מבוא לפניי תביעת שיבוב של המוסד לביטוח לאומי (להלן:"המל"ל") מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן:"החוק") בגין גמלאות ששילם ועתיד לשלם לאלמנת המנוח ז"ל (להלן:"המנוח"), אשר נפטר מפצעיו כתוצאה מתאונת עבודה שארעה ביום 15.12.97 (להלן:"התאונה"). התאונה ארעה באתר הבניה של הנתבעות 2 ו-3 כאשר הנתבעת 1 שמשה כקבלן לביצוע העבודות באתר (להלן:"הנתבעות"). התביעה הוגשה כנגד הנתבעות אשר הגישו הודעות כנגד צדדים שלישיים. המל"ל והנתבעות, בשיתוף הצדדים השלישים, הודיעו כי הגיעו להסכמה כדלקמן אשר קבלה תוקף של החלטה: "החבות לפיצוי הנפגע בגין התאונה תחולק בין הגורמים הבאים": הנפגע - אשם תורם בשיעור 15%; מעביד - 50%; הנתבעות- 35%. סכום הנזק שנגרם ליורשי ותלויי המנוח יועמד על סך של 754,338 ₪ לפני ניכוי רשלנותו התורמת של המנוח. גמלאות המל"ל מסתכמות בסך כולל של 278,067 ₪. לאור המוסכמות המפורטות בס' 2 לעיל הגישו הצדדים את סיכומיהם ועל בית המשפט להכריע מהו סכום השיפוי לו זכאי המל"ל מהנתבעות. לשיטת המל"ל- יש לחייב את הנתבעות לשלם לו סך של 264,018 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, שכ"ט עו"ד ומע"מ כחוק. לשיטת הנתבעות- יש לחייבן להשיב למל"ל סך של 97,323 ₪ שהינו סכום השווה ל- 35% מהגמלאות. כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור אלא אם יאמר אחרת. תמצית טענות הצדדים תמצית טענות המל"ל יש להפחית מהנזק המוסכם בסך של 754,338 ₪ את חלקו של המעביד בשיעור של 50% וכן את האשם התורם המיוחס למנוח בשיעור של 15% (סה"כ- 65%) ועל כן זכאי המל"ל ליתרת 35% מהנזק- 264,018 ₪. סכום זה נמוך מסכום הגמלאות שהינו 278,067 ש"ח. (ס' 2 לסיכומי המל"ל). אין מקום לכל ניכוי נוסף לרבות "אשם תורם" גם מהמל"ל. קרי, אין לנכות פעמיים אשם תורם לאחר שכבר נוכה פעם אחת "מלמעלה" (מסכום הנזק הכולל/המלא). עסקינן בתביעת סוברוגציה והמל"ל נכנס בנעלי המנוח. אין בסיס לטענה כי על הנתבעות לשלם למל"ל 35% מהגמלאות. עליהן לשלם 35% מהנזק וזאת לאחר שנוכה חלקם של המעביד והמנוח. אימוץ טענת הנתבעות משמעו - חיובן בסכום הנמוך באופן ניכר מחלקן באחריות ובהתאמה מחלקן מסך כל הנזק. ר' ע"א 3901/03, מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' זאהי קרואני (30.6.04) וספרו של כבוד השופט קציר. ס' 328 (א) לחוק קובע את זכות המל"ל לתביעה נגד צד שלישי והיקפה והוא מורה במפורש כי יראו את המל"ל והניזוק כאחד כלפי חיובי המזיק כך שאין המזיק משלם יותר מסך כל הפיצויים בהם חויב כלפי הנפגע והמל"ל כאחד. מקום בו "נבלעת" תביעת הנפגע בתשלומי המל"ל- זכאי הנפגע מכוח ס' 330 לחוק, (מקום בו מוגשת תביעה אחת בשם הנפגע והמל"ל), ל- 25% מסכום הנזק והמל"ל זכאי ליתרה בשיעור של 75%. מקום בו שיעור הרשלנות התורמת של הנפגע מגיע לכדי 100%- המזיק כלל לא יחויב בפיצוי בין לנפגע ובין למל"ל. במקרה דנן אין תחולה לס' 330 לחוק. הוראת ס' 330 לחוק עולה בקנה אחד עם הכלל הבסיסי בדיני הנזיקין כי אין המזיק משלם יותר מהנזק שהוכח קרי: משיעור הפיצויים שהוא חייב בו כלפי הניזוק. אין ליתן "פרס" למזיק, על חשבון המטיב שלא חטא, שאם תאמר כן יצא חוטא נשכר! על כן, אין בסיס לניכוי כפול של רשלנות תורמת. ס' 330 (א) לחוק מורה: "הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד צד שלישי ותביעה זו התבררה יחד עם תביעת המוסד לפי סעיף 328(א), לא יהיה המוסד זכאי לסכום העולה על 75% מסך כל הפיצויים המגיעים מהצד השלישי למוסד ולזכאי לגמלה כאחד (בסעיף זה- סך כל הפיצויים), והזכאי לגמלה יהיה זכאי ליתרה". "ראשית, נקבע סכום הפיצויים המגיע לנפגע עפ"י כל ראשי הנזק שהוכחו, שנית מנכים את השיעור המתאים אם נקבע כי גם הנפגע תרם באשמו לפגיעה, אחרי שנקבע סכום הפיצויים המגיע לנפגע, כאילו אין המוסד משלם לו גמלאות, מנכים מסכום זה את הגמלאות שהוכחו, בין אם הוגשה תובענה נגד "צד שלישי" בין אם המוסד הגיש גם הוא את תביעתו נגד המזיק...", ומוסיף כב' השופט קציר בספרו הנ"ל: "דרך זו של חלוקת הפיצויים נראית מוצדקת, אם היא סותרת את כללי הסוברוגרציה שלפיהם אין לתובע המשני יותר מכפי שהיה לתובע הראשוני, שכן אילו היתה חלוקת הפיצויים נערכת בדרך אחרת, כלומר על ידי ניכויי הגמלאות מן הפיצויים, לפי ניכוי השיעור המתאים לאשמו התורם של הנפגע היתה התוצאה מביאה לחיוב המזיק בשיעור פיצויים העולים על הנזק שהוא גרם, או לחיוב המוסד לביטוח לאומי כשיעור אשמו התורם של הנפגע". ר' גם רע"א 686/07 מנורה נ' עזבון תמר, פ"ד נג(5) 145, 154: "סעיף 150(א) לחוק (כיום 328) קובע, כי למל"ל זכות לתבוע מהצד השלישי את הגמלה ששילם לנפגע. זכות זו היא בגבולות הפיצויים שנפסקו לנפגע בגין הפגיעה, כשהתקרה היא סכום הנזק שנגרם לנפגע". תמצית טענות הנתבעות התשלום בו חבות הנתבעות כלפי התובע הינו סך השווה לשיעור חלקן באחריות, קרי, 35% מסכום הגמלאות ששולמו ע"י המל"ל ולא מסך הנזק. התובע אינו יכול לקבל ממזיק שהינו צד שלישי יותר משיעור חבותו של אותו מזיק. רע"א 686/97 מנורה נ' עזבון תמר: "ס' 150(א) לחוק (כיום 328) קובע, כי למל"ל זכות לתבוע מהצד השלישי את הגימלה ששילם לנפגע. זכות זו היא בגבולות הפיצויים שנפסקו לנפגע בגין הפגיעה כשהתקרה היא סכום הנזק שנגרם לנפגע". תביעת המל"ל היא אך ורק על בסיס שיעור הגמלאות ששילם לנפגע, כשזכות זו מסויגת בתקרה, לפיה לא יכול להפרע יותר מסכום הנזק שנגרם לנפגע. בעניינינו, סכום הגמלאות נמוך מסכום הנזק המוסכם, ולפיכך, זכותו של המל"ל לשבב את הנתבעות, מוגבלת לשיעור הגמלה ששולמה בפועל ולחלקו של הצד השלישי באחריות, שאם לא כך, "גוזלת" תביעתו מחלקו של הנפגע (במקרה דנן- עזבונו). הנפגע והמל"ל- כל אחד מהם זכאי לקבל מהמזיק את חלקו- כשיעור חבותו של המזיק. במקרה דנן, זכאי העזבון לפיצוי מהנתבעות בשיעור 35% מ"חלקו של הניזוק" בנזק, לאחר שנוכו ממנו גמלאות המל"ל. המל"ל מצידו זכאי אף הוא ל- 35% מהגמלאות ולא מעבר לכך, שאם לא כן, ישלם המזיק למל"ל ולניזוק גם יחד סכום כולל העולה על שיעור חבותו. משכך, על הנתבעות לשלם למל"ל סך של 97,323 ₪ שהינו סכום השווה ל- 35% מהגמלאות. באשר למזיק המעביד, שעל פי המוסכם חבותו הינה בשיעור של 50%, יהיה העזבון זכאי מהמעביד ל- 50% מ"חלקו" בנזק, לאחר שנוכו ממנו גמלאות המל"ל. ואילו המל"ל מצידו, לא יהיה זכאי מהמעביד לתשלום כל שהוא, שכן האחרון הוא זה ששילם למל"ל דמי ביטוח לאומי עבור הניזוק ועל כן הוא בגדר "מבוטח" מבחינת המל"ל ואינו צד שלישי. קבלת טענת המל"ל משמעה במקרה דנן כי הינו זכאי כמעט לכל הגמלאות ששילם ובדרך זו יפוצה גם בגין חלקו של המעביד בחבות. מאידך גיסא, מאחר שהמזיק אינו אמור לשלם פעמיים, יגרע חלק זה, (ממנו נהנה המל"ל לשיטתו), מחלקו של הניזוק, שכן בכל מקרה, לא תשלמנה הנתבעות יותר מ-35% מהנזק וכאמור, שיעור זה כבר "בוזבז" במלואו במסגרת תביעת המל"ל. אימוץ טענת המל"ל יביא לכך שהנתבעות תחויבנה בשיעור חבות גבוה יותר מהשיעור עליו הוסכם וזיכוי המל"ל בסכומים שאינו זכאי לקבלם. כשם שהניזוק אינו יכול לטעון בתביעתו שעל הנתבעות לשלם לו 35% מהנזק הכולל, מבלי לנכות קודם לכן את תגמולי המל"ל, כך גם המל"ל אינו יכול לטעון זאת, שכן אז, ינגוס הוא מחלקו של הניזוק. אכן כטענת המל"ל, משהופחת האשם התורם משיעור הנזק הכולל וזאת בטרם הופחתו תגמולי המל"ל - לא ניתן להפחית את האשם התורם פעם נוספת גם בתביעת המל"ל להחזר הגמלאות. אך מכאן נובעת גם המסקנה התומכת בטענת הנתבעות והיא- שכשם שלא ניתן לאפשר לנתבעות ליהנות פעמיים מניכוי האשם התורם, כך גם לא ניתן לאפשר למל"ל ליהנות פעמיים (במקרה דנן, כמעט פי שלושה) ולחייב את הנתבעות בכפל: פעם אחת בתביעת המל"ל ופעם נוספת בתביעת הנפגע, כאשר בכל פעם, חיוב זה נעשה כחלק יחסי ממלוא הנזק, דבר המביא לחיוב כולל בשיעור הכפול משיעור חבותן. הכרעה אקדים ואומר כי לדעתי הדין שיטות החישוב בה נקטו שני הצדדים, כל צד ושיטתו, הינן שגויות. אזכיר תחילה את מוסכמת הצדדים: "החבות לפיצוי הנפגע (להבדיל מפיצוי המל"ל- ה.י) בגין התאונה תחולק בין הגורמים הבאים": הנפגע - אשם תורם בשיעור 15%; מעביד - 50%; הנתבעות- 35%. סכום הנזק שנגרם ליורשי ותלויי המנוח יועמד על סך של 754,338 ₪. גמלאות המל"ל מסתכמות בסך כולל של 278,067 ₪. אבהיר להלן מדוע איני רואה עין בעין עם שני הצדדים את אופן חישוביהם: סכום הנזק שנגרם למנוח (363,120 ₪) גבוה מסכום גמלאות המל"ל וזאת בניגוד לנטען ע"י המל"ל כאמור בס' 6 לעיל. כאמור, חלקן של הנתבעות הינו 35% ושל המעביד 50%. בכל הנוגע לפיצוי למנוח על הנתבעות לשאת ב- 41.18% ועל המעביד ב- 58.82%. (היחס שבין 35% - 50% בינם לבין עצמם ולא בינן לבין "השלם"). לדעתי, גם הנתבעות טעו בתחשיבן בס' 15 לסיכומיהן שכן עפ"י חישובן, חלקן בתביעת הנפגע הינו 166,695 ₪. ברם, יש לנכות תחילה את רשלנותו התורמת של המנוח, ולאחר מכן לערוך חישוב בהתאם לחלקים היחסיים בינם לבין המעביד (ולא המוחלטים) בינן לבין המעביד. משכך, נפלה טעות בדרך החישוב בס' 19 לסיכומיהן. נחשב תחילה את הפיצוי הכולל שעל הנתבעות היה לשלם למל"ל וליורשי המנוח לו תביעותיהם היו מוגשות יחדיו: סה"כ הנזק לאחר ניכוי רשלנות תורמת= 641,187 ש"ח=85%X754,338 ₪ חלקן של הנתבעות בסך של 641,187 ₪ הינו: 264,018 ₪ = 35X641,187 ₪ 85 סבורני, כי לא יכולה להיות מחלוקת כי המזיק שהינו צד שלישי, (הנתבעות במקרה דנן), צריך לשלם 100% מהנזק - לא יותר ולא פחות. משזו נקודת המוצא - אין הנתבעות אמורות להינזק מהעובדה כי עסקינן בתאונת עבודה. בנסיבות אלו, הדרך לבחון, בסופו של חישוב, איזו דרך הינה הנכונה הינה- האם התוצאה הכוללת המתקבלת שווה לסכום הפיצוי הכולל שהיה עליהן לשלם לו התאונה לא היתה תאונה בגינה הניזוק מקבל פיצוי מהמל"ל. נחשב עתה את הפיצוי המגיע ליורשי המנוח בלבד מהמעביד ומהנתבעות יחדיו ובהמשך את הפיצוי שהיה על הנתבעות והמעביד בנפרד לשלם ליורשי המנוח: נזק 641,187 ₪ - תשלומי מל"ל 278,067 ₪ סה"כ פיצוי למנוח 363,120 ₪ על הנתבעות היה לשלם בתביעת המנוח: 149,533 ₪ =41.18% X363,120 ₪. על המעביד היה לשלם בתביעת המנוח: 213,587 ₪ =58.82% X363,120 ₪. כאמור, על הנתבעות היה לשלם בסה"כ, (הן בגין תביעת המנוח והן בגין תביעת המל"ל), סך כולל של 264,018 ₪. על כן: 264,018 ש"ח - 149,533 ש"ח 114,485 ש"ח כל דרך חישוב אחרת מביאה לסטייה מנקודת המוצא לפיה הנתבעות אינן אמורות לשלם בסה"כ סכום גבוה/נמוך מהנזק הכולל. הדרך והתוצאה שלעיל עולות בקנה אחד עם הוראות ס' 328 ו- 331 לחוק, עם ת.א (ב"ש) 3145/98 עטיה נ' טרויהפט ואח', ס' 21 לפסה"ד, (20.12.05) וכן עם ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה,[] ( 4.1.09), כמו גם עם טיעון המל"ל: "אין המזיק משלם יותר מכפי הנזק שגרם, אלא שהוא משלמו לשני גורמים: הנפגע והמל"ל. כך מקבל הנפגע את מלוא נזקו, המזיק אינו משלם למעלה מכפי נזקו של הנפגע, והמל"ל מקבל שיפוי מן המזיק שאיננו המעביד, על הגמלה שהוא משלם לנפגע". (ר' ד. קציר, פיצויים בשל נזק גוף, כרך ב' עמ' 1503-1504). סוף דבר הנני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם למל"ל את הסך של 114,485₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 2.9.10 ועד למועד התשלום בפועל ובצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 6% (בהתחשב בהסכם בין המל"ל לבין באי כוחו) וכן אגרת בית המשפט. תביעה "נבלעת" בתגמולי המל"ל