מחיקת כתב התביעה בשל אי קיום החלטה

הרקע לערעור: 1. לפניי ערעור על החלטת כב' הרשמת רבקה ארד מיום 30.1.2011 (להלן: "ההחלטה"). מכוח ההחלטה חויב מר שלומי אלעזר (להלן: "המערער") לשאת בעלות איחזור מסמכי חשבון בנקאיים, על פי תעריף המשיב, כפי שאושר על ידי המפקח על הבנקים. המערער שילם למשיב, בנק מסד בע"מ (להלן: "הבנק") סך 844 ₪ בגין המסמכים ומכאן הערעור דנן. טענות המערער: 2. הבנק הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערער, בגין כתב ערבות לבעל החשבון בבנק. לצורך הגשת בקשת רשות להתגונן, פנה המערער לבנק בדרישה למסור לידיו מסמכים המעידים על היווצרות חובו של החייב, פיקוח הבנק על התנהלות החייב וכדומה. 3. הבנק סירב להתיר עיון במסמכים, בטענה שיש להגן על פרטיות החייב. על כן, המערער הגיש בקשה למתן צו עיון במסמכים. הרשמת נעתרה לבקשה ופסקה בהחלטה מיום 13.6.2011: "התובע ימציא לנתבע 3 את המסמכים המפורטים בסעיף 5 לבקשתו תוך 14 ימים מעת קבלת ההחלטה, בכפוף לתשלום העמלות הקבועות על ידי בנק ישראל". [נספח א להודעת הערעור עמ' 32 ש' 35-38] 4. הבנק לא ערער על ההחלטה, אך התנה את גילוי המסמכים בתשלום עמלות הנהוגות אצלו בסך 850 ₪, להבדיל מעמלות הנהוגות בבנק ישראל. המערער ביקש מהמשיב להציג אישור לפיו, העמלות הנדרשות על ידו הינן העמלות הקבועות על ידי בנק ישראל. הבנק לא עשה כן ולא המציא את המסמכים בפני המערער ואף עתר למתן פסק דין בהיעדר הגנה. בתגובה, המערער הגיש בקשה למחיקת כתב התביעה בשל אי קיום ההחלטה על ידי הבנק. המערער פנה לבנק בשנית וביקש להעביר את המסמכים ולהותיר את שאלת התשלום להכרעת בית המשפט. הבנק סירב ואף טען שהמערער מעכב את ההליכים. 5. ביום 30.1.2011 התקיים דיון בבקשות הדדיות, שבסיומו הורתה הרשמת למערער לשלם את העמלות הנדרשות על ידי הבנק כתנאי לקבלת המסמכים. הרשמת ביטלה את החלטתה מיום 13.6.2010 בה נקבע מתווה לתשלום. הרשמת נימקה החלטתה בכך ש"לא קיים תעריף עצמאי אשר נקבע על ידי בנק ישראל" [נספח א להודעת הערעור עמ' 4 ש' 1]. 6. בכך, ביטלה הרשמת החלטה הקודמת מיום 13.6.10 וחרגה מסמכותה, שכן אין היא ערכאת ערעור על החלטותיה היא ובוודאי שאינה מוסמכת לבטל החלטות חלוטות. 7. המערער הפנה למספר אסמכתאות משפטיות, בהן נקבע שבנק איננו יכול לגבות מבעל דין המנהל מולו הליך משפטי את העמלות הקבועות עבור לקוחות הבנק: בש"א (ירושלים) 6631/02 (ירושלים) קורן נ' בנק דיסקונט (ט.פ.) (2002), ת"א (ת"א) 2290/00 אוסדיטשר נ' בנק הפועלים (ט.פ.) (2002). 8. כך, המערער הפנה את בית המשפט לרע"א 5856/98 מפעלי ייצור והוצאה לאור נ' בנק דיסקונט (ט.פ.) (1998), בו נאמר בהערת אגב, שקביעה של עלות הפקת המסמכים על ידי הבנק כרוכה במספר שאלות כגון מידת הרלבנטיות שלהם להגנת המבקשים, העבודה הכרוכה בהכנת המסמכים וכדומה. כך, שאלות אלו ראוי שיתבררו רק בערכאה הראשונה וראוי שבירור זה ייעשה בשלב הסופי במסגרת הבירור של ההוצאות. 9. ההחלטה אינה מתיישבת עם פסיקת בית המשפט העליון ובית המשפט המחוזי ויוצרת אי צדק משווע לפיו, בנקים גורפים רווח במסגרת ניהול הליכים מקדמיים וזוכים למעמד של בעל דין מועדף מפני שאינם נדרשים לשלם עבור גילוי המסמכים של הצד שכנגד אך כן זוכים לרווח מגילוי המסמכים שבידיהם. על כן, אליבא המערער, יש להורות על ביטול ההחלטה והשבת הכספים בסך 850 ₪ ששולמו לידי הבנק כנגד קבלת המסמכים. טענות הבנק: 10. המערער עושה שימוש ציני בהליכים המשפטיים, בכך שהוא נוקט בהליך ערעור בגין סכום של 844 ₪, כאשר חובו למשיב עומד על כ- 120,000 ₪. כל המסמכים שהמערער דרש, עמדו לרשותו במשך למעלה מחצי שנה, אך הלה בחר לנהל הליכים משפטיים על גובה העמלות ולא נטל מסמכים אלה. 11. המערער הגיש בקשה להתיר עיון במסמכים הנחוצים להגנתו, כאשר בקשתו הייתה גורפת, כוללנית ונעדרת מיקוד. בית המשפט נעתר לבקשתו וקבע, שתנאי לעיון במסמכים יהיה תשלום עמלות עבור הפקתם, עמלות הקבועות על ידי בנק ישראל. הבנק עשה מאמצים רבים לאתר ולהפיק את כל המסמכים ואף הקדים ביום אחד את המועד שהיה עליו להמציא את המסמכים. הבנק שלח מכתב מפורט לגבי כל המסמכים הדרושים למשרדו של ב"כ המערער. 12. מרגע זה שבו הועמדו המסמכים לעיונו של המערער, החלו התכתבויות טורדניות רבות מצידו של המערער. המערער ביקש לקבל בכל פעם, מסמכים אחרים. כך, ביקש המערער לקבל מסמכים הנוגעים לחשבונו של החייב מתקופה שחשבונו של החייב כלל לא היה קיים, כך במועד אחר, ביקש המערער לקבל את תעריפון העמלות, למרות שחזקה על המשיב שאיננו בודה את התעריפים מליבו, הואיל והוא נמצא תחת פיקוחו של המפקח על הבנקים. 13. הואיל והמערער לא לקח את המסמכים שעמדו לרשותו ולא הגיש בקשת רשות להתגונן, המשיב הגיש בקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה. בתגובה, המערער הגיש בקשה למחיקת כתב התביעה ובכך השחית את זמנו של בית המשפט הנכבד ואת זמנו של המשיב. בהחלטת הרשמת מיום 30.1.11 נקבע, שאף אם יש מקום לבקשה למתן פסק דין כנגד המערער, אין היא רוצה לחסום את דרכו של המערער, על מנת שיתאפשר למערער לפעול בהתאם להחלטה שניתנה על ידה ביום 13.6.10. בתגובה, המערער הגיש ערעור על החלטתה של הרשמת מיום 30.1.11 וכרך יחדיו את ההחלטה מיום 13.6.10, שעליה מעולם לא ערער. 14. בנק ישראל לא קבע תעריפון עמלות לעניין איתור, הנפקה וצילום מסמכים. תעריף זה נתון לשיקול דעתו של הבנק, שנמצא תחת פיקוחו של המפקח על הבנקים. יתר על כן, תעריפון העמלות שנקבע על ידי הבנק אף אושר על ידי המפקח על הבנקים ולכן אין נפקות לשאלה אם המפקח על הבנקים קבע את התעריפון או שאישר אותו. ממילא אין שוני בין שתי ההחלטות שניתנו על ידי הרשמת. על כן, ההחלטה מיום 30.1.11 איננה מבטלת את ההחלטה מיום 13.6.10. 15. הבנק השקיע עמל רב בגין איתור, הנפקה וצילום של המסמכים הנדרשים ולכן זכאי לשיפוי בגין הוצאותיו. אין מדובר בהפקת רווח אלא בעמלות סבירות המייצגות את העמל והטרחה שהושקעו. 16. זכותו של הבנק לקבל את הוצאות איתור, הפקת ואחזור המסמכים מהצד שכנגד הוכרה בפסיקה: ע"א (חדרה) 13/02 בנק הפועלים נ' זלוצובר (ט.פ.) (2002) ; המרצת פתיחה (ת"א) 1617/95 עבד אל כרים נ' בנק הפועלים (ט.פ.) (1996); המ' (חי') 762/98 אביגדור נ' בנק לאומי לישראל, תק-מח 2001(1), 11358, עמ' 11360 (2001). הבנק לא חרג מזכות זו ועל כן יש לדחות את הערעור. דיון: 17. ביסוד המחלוקת שבין הצדדים, מצויה תביעה שהגיש בנק כנגד המערער דנן, בגין כתב ערבות מכוחו ערב המערער לחובותיו של אחר. סכום התביעה, שננקטה בהליך סדר דין מקוצר, הועמד על סך כ- 117,000 ₪. 18. המערער הגיש בקשה לעיון במסמכי החשבון שבבנק, הנחוצים להגנתו. לאחר שנתקבלה תגובת הבנק, ראתה כב' הרשמת לנכון להורות על מסירת המסמכים. 19. קבלת המסמכים, במסגרת הליך הגילוי והעיון, הותנתה בתשלום עמלות "בכפוף לתשלום העמלות הקבועות על ידי בנק ישראל" [החלטת הרשמת מיום 13.6.10]. אולם, אז התברר שאין עמלות הקבועות על ידי בנק ישראל לאיתור, הפקה, אחזור וצילום מסמכים. על כן, המשיב דרש מהמערער לשלם את העמלות שהמשיב נוהג לגבות מלקוחותיו. 20. מחלוקת זו נתבררה בדיון שנערך ביום 30.1.11 לפני הרשמת. בסופו של יום קבעה כב' הרשמת ארד, שעל המערער לשאת בתשלום הנדרש על-פי תעריף הבנק, שאושר על ידי המפקח על הבנקים, בבנק ישראל. 21. כעולה מעיקרי הטיעון, המערער נשא בעלות המסמכים בסך 844 ₪ וקיבל את המסמכים לידיו. בדיון שנערך לפניי התברר שמדובר בכמות מסמכים לא מבוטלת, כפי שטען ב"כ המערער: "..מדובר בין 70 ל- 100 דפים. אני רוצה 70 ומשהו עמודים ועוד 15-16 עמודים". [פר' עמ' 2 ש' 11] 22. ב"כ הבנק הדגיש שאין מדובר בצילום מסמכים, אלא במסמכים שהבנק נדרש לאתרם מתוך חדרי הארכיב ומתוך מאגרים ממוחשבים, כאשר תעריף הבנק הוא 17 ₪ בגין כל חודש של הפקת מידע [פר' עמ' 2 ש' 1-7]. 23. השאלה הראשונה נשוא הערעור דנן הינה, האם אכן שגתה הרשמת שעה שהמירה את החלטתה הראשונה לחיוב המערער בתעריף בנק ישראל, בהחלטה נשוא הערעור דנן, על פיה הותנתה מסירת המסמכים בתשלום על פי תעריף הבנק, כפי שאושר על ידי המפקח על הבנקים. 24. בתאריך 13.6.10, לאחר שהבנק הסיר את התנגדותו למסירת המסמכים הבנקאיים למערער והותיר את השאלה לשיקול דעת הרשמת, קבעה כב' הרשמת ארד כי המסמכים המבוקשים על ידי המערער ימסרו לו, בכפוף לתשלום העמלות הקבועות על ידי בנק ישראל ובקשת רשות להגן תוגש תוך 30 ימים לאחר מכן. 25. הצדדים לא ערערו על החלטת הרשמת. דא עקא, התברר כי בנק ישראל אינו קובע תעריף עמלות לעיון והפקת מסמכים. משכך, לאחר שניתנה זכות הטיעון בכתב לצדדים ולאחר דיון שנערך במעמד הצדדים, הורתה הרשמת על מסירת המסמכים, בכפוף לתשלום העמלות על פי תעריף הבנק שמאושר על ידי בנק ישראל. 26. הרשמת נימקה את החלטתה זו בשניים: הראשון - קיומה של החלטה מיום 13.6.10 בה נקבע העיקרון של מסירת מסמכים בכפוף לתשלום עמלה; השני - הטרחה שנדרשת מהבנק לאתר את המסמכים ולייחד כוח אדם לפעולה זו [עמ' 4 לפר' מיום 30.1.11, ש' 10-19]. 27. כבר בהחלטתה מיום 13.6.10, קבעה כב' הרשמת ארד, שהמסמכים המבוקשים על ידי המערער ימסרו לו בכפוף לתשלום עמלות, כפי שנקבעו על ידי בנק ישראל. אף לא אחד מן הצדדים ערער על אותה החלטה. משכך, משהתברר כי בנק ישראל אינו מפרסם עמלה לעניין איתור והפקדת מסמכים, אלא נוקט בשיטה של פיקוח על עמלת הבנק, היה זה מתבקש שהרשמת תבהיר את החלטתה ותתאימה לנסיבה החדש שנתגלתה. 28. אינני סבור כי בהחלטה זו, מתאריך 30.1.11, סתרה הרשמת את החלטתה הקודמת. נהפוך הוא, ההחלטה המאוחרת יותר אינה סותרת את העיקרון שקבעה הרשמת בהחלטה הקודמת, מחודש יוני 2010, על פיה הותנה מסירת המסמכים למערער בתשלום עמלה. במובן זה, הרשמת ביצעה התאמה טכנית, בעיקרה, לנסיבה החדשה שהתבררה, על פיה בנק ישראל אינו מפרסם עמלה, אלא נוקט בדרך של אישור ופיקוח על עמלת הבנק. 29. התאמת החלטת ביניים לנסיבה חדשה שהתגלתה אינה פסולה, שכן ההחלטה שניתנה אינה אלא החלטת ביניים, שניתן להתאימה לנסיבות חדשות [ראו לדוגמא בהקשר של סעדים זמניים: תקנה 368 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984]. 30. יתר על כן, ההחלטה ניתנה לאחר מיצוי זכות הטיעון והשימוע לצדדים: הן טיעון בכתב והן טיעון בעל פה. בכך נהגה הרשמת כראוי, והניחה תשתית דיונית הולמת להתאמת ההחלטה לממצא החדש שנתגלה. 31. ההחלטה נשוא הערעור דנן אינה אלא התאמה של החלטה קודמת לנסיבה חדשה.הואיל וכבר באותה החלטה מיום 13.6.10 נקבע העיקרון של מסירת מסמכים כנגד תשלום לבנק, היה על המערער לפעול להגשת הערעור כבר אז, לאחר מתן ההחלטה הראשונה, בתאריך 13.6.10. משלא הוגש ערעור על ההחלטה מיום 13.6.10, המערער אינו רשאי לטעון כנגד עצם חיובו בעמלות בגין מסירת המסמכים. די בכך כדי להביא לדחיית הערעור. 32. גם לגופו של עניין לא שוכנעתי שיש מקום להתערב בהחלטת כב' הרשמת ארד. הבנק פועל בהתאם להוראות המפקח על הבנקים בבנק ישראל. התעריף שקבע הבנק מפוקח ומאושר על ידי המפקח על הבנקים. 33. הבנק גבה את העמלות בגין אחזור המסמכים בסכום של 17.5 ₪ עבור כל חודש שנדרש עבורו מידע, ובמצטבר סך 822 ₪. בנוסף נגבו מהמערער עלות צילום מסמכים, במכון צילום ליד משרד ב"כ הבנק בסך 22 ₪ נוספים [מכתב מיום 12.7.10 שצורף לתיק מוצגים]. כמות הדפים שהתבקשה על ידי המערער נעה בין 70 ל- 100 דפים [פר' עמ' 2 ש' 11]. התוצאה היא שהמערער שילם לבנק כ- 8.5 ₪ עבור כל דף ודף שנמסר לו. 34. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע, שבנקים זכאים לשיפוי עבור איתור המסמכים ועבור הפקתם ואחזורם. אכן, אין כל כוונה שבנקים יפיקו רווחים מהליך גילוי המסמכים בבית המשפט, אלא הכוונה היא לשפות את הבנקים עבור העמל והטרחה שהושקעה באיתור המסמכים, בהפקתם ובאחזורם [ת"א (חדרה) 13/02 בנק הפועלים נ' זלוצובר (ט.פ.) (2002); המ' (חי') 762/98 אביגדור נ' בנק לאומי לישראל, תק-מח 2001(1), 11358, עמ' 11360 (2001); המרצת פתיחה 1617/95 עבד אל כרים נ' בנק הפועלים (ט.פ.)]. 35. בענייננו, המסמכים שנתבקשו הינה מסמכים רבים ביותר, החל משנת 2008, שהיה צורך להשקיע מאמץ באיתורם, הפקתם ואחזורם, גם אם מרביתם מצווים במאגרים ממוחשבים ולא בחדרי ארכיב נושנים [ראו מכתב ב"כ המערער מיום 5.7.10 שצורף לתיק המוצגים]. 36. בתי המשפט הכירו בכך שגם לבנק, כצד להתדיינות, יש זכות לשיפוי בגין איתור, הפקת ואחזור מסמכים. כך, בבש"א (חדרה) 2410/01 ריקלין נ' בנק המזרחי המאוחד (ט.פ.) (2001) הוכרה עלות של הפקה ואיתור מסמכים בסך 5 ₪ לדף ; בבש"א (אשדוד) 825/07 יהושע נ' בנק הפועלים (ט.פ.) (2008) הוכרה עלות של הפקה ואיתור בסך של 2 ₪ לדף ממוחשב ו-8 ₪ לדף שיש לשחזרו מהארכיון ; בבש"א (אשדוד) 117/07 צמח נ' בנק טפחות (ט.פ.) (2008) הוכר תשלום סך של 7 ₪ לדף; בש"א (ירושלים) 6631/02 קורן נ' בנק דיסקונט לישראל (ט.פ.) (2002) הוכר סך 4 ₪ לדף אחד על פי הסכמת הצדדים; בבש"א (באר שבע) 1372/07 מגידיש נ' בנק דיסקונט (ט.פ.) (2007) נקבע שהתשלום ייקבע על פי עלויות הבנק. 37. בהתחשב בכך שחלק מהסכומים בהם הכירו בתי המשפט, יסודם בהליכים שנוהלו לפני שנים לא מעטות, ובהתחשב באופי הגורף של בקשת המערער לגילוי המסמכים, אני סבור כי עלות של הפקת מסמכים בתעריף של 8.5 ₪ לדף משקפת את הוצאות הבנק בגין הפקת המסמכים, איננה חורגת ממתחם הסבירות וממילא אינה מצמיחה כל התעשרות לבנק. יתר על כן, ככל שתביעת הבנק כנגד המערער תידחה, אזי יהא זכאי המערער להשבת הוצאותיו לרבות הכספים ששילם בגין המסמכים. מטעמים אלה, דין הערעור להידחות. 38. לא מצאתי ממש ביתרת טענות הצדדים והן נידחות. 39. סוף דבר - הערעור נדחה. בהתחשב בהיקף ההליכים נשוא הערעור, אני מחייב את המערער בשכ"ט ב"כ המשיב בסך 2,500 ₪ לתשלום לא יאוחר מיום 15.6.11. ניתן היום, ל' ניסן תשע"א, 04 מאי 2011, בהעדר הצדדים. כתב תביעהמסמכיםמחיקת תביעה / הליך