זהו ערעור על החלטת ביהמ"ש השלום באשקלון שלא לחייב את אוצר המדינה לשלם למערער את הוצאות ההגנה שלו לאחר שזוכה מהאישומים שהוגשו נגדו. כנגד המערער והחברה ששימש כמנהלה הוגש כתב אישום בגין 20עבירות לפי סעיף 117(א) 1ו- 117(ב) לחוק המע"מ בהתייחס להוצאת חשבוניות מס מבלי לשלם במועד את המס הכלול בהן כשהכוונה להוצאת חשבוניות מס פיקטיביות. המערער כפר בעובדות כשטענתו המרכזית היא כי בתקופה זו עבד כ"סוכן" מטעם רשויות המע"מ וכל הפעולות בהן נקט ושבגינן הוגש כתב האישום היו על דעת שולחיו. בשלב מתקדם של המשפט, לאחר שמיעת עדויות רבות, אך לפני תום פרשת התביעה ותחילת פרשת ההגנה, הגיש המערער בקשה לגילוי חומר החקירה נגדו אשר לדעתו היה מוכיח את חפותו ואת הטענה כי הוא פעל מטעם רשויות מע"מ ובשיתוף פעולה אתם. ביהמ"ש קמא בהרכב אחר דן בבקשה והחליט לחייב את המדינה למסור לביהמ"ש, את כל החומר שצויין בחלק מסעיפי הבקשה. בעקבות החלטה זו ועל מנת להמנע מגילוי החומר שחוייבה לגלות הודיעה ב"כ המדינה לביהמ"ש על חזרה מכתב האישום, בין היתר, מהנימוקים כי חשיפתו של חומר החקירה עלול לפגוע בדרכי החקירה ואיסוף המידע של מע"מ וכן שתיתכן חשיפת מידע על צדדים שלישיים אשר אינם מהווים צד לכתב האישום. בעקבות תגובה זו זיכה השופט המלומד של בימ"ש קמא את המערער ואת החברה שנטען כי שימש כמנהלה מכל האישומים שיוחסו להם. לאחר הזיכוי הגיש המערער בקשה לחייב את המדינה בהוצאות ההגנה שלו, הבקשה נדחתה לאחר שהשופט ציין כי לפי החומר המונח לפניו הוא מעדיף את גירסת ב"כ המדינה על גירסתו של המערער, ומכאן הערעור הנוכחי. לפי הוראות סעיף 80לחוק העונשין רשאי ביהמ"ש לצוות כי אוצר המדינה ישלם את הוצאות ההגנה לנאשם וזאת אם מצא ביהמ"ש "כי לא היה יסוד להאשמה" או "שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת". הנשיא ברק בפסק דינו בד"נ 3576/97 (דינים עליון, כרך נ"ב, 891) אמר כי: "נסיבותיו של סעיף 80(א) הן רבות ומגוונות ואין לקבוע רשימה ממצה וסופית שלהם, אלא יש להתיר מלאכה זו לעיצוב בכל מקרה לגופו". כאשר עיצוב זה צריך להעשות תוך בחינת השיקולים המנוגדים המונחים ביסוד הוראות הסעיף. השיקול הראשון הוא זכויות היסוד של הנאשם אשר עצם העמדתו לדין מהווה פגיעה בזכויות אלה. שמו הטוב חשוף לפגיעה, צל מעיב עליו וחייו אף אינם כפי שהיו. לכן מקנות הוראות סעיף 80(א), בתנאים מסויימים, זכות לנאשם להיפרע מהמדינה בגין הוצאות המשפט והנזקים אשר נגרמו לו כתוצאה מהמשפט. אינטרס זה של הפרט מקבל משנה תוקף לאחר חקיקת חוקי היסוד בפרט חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, כפי שנקבע בפסה"ד ע.פ. 7826/96 יוסף רייש נ' מ"י פד"י נ"א (1) .481 השיקול השני המנוגד הוא האינטרס הציבורי בהעמדתם של עבריינים לדין כאשר המשפט הפלילי נדרש לפגוע בזכותו של פרט אחד לשם הגשמת זכותם של פרטים אחרים ושל הציבור בכללותו. חיוב המדינה בהוצאות יכול להביא לרפיון ידיים של המופקדים על העמדתם לדין של עבריינים, וזוהי תוצאה שאינה רצוייה. בהתאם לכך יש לבחון את השיקולים האמורים בהפעלת סעיף 80(א) הנ"ל. בנוסף לשני שיקולים אלו יש להביא בחשבון שיקול משנה שלישי אשר מהווה אף הוא חלק מהאיזון הכולל, והוא משאביה המוגבלים של הקופה הציבורית אשר אף הם יכולים להשפיע על שיקול דעתה של התביעה יתר על המידה בהגשת כתבי אישום, או שתקבע הלכה של שימוש תכוף בסמכות זו. במסגרת זו ולא בכדי קבע המחוקק כי במקרה בו זכאי הנאשם לתשלום פיצויים עבור הוצאות ההגנה שלו תשלום זה איננו בלתי מוגבל והוא יהיה בהתאם לתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר, התשמ"ב - 1982). באשר לחלופה הראשונה שבסעיף 80(א) הנ"ל, כלומר האם היה יסוד להאשמה, יש להזדקק למבחן אשר נקבע במסגרת השיקולים שפורטו בפסה"ד בע.פ. 1767/94 יוסף וסרסור נ' מ"י (דינים עליון, כרך נ"ה, 599) והוא המבחן האובייקטיבי. דהיינו יש לשאול האם חומר החקירה אשר היה בפני התביעה עובר להגשת כתב האישום היה מעלה אצל תובע סביר ציפייה כי יש בו ראיות לכאורה לביסוס הרשעה (ראה גם רע"פ 931/96 מאיר נ' מ"י (טרם פורסם)) ואם אין הדבר כן אז יהיה הנאשם זכאי להחזר הוצאות המשפט. עפ"י הראיות אשר הובאו בפני ביהמ"ש קמא, אף שהדיון טרם הסתיים ניתן להסיק כי היה בידי המשיבה, בעת הגשת כתב האישום, די חומר כדי לבסס הרשעה. בפני בימ"ש קמא לא נסתרה הטענה כי המערער שימש כמנהל החברה שהובאה לדין, לא הוכחה טענת האליבי של המערער כי הוא לא היה מנהלה של החברה ולמעשה לא היתה מחלוקת כי החשבוניות שהובאו מטעם החברה היו פיקטיביות כלומר שלא ניתנה התמורה על פיהן הוצאו ושלא שולם המס שפורט בהן. אין לקבל את טענת המערער כי אין כל ראייה שהמס לא שולם במועד ועל כן לא היה יסוד לאישום שכן המשפט לא הסתיים ולפי חומר הראיות שהגישה התביעה נראה כי אם המשפט היה ממשיך להתנהל קיימת סבירות גבוהה כי התביעה היתה עומדת בנטל ההוכחה גם בענין זה ומביאה ראיות כי המס עפ"י החשבוניות לא שולם. גם העובדה כי המערער לא היה מיוצג ברוב שלבי המשפט בביהמ"ש קמא ולא טען כי אין להשיב לאשמה אין בה כדי לשנות, הדבר נעשה בבחירתו של המערער עצמו ועל כן אין לו אלא להלין על עצמו. גם אין לומר שטענת ההגנה מן הצדק, לה טען המערער, המבוססת על כך שפעל כסוכן מטעם רשויות מע"מ. שוללת קיום יסוד לאשמה. קיום יסוד לאשמה, בהתאם לאמור, היה קיים. אם המערער שימש כסוכן לרשויות מע"מ ופעל מטעמן יכול הדבר להוות הצדקה לזכותו בהוצאות משפטו מהטעם של "נסיבות מיוחדות" כפי שיפורט בהמשך, אך אין בכך כדי להוביל למסקנה שלא היה יסוד לאשמה שכן היו ראיות לכאורה על ביצוע העבירות כפי שפורט לעיל. עם זאת נראה לי כי שונים הדברים לגבי החלופה השניה שבסעיף 80(א) הנ"ל לגבי פסיקת הוצאות עקב "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". חלופה זו מאפשרת לזכות את הנאשם בהוצאות, בנסיבות בהן קיימות נגד נאשם הוכחות לכאורה במידה מספקת והיה, לכן, יסוד לאשמה, אך למרות כל אלה יגיע ביהמ"ש למסקנה כי הצדק מחייב את פיצוי הנאשם. בפס"ד בענין רייש שהוזכר לעיל צוטטו דברי יוזם התיקון לחוק שעל פיו הוספה העילה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" כי תוספת זו נועדה "לאפשר מתן פיצוי גם במקרה שמלכתחילה היו ראיות שהצדיקו הבאתו של הנאשם לדין אך בדיעבד התברר שהוא חף מפשע" (דברי הכנסת כרך 72תשל"ה - 123, דברים שצוטטו גם בפסה"ד בע.פ. 78/292 גבאי נ' מ"י פד"י ל"ג (1), 36בעמ' 43). בהתאם לכך העובדה שהיה יסוד להגשת כתב האישום כנגד המערער איננה שוללת פסיקת הוצאות לזכותו במידה שקיימות נסיבות אחרות המצדיקות זאת כפי שנקבע בפס"ד בענין רייש לא נקבעה מהותן של נסיבות אחרות אלה באופן מוחלט וממצה ולא בכדי בחר המחוקק בביטוי כללי כמו "נסיבות אחרות", ביטוי שנולד עמום במטרה להישאר כך ועל מנת שניתן יהיה ליצוק לתוכו תכנים שונים בהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה. השופט זמיר בפס"ד רייש האמור הביא רשימה של מקרים אשר לדידו מצדיקים את פיצוי הנאשם על הוצאותיו אך בפירוש נאמר כי רשימה זו אינה מהווה רשימה סגורה ואינה מחייבת. השיקולים שפורטו הם: "האם החקירה נפתחה והאישום הוגש בתום לב, או שמא הנאשם נפל קורבן לעלילת שווא או לשיקולים זרים; האם החקירה נוהלה באופן ראוי, כגון: האם טענת אליבי של הנאשם נבדקה כנדרש והאם נערכה חקירה לעדים שנדרש לחקור אותם; האם התביעה נוהלה באופן שיכביד על הנאשם ללא הצדקה, וכתוצאה מכך נגרמו לו הוצאות יתרות או מעצרו התמשך מעבר לנדרש; האם המשפט התארך יתר על המידה; ללא הצדקה בעוד הנאשם נתון במעצר, ובלי שניתן לייחס את התארכות המשפט לנאשם עצמו; האם הנאשם ניסה לשבש את מהלך החקירה או המשפט; האם התברר בדיעבד, ואף שמלכתחילה היה יסוד להאשמה, כי לא היה מקום להגיש את כתב האישום, בשל שיקולים מיוחדים הנוגעים לנאשם, לענין הציבורי או לנסיבות אחרות; האם ביהמ"ש זיכה את הנאשם מחמת הספק, בשל העדר ראיות מספיקות או בשל פגם דיוני בניהול המשפט, או שביהמ"ש קבע בצורה פסקנית כי הנאשם לא ביצע עבירה". בימ"ש קמא לא נעתר לבקשת המערער כאמור, בציינו כי הוא מעדיף גם לענין זה את גירסת ב"כ המשיבה על פני גירסת ב"כ המערער וזאת על יסוד החומר שהיה בפניו ומבלי להסביר מדוע הוא מעדיף את הגירסה האמורה, אך לדעתי טעה ביהמ"ש קמא בכך שלא נעתר לבקשת המערער באשר לחלופה זו של "נסיבות אחרות". לאור חזרתה של המדינה מהאישומים אשר בכתב האישום, לאחר החלטתו של ביהמ"ש קמא לחייב את המדינה למסור לביהמ"ש את חומר החקירה, יהיו הנימוקים לכך אשר יהיו, יש להניח, לזכותו של המערער, כי בהמשך הראיות ובעדותו שלו היה מצליח לחזק את טענותיו ולהוכיח כי אכן פעל כסוכן מטעמן של רשויות המע"מ, דבר שביחס אליו קיימים רמזים בעדויותיהם של עדי התביעה שהספיקו להעיד בטרם חזרת ב"כ המדינה מהאישום. לא מובן מדוע סירבה ב"כ המדינה להמציא את חומר החקירה לפחות לעיונו של ביהמ"ש, אשר בוודאי לא אמור להוות סיכון לחששות אותן העלתה. סירוב מוחלט זה, אף להצגה בפני ביהמ"ש, מחייב, כאמור, להניח כי היה בו חומר לתמיכה בטענות המערער בדבר פעולתו מטעם רשויות המע"מ שאולי היתה בו חריגה מהראוי ולכן חשבו שמוטב שלא לגלותו, אפילו לביהמ"ש. העובדה שהמערער חתם על תצהיר שבו הוזהר כי המשך הפעולות יהיה על אחריותו רק מחזקת את טענותיו בדבר פעולה כ"סוכן" ומצביע על כך כי היו דברים בגו וכי המערער נדרש לחתום על התצהיר לשם "כיסוי" מסוים ולא כאזהרה שלא לבצע כשלא היה לכך רקע של ביצוען עפ"י הנחיות רשויות המס. בנסיבות אלה נראה לי כי יש מקום לומר שקיימות נסיבות המצדיקות לצוות על אוצר המדינה לשלם לנאשם את הוצאות ההגנה שלו. ענין זה מתקשר לדבריו של השופט זמיר לגבי המקרה ש"התברר בדיעבד אף שמלכתחילה היה יסוד להאשמה, כי לא היה מקום להגיש את כתב האישום, בשל שיקולים מיוחדים הנוגעים לנאשם, לענין הציבורי או לנסיבות אחרות..." שכן אם אכן חייבים לצאת מההנחה שהמערער פעל מטעם רשויות המע"מ ועל פי הנחיותיהם אכן לא היה מקום להביאו לדין פלילי בקשר לפעולות אלה, וניתן להניח כי אם דוגמא כזו היתה בפני כב' השופט זמיר בעת שכתב את פסק דינו הנ"ל בעניין רייש ודאי היה כולל גם ענין של זיכוי עקב פעולה מטעם רשויות המדינה כמזכה בהוצאות משפט "מנסיבות מיוחדות". יתרה מכך, עצם העמדתו של המערער לדין אשר בו הוא נאלץ להתגונן במשפט ארוך וממושך, אשר השלכותיו כלפיו עלולות היו להיות חמורות וארוכות טווח ושבמהלכו חזרה בה התביעה מהאישומים נגדו ללא פירוט נימוק מוצדק וסביר לכך די בכך כדי לקיים את החלופה "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" וזאת במיוחד לאור העובדה שיש לתת לסעיף 80(א) הנ"ל יש לפרש לאור וברוח חוקי היסוד בדבר כבוד האדם וחירותו, כך שהמדינה תהיה חייבת בתשלום הוצאות ההגנה של נאשמים שזוכו במקרים הולמים ולאו דווקא רק במקרים בהם אין יסוד להאשמה כפי שאף הבעתי דעתי בפסה"ד בע.פ. 466/96 אליהו רונן נ' מ"י (טרם פורסם) כשהמדינה הסכימה למתן פס"ד על פי מסמכי החקירה שהגישה ללא עדות הנאשם וביהמ"ש זיכה את הנאשם. לכן, הנני מציע לקבל את הערעור, לקבוע כי המערער זכאי להוצאות משפט מאוצר המדינה, להחזיר את הדיון לבית המשפט קמא על מנת שיקבע את שיעור ההוצאות בהתאם לתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר ומאסר, התשמ"ב - 1982). א. לרון - נשיא ס. הנשיא י. פלפל: אני מסכים. י. פלפל - ס. נשיא השופט נ. הנדל: אני מסכים. נ. הנדל - שופט לכן הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א. לרון. ניתן היום י"ד בחשון תש"ס 3/11/.99הוצאות הגנה