1. מדובר בתביעה לתשלום פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, יתרת פידיון דמי חופשה, לרבות פיצויי הלנה.  2. העובדות:   א. הנתבעת מס' 1 (להלן: "החברה או הנתבעת מס' 1) הינה חברה משפחתית המנהלת מתפרה כאשר בעלי המניות בה הינם הנתבע מס' 2 ואשתו בחלקים שווים.   ב. התובעת עבדה בשירות הנתבעת 1 כתופרת החל מחודש 5/85 ועד ליום 22.12.98. (מוסכמה מס' 1)   ג. בחודש 12/98 נסגרה המתפרה והתובעת פוטרה.   ד. התובעת לא קיבלה מכתב פיטורים לרבות פיצויי פיטורים.   3. התביעה הוגשה נגד הנתבעת 1, אולם לאור החלטת כב' השופט הראשי מיום 15/1/01, צורף הנתבע 2 כנתבע נוסף. הנתבע 2 הינו כאמור בעל 50% ממניות הנתבעת 1 וכן מנהל בנתבעת 1. הנימוק לצירוף הנתבע, כפי שעולה מההחלטה, הינה כי מעדות מנהל הנתבעת באותה ישיבה, התעורר "חשד", כי הנתבע 2 מעורב באופן אישי ברכוש החברה וערבב בין רכוש החברה לבין רכושו הפרטי.   4. הנתבעת 1 בכתב ההגנה שהוגש טרם צורף הנתבע 2, טענה כדלקמן:   א. התובעת החלה לעבוד בנתבעת ב-5/85, אולם לא עבדה ברציפות אלא החל מ-11/86.   ב. התובעת ועובדות נוספות, עשו כל שביכולתן על מנת לשבש את העבודה במתפרה תוך פגיעה ישירה בנתבעת 1 ובהכנסותיה עד כי בסופו של דבר נאלצה הנתבעת 1 להפסיק את פעילותה. מטעם זה נטען, כי אין התובעת זכאית לפיצויי פיטורין.   ג. לתובעת ולשאר העובדים ניתנה הודעה מוקדמת בדבר סגירת המתפרה.   ד. התובעת ניצלה מידי שנה את כל ימי החופשה ואינה זכאית לכל יתרה נוספת.   5. הנתבע 2 טען בכתב הגנתו כדלקמן:   א. יש לדחות התביעה בגין חוסר יריבות בינו לבין התובעת. בין הנתבע 2 לתובעת מעולם לא שררו יחסי עובד-מעביד, אלא בין התובעת לנתבעת 1.   ב. קיימת הפרדה מוחלטת בין נכסי הנתבעת 1 לבין נכסי הנתבע 2 ואין כל עילת תביעה אישית כנגד הנתבע 2. הנתבעת 1 כמעבידה, שילמה משכורות לעובדים ונוהל חשבון נפרד לנתבעת מס' 1.   ג. הנתבע 2 הפסיק לשמש כמנהל הנתבעת 1 בתחילת 1997 ואשתו שהינה בעל 50% ממניות הנתבעת 1 שמשה כמנהלת החברה. הנתבע 2 סייע מידי פעם לאשתו, אולם לא קיבל כל שכר.   ד. הנתבע 2 חזר בכתב ההגנה על טענות ההגנה של נתבעת 1 לגוף התביעה.   6. התובעת והנתבע 2 הגישו תצהיר עדות ראשית מטעמם ונחקרו בבית הדין. יצויין כי הנתבע 2 הצהיר כי מייצג גם את הנתבעת 1 בתביעה. בנסיבות אלה, יש לראות סיכומי הנתבע מס' 2 גם כסיכומים מטעם הנתבעת מס' 1 ובכל מקרה הנתבעת מס' 1 לא הגישה הסיכומים מטעמה והנתבע 2 הצהיר כי גם אם יינתן פסק דין נגד החברה לא יהיה ביכולתה לפרוע החוב (פרוטוקול מיום 3.4.01).   7. הפלוגתאות:   א. האם שררו יחסי עובד מעביד בין התובעת לבין נתבע 2 ולחילופין האם יש להרים את המסך בין נתבע 2 לנתבעת 1?   ב. האם עבדה התובעת בשרות הנתבעת 1 (ולפי העניין גם בשירות הנתבע 2) ברציפות, ואם כן - ממתי?   ג. מה היו נסיבות סגירת המתפרה. האם לתובעת היה קשר לסגירת המתפרה והאם יש בכך כדי לשלול מהתובעת פיצויי פיטורים?   ד. בכפוף לפלוגתא 3, מה סכום פיצויי הפיטורים להם זכאית התובעת?   ה. בכפוף לפלוגתא 3, האם זכאית התובעת לדמי הודעה מוקדמת, ואם כן - לכמה?   ו. האם זכאית התובעת לפדיון חופשה שנתית, ואם כן - באיזה שיעור?   ז. האם זכאית התובעת לפיצויי הלנת פיצויי פיטורין או שמא זכאים הנתבעים לביטולם או הפחתתם?   ההכרעה:   התביעה האישית נגד הנתבע 2 - הרמת מסך ההתאגדות   8. הנתבע מס' 2 צורף כנתבע נוסף, בעילה של ערוב נכסים על פי החלטת כב' השופט הראשי, כפי שפורט לעיל, כאשר נאמר בהחלטתו, כי "עניין זה מן הראוי שיתברר במהלך הדיון בתיק זה". (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 15/1/01).   9. מעדות הנתבע 2 בפנינו, עולה התמונה הבאה: בפני כב' השופט כליף העיד הנתבע 2 כי בעקבות הפסדים של המתפרה במאות אלפי שקלים (200,000 ₪), סגר את המתפרה ויתרת החוב בסך 100,000 ש"ח, משולמת על ידו בפריסה של 5 שנים מכיסו הפרטי. הנתבע 2 העיד כלדקמן: "אני הייתי ערב אישי לבנק , אני ואשתי. הכל נעשה דרך הבנק על פי החוק. לפני שפרסתי את החוב של הבנק לפי הכל הגעתי עם הבנות להסדר ורציתי לקחת הלוואה עוד יותר גדולה. הכסף נלקח למתפרה ושלמנו את הפיצויים. ההלוואה מהבנק היתה אישית. היה חוב בבנק והיה קרן הפיצויים שלא הספיק ולקחתי עוד אלפי שקלים ושלמנו לבנות ... הייתי במשרד העבודה ועשינו את ההתחשבנות ... התובעת סרבה לקבל את הפיצויים כמו יתר הבנות. אלו לא פיצויים מלאים." (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 15.1.01).   לאחר שהנתבע 2 היה מודע לטענה כלפיו, בדבר עירוב נכסים, הודיע בא כוח (דאז) בדיון בפני כב' הרשמת, כי החברה אינה פעילה ואף אם יינתן פס"ד נגדה לא יהיה מקור לשלם הכספים.   בעדותו בפני בדיון מיום 3.6.03 הכחיש הנתבע 2 עירוב נכסים וטען, כי לחברה היה חשבון בנק נפרד, אולם כתנאי לפתיחתו ועל פי דרישת הבנק היה עליו לתת ערבות אישית. כל הכספים שולמו מחשבון החברה בהמחאות של החברה, מעולם לא גבה כסף ממקור כלשהו ולא הכניס לחשבונו הפרטי אלא לחשבון החברה.   הנתבע 2 העיד, כי משנת 1997 הפסיק למשוך משכורות מהחברה, שכן עבד מחוץ לחברה, וזאת בשל מצבה הכלכלי שהמשיך להתדרדר עד להפסקת הפעילות, לא קיבל פיצויי פיטורים ולא משך רווחים. (עמ' 10-11 לפרוטוקול מיום 3/6/03).   באשר לטענת ערוב הנכסים העיד: "אף פעם לא היה ערוב נכסים ... זה שאני משלם את החובות של החברה, לא הסברתי את עצמי נכון. הבנק לקח את החוב של החברה עצמה ותבע אותו אישית ממני ורצה לפרוע את החוב והפעיל עלי לחץ על ידי הערבות האישית שהיתה לי בבנק. הבנק העמיד לי הלוואה אחרת על חשבון הערבות האישית וזה מה שאני משלם עד היום. בסוף דצמבר 98 , החוב שהיה לחברה עצמה, הבנק העמיד אותו וכיסה אותו על ידי זה שהעמיד לרשותי הלוואה ואני משלם אותה עד עכשיו, זה בגלל שהייתי ערב אישי בבנק". (עמ' 10 לפרוטוקול).   ובאשר להצעת ההסדר עם העובדות הנוספות לרבות התובעת העיד הנתבע 2, כי "כשהייתי במשא ומתן עם הבנות לגבי הפיצויים איך לשלם להן היא נעלמה ולא רצתה לבוא". (עמ' 12 לפרוטוקול).   הנתבע 2 לא נחקר בחקירה נגדית. 10. טענות התובעת לעניין הרמת המסך:   א. מעדותו של הנתבע 2 בפני כב' השופט הראשי כליף, כאמור, עולה מעורבות אישית ועירוב נכסים בין נתבע 2 ונתבעת 1 (עמ' 1; 6-9; 11-12 לפרוטוקול מיום 15.1.03 וכן החלטת כב' השופט הראשי כליף מיום 15.1.03).   ב. מדובר בחברה משפחתית קטנה שבה נתבע 2 ואשתו הם בעלי המניות היחידים ושניהם בלבד מנהלים את עסקי החברה (עדות נתבע 2 בעמ' 10-11 לפרוטוקול מיום 3.6.03). מדובר בחברות פרטיות קטנות ובמקרה זה תגבר יד בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות.   ג. ב"כ הנתבעים הודה כי לחברה אין כספים לשלם החובות, לפיכך העוול שיגרם לתובעת אם לא יורם מסך ההתאגדות, והנזק של אובדן פיצויי הפיטורים גוברים על האינטרס של הנתבע בשמירת ההפרדה בין נתבע 2 לנתבעת 1.   ד. מכיוון שנתבעת 1 לא פורקה לא תוכל התובעת לממש את זכויותיה במוסד לביטוח לאומי. פירוקה של נתבעת 1 הינו הליך ארוך ויקר שהתובעת לא תוכל לעמוד בו לבדה. כמו כן, כפי שקבע ביה"ד הארצי לעבודה, אפשרות הפנייה למוסד לביטוח לאומי אינה מהווה "פתרון הולם" ואינה מונעת הרמת מסך, שכן אין המוסד לביטוח לאומי נושא בכל סכומי התביעה.   11. טענות נתבע 2 לעניין הרמת המסך:   א. מעולם לא התקיימו יחסי עבודה בינו ובין התובעת. התובעת הייתה עובדת של נתבעת 1. נתבע 2 פעל במסגרת תפקידו כבעל מניות (50%) וכמנהל נתבעת 1 ובגדר אורגן שלה בלבד.   ב. התובעת הודתה כי שכרה מעולם לא שולם ע"י נתבע 2 אלא רק ע"י נתבעת 1 (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 3.6.03).   ג. התובעת הודתה כי נתבע 2 מעולם לא ביקש ממנה טובת הנאה אישית, אלא מערכת היחסים ביניהם הוגבלה לצרכי נתבעת 1 בלבד (עמ' לפרוטוקול מיום 3.6.03).   ד. נתבע 2 הקפיד על הפרדה בתשלומים שנתבעת 1 שילמה לו כבעל מניות לבין הכספים ששולמו לו כ"עובד". שכרו של נתבע 2 שולם לו מחשבון נתבעת 1 ולא היה תלוי בהכנסותיה אלא נקבע לפי תפקודו. לאחר שהפסיק לנהל את נתבעת 1 לא משך ממנה משכורת (עמ' 11 לפרוטוקול מיום 3.6.03).   ה. התובעת נתלית בדברי נתבע 2 בדיון מיום 15.1.01 לפיהם לקח הלוואה אישית מהבנק ע"מ לשלם את חובות נתבעת 1, אלא שהדברים הוצאו מהקשרם ובדיון מיום 3.6.03 הבהיר נתבע 2 כי לא הייתה לו ברירה אלא לקחת הלוואה זו ע"מ לכסות את חובות נתבעת 1, להם ערב באופן אישי עם הקמת נתבעת 1. לטענת נתבע 2, אלמלא ערב אישית לחובות נתבעת 1 לא הייתה מאושרת ההלוואה ולא הייתה מתאפשרת הקמת נתבעת 1. לטענת נתבע 2 זוהי הנורמה המקובלת בחיי המסחר ודרישת הבנקים כלפי כל חברה פרטית קטנה, ולטענתו אין בכך משום עירוב נכסים. נתבע 2 העיד כי מעבר לאותה הלוואה שמר באופן דקדקני על הפרדה ברורה בין כספיו, רכושו וחשבונו לבין אלו של הנתבעת 1 (עמ' 10; 12 לפרוטוקול מיום 3.6.03).   12. נקודת המוצא בסוגיית הרמת מסך היא היא שיש לתת תוקף לקיומה המשפטי העצמאי והנפרד של חברה הטלת אחריות וחיוב אישי הנושא משרה או על בעל שליטה תתכן רק שעה שהוכחה למעלה מכל ספק תרמית בין בעת הקמת החברה , בין בעת פעילותה ובין בסיום פעילותה. השימוש בדוקטרינת הרמת המסך, נעשית במקרים חריגים ונתונה לשיקול דעת בית המשפט ולפי הלכות שקדמו לחוק החדש (שאינו חל במקרה שלפנינו - י.ה .) ניכרת מגמה להרמת המסך, כאשר אי הרמתו מובילה לתוצאות בלתי צודקות או בלתי סבירות (דב"ע נג/ 205-3 וגיה מחמוד נ' גלידות הבירה ואח' פד"ע כז עמ' 345). דהיינו שקילת איזון הערכים והאינטרסים: מחד, עיקרון הפרדת אישיות התאגיד מבעלי השליטה על כל יתרונותיו וחיוניותו בכלכלה המודרנית, ומנגד, העוול שייגרם למתדיין אם לא יורם המסך.   13. העילה המובהקת להרמת מסך היא קטגוריה של מקרים המצביעים על שימוש לרעה שעושים בעלי העניין בחברה ובאישיותה המשפטית הנפרדת. המושג "שימוש לרעה" כולל מס' מצבים, ועיקרם הן מעשי תרמית, עירוב נכסים של בעלי עניין עם נכסי החברה, מימון דק, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי מניותיה ללא תמורה מספקת ועוד (ד"ר חביב-סגל / דיני חברות לאור חוק החברות החדש, עמ' 253; לח/52-3 ברגר ואח' נ' קאמיל, פד"ע י 435).   14. הכלל הוא, כי עירוב הנכסים העסקיים והפרטיים של בעל מניות או המנהל עם נכסיה ועסקיה הפרטיים של החברה מצדיק הרמת מסך. החברה הינה גוף נפרד מבעליה, אפילו כל ניהולה וכל מניותיה מוחזקים ביד אחת, אך ההפרדה זו אינה יכולה לעמוד לימינו של בעל חברה כאשר בעצמו הוא אינו שומר על הפרדה (ע"א 298/56 ריבלין ואחוזת ראובן נ' וליס, פ"ד יב 85, 88).   ערוב נכסים קורה כאשר חברה הוקמה בעיקר מעקונות פסקליים ופננסיים מסויימים לבעל השליטה בה ולא מטעמים של משמעות כלכלית וקיום עצמי לחברה (א.פלמן/ "דיני חברות בישראל להלכה ולמעשה" בעמ' 147).   15. באשר לתביעות עובדים לקבלת זכויותיהם נפסק, כי: מבין מיגוון המתקשרים עם החברה, יש לעובדים בה מעמד מיוחד. העובדים אינם מתקשרים רגילים. הם אינם פועלים כגורמים עסקיים. נהפוך הוא: העובדים מתייחסים אל החברה כמעסיק. הם רואים אותה כמשענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מעמדו המיוחד של העובד כמתקשר עם החברה יוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה כלפיו שמקורה בחובת תום הלב המוטלת על החברה במסגרת היחסים החוזיים עם העובד. העובד אינו עוד נושה "וולונטארי". העובד הוא מתקשר מיוחד אשר כלפיו קיימת אחריות מוגברת מצד החברה ובעלי השליטה בה. (עע/1170/00 מרים פרידמן נ' יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ ואח' - לא פורסם); (ע"ע 1201/00 שצוטט לעיל).   כן נפסק, כי בנסיבות מסויימות הפסקת פעילותה של החברה בלא שהובטחו זכויותיהם של העובדים מצדיקה הרמת מסך. בע"ע 1192/02 חב' סברס שירותי קיטרינג בע"מ ואח' נ' ריאד עבדל רחמן (לא פורסם) נאמר: "...החברה לא שילמה את מלוא הזכויות המגיעות לעובדים. לימים מחליט היזם ובעל המניות להפסיק את פעילות החברה והעובד נותר מול שוקת שבורה, בלא יכולת להיפרע מן החברה. בנסיבות בהן בעלי השליטה בחברה פועלים תוך התעלמות מזכויות העובדים, הם פועלים בחוסר תום לב, ומסך ההתאגדות לא יעמוד להם כמגן".   זאת ועוד, בעע 1170/00 פרידמן נ' יוניוב (עבודה ארצי, כרך לג(88), 34) נאמר כי העובדה שהחברה נמחקה ולא פורקה מונעת מן המערערת לקבל מן המוסד לביטוח לאומי חלק מזכויותיה, ויש בעובדה זו משום חיזוק להחלטה בדבר הרמת מסך.   16. לצורך הרמת מסך אין צורך בהצטברות של כל העילות יחדיו אלא די במקצתן או אף באחת מהן כדי להצדיק את המהלך (עע 1201/00 זילברשטיין נ' ערב חדש (עיתונות) - אילת בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(39), 35).   17. בחינת קיומן של העילות היא, ביסודו של דבר, תולדה של תשתית עובדתית הנפרשת בפני ביה"ד אשר ממנה עולה מצב של שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה למטרות בעלי העניין בחברה, תוך ניצול וקיפוח הנושים ותוך פגיעה בעשיית הצדק (ע"א 543/89 החברה להוצ' אינציקלופדיות בע"מ נ' בנק לאומי, פ"ד מה(1), 529).   18. א. נטל הראיה מוטל על התובעת להוכיח עילת התביעה נגד הנתבע 2.   ב. ראשית יצויין, כי התובעת לא השכילה להוכיח, כי התקיימו יחסי עובד מעביד בינה ובין הנתבע מס' 2. טענה זו נזנחה למעשה בסיכום טענותיה וממילא אין להסיק מעדותה בפני או מסיכום טענותיה, כי אכן נתקיימו יחסי עובד מעביד על פי המבחנים שפורטו בפסיקת בית הדין וסיכומי הנתבע 2 בסוגיה זו מקובלים עלי.   ג. ובאשר לסוגיית ערוב הנכסים - מראיות התובעת אין להסיק ערוב נכסים בזמן פעילותה של החברה אין ספק, כי לא הובא כל ראיה , כי הנתבע 2 נטל כספים מהנתבעת 1 לשימושו האישי תוך ערבוב נכסים או כי ביקש להבריח נכסים כדי לא לשלם חובות הנתבעת 1, או השתמש באישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעת 1 למטרותיו האישיות, או תוך ניצול וקיפוח נושי החברה. התובעת לא הביאה ולו ראשית ראיה להוכחת טענתה בגין התקופה בה היתה החברה פעילה.   ד. אולם במועד בו החלה הדרדרותה הכספית של הנתבעת 1 היינו בשנת 1997 ואילך הנתבע 2 דאג לפרנסתו מחוץ לחברה והעיד על כך. כן העיד, כי לא משך כספים או רווחים מהחברה. התובעת לא סתרה עובדה זו.   ה. על פי גירסת הנתבע 2 הוכח, כי חוב החברה לבנק משולם לבנק על ידי הנתבע 2 מכספו הפרטי.   מעדות הנתבע 2 עולה, כי דאג להגיע להסדר עם הבנק באשר לחובות החברה ומשלם החוב בפריסה של 5 שנים. חוב זה משלם אומנם באמצעות הלוואה אישית שקיבל מהבנק כדי להבטיח את פרעון החוב של החברה, אולם אין בכך כדי לשלול המסקנה, כי למעשה משלם החוב מכיסו הפרטי כפי שהעיד. כן העיד, כי לצורך תשלום זכויות העובדים במתפרה נאלץ לקחת הלוואה נוספת וגם הלוואה זו הגדיר, "הכסף נלקח למתפרה ושלמנו את הפיצויים. ההלוואה מהבנק היתה לי אישית" (עמ' 1 לפרוטקול מיום 15.1.01). גם אם מדובר בפרעון חוב החברה לבנק מכוח מעמדו כ"ערב" הרי הוכח, כי למעשה הנתבע 2 נושא באופן אישי בחובות החברה, ויתרה מזו הבנק, לצורך החזר חוב החברה, דאג לתת לנתבע 2 הלוואה אישית. אין ספק, כי גם לגירסת הנתבע 2 ההלוואות שניתנו לו לפרעון חוב החברה ניתנו כהלוואות אישיות ואין במעמדו כ"ערב" ביחסיו עם הבנק כדי להשפיע על המסקנה, כי כבעל מניות בחברה נשא באופן אישי בחובות החברה. עוד יצויין, כי במועד בו ניתנה לנתבע 2 הלוואה על ידי הבנק לפרעון חובות החברה, החברה היתה חדלת פרעון לפיכך המשמעות המעשית היא, כי גם אם באופן פורמלי ההלוואה נרשמה על שם החברה בספרי הבנק (טענה שלא נטענה ולא הוכחה), הרי מדובר בטענה מלאכותית שהינה בבחינת פיקציה בכסות משפטית שכן הבנק דאג לתת לנתבע 2 הלוואה כדי שיפרע באופן אישי את חובות החברה לבנק. לפיכך המסקנה המתבקשת היא , כי הנתבע 2 נושא באופן אישי בחובות החברה.   הנתבע 2 הצהיר, כי אם ינתן פסק דין נגד הנתבעת 1 לא תוכל לשלם החוב שיפסק.   כאשר הוכח, כי הנתבע 2 כבעל החברה פורע מכספו האישי את חובות הנתבעת 1 אין בכך כדי לפטור אותו מחיובו האישי לשלם את חובות החברה לתובעת על פי פסק דין זה.   בנסיבות אלה, טענת הנתבע 2, כי כאשר נתבע לשלם את חובות התובעת, אין לחייבו בשל הרמת מסך, הינה התנהגות שבחוסר תום לב ושימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה המשפחתית על מנת למנוע תשלום הזכויות המגיעות לתובעת על פי החוק תוך ניצולה וקיפוחה.   בשים לב למעמדה של התובעת כעובדת הנתבעת 1 לרבות העובדה, כי מדובר בחברה משפחתית שהוכח, כי הנתבע 2 פרע את חובותיה מ"כיסו הפרטי" לרבות העובדה, כי הנתבע 2 לא דאג לפירוק החברה אלא לאחר שנים רבות של עבודת התובעת ועובדות אחרות במתפרה החליט לסגור החברה מחמת התדרדרותה הכלכלית מבלי לדאוג לתשלום מלוא זכויות העובדים (אלא חלקם בלבד), לרבות מעמדם של העובדים כנושים שאינם נושים "וולונטארים" של החברה והדרישה לחובת תום לב מוגברת הנובעת מיחסי עבודה שבין הצדדים כל אלה מובילים למסקנה, כי במקרה הנדון קיימות נסיבות מיוחדות, על פי הפסיקה, המצדיקים הרמת המסך וחיוב הנתבע 2 בתשלום תביעת התובעת שהוכחה במסגרת תיק זה ושתפורט להלן.   במכלול הנסיבות שפורטו לעיל לרבות שקילת איזוני הערכים והאינטרסים היינו מחד הפרדת אישיות התאגיד מבעלי השליטה על כל יתרונותיו וחיוניותו בכלכלה המודרנית ומנגד העוול שייגרם לתובעת, אם לא יורם המסך - אין ספק כי במקרה הנדון, הוכח כי קיימת עילה להרמת המסך ויהיה זה גם צודק גם סביר וימנע קיפוח התובעת, ולפיכך הנני נעתרת לתביעתה לחייב הנתבע 2 באופן אישי בתשלום תביעתה שהוגשה נגד החברה.   19. התביעה לפיצויי פיטורין   א. אין מחלוקת כי התובעת פוטרה מעבודתה (מוסכמה 2 וכן סע' 4 לסיכומי נתבע 2). הטענה היא כי התובעת פוטרה בנסיבות שאינן מצדיקות מתן פיצויי פיטורים וזאת לאור הפרות משמעת חמורות מצדה (סע' 4 לסיכומי נתבע 2).   ב. יחד עם זאת הנתבע 2 מודה כי הציע לתובעת סכום של 10,000 ₪ (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 15.1.01), וכי סכום זה הינו בבחינת פיצויי פיטורים וכדבריו: "בסוף הצעתי לה כי רציתי לגמור את זה עם כל הבנות יפה, לחלק להן מה שיש ולגמור עם זה..." (עמ' 12 לפרוטוקול מיום 3.6.03). כמו כן, בדיון בפני השופט הראשי כליף טען נתבע 2 (אשר אז הופיע אך כמייצג נתבעת 1 ולא כנתבע) כי: "לא שללתי מהתובעת את הפיצויים, היה הסדר עם כל הבנות למעט השלישייה ... התובעת סירבה לקבל את הפיצויים כמו יתר הבנות. זה לא היה פיצויים מלאים" (פרוטוקול מיום 15.1.01).   ג. נטל ההוכחה לעניין שלילת פיצויי פיטורים מוטל על המעביד ועליו להוכיח כי אכן התקיימו התנאים לשלילת זכאותו של העובד לפיצויי פיטורים. אין לדרוש מהעובד שהוא יוכיח כי לא התקיימו תנאים לשלילת זכותו. נטל השכנוע בשאלת הצידוק לאי תשלום פיצויי פיטורין רובץ על המעביד מתחילת ההליך ועד סופו (דב"ע לו/1-3 הלמן נ' וישנגרד, עבודה ארצי, כרך ט(2), 131).   ד. בפיטורים - ותהא סיבתם מוצדקת ככל שתהא - הכלל הוא שחייבים בפיצויים והטוען כי אין מגיעים פיצויים או מגיעים פיצויים חלקיים בלבד, עליו להביא טענתו במסגרת סעיף 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים. חייב הוא להוכיח את אשר עליו להוכיח ולשכנע כי אמנם התקיימו התנאים שהחוק קבעם שמצדיקים פגיעה בזכות לפיצויי פיטורים (דב"ע ל/14-3 בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ נ' אברהם שמריהו, פד"ע א 141).   ה. הנתבעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם. נתבע 2 אינו מגבה טענותיו לעניין הפרות המשמעת בכל הוכחה או ראייה חיצונית אחרת. התובעת מכחישה טענותיו בדבר הפרות משמעת לכאורה. הנתבע 2 העיד מפורשות, כי בשנתיים האחרונות לא ניהל כלל את המתפרה אלא אשתו בעלת המניות הנוספת. לא הוכח בעדות כלשהי כי התובעת "הרסה את העסק", כפי שטען הנתבע 2, או כי ביצעה עבודה לקוייה (עמ' 11 לפרוטוקול). טענה זו הנטענת על ידי הנתבע 2, מבלי להוכיחה ולו בראשית ראייה, מעידה על התנהגות שבחוסר תום לב ותומכת במסקנה, כי הנתבעים ביקשו להמנע ולהתחמק מלשלם לתובעת הזכויות המגיעות לה על פי חוק.   ו. ההלכה היא, כי שלילת פיצויי פיטורים תיעשה בגין עבירות משמעת חמורות (דב"ע לה/50-3 חברת מלון המלך שאול נ' אסתר לוי, עבודה ארצי ח(2) 286; עע 300018/98 א.ו.ב.א מהנדסים בע"מ נ' אלון נוי, עבודה ארצי לג(35) 31), וכאלה לא הוכחו. בנוסף טוען הנתבע 2 עצמו כי בתחילה התכוון לשלם לתובעת פיצויי פיטורים חלקיים וכי לא שלל מהתובעת פיצויים, כדבריו, ורק לאחר שהוגשה כנגדו התביעה בחר להתגונן בטענה של שלילת פיצויים בגין עבירות משמעת שביצעה לכאורה התובעת.   ז. בנסיבות העניין ומשלא הוכחו עבירות משמעת חמורות הרי שלא היה מקום לשלול מהתובעת פיצויי פיטורים להם היא זכאית ע"פ חוק.   ח. ובאשר לסוגיית הרציפות - במוסכמה מס' 1 נקבע, כי התובעת עבדה בשירות נתבעת 1 החל מחודש 5/85 ועד ליום 22.12.98. אך לטענת הנתבעים לא עבדה ברציפות.   ההלכה היא כי הנטל להוכיח רציפות בעבודה מוטל על הטוען לרציפות, קרי על העובד (דב"ע נו/269-3 ד"ר מזר נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, עבודה ארצי, כרך ל(1), 57; דב"ע נד/23-3 פרינץ נ' גפן, עבודה ארצי, כרך כז(1), 154). מאידך, טענה בדבר חוסר רציפות בעבודה מוטלת על טוען הטענה - הנתבעת 1.   סע' 2(9) לחוק פיצויי פיטורים קובע כי "לעניין סע' 1 יראו רציפות בעבודה אפילו חלה בה הפסקה מחמת ... הפסקה ארעית ללא ניתוק יחסי עובד ומעביד או הפסקה תוך ניתוק יחסי עובד ומעביד שאינה עולה על שלושה חודשים". מעיון בתלושי השכר שהציגה התובעת עולה כי לא היו תקופות של ניתוק יחסי עבודה העולות על שלושה חודשים ובכל מקרה יש לקבוע כי בנסיבות המקרה שלפנינו מדובר בהפסקה ארעית של יחסי העבודה שכן ניתוק יחסי עבודה צריך להיות מפורש ובענייננו אין כל ניתוק מפורש ביחסי העבודה מלבד היעדרם של תלושי השכר. בשים לב לתקופת העבודה הארוכה של התובעת, אין לייחס לעובדה זו של חסרון מספר תלושי שכר ראייה להפסקת הרציפות.   מכל האמור לעיל עולה, כי קיימת רציפות בעבודת התובעת ויש לחשב את פיצויי הפיטורים עבור מלוא התקופה, קרי מ 5/85 ועד 12/98, 13 שנים ו 6 חודשים. שכרה של התובעת היה שכר שעתי (עמ' 12 לפרוטוקול), כך עולה גם מעיון בתלושי השכר. בנסיבות אלה, יש לחשב את פיצויי הפיטורים לפי שכר ממוצע ב-12 החודשים שקדמו לפיטורים (דב"ע נז/57-3 סנונית הדגמות וקידום מכירות בע"מ נ' שולמית פרץ פד"ע ל' 364).   ט. התובעת טוענת בסיכום טענותיה, כי זכאית לפיצויי פיטורים בסך 30,902 ₪ (סעיף 31 לסיכום טענות התובעת).   בכתב תביעתה ובתצהירה במקום עדות ראשית תבעה פיצויי פיטורים בסך של 27,880 ₪. אין לזכותה בפיצויי פיטורים מעבר לסכום שתבעה בתביעתה, לפיכך, הנתבעים ישלמו לתובעת פיצויי פיטורים בשעור שצויין בכתב התביעה.   י. מעבר לנטען יש לציין, כי מעיון בתלושי השכר עולה, כי משכרה של התובעת נוכו בגין חלק מתקופת עבודתה הפרשות לביטוח מנהלים אולם מאחר ומי מהצדדים לא טען בסוגיה זו לרבות באשר לגורל הכספים בפוליסה, אם אכן, הופרשו בפועל, אין בפסק הדין כל התייחסות לסוגיה זו.   20. לעניין פיצויי הלנת פיצויי פיטורים   א. נתבע 2 פנה בסיכום טענותיו וביקש, כי בית הדין יפעיל סמכותו ושיקול דעתו להפחתת פיצויי הלנה וביטולם על פי סעיפים 18 ו- 20(ד) לחוק הגנת השכר (סע' ב.8 לסיכומי נתבע 2). נימוק נוסף אותו מעלה נתבע 2 הינו כי "הנתבעת מס' 1 אכן נקלעה למצב כלכלי קשה, אולם עשתה כל שביכולתה ע"מ להתמודד עימו, לרבות נסיונות להגיע להסדר עם העובדות ... אלא מה, התובעת סרבה לקבל כל פיצוי".   ב. סעיף 18 לחוק הגנת השכר תשי"ח 1958 קובע כי "ביה"ד רשאי להפחית פיצויי הלנת שכר או לבטלו אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או עקב נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת ביה"ד, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו".   ג. סעיף 20(ד)(1) לחוק הגנת השכר קובע כי "הוראות סעיפים 17א, 18 ו 19 יחולו בשינויים המחוייבים לגבי הלנת פיצויי פיטורים כאילו היא הלנת שכר ואולם ביה"ד האזורי יהיה מוסמך להפחית או לבטל פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, כאמור בסעיף 18, אף אם פיצויי הפיטורים לא שולמו עקב אחד מאלה: חילוקי דעות בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים, שיש בהם ממש לדעת ביה"ד ...".   ד. לעניין חיובו האישי של הנתבע 2- אין לחייב הנתבע 2 בפיצויי הלנה, שכן אין ספק, כי חבותו האישית לתשלום התביעה נקבעה רק בפסק דין זה, ולפיכך אין ספק, כי עד למועד פסק הדין חיובו היה שנוי במחלוקת בין הצדדים ומדובר במחלוקת "כנה" ודי בכך כדי לחייב הנתבע מס' 2 בתשלום פיצויי הפיטורים בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית בלבד. ה. באשר לחוב הנתבעת 1 - אין ספק, כי הנתבעת 1, באמצעות עדותו של הנתבע 2, לא הכחישה, בסופו של דבר את זכאות התובעת לקבלת פיצויי פיטורים, אולם בסיום עבודתה הוצע לה סכום חלקי בלבד, וסרבה לקבלו. הטענה בדבר שלילת זכאות התובעת לפיצויי פיטורים בשל בעיות משמעת חמורות, לא הוכחה כלל. עוד יודגש, כי לא נשמעה כל עדות, כי במועד בו ביקש הנתבע 2 להגיע להסדר עם התובעת הוצע לה חלק הפיצוי בלבד בשל התנהגותה. באשר למצב כלכלי קשה, שנטען על ידי הנתבע 2, הרי ההלכה היא כי מצב כלכלי קשה של המעביד אינו מהווה נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה, ולכן גם אינו עילה להפחתת פיצויי הלנה (מנחם גולדברג / דיני עבודה, כרך ראשון, פרק 17, עמ' 16א והאיזכורים שם).   עוד נאמר כי "קשיים כלכליים של מעביד במהלך הרגיל של העסקים אינם נחשבים לנסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה (ס.אדלר / פיצויי הלנה: חוק ופסיקה, שנתון משפט העבודה ו, עמ' 33, אסמכתא 117).   הלכה זו קיבלה חיזוק בפסיקתו של ביה"ד הארצי (עע 73/03 קרן השתלמות לעובדי הרשויות המקומיות בע"מ נ' מ.מ עראבה, טרם פורסם) שם נפסק, כי המחוקק, בסע' 19 לחוק הגנת השכר, הביא בחשבון מצב כלכלי קשה של חברה אך ורק שעה שאותו מצב כלכלי מביא לפשיטת רגל או לפירוק תאגיד. נתבעת 1 אינה מצויה במצב של פירוק ככל שהוכח בפני אלא הפסיקה פעילותה אכן בשל מצב כלכלי קשה, ועובדיה פוטרו, אך הנתבעים לא טרחו להביא את החברה למצב של פירוק (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 3.4.01).   על כן אין לקבל טענת הנתבעת 1 לעניין "מצב כלכלי קשה" כעילה להפחתת או ביטול פיצויי ההלנה מטעם זה.   ז. מסמכות בית הדין להפעיל שיקול דעתו לעניין קיום הנסיבות להפחתה או ביטול פיצויי הלנה. יש לבחון את תום ליבו של המעביד והעובד, את הנסיבות האובייקטיביות ולתת משקל לתכליתו של החוק שקבע הסנקציה הדרקונית של פיצויי הלנה (ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים נ' ג'וליה מימון, עבודה ארצי לג(36) 25).   ח. מכלל הנסיבות שפורטו לעיל, יש לחייב את הנתבעת 1, אשר לא הוכיחה כל טענת הגנה, לשלילה או הפחתת פיצויי הלנה, במלוא פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ממועד פיטוריה של התובעת עד לפרעון בפועל.   21. התביעה לתמורת הודעה מוקדמת   א. טענת הנתבע 2 להפרת משמעת חמורה של התובעת כעילה לשלילת תמורת הודעה מוקדמת - לא הוכחה.   ב. באשר לטענה כי הנתבע 2 אסף את העובדות כחודש לפני סגירת המתפרה והודיע להן כי המתפרה עומדת להיסגר בעוד חודש ועל כן, לטענתו, מילא את חובת ההודעה מוקדמת, אף טענה זו לא הוכחה.   ג. לטענת התובעת לא ידעה על האסיפה האמורה, לא ידעה כי המתפרה עומדת להיסגר ועל כן לא מילאו כלפיה הנתבעים את חובת ההודעה המוקדמת.   ד. ההלכה היא כי אין חובה לתת הודעה מוקדמת בכתב (דב"ע מו/175, 173-3 מיכה מעיין נ' רשות שמורות הטבע, עבודה ארצי, כרך א(2), 82). יחד עם זאת על ההודעה להיות חד משמעית ומבטאת כראוי את רצונו של הצד לחוזה להביא את יחסי העבודה לידי סיום.   ה. הן התובעת והן הנתבעים לא הביאו כל ראיה חיצונית שתתמוך בטענתם לעניין האסיפה האמורה וההודעה שניתנה בה. יחד עם זאת, נתבע 2 אינו מכחיש כי התובעת עצמה לא נכחה באסיפה וטענתו, כפי שהיא מובאת בסיכמויו היא. כי "... בכך הודתה התובעת שראתה את הנתבע מודיע לעובדות אחרות על סיום עבודתן וידעה גם ידעה על סגירת המתפרה ... הן בלתי סביר שעובדת ותיקה כתובעת לא תהיה מעורבת ומעורה בנעשה במקום עבודתה ושלא תדבר עם העובדות האחרות על המשך דרכן, ועל כן אין אלא לבטל את טענותיה השקריות" (סע' 11 לסיכומי נתבע 2).   ו. בכך לא פטרו עצמם הנתבעים, שכן, כאמור, על ההודעה המוקדמת להיות חד משמעית וברורה. מעביד אינו יכול להסתפק בכך שעובד ישמע על כוונותיו מעובדים אחרים, עליו לוודא שהעובד קיבל את ההודעה, יודע על הכוונה לפטרו ורואה בכך תחילתה של תקופת ההודעה המוקדמת, שמטרתה לסייע לו בחיפוש מקום עבודה אחר בשעה שהוא עדיין מקבל משכורת (גולדברג, דיני עבודה, מהדורה 39, כרך שני, פרק 31, עמ' 4 והאסמכתאות שם). אין חולק כי הודעה מפורשת כאמור לא ניתנה לתובעת ועל כן אין לקבל את טענת הנתבעים כאילו ניתנה הודעה מוקדמת כללית והתובעת צריכה הייתה לשמוע על כך משיחות חולין במקום העבודה.   ז. הנתבע 2 בסיכום טענותיו, טוען כי שכרה של התובעת לחודש דצמבר 98' שולם לה כרגיל אף כי עבדה שבועיים בלבד ובנסיבות אלה היא זכאית לכל היותר לשכר עבור 10 הימים הראשונים של החודש בהם עבדה כרגיל. (עמ' 7 לפרוטוקול).   ח. טענת הנתבע 2, כי לתובעת שולם שכר בגין חודש דצמבר 98', לא הוכחה בראייה נוספת למעט תשובתו לשאלת בית הדין (עמ' 12 לפרוטוקול). לא הוצג תלוש משכורת התומך בגירסה זו, למרות שהנתבע 2 העיד, כי אכן הונפק תלוש שכר. בנסיבות אלה זכאית התובעת לתמורת הודעה מוקדמת שתבעה בתביעתה. גם במקרה זה אין לזכות התובעת מעבר לסכום ולתקופה שתבעה בתביעתה ובתצהירה במקום עדות ראשית ולפיכך יש לחייב הנתבעים בתשלום הודעה מוקדמת בסך 1,571 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד פיטורי התובעת עד לפרעון המלא בפועל.   ט. יצויין כי בכתב התביעה דרשה התובעת פיצויי הלנת דמי הודעה מוקדמת. בסיכומיה זנחה דרישה זו וטוב שכך כיוון שתמורת הודעה מוקדמת אינה נושאת פיצויי הלנה.   22. התביעה לפדיון ימי חופשה   א. סע' 31 לחוק חופשה שנתית התשי"א 1951 קובע כי "תקופת התיישנות לכל תביעה ע"פ חוק זה ... היא שלוש שנים". הזכות לפדיון חופשה נוצרת ביום בו נותקו יחסי עובד - מעביד ואת תקופת ההתיישנות בגין פדיון חופשה יש למנות מאותו מועד (גולדברג / דיני עבודה, מהדורה 39, פרק 16, עמ' 33 והאסמכתאות שם).   ב. ההתיישנות הקבועה בסעיף 31 לחוק חופשה שנתית הינה התיישנות דיונית.   ג. ההלכה היא, כי טענת התיישנות בגין חופשה שנתית יש לטעון בכתב ההגנה, ומשלא נטענה הטענה - יזכה העובד במלוא תביעתו (גולדברג / דיני עבודה, מהדורה 39, פרק 16, עמ' 33 והפסיקה שצוטטה).   הנתבעים לא העלו טענת התיישנות בכתב ההגנה, לרבות בפלוגתאות, אלא רק בסיכומיו של נתבע 2 ועל כן אין מקום להתייחס לטענת ההתיישנות אלא לדון בטענה לגופה, בגין כל תקופת עבודתה של התובעת.   ד. הנתבעים לא טענו כל טענה בדבר זכאות לצבירת ימי חופשה.   ה. נטל ההוכחה בדבר ניצול ימי חופשה בתשלום חל על המעביד. מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את כל הפרטים הדרושים, כאמור בסע' 26 לחוק חופשה שנתית (גולדברג, דיני עבודה, מהדורה 39, פרק 16, עמ' 17 והאסמכתאות שם).   ו. הנתבעים לא הציגו בפני ביה"ד פנקס כאמור ועל כן לא הרימו את נטל ההוכחה המוטל עליהם להוכיח כי אכן התובעת יצאה מדי שנה לחופשה, כפי שטענו בכתב ההגנה ובסיכום טענותיהם. מעיון בתלושי השכר אין להסיק, כי התובעת זוכתה בדמי חופשה ברוב תקופת עבודתה. הנתבעים לא סתרו את יתרת הימים שתבעה התובעת בתביעתה, אלא היפנו בסיכום טענותיהם לימים שיש לקזז מימי החופשה הצבורים של התובעת לשלוש השנים האחרונות לעבודתה, על פי האמור בתלושי השכר ושהפנו בסיכום טענותיהם.   ז. גירסת התובעת, בדבר ימי חופשתה הצבורים במשך כל תקופת עבודתה, לרבות הימים שניצלה בפועל, כפי שפורט בתצהירה לא ניסתרה בחקירתה הנגדית ולמען הדיוק לא נחקרה כלל בסוגיה זו.   ח. בנסיבות אלה, על הנתבעים לשלם לתובעת פדיון 170 ימי חופשה X 7.5 שעות ביום X 14.04 שכר מינימום לשעה ובסה"כ 17,901 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד פיטורי התובעת עד לפרעונם המלא בפועל.       23. לסיכום   א. התובעת השכילה להוכיח, כי יש להרים המסך ולחייב הנתבע 2 בחובות הנתבעת 1כלפי התובעת.   ב. הנתבעת 1 לא הגישה סיכום טענות, ולחילופין יש לראות בסיכום טענות הנתבע 2 שייצג את הנתבעת 1 בתביעה כסיכומי הנתבעת מס' 1. זו האחרונה לא הוכיחה כל טענת הגנה מטעמה ולפיכך יש לחייב הנתבעים ביחד ולחוד בסכומים שיפורטו להלן.   ג. לפיכך, הנתבעים ישלמו לתובעת הסכומים הבאים:   1. פיצויי פיטורים בשיעור 27,880 ₪. הנתבעת 1 תחוייב בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים מיום 22/12/98 עד לפרעון המלא בפועל. הנתבע 2 ישלם פיצויי הפיטורים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 22/12/98 עד למועד הפרעון בפועל, אולם אם לא ישולמו הפיצויים על ידו תוך 30 יום ממועד פסק הדין, יישאו פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ממועד פסק הדין ועד לפרעונם המלא בפועל.   2. תמורת הודעה מוקדמת בסך 1,571 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 22/12/98 ועד לפרעון המלא בפועל.   3. פדיון חופשה בשיעור 17,901 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה ורידית חוקית מיום 22/12/98 ועד לפרעון המלא בפועל.   4. הוצאות ושכ"ט עו"ד בשיעור 5,000 ₪ + מע"מ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד מתן פסק הדין ועד לפרעון המלא בפועל.   5. זכות ערעור תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.   ניתן היום כ"ו בכסלו, תשס"ד (21 בדצמבר 2003) בהעדר הצדדים. י. גלטנר-הופמן, שופטת סגן שופט ראשי  הרמת מסך