בפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים (מוגדלים) ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים וכן, לתשלום דמי הודעה מוקדמת ופיצויים בגין הפרת הסכם העבודה. א. רקע כללי תמצית העובדות המהוות רקע כללי לתביעה, אותן אנו קובעים על יסוד הראיות שהובאו בפנינו הינה כדלהלן: 1. התובע הועסק כמחלק חלב בשירות הנתבעת החל מחודש יוני 1980 ועד ליום 8.8.99 עת פוטר מעבודתו (ר' סעיף 4 לתצהיר מנהל משאבי אנוש בנתבעת מר ויניק להלן: "מר ויניק"). 2. בתקופה שמתחילת עבודתו ועד לחודש אוקטובר 1987 עשה התובע שימוש לצורך עבודתו ברכב השייך לנתבעת (ר' סעיף 33 לתצהיר מר ויניק). 3. בתקופה שהחלה בחודש נובמבר 87' ועד לפיטוריו חילק התובע את תוצרת החלב באמצעות משאית שבבעלותו כאשר לצורך החלוקה הסתייע גם בעוזרי מחלקים אותם העסיק (ר' סעיפים 34 - 26 לתצהיר מר ויניק). 4. בתלושי השכר שהופקו לתובע, במהלך התקופה שמחודש נובמבר 87' ואילך, נרשמו סכומים שונים כהחזר הוצאות וכן רכיב שכר נוסף שכונה בתלוש השכר "קומסיון". יצויין כבר עתה כי בין הצדדים קיימת פלוגתא המתייחסת למהותו של רכיב ה-"קומסיון" והיא - האם יש לכלול אותו בשכר הקובע לצורך פיצויי פיטורים אם לאו. 5. במהלך כל תקופת עבודתו, כאמור לעיל, ביטחה הנתבעת את התובע בהסדר פנסיה מקיפה בקרן הגימלאות המרכזית של עובדי מוסדות ההסתדרות בע"מ (להלן: "קג"מ" או "קרן הפנסיה") (ר' סעיף 7 לתצהיר התובע וכן נ/7). 6. במסגרת עבודתו כמחלק מוצרי חלב נהג התובע להגיע אל מחסני הנתבעת בין השעות 24:00 ל-1:00 בלילה ולהעמיס סחורה על משאית החלוקה. בעת העמסת הסחורה הייתה הנתבעת עורכת רישום של כמות הפריטים שנלקחו לחלוקה, סוגיהם, ומחיריהם כאשר התובע היה מאשר את נכונות הרישום בחתימתו. מיד לאחר העמסת הסחורה היה התובע יוצא ליעדי חלוקה שונים באזור נתניה, שם חילק את תוצרת החלב וזאת בין השעות 3:00 ל- 8:00 בבוקר (ר' עמ' 7 לפרוטוקול שורות 9- 20 וכן, עמ' 8 שורות 18-21). 7. בתוקף תפקידו היה התובע אחראי הן על חלוקת תוצרת החלב והן על גביית תשלומים והוצאת חשבוניות (ר' עמ' 7 לפרוטוקול שורות 21-24, עמ' 8 שורות 6 ו- 13-14 וכן, עמ' 8 שורות 20 -21). בתום יום העבודה היה התובע נדרש להעביר לנתבעת את כל הכספים שגבה מהלקוחות (ר' סעיף 5 לתצהיר עובד יחידת הפיקוח של הנתבעת מר סלומון להלן: "מר סלומון"). 8. במקרים בהם סיפק התובע סחורה פגומה או סחורה שפג תוקפה ניתנה ללקוחות אפשרות להחזירה באמצעותו כאשר עבור החזר סחורה שכזו (מלקוחות) היה התובע מקבל מהנתבעת החזר כספי (ר' עמ' 9 לפרוטוקול שורות 10-12 וכן, סעיף 11 לתצהיר מר סלומון). 9. לטענת הנתבעת, בחודש מאי 1999 הובא לידיעת מרכז המכירות שלה בסניף נתניה מידע לפיו קיים שיעור גבוה וחריג של החזרת תוצרת פסולה מלקוחות באזור החלוקה של התובע (ר' סעיף 11 לתצהיר מר סלומון). בעקבות ידיעות אלה התבקשה היחידה הארצית לפיקוח בטחון ובטיחות בנתבעת (להלן: "יחידת הפיקוח") לפתוח בחקירה אשר החלה להתבצע בחודש יוני 1999 (ר' סעיף 12 - 13 לתצהיר מר סלומון להלן: "החקירה" או "התחקיר"). 10. במסגרת החקירה - כך לטענת הנתבעת - נמצא, כי התובע סיפק ללקוח בשם רפי כהן, תוצרת חלב כאשר הוא מנפיק ללקוח זה חשבוניות על כמות סחורה פחותה מזו שסופקה לו בפועל. עוד נמצא בתחקיר כי התובע הנפיק חשבוניות פיקטיביות על שם לקוחות שונים, שלא בידיעתם, בגין הסחורה שסופקה בפועל למר כהן אך לא נרשמה בחשבוניות שהוצאו לו וכן, כי במסגרת החשבוניות הללו רשם התובע גם החזרות של תוצרת חלב פסולה. זאת שעה שבפועל התוצרת הפסולה הובאה מביתו או נמצאה על ידו בארגזים והיא לא הייתה קשורה כלל ללקוחות. על פי התחקיר, התובע קיבל זיכוי מהנתבעת בסך של 80 ₪ ליום בגין "החזרת" סחורה פגומה (ר' סעיפים 14 - 16 לתצהיר מר סלומון). 11. בעקבות ממצאיה של יחידת הפיקוח, כאמור לעיל, זומן התובע לשיחה ביחידה זו אשר התקיימה ביום 22.7.99 (ר' סעיף 17 לתצהיר מר סלומון וכן, עמ' 9 לפרוטוקול חקירתו הנגדית של התובע שורות 15-16). 12. במסגרת השיחה הנ"ל, הוצגו לתובע הממצאים שהתגלו על ידי יחידת הפיקוח כאשר התובע התבקש ליתן להם הסברים (ר' סעיף 18 לתצהיר מר סלומון וכן, עדות התובע בחקירתו הנגדית עמ' 9 לפרוטוקול שורות 18-19 שם העיד כי הוא אינו זוכר האם במסגרת השיחה הנ"ל הוצגו לו ההאשמות כלפיו). 13. אין חולק על כך שבמהלך השיחה עם אנשי יחידת הפיקוח רשם התובע, בכתב ידו, מסמך שמוען "להנהלת תנובה" שתוכנו תואם את ממצאיה של יחידת הפיקוח. במסגרת המסמך הנ"ל כתב התובע כי הוא סיפק כמעט מידי יום סחורה ללקוח בשם רפי כהן וכי הוא רשם בחשבונית שהוצאה ללקוח זה כמות סחורה פחותה מזו שסופקה לו בפועל (להלן: "ההודאה"). התובע הוסיף וכתב בהודאה, בכתב ידו, כי לאחר עזיבתו את מר כהן הוא היה נוהג להוציא חשבונית [פיקטיבית] ללקוח אחר על כמות הסחורה שסופקה למר כהן אשר לא נרשמה בחשבונית שהוצאה לו. לגירסת התובע, כפי שהועלתה בהודאה, הוא הוציא חשבונית [פיקטיבית] מעין זו כמעט מידי יום, בכל פעם עבור לקוח אחר כאשר בחשבוניות הללו נרשמו גם החזרות סחורה שמקורה לא היה בלקוחות הנתבעת אלא בסחורה שנשארה בביתו או נימצאה על ידו בארגזים שנשארו. התובע הוסיף ומסר, במסגרת ההודאה, כי בגין המוצרים שהוחזרו הוא קיבל זיכוי כספי מהנתבעת וכי הוא חזר וביצע את המעשים כאמור במשך כ- שלושה חודשים, תוך שהוא משלשל לכיסו סך של כ- 80 ₪ בממוצע ליום. בהודאתו הביע התובע חרטה על המעשים שעשה בכותבו לאמור: "אני נורא מצטער על המקרה ומקווה שתסלחו לי על המקרה ואני מוכן לשלם כל סכום שתבקשו." (ר' נספח א' לתצהיר מר סלומון). 14. בתום השיחה שהתנהלה ביום 22.7.99 ביחידת הפיקוח ולאחר רישום ההודאה רשם מנהל יחידת הפיקוח מר דביר פירוט של ממצאי החקירה וכן המלצות לטיפול במקרה (ר' נספח ב' לתצהיר מר סלומון). 15. לאחר הדברים הללו ולאחר העברת ממצאי החקירה להנהלת הנתבעת, זומן התובע לפגישה שהתקיימה ביום 23.7.99 במשרדו של מנהל מרכז ההפצה של הנתבעת בנתניה מר וולפיילר, פגישה בה נכחה גם נציגת ועד העובדים שזומנה לפגישה זו (ר' עמ' 2 לפרוטוקול שורה 12 להלן: "הפגישה"). בפגישה הוצגו בפני התובע המעשים המיוחסים לו כמפורט בהודאתו. יצויין, כי התובע לא טען ואף לא הביא בפנינו ראיות לכך שהוא ביקש לחזור מהודאתו במסגרת פגישה זו או לאחריה. 16. מספר ימים לאחר הפגישה הנ"ל ביום 8.8.99 נמסר לתובע מכתב פיטורים בו הודע לו על שלילת זכאותו לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת עקב נסיבות פיטוריו (ר' נספח א' לתצהיר מר ויניק). ב. השאלות המרכזיות העומדות להכרעה 17. בפני בית הדין הועמדו להכרעה מספר שאלות מרכזיות אשר התשובה שתינתן להן תשליך למעשה על זכאותו של התובע לסכומים אותם תבע (כולם או בחלקם) בגין רכיבי התביעה השונים, כאמור בפתיח ואלה הן השאלות: א. מה היו נסיבות סיום עבודתו של התובע וכיצד משליכות נסיבות אלה, כפי שיקבעו, על זכויותיו עם סיום העסקתו בנתבעת לרבות, הזכות לפיצויי פיטורים, לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים ולחלף הודעה מוקדמת. ב. האם הליך פיטוריו של התובע היה כדין קרי - האם פיטוריו נעשו בהתאם להליך הקבוע בחוקת העבודה של עובדי מוסדות ההסתדרות (להלן: "חוקת העבודה"), האם נערך לו שימוע כדין והאם זכאי התובע לקבלת פיצוי כספי וזאת ככל שיקבע כי נפלו פגמים בהליך פיטוריו. ג. מה היו נסיבות הפיטורים של התובע ג.1. טענות הצדדים ביחס לנסיבות סיום עבודתו של התובע 18. התובע טען כי הוא זומן לשיחת בירור ביחידת הפיקוח של הנתבעת ביום 22.7.99 וכי בשיחה זו נטען כלפיו כי הוא פעל בניגוד לנהלים החלים בנתבעת, כן טען התובע כי במהלך השיחה - ולפני שחתם על ההודאה - הוסבר לו כי לתוצאת הבירור לא תהא השלכה על המשך עבודתו. התובע הוסיף וטען כי "נוכח מעמד זה ולאור הלחצים שהופעלו עליו, [הוא] אולץ...לחתום על הודאה שהוכתבה לו במקום ואשר לא תאמה את העובדות לאשורן" (ר' סעיף 22 לסיכומי התובע). כמו כן טען התובע כי התנהגות הנתבעת נועדה למנוע ממנו אפשרות סבירה להתגונן "תוך ניצול מצוקתו, התנהגות אשר איננה מתיישבת עם חובת תום הלב החלה על מעביד" (ר' סעיף 24 לסיכומי התובע). כן טען, כי מעשיו - על אף שלא היו נטולי רבב גם לשיטתו - לא הסבו נזקים לנתבעת וכן, כי הוא [התובע] "לא שלשל ולו אגורה אחת שחוקה לכיסו" (ר' סעיפים 26 ו- 27 לסיכומי התובע). התובע טען עוד כי לא ניתנה לו אפשרות ממשית לבחור באופן חופשי האם למסור הודאתו או לשתוק, כי הוא לא הוזהר לפני רישום ההודאה בדבר זכותו שלא לומר דבר וכי כל שיאמר יוכל לשמש כראיה נגדו וכן, כי לא ניתנה לו הזכות להיוועץ בעו"ד. התובע הוסיף בעניין זה כי הודאתו נגבתה תחת לחץ ומכאן שאין היא יכולה לשמש בסיס לשלילת פיצויי פיטורים. 19. הנתבעת חזרה על טענותיה בדבר המעשים המיוחסים לתובע, כפי שצויינו בהודאתו, תוך שהיא טוענת כי המעשים הללו מהווים הפרה חמורה של נהליה והפרה של חובת האמון המוגברת אותה חב התובע כלפיה מתוקף תפקידו. הנתבעת הוסיפה וטענה כי יש ליתן להודאת התובע את מלוא התוקף והמשקל הראייתי וכי האמור בהודאה נתמך בעדותו של התובע בבית הדין. הנתבעת טענה עוד, כי הודאת התובע הייתה כנה ואמיתית כי היא ניתנה מתוך רצון חופשי, תוך הבעת חרטה על מעשיו והבעת רצון לפצותה וכן, כי אף מבלי להסתמך על ההודאה עלה בידה להוכיח את טענותיה בדבר המעשים המיוחסים לתובע. ג.2. מה היו נסיבות פיטוריו של התובע - הכרעה ג.2.1. המסגרת המשפטית 20. הלכה פסוקה היא כי מעביד המבקש לייחס לעובדו ביצוע מעשים חמורים של הפרת אמונים או מעשים המהווים עבירה פלילית נדרש להוכיח את טענותיו ברמת הוכחה מוגברת (דב"ע נה/60-3 אנואר חמיד - יעקב הלמן, עבודה ארצי, כרך כח(2) 197). 21. במקרה זה מבקשת הנתבעת כאמור להסתמך לצורך הוכחת טענותיה ביחס לנסיבות פיטוריו של התובע על ההודאה שמסר. זאת שעה שהתובע העלה טענות מטענות שונות ביחס לקבילותה של ההודאה ולחילופין - ביחס למשקלה הראייתי. משכך על מנת להכריע בטענות אלה נסקור בקצרה את ההלכות הצריכות להנחותנו בבואנו להכריע בשאלת קבילותה או משקלה של הודאה שתוכנה נוגד את האינטרס של בעל הדין שמסר אותה כדלהלן: הכלל הוא כי משקלה הראייתי של הודאת חוץ של בעל דין המוגשת לבית המשפט, ובמיוחד שעה שהיא נכתבה על ידו, הינו מוגבר לאור הכלל לפיו "אדם נתפש על הודאתו" (ר' קדמי על הראיות חלק שלישי עמ' 1195 להלן: "על הראיות"). יתר על כן, נפסק כי הודאת חוץ של בעל דין מהווה ראיה קבילה לאמיתות תוכנה וכי בית המשפט רשאי להכריע בתביעה אזרחית על פי הודאת בעל דין כעדות יחידה. זאת בתנאי שההודאה תהא מהימנה עליו ויינתן לה מלוא המשקל הראייתי (ר' ע"א 140/51 סירי נ' שאער, פ"ד כרך ח' (2) 1160). הטעם העומד מאחורי הלכה זו מקורו בהנחה כי "אין אדם משים עצמו רשע" משמע - אין אדם אומר דברים בניגוד לעניינו אלא אם הוא מאמין בעת אמירתם כי הדברים הללו נכונים הם (ר' על הראיות עמ' 1202). אשר לצורת ההודאה הרי שנפסק כי הודאת חוץ של בעל דין יכול שתעשה בכתב, בע"פ או מכללא על ידי התנהגות. זאת שעה שהודאה בע"פ ניתן להוכיח על ידי מי ששמע אותה ואילו הודאה בהתנהגות "יכול שתהיה במעשה ויכול שתהיה במחדל כגון: מקום שמוטחת בפני אדם אשמה חמורה בנסיבות ובתנאים שבהם מתחייבת תגובה והוא אינו מגיב - ניתן יהיה לפרש שתיקה זו לחובת השותק" (ר' על הראיות עמ' 1207 ואילך). .. אשר להודאה שניתנה עקב פגם ברצון, נקבע - כי "אם ניתנה [ההודאה] תוך אונס או טעות וכיוצא באלה גורמים השוללים רצון - ערכה פגום לאמור, כוחה הראייתי מתכרסם ואפשר שיתכרסם עד לביטולו כליל" (ר' על הראיות עמ' 1212 וכן ע"א 612/68 מזרחי נ' בנימינוב פ"ד כג(2) 729). יוטעם כי הכלל הוא שעל מנת להבטיח את קבילותה של ההודאה (להבדיל ממשקלה) די בכך שמגיש ההודאה יוכיח את עצם עשייתה על ידי מי שהוא כשיר להודות "ומכאן ואילך עובר אל היריב (המודה) נטל השכנוע בכל הקשור ל"כרסום" בכוחה הראייתי: אם בדרך של הוכחת אי עמידה 'בתנאיה' (כגון: שלא ניתנה מרצון או שניתנה מחמת טעות או מבלי משים וכיוצ"ב) ואם על ידי תקיפה ישירה של אמיתות תוכנה (לאמור - על ידי הוכחה שהיא כוזבת) או על ידי הצגת הסבר מהימן לעשייתה הנוטל מן ההודאה את כוחה הראייתי בתור שכזאת (כגון שמדובר בהודאה למראית עין בלבד, או שניתנה לתכלית מסויימת וכיוצ"ב)" (על הראיות עמ' 1212- 1214 וכן ר' עניין סירי עמ' 1168 וכן, ע"א 375/ 84 עדן נ' פאגורי פ"ד מב(4) 238). פרט לטענות בדבר אי עמידתה של ההודאה בתנאים, כאמור לעיל, יכול נותן ההודאה לטעון כאמור כי הודאתו איננה אמת כאשר גם ביחס לטענה זו הוא הנושא בנטל השכנוע (ר' על הראיות עמ' 1227). אשר לטענה בדבר תוקפה של הודאה שניתנה מתוך טעות ביחס לשימוש שיעשה בה הרי שנפסק כי הודאה בעובדה (להבדיל מהודאה בזכות) יכול שתחייב גם שעה שהמודה לא ראה מראש את האפשרות שההודאה תהיה אי פעם בעוכריו ואפילו לא ידע כי היא [ההודאה] מחייבת מבחינת החוק (ר' על הראיות עמ' 1215 והאסמכתאות המופיעות שם). ג.2.2. מן הכלל אל הפרט 22. נקדים ונציין כי לאחר שבחנו את חומר הראיות שהונח בפנינו לאור המסגרת המשפטית שהותוותה בפסיקה ובספרות כאמור לעיל, הגענו למסקנה כי הנתבעת השכילה להוכיח את טענותיה לפיהן התובע אכן ביצע את המעשים אותם פירט בהודאה וזאת ברמת ההוכחה המוגברת הנדרשת בנסיבות העניין. להלן נפרט טעמינו: 23. כפי האמור, התובע זומן ביום 22.7.99 ליחידת הפיקוח של הנתבעת וזאת על מנת ליתן הסבר לממצאים אשר התגלו על ידי יחידה זו במסגרת תחקיר שערכה. על תחקיר זה ועל תוצאותיו העיד מר סלומון בתצהירו בזו הלשון: "בשלב מסויים בחודש מאי 99' או במועד סמוך לכך הובא לידיעת הנהלת מרכז המכירות בסניף תנובה בנתניה מידע לפיו קיים שיעור גבוה וחריג של החזרת תוצרת פסולה מלקוחות באזור חלוקת התובע. ויובהר, בגין החזרת תוצרת חלב פסולה או מקולקלת שמוחזרת למחסן תנובה מקבל המחלק החזר כספי. בעקבות ידיעות אלה, נתבקשה היחידה הארצית לפקוח ביטחון ובטיחות בתנובה (להלן: "חידת הפיקוח") לפתוח בחקירה. בחודש יוני 1999 נפתחה חקירת יחידת הפיקוח. במסגרת חקירתו של התובע הסתבר לי, כעובד ביחידת הפיקוח אשר היה אחראי על ביצוע חקירת התובע ביחידת הפיקוח, וכן להנהלת תנובה לאחר מכן, כי התובע עשה שימוש ציני בזכות זו. מהחקירה עלה, כי התובע סיפק ללקוח בשם 'רפי כהן' תוצרת חלב אשר הוזמנה על ידו ואשר לא נרשמה בחשבוניות שהופקו בסופו של דבר לחובת רפי כהן. דהיינו התובע הנפיק חשבוניות על כמות סחורה פחותה מזו שהוזמנה ומזו שנמסרה. בגין הסחורה אשר לא נרשמה בחשבונית הלקוח רפי כהן, הנפיק התובע חשבוניות פיקטיביות על שם לקוחות אחרים, שלא בידיעתם, אשר כפי הנראה לא נמסרו להם. במסגרת אותן חשבוניות רשם החזרת תוצרת חלב פסולה אשר הביא מביתו או מצא בארגזים ומכל מקום לא נבעה ו/או לא הייתה קשורה בלקוחותיו וקיבל בגינה זיכוי כספי מתנובה בערך של 80 ₪ ביום. על החזר התוצרת הפסולה קיבל התובע זיכוי ממחסן התוצרת של תנובה. בעקבות ממצאים חמורים אלו, זומן התובע לשיחה עם יחידת הפיקוח ביום 22.7.99. בשיחה אשר נערכה עם התובע כאמור הוצגו הממצאים אשר התגלו על ידי יחידת הפיקוח והתובע התבקש ליתן הסברים" (ר' סעיפים 11-18 לתצהיר מר סלומון). מר סלומון הוסיף והעיד כי במהלך השיחה הנ"ל מיום 22.7.99 הודה התובע בפניו ובפני עובד נוסף בשם מר דביר בביצוע המעשים בהם נחשד על פי התחקיר וכי הוא העלה מרצונו החופשי את הודאתו על הכתב. נציין, כי לא מצאנו כל סיבה לפקפק באמינות עדותו של מר סלומון אשר נחקר על תצהירו בבית הדין ואשר עדותו עשתה עלינו רושם אמין. 24. כפי האמור, אין חולק על כך שהתובע אכן רשם בכתב ידו ובמהלך השיחה עם אנשי יחידת הפיקוח הודאה התואמת את ממצאיה של יחידה זו כפי שהעיד עליהם מר סלומון. הודאה בה נכתב בזו הלשון: "אני חלואה שלמה בשיחה של היחידה של הפיקוח. רפי כהן מזמין סחורה בסניף וסיפקתי לו כל יום את הסחורה שהזמין ובחשבוניות רשמתי פחות סחורה (חלב שוקו) וגביתי ממנו את כל הסכום. הסכום שגביתי ממנו היה בערך כ- 150 ₪ ויצאתי מרפי כהן והוצאתי חשבונית ללקוח אחר על אותה כמות סחורה של רפי כהן את החשבונית הזאת עשיתי כל יום וכל פעם על לקוח אחר - לוגסי, אשר את אבי, רונין, בחשבונית שהוצאתי הייתי מוסיף החזרות הרוב זה מה שנשאר לי בבית וחלק שלקחתי שנשארו בארגזים, ועל המוצרים האלה קבלתי זיכוי במחסן. אני עושה את זה כ-3 חודשים כמעט כל יום. בימים שעשיתי את זה לקחתי לעצמי בערך 80 ₪. אני נורא מצטער על המקרה ומקווה שתסלחו לי על המקרה ואני מוכן לשלם כל סכום שתבקשו. לקוח רפי כהן היה מזמין סחורה ומבקש ממני להוציא לו חלק מהסחורה ולכן אני הייתי מוכר חלק מהסחורה של רפי כהן והייתי מוכר על חשבונית אחרת וגם מוסיף החזרות של לקוחות שהיו שוכחים בארגזים או ריקים. אני רציתי לעשות טובה לרפי אבל אכלתי אותה אני מאוד מצטער על המקרה. מכרתי לרפי כהן מוצרים שלא היו רשומים בחשבונית וגביתי את מלוא הסכום." (ר' הודאת התובע נספח א' לתצהיר מר סלומון). 25. נקדים ונציין כי התובע לא השכיל לשכנענו בקיומם של התנאים אשר יכולים לכרסם במשקלה הראייתי של הודאתו משמע - בכך שהוא אכן אולץ לכתוב את ההודאה ולחתום עליה ו/או כי ההודאה נכתבה עקב הטעייתו. לעניין זה יאמר, כי טענות התובע בהקשר זה היו סתמיות, בלתי מפורטות ומכאן גם בלתי משכנעות: 25.1. התובע לא פירט, לא בכתבי הטענות, לא בתצהירו ואף לא בחקירתו הנגדית כיצד ועל ידי מי "אולץ" לטענתו לחתום על ההודאה ובאילו אמצעים: בכתב התביעה טען התובע ביחס לנסיבות מתן ההודאה לאמור: "בבירור שהתקיים הודע [לתובע] שהפר את נהלי הנתבעת והוא פותה לחתום על הודאה שאינה תואמת את העובדות לאשורן, הכל מתוך הנחה שלתוצאות הבירור לא תהיה השלכה על המשך עבודתו" - זאת ותו לא (ר' סעיף 5 לכתב התביעה).מעבר לטענה סתמית זו לא מצא התובע מקום להתייחס בכתב תביעתו לנסיבות מתן ההודאה ולתוכנה. אף בתצהירו של התובע - אשר הוגש לאחר שהנתבעת הדגישה בכתב הגנתה את המשמעות הנכבדה שהיא מבקשת לייחס להודאה ולתוכנה - הצניע התובע את מתן ההודאה תוך התייחסות מצומצמת לנסיבות מסירתה ולתוכנה אשר התמצתה באמירה כדלהלן: "בברור שהתקיים נאמר לי שהפרתי נהלים של הנתבעת ופותיתי לחתום על הודאה שאינה תואמת את העובדות לאשורן. הכל מאחר שנאמר לי על ידי האחראי מטעם יחידת הפיקוח כי לתוצאות הבירור לא תהיה השלכה על המשך עבודתי בנתבעת" (ר' סעיף 10 לתצהיר התובע. ההדגשות מכאן ולהלן אינן במקור אלא אם צויין אחרת). זאת ועוד, גם בחקירתו הנגדית של התובע הוא סתם ולא פירש כיצד באו לידי ביטוי ה"אילוץ" או ה- "איום" להם הוא טוען אשר הביאו לגירסתו לשלילת רצונו החופשי (כביכול) בכל הנוגע למתן ההודאה ולחתימה עליה. בהקשר זה של אי הצגת מלוא התשתית העובדתית הרלוונטית על ידי תובע נכתב כך: על התובע מנסח כתב התביעה מוטלת חובת ניקיון כפיים, ובלשוננו, חובת תום-לב, וממנה נגזרת חובתו לחשוף עובדות גם אם הן עובדות שהנתבע אמור להעלותן בכתב הגנתו. חובה זו חלה לפחות על עובדות היורדות לשורש עילת תביעתו של התובע... (וגם)... עובדות שאינן בהכרח חלק אינטגרלי מהעובדות המקימות את עילת התביעה, אלא נטענות מטבען בכתב הגנה" (ר' דודי שוורץ, "מגמות והתפתחות בסדר הדין האזרחי" ספר השנה של המשפט בישראל - תשנ"ו, הוצאת פפירוס-אוניברסיטת תל-אביב, עמ' 440-441). במקרה זה המנעותו של התובע מלהתייחס לנסיבות מסירת ההודאה ולתוכנה במסגרת כתב התביעה - ולמעשה עד למועד בו נחקר בעניינים אלה בחקירה הנגדית - איננה מלמדת רק על חוסר ניקיון כפיים אלא גם על המשקל הראייתי הדל שיש ליתן לגירסתו הכבושה כפי שהועלתה לראשונה בחקירה הנגדית. זאת ככל שגירסה זו סוטה מהאמור בהודאתו. יתר על כן, נפסק כי גירסה כבושה - כמו זו שהעלה התובע - יכול שתהווה לכשעצמה חיזוק לגירסת הצד שכנגד (ר' ע"ב 300856/98 מרדכי אוקנין נ' שופר סל עבודה אזורי כרך י"ב 421). 25.2. זאת ועוד, מגירסת התובע בחקירתו הנגדית עולה דווקא כי איש מבין עובדי הנתבעת לא אמר לו דברי איום אשר יכולים היו לפגום ברצונו החופשי לרבות, אמירה שמשמעותה העברת העניין בו נחשד לחקירה משטרתית ובלשונו של התובע בחקירתו הנגדית: "כאשר את שואלת אותי, האם זה נכון שאז, הציג בפני הקב"ט של תנובה את ההאשמות כלפי, אני משיב כי אני לא זוכר. וכאשר את שואלת אותי האם אני לא זוכר כלום - אני משיב כי אני זוכר שהקב"ט קרא לי באותו יום ביחד עם אדם נוסף בשם דביר, ואיך שהתחלנו אז דביר אמר לי שכל מה שאנו מדברים לא יוצא לאף מקום ואנו יכולים לומר כל מה שאנו רוצים וזה רק ביננו. לא הוזכרה בכלל המשטרה באותו מעמד. לא אמרו לי בכלל במה מאשימים אותי... לאחר שדביר אמר לי שהדברים נשארים בחדר, ביננו, אז הסברתי להם בע"פ בדיוק מה עשיתי, ואז סלומון אמר לי: "טוב אז עכשיו בוא נרשום זאת בכתב." (ר' עמ' 9 לפרוטוקול שורות 18 ואילך). 25.3. נוסיף עוד, כי עדותו האמינה של מר סלומון - אשר בנוכחותו כאמור ניתנה ההודאה, תחילה בע"פ ולאחר מכן בכתב, תומכת אף היא במסקנה כי לא הופעל על התובע כל לחץ לחתום על ההודאה או להעלות על הכתב דברים שונים מאלה שאמר מרצונו בפני מר סלומון מספר דקות קודם לכן, ובלשונו של מר סלומון בחקירתו הנגדית: "כל עוד התובע לא יצא מן החדר אז ביקשנו ממנו להעלות כל דבר שהוא אמר על הכתב הייתה אווירה נינוחה לגמרי לא היו צעקות לצערי זה לא מצב נעים אבל האווירה בדרך כלל נוחה מה שהוא סיפר לנו ביקשנו שיעלה את זה על הכתב ויכתוב את זה בכתב ידו. הוא אמר דברים. כל דבר שהוא אמר לנו ביקשנו שיעלה על הכתב...אנחנו לא נוהגים כך בשום תשאול של עובד להגיד לו מה לכתוב. וכל מה שנכתב נכתב מרצונו." (ר' עמ' 36 לפרוטוקול שורות 2-13). דברים אלה תואמים את האמור גם בתצהירו של מר סלומון באותו עניין (ר' סעיפים 21-22 לתצהיר מר סלומון). 25.4. נוסיף ונציין כי לו היה ממש בטענת התובע כי הוא מסר את ההודאה ואף חתם עליה תחת לחץ הרי שניתן היה לצפות לכך שהוא יבקש לחזור מהודאתו בסמוך לאחר שניתנה תוך ציון הטעמים לבקשה זו. דא עקא שהתובע לא עשה כן: התובע לא טען ולא הביא כל ראיה לכך שהוא פנה לנתבעת, לאחר מסירת ההודאה וביקש לחזור ממנה מהטעם שהיא ניתנה תחת לחץ או מכל טעם אחר. התובע לא עשה כן גם לאחר שהחל לקבל ייצוג משפטי ואף לא במכתב ב"כ מיום 19.9.99 אשר הופנה לנתבעת. 26. טענתו המשתמעת של התובע לפיה הוא "פותה" לחתום על הודאה כאמור רק מאחר שנאמר לו - תוך הטעייתו - כי לא תהיה לה השלכה על המשך עבודתו איננה עומדת במבחני ההגיון והשכל הישר ואין היא מתקבלת על דעתנו. זאת אפילו היינו מקבלים את גירסתו - מה שאין אנו רואים לנכון לעשות - לפיה נאמרו לו הדברים כאמור לעיל. שכן, אין כל הגיון בכך שאדם ימסור הודאה כוזבת במסגרתה יודה בביצוע מעשים חמורים שאותם לא ביצע כלל וזאת רק משום שנאמר לו כי לא תהא להודאה זו השלכה על המשך עבודתו. מעבר לכך יאמר, כי בהתאם לכללים הראייתיים עליהם עמדנו לעיל, הרי שאפילו טעה התובע או הוטעה ביחס לשימוש שיעשה בהודאה זו הרי שעדיין לא היה בכך כדי לגרוע ממשקלה בכל הנוגע לאמיתות העובדות המפורטות בה. 27. כללם של דברים: אנו קובעים כממצא עובדתי כי התובע לא השכיל לשכנענו כי ההודאה ניתנה תחת איום או לחץ ותוך הטעייתו ביחס לשימוש שיעשה בה ומכאן שאנו קובעים כי התובע לא השכיל לשכנענו בקיומו של תנאי כלשהו שיש בו לפגום במשקלה הראייתי של הודאתו שנכתבה בכתב ידו ואושרה בחתימתו. 28. לאור האמור לעיל ובשים לב לכובד משקלה של ההודאה שמסר התובע, הטומנת בחובה גירסה עובדתית המנוגדת באופן מובהק לאינטרסים שלו, הרי שיתכן שניתן היה להסתפק בה כדי לקבוע כי התובע אכן ביצע את המעשים המפורטים בהודאתו. אלא שבמקרה זה הובאו בפנינו, מעבר להודאה, ראיות נוספות, כבדות משקל המבססות אף הן קביעה זו: 28.1. על ביצוע המעשים המפורטים בהודאה למדים אנו גם מניסיונו של התובע לחמוק מהתמודדות בהירה ועקבית עם תוכנה: כך למשל טען התובע הן בכתב התביעה והן בתצהירו כי העובדות שפורטו בהודאה "אינן תואמות את העובדות לאשורן". כל זאת שעה שהוא נמנע מלציין "ברחל ביתך הקטנה" אילו עובדות שפורטו בהודאה אינן תואמות את האמת כהוויתה ומדוע (ר' סעיף 5 לכתב התביעה וכן סעיף 10 לתצהיר התובע). רק במסגרת תצהירו טען התובע לראשונה כי בניגוד לאמור בהודאה עליה "פותה" לחתום לטענתו - הוא לא נטל כלל כסף מן הנתבעת "בשום דרך" (ר' סעיף 13 לתצהיר התובע). עוד יצויין כי במהלך כל ההליך שנוהל בבית הדין נמנע התובע מלהביא בפני בית הדין גירסה ברורה ועקבית ביחס לדברים שמסר בשיחה שנערכה עם אנשי יחידת הפיקוח מיום 22.7.99 ובאשר למעשים שביצע אשר אינם תואמים, לשיטתו, באופן מלא את אלה המפורטים בהודאתו. 28.2. זאת ועוד, חלק מהותי מן העובדות אשר פורטו בהודאתו של התובע קיבל חיזוק בגירסתו כפי שהועלתה במהלך עדותו בבית הדין, עדות אשר במסגרתה הודה למעשה בהוצאת חשבוניות כוזבות על סכומים נמוכים משווי הסחורה שסיפק ללקוח מר כהן וכן, בהוצאת חשבוניות פיקטיביות ללקוחות שונים על סכום ההפרש שבין שווי הסחורה שנימסרה למר כהן בפועל לבין זו שהופקה בגינה חשבוניות ובלשון התובע בעדותו בבית הדין: "רפי כהן, היה אחד הלקוחות שחילקתי לו תוצרת...אני הוצאתי לו חשבונית על סכום נמוך מסכום התוצרת שחילקתי לו. זה היה על מנת שאותו לקוח יעדיף לרכוש מתנובה ולא מספקי מוצרי חלב של חברות אחרות. זה נכון שאני מסרתי לו תוצרת של תנובה, בכמות גדולה יותר ממה שנרשם בחשבונית. אני עשיתי את הפעולה הזאת לאורך שלושה חודשים לפי זכרוני. אני רוצה להסביר את המצב שהיה: אני רשמתי חשבונית על סכום נמוך משווי הסחורה שסיפקתי ללקוח אולם, את התמורה אני קיבלתי על מלוא הסחורה שסופקה בפועל, ללקוח ולא כפי שנרשם בחשבונית, יש לקוחות שרוצים חשבונית ויש לקוחות שרוצים 'חצי חשבונית' זאת על מנת לתמרץ את הלקוח לקנות מתנובה. מנהל ההפצה מר וולפיר, לא ידע על הפעולה הזאת. זה נכון שאני קיבלתי כסף מעבר למה שנרשם בחשבונית שהוצאה ללקוח" (ר' עמ' 11 לפרוטוקול שורות 8- 21). בסיכומים שהוגשו מטעם התובע נטען כי בגין הסחורה אשר סופקה למר כהן ואשר לא נרשמה בחשבונית שהוצאה לו, הנפיק התובע "חשבוניות פיקטיביות" על שם לקוחות אחרים. בסיכומיו טען התובע לראשונה וכגירסה חדשה כי החשבוניות הפיקטיביות הללו הוצאו בגין סחורה שהוחזרה על ידי הלקוחות ולא - על ידי התובע. לגירסה זו אין כל אחיזה בראיות המלמדות כאמור על מצב דברים שונה לחלוטין ומשכך - אנו דוחים אותה (ר' סעיף 25.2 לסיכומי התובע). גירסת התובע בעדותו בבית הדין תומכת לדעתנו דווקא בגירסת הנתבעת המבוססת על הודאת התובע כאמור לעיל. הן משום שהיא טומנת בחובה הודאה בביצוע מעשים פסולים דומים לאלה המפורטים בהודאה (הוצאת חשבוניות פיקטיביות, באופן חוזר ונשנה במשך 3 חודשים) והן משום שהיא מסבכת את התובע בהסברים בלתי סבירים ובלתי עקביים למעשים אלה וכן, בגירסאות כבושות שאינן עולות בקנה אחד עם שורת ההגיון. זאת כל אימת שהתובע מבקש לסטות מתיאור העובדות המופיע בהודאתו המקורית על מנת להפחית מחומרת המעשים המתוארים בה: כך למשל, במסגרת גירסתו המאוחרת, כפי שמצאה ביטוייה בעדותו בבית הדין, ניסה התובע לתרץ את הוצאתן של החשבוניות הכוזבות בטובתה של הנתבעת כביכול וברצונו לתמרץ לקוח מסויים אחד לרכוש סחורה מן הנתבעת וזאת לטענתו על דעת עצמו, ללא ידיעת הממונים עליו, ובלא שהפיק מכך טובת הנאה. טענה זו - מעבר להיותה גירסה כבושה - הינה בלתי סבירה, חסרת כל הגיון ואין היא מתקבלת על דעתנו. 29. תמיכה נוספת לתשתית העובדתית כפי שהיא מופיעה בהודאתו של התובע - ניתן למצוא גם בממצאים שהעלתה החקירה שערכה יחידת הפיקוח שהובילו לעריכת השיחה עם התובע ביום 22.7.99, ממצאים אשר תאמו להפליא את האמור בהודאת התובע וכן את הודאתו בע"פ שניתנה זמן קצר לפני העלאת דבריו על הכתב (ר' סעיף 11 לתצהיר מר סלומון וכן, עמ' 12 לפרוטוקול שורות 12-14, עמ' 33 שורות 1- 14 וכן, עמ' 34 שורות 12. כן ר' נספח ג' וכן סעיפים 5 - 7 לניספח ב' לתצהיר מר סלומון). 30. לאור כל האמור לעיל שוכנענו ברמת ההוכחה המוגברת הנדרשת לצורך הכרעה בטענות המועלות כלפי התובע כי התובע אכן ביצע את המעשים כפי שפורטו בהודאתו כאמור לעיל וכי הוא נטל מכספיה של הנתבעת, שלא כדין, כמעט מידי יום וכמצויין בהודאה סך של כ- 80 ש"ח וזאת במהלך תקופה של שלושה חודשים, הכל כמצויין בהודאה. ד. ההשלכות של נסיבות הפיטורים על קביעת זכויותיו של התובע הנובעות מסיום עבודתו (הזכאות לפיצויי פיטורים, לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים ולחלף הודעה מוקדמת) ד.1. האם יש בנסיבות הפיטורים של התובע כדי להצדיק את שלילתם או הפחתתם של פיצויי הפיטורים? 31. האפשרות של שלילת פיצויי פיטורים (בחלקם או במלואם) בנסיבות המתאימות ואופן יישומה הוסדרה בסעיפים 16 ו- 17 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג - 1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים"). בהקשר זה נקבע על ידי בית הדין הארצי לעבודה כי "עניינים אלה [של שלילת פיצויי פיטורים מעובד בשל נסיבות פיטוריו] הוסדרו בחוק והמחוקק גילה את דעתו בנידון, באופן שאינו משתמע לשתי פנים: ה"שלילה" כולה או מקצתה, אפשרית רק מכוח הסכם קיבוצי (ס' 16) או על פי שיקול דעתו של בית-המשפט ('רשאי בית-המשפט לקבוע ....') כשהוא מונחה על פי כללים של הסכם קיבוצי (ס' 17).." (ר' דב"ע ל"ח/23-3איבון אהרון נ' בנק ירושלים לפיתוח משכנתאות בע"מ עבודה ארצי כרך י"א 219). התובע לא טען לקיומו של הסכם קיבוצי החל על הצדדים (זאת להבדיל מחוקת העבודה שהינה בגדר הסדר קיבוצי), או לקיומו של הסכם קיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים בענף בו הועסק. על כן לא הוכח כי ניתן היה להפעיל את הוראות סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים (ר' דב"ע לא/3-3 רהיטי ירושלים "רים" בע"מ - ניסים יוסף פד"ע ב', 215 וכן, בג"צ 623/87 שרה שלפי נ' ביה"ד הארצי לעבודה, פ"ד מב (3), 148 להלן: "עניין שלפי"). משכך, רשאי בית-הדין להניח שהמדובר בענף עבודה שאין בו הסכם קיבוצי וכפועל יוצא מכך לקבוע, מכוח סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, האם פיטוריו של התובע היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויי פיטורים או קבלת פיצויים חלקיים בלבד כאשר בבוא בית הדין להכריע בסוגיה זו הוא יונחה ע"י הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים, כשם שנקבע בסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים לאמור: "בענף העבודה שאין בו הסכם קיבוצי רשאי בית הדין האזורי לעבודה לקבוע שפיטורים של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבעו. בדונו בעניין זה יונחה בית הדין האזורי לעבודה על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים" 32. נקבע כי ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים הינו הסכם קיבוצי כללי - תקנון עבודה, שבין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות הכללית (להלן: "התקנון"). על פי הוראות סעיף 53 לתקנון עובד שגנב, מעל או חיבל במהלך התקין של העבודה יהיה צפוי לאחד מאלו: "א. להפסקת עבודה זמנית ממושכת ללא תשלום. ב. לפיטורים ללא הודעה מוקדמת ו/או שלילה חלקית של פיצויי פיטורים. ג. לפיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים" (ראה ס' 53 לתקנון). עוד נקבע בתקנון כי הישנות עבירה על הוראותיו תגרום להחמרת האחריות האמורה (ר' ס' 55 (1) לתקנון). 33. משקבענו כי התובע שלח ידו בכספי הנתבעת והנפיק בשמה וללא ידיעתה חשבוניות פיקטיביות הרי שנראה כי הפעולות שביצע באות בגדרן של עבירות המשמעת החמורות המופיעות בסעיף 53 לתקנון. משכך נדרשים אנו לקבוע, האם יש בעבירות הללו כדי להצדיק שלילה מלאה או חלקית של פיצויי הפיטורים. זאת בשים לב לכך שהעונשים הקבועים בסעיף 53 לתקנון הינם עונשי מכסימום. על השיקולים אותם יש לשקול לצורך ההכרעה בדבר אופן יישומו של סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, לאור הוראות סעיף 53 לתקנון, עמד בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 3000/96 אבלין (מימון) אליה נ' קליין בן ציון (עבודה ארצי ל"ג (7) 28) לאמור: "ככלל גניבה ממעביד נחשבת כעבירה חמורה הפוגעת ביחסי האמון המיוחדים הנובעים ממערכת יחסי העבודה ויש לראותה בחומרה יתרה. עם זאת, שעה שבאים אנו לדון בסנקציה המתבקשת בגין פעולות ממין אלה, יש לבחון את נסיבות המקרה בכללותן, ובתוך כך גם את ההקשר התעשייתי על מכלול פניו ובין היתר, חומרת הנזק שנגרם למעסיק וההרתעה הנדרשת כלפי עובדים אחרים במפעל; את משך תקופת העבודה; את טיב היחסים בין הצדדים במהלך השנים; את מידת האמון והאמינות ששררה בין הצדדים במשך תקופת העבודה ואת תרומתו של העובד למפעל. בצד כל אלה, יש לתת את הדעת ומשקל מיוחד לכך שהפיטורים כשלעצמם הם עונש חמור". בע"ע 300353/98 יוסף הרמן נ' סונול ישראל בע"מ, תק-אר 2002 (4) 86 נכתב בהקשר זה לאמור: "בבואנו לקבוע את שיעור הפחתת פיצויי הפיטורים המגיעים למערער, אנו לוקחים בחשבון, בין מכלול שיקולינו, את חומרת הפרת המשמעת, את מספר שנות עבודתו של המערער אצל המשיבה, את הסכום שהופקד בקרן מבטחים עבורו ואת דרך פיטוריו." 34. נראה כי השיקולים שצריכים להנחות את בית הדין אמורים להיגזר מתכליתה של הזכות לפיצויי פיטורים מחד ומהתכלית שבשלילתם מאידך: אשר לתכליתה של הזכות לפיצויי פיטורים נפסק כי היא נועדה, בין היתר, להבטיח לעובד קיום בכבוד עד למציאת מקום עבודה אחר (ר' ע"א 300274/96 שאול צדקא נ' מ"י, תק-אר 2001 (3) 947). במקרים מסויימים - לרבות המקרה שבפנינו - כספי הפיצויים (בחלקם או במלואם) צבורים בקופת גמל שהינה קרן פנסיה ואז תכליתם היא הבטחת זכויות פנסיה לעובד עם הגיעו לזיקנה או במקרה של נכות וכן, הבטחת זכויות פנסיה לשאריו במקרה של מות העובד. 35. אשר לתכלית שבשלילת פיצויי הפיטורים הרי שזו נועדה להביא להענשת העובד בגין עבירת משמעת חמורה ולהרתיע עובדים אחרים מפני ביצוע מעשים דומים. במקרים מסויימים שלילת הפיצויים נועדה לאפשר למעביד להיפרע על הנזקים שגרם לו העובד מתוך כספי הפיצויים שנצברו בקופת גמל (ר' לדוגמא את ההוראות הרלוונטיות בתקנון קג"מ בעניין השבת כספים וכן הוראות התקנון האחיד של קרנות הפנסיה שעניינן "החזרת כספים"). 36. לאור התכליות הללו נראה כי בבוא בית הדין להכריע בשאלה האם ובאיזו מידה יש להפעיל את הסנקציה של שלילת פיצויי הפיטורים עליו לשקול שיקולים כגון: מידת חומרתם של המעשים בגינם פוטר העובד, היקף הנזק שנגרם למעביד (או שהעובד התכוון לגרום למעביד), תפקידו של העובד ומידת האמון הנגזרת הימנו, משך הזמן ומספר הפעמים שביצע העובד את מעשיו הפסולים, השפעת המעשים הללו על עובדים אחרים ועל יחסי העבודה במקום העבודה, האופן בו ביצע העובד את עבודתו בדרך כלל, משך תקופת עבודתו (עובדה המשליכה מחד על עוצמת הפגיעה הצפויה בעובד במקרה של שלילת פיצויי הפיטורים ומאידך גם על קביעת עוצמתה של הפרת האמון מצד העובד, שהינה רבה יותר ככל שמערכת היחסים ממושכת יותר). כמו כן יש להביא בחשבון נתונים כמו סכום פיצויי הפיטורים שיוותר בידי העובד למחיה לאחר הפעלת הסנקציה של שלילה חלקית של פיצויי הפיטורים (וזאת ביחס לתקופת עבודתו וביחס לתקופת העבודה (הצפויה) העומדת בפניו, לנסיבותיו האישיות של העובד, לרבות גילו, מצבו המשפחתי, מצב בריאותו ויכולת השתכרותו העתידית. נוסף על כך נדרש בית הדין, לדעתנו, ליתן משקל נכבד לאפשרות שבה שלילת הזכאות לפיצויי פיטורים תגרור בעקבותיה פגיעה בזכויות הפנסיה של העובד או שאיריו וזאת במקרים בהם הופקדו סכומי הפיצויים או מרביתם בקופת גמל שנועדה להבטיח תשלום פנסיה. נדמה כי מקרה זה הוא המתקיים בענייננו שעה שחלק הארי של פיצויי הפיטורים של העובד צבור בקרן הפנסיה ושעה שסכום זה, בין היתר, אמור להבטיח לתובע או לשאיריו, בבוא העת, תשלום גימלה. שלילת הזכאות לפנסיה האמורה להשתלם לעובד או לשאיריו, לרוב - שנים רבות לאחר ביצוע המעשה בגינו נשללת מהעובד הזכות לפנסיה (כפועל יוצא משלילת הזכאות לפיצויי פיטורים) - אינה עולה בקנה אחד עם תכליתה החברתית של הענישה כמו גם עם האפקטיביות שלה שכן, שתי אלה מחייבות סמיכות סבירה בין מועד ביצוע המעשה בגינו מופעלת הענישה לבין ריצוי העונש וכן, הענשה ישירה של זה אשר חטא אשר הוא לבדו אמור לשאת בתוצאות עוונו: הסמיכות הנדרשת איננה מתקיימת, על פי רוב, במקרה בו מופעלת כלפי העובד שסרח סנקציה שמשמעה - שלילת הזכות לפנסיה. זאת בשים לב לכך שזכות זו מתגבשת בגיל זיקנה או במקרה של נכות, לרוב- שנים ארוכות לאחר ביצוע המעשה הפסול ובתקופה של תלות כלכלית מוגברת של העובד בחברה. מעבר לכך, שלילת הזכאות של העובד לפנסיה עלולה לפגוע באופן קשה גם "בחפים מפשע" קרי - בבני משפחתו של העובד התלויים בו אשר תישלל מהם הזכות לפנסיית שאירים במקרה של פטירתו וזאת שנים רבות לאחר שבוצע המעשה שהוביל לשלילת פיצויי הפיטורים. מעבר לכך, החיסכון לפנסיה (להבדיל מפיצויי הפיטורים) מהווה מקור הסתמכות משמעותי לעובד לטווח הארוך. זאת בשים לב לכך שהעובד המבוטח בקרן פנסיה מתכנן את צעדיו לאורך שנים על יסוד הידיעה כי הכספים שהופרשו בגינו לקרן זו ישמשו בבוא העת לתשלומה של גימלה בהתאם לתקנון קרן הפנסיה. מה שאין כן ביחס לפיצויי הפיטורים אשר אינם יכולים לשמש מקור הסתמכות בעל עוצמה שכזו וזאת בשים לב לכך שהזכאות לקבלתם מותנית בתנאים עתידיים שרמת הודאות שלהם נמוכה יותר ובראש ובראשונה - בקיומו של מעשה פיטורים או בקיומן של נסיבות חריגות אחרות המזכות בפיצויים גם במקרה של התפטרות - הכל כמפורט בחוק פיצויי פיטורים. הסתמכות משמעותית של העובד לטווח הארוך על הכספים הצבורים בקרן הפנסיה יכול שתתבטא למשל בכך שהעובד המבוטח בקרן פנסיה ימנע באופן מתוכנן מלהבטיח את מקור מחייתו בימי זיקנתו או את מקור מחייתם של שאיריו בכל הסדר אחר, מעבר לביטוח הפנסיוני המקיף בו בוטח, וזאת בהסתמך על קיומו של ביטוח שכזה. אי לכך לא בכדי עמד בית הדין הארצי לעבודה על האבחנה המתבקשת בין הטלת סנקציה המובילה לשלילת הגימלה לבין זו המובילה לשלילת פיצויי פיטורים וזאת בע"ע 276/99 זאב שולר נ' עיריית באר שבע תק-אר 2002(1) 37 לאמור: "אף אילו קבע המחוקק שיש סמכות לשלול גימלה כולה או חלקה, הרי שיקול הדעת בשלילת גימלה, צריך שיהא שונה מזה שבשלילת פיצויי פיטורין... תשלום פנסיה לגמלאי בא להבטיח שעובד שהגיע לגיל פרישה ימשיך, הוא ובני משפחתו להתקיים בכבוד ולחיות ברמת החיים בה חי עת עבד ערב פרישתו, תשלום הפנסיה נועד אם כן, לגבור על אי הודאות באשר לגורלו של עובד ובני ביתו לעת זיקנה הוא בא לגבור על הסיכון שבאובדן הביטחון הכלכלי" ואילו בית המשפט העליון בע"א 1795/93 קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ נ' יוסף יעקוב ואח', פ"ד נא(5), 433 פסק כי יש לפרש בצמצום הוראות דין המסמיכות גופי שיפוט למיניהם לשלול גימלה מאדם הזכאי לה (ר' דבריו של כב' השופט חשין בעמ' 809 שם). 37. בדברינו לעיל ניסינו להטעים כי לדעתנו, על בית הדין לנקוט משנה זהירות בבואו להכריע בשאלה האם יש לשלול מעובד לאחר שנות עבודה רבות את פיצויי הפיטורים ובמיוחד שעה שפיצויים אלה אמורים להבטיח לעובד, לבני משפחתו או לשאיריו תשלום פנסיה בעתיד ובכך להגן עליהם מפני עוני ומחסור ולאפשר להם קיום בכבוד אנושי בתקופה של תלות כלכלית מוגברת. נוסיף ונציין כי יש מלומדים הסבורים כי ההגנה המיוחדת מפני פגיעה באינטרס רכושי מסוג זה שמשמעותו - הבטחת הקיום בכבוד אנושי היא המתחייבת מהוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לשיטתם, היקפה של זכות הקניין החוקתית המצדיקה הגנה קשיחה מפני פגיעה בה איננה משתרעת על פני כל אינטרס רכושי באשר הוא אלא אך ורק על פני הקניין הנדרש לאדם לשם הבטחת קיומו בכבוד אנושי. בהקשר זה יפים דבריו של ד"ר אייל גרוס במאמרו זכות הקניין כזכות חוקתית וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו עיוני משפט כ"א (3) 405 בעמ' 410 לאמור: "אם ברצוננו להגן על קניין במטרה להגן על כבוד האדם... אזי בראש ובראשונה יש לאפשר את קיום התנאים הדרושים לכבוד האדם, אובדן אפילו גדול של הערך הכלכלי של הקניין שאדם מחזיק בו אינו מפר לכשעצמו את כבוד האדם. לפיכך הקניין שנדרש לקיום תוך שמירה על כבוד האדם הוא זה שצריך להיות מוגן על ידי חוק היסוד... בגישה כזו יינתן משקל מרכזי לחשיבות היחסית של הקניין הרלוונטי לאדם הנפגע. הבנה כזו של זכות הקניין בחוק היסוד לא תתעלם מהערכים שהם הסיבה להבנה החוקתית של הקניין, ולא תכריז על כל אינטרס רכושי כנופל לתוך ההגדרה של קניין המוגן באופן חוקתי." 38. במקרה זה מדובר כאמור בעובד ותיק לאחר שנות עבודה רבות (19 שנות עבודה בנתבעת) כאשר חלק ניכר מסכום הפיצויים שנצברו במהלך תקופת עבודתו מצוי בקופת הגמל ונועד להבטיח את זכויות הפנסיה שלו ו/או של שאיריו. זאת שעה ששלילת הזכאות לפיצויי פיטורים עלולה לגרור בעקבותיה פגיעה בכל זכויות הפנסיה העתידיות של התובע או שאיריו. מעבר לכך יאמר כי תקופת החברות של התובע בקרן הפנסיה, המשתרעת על פני 19 שנה וכעולה, מנ/7, אמורה לאפשר תשלום פנסיה חלקית בלבד לתובע. עוד יצויין, כי השכר ממנו הופרשו דמי גמולים לקרן הפנסיה - כגורם המשפיע על קביעת גובה הגימלה לה יהיה זכאי בבוא העת - אינו עולה באופן משמעותי על השכר הממוצע במשק. משכך יש יסוד להעריך, לאור הנתונים הללו, כי סכום הפנסיה לו יהיה זכאי התובע בעת זיקנה יכול ויהיה בשיעור כזה המצדיק את החלתה של ההגנה הקשיחה שמקורה כאמור בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ר' עמ' 16 לפרוטוקול חקירתו של מר ויניק שורות 5-6 וכן, תקנון קג"מ וכן, נספח ו' סעיף 3 לתקנון האחיד של קרנות הפנסיה בעניין השבת כספים). בנסיבות אלה יהיה זה נכון לדעתנו לקבוע כי האינטרס הרכושי של התובע המתבטא בסכום פיצויי הפיטורים הצבור בקרן הפנסיה - מצדיק הגנה קשיחה מפני פגיעה בו וזאת מהטעמים עליהם עמדנו לעיל. 39. בקובענו זאת לא ניסתרה מעיננו חומרת המעשה שביצע התובע, לאחר שנות העסקה רבות, באופן חוזר ונישנה ובמשך שלושה חודשים וזאת שעה שנטל שלא כדין מכספי הנתבעת ואף הנפיק "מטעמה" חשבוניות פיקטיביות באופן שחושף אותה לתביעה מצד רשויות המס. מכאן, שלא ניסתר מעיננו גם הצורך בהרתעת עובדים אחרים מפני ביצוע מעשים דומים בעתיד. 40. עם זאת, לאור השיקולים עליהם עמדנו לעיל, לאור העובדה כי לא הוכח ואף לא נטען לנזק כספי משמעותי שנגרם לנתבעת, ומאחר וסכום הנזק הכספי שנגרם לנתבעת, עליו ניתן ללמוד מההודאה, הסתכם בכ- 6,000 ₪ ומאחר וסכום זה אף הוחזר לנתבעת בעקבות קיזוזו משכרו של התובע הרי - שסבורים אנו כי הפחתת פיצויי הפיטורים באופן המעמיד אותם על סכום נמוך מזה הצבור בקופת הגמל, תוך פגיעה בזכויות הפנסיה של התובע - מהווה פגיעה בלתי מידתית בנסיבות העניין (לעניין קיזוז הסכום משכרו של התובע ר' עמ' 31 לפרוטוקול שורות 13-14). לשון אחרת, איזון בין מכלול השיקולים עליהם עמדנו לעיל, מביא אותנו למסקנה כי יש מקום להפחית את סכום הפיצויים לו זכאי התובע ולהעמידו על סכום פיצויי הפיטורים הצבור בקופת הגמל ולא - מעבר לכך. סכום זה עמד ביום 4.2.03 על סך של 144,535 ₪ (ר' נ/7). זאת שעה שלגירסת הנתבעת סכום פיצויי הפיטורים המלאים להם היה זכאי התובע אלמלא הופחתו היה 154,707 ₪ (ר' סעיף 213 לסיכומי הנתבעת). ד.2. מספר הערות לעניין המחלוקת בדבר השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים 41. לאור קביעתנו דלעיל, ביחס לאופן שבו יש לקבוע את שיעור הפחתת פיצויי הפיטורים הרי שספק בעיננו האם יש מקום להידרש למחלוקת שבין הצדדים ביחס לגובה השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים, כפי שהיה צריך להיות אלמלא קבענו כי יש להפחיתם וביחס לשאלה האם יש לכלול בו את רכיב "הקומיסיון". עם זאת מעבר לדרוש מוצאים אנו להתייחס בקצרה למחלוקת זו כדלהלן: 42. כפי האמור, לטענת התובע היה מקום לכלול בשכרו הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים גם את רכיב הקומסיון וזאת מכוח תקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים) התשכ"ד - 1964 לפיה יש לחשב את השכר הקובע לפיצויי פיטורים של עובד ששכרו כולו או מקצתו משולם על פי חלק מהפדיון על פי שכרו הממוצע של העובד לשנים עשר החודשים שקדמו לפיטורים (ר' סעיפים 53-56 לסיכומי התובע). הנתבעת טענה מאידך כי אין להביא בחשבון לצורך חישוב המשכורת הקובעת לעניין פיצויי הפיטורים את רכיב הקומיסיון. שכן לטענתה, רכיב זה מורכב, רובו ככולו, מהחזר הוצאות לרבות, הוצאות הנובעות מאופן העסקתו של התובע כ"מחלק ברכב עצמו" לרבות, אחזקת רכב, החזר דמי ניהול ספרים, הוצאות טלפון, הוצאות אשל והוצאות בגין העסקת עוזר (ר' עמ' 16 לפרוטוקול חקירתו של מר ויניק שורות 20-23 וכן, עמ' 17 שורות 1-3 וכן ר' סעיפים ז.2 ו- ז.3 לתצהיר מר ויניק). לתמיכת טענתה הציגה הנתבעת בפני בית הדין תחשיב המתייחס לתשלום רכיב הקומסיון כפי ששולם בשכרו האחרון של התובע [נ/6] ממנו עולה כי מתוך תשלום קומיסיון בסך כולל של 15,968 ₪ רק סך של 2,589 ₪ אינו מהווה החזר הוצאות (ר' נ/6 וכן ר' עדות מר ויניק עמ 24 לפרוטוקול שורות 9-24 ועמ' 24 שורות 1- 6). 43. גירסת הנתבעת אשר נתמכה בתחשיב מפורט [נ/6] לא ניסתרה על ידי התובע אשר נשאל ביחס לאופן חישוב הקומיסיון באומרו כי עובדה זו איננה ידועה לו (ר' עמ' 7 לפרוטוקול שורה 2, עמ' 8 שורות 2-3). זאת שעה שהכלל הוא כי תשלומים המשולמים לעובד בגין החזר הוצאות אינם נכללים בשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים. משכך, אפילו נדרשנו לקבוע מה אמור היה להיות שכרו הקובע של התובע לצורך תשלום פיצויי פיטורים - וזאת אלמלא מצאנו כי יש להפחיתם ולהעמידם על הסכום שנצבר בקופת הגמל - הרי שלכל היותר ניתן היה (אולי) לקבוע כי יש לכלול בו רק חלק קטן מרכיב הקומיסיון שאיננו מהווה החזר הוצאות. נטעים כי דברינו אלה הינם בגדר אימרת אגב בלבד ואין בהם משום הבעת עמדה נחרצת או חד משמעית באשר לאופן חישוב השכר הקובע לפיצויים של מחלקי החלב בנתבעת. ד.3. זכאות התובע לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים 44. משקבענו כי יש לשלול מהתובע חלק מפיצויי הפיטורים הרי שאין מקום לפסוק לזכותו פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. בעניין זה נפסק כי "שעה שנקבע, כי יש לשלול מעובד חלק מפיצויי הפיטורים, מובן וברור הוא, כי אין לחייב את המעביד בפיצויי הלנה. זאת מהטעם שעד שלא נפסק שיעור ההפחתה לא ידע המעביד מה הוא שיעור פיצויי הפיטורים אותם עליו לשלם" (ר' דב"ע נו/39-3 רוני שפירא נ' צילומית מכונות משרד בע"מ, עבודה ארצי, כרך כט (2), 303). ד.4. זכאות התובע לפיצויי פיטורים מוגדלים 45. במסגרת התביעה עתר התובע לתשלום פיצויי פיטורים מוגדלים בשיעור של 145% "המכונים 'פיצויי ירושלים'". שכן לטענתו, תשלום פיצויים בשיעור זה היה נהוג ומקובל בנתבעת לעובד בויתקו (ר' סעיף 16 לכתב התביעה). 46. סבורים אנו כי לאור קביעותינו דלעיל לא היה מקום להעניק לתובע פיצויי פיטורים מוגדלים וזאת אפילו היה עולה בידיו להוכיח את מקור הזכאות של עובדים בויתקו לקבלת פיצויים שכאלה. 47. למעלה מן הדרוש יאמר - כי במקרה זה התובע אף לא השכיל להוכיח את מקור הזכאות הנטען לקבלת פיצויי הפיטורים מוגדלים כאשר טענותיו בהקשר זה היו סתמיות ולא נתמכו בראיות מספקות. ד.5. זכאות התובע לתשלום עבור חלף הודעה מוקדמת 48. סעיף 7 לפרק השבעה עשר בחוקת העבודה קובע, כי פיטורי עובד מחמת מעילה באמון או מעילה בתפקיד אינם מחייבים מתן הודעה מוקדמת. הוראה זו עולה בקנה אחד אף עם המדיניות שהותוותה בפסיקה לפיה, אין מקום להענקת תשלום עבור חלף הודעה מוקדמת לעובד שמעל באמון או ביצע מעשי הונאה וגניבה ממעביד. זאת מאחר ותקופת ההודעה המוקדמת נועדה להיות תקופת עבודה ומאחר ואין לחייב מעסיק להמשיך ולהעסיק עובד אשר מעל באמונו (ר' בן ישראל דיני עבודה האוניברסיטה הפתוחה כרך ב' עמ' 719 וכן, דב"ע נו/233-3 ניסים חודדה - גלית פרידמן פד"ע ל"א 411 וכן, ע"ע 199/99 אליהו תורג'מן נ' אריק חביב פד"ע לה 405). במקרה זה, לא היה מקום לצפות שהנתבעת תמשיך ותעסיק את התובע לאחר שהתגלה לה כי לאורך תקופה לא קצרה הוא מבצע מעשים של מעילה באמון. זאת לא רק משום הנזק הישיר הצפוי לנתבעת בשל האפשרות של ביצוע מעשים שכאלה בעתיד אלא גם משום המסר השלילי שמבטא המשך העסקתו של עובד שמעל באמון כלפי עובדים אחרים בנתבעת. ה. האם הליך הפיטורים של התובע היה תקין והאם זכאי התובע לפיצויים בעילה של פיטורים שלא כדין? ה.1. האם פיטוריו של התובע חייבו היוועצות עם ארגון העובדים? 49. התובע טען כי פיטוריו נעשו בניגוד לחוקת העבודה וכי בירור מעשיו היה אמור להתבצע כנדרש על פי חוקת העבודה ביחס לפיטורים בעילה של הפרת משמעת כמצויין בסעיפים 4 6 ו- 7 לפרק החמישה עשר של חוקת העבודה שכותרתו "עבירת משמעת". התובע, אשר הסתמך על סעיפים אלה, טען כי היה על הנתבעת להודיע בכתב לועד העובדים על הפסקת עבודתו ולנהל עימו (עם ועד העובדים) מו"מ בעניין זה וכן, לפנות לבירור עניינו לרשות השיפוט הארצית אולם הנתבעת לא עשתה כן. כמו כן טען התובע כי הליך פיטוריו היה פגום מהטעם שלא ניתנה לו זכות שימוע. על יסוד טענות אלה עתר התובע לפיצוי בגין הפרת הסכם בסך של 60,000 ₪. הנתבעת טענה מנגד, בהסתמך על הוראות סעיפים 1(ג) ו- 3 לפרק השישה עשר לחוקת העבודה, כי פיטורי התובע היו כדין ובהתאם לחוקת העבודה. הנתבעת טענה לעניין זה כי התובע ביצע מעשים שהוגדרו בחוקה הנ"ל כ"מעילה באמון ומעילה בתפקיד" וכי על פי חוקת העבודה אין היא מחוייבת לנהל מו"מ עם נציגות העובדים לפני פיטורים מסיבה שכזו. הנתבעת הוסיפה וטענה כי חרף האמור היא שיתפה את ועד העובדים בהחלטה לפטר את התובע וכי ועד העובדים בהתנהגותו ובהימנעותו מלפעול נתן למעשה את הסכמתו לפיטורי התובע. כמו כן טענה הנתבעת כי ההליך המשמעתי לו טוען התובע אינו מתחייב במקרה של פיטורים בגין מעילה באמון וכי התובע עצמו לא נהג במועד פיטוריו ובסמוך לאחר מכן כמי שרואה בהליך זה כמחייב. הנתבעת הוסיפה וטענה כי קויים לתובע הליך שימוע תקין. 50. נקדים ונציין כי לאחר שבחנו את טענות הצדדים הגענו למסקנה כי יש לדחות את טענות התובע ומכאן גם את עתירתו לתשלום פיצויים בגין הפרת הסכם העבודה וזאת מן הטעמים כדלהלן: ראשית יאמר כי לדעתנו יש לראות במעשים שביצע התובע "מעילה באמון ומעילה בתפקיד" כמשמעם בחוקת העבודה, על כל המשתמע מכך לעניין הליך הפיטורים המתחייב. יצויין עוד כי רק לאחרונה נדרש בית הדין הארצי לעבודה להוראות דומות בנוסחן לאלו עליהן הסתמכו הצדדים בהליך זה, והכוונה להוראות המצויות בחוקת העבודה של עובדי הפועל המזרחי. באותו עניין בחן בית הדין הארצי לעבודה את תקינות הליך הפיטורים של עובדת אמונה (תנועת האישה הדתית לאומית) אשר פוטרה לטענת מעבידתה בעילה של מעילה באמון וזאת לאור החשד כי היא נהגה לזייף כרטיס נוכחות. בית הדין קבע כי מעשה זה אכן מהווה מעשה של "מעילה באמון" לפי הוראות החוקה ומכאן שאין הפיטורים בגינו מחייבים היוועצות בועד העובדים. נדמה כי קביעתו של בית הדין הארצי לעבודה, ראויה לאימוץ גם בעניינו של התובע אשר פוטר מסיבה חמורה לא פחות (ר' ע"ע 001468/02 אמונה תנועת האישה הדתית לאומית - סוזי ישראלי - פסק הדין הינו מיום 13.4.04). מעבר לכך יאמר כי בענייננו הוכח כי ועד העובדים היה מודע להחלטת הנתבעת לפטר את התובע והיה שותף להליך הפיטורים: לבית הדין לא הובאה כל ראיה ואף לא הועלתה כל טענה כאילו הועד התנגד לפיטורים אלה. יתר על כן, מעדותו של מר ויניק, אשר דבריו אושרו גם על ידי התובע, עולה כי בעקבות הבירור שנערך לתובע ביום 22.7.99, כאמור לעיל, השתתף האחרון, בפגישה עם מנהל מרכז ההפצה בנתניה במסגרתה נדונו פיטוריו וכי בפגישה זו נכחה גם נציגת הועד (ר' סעיף 12 לתצהיר מר ויניק וכן, עמ' 10 לפרוטוקול חקירתו של התובע שורות 12-14 וכן, עמ' 15 שורות 15-18. באשר להימנעות הוועד מלפעול כנגד הפיטורים חרף פניות התובע ר' עמ' 11 לפרוטוקול חקירתו של התובע שורות 5-7. לעניין הימנעותו של ארגון העובדים מלפעול בנסיבות דומות לאלה והנפקות שיש לכך ר' ע"ע 300178/98, ביבס - שופרסל תק- אר 2001 (3), 59). ה.2. האם הנתבעת הייתה מחוייבת לפנות לרשות השיפוט? 51. טענתו של התובע כאילו הנתבעת הייתה מחוייבת לקיים הליך משמעתי בעניינו במסגרת רשות השיפוט וזאת לפני שהחליטה על פיטוריו ללא תשלום פיצויי פיטורים, אף היא אינה נראית לנו. זאת לאחר שקבענו כי מעשיו של התובע, כפי שעמדנו עליהם בהרחבה לעיל, אכן מהווים "מעילה באמון ומעילה בתפקיד" כהגדרתם בחוקת העבודה. עמדתנו זו משקפת כאמור אף את עמדתו של בית הדין הארצי לעבודה אשר נדרש לסוגיה זו בקובעו לאמור: "לאור נוסח ההוראות השונות של חוקת העבודה, כמצוטט לעיל, מהות ההליכים שבהם מדובר, והעובדה כי מעילה באמון או מעילה בתפקיד לא נכללו בגדר עבירות משמעת שלגביהן מתקיים הליך משמעתי פורמלי, אנו מגיעים למסקנה כי התשובה לשאלה האם נדרש הליך פורמלי של הוכחת 'אשמה' ברשות השיפוט, לפני פיטורי עובד מחמת מעילה באמון או מעילה בתפקיד, היא בשלילה. בכל מעשה פיטורים, על המעביד לנהוג בתום לב ותוך הישענות על תשתית ראייתית ראויה... ברור, שאם לא יעשה כן המעביד, עלול הדבר לגרור אחריו סעדים כנגדו בבית הדין לעבודה או ברשות השיפוט, בדבר תוקפם של הפיטורים והתוצאות המשפטיות של התנהגותו הבלתי ראויה של המעביד. כמו כן, נדגיש כי בנסיבות אלה ניתן יהיה להעביר אל המעביד את נטל ההוכחה בדבר תוקפם של הפיטורים.." (ר' ע"ע 300114/98 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' קופת חולים הכללית עבודה ארצי כרך לב 264 [1]). מוצאים אנו להוסיף ולהביא בהקשר זה - ובהתייחס לטענות התובע לפיהן היה על הנתבעת לפנות לרשות השיפוט על מנת שתכריע במכלול הסכסוך - מדבריו של בית המשפט העליון בבג"צ 623/87, שרה שלפי ואח' נגד בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח', פ"ד מ"ב, חלק שלישי, 148 שקבע לאמור: "האופי העונשי של שלילת פיצויים (כולם או בחלקם) מן העובד המפוטר מחייב דקדוק בסמכותו של הגוף המחליט, ואין להרחיב את הסמכות שהעניק המחוקק לבית-הדין האזורי בסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, גם על גוף שאינו סטטוטורי אלא יציר כפיהם של הצדדים" ה.3. האם קויים לתובע הליך שימוע תקין? 52. אשר לטענת התובע כי הנתבעת לא קיימה לו שימוע כדין לפני פיטוריו וכי הוא זכאי לפיצוי עקב כך הרי שגם טענה זו אין בידינו לקבל. שכן, עולה מהראיות כי לתובע ניתנה הזדמנות לטעון את טענותיו ביחס למעשים שיוחסו לו במסגרת התחקיר שנערך לו ביום 22.7.99 כאשר ביום 23.7.99 ניתנה לו ההזדמנות נוספת לשוב ולטעון את טענותיו, הן ביחס למעשים המיוחסים לו והן ביחס להחלטה לפטרו בגינם. זאת במסגרת הפגישה שהתקיימה בינו לבין מנהל ההפצה ביום 23.7.99, פגישה בה נכחה גם נציגת הועד (ר' סעיפים 12-14 לתצהיר מר ויניק). 53. נוסיף ונציין בהקשר זה כי אין אנו מקבלים את גירסת התובע לפיה מנהל ההפצה לא הסביר לו את הטענות כלפיו במסגרת השיחה מיום 23.7.99 אלא הסתפק במסירת הודעת פיטורים. כמו כן, אין אנו מקבלים את טענתו של התובע כי הוא לא זומן לשיחה אצל מנהל ההפצה אלא הגיע אליו במקרה וכי "במקרה הייתה אצלו [אצל מנהל ההפצה] ...באותו הזמן נציגת הועד" (ר' עמ' 10 לפרוטוקול שורות 12-14): התובע ניסה להצניע את הפגישה עם מנהל ההפצה שהתקיימה לפני מסירת מכתב הפיטורים והוא התייחס אליה לראשונה רק כאשר נשאל עליה בחקירה נגדית ואף אז עשה כן בצורה בלתי בהירה האומרת דרשני (ר' עמ' 10 לפרוטוקול שורות 19-23 וכן, עמ' 11 שורות 1-4). מעבר לכך יאמר כי עצם העובדה שהנתבעת זימנה את התובע לפגישה בנוכחות נציגת הועד ולא הסתפקה במסירת מכתב פיטורים (שנמסר כאמור רק כשבוע לאחריה) מלמדת אף היא כי שיחה זו כללה יותר מאשר הודעת פיטורים לאקונית כפי שניסה להציג זאת התובע. 54. עם זאת, נראה כי יש מקום להוסיף ולקבוע כי הליך השימוע שקויים לתובע לא היה חף מכל פגם. זאת מהטעם שהנתבעת זימנה את התובע לשיחה עם מנהל ההפצה על מנת לפרט בפניו את ההאשמות נגדו לאחר שכבר קיבלה את ההחלטה לפטרו לאור המעשים שבביצועם הודה (ר' עמ' 25 לפרוטוקול חקירתו של מר ויניק שורות 23-24, עמ' 26 שורות 1-12). אולם, סבורים אנו כי בפגם זה, אין די על מנת להצדיק פסיקת פיצוי כספי כלשהו לתובע בנסיבות העניין וזאת בשל הטעמים הבאים: הטעם האחד נעוץ בקביעותינו דלעיל ביחס לסיבות שהביאו לפיטוריו של התובע - שהן: עבירות משמעת חמורות שביצע אשר הצדיקו, אף לדעתנו, פיטורים לאלתר ללא מתן הודעה מוקדמת ותוך שלילה חלקית של פיצויי הפיטורים. הטעם השני נעוץ בכך שהתובע לא השכיל להצביע על נזק שנגרם לו בשל הפגם שנפל בהליך השימוע. זאת בהתחשב בכך שעל פי קביעותינו, פיטוריו לאלתר היו מוצדקים. התובע אף לא השכיל להצביע על טענות אותן ביקש להעלות בשימוע אשר היה בהן כדי להשפיע על ההחלטה לפטרו ואשר נמנע ממנו להעלותן. הטעם השלישי נעוץ בהודאתו של התובע בעבירות המשמעת החמורות שיוחסו לו - הודאה אשר מתוכנה הוא לא הסתייג למעשה באופן מפורש עד למועד בו ערך את תצהירו מיום 7.12.01 כפי שהוגש לבית הדין (זאת שעה שההודאה ניתנה ביום 22.7.99). לנוכח כל האמור אנו קובעים כי דין העתירה לקבלת פיצויים בגין פיטורים שלא כדין - להידחות. ו. סוף דבר 55. לאור כל האמור לעיל אנו קובעים כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים מופחתים בסך השווה לסכום פיצויי הפיטורים הצבור בקרן הפנסיה כעולה מנ/7. 56. יתר העתירות שבכתב התביעה נדחות. 57. בנסיבות העניין, בשים לב לכך שמרבית התביעה (מבחינת סכומה) נדחתה, לאור קביעותינו ביחס למעשיו של התובע ולאור התוצאה אליה הגענו, הרי שאין אנו עושים צו להוצאות. 58. המזכירות תשלח לצדדים העתק מפסק דין זה בדואר. ניתן היום ז' בסיון, תשס"ד (27 במאי 2004) בהעדר הצדדים. נ.צ. מר שמואל קובי נ.צ. מר מיכה סימיון נטע רות, שופטתמעילה באמוןהודעה מוקדמתשאלות משפטיותפיטורים