במבקר המדינה - דוח שנתי 40 לשנת 1989 ולחשבונות שנת הכספים 1988 [1], בעמ' 605 נאמר: "מן הראוי, לאחר תקופת ניסיון סבירה ולאחר מחקר וניתוח התוצאות, לבחון את היתרונות והחסרונות שבמתן שירותים בעין לעומת מתן גמלה כספית... יש להביא בחשבון את החסרונות במתן גמלת שירותים בעין, שעיקרם שכר נמוך למטפלים הישירים, בהשוואה לתעריף שעל פיו משלם המוסד בעד שעת טיפול. אפשר שבשל כך אין עיסוק זה מושך דיו כוחות טובים המתאימים למשימה. הפיקוח על החברות אינו מספיק הן למניעת פגיעה באיכות הטיפול בנזקקים והן למניעת עיוותים בקיפוח הזכויות המגיעות לעובדים". תקופה "סבירה" של ניסיון כבר חלפה מאז היכנסו לתוקף של פרק י' בחוק הביטוח הלאומי, כך שהיום ניתן כבר לבחון אם דרך זו של תשלום הגימלה לנותני השירותים היא אכן הדרך היעילה והמיטיבה. בעניין זה נאמר במבקר המדינה - דוח שנתי 50ב לשנת 1999 ולחשבונות שנת הכספים 1998 [2], בעמ' 640 כך: "בנובמבר 1999 החליטה מינהלת המוסד להמליץ על תיקוני חקיקה בנושא סיעוד שעניינם, בין היתר, לתת למוסד סמכות לבחון בניסוי את האפשרות למתן גמלה בכסף; לשלם ישירות לזכאים המטופלים בביתם 24 שעות ביממה 80% מקצבת הסיעוד; להגביל לחודשיים את תקופת הזכאות הראשונה לגמלה; לקבוע שלוש רמות של זכאות לגמלה. לדעת משרד מבקר המדינה, מן הראוי שבמסגרת הניסוי יבחן המוסד בין היתר כיצד ישפיע תשלום סכום הגמלה ישירות לזכאים על זמינות שירותי הסיעוד, על עלותם ועל יכולת הפיקוח שלו על מתן השירותים". להלן פסק דין בנושא גמלאות כספיות לעומת שירותים בעין: גמלאות כספיות לעומת שירותים בעין הליכי תובענה זו תובענה זו הוגשה ביחד עם בקשה למתן צו זמני (בש"א 1403/01). עניינם של שני ההליכים הוא בעתירת התובעת לכוף על הנתבעים לדאוג לאשפוזה של התובעת במוסד סיעודי, לשלם לבתה של התובעת דמי טיפול סיעודי בתובעת ולהשיב לבתה של התובעת תשלום של הוצאות רפואיות שהוציאה. הבקשה למתן סעד זמני נקבעה לדיון במעמד הצדדים ביום 25.2.2001. במועד זה הגיעו הצדדים שנכחו בדיון (נתבעת 3 נעדרה ממנו) להסכמה דיונית על איחוד הדיון בסעד הזמני ובסעד העיקרי ועל הגשת סיכומים ומסמכים שישמשו יסוד למתן פסק-הדין. נוסף על כך סוכם בין הצדדים שהיו נוכחים, כי אם תוגש על-ידי התובעת בקשה לאשפוז סיעודי, הטיפול בבקשה זו לא יתעכב עקב הדיון בתובענה בבית-הדין. הסיכומים והמסמכים אכן הוגשו על-ידי כל הצדדים (אם כי לאחר הארכות מועד מצד נתבעים 1 ו-2), וכעת ניתן פסק-דין זה על סמך כל החומר שבתיק. תמצית העובדות העומדות ברקע התובענה, כעולה מן המסמכים 4. בטרם נפרט את העובדות נעיר הערות מספר באשר לעובדות שתפורטנה להלן: (א) בשל אופי ההתדיינות שהוסכם בין הצדדים, ומאחר שלא שמענו עדויות, הרי שהעובדות הנקבעות על-ידינו מבוססות על המסמכים בלבד. (ב) לא מצאנו לנכון לפרט את מלוא העובדות העולות מהמסמכים, אלא רק את אלה הנראות לנו רלוונטיות לשם דיון בפלוגתאות בין הצדדים, בעניין הסעדים שהתובעת עותרת להם. (ג) בתה של התובעת פירטה עובדות מספר המתארות את הפלייתה הנטענת של התובעת לעומת קשישים אחרים. בשל כך שלא שמענו עדויות, ובהתחשב גם בכך שאותם קשישים אחרים אינם צד לתובענה, נמנענו מלקבוע עובדות בעניינים אלה. עם זאת, אנו ממליצים למוסד לבחון אם יש ממש בטענות ולהקפיד על מתן גימלאות באופן שוויוני. (ד) חלק מהמחלוקות בין הצדדים נוגעות לאמירות שונות שנאמרו על-ידי בתה של התובעת או נציגים של מי מהנתבעים. בשל אופי ההתדיינות בין הצדדים ואי-שמיעת עדויות בעל-פה, החלטנו לראות את הצדדים כמי שלא עלה בידיהם להוכיח את האמירות הנטענות, אם אין לאמירות אלה תימוכין במסמכים שהוצאו בסמוך למועד האמירה. אנו סבורים כי אין בכך כדי לגרוע מזכויותיו של מי מהצדדים, בהתחשב בכך שסביר להניח שגם אם היינו שומעים עדויות, היו הצדדים מתקשים מאוד להוכיח אמירות בעל-פה שנאמרו לפני שנים מספר, בלא שיש להן תימוכין אותנטיים בכתובים. 5. התובעת, ילידת שנת 1924, מצויה במצב בריאותי ותפקודי חמור, במיוחד לאחר שלקתה באירוע מוחי לפני שנים מספר. 6. בשנת 1992 הוכרה התובעת כזכאית לגימלת סיעוד, בהתאם לפרק י' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי; כפי שהיה אז, חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968). נתבע 2 (שייקרא להלן -ו המוסד) סיפק לתובעת גימלת סיעוד באופן של תשלום עבור שירותי סיעוד בעין, שניתנו לתובעת על-ידי מטפלת מטעם חברת מט"ב. 7. במהלך השנים הוחמר מצבה התפקודי של התובעת, ועקב הערכת תלות שנעשתה לה הוחלט להעלות את שיעור גימלת הנכות לשיעור השווה ל-150% מקיצבת יחיד מלאה, החל מיום 1.6.1996. 8. בחודש יוני 1997 נעשו פניות בשמה של התובעת, הן ישירות למשרד הבריאות הן באמצעות נתבעת 3 (שתיקרא להלן -נ קופת חולים), לקבלת ציוד לעזרה לתובעת (כסא שירותים וכסא נכים). במהלך הטיפול בבקשות לקתה התובעת באירוע מוחי שהחמיר את מצבה, ועקב כך הועלתה בקשה לספק לתובעת גם מיטה מיוחדת. בסופו של דבר הודיע בנה של התובעת כי המשפחה מעוניינת רק בחלק מהציוד שאושר להם - עגלת שירותים, ואכן קיבל את הציוד לידיו. 9. במהלך שנת 1997 עברה התובעת להתגורר עם בתה, גב' צפורה לסרי, שתובענה זו הוגשה באמצעותה. 10. במהלך שנות זכאותה של התובעת לגימלת סיעוד ועד לחודש נובמבר 1999 היו התובעת ובני משפחתה מרוצים מאופן מתן הגימלה, כלומר סיעוד באמצעות מטפלת מחברת מט"ב. באותה עת הייתה בתה של התובעת נוהגת לעשות את מרב הטיפולים באמה, ואילו המטפלת עזרה לה בעבודות הבית. נוסף על ביקוריה של המטפלת סיפק המוסד לתובעת גם חיתולים חד-פעמיים, כנגד הפחתת חלק משעות הטיפול של המטפלת. 11. אולם בשלהי שנת 1999 הפסיקה המטפלת הקבועה את עבודתה עם התובעת, ומאז החלו להתעורר בעיות וויכוחים בין בתה של התובעת לבין נציגים שונים של הנתבעות. במקום המטפלת שעזבה הופנתה לתובעת מטפלת אחרת, שלא הייתה לשביעות רצונן של התובעת ובתה. 12. ביום 16.12.1999 ערכה גב' שרה עידן, שהיא אחות מטעם הוועדה המקומית המקצועית לענייני סיעוד, ביקור בבית בתה של התובעת, ביחד עם גב' רחל יחיה מלשכת הרווחה בעיריית עפולה. בדוח הפיקוח שערכה גב' עידן נאמר, בין השאר, כך: "בתחילת החודש הוחלפה המטפלת ב-5 השנים האחרונות... הבת לא מוכנה לתת למטפלת לטפל באמה. היא רוצה עזרה בבית. בשיחה עם רחל... הובהרו הגבולות, אך הבת מבקשת להפסיק לתת שירות עקב כך. היא גם מלאה טענות על הטיטולים שמקבלת ועל היחס של היחידה והגורמים המטפלים. סוכם שממחר לא ינתן שרות ונעקוב". 13. ביום 20.12.1999, שלחה בתה של התובעת מכתב אל ד"ר עמוס מור, הרופא הנפתי של משרד הבריאות, בלשכת הבריאות בעפולה. כך, בין השאר, נרשם במכתב: "אני בתה של הגב' לוגסי עיישה... אמי מקבלת מטפלת ע"י מטב 3 שעות... במשך התקופה הזאת פניתי ליחידה להמשך טיפול, ולכל הגורמים הסיעודיים הקיימים ואף אחד לא 'פתח בפני דלת' אלא רק הערימו קשיים קשים מאד... הובטח לי ע"י ברכה מהיחידה להמשך טיפול מספר רב של פעמים שהיא תבוא ותעשה מפגש משפחתי, לא נעשה דבר עד היום... בתאריך 16.12.1999 הגיעו אלי ממט"ב שרה ורחל יחיא והודיעוני שהחל מהיום תגיע מטפלת שתטפל באמא בלבד, כי עד היום אני אישית טפלתי באמא והמטפלת עזרה לי בסדור בוקר. על החלטה זו אני עוררת מן הנימוקים כדלקמן: א. אמי סיעודית ואף אחד לא יכולה לטפל בה כמו שאני מטפלת. ב. אמי מקבלת התקפי אפילפסיה, קוצר נשימה ומסרבת לאכול, ואז אני בעצמי מחברת אותה לזונדה בהתאם לצורך, לחמצן, ולאינהלציה. ג. רחל ושרה אמרו לי במפורש שאף מטפלת מקצועית שלהם לא תוכל לעשות זאת, במידה ויקרה לחולה במהלך הטיפול דבר מה, המטפלת תועמד לדין על מעשיה ובמידה והבת מטפלת לא יקרה דבר לבת. ד. ברגע שהבעתי את סרובי רחל ושרה הודיעוני כי מרגע זה ואילך לא תגיע אלי מטפלת ולא אקבל טיטולים. עם צאתם של שרה ורחל הם גם דאגו לידע אותי שבאם מתי שהוא בעתיד אפנה אליהם לקבל סיוע אצטרך לעשות את כל הפרוצדורה מחדש, ומההתחלה. מיותר לציין את עוגמת הנפש והצער, וחוסר הטיפול שנגרמה הן לי והן לאמי, כי מתאריך 16.12.1999 לא נשלחה כל מטפלת, ולא נתקבלו טיטולים דבר שמזעזע מאד כשלעצמו (מה קשור טיטולים לאי שליחת מטפלת). לא יתכן שכך יתעללו בחולה סיעודית, חסרת ישע... ללא כל הצדקה להפסיק לה את הטיפול, והטיטולים. לפיכך ולאור כל הנימוקים הנ"ל... אבקשך לקבלני בדחיפות לשיחה ו/או לבוא אלינו הביתה לביקור על מנת לראות במה דברים אמורים וכיצד הדבר בלתי נסבל, ושאי אפשר לדחות את הטיפול בו לשעה אחת אפילו. הטיפול בענינה של אמי אינו סובל דיחוי כלל וכלל. אודה לך באם תיצור אתי קשר מידי לטלפון...". 14. על סמך המסמכים מיום 16.12.1999 ומיום 20.12.1999 ניתן לדעתנו לשחזר חלקית את העובדות, לרבות את אשר התרחש בביקור שנערך בבית בתה של התובעת ביום 16.12.1999, באופן הבא: (א) המטפלת המחליפה, שהתחילה לעבוד בדצמבר 1999, לא עזרה בעבודות הבית. (ב) בתה של התובעת ביקשה שהעזרה שהיא תקבל תהיה דומה למה שהיה קודם לכן, אך גב' עידן וגב' יחיה, שערכו את ביקור הפיקוח ביום 16.12.1999, הסבירו שגימלת הסיעוד מיועדת לעזרה לתובעת בפעולות יום-יום ולא לעזרה בבית. (ג) עם זאת לא היה לגב' עידן ולגב' יחיה מענה הולם לטענות בתה של התובעת על הטיפולים הרפואיים הנחוצים לתובעת (התקנת מכשיר אינהלציה, חיבור לחמצן, החדרת זונדה וכיו"ב) - טיפולים שבתה של התובעת עצמה דאגה להם. גב' עידן וגב' יחיה הבהירו לבתה של התובעת כי המטפלת איננה אמורה לבצע זאת, שכן איננה מורשית לבצע טיפולים רפואיים. (ד) לאחר דין ודברים זה החליטה גב' עידן להפסיק את מתן גימלת הסיעוד באמצעות המטפלת וכן להפסיק את אספקת החיתולים החד-פעמיים. 15. ביום 22.12.1999, בעקבות מכתב בתה של התובעת מיום 20.12.2000, פנתה גב' שושנה דוד מלשכת הבריאות בעפולה (מהות תפקידה לא הוברר), טלפונית, אל גב' רחל יחיה. בתרשומת שערכה גב' דוד נאמר, כפי הנראה בהסתמך על דברי גב' יחיה, כך: "מדובר בקשישה סיעודית שמקבלת חוק סיעוד 150% (מטפלת + טיטולים), שמטופלת במסירות על ידי בתה - שמסרבת לאפשר למטפלות לטפל באמה ומטפלת בה בעצמה במשך כל היום והלילה, כולל מתן חמצן, אינהלציות, והכנסת זונדה לפי הצורך. - לדעתה הבת מעוניינת בכסף כדי לטפל באמה... הצעתי ב.ב. משותף לי ולרחל - לדבריה היתה שם לפני שבועיים ואין טעם שתבקר שוב...". 16. מהתרשומת שנערכה במשרד הבריאות ביום 22.12.1999, מתברר כי למרות פנייתה הזועקת לעזרה של בתה של התובעת, כפי שהופנתה לד"ר מור, לא מצא משרד הבריאות לנכון לברר את העובדות עם בתה של התובעת, אלא הסתפק בקבלת תיאור המצב מפיה של גב' יחיה (אחת מאלה שבתה של התובעת העלתה טענות כנגדן), וגב' יחיה מצדה תיארה את בתה של התובעת כמי שמסרבת לאפשר למטפלות לטפל באמה ומעוניינת בכסף. גב' יחיה לא נענתה להצעתה של נציגת משרד הבריאות לערוך ביקור בית משותף בבית בתה של התובעת, בטענה ש"אין טעם" לעשות כן, בעקבות הביקור הקודם (כנראה זה מיום 16.12.1999). 17. התשובה שנשלחה לבתה של התובעת אחר הדברים האלה הייתה רק ביום 10.1.2000 (ולא ברור מדוע בסעיף 15 לסיכומי המדינה נטען כי התשובה נשלחה "מיד" לאחר קבלת מכתבה של התובעת). במכתב התשובה שנשלח על-ידי גב' אסתר בן-חיים, עובדת סוציאלית בלשכת הבריאות בעפולה, הוסבר לבתה של התובעת שמשרד הבריאות מטפל בסידור מוסדי מחוץ לבית ובמתן מכשירי שיקום בלבד לחולים סיעודיים. עוד הוסבר במכתב כי לשם טיפול בחולה סיעודי בתוך ביתו יש לפנות למוסד ולמשרד הרווחה. במכתבה של גב' בן-חיים לא נאמר דבר בעניין הדרך שבה ניתן לבקש ממשרד הבריאות כי יאשר אשפוז סיעודי (אותה דרך של הגשת טופס לכך, הטופס שלא הוגש על-ידי התובעת עד למועד הדיון בבקשה לסעד זמני). 18. ביום 26.12.1999 נערכה תרשומת בחברת "מט"ב" בעניין השיחות עם בתה של התובעת. כפי הנראה, התרשומת נערכה על-ידי גב' רחל עידן, שביקרה בבית בתה של התובעת ביום 16.12.1999. בתרשומת זו שבה גב' עידן על הדברים שנרשמו בדוח הפיקוח מיום 16.12.1999. 19. לאחר שהדברים דווחו על-ידי גב' עידן לגב' חוה כטוני, מרכזת גימלאות סיעוד בסניף המוסד בעפולה, סוכם שייערך ביקור בית נוסף אצל התובעת ובתה, בנוכחותן הן של גב' עידן והן של גב' כטוני. ביקור כזה אכן נערך ביום 13.1.2000. 20. בביקור ביום 13.1.2000 שבה בתה של התובעת והעלתה את טענותיה, באופן דומה לאופן שבו הן הועלו בביקור מיום 16.12.1999 ובמכתב מיום 20.12.1999, אלא שנוסף על עניין סוג הטיפול העלתה בתה של התובעת טענות כנגד טיב החיתולים החד-פעמיים שסופקו על-ידי המוסד. בסיום הביקור סוכם שבמקום מטפלת מחברת "מט"ב" ייעשה ניסיון של מתן גימלת הסיעוד באמצעות חברה אחרת למתן שירותי סיעוד, חברת "הגר". 21. בעקבות הביקור מיום 13.1.2000 הופנתה נציגת חברת "הגר" לבית התובעת, אולם בתה של התובעת ונציגת החברה לא הגיעו לכלל הסכמה, וגימלת הסיעוד לא ניתנה באמצעות חברת "הגר". 22. נוסף על כך, גב' כטוני פנתה ליצרנית החיתולים והעלתה בפניהם את טענות בתה של התובעת. הדברים לא סיפקו את התובעת. הוצע לתובעת לקבל חיתולים מתוצרת חברה אחרת, אך היא סירבה. 23. גב' כטוני הסבירה לבתה של התובעת, באחת משיחותיהן, כי קיימת אפשרות להעניק את גימלת הסיעוד באמצעות מטפל אחר, שלא מטעם אחת החברות שהמוסד עובד עמן, אם מדובר בנכד או נכדה. בתה של התובעת לא מצאה אפשרות שמי מנכדי התובעת יטפלו בה במקום בתה של התובעת עצמה. גב' כטוני הציעה גם שתימצא מטפלת שבתה של התובעת סומכת עליה, ואותה מטפלת תירשם כעובדת של חברה כלשהי הנותנת שירותי סיעוד, אך בתה של התובעת אמרה כי היא סומכת רק על עצמה בטיפול באמה. 24. ביום 20.1.2000 שלחה גב' רחל יחיה מכתב לגב' חוה כטוני בקשר לתובעת. במכתבה חזרה גב' יחיה על גירסתה בעניין הביקורים והשיחות בבית בתה של התובעת. מהמכתב עולה שבביקור שנערך ביום 13.1.2000 ביקשה בתה של התובעת להיות זו המטפלת באמה. אלא שהובהר לה (כנראה על-ידי גב' יחיה וגב' כטוני) ש"בן אינו יכול להיות מטפל של הורה". בסיום המכתב כתבה גב' יחיה "מומלץ על הכרזתה כסרבנית לטיפול" (לא הוברר אם ההמלצה מתייחסת לתובעת או לבתה). 25. נראה שאחר הדברים האלה נותק למשך חודשים מספר הקשר בין בתה של התובעת לבין הגורמים הממסדיים. 26. ביום 27.8.2000 שלח בא-כוחה של בת התובעת מכתב בשמה אל מנהל היחידה להמשך טיפול אצל קופת חולים. במכתבו תיאר עורך-דין חיימי את גירסת בתה של התובעת להשתלשלות האירועים והעלה טענות שלפיהן קופת חולים (היחידה להמשך טיפול), הייתה אחראית להקצות אחות לטיפול בתובעת, נוסף על הטיפול שבמימון המוסד, ודרש מקופת חולים לשלם לבתה של התובעת את ההוצאות שהוציאה לשם טיפול באמה ופיצוי על אי-הפניית אחות לטיפול בתובעת. 27. בעקבות המכתב ערכה קופת חולים בירור על אשר היה עם התובעת. הבירור נמשך זמן לא מועט ובסיומו - ביום 8.11.2000 - השיבה ד"ר מרים חסין, הממונה על סל השירותים בהנהלה הראשית של קופת חולים, על מכתבו של עורך-דין חיימי. במכתבה של ד"ר חסין נטען כי מי שזכאי לגימלת סיעוד מכוח חוק הביטוח הלאומי איננו זכאי לטיפול סיעודי מקופת החולים המבטחת אותו. כן נרשם באותו מכתב כי הבקשה לאשפוזה של התובעת ב"הוספיס" לא אושרה, מאחר שהיא חולה סיעודית ולא סופנית. בקשתו של בא-כוח התובעת לקבלת פיצוי והחזר הוצאות נדחתה. 28. עוד בטרם ענתה קופת חולים על מכתבו של בא-כוח התובעת ערכה העובדת הסוציאלית, גב' יחיה, ביקור נוסף בבית בתה של התובעת, ביום 5.11.2000. במועד זה שבה בתה של התובעת וביקשה להכיר בה כמי שמטפלת באמה. גב' יחיה כתבה על רשמיה מביקור הבית במכתב מיום 7.11.2000 אשר נשלח לגב' חוה כטוני (שהיא, כאמור, רכזת שירותי סיעוד אצל המוסד בעפולה). את מכתבה האמור סיכמה גב' יחיה במלים: "לצערי לא הצלחתי לשכנע את גב' לסרי לקבל סיוע ע"י מטפלת לטיפול באם. כמו כן סרבה לקבל סיוע כלשהו באספקת טיטולים. התרשמתי שמצפה לפצוי כספי בתחומים אלו". 29. ביום 3.1.2001 או סמוך לפני כן ערכה ד"ר רות קיבריק, מנהלת היחידה להמשך טיפול בקופת חולים בעפולה, ביקור בית אצל התובעת. ד"ר קיבריק התרשמה כי הטיפול בתובעת איננו מורכב מבחינה רפואית (אין פצעי לחץ ואין צורך בזונדה). ד"ר קיבריק רשמה זאת במכתבה מיום 3.1.2001 לסגנית הממונה על סל השירותים של קופת חולים. ביקור נוסף עם התרשמות דומה נערך על-ידי ד"ר קיבריק ביום 22.3.2001 או בסמוך לפני כן (כלומר - לאחר תחילת הדיון בבית-הדין), כנראה לבקשתה של באת-כוח קופת חולים. 30. אין חולק כי בכל התקופה שבה נמצאת התובעת בבית בתה דואגת בתה של התובעת לטפל בה במסירות רבה, וכי הטיפול הסיעודי שהתובעת מקבלת מבתה נעשה ביעילות; התובעת מטופלת היטב, נמצאת במצב נקי ותקין ככל שמצבה התפקודי והבריאותי מאפשר. כן אין חולק שמאז יום 17.12.1999 - עת הופסק מתן שירותי הסיעוד על-ידי המוסד - מוטלת העלות המלאה של הטיפול בתובעת על בתה, הן מבחינת הטיפול עצמו הן מבחינת רכישת מוצרי הספיגה הנדרשים. קיצור טענות הצדדים בסיכומיהם 31. בטרם תמצות הטענות שנטענו בסיכומי באי-כוח הצדדים נעיר כי אין אנו מביאים להלן את התמצית של מלוא הטענות, אלא רק מעט מן המעט. אין ללמוד מכך שהטענות שלא נביאן כאן היו משוללות יסוד. אדרבה, אנו מוצאים לנכון לשבח את באי-כוחם של הצדדים על טיבן של הטענות שהועלו בסיכומים, אך למרות זאת מצאנו לנכון להביא כאן רק את חלקן. 32. תמצית טענות בא-כוח התובעת (א) נציגי המוסד וקופת חולים לא נקפו אצבע לפתרון בעייתה של התובעת, החל מחודש דצמבר 1999. (ב) התובעת מופלית לרעה לעומת חולות סיעודיות אחרות. (ג) התובעת זכאית לאשפוז בבית חולים. בתה של התובעת ביקשה לאשפז את אמה, ועל הנתבעים היה ליידע את בת התובעת כיצד לפעול. הנתבעים נהגו בחוסר סבירות קיצונית כאשר לא הורו על אשפוזה של התובעת. (ד) הפסקת שירותי הסיעוד במימון המוסד הייתה כנגד רצונה של התובעת. בקשת התובעת שגימלת הסיעוד תשולם לה נדחתה בטענות סרק. (ה) לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994 (שייקרא להלן -ב חוק ביטוח בריאות), היה על קופת חולים לדאוג לאשפוזה של התובעת. התובעת נזקקת לאשפוז סיעודי מורכב עקב מחלותיה. (ו) לפי התוספת השלישית לחוק ביטוח בריאות אשפוז סיעודי מוטל על משרד הבריאות. משרד הבריאות לא עשה כן. (ז) על הנתבעים לדאוג לאשפז את התובעת, ונוסף על כך להחזיר לבתה של התובעת את הכספים שהוציאה לרכישת ציוד ואביזרים לתובעת וכן לשלם לה את מה שהיה צריך לשלם למטפלת שהייתה אמורה להיות ממונה לתובעת. 33. תמצית טענות באת-כוח משרד הבריאות (א) התובענה אמורה להידחות על הסף ככל שהיא נוגעת למשרד הבריאות, באשר טרם הגשתה לא הגישה התובעת או מי מטעמה כל בקשה לסידור מוסדי בעבור התובעת. בהיעדר בקשה כזו נבצר ממשרד הבריאות לבחון אם התובעת עונה על הקריטריונים לאשפוז. אילו הייתה מוגשת בקשה כאמור היה משרד הבריאות עושה כל שנדרש לטיפול בבקשה ולבדיקתה. במכתבה של בת התובעת לרופא הנפתי אין בקשה לאשפוז סיעודי. משרד הבריאות איננו מחויב להפנות חולים לאשפוז מיוזמתו. (ב) לפי התוספת השלישית לחוק ביטוח בריאות על משרד הבריאות לדאוג לאשפוז חולה סיעודי גריאטרי, בכפוף לנוהלי משרד הבריאות. (ג) משרד הבריאות איננו מוסמך לעדכן את סל שירותי הבריאות באמצעות תוספת שירותי בריאות שקיים עבורם מקור מימון, וכך מובטח טיפול שוויוני במבוטחים וכן מניעת פגיעה בכלל ציבור המבוטחים. (ד) אין להטיל על המדינה כל תשלום או החזר הוצאות כנתבע על-ידי התובעת. 34. תמצית טענות באת-כוח המוסד (א) אין עילת תביעה נגד המוסד. המוסד סיפק לתובעת שירותי סיעוד עד לסירובה של בתה של התובעת להמשיך לקבל אותם. (ב) מנוסח סעיפים 225(ג) ו-225(ד) לחוק הביטוח הלאומי ניתן ללמוד שאין לשלם לבן משפחה עבור שירותי הסיעוד, ואין לראות בבן המשפחה משום ספק שירותי סיעוד. העיקרון המרכזי בענף ביטוח הסיעוד הוא מתן שירותים ולא תשלום קיצבה בכסף. בהיותה של בת התובעת קרובת משפחה מדרגה ראשונה היא אינה זכאית לשמש כמטפלת של התובעת, ואין מקום להחיל את האמור בסעיפים 225(ג) או 225(ד) לחוק הביטוח הלאומי. 35. תמצית טענות באת-כוח קופת חולים (א) דין התביעה כנגד קופת חולים להידחות על הסף. (ב) קופת חולים איננה יכולה להחליט בעצמה על אשפוז סיעודי במוסד של המדינה. הקריטריונים לאשפוז שכזה אינם באחריותה של קופת חולים. (ג) קופת חולים לא קיבלה כל פנייה מטעם התובעת לאשפוזה במוסד של המדינה. (ד) קופת חולים ערכה ביקורים בבית התובעת, למרות שאיננה מחויבת לכך. התובעת קיבלה מקופת חולים את כל המגיע לה על-פי חוק ביטוח בריאות. (ה) התובעת היא חולה סיעודית רגילה ולא חולה סיעודית מורכבת. אם הייתה חולה סיעודית מורכבת, הרי שלפי חוק ביטוח בריאות הייתה חייבת להשתתף במימון אשפוזה. הטענה על היותה של התובעת חולה סיעודית מורכבת איננה מבוססת, ונולדה רק כדי להתאים את מצבה הנטען לדרישות החוק. (ו) התובעת איננה זכאית לקבל מקופת חולים את הציוד, האביזרים והטיפול שהיא דורשת להשיב לה את עלויותיהם. קופת חולים אמורה לתת רק את השירותים הכלולים בסל שירותי הבריאות. בחינת התביעה כנגד קופת חולים 36. הן הסמכות העניינית של בית-הדין לעבודה לדון בתובענה כנגד קופת חולים הן אחריותה של קופת חולים כלפי התובעת נובעות מחוק ביטוח בריאות. לפיכך, כדי להחליט על גורל התביעה כנגד קופת חולים, יש לבחון את הוראותיו של חוק ביטוח בריאות. 37. סעיף 6(א)(4) לחוק ביטוח בריאות קובע כי אשפוז כרוני סיעודי ייכלל במסגרת התחומים שבהם יינתנו שירותי הבריאות שלפי החוק. עם זאת אין בכך כדי ליצור חובה ישירה של קופת חולים כלפי התובעת לאשפזה באשפוז כרוני סיעודי, שכן הוראותיו של סעיף 6 לחוק ביטוח בריאות אינן קובעות את היקף השירותים שיינתנו על-ידי קופות החולים, אלא רק את התחומים שבמסגרתם יינתנו השירותים. 38. סעיף 7 לחוק ביטוח בריאות מגדיר את המונח "סל שירותי הבריאות" כך: "הפירוט שבסעיף 7א ושבתוספות השניה והשלישית של שירותי הבריאות שיינתנו למבוטח בכל תחום מהתחומים המנויים בסעיף 6 ובתוספת הראשונה בכפוף לאמור בסעיף 8". לפי ההגדרה של סל השירותים הבסיסי, שבהמשך סעיף 7 לחוק ביטוח בריאות, ניתן ללמוד כי התוספת השניה לחוק כוללת את שירותי הבריאות שאמורים להינתן על-ידי קופת חולים, ואילו התוספת השלישית כוללת את השירותים אשר טרם כניסתו של החוק לתוקפו ניתנו על-ידי משרד הבריאות. בסעיף 69 לחוק ביטוח בריאות נאמר: "(א) שירותי הבריאות שניתנו לפרט על ידי המדינה ערב תחילתו של חוק זה, כמפורט בתוספת השלישית, ימשיכו להינתן על ידי משרד הבריאות... אלא אם כן החליט שר הבריאות... כי שירותי הבריאות שניתנו לפרט כאמור יינתנו, כולם או חלקם, על ידי קופות החולים; הוחלט כאמור, יתוקנו התוספות השניה והשלישית בהתאם... (ב) כל עוד לא העבירה המדינה לקופות החולים את שירותי הבריאות האמורים בסעיף קטן (א) לא יהיו קופות החולים חייבות לתת את השירותים האמורים...". מכאן, ששירות משירותי הבריאות הנקובים בתוספת השלישית לחוק ביטוח בריאות, ואשר לא הוחלט כי יינתן על-ידי קופות החולים, איננו באחריותן של קופות החולים, ועל המדינה להמשיך לתת את אותו שירות. 39. התוצאה מהאמור בסעיף 38 לעיל היא שכדי לבחון אם שירות בריאות מסוים מצוי במסגרת השירותים הניתנים מכוח חוק ביטוח בריאות אין די בבדיקה אם הוא כלול בתחום מהתחומים המפורטים בסעיף 6 לחוק ביטוח בריאות, אלא יש לבחון אם הוא כלול בסל השירותים הבסיסי. שירות בריאות הכלול בסל השירותים הבסיסי (דהיינו, בתוספת השניה או השלישית לחוק ביטוח בריאות) איננו מוטל אוטומטית על אחת מקופות החולים, אלא יש לבחון אם הוא מצוי בתוספת השניה לחוק (ואז הוא באחריותה של קופת החולים) או אם הוא בתוספת השלישית לחוק (ואז הוא באחריותו של משרד הבריאות). להלן נבחן את הוראותיהן של התוספות השניה והשלישית לחוק ביטוח בריאות, העשויות להיות רלוונטיות לענייננו. 40. סעיף 19(ב) לחלק הראשון של התוספת השניה בחוק ביטוח בריאות עוסק בשירותי סיעוד בקהילה, ובהם "מעקב יזום אחר חולים כרוניים" (פריט 13 באותו סעיף). אין חולק שהתובעת היא חולה כרונית. לפיכך המעקב היזום אחר מצבה הוא באחריותה של קופת חולים, כך שאין לקבל את טענת קופת חולים שהדבר נעשה לפנים משורת הדין. עם זאת, לא הועלתה בפנינו הטענה שקופת חולים הפרה את חובתה לערוך מעקב יזום כאמור אחר התובעת. אמנם לבא-כוח התובעת טענות רבות כנגד גב' ברכה מהיחידה להמשך טיפול, אלא שכפי שנטען בצדק בסיכומי באת-כוח קופת חולים, אין לתובעת זכות מוקנית לכך שהמעקב ייעשה דווקא באמצעותה של גב' ברכה או כל עובד מסוים אחר של קופת חולים. ממכתבה של ד"ר קיבריק מיום 22.3.2001 וכן ממכתבה של ד"ר סינטיה דהרן ממרפאת עפולה של קופת חולים, עולה כי התובעת מצויה במעקב צמוד ושוטף של ד"ר דהרן, וכי מדי שבוע נערכים ביקורים בבית בתה של התובעת, או על-ידי ד"ר דהרן או על-ידי אחות מהמרפאה. 41. סעיף 23 לחלק הראשון של התוספת השניה בחוק ביטוח בריאות עוסק באשפוז שיקומי. אין טענה מצד התובעת שהיא נזקקת לאשפוז "שיקומי". אדרבה, למרבה הצער נראה שמצבה של התובעת הוא כרוני, והיא איננה בגדר חולה הנזקקת לשיקום. 42. סעיף 4 לחלק השני של התוספת השניה בחוק ביטוח בריאות קובע כי השירות של "אשפוז סיעודי מורכב" יהיה במימון חלקי של המבוטח. מסיכומי בא-כוח התובעת ובאת-כוח קופת חולים עולה כי בין הצדדים יש מחלוקת בשאלה אם להגדיר את התובעת כחולה סיעודית מורכבת. לטענת בא-כוח התובעת אכן יש להגדיר כך את התובעת, וזאת "עקב מחלותיה הקשות של התובעת" (סעיף 7 בעמ' 9 בסיכומיו). לעומתו טוענת באת-כוח קופת חולים כי ההגדרה של חולה סיעודי מורכב אמורה להיקבע על-פי הנחיותיו של משרד הבריאות, שחלקן צורף לסיכומים. לא מצאנו בחוק ביטוח בריאות ובתוספת שלו הגדרה של "אשפוז סיעודי מורכב" או של "חולה סיעודי מורכב". עם זאת ברור לנו שאין לקבל את עמדתו של בא-כוח התובעת בעניין ההגדרה האמורה. לא יהיה זה סביר לקבוע שהמחלות הקשות, לכשעצמן, שמהן סובל המבוטח, הן אלה שיקבעו אם מדובר בחולה סיעודי "מורכב" או בחולה סיעודי רגיל. מטבע הדברים כל אדם הנזקק לאשפוז כרוני סיעודי איננו אדם בריא, ולא רק שאיננו בריא - הוא אף לוקה, באופן רגיל, במחלות קשות. בנסיבות אלה, בהיעדר הגדרה בחוק אין אנו רואים סיבה שלא לקבל את ההגדרות הרשומות בהנחיותיו של משרד הבריאות הנראות לנו סבירות (ולא הועלתה בפנינו טענה כי הן לוקות בחוסר סבירות). על-פי הגדרות אלה, כפי שהן מופיעות בנספח ז' לסיכומי באת-כוח קופת חולים, "חולה סיעודי" הוא: "אדם שמצב בריאותו ותפקודו ירודים כתוצאה ממחלה כרונית או מליקוי קבוע גופני או מנטלי, הסובל מבעיות רפואיות הדורשות מעקב רפואי מיומן במסגרת בעלת אופי רפואי לתקופה ממושכת ושנתקיים בו אחד או יותר מהמצבים להלן -ו א. הוא מרותק למיטה או לעגלת נכים. ב. אין לו שליטה על הסוגרים או אחד מהם. ג. הוא מתהלך בקושי רב עקב פתולוגיה או סיבוכים של מחלות שונות". לשם היותו של החולה הסיעודי בגדר "חולה סיעודי מורכב - רפואי" נדרש שנוסף על התנאים להיותו "חולה סיעודי" יתקיים בו גם ליקוי נוסף, כגון פצעי לחץ, זונדה לקיבה או עירויים תוך-ורידיים ממושכים. אמנם, כפי הנראה בשנת 1999 נזקקה התובעת, לפחות בחלק מהזמן, גם להאכלה באמצעות זונדה (ראו את מכתבה של בת התובעת מיום 20.12.1999 שצוטט בסעיף 13 לעיל וכן את האמור בפיסקה 14ג לעיל), אלא שבביקוריה של ד"ר קיבריק בבית התובעת אשר נעשו בשנת 2001 התברר לה כאמור בסעיף 29 לעיל, שאין כבר היזקקות לזונדה. לאור האמור לעיל בסעיף זה אנו סבורים כי לא ניתן לקבוע, על סמך הראיות שבפנינו, שהתובעת נכנסה לגדר "חולה סיעודית מורכבת". 43. סעיף 2(1)(א) בתוספת השלישית לחוק ביטוח בריאות עוסק ב"אשפוז חולים סיעודיים גריאטריים". סעיף 4 בתוספת השלישית האמורה עוסק בציוד הניתן במימונו של משרד הבריאות, לרבות ציוד הניתן על-ידי לשכות הבריאות המחוזיות. מהכללתם של עניינים אלה בתוספת השלישית לחוק ביטוח בריאות עולה - כאמור כבר בסעיף 39 לעיל - שהעניינים האמורים אינם מצויים באחריותה של קופת חולים. 44. העולה מכל האמור בסעיפים 43-37 לעיל הוא, שלמרות שאין אנו מקבלים את טענותיה של קופת חולים על כך שדין התביעה נגדה להיות מסולקת על הסף (באשר טענותיה של התובעת מלמדות על עילה לכאורה נגד קופת חולים), הרי שאנו דוחים את התביעה כנגד קופת חולים לגופה. מצאנו כי קופת חולים אכן חייבת לבצע מעקב יזום אחר מצבה של התובעת והיא מקיימת את חובתה זו. כן מצאנו כי ייתכן שקופת חולים תהיה חייבת לדאוג לאשפוז סיעודי במימון חלקי של התובעת אם התובעת תהיה, חס וחלילה, בגדר "חולה סיעודית מורכבת", אלא שכאמור לעיל לא מצאנו שניתן לקבוע כי כיום התובעת עונה על הגדרה זו. אשר-על-כן, אנו סבורים כי יש לדחות את התביעה כנגד קופת חולים. בחינת התביעה כנגד משרד הבריאות 45. כאמור לעיל, חובותיו של משרד הבריאות כלפי התובעת כלולות בתוספת השלישית לחוק ביטוח בריאות. חובות אלה כוללות את הזכות העקרונית לאשפוז סיעודי וכן את הזכות לאספקת ציוד. 46. בעניין אספקת הציוד שוכנענו כי בני משפחתה של התובעת היו מודעים לזכויותיה של התובעת לקבל ציוד (לרבות מיטת פאולר) מאת לשכת הבריאות המחוזית, כמוכח מעצם העובדה שכבר בשנת 1997 הוגשו בקשות בעניין זה, כאמור בסעיף 8 לעיל. משוויתר בנה של התובעת על חלק מהציוד (שאושר), אין לקבל את טענת בתה של התובעת על כך שעל משרד הבריאות לממן כעת את עלות רכישת הציוד שהתבקש כבר אז, או אף כזה שטרם התבקש. מכל מקום, ברור שהתובעת יכולה עדיין, באמצעות מי מבני משפחתה או אף באמצעות בא-כוחה, להגיש בקשה (כפי שהוגשה בשנת 1997) למימון רכישת ציוד נוסף או לקבלת ציוד הכלול בסעיף 4(ב) לתוספת השלישית לחוק ביטוח בריאות, מאת לשכת הבריאות המחוזית. 47. כעת נבחן את עניין האשפוז הסיעודי. כאמור לעיל, אשפוז גריאטרי סיעודי הוא באחריות משרד הבריאות. עם זאת, ברור שלא כל אדם הטוען (או נטען בשמו) שהוא זקוק לאשפוז סיעודי - אכן זכאי לאשפוז כזה. סעיף 2(1) בתוספת השלישית בחוק ביטוח בריאות, שבו נקבעים שירותי האשפוז שבאחריות משרד הבריאות, קובע ככלל ששירותי האשפוז המנויים בו, הם: "בכפוף לנהלי משרד הבריאות". מכאן, שכדי שמבוטח יהיה זכאי לשירותי אשפוז שבאחריות המשרד, עליו לעמוד בתנאים הכלולים בנוהלי משרד הבריאות. לטענת באת-כוח משרד הבריאות, כחלק מהנהלים יש להגיש בקשה על גבי הטופס המיועד לכך, כמפורט בדף המידע שצורף כנספח א' לסיכומי משרד הבריאות. טופס כזה, לטענת המדינה, לא הוגש מטעם התובעת. אכן, בא-כוח התובעת לא טען כי הטופס המדובר הוגש מטעם התובעת (בעת הדיון בבקשה לסעד זמני הודיע בא-כוח התובעת כי הוא מוכן לדאוג להגשת בקשה כאמור. אנו מקווים שהבקשה אכן הוגשה). עם זאת, לדעתנו, נוהל סביר בעניין כאמור איננו יכול לכלול תנאי חיוני של הגשת הבקשה דווקא על גבי הטופס המיועד והתעלמות מטענתו של החולה לגבי רצונו באשפוז סיעודי כל עוד הוא איננו מגיש את הטופס. כבודה של הביורוקרטיה מונח במקומה, אך עם כל החשיבות שיש למילוי הטופס המדובר, לא ניתן לקבל מצב שחשיבות הימצאותו של הטופס עולה על חשיבות מהות הבקשה. לדעתנו, אם נודע למשרד הבריאות כי חולה או בן משפחתו טוענים שהחולה נזקק לאשפוז סיעודי, על משרד הבריאות לדאוג שהטענה תיבדק ושההחלטה לגבי בקשת האשפוז תינתן לגופה של הבקשה (כמובן, לאחר שמלוא הפרטים הנחוצים יהיו בידי משרד הבריאות), גם אם הטופס הנכון לא מולא. אם משרד הבריאות סבור כי לא ניתן לדון בבקשה כאמור בלא הטופס שהוכן לכך, עליו לדאוג למילויו של הטופס כל אימת שנודע לו על בקשה לאשפוז סיעודי. 48. בסעיפים 16 ו-17 לעיל כבר רמזנו מה דעתנו על האופן שבו הגיב משרד הבריאות על מכתבה של בת התובעת מיום 20.12.1999 אשר נשלח לרופא הנפתי, ד"ר מור. ראשית, אנו סבורים כי משרד הבריאות שגה בכך שלא פנה לברר עם בתה של התובעת מה גירסתה נוכח המידע שהתקבל אצלו מגב' יחיה. גב' יחיה, כאמור, הסבירה שבתה של התובעת מסרבת לקבל גימלת סיעוד, ומעוניינת רק בכסף. מכתבה של בת התובעת לד"ר מור כלל טענות כנגד גב' יחיה, ולא ראינו סיבה לכך שמשרד הבריאות יאמץ אוטומטית את גירסתה של גב' יחיה בלא לאפשר לבתה של התובעת להשמיע את עמדתה בעניין בפני משרד הבריאות. שנית (ובעיקר), במכתבה של גב' בן-חיים מיום 10.1.2000 יש התנערות של משרד הבריאות מאחריות לטיפול בעניינים המנויים במכתבה של בת התובעת, עם הסבר מדוע עניינים אלה אינם באחריותו של משרד הבריאות. אולם אין בו כל אזכור לאפשרות להגיש בקשה לאשפוז סיעודי על גבי הטופס שמשרד הבריאות רוצה ביקרו. כשם שבאת-כוח המדינה צירפה לסיכומיה את "דף המידע" שנמסר לבני משפחתם של חולים הטוענים לזכאות לאשפוז סיעודי, משרד הבריאות היה יכול לצרף דף כזה לתשובתו על המכתב מיום 20.12.1999 או לרשום את תמצית תוכנו במכתב התשובה. כעת (בסעיף 16 לסיכומים מטעמו) נתפס משרד הבריאות לסמנטיקה, על כך שבתה של התובעת ביקשה שיאשפזו את אמה ב"הוספיס". מקובלת עלינו עמדת משרד הבריאות שה"הוספיס" מיועד לחולים סופניים ולא לחולים הנזקקים לאשפוז סיעודי, אולם אין כל ודאות שבתה של התובעת הייתה מודעת למשמעות המדויקת של המלה "הוספיס". אם בתה של התובעת אכן ביקשה לאשפז את אמה ב"הוספיס", ובקשה זו הגיעה לידיעתם של אנשי משרד הבריאות, אין - לדעתנו - כל סיבה סבירה לכך שאנשי משרד הבריאות לא הסבירו לבתה של התובעת שמה שיש לבחון הוא ההיזקקות לאשפוז כרוני סיעודי, ולא לאשפוז בהוספיס, וידריכו אותה כיצד יש להגיש את הבקשה. אשר-על-כן, לדעתנו, משרד הבריאות לא נהג כשורה לאחר קבלת מכתבה של התובעת מיום 20.12.1999. מכתב זה, שלפי תוכנו ניכר כי הוא כולל דברים שיצאו מן הלב, לא הגיע מספיק אל לבם של אנשי משרד הבריאות שטיפלו בו. 49. למרות האמור לעיל, אין אנו רואים את עצמנו מוסמכים לקבוע שהתובעת זכאית לאשפוז סיעודי. הכללים לזכאות לאשפוז סיעודי כלולים בנוהלי משרד הבריאות (שקיבלו תוקף חוקי, כאמור, על-פי התוספת השלישית לחוק ביטוח בריאות), והם כפופים גם לשיקולים תקציביים וסדרי עדיפויות בין מבוטחים שונים. אין במסמכים שבפנינו הוכחה כי התובעת אכן זכאית לאשפוז סיעודי. נעיר עוד כי בא-כוח התובעת טען (בסעיף ג(1)(1) בעמ' 7 לסיכומיו) כי "אין ספק" שהתובעת נזקקת לאשפוז סיעודי, וזאת על סמך מכתביהן של ד"ר קיבריק וד"ר דהרן. עיון במסמכים אלה מעלה כי אין ללמוד מהם את אשר מבקש בא-כוח התובעת שנלמד. מכתבה של ד"ר דהרן מיום 22.6.2000 איננו כולל אזכור של היזקקות לאשפוז סיעודי, אלא לטיפול סיעודי. במכתב נאמר שלאור טיפולה המסור של בתה, התובעת מסוגלת להיות במסגרת ביתית. נעיר כי מכתבה המאוחר יותר של ד"ר דהרן (ללא תאריך, אך הופנה כבר לבית-הדין וצורף כנספח ה' לסיכומי קופת חולים) אומר במפורש כי התובעת איננה זקוקה לאשפוז. מכתבה של ד"ר קיבריק מיום 3.1.2001 אומר כי התובעת זכאית לגימלת סיעוד מהמוסד או לאשפוז סיעודי באמצעות משרד הבריאות, אך אין בו קביעה של צורך באשפוז סיעודי. 50. אנו מקווים כי בעקבות הדיון בבקשה למתן סעד זמני אכן הוגשה בקשה לאשפוז סיעודי מטעם התובעת, אך גם אם לא נעשה כך, אנו מצפים שמשרד הבריאות ידאג ליזום בדיקה מקיפה של מצבה של התובעת, כדי לראות אם היא זכאית לאשפוז סיעודי. בחינת התביעה כנגד המוסד 51. כאמור לעיל, התובעת הוכרה כזכאית לגימלת סיעוד בשיעור 150% מקיצבת יחיד מלאה, ולמרות זאת החל מיום 17.12.1999 המוסד איננו מקיים את חובתו לתת גימלה לתובעת, בהסתמך על הטענה שבתה של התובעת איננה מעוניינת להיעזר בשירותי מטפלת וכי לא ניתן להכיר בבתה של התובעת כמטפלת באמה. להלן נבחן אם עמדה זו של המוסד היא כדין. 52. סעיף 224 לחוק הביטוח הלאומי הקובע את הזכות לקבלת גימלת סיעוד קובע כי זכות זו כפופה לאמור בסעיף 225 לחוק (אין חולק שהתובעת עונה על תנאי הזכאות מכוח סעיף 224(א)(2) לחוק הביטוח הלאומי). 53. בסעיף 225 לחוק הביטוח הלאומי נאמר: "(א) זכאי לגמלה לפי פרק זה יהיה מי שביום הגשת התביעה לגמלת סיעוד מלאו לו 65 שנים בגבר ו-60 שנים באשה. (ב) על אף הוראות סעיפים 303, 304 ו-306, תשולם גמלת הסיעוד, כולה או מקצתה, לידי מי שנותן את שירותי הסיעוד, כפי שקבעה ועדה מקומית מקצועית, ולא לידי הזכאי. (ג) גמלת הסיעוד תשולם לזכאי רק אם הוועדה המקומית המקצועית קבעה שהוא גר עם בן משפחה המטפל בו, ושאין שירותי סיעוד זמינים שניתן לספק לו או שלא סופקו לו שירותי סיעוד תוך 60 ימים מהיום שבו נוצרה זכאות לגמלת סיעוד; היו שירותי סיעוד זמינים אך הזכאי סירב לקבלם ללא סיבה סבירה, יראו כאילו שירותי הסיעוד סופקו לו. (ד) זכאי לגמלת סיעוד, שאינו גר עם בן משפחה או גר עם בן משפחה שאינו מטפל בו, והוועדה המקומית המקצועית קבעה שאין שירותי סיעוד זמינים שניתן לספק לו, או שלא סופקו לו שירותי סיעוד תוך 30 ימים מהיום שבו נוצרה זכאות לגמלת סיעוד, יהיה זכאי להתקבל, לפי הכללים המקובלים, למוסד סיעודי של המדינה או שהמדינה משתתפת בהחזקת המטופלים בו, ובלבד שהמימון להחזקתו יהיה במסגרת התקציב המיועד לכך מכספי ביטוח סיעוד כאמור בסעיף 237(ב) ובמסגרת התקציבים המאושרים של משרד הבריאות ומשרד העבודה והרווחה". 54. מהאמור בסעיף 225(ב) לחוק הביטוח הלאומי ניתן לראות כי אכן, כטענת באת-כוח המוסד, העיקרון המנחה הוא שגימלת הסיעוד תינתן באמצעות טיפול בעין במבוטח, במימונו של המוסד ועל-ידי מי שנותן את שירותי הסיעוד, ולא לידי המבוטח עצמו. נעיר כי אין זה ברור כלל שמצב זה הוא המצב המיטבי. במבקר המדינה - דוח שנתי 40 לשנת 1989 ולחשבונות שנת הכספים 1988 [1], בעמ' 605 נאמר: "מן הראוי, לאחר תקופת ניסיון סבירה ולאחר מחקר וניתוח התוצאות, לבחון את היתרונות והחסרונות שבמתן שירותים בעין לעומת מתן גמלה כספית... יש להביא בחשבון את החסרונות במתן גמלת שירותים בעין, שעיקרם שכר נמוך למטפלים הישירים, בהשוואה לתעריף שעל פיו משלם המוסד בעד שעת טיפול. אפשר שבשל כך אין עיסוק זה מושך דיו כוחות טובים המתאימים למשימה. הפיקוח על החברות אינו מספיק הן למניעת פגיעה באיכות הטיפול בנזקקים והן למניעת עיוותים בקיפוח הזכויות המגיעות לעובדים". תקופה "סבירה" של ניסיון כבר חלפה מאז היכנסו לתוקף של פרק י' בחוק הביטוח הלאומי, כך שהיום ניתן כבר לבחון אם דרך זו של תשלום הגימלה לנותני השירותים היא אכן הדרך היעילה והמיטיבה. בעניין זה נאמר במבקר המדינה - דוח שנתי 50ב לשנת 1999 ולחשבונות שנת הכספים 1998 [2], בעמ' 640 כך: "בנובמבר 1999 החליטה מינהלת המוסד להמליץ על תיקוני חקיקה בנושא סיעוד שעניינם, בין היתר, לתת למוסד סמכות לבחון בניסוי את האפשרות למתן גמלה בכסף; לשלם ישירות לזכאים המטופלים בביתם 24 שעות ביממה 80% מקצבת הסיעוד; להגביל לחודשיים את תקופת הזכאות הראשונה לגמלה; לקבוע שלוש רמות של זכאות לגמלה. לדעת משרד מבקר המדינה, מן הראוי שבמסגרת הניסוי יבחן המוסד בין היתר כיצד ישפיע תשלום סכום הגמלה ישירות לזכאים על זמינות שירותי הסיעוד, על עלותם ועל יכולת הפיקוח שלו על מתן השירותים". לצערנו לא נודע לנו אם "ניסוי" מעין זה נערך, ואם כן - מה היו תוצאותיו. 55. עם זאת נבחן - כאמור - את המצב המשפטי לפי הדין המצוי ולאו דווקא לפי הדין שנראה לנו רצוי. 56. באת-כוח המוסד טענה בסיכומיה כי סעיף 225(ד) לחוק הביטוח הלאומי, איננו חל על התובעת. אין חולק שטענה זו נכונה, באשר סעיף קטן (ד) האמור חל כאשר המבוטח איננו גר עם בן משפחה או כאשר הוא גר עם בן משפחה שאיננו מטפל בו. בענייננו, למזלה של התובעת, היא מתגוררת עם בתה המטפלת בה באופן קבוע ובמסירות, כך שכאמור אין תחולה לסעיף 225(ד) לחוק. 57. השאלה שיש לבחון אותה היא אם התובעת נכנסת לגדר סעיף 225(ג) לחוק. נתייחס תחילה לעניין ה"סירוב" האמור בסיפה של סעיף 225(ג), שכן הנתבעים תומכים את טענותיהם על הסירוב הנטען של בת התובעת להיעזר במטפלת. בסיפה האמורה נאמר, כמצוטט לעיל, שאם היו שירותי סיעוד זמינים, אך הזכאי סירב לקבלם ללא סיבה סבירה, יראו אותו כאילו קיבל את גימלת הסיעוד. על סמך העובדות שאותן קבענו לעיל אנו סבורים כי לא ניתן לקבוע שעלה בידי המוסד להראות שהתובעת סירבה, בלא סיבה סבירה, לקבל שירותי סיעוד זמינים שהיו. ראשית, מהבחינה הפורמאלית, הסעיף עוסק בסירובו של הזכאי לגימלה. בענייננו, הזכאית לגימלה היא התובעת. אין לנתבעים כל טענה וממילא אין גם תימוכין לטענה כזו, כאילו התובעת עצמה הביעה איזשהו סירוב לקבל טיפול באמצעות מטפלת. אם תועלה הטענה שהתובעת איננה במצב המאפשר לה לעשות כן, הרי שטענה זו נסתרת על-ידי מכתביה של ד"ר קיבריק מיום 3.1.2001 ומיום 22.3.2001. במכתב מיום 3.1.2001 נאמר כי התובעת: "אישה נחמדה, ערנית, משתפת פעולה, מתמצאת היטב במקום וחלקית בזמן. מזהה את הסובבים". ובמכתב מיום 22.3.2001 נאמר: "מדובר באישה מרותקת למיטה, בהכרה, מדברת ויכולה להביע במידה מסוימת את רצונה". מכאן שלא הייתה כל מניעה לנסות לברר עם התובעת עצמה מה רצונה בעניין המטפלת. משלא נעשה ניסיון כזה על-ידי המוסד, אין לשמוע מפיו טענה כי התובעת "סירבה" לקבל טיפול באמצעות שירותי הסיעוד הזמינים. שנית, גם מהבחינה המהותית, ואם נראה את עמדתה של בת התובעת כמשקפת במדויק את רצונה של אמה - הרי שאין אנו סבורים שסירובה הנטען של בת התובעת להיעזר במטפלת היה ללא סיבה סבירה. כאמור בסעיף 14ג לעיל, בתה של התובעת העלתה בביקור מיום 16.12.1999 שאלות שעליהן לא קיבלה מענה הולם; נאמר לבתה של התובעת שהמטפלת שתופנה אליה לא תורשה לעשות לתובעת את הטיפולים הרפואיים שהתובעת נזקקה להם באותה עת (החדרת זונדה, אינהלציה, חמצן). אדרבה, נמסר לבתה של התובעת, כאמור במכתבה מיום 20.12.1999, שאם המטפלת תעשה זאת היא תהיה חשופה לתביעה, ואילו בתה של התובעת יכולה לעשות זאת ללא סיכון כזה. משהתובעת נזקקה באותה עת לטיפולים מעין אלה שהמטפלת לא הורשתה לבצעם, ואילו בתה של התובעת עשתה אותם ועשתה אותם היטב, אין לקבוע שהסירוב הנטען להיעזר במטפלת במקום הבת הוא ללא סיבה סבירה. על-כן אנו קובעים שהמוסד איננו יכול להסתמך על הסיפה של סעיף 225(ג) לחוק הביטוח הלאומי, ואין לראות את התובעת כאילו קיבלה גימלת סיעוד רק מחמת הסירוב הנטען. 58. משהתברר כי אין לראות את התובעת כאילו קיבלה את שירותי הסיעוד, הרי שכבר אין צורך לקבוע אם חלה הרישה של סעיף 225(ג) לחוק, באשר לפי אמצעיתו של סעיף קטן (ג) יש לראות את התובעת כזכאית לתשלום סכום הגימלה לידיה, באשר התקופה שבה היא הייתה זכאית לגימלת סיעוד ולא קיבלה אותה עלתה בהרבה על 60 ימים. 59. בפרק העובדתי שהבאנו לעיל נזכר פעמים מספר כי גורמים שונים (גב' כטוני וגב' יחיה) מסרו לבתה של התובעת שאין אפשרות להכיר בה כמטפלת של התובעת, בניגוד לאפשרות שמי מנכדיה של התובעת יוכר כמטפל בה, או כי שכנה של התובעת "תירשם" כמטפלת אצל אחת מהחברות המספקות שירותי סיעוד. דברים אלה, אשר נמסרו לבת התובעת גם על-ידי גב' כטוני מטעם המוסד, משקפים את המצב האבסורדי לדעתנו שהתובעת ובתה נקלעו אליו. כאשר אין חולק שבתה של התובעת היא זו שטיפלה באמה ועשתה זאת במסירות ובאופן יעיל, הוצע לה לרשום מישהו אחר כמטפל, כדי שבאמצעות הפיקציה של רישום מטפל אחר תוכל התובעת לזכות במימון הנכסף מאת המוסד. אנו סבורים שיש לשבח את בתה של התובעת על שלא נגררה להשתתף באותה פיקציה, למרות הרמזים העבים שקיבלה גם מנציגתו של המוסד. יתרה מכך, כלל לא ברור לנו על מה מבוססת העמדה שבתה של התובעת איננה יכולה להיות מטפלת מוכרת למתן שירותי סיעוד ואילו נכד או שכנה של התובעת יכולים להיות בגדר מטפל. לא מצאנו לכך אזכור בחקיקה כלשהי. אין זאת אלא כי מדובר בנהלים פנימיים של המוסד או בנהלים של המוסד ושל שירותי הרווחה והבריאות, אשר אין אנו מבינים את ההיגיון העומד מאחוריהם. ברור שחשוב לדאוג לכך שכספי גימלת הסיעוד יוקדשו לטיפול בזכאי לגימלה ולא ישמשו כאמצעי להכנסה צדדית של בני משפחת הזכאי, אולם כאשר ניתן להבטיח זאת, מה טעם לקבוע באורח גורף שקרוב משפחה מדרגה ראשונה איננו יכול להיות מטפל אך נכד כן יכול להיות? לדעתנו - אין כל טעם. 60. מעבר לנדרש נעיר כי כאשר אין חולק שהתובעת קיבלה את הטיפול הסיעודי המתאים באמצעות בתה ראוי להביא בחשבון שאין ודאות שאילו הייתה התובעת מטופלת על-ידי מטפלת מטעם אחד הגופים המאושרים על-ידי המוסד היא הייתה זוכה לטיפול בטיב דומה. ראוי להביא בעניין את אשר נאמר בדוח מבקר המדינה הנ"ל [2], בעמ' 483: "הטיפול בזקן הסיעודי דורש ידע ומיומנות בהגשת סיוע לסיפוק צרכיו הפיזיים הבסיסיים של הזקן, כגון: רחיצה, הלבשה, האכלה, כמו גם יחס מבין והולם לצרכיו הרגשיים. בשנת 1995 פרסמו ג'וינט - מכון ברוקדייל והמוסד לביטוח לאומי מחקר משותף בנושא 'תכנית הכשרה למטפלות בית בקשיש' (להלן - המחקר). במועד עריכת המחקר הועסקו כ-20,000 מטפלות בית בידי כ-400 ארגונים ציבוריים ופרטיים. מהמחקר עולה, שלרובן הגדול של המטפלות לא הייתה הכשרה. יצוין, כי ממועד עריכת המחקר גדל מספר המטפלות, ולפי נתוני המוסד לביטוח לאומי, מספרן בשנת 1998 הגיע לכ-60,000. מחוזר שהוציאה מנהלת תחום סיעוד במוסד לביטוח לאומי לנותני השירות, בינואר 1998, עולה, כי המוסד לביטוח לאומי הפסיק לממן ולפתח הכשרות של מטפלות, ולפקח על הכשרתן. גם בשירות לזקן לא היה מידע על הכשרתן של המטפלות: מהו היקף ההכשרה ותכניה, ומהו שיעור המטפלות שלא קיבלו הכשרה מתאימה לתפקידן. השירות לזקן לא קבע מתכונת ולא הפעיל פיקוח על מתן קורסי הכשרה למטפלות". 61. לאור האמור לעיל בחלק זה, אנו בדעה שהפסקת מתן גימלת הסיעוד על-ידי המוסד החל מיום 17.12.1999 לא הייתה כדין. לפיכך יהיה על המוסד לשלם לידי התובעת את סכום הגימלה, בשיעור השווה ל-150% מקיצבת יחיד מלאה, לתקופה שמיום 17.12.1999 ואילך, כל עוד התובעת תוכר כזכאית לגימלת סיעוד בשיעור זה, וכל עוד לא יספק המוסד את שירותי הסיעוד בדרך אחרת או יקבע כדין שהתובעת סירבה, בלא סיבה סבירה, לקבל שירותי סיעוד זמינים שהוצעו לה. אנו מודעים לעובדה שסעד זה שונה מהסעד שנתבע בכתב-התביעה, אלא שלאור דרך הדיון ולאור העובדה שניתנה למוסד האפשרות להתגונן מפני טענותיה של התובעת, לרבות בעניין הפסקת גימלת הסיעוד, אנו סבורים כי אין בכך פגם מהותי, מה גם שמדובר בסעד כספי וגם התביעה הייתה כספית. עם זאת אין לראות את פסק-דיננו זה כמחייב את המוסד לשלם לתובעת סכום העולה על סכום התביעה, באשר אין אנו מוסמכים לפסוק לתובעת סכום מעבר למה שתבעה. 62. מאחר שאספקת החיתולים החד-פעמיים נעשתה ממילא באמצעות הפחתה מסוימת בשעות הטיפול, אין אנו סבורים שיש להתייחס להחזר הוצאות הטיטולים בנפרד מכלל עניין הפסקת תשלום גימלת הסיעוד, וכל עוד ישלם הנתבע לתובעת את גימלת הסיעוד על-פי השיעור של 150% מקיצבת יחיד מלאה - הרי שיש לראות את המוסד כמי שיצא ידי חובתו בעניין גימלת הסיעוד. לסיכום 63. לאור כל הנימוקים המפורטים לעיל אנו פוסקים כאמור להלן: (א) אנו דוחים את התביעה כנגד קופת חולים. (ב) אנו דוחים את עתירותיה של התובעת לקבל מאת משרד הבריאות ציוד, החזר הוצאות וכן דוחים את העתירה לאשפוז סיעודי. עם זאת אנו מצפים שמשרד הבריאות ידאג ליזום בדיקה מקיפה של מצבה של התובעת כדי לראות אם היא זכאית לאשפוז סיעודי, וזאת בין אם הטופס המיועד לכך הוגש כבר ובין אם לאו. (ג) אנו מקבלים את התביעה כנגד המוסד באופן שאנו מחייבים את המוסד, על יסוד האמור בסעיף 225(ג) לחוק הביטוח הלאומי, לשלם לתובעת עצמה את גימלת הסיעוד בשיעור השווה ל-150% מקיצבת יחיד מלאה, לכל התקופה שמיום 17.12.1999 ועד אשר יספק המוסד את שירותי הסיעוד בדרך אחרת, או יקבע כדין שהתובעת סירבה, בלא סיבה סבירה, לקבל שירותי סיעוד זמינים שהוצעו לה. חיוב זה על-פי פסק דין זה לא יהיה גבוה מסכום התביעה (43,654.62 ש"ח). 64. מאחר שמדובר בניסיון לממש זכויות בתחום הביטחון הסוציאלי, אין אנו עושים צו להוצאות ביחסים שבין התובעת לבין קופת חולים. 65. לאור האמור בסעיף 48 לעיל, אנו סבורים שלמרות אי-קבלת התביעה כנגד משרד הבריאות יהיה נכון לחייב את המדינה לשאת בחלק מהוצאות המשפט של התובעת. אי לכך אנו מחייבים את המדינה לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסך 1,500 ש"ח, שישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16.7.2001, אם לא ישולמו קודם לכן. 66. על המוסד לשלם לתובעת את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך-דין בסך 3,000 ש"ח, שישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16.7.2001, אם לא ישולמו קודם לכן. 67. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק-דין זה בבית-הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק-הדין יומצא לו. סיעוד