29. התובע מבקש סכום של 180,000 ש"ח (משוערך ליום הגשת סיכומי ב"כ התובע) כהחזר הוצאות שהוציאו הוא והוריו בגין התאונה. ב"כ התובע טוען, כי הקבלות, המוכיחות כי סכום זה אכן הוצא במהלך השנים, הומצאו לב"כ הנתבעת, אך זה לא הגיב עליהם, ומכאן שיש להיענות לבקשתו. לעומתו טוען ב"כ הנתבעת, כי הקבלות האמורות מוכיחות כי התובע החזיר למל"ל - נכון ליום כתיבת סיכומיו - סכום משוערך שלא עולה על 80,000 ש"ח, עליו הוא מוכן להוסיף 10,000 ש"ח נוספים. יש לציין, כי במהלך הדיונים שנערכו לא נחקרו התובע או אביו על ההוצאות שהוציאו במשך השנים, כאשר ב"כ הנתבעים אף הצהיר לפרוטוקול כי הוא יבדוק את הקבלות ואם לא תהיה לו התנגדות לעצם ההוצאה "אני מניח שאני אסכים" (עמ' 9-8). בנסיבות אלו, ומשלא הביע ב"כ הנתבעים התנגדות להוצאה כלשהי, לאחר שקיבל את הקבלות לרשותו לצורך בדיקתן, יש לפסוק לתובע את מלוא ההוצאות לפי הקבלות. דא עקא, שהקבלות עצמן לא הוגשו לבית המשפט. על כן אני פוסק בזה כי התובע זכאי להחזר מלא של ההוצאות לפי הקבלות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בגין כל קבלה וקבלה, מיום הוצאתה ועד היום (ואם תתעורר מחלוקת בעניין זה בין ב"כ הצדדים, הרי שהתובע יהיה רשאי להגיש את הקבלות לבית המשפט כדי שיתקבלו כמוצג בתיק זה לצורך הוצאתו לפועל של פסק הדין). טיפולים רפואיים בעתיד 30. התובע טוען, כי בגין הטיפולים הרפואיים להם יזדקק בעתיד (כגון פיזיותרפיה), ובגין מימון רכישת תרופות, זכאי הוא לפיצוי מצטבר בסך של 75,000 ש"ח (עמ' 13 לסיכומיו). לטענה זו מתנגדת הנתבעת מכל וכל. לשיטתה, כל הטיפולים הרפואיים להם יזדקק התובע בעתיד - אם בכלל יזדקק - מכוסים ע"י הביטוח הרפואי של התובע. את טענות התובע בעניין הטיפולים הפיזיותרפיים יש לדחות: מחקירת הפיזיותרפיסט, מר דורון, עולה כי הוא אינו מחייב את התובע בדמי הטיפול, אלא גובה אותם ישירות מקופת חולים לאומית (עמ' 32), הווה אומר: הטיפולים הללו נכללים במסגרת הביטוח הרפואי בו מבוטח התובע. בעניין הוצאות רפואיות בעתיד: התובע לא הוכיח כי יזדקק לטיפולים רפואיים בעתיד, ואין בחוות הדעת הרפואיות, או בעדותם של המומחים מטעם בית המשפט, זכר לטיפולים שכאלה. לפיכך אני דוחה את כל טענותיו ותביעותיו של התובע בעניין זה. ניכויים 31. מסכומי הפיצויים שנפסקו לעיל יש לנכות את קיצבת הנכות הכללית אשר שולמה לתובע בעבר (מיום 19.5.91 - לאחר התאונה), ותשולם לו בעתיד, על ידי המל"ל (וראה תעודת עובד ציבור של עובדת המל"ל אושרה קידר מיום 23.12.96 שצורפה לסיכומי הנתבעים). ואולם, הנכות בגינה מקבל התובע את קיצבתו כוללת גם את נכותו מלפני התאונה. במצב דברים דומה לזה פסקה כב' השופטת שטרסברג-כהן (בכהונתה כשופטת בבית המשפט המחוזי בחיפה), כי יש לנכות מסכום הפיצויים המגיע לתובע אך ורק החלק היחסי מתוך הנכות אשר מיוחס לתאונה (ת"א (חי') 1194/81 אשתר נ' קרטה, פ"מ תשמ"ז ג 460, בעמ' 468). בענייננו קבע המל"ל לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור 78%, ואובדן כושר השתכרות בשיעור 75%, בגין הנכויות מלפני התאונה ולאחריה גם יחד. בנסיבות אלו, ובאם בית המשפט יקבע בפסק דין זה כי כושר השתכרותו של התובע עובר לתאונה היה גבוה מהשיעור של 35% מהשכר הממוצע במשק (כפי שאכן קבעתי), מבקש ב"כ התובע בסיכומיו לקזז את מלוא הקצבה (בהסתמכו לעניין זה על פסק דינו של כב' השופט שטרוזמן בת"א (ת"א) 378/88 פריזאת נ' עיריית רמת גן). לעומתו, ב"כ התובע מציע בסיכומיו כי בית המשפט ינכה רק מחצית מקצבת הנכות הכללית. לאור פסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן, נראה לי כי הצעתו של ב"כ התובע מיטיבה עם הנתבעים. לפיכך, אני קובע בזה כי מסכום הפיצויים שנפסקו לתובע תנוכה מחצית מקצבת הנכות הכללית - לעבר ולעתיד - בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק בגין התשלומים שקיבל התובע על חשבון קצבה זו מאז שהחל לקבלה ועד היום. חישוב הניכוי ייעשה על בסיס חוות דעת עדכנית של האקטואר מטעם הנתבעת, מר שי ספיר, אשר תומצא לבית המשפט על ידי ב"כ הצדדים בתוך 30 יום מהמצאת פסק דין זה לידיהם. אם תתגלה מחלוקת בענין זה יוכל כל אחד מב"כ הצדדים לפנות לבית המשפט, בתוך 20 יום מהמצאת האקטואריה העדכנית לידיהם, בבקשה למתן הוראות. II תביעתו של התובע 3 (אביו של התובע) 32. המומחה הממונה מטעם ביהמ"ש, ד"ר אבני, קבע לתובע 3 10% נכות פסיכיאטרית בעקבות התאונה, למשך 6 שנים בלבד. לטענת ב"כ התובע 3, יש לפצות את התובע 3 בגין נזק זה בסכום גלובלי של רבע מליון שקל! לגישת הנתבעת, אין בשיעור נכות זו כדי לכלול את התובע 3 במעגל הנפגעים הזכאים לפיצוי עפ"י הלכת "אלסוחה", אשר תחמה את הגבולות בשאלת פיצוי קרוביהם של נפגעים בגין נזק נפשי שנגרם להם בעקבות היפגעות יקיריהם בתאונת דרכים (רע"א 452,444/87 ; ע"א 80/88 אלסוחה נ. עזבון המנוח דוד דאהן ז"ל ואח', פ"ד מד(3) 409). הדין עם הנתבעת. בעשותנו שימוש בפתח שפתח ביהמ"ש העליון בפרשת אלסוחה לקרוביהם של נפגעים המבקשים פיצוי בגין נזק נפשי, יש לנהוג משנה זהירות: על בית המשפט להקפיד שלא לפתוח פתח כרוחבו של היכל לדין שאינו רצוי, אשר יחטיא את הגיונה ומטרתה של ההלכה שנפסקה שם. בפסק דינו כתב כב' השופט שמגר, כי כאשר מתבקש פיצוי על נזק נפשי, שנגרם לקרובו של נפגע בתאונה, על הנזק לענות על ההגדרה של "מחלת נפש", או נזק חמור אחר: "מבלי לקבוע מסמרות בעניין, נראה לי כי ישנם טעמים כבדי משקל לצמצום הנזקים בני הפיצוי לתגובות נפשיות מהותיות (במובחן מתגובות אנושיות שליליות אשר מי שחש אותן מסוגל להתמודד ולהתגבר עליהן בכוחות עצמו), למשל, מחלת נפש כפשוטה (פסיכוזיס) ומקרים ברורים וקשים ואף משמעותיים מבחינת מישכם, של פגיעות נפשיות רציניות (נוירוזוס), גם אם אינן עולות כדי מחלת נפש. שאלה זו תחזור בוודאי ותתברר בבתי המשפט מעניין לעניין, בשים לב לנסיבותיו ולעדויות מומחים רפואיים אשר יובאו לעניין זה. אולם, ברור כי מקרים שאינם בגדר פסיכוזיס מוכרת יכולים לשמש יסוד לתביעה רק במקרים ברורים וקשים". בנסיבות העניין אין מנוס מהמסקנה, כי הנזק שנגרם לתובע 3 אינו עונה על הגדרה זו. בחוות דעתו של ד"ר אבני בעניינו של התובע 3 הוא כותב: "עם כל הפתאומיות בה נודע לו על הפגיעה של הבן לא הגיב האב הנבדק כאן בתסמונת פוסט טראומתית. הוא סובל מתגובות - דכאון על הפגיעה והסבל שהם מנת חלקו של הבן" (עמ' 2 לחוות דעתו). בעדותו בבית המשפט הבהיר ד"ר אבני כי "במקרה שלפנינו יש דכאון תגובתי, שהוא דומה למצב אבל... לפיכך עשיתי הערכה כדי לא לקפח את האיש וחשבתי ששש שנים זה זמן סביר ואני מניח שהנכות הנפשית שלו עקב התאונה תחלוף" (עמ' 28). ד"ר אבני גם היה נחרץ בדעתו כי אין מקום לכך שיבדוק את התובע 3 מחדש (עמ' 30). לאור כל אלה, נראה לי כי יש לדחות את תביעתו של האב לפיצויים בגין הנכות הנפשית (בשיעור 10%) שנקבעה כנכות זמנית לתקופה של 6 שנים (והשוו לע"א 642/89 עזבון המנוח מאיר שניידל ז"ל נ' עיריית חיפה, פ"ד מו (1) 470, וכן לע"א 4446/90 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' יעל ברנע). הערות נעילה: בשעת נעילה מאוחרת זו, מבקש אני לומר כי צר לי מאוד על מר גורלו של התובע, שהיה קורבן לפיגוע טרור נתעב ואשר סובל גם מאז ילדותו מליקויי שמיעה מולדים שנגזרו עליו מידי שמים. אך צר לי גם על כך שהתובע השקיע את מיטב שנותיו כאדם צעיר בתביעה זו, בעקבות החלטתו להמיר את מסלול תביעתו כלפי המוסד לביטוח לאומי, מכח זכאותו כנפגע פעולת איבה, בתביעתו לפי חוק הפיצויים. אינני יודע אם בעשותו כן יצא נשכר מן הבחינה הכספית אם לאו. אך, אחרי ככלות הכל, לא הכסף הוא העיקר, אלא שיקומו של התובע מפציעתו בפיגוע והשתלבותו במעגלי החיים והעבודה. תחושתי היא, כי אילו היה ממשיך במסלול תביעתו במוסד לביטוח לאומי ומסתייע בשרותי השיקום שלו, סיכוייו להשתקם היו טובים יותר. צר לי שלא כך התפתחו הדברים, אך את הנעשה אין להשיב. אין לי אלא להתנחם בכך שבתיקון מס' 8 לחוק הפיצויים קבע המחוקק כי נפגע מפעולת איבה, שהיא גם "תאונת דרכים", לא יחשב כנפגע לפי חוק הפיצויים (סעיף 1 לחוק). וכולי תקווה שהתובע יצליח - לאחר פסק דין זה - לגייס את כל כוחותיו הנפשיים, כשרונותיו ומרצו, כדי לנסות להשתקם בכוחות עצמו ובעזרת בני משפחתו. סוף דבר: 34. לסיכום: אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע את סכומי הפיצויים שנפסקו לו לעיל, בניכוי מחצית קצבת הנכות הכללית כאמור לעיל, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. בנוסף לכך ישאו הנתבעים בכל הוצאות המשפט - למעט בהוצאות של העדים ששמותיהם יפורטו להלן - ותשלם לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור 13% מסך כל הפיצויים, לאחר ניכוי מחצית קצבת הנכות הכללית כאמור, ובתוספת מע"מ כחוק. הנתבעים לא ישאו בהוצאות של העדים הבאים: מר שי עובד, מר יואל דורון, גב' יהודית רפמן. מומחהרפואהמומחה רפואי