תמצית העובדות: זוהי תביעה לפיצוי בגין "נזק גוף" שנגרם לתובע בתאונת עבודה. התובע יליד 28.05.69, הועסק כמנהל עבודה אצל הנתבעת 1 באתר בניה של הנתבעת. ביום 10.2.00 בעת החלפת מנורה נפל ונחבל ומכאן תביעה זו. גדר המחלוקת: אין מחלוקת בין הצדדים באשר לעצם קרות התאונה, אך הצדדים חלוקים באשר למנגנון קרות התאונה ובאשר לאחריות בנזיקין. כמו"כ משתרעת המחלוקת גם לענין הנכות והנזק. אדון תחילה בשאלת האחריות בנזיקין ולאחר מכן בשאלת הנזק. שאלת האחריות בנזיקין: מהלך הדיון: סקירת העובדות שאינן נתונות במחלוקת. בחינת חובת הראיה (חובת הבאת הראיות). סקירת המחלוקות העובדתיות והכרעה בהן. אחריות מעביד כלפיו עובדיו בתאונת עבודה - ניתוח משפטי. הכרעה בשאלת האחריות וקביעת רמת האשם התורם. א.עובדות שאינן נתונות במחלוקת: ביום 10.02.00 בסביבות השעה 16:00 לערך שהה התובע באתר הבניה בו שימש כמנהל עבודה וזאת מסגרת עבודתו. במקום עמדה להתרחש ישיבה בחדר ששימש משרד ומחסן כאחד (להלן : "המשרד"). לפני הישיבה נכנס התובע למשרד יחד עם מנהל הפרוייקט מר צחי לביא (הוא עד הגנה מס 3). השניים הבחינו כי החדר חשוך וכי מנורת "פלורסנט" שהיתה בחדר נשרפה. מנהל הפרויקט הורה לתובע "לסדר את העניין" ויצא מן החדר. (ראה חקירת התובע ע"מ 22 לפרוטוקול שורות 17 - 20 וכן חקירתו של ע.ה. 3 בע"מ 39 שורות 14 - 20). לצורך החלפת נורת הפלורסנט עלה התובע על כיסא (ששירטוטו צורף לתיק המוצגים וסומן נ' 3). תוך כדי תהליך החלפת הנורה נפל התובע מן הכיסא ונחבל במרפק יד שמאל. לאחר מכן נמצאה משענת הכיסא כשהיא מופרדת מגוף הכיסא. תאונה זו הוכרה כתאונות עבודה על ידי המל"ל. נטל הראיה: לעניין נטל הראיה טען ב"כ התובע כי יש להטיל את נטל הראיה אודות מנגנון קרות התאונה על הנתבעת. טענה זו נסמכה על סעיפים 38 ו 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] [תיקון אחרון 25/6/00] (להלן: "פקודת הנזיקין") אדון בטענות אלו אחת לאחת: טענת דבר מעיד בעד עצמו: סעיף 41 לפקודת הנזיקין קובע: " בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה." (להלן: טענת "דבר המעיד בדבר עצמו") לטעמי טענה זו דינה להדחות וזאת מן הטעמים הבאים: סעיף 41 לפקודת הנזיקין - מטרתו: מהותו של סעיף זה הינה לפטור את הניזוק בגין רשלנות בנזיקין מחובת הראיה לעניינים שאין לו ולא יכולה להיות לו ידיעה עליהם. (ובכפוף לתנאים המפורטים בסעיף). הדוגמא השכיחה למקרה שכזה הינה דוגמת האדם ההולך ברחוב ומאחד הבתים נופלת לבנה על ראשו. במקרה כזה ברור כי אין ביכולתו לדעת ולבטח שלא להביא ראיות בדבר הנסיבות שגרמו לתאונה. לא כך במקרה דנן. מדובר בתובע ששימש כמנהל עבודה באתר הבניה. המשרד בו אירעה התאונה, משרדו הוא, הכיסא ממנו נפל בעת קרות התאונה כסאו הוא (ראה ע"מ 22 לפרוטוקול שורות 11 ו 12). בעת התאונה רק הוא היה בחדר ואין ולא יכול להיות איש היודע טוב ממנו כיצד אירעה התאונה ומדוע. התובע ניסה בעדותו להמעיט מזמן המצאותו במשרד בטענה כי לא ישב על הכיסא למשך יותר משלוש או חמש דקות מאחר ובשל היותו מנהל עבודה מצוי היה, רוב רובו של הזמן בחוץ. (ראה ע"מ 26 לפרוטוקול שורות 13-14). טענה זו קשה לקבלה. מבלי לקבוע מסמרות לעניין תפקודו של התובע באתר הבניה, קשה לקבל כי יצהיר אדם על משרד שהוא מגדיר כ"שלו" ועל כיסא שהוא מגדיר כ"שלו" (ראה ע"מ 22 שורות 11 ו12) אך בפועל לא ישהה במשרד ולא ישב על הכיסא למשך יותר מ5 דקות. אוסיף ואומר כי הדעת נותנת כי גם מספר ישיבות ולו בנות 5 דקות על כיסא, סביר כי תאפשרנה לגלות כי משענתו ו/או מי מחלקיו רופף או אינו תקין. עוד אומר כי פרט התובע בעדותו את מנגנון התאונה (לגירסתו) כולו, כפי שהתרשם ממנו באופן אישי בעת קרות התאונה ומיד לאחריה. מאידך טוען בא כוחו בסיכומיו כי איננו יודע ולא יכול היה לדעת על הנסיבות שגרמו לתאונה. אוחז איפה התובע במקל משני קצותיו. מחד מבקש את אמון ביהמ"ש בעדותו ומאידך מבקש כי ביהמ"ש ימצא כי לא ידע ולא צריך היה לדעת דבר. לסיכום נמצא כי אין הוראות הסעיף הנדון חלות על המקרה דנן. טענת "חפץ מסוכן": עוד טוען ב"כ התובע כי יש להעביר את חובת הראיה לנתבעת וזאת מאחר שמתקיימים תנאיו של סעיף 38 לפקודת הנזיקין. לשונו של סעיף 38 שכותרתו "חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים" הינה: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה." אבחן ראשית את הטענה האם "כיסא" כשלעצמו הינו "חפץ מסוכן". האם כיסא הינו "חפץ מסוכן": ההגדרה ל"חפץ מסוכן" נקבעה בע"פ 74/62 - צבי פישמן ו-ראובן ונגוש נ' היועץ המשפטי . פ"ד יז(3), 1478 ,עמ' 1505-1506 שם נאמר בהקשר לסעיף 51 לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944. "בדרך סיכום יש לומר, שאם מחמת תכונותיו המיוחדות של החפץ, כרוך סיכון גדול בשימוש ובטיפול בו למטרה הרגילה שלשמה נועד, כך שענין זה מחייב נקיטת מידה גדולה של זהירות, אזי יהיה מקום לראותו בגדר הדברים שהם מסוכנים "מטבעם"." מבחן זה אומץ בקשר לס' 28 לפקודת הנזיקין בע"א 285/73 לגיל טרמפולין וציוד ספורט נ' אסתר נחמיאס . פ"ד כט(1), 63 ,עמ' 68-69. מכאן ואילך המשיכה הפסיקה וקבעה מי מן החפצים שהובאו בפניה מסוכן הוא. כך נמצא כי כבל חשמל הינו "חפץ מסוכן" (ראה ע"א 7877/02 - ג'וויליס זיאד נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ . תק-על 2003(4), 1129 ,עמ' 1132. וכן ע"א 364/59 גשר הזיו נ' פייביש, פד"י ט"ו 469 וע"א 437/87 צחי כהן (קטין) נ' חב' החשמל לישראל, פד"י מד(1) 807). כמו כן נקבע כי גז ואפילו גז ביתי הינו בגדר "דבר מסוכן (ראה ע"א 410/83 - פטרולגז חברת הגז הישראלית נ' רחל קאסרו . פ"ד מ(1), 505 ,עמ' 513-514.) והאירו עוד את עינינו ב"כ הנתבעות לעניין אקדח ורכב מנועי. יחד עם זאת דעתי הינה כי הקביעה כי כיסא הינו "דבר מסוכן" מרחיקת לכת היא. ואכן קשה מאוד לראות בכיסא חפץ שמחמת תכונותיו המיוחדות דורש השימוש בו למטרתו הרגילה זהירות רבה. (ולעניין זה טיפוס לשם החלפת מנורה להבדיל מישיבה גרידה איננו בגדר "מטרה רגילה") האם כיסא פגום הינו חפץ מסוכן: התשובה לעניין זה תלויה במידת הפגם ובמהותו. לטענתו של התובע חסרו במשענת הכיסא ובמושב הכיסא מספר ברגים, דבר שבהחלט מעיד על פגם, יחד עם זאת כאמור לעיל, מדובר בכיסא שנעשה בו שימוש רב על ידי התובע למטרתו ה"רגילה" והיא ישיבה. במהלך שימוש זה לא נתעוררה כל בעיה, התובע לא חשד לרגע כי מדובר בכיסא רופף או פגום ואכן מסקנתי כי גם לו היה פגום, הרי שלא היה פגום בצורה מסוכנת. לטעמי וכפי שיוברר בהמשך, קיים קשר בל ינתק בין קרות התאונה לבין השמוש הבלתי רגיל שנעשה בכיסא כתחליף לסולם. לפיכך אני מוצאת כי בנסיבות העניין לא הוכח כי הכיסא נשוא הדיון היה בגדר "חפץ מסוכן". מסקנה: חובת הראיה נותרה כשהיתה על כתפי התובע. ב.עובדות הנתונות במחלוקת: מה היו תנאי הראות בחדר בעת התאונה. האם בעת קרות התאונה היו פועלים בשטח האתר. האם משענת הכיסא נפלה או נשברה. האם קדמה השברות/נפילת משענת הכיסא לנפילה או שמה הנפילה היא שגרמה לשבירת/נפילת המשענת. האם היה בכיסא פגם. מה היו תנאי הראות בחדר בעת התאונה. האם היה החלון בחדר פתוח: העיד התובע כי בחדר היה חלון עשוי ברזל אשר לאורך יום העבודה כולו היה סגור כנגד "גנבים" (ראה ע"מ 25 לפרוטוקול בשורה 22). עדות זו עולה בקנה אחד עם עדותו של ע.ה. 3 אשר העיד כי בסוף כל יום עבודה היו סוגרים את החלון. מנגד טענה ע.ה. 1 שהיתה אחראית הבטיחות בחברה בעת התאונה כי כאשר היתה פוקדת את האתר בשעות הבוקר היה החלון לרוב פתוח ( ראה ע"מ 35 לפרוטוקול שורות 10 ו 11). מן השתיים עדיפה עלי עדותם של התובע ושל ע.ה. 3 אשר מתבססת על ידיעה אישית ולא על הכרות כללית עם המקום. לסיכום שוכנעתי כי אכן היה החלון סגור בעת התאונה. יחד עם זאת לא מצאתי כל מניעה כי התובע יפתח את החלון ואפילו עשוי הוא מפלדה כאשר מחומר הראיות לא עולה כי קיים היה מכשול כלשהו לפתיחתו. לעניין תנאי התאורה מחוץ לחדר לא מצאתי בחומר הראיות דבר שיוכל להובילני למסקנה ברורה. העדות היחידה שהובאה לעניין זה הינה של ע.ת. מס' 1 מר ענתבי שהועסק באותה תקופה כמנהל עבודה באתר בניה אחר של הנתבעת. בדבריו אישר כי "בשעה 16:00 דולק עוד אור יום" וכן כי זו "עדיין לא שעת ערב". מצאתי באלו אמירות כלליות שאינן מתייחסות ספציפית ליום התאונה. עם זאת נותנת הדעת כי בשעה 16:00 גם אם בשלהי החורף לא תשרור חשכה בחוץ. לעניין אפשרות שימוש בתאורת חירום הרי שלא הוכיחה הנתבעת כי היתה במקום אפשרות של תאורה אלטרנטיבית. סיכומם של דברים: בעת התאונה היה חלון החדר מוגף, באפשרות התובע היה לפתחו ובכך לשפר תנאי הראות במקום. אך בשל השעה (16:00 לערך) והתקופה (שלהי החורף) אינני מוצאת כי היה בכך שיפור דרמטי. האם היו פועלים בשטח האתר בעת קרות התאונה. טען התובע בעדותו כי התאונה התרחשה לאחר שעות העבודה וכי כבר בשעה 15:30 יצאו הפועלים ממקום העבודה. עוד אומר הוא כי בעת התאונה נמצאו בנוסף אליו באתר ע.ה. 3 והקבלן שעל עבודתו היה ממונה בלבד. גם ע.ה. 3 לא ציין כי באתר נמצאו באותה שעה פועלים נוספים. לסיכומו של עניין, עדותו של התובע לעניין זה מקובלת עלי. מה היה מנגנון התאונה: משמעות תיאור מנגנון התאונה בהודעה לביטוח הלאומי: גורס התובע כי יש לראות במסמכי המל"ל (ת/2), ובהם טופס הודעה על פגיעה בעבודה שנחתם על ידו ביום 02.03.00 הודית בעל דין. אבחן את תוכן המסמך וכן את משמעותו: בתיאור הפגיעה בטופס העבודה ציין התובע: "בעת החלפת מנורה נשבר הכיסא ונפלתי." בטופס מצויה הצהרת המעביד - הנתבעת 1, לפיה מאשרת הנתבעת כי הפרטים שנמסרו על ידי התובע ועל ידיהם בטופס הם נכונים. בסיכומיהן טוענות הנתבעות כי אין לראות באמור בטופס הודאת בעל דין מהנימוקים המפורטים שם בסעיף 4. באותו טופס ההודעה חותמת הנתבעת בפרק של הצהרת המעביד, כי הפרטים שנמסרו על ידי התובע נכונים למיטב ידיעתה - ראה חתימת מנכ"ל הנתבעת מיום 02.03.00. ודוק: באותו פרק של הצהרה מופיעה הוראת המוסד לביטוח לאומי בזה הלשון: "... נכונים לפי מיטב ידיעתנו פרט ל: נא לפרט את ההסתיגויות - אם ישנן - לגבי הפגיעה." (ההדגשה שלי - נ.ד.). ולאחר מכן מצוי מרווח בן 2 שורות ריקות אשר בו יכולה המעבידה לפרט הסתגויותיה. ועובדה היא שהיא נמנעה מלעשות כן. בכך בעצם מצטרפת הנתבעת לגרסת התובע לגבי מנגנון התאונה האמור בהודעה והוא: "בעת החלפת מנורה נשבר הכיסא ונפלתי." אמנם, הנתבעות חולקות על עמדת התובע לפיה ניתן לראות בטופס הודאת בעל דין. לטענת ב"כ הנתבעות ההצהרה לגבי נכונות הפרטים שנמסרים על ידי התובע בהודעה, הינה לפי מיטב הידיעה. עוד הוא מציין כי בתיאור שמסר התובע אין אזכור לפרטים כגון מי הורה לו להחליף את הנורה, מי בחר בשיטת ההחלפה, מה הכשרתו של התובע, וכיוצא בזה פרטים באשר לשאלה מה קדם למה - שבירת הכיסא או הנפילה. אינני מקבלת את עמדת הנתבעות לעניין זה. מטבע הדברים בהודעה על פגיעה בעבודה אין מפרטים אחד לאחד את כל הפרטים, ובאופן טבעי בעת מתן תצהיר בתביעה קורמת גרסה עקרונית זו את העור והגידים העוטפים אותה ביתר פירוט מאשר בטופס שנועד לתכלית העקרונית של הודעה על תאונת עבודה. אמנם יש לסייג את את ידיעת התובעת לגדר "מיטב הידיעה" אך מוטלת היתה על התובעת החובה ובטרם חתימה, כי תביא עצמה לכלל אותה "מיטב ידיעה" וזאת באופן אקטיבי ופעיל. התאונה אירעה כאמור ביום 10.2.00 , ההודעה נחתמה ביום 02.03.00 די והותר זמן על מנת לברר את נסיבות התאונה, לבחון את השלכותיה המשפטיות וכיוצ"ב. אמנם ניתן לראות מסקנה זו כקשה למעביד ה"קטן" שאין לו יכולת ואמצעים לברר ולחקור תאונות. אך כפי שעולה מחומר הראיות אין הנתבעת 1 בגדר מעסיק "קטן" וכן ידוע כי העסיקה הנתבעת 1 בעת התאונה אחראית בטיחות שאף עסקה בחקר מנגנון תאונות. לו היתה לנתבעות מחלוקת או הסתייגות ואפילו אי ידיעה הרי שנשמרה ואף הודעה להם הזכות להסתייג מגירסת התובע. ואם סופו של דבר התרשלה הנתבעת 1 בעניין זה, יהיה הדבר לרועץ לה ולא לתובע. ולסיכום סוגיה זו של היות ההודעה על פגיעה בעבודה כתומכת בגרסת התובע וכמחזקת אותה, אין לי אלא להפנות לאמור בע"א 497/60 מקורות בע"מ נ' זכריה, פד"י ט"ו 1657, בעמ' 1669, וכך נאמר שם: "נכון הדבר שבחתמה על ת/2 (טופס תביעה לביטוח לאומי - ל.ז.) התכוונה הנתבעת לתמוך בתביעת התובע לכפי המוסד לביטוח לאומי, ולא חתמה בכוונה מיוחדת שהאישור ישמש הודאה שתחייב אותה כלפי התובע. אולם אין כאן טענה שתוך כוונה לסייע בידי התובע היא נתנה אישור בידעה שהוא איננו נכון.... יכול אדם בזמן מתן ההודאה שלא לדעת את החוק, או שלא לראות מראש כי זו תהיה בעוכריו ואף על פי כן ההודאה היא אמת. לכן כדי להפטר מההודאה על המודה להוכיח שהיא כוזבת או שבמסיבות העניין אין לראות בזה הודאה... אדם נתפס על הודאתו, נתפס הודאתו, פירוש הדבר אם רוצה להיות פטור ממנה, עליו חובת הראייה." (ההדגשה במקור). אף במקרה דנן, לא הובעה כל הסתייגות על ידי הנתבעת 1, ואף לא הובאה כל ראייה לסתירת ההודיה. ולפיכך נתפסת הנתבעת 1 על הודיתה. לסיכום: מנגנון התאונה היה כדלקמן: התובע עלה על הכיסא, לאחר העליה ובעת פעולת החלפת המנורה נשבר הכיסא והתובע נפל. 5. האם היה בכיסא פגם. במהלך חקירתו הנגדית העיד התובע כי רק אחרי שנפל וקם, נוכח שמשענת הכיסא נפלה וכן כי בכסא חסרים היו ברגים. (ראה ע"מ 26 לפרוטוקול שורות 5-7). מכאן הסיק התובע כי הכיסא היה פגום בעת שעלה עליו. מנגד מעיד עד ההגנה 2, איציק שגב, בתצהירו (נ/4) כי כל הציוד שהיה מצוי במקום, כולל הכיסא שהיה במשרד, נבדק על ידו וסופק לאתר העבודה לאחר שנוכח כי הוא תקין לחלוטין. עוד אמר, במידה ונמצא ציוד פגום, הוא דואג לתקנו או להשליכו ולרכוש אחר במקומו. באין ראיות לחיזוק השאלה שאלת אמון היא. אמנם, עדות התובע לענין מנגנון קרות התאונה הינה יחידה, אך מצאתי כי היא ראויה לאימוץ ועומדת בדרישות הוראות ס' 54 לפקודת הראיות לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א - 1971, וזאת מכמה סיבות. בעוד שלא מצאתי כי עדי הנתבעת היו מסוגלים להעיד לגבי מצב הכסא או לגבי נסיבות קרות התאונה מידיעה אישית באשר ל"זמן אמת", הרי שהתרשמתי מאמינותו של התובע באשר עדותו לא נסתרה. מצאתי כי נמצאו אותות של אמת בעדותו. עוד התרשמתי כי אין המדובר בתיאור שתכליתו "להתאים" את העובדות באופן שייצור יש מאין אחריות הנתבעת לאירוע. כך למשל התובע אינו מנסה לצייר תמונה לפיה המטלה שהוטלה עליו לענין החלפת הנורה היתה כזו שמעולם לא בוצעה קודם לכן, ואישר כי גם בעבר החליף נורות. הוא גם אינו מנסה לצייר תמונה מושלמת של גרסה "מושלמת" תפורה וסגורה מכל כיווניה. כך לדוגמא אינו זוכר אם הארוע ארע לפני "ששלף" את הנורה הישנה או אחר כך. לו המדובר היה בתיאור שהתובע "תפר" על מנת להביאו "לחסות" תחת הגדרה של תאונת עבודה ובלא קשר למציאות הרי שהיה מצייר תמונה "מושלמת" לפרטיה דבר דבור על אופניו. מועד מסירת ההודעה למנהל העבודה: עוד מצאתי כי גרסתו מתקבלת על הדעת, וזאת בנסיבות בהן עד התביעה יהודה אנטבה ששימש בתפקיד של מנהל עבודה באתר במועד הרלוונטי, הצהיר כי בערבו של יום התקשר אליו התובע וסיפר לו על קרות האירוע, כאשר כבר אז, ודהיינו בסמוך לאחר קרות התאונה, מסר התובע באותה שיחה גרסה הזהה בעיקרה לגרסה שהוא מוסר לפני, ולפיה נפגע כאשר טיפס על כסא כדי להחליף מנורה והכיסא נשבר. ודהיינו, לא ניתן לחשוד כי הגרסה שהתובע מוסר במהלך ניהול התביעה ולפיה התאונה ארעה כתוצאה מנפילה מכסא עת עלה התובע להחליף מנורה "נוצרה" בדיעבד ולאחר מעשה כדי לבסס עילת תביעה או כי היא גרסה "משופרת" לצורכי התביעה, או שהיא מזוהמת בתוספות בנושאים שלא בא זכרם בגרסה המידית לאחר האירוע. סופו של דבר כי שוכנעתי כי אכן היה פגם בכסא עת שעלה עליו התובע. אחריות מעביד כלפיו עובדיו בתאונת עבודה - ניתוח משפטי. לאחר שמצאתי כי התאונה ארעה באופן המתואר ע"י התובע, יש לבחון אם, בנסיבות אלה, קמה אחריותה של הנתבעת לקרות התאונה. האחריות: תחילה יש לדון בשאלת קיומה של חובת זהירות מושגית מצידה של הנתבעת 1 כלפי התובע. היה ותמצא דבר קיומה של חובה זאת, הרי יש לעבור ולדון בשאלה השניה שהיא שאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית במקרה זה. (לעניין עוולת הרשלנות וחובת הזהירות המושגית והקונקרטית ראה את דבריו של כבוד השופט ברק בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד ל"ט (1) 113, וכן ע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה מקומית, פ"ד ל"ז (1) 113). חובת זהירות מושגית: במקרה דנן הגעתי למסקנה כי הנתבעת 1 חבה בחובת זהירות מושגית כלפי התובע. נקבע לא אחת כי מעביד חב בחובת זהירות מושגית לשלמות חייהם וגופם של עובדיו וחובה זו מעוגנת בפסיקה ענפה ועקבית. כפי שנפסק בע"א 417/81, מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד ל"ח (1) 72, בעמ' 76, כאשר מדובר בהתנהגות של מעביד כמעביד כלפי עובדיו לא יכולה להיות מחלוקת כי מוטלת עליו חובת זהירות זו, בהיותו חייב לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות ומיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות. במיוחד עליו לנקוט אמצעים להרחקת סכנות הניתנות לצפיה מראש בשל אופן העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה. ועוד לנושא זה, דבריו של כב' השופט בך בע"א 663/88, שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מ"ז (3) 223, 229: "קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים" וכן ראה את דבריו של כב' השופט ד' לוין בע"א 741/83, גוריון ואח' נ' גבריאל, פ"ד ל"ט (4) 266, 271: "מחובתו של מעביד להגן על עובדיו מפני סיכונים, המצויים במקום העבודה או בתהליך העבודה. אמנם, אין לדרוש ממנו לנקוט אמצעים כה מרחיקי לכת, שימנעו לחלוטין כל סיכון אפשרי ותיאורטי, שאינו עולה על הדעת, אך בכל זאת עלול להתהוות. אולם חובה עליו לנקוט אותם האמצעים, שימנעו מהעובד סיכונים אפשריים, ושסביר להניח שללא האמצעים שיינקטו עלולים הסיכונים לגרום לתאונה". חובת זהירות קונקרטית: כפי שנפסק בע"א 417/81 הנ"ל חובה זו נקבעת על פי מבחן הציפיות: "השאלה היא האם אדם סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כדבר שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק" (שם בעמ' 76, מול האות ו'). הפעלה ראויה של מבחן הציפיות מחייבת הבחנה בין סכנה "רגילה" לבין סכנה "בלתי רגילה", שכן רק בגין האחרונה מוטלת חובת זהירות קונקרטית (שם בעמ' 76, מול האות ז'; ור' ע"א 374/91, סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מ"ז (3) 345, עמ' 350, מול האות א'). לעניין ההבחנה בין סיכון רגיל לסיכון שאינו רגיל ראה דברי ביהמ"ש בע"א 663/88 שירזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ (מ"ז (3) 225, 230) נאמר: "ההבחנה בין סיכון "רגיל" לסיכון "שאינו רגיל" משתנה מעניין לעניין על פי נסיבותיו. בכל מקום תישאל האלה: האם בנסיבות הנתונות היה על המעביד לצפות את התרחשות התאונה?". לענין זה יפים גם דבריו של כבוד השופט ברק (כתואר אז) בע"א 145/80 שלמה וקנין נ' המועצה המקומית בית שמש (ל"ז (1) 113 בעמ' 127): "... ומהו אותו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו." מן המקובץ עולה, כי יש לבדוק מהן נסיבות המקרה שבפנינו לצורך הקביעה - האם חייב הנתבע באחריות קונקרטית כלפי התובע. חובת הזהירות החלה על המעביד הינה חובה רחבה ביותר, הטומנת בחובה מרכיבים רבים. בע"א 371/90 - חמוד סובחי נ' רכבת בישראל (פד"י מ"ז (3) 345, 349) נאמר על ידי כבוד השופט חשין: "הלכה קבועה ונטועה היא, שמעביד חב חובת זהירות לעובדיו - שמא יפגעו במהלך עבודתם.... וכלשון השופט מ. שמגר בע"א 235/80 כמצוטט בידי השופט דב לוין בפרשה מלון רמדה שלום בעמוד 76: "המעביד חייב לנקוט צעדים סבירים, כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות. במיוחד חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק אותן סכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה." בע"T 701/77 - רשות הנמלים בישראל נ' מספי עזרא (פד"י ל"ג (1) 737, 742) נאמר על ידי כבוד השופט ברק (כתוארו אז): "... הרשלנות - או נכון יותר, ההתרשלות - היא תמיד פונקציה של החובה, ולא הרי חובתו של המעביד כלפי עובדו, כהרי חובתו - או יותר נכון הנטל - של העובד כלפי עצמו. על המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי להבטיח את שלומם של עובדיו. הוא יוצר את הסיכון, ובידיו הידע, האמצעי ושיקול הדעת כדי למנוע את הנזק. "המעביד, חוג ראייתו גדול ומקיף. הוא יוכל לתכנן את שיטות העבודה ואמצעי הזהירות בעזרת מומחים לדבר, העושים מלאכתם ביישוב הדעת ובשלוות חדר העבודה שלהם על יסוד ידיעה מקצועית ונסיון ממושך משלהם ומשל אחרים." (ע"א 313/56...). שונה לחלוטין מעמדו של העובד. אין הוא יוצר את הסיכון. הוא מקבל את מקום העבודה, על הסיכון שבו כדבר נתון. הוא עושה את שהאחרים עושים, הוא חוזר על אותה עבודה, שעשה בעבר פעמים רבות. כל אלה עשויים להקהות את חושיו, ולגרום לכך כי הוא לא ישים לבו לסכנה האורבת לו ממצבים השונה של המעביד ושל העובד, ונובע כי אותה רמת זהירות הנדרשת ממעביד כלפי עובדו. אינה נדרשת מעובד כלפי עצמו." (ההדגשה שלי - נ.ד.). ולעניננו: השאלה המרכזית הינה אם האירוע מושא התביעה בא בגדר סכנה השייכת לקטגוריה של "סכנה רגילה" או לקטגוריה השניה - "סכנה בלתי רגילה". בחינת כל הנסיבות האופפות את האירוע נושא התביעה מביאה אותי למסקנה כי בפנינו מדובר באירוע של סכנה בלתי רגילה לעובד, המקימה חובת זהירות קונקרטית. יחד עם זאת אומר כבר עתה כי מצאתי כי התובע עצמו נהג במידה מסוימת של רשלנות המצדיקה הפחתת הפיצוי בשל אשם תורם מצידו וכפי שאעמוד על כך בהמשך. בע"א 417/81 הנ"ל (פרשת רמדה) נפסק (תוך הפניה לפסיקה קודמת): "אפשרות של החלקה או נפילה סתם בעבודה ללא סיבה נראית לעין קיימת תמיד, והמעביד אינו נושא באחריות להחלקה או נפילה כזו. הוא איננו מבטח את העובד כנגד כל סכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות... אכן, מי שהולך בדרך או יורד במדרגות, עשוי לעיתים לעמוד ולהחליק. נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים... אלה סכונים סבירים, אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היומיום. ההולך לבית מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה... והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק הנובע מסכונים שהם טבעיים לאותה נדנדה..." (שם בעמ' 77, מול האותיות ד', ו'). ביחס לאותו מקרה, נפסק כי המצאותו של שמן על רצפת מטבח הוא בבחינת סכנה בלתי רגילה, בין היתר, מאחר והוא גורם חיצוני שאינו מצוי שם דרך קבע ואשר הופך את סכנת ההחלקה לרגילה עקב פעילות שגרתית במטבח. בחינת האחריות הנזיקית וכנגדה האשם התורם. לאחר תום הדיון המשפטי יש לבור בחומר הראיות ולמצוא מה בתאונה חלקו של התובע ולזה נקרא אשם תורם ומנגד נמצא מה חלקה של הנתבעת 1 ולזה נקרא אחריות נזיקית. תנאי הראות בחדר: השתכנעתי כי בעת שהורה מנהל הפרוייקט (ע.ה. 3) לתובע להחליף נורה. היו בחדר תנאי ראיה לקויים. לעניין זה ראה עדות התובע בת/4, אשר לא זו בלבד שלא נסתרה במהלך חקירתו הנגדית אלא אף חוזקה - ראה עדותו לעניין זה בפרוטוקול הדיון, עמ' 25ח, שורה 22 ואילך. לא מצאתי כי יש בעובדה שטרם ירדה חשכה מחוץ למבנה כדי לכרסם באמינות גרסת התובע לעניין זה, וזאת משום שהשתכנעתי מגרסתו, לפיה החלון היה מוגף וממילא לא חדר אור מבחוץ לתוככי החדר. יחד עם זאת מצאתי כי היה באפשרותו של התובע לפתוח את החלון עוד בטרם החלפת המנורה ובכך לשפר את תנאי הראות, אם כי לא באופן דרמטי. המצאות אמצעי בטיחות מספיקים לצורך החלפת המנורה. עוד השתכנעתי כי טרם שמנהל הפרוייקט הורה לתובע להחליף את הנורה, לא בדק מהם האמצעים הנחוצים לצורך ביצועה באופן בטיחותי, לא הורה לספק אמצעים אלו ואף לא בדק האם אמצעי הבטיחות הנדרשים אכן מצויים באתר. ויודגש לענין זה כי אינני רואה עין בעין את הטרוניה שמעלה התובע על כך שלא סופק לו פיגום (!) לביצוע החלפת הנורה. בימ"ש בתוך עמו יושב ואין זה דבר שבשגרה שהחלפת נורה נעשית באמצעות פיגום. יחד עם זאת, ברור הוא שכאשר מדובר בביצוע עבודה בתקרה בגובה של 2.7 מטר, כפי שהעיד התובע, בוודאי יש צורך באביזר עזר בטיחותי כלשהו על מנת להגיע לתקרה לצורך ביצוע ההחלפה. אך לשם כך לא נידרש פיגום אלא ניתן להסתפק בסולם. ויודגש כי אין מדובר בהחלפת נורה סתם, אלא בהחלפת נורת פלורסנט הדורשת שימוש בשתי ידיים ובכך נפגמת היציבות. בנסיבות האופפות התרשמתי כי במסגרת הדינמיקה במקום העבודה, משהתבקש התובע ע"י מנהל הפרוייקט להחליף את הנורה, תגובתו המתבקשת היתה כי יענה לבקשה ולא יפתח חזית של ויכוח או התמקחות לעניין זה. ראוי היה שהנתבעת או מי מטעמה יתנו את הדעת לשאלה כיצד יבצע התובע את ההנחיה שקיבל וזאת משברור היום כי התובע נזקק לאביזר כלשהו כדי להגיע לתקרה מכל מקום, על הנתבעת היה לצפות כי בהעדר סולם תקין ידרש התובע לעשות שימוש ברהיט כלשהו מהרהיטים המצויים בחדר לצורך ביצוע ההנחיה שקיבל. ואם בסולמות עסקינן - מהעדויות מסתבר כי היו סולמות באתר, אך מתיאוריהם מצאתי כי לא התאימו לביצוע החלפת הנורה - זאת הן נוכח גובהם וחוסר התאמתם לגודלו של החדר וגובה התקרה והן על פי טיבם - סולמות שבונים באתר. לעניין זה: דווקא העדה מטעם הנתבעות, הגב' נתן, שהיתה אחראית על הבטיחות, מעידה על חולשתם של הסולמות שהיו במקום (ר' עמוד 31). לגבי טענת הנתבעות כי שגה התובע בכך כי עלה על השולחן ולא על הכיסא, עדיף היתה כי לא היתה נטענת. טענה זו הינה בבחינת לעג לרש. הנתבעים לא סיפקו לתובע כל אמצעי בטיחותי. באין אמצעי בטיחותי נאלץ התובע לברור בין שתי אלטרנטיבות שאינן בטיחותיות. וכיצד ניתן לבוא בטרוניה לתובע על הבחירה שעשה. וכאשר נידרש סולם מה לי שולחן מכיסא. מנגד ושוב להזכירנו כי התובע היה מנהל העבודה באתר, והרי שהיה עליו ובלי קשר לאירוע התאונה לדאוג להמצאות אמצעי בטיחות מתאימים לביצוע פעילויות מסוג זה. היעדר סיוע בביצוע הפעולה: אמנם מלאכת החלפת הנורה מלאכה קלה ופשוטה היא ונסיון החיים מלמד כי ניתן לעשותה לבד. אך גם מלאכות פשוטות הופכות בהיעדר ציוד בטיחותי ובתנאים שאינם בטיחותיים למסוכנות. יחד עם זאת ניתן היה "לפצות" על היעדר ציוד מתאים בסיוע והשגחה על הנאשם בעת עבודתו בהחזקת הכיסא ו/או הנאשם וכיוצ"ב. לעניין זה נמצא כי הנתבעת 1 לא סיפקה לתובע כל סיוע בכוח אדם. מאחר ושוכנעתי כי באותה עת לא היו מצויים באתר הבניה פועלים, הרי שלא ניתן לבוא בטרוניה לתובע כי לא סיפק סיוע לעצמו. לאחר תום יום העבודה ובאין פועלים נשאר התובע בדרג הנמוך ביותר בהיררכיה ולמעשה תפקד כפועל פשוט. היעדר הדרכה: לגרסת התובע עת התבקש להחליף את הנורה, לא קיבל כל הנחיות כיצד יבצע זאת. לא נאמר לו כיצד יטפס ויגיע לתקרה וניתן לטעון כי גם לא נאמר לו כיצד לשפר את תנאי הראות בחדר. לעניין זה אינני יכולה לקבל את גירסת התובע. התובע אינו פועל נבער מדעת ולא חסר ניסיון, כי אם מנהל עבודה בתחום הבניה אשר סיים זמן קצר מאוד לפני התאונה השתלמות בנושאי בטיחות. הפעולה שנתבקש לבצע היה פעולה פשוטה אשר לדבריו כבר ביצע כמותה מספר פעמים בעבר. קשה לראות לעניין זה ולו אבק התרשלות של הנתבעת 1. סיכומם של דברים: מדובר בתאונת עבודה בה נתבקש התובע לבצע עבודה ע"י מעבידו באותה עת. סביבת העבודה לא היתה בטיחותית מאחר ועלה צורך להחליף נורה בחדר חשוך. יחד עם זאת היה בידו של התובע לשפר את תנאי הראות במקום. כך גם לעניין המצאת אמצעים בטיחותיים מספיקים לשם ביצוע העבודה. יתרה מזאת אחד האמצעים שסופק (והכוונה לכיסא) היה פגום במקצת. בשל כל אילו מוצאת אני את הנתבעות אחראיות בנזיקין. אשם תורם: אכן כשל התובע בכך שלא השכיל לפתוח את החלון על מנת לשפר את תנאי הראיה. כמו כן לא דאג כי באתר ימצא סולם או אמצעי מתאים אחר לאותה מלאכה בדיוק בעטיה נחבל. אך את עיקר רשלנותו מוצאת אני בדרך בה החליף את הנורה לאמור (ע"מ 21 לפרוטוקול שורות 21 - 22): "הרמתי את הידים, כשהרמתי את הידים, עם הרגל נשענת לאחור על המסעד (המשענת). ומצאתי את עצמי על הרצפה." בכל הזהירות אגיד כי נסיון החיים מלמד כי השענות על משענת כיסא עם הרגל בעת החלפת נורה איננה עולה בקנה אחד עם הזהירות הנדרשת שלא ליפול. השענותו של התובע על המשענת בעת ההחלפה עשויה גם להסביר את עובדת נפילתה כמובן בהתחשב גם במצבו התחזוקתי של הכיסא. יחד עם זאת התרשמתי כי "טכניקת" ההחלפה נבעה בראש ובראשונה מהיעדר אמצעי בטיחות מתאימים. מכל אלו מוצאת אני לנכון להעמיד אשמו התורם של התובע על שיעור של 30%. חישוב הנזק: תמצית החבלות והטיפולים הרפואיים: בעקבות האירוע, פנה התובע לבי"ח, נבדק, צולם, אובחן שבר במרפק, ידו קובעה בגבס והוא שוחרר לביתו, תוך שהומלץ לו על טיפול ניתוחי אך סופו של דבר הוחלט שלא לנתחו. ידו גובסה בתחילה ולאחר מכן הושמה במתלה וכל זאת למשך חודש. כעבור כחודש הוסר הגבס והוא עבר טפולי פיזיוטרפיה. התובע שהה בחופשת מחלה בת כשלושה חדשים. במהלך תקופה זו נקרא מספר פעמים לאתר לטפל בעניין דחוף. הנכות הרפואית: הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה חוות הדעת הרפואית מטעמם וכן קביעת המל"ל תוגשנה והצדדים יטענו לעניין זה בסיכומיהם. התובע הגיש חוו"ד רפואית מטעמו שנערכה על ידי פרופ' קמחי, אשר קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה בשיעור של 10% בהתבסס על סעיף 35(1) ב' לתקנות המל"ל וקבע כי יש להגדיל נכות זו לשיעור של 15% בגין הפעלתה של תקנה 15 (שעניינה פגיעה בתפקוד בעבודה). מנגד הגישו הנתבעות חוות דעת מטעמם ערוכה ע"י פרופ' נרובאי, שם נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 5% בלבד וזאת בהסתמך על תקנה 35 (1) בין סעיפים א' - ב'. התובע נבדק גם על ידי, וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי אשר קבעה כי נותרה לו כתוצאה מהתאונה נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין הפגיעה במרפק יד שמאל, החל מיום 01.06.00. לעניין הפעלת תקנה 15 נקבע כי אין מקום להפעילה מאחר והפגיעה אינה ביד השלטת (דומיננטית) וכי התובע מסוגל לחזור לעבודתו. המומחה מטעם הנתבעים, פרופ' נרובאי, הסביר את הפער בנכות בין קביעתו הוא לקביעותיהם של פרופ' קמחי והוועדה הרפואית מטעם המל"ל בכך שמצא שיפור בתנועתיות המרפק מאז הבדיקות הקודמות, זאת משום שבדיקות אלו נערכו 9 חודשים בלבד לאחר התאונה ואילו בדיקתו נערכה חצי שנה לאחר מכן. הכרעה: הפער בין חוות הדעת מצוי בשני פרמטרים. הראשון הינו הממצא האוביקטיבי של תנועתיות המרפק והשני הינו הפעלת תקנה 15 לתקנות המל"ל. מאחר והידע הרפואי איננו מצוי בתחום הידיעה השיפוטית אין ביהמ"ש יכול להכריע בעניינים רפואיים אלה על פי נסיון החיים וההגיון השיפוטי. למרבה המזל מונחת בפני גם חוות דעת של גורם אובייקטיבי והוא המוסד לביטוח לאומי, אשר למרבה הנוחות נמצאת בדיוק בחצי הדרך בין שתי חוות הדעת. ודעתי אף נוחה ממנה גם מבחינה מהותית. מחד הגיוני מורני כי הפעלת תקנה 15 אינה סבירה במקרה דנן מאחר וכאמור בחוות הדעת של פרופ' נרובאי וכן בזו של המל"ל הפגיעה היא ביד שאינה דומיננטית. מאידך קשה לי לקבל כי גם מומחיה של וועדת המל"ל וגם המומחה מטעם התובע ימצאו הגבלה בשיעור מסויים בתנועת המרפק ופרופ' קמחי אף צופה הדרדרות במצב היד וכעבור חצי שנה (וראה איזה פלא) בבדיקת המומחה מטעם הנתבעות משתפר המצב פלאים. וכאן חוזר הטיעון שנשמע לא אחת, כי בחלוף הזמן השתפר מצבו של התובע. במקרה דנן אין מסקנה זו מתקבלת על דעתי. סופו של דבר אני מוצאת כי לתובע נכות רפואית בשיעור 10%. זאת תוך אימוץ מלא של חוות עתה של הועדה של המוסד לביטוח לאומי. חישוב הנזק: לצורך חישוב נזקו של התובע אתבסס על ראשי הנזק כפי שנקבעו ע"י ב"כ בסיכומיו. הפסד השתכרות בעבר: ממוצע שכר קובע: ממוצע שכרו של התובע יחושב בהסתמך על ממוצע שכרו הרבעוני עובר לתאונה כפי שהוכר על ידי המ.ל.ל. והוא 28,544 ₪. ובממוצע לחודש 9,515 ₪. הפסדי שכר בתקופת אי הכושר: כתוצאה מפגיעתו בתאונה אושרה לתובע תקופת אי כושר מיום התאונה 10.2.00 ועד ליום 31.5.00 ובסה"כ למשך 110 ימים או 3 חודשים ו2/3 חודש. בהסתמך על ת/2 הכולל פירוט תשלום דמי פגיעה על ידי המוסד לביטוח לאומי, השתכר התובע בתקופה זו סך של 26,402 ₪ דמי פגיעה שהינם 75% מהשכר אותו היה משתכר בפועל אלמלא התאונה. מכאן שלולא התאונה היה משתכר בתקופה זו 26,402 ₪ X 100 / 75 = 35,202 ₪ וההפסד הינו 35,202 ₪ - 26,402 ₪ = 8,800 ₪. סכום זה ישוערך מיום התאונה ועד היום לסך = 11,590 ₪ אמנם טענו הנתבעות ואישר את טענתם התובע כי בתקופה זו קיבל התובע שכר עבור חודש 3/00 אך נהיר לי כי לא קיבל כפל גמול, היינו השכר ששולם על ידי המעביד הינו חלק מדמי הפגיעה ששולמו לתובע והוא היה רק ה"צינור" להעברתם. עם תום פרוייקט הבניה פוטר התובע מעבודתו אצל הנתבעת 1. לאחר מכן הוכשר במשך כשנה בתחום המחשבים והחל לעבוד בתחום המחשבים שם משתכר כ 7,000 ₪ לחודש. אומר כאן ועכשיו כי לא מצאתי כי שינוי המקצוע של התובע היה מוצדק באופן אובייקטיבי. אמנם נגרמה לתובע נכות, לא קלה, בשיעור 10%. כמו כן ידוע כי התובע במקצועו איש עמל ואין ספק כי לנכות השפעה תפקודית. יחד עם זאת מדובר בנכות שמשמעה הגבלה קלה בתנועות יד שמאל שאינה ידו הדומיננטית של התובע. בחוות דעתם של רופאי הביטוח הלאומי צויין מפורשות כי התובע מסוגל לשוב לעבודתו. זאת ועוד, התובע במקצועו מנהל עבודה ואינו פועל "פשוט". בעדותו תאר תפקידו באתר הבניה כתפקיד ניהולי פיקוחי כאשר תחתיו עמדו קבלן כ"א ופועלים. התרשמתי כי במקצועו אמנם נדרש לעבודה פיזית (דוגמת הנורות אותן נדרש להחליף מעת לעת) אך במידה הפחותה בהרבה מהנדרש מפועל פשוט. יתרה על זאת, התובע לא הוכיח כי מבחינה רפואית לא היה מסוגל יותר להמשיך בעבודתו. לשם כך קיימות מרפאות תעסוקה בהן נבחנת מסוגלותו התעסוקתית של אדם. גם המומחה מטעם התובע שקבע כי לנכות השפעה תפקודית על עבודתו של התובע לא התייחס לאפשרות של פסילת מקצוע. התובע אמנם ציין כי הוצע לו ע"י לשכת התעסוקה לעבור הסבת מקצוע, אך לא הומצאה כל אסמכתא לכך וכן אותו גורם "מקצועי" שהמליץ על הסבת מקצוע לא הובא לתת עדות בעניין. אוסיף עוד ואגיד, כי דווקא מקצועו הנבחר החדש של התובע בתחום ה"הי טק" מצריך להבנתי שימוש בלתי פוסק בידיים (לצורך הקלדה) ודווקא במקצוע זה צפוי לתובע קושי בשל נכותו. להבדיל מתחום הבניה שם יוכל לרוב להיעזר באחרים במקום שיקשה עליו לתפקד הרי שבתחום המחשבים עזרה כזו אינה אפשרית. סופו של דבר שהתרשמתי כי המעבר לתחום המחשבים נעשה שלא על רקע התאונה בלבד אלא ובעיקר מטעמים אחרים. מטעם זה לא מצאתי לנכון להתייחס להפרש בין שכרו של התובע עובר לתאונה לשכרו של התובע לאחר התאונה. לו היה התובע מנסה להמשיך במקצועו הקודם הרי שהיה מקום לחשב הפסדיו על בסיס ההפרש. במצב החדש שנוצר אין שכרו לאורך תקופת ההסבה ולאחריה משקף את נזקי הנכות בלבד אלא מגולם בו גם נסיונו המקצועי המועט של התובע, כניסתו בגיל מבוגר יחסית לתחום החדש, התמודדותו מול היצע של תוכניתנים בעלי תארים אקדמאיים בתחום המחשבים וכיוצ"ב. יחד עם זאת אין מקום לקפח את התובע כליל מקום שבחר בהסבה מקצועית. אמנם התובע לא הוכיח הפסדיו לעבר אך על מנת שלא לקפח אותו יוערך הפסד שכרו בעבר מתום עבודתו אצל הנתבעת 1 בחודש יולי 2000 לערך ועד ליום מתן פסה"כ בסך כולל של 16,500 ₪ סכום זה חושב כדלקמן: 9,515 ₪ (השכר הקובע) * 10% נכות * 52 חודשים = והפחתה לשיעור של 1/3 מהטעמים שפורטו לעיל. סכום זה ישוערך מיום 1.7.00 ועד ליום מתן פסה"ד. מאחר ומדובר בהפסד שנגרם בשיעורים חודשיים יופחתו הפרשי ההצמדה והריבית לחצי ומכאן שלאחר שיערוך = 18,943 ₪ סה"כ הפסדי שכר בפועל בעבר: 18,943 ₪ +11,590 ₪ = 30,533 ₪ הפסד שכר לעתיד: גם כאן נערך אמדן הסכום על בסיס גלובאלי והועמד על סמך אותם נימוקים על סך 1/3 מהחישוב האקטוארי = 77,500 ₪. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה מוגברות בעבר: כידוע מכסות קופות החולים את רוב רובן של ההוצאות הרפואיות, כאשר בתאונות עבודה, גם הביטוח הלאומי משתתף בהוצאות. התובע לא המציא קבלות על הוצאות רפואיות ואף מסר בעדותו כי אין בידו כאלו. סיכומו של דבר שהתרשמתי כי לא היו הוצאות רפואיות של ממש. יחד עם זאת ומתוך זהירות שלא לקפח את התובע יפסק סך של 2,500 ₪. בצירוף הוצאות נסיעה מוגברות. עזרת צד ג' ו/או עזרה במשק בית בעבר ובעתיד: טען התובע כי מאז התאונה פחתה אפשרותו לסיוע במשק בית. מנגד שיעור הנכות ובעיקר אופייה (הגבלה קלה ביד לא דומיננטית) מלמדים אותנו כי אין מניעה של ממש כי התובע ימשיך לתפקד במשק הבית כבעבר. יחד עם זאת ועל מנת שלא להותיר את התובע עם נזק שאין בצידו פיצוי אני קובעת פיצוי גלובאלי בסך 5,000 ₪ לראש נזק זה. נזק לא ממוני (כאב וסבל) : לאחר התאונה גובסה כאמור ידו של התובע ובהמשך הושמה במתלה כל זאת למשך כחודש. לאחר מכן כפי שעולה מחוו"ד המומחים, נזקק התובע לכשלושה חודשים של טיפולי פיזיאוטרפיה. מכאן שיש מקום לפסוק על בסיס תקנות הפלת"ד X2 = 34,774 ₪ סה"כ פיצויים: הפסד שכר בעבר: 30,533 ₪ הפסד שכר בעתיד: 77,500 ₪ הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה מוגברות בעבר ובעתיד 2,500 ₪ עזרת צד ג' ועזרה במשק בית בעבר ובעתיד 5,000 ₪ נזק לא ממוני : 34,774 ₪ 150,307 ₪ בהפחתת 30% רשלנות תורמת: 150,307 ₪ (45,092 ₪) 105,214 ₪ ובניכוי תשלומי מל"ל ע"ס 52,990 ₪ משוערכים מיום תשלומם (2.1.2001) ועד ליום מתן פסה"ד. 105,214 ₪ (67,326 ₪) 37,888 ₪ סופו של דבר שעל הנתבעות לשלם לתובע סך של 37,888 ₪. לסכום זה יצורפו שכ"ט עו"ד ומע"מ בשיעור 5,500 ש"ח והוצאות. עותק מפסה"ד יועבר על ידי המזכירות לבאי כוח הצדדים. ניתן היום כ"ה בחשון, תשס"ה (9 בנובמבר 2004) בלשכתי בהיעדר הצדדים נירה דסקין, שופטת מרפקשברתאונת עבודה