כב' השופט יצחק כהן - אב"ד: א. ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא (ת"ד 102/03) לפיו הורשע המערער, לאחר שמיעת הוכחות, בהפקרה אחרי פגיעה עבירה בניגוד סעיפים 64א (א) ו- 40 לפקודת התעבורה התשכ"א - 1961 (להלן :"פקודת התעבורה"), נהיגה בקלות ראש עבירה בניגוד לתקנה 21 (ג) לתקנות התעבורה התשכ"א -1961 (להלן: "תקנות התעבורה") וסעיף 68 לפקודת התעבורה, בניגוד לסעיף 62 (2) ו- סעיף 38 (2) לפקודת התעבורה, אי הגשת עזרה לנפגעים- עבירה בניגוד לתקנת 144 (א) (2) וסעיף 68 לפקודת התעבורה, הימנעות מדיווח על התאונה -עבירה בניגוד לתקנה 144 (א) (4) לתקנות התעבורה וסעיף 68 לפקודת התעבורה, גרימת נזק לאדם או לרכוש - עבירה בניגוד לסעיף 21 (ב) (2) לתקנות התעבורה וסעיף 68 לפקודת התעבורה, סטייה מנתיב נסיעה- עבירה בניגוד לתקנה 40 (א) לתקנות התעבורה וסעיף 68 לפקודת התעבורה ונהיגה בזמן פסילה- עבירה בניגוד לסעיף 67 לפקודת התעבורה. הערעור נסוב כנגד ההרשעה ולחילופין כנגד חומרת העונש. ב. 1. ההליך והקביעה בבית משפט קמא: על פי עובדות כתב האישום, ביום 27.4.00 בשעה 15:30 או בסמוך לכך, נהג המערער ברכב מסחרי מסוג סובארו שמספרו 54-844-25 (להלן: "הרכב"), בכביש מספר 669 מכיוון גן השלושה לכיוון בית שאן (להלן: "הכביש"). יחד עם המערער נסעו שמונה נוסעים נוספים. בהגיע המערער לק"מ 5.7 בכביש, סטה לעבר נתיב הנסיעה הנגדי, וזאת ללא כל סיבה מוצדקת, ירד אל שוליים השמאליים והתהפך בצדו השמאלי של הכביש (להלן: "התאונה"). (באותה עת היה המערער פסול מלנהוג, לאחר שרשיונו נפסל ביום 13.3.00 על ידי קצין המשטרה, למשך 60 ימים, עקב מעורבותו בתאונת דרכים אחרת (להלן: "תאונה קודמת"), המערער חתם על צו הפסילה ונמסר לו העתק ממנו. כתוצאה מהתאונה נפגעו קל שמונת הנוסעים, ונזקקו לטיפול רפואי, כמו כן נגרם נזק לרכב. מייד לאחר התאונה ועל אף שנפגעו אנשים בעקבותיה, עזב המערער את המקום ברגל וזאת מבלי שעמד על תוצאות התאונה ומבלי שדאג להגשת עזרה לנוסעים שנפגעו בה. בעת התאונה הראות הייתה טובה, מזג האוויר נאה, הכביש היה תקין ויבש. במעשיו האמורים לעיל נהג המערער ברכב מנועי שנהיגתו בו אסורה בלי רשיון ועת ידע כי הוא פסול מלהחזיק רשיון נהיגה. המערער נהג בקלות ראש, סטה מנתיב הנסיעה , סיכן אחרים בדרך וגרם לתאונה שבעטייה נפגעו שמונה אנשים, וכן גרם נזק רב לרכב. המערער הפקיר אנשים לאחר פגיעה כשהוא יודע או אמור לדעת שהיו עלולים להיפגע, וברח מן המקום מבלי שמילא את חובתו כדין, להישאר במקום התאונה, להגיש עזרה אם יש צורך בכך, ולדווח על התאונה. כמבואר, לאור עובדות כתב האישום כפי שתוארו לעיל הורשע המערער בעבירות שנמנו לעיל. 2. העונשים אשר הוטלו על המערער: א. מאסר לתקופה של 36 חודשים, מהם 24 חודשים בפועל והיתרה על תנאי, למשך 3 שנים, והתנאי שלא יעבור ויורשע על עבירה של נהיגה בזמן פסילה, הפקרה אחרי פגיעה, נהיגה בקלות ראש, גרימת נזק לאדם או לרכוש והימנעות מדיווח על התאונה. ב. פסילה בפועל מלהחזיק או מלקבל רשיון נהיגה לתקופה של 10 שנים. ג. קנס בסך 3,000 ₪ או 10 ימי מאסר שיישא המערער בנוסף לכל מאסר אחר שיוטל עליו. ד. פסילה על תנאי מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה למשך שנתיים וזאת, מיום החזרת הרשיון לתקופה בת 3 שנים והתנאי הנו שבתקופה הנקובה לא יעבור על העבירות בהן הורשע בכתב אישום זה. 3. ראיות המשיבה נסמכות כעיקר על עדויות חלק מהנוסעים ברכב, מר מסעוד מויאל, גב' יעל חליף והגב' גפנית רוצקי, עדות יאיר קובה אשר חתם על צו הפסילה (להלן: "הקצין"), צו הפסילה (ת/2), עדות השוטר אשר מלכה ודו"ח הפעולה שערך (ת/3), עדות בוחן התנועה מר סמי תורג'מן (להלן: "בוחן התנועה") דו"ח בוחן התנועה שערך (ת/5), דו"ח נזקים ( ת/4), סקיצה (ת/4 א), תרשים התאונה (ת/6), תעודות רפואיות של הנוסעים ברכב (ת/7 - ת/12), עדות השוטר שמסר את צו הפסילה לידי המערער , עדות הסייר , מר צחי חכם, עדות השוטר, מר דדון דויד ודו"ח הפעולה שערך (ת/13). ראיות ההגנה נסמכות כעיקר על עדות של המערער, טופס המעיד על סרוב למסירת בדיקת דם ע"י המטפל של המערער, מר איציק נוריאל (להלן: "המטפל"), תצהיר המטפל (נ/2) ומסמכים רפואיים של המערער בגין התאונה ובעקבות התאונה הקודמת ( נ/3). 4. העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת הן כי המערער נהג ברכב כשהוא מסיע שמונה נוסעים כאשר אותה עת היה המערער פסול מלנהוג למשך 60 יום, מיום ה-13.3.00. בהגיע המערער לק"מ 5.7 בכביש סטה לעבר נתיב הנסיעה הנגדי, ירד אל השוליים השמאליים והתהפך לצד השמאלי של הכביש. עקב כך נפגעו שמונת הנוסעים ונגרם נזק לרכב. מספר דקות אחר התאונה עזב המערער את המקום ברגל. 5. כפי ציון בית משפט קמא עיקר המחלוקת הנה באשר לאחריות המערער לתאונה, האם צו הפסילה הנו VOID והאם אכן הפקיר המערער את הנוסעים ברכב אחר התאונה תוך הימנעות ממתן עזרה ודיווח למשטרה. בית משפט קמא מצא את עדותו של המערער בלתי מהימנה והעדיף את גירסת עדי התביעה. בית משפט קמא קבע כי המערער ידע ביום התאונה כי הנו פסול מלנהוג עקב מעורבותו בתאונה קודמת. לא זו אף זו, גם כשהניח לטובת המערער כי אכן קיבל את רשיון הנהיגה, וסבר כי הפסילה תמה, קבע כי היה עליו לברר האם אכן היה רשאי לנהוג ברכב נוכח הפסילה ונוכח מצבו הרפואי. משלא עשה כן, הרי שיש לראות בכך משום "עצימת עיניים" השקולה לידיעה ממשית כי אכן פסול היה מלנהוג. עוד דחה בית משפט קמא את טענת המערער כי הליך הפסילה לאחר התאונה היה פסול הואיל והמערער ידע כי הוא נפסל. לדידו, לא היתה השפעה של אותם תרופות באופן שטשטשו את חושיו עד כדי מצב שבו לא הבין המערער את מהות הפסילה שהוטלה עליו וזאת בהסתמך על גרסתו של בוחן התנועה אשר העיד כי המערער לא היה מטושטש והבין את הדברים שנאמרו לו. כמו כן, דחה את טענתו כי החלטת הפסילה פגומה בשל העובדה שלא התקבלה על בסיס מלא של כל הראיות, בקובעו כי אין חובה בדין, כי ההחלטה תתקבל אך ורק לאחר איסוף כל הראיות הנוגעות בפניו. 6. באשר לנסיבות התאונה, דחה בית משפט קמא את גרסתו של המערער כי לא ידע שברכב נוסעים נוספים וזאת בהסתמכו על גרסת עדי התביעה. כמו כן, קבע בית משפט קמא כי המערער החל לנהוג במכונית כבר מתוך החניה של גן השלושה - הסחנה. זאת ועוד, בימ"ש קמא קבע כי לא היה שום "גורם זר מתערב" אשר גרם למערער לסטות מנתיב נסיעתו ולפיכך המערער הנו האחראי לגרימת התאונה. בנוסף, גם כשהניח לטובת המערער כי רכב הגיח מולו, מצא את המערער אחראי לגרימת התאונה הואיל והתרשל בדרך נהיגתו, בחזרה המהירה משולי הדרך אל הכביש וגרם בעקבות כך להתהפכות כלי הרכב, כאשר למידת רשלנות זו יש להוסיף את רשלנותו של המערער בכך שנהג ברכב אף על פי שהיה מוגבל מבחינה גופנית עקב התאונה הקודמת. כאמור, בית משפט קמא קבע כי המערער הפקיר את הפצועים במקום בהסתמכו על גרסת עדי התביעה המתיישבת גם עם ההגיון והשכל הישר. ג. טענות המערער בתמצית: 1. יש לייחס משקל לאי מתן עדותו של עד תביעה 15, המטפל, המהווה חיזוק לגרסתו של המערער. 2. בית משפט קמא לא נתן דעתו לכך כי המשיבה ביקשה לזכות את המערער מסעיף האישום של סטייה מנתיב בניגוד לתקנה 40 (א) לתקנות התעבורה לאחר שהודיעה שלא הצליחה להוכיח שהסטייה ארעה שלא לצורך. 3. המערער טוען כי אין להטיל עליו את האחריות לתאונה ולקבוע כי נהג בקלות ראש הואיל ונאלץ לסטות מהנתיב בשל רכב שעקף ונכנס לנתיב נסיעתו וכשניסה לחזור לכביש איבד שליטה בשל השוליים הנמוכים ואז סטה הרכב ימינה ושמאלה לפני שירד לשוליים השמאליים והתהפך, גרסה אשר נתמכת בעדותו של בוחן התנועה ואי מתן עדות של המטפל. 4. מוסיף וטוען המערער כי משארעה התאונה עמד על תוצאותיה וניגש לבדוק את מצבו של הנוסע היחידי עליו ידע לטענתו, המטפל, ואז גם מסר לו שמכיוון שהוא כואב ימסור את פרטיו למשטרה. לפיכך לטעמו, יש לזכותו מעבירת הימנעות דיווח על התאונה שכן היה סמוך ובטוח כי נוריאל המטפל ידווח למשטרה, יש לזכותו מעבירת אי הגשת עזרה שכן עזר למי שחשב כנוסע היחיד ברכב, דהיינו לנוריאל ומעבירת ההפקרה שכן לא ידע על קיומם של נוסעים נוספים ברכב ועל כן לא יכול היה להפקירם. 5. המערער טוען כי משמעות עבירת ההפקרה הנה, שהנאשם ברח עם רכבו ממקום האירוע, כדי לנסות למנוע זיהויו. הוסיף וטען, במקרה דנן רכבו של המערער נשאר במקום התאונה, הנוסע שלידו הכיר אותו הכרות קרובה לפיכך לא ניתן לייחס למערער כוונה לברוח כדי שלא יוכלו לזהותו. יתרה מכך, עבירת ההפקרה אינה יכולה לחול כאן הן מאחר והותיר את הרכב במקום והן מאחר ונוריאל נשאר במקום. 6. עוד טוען המערער כי לא ידע על הפסילה כשנהג וכי לא הבין את תוכן הפסילה הואיל ובאותה עת סבל מפציעות מרובות וטופל בטיפול תרופתי בעקבות התאונה הקודמת. לפיכך, בהעדר ידיעה על הפסילה ו/או הבנה לא הוכחה כוונה הנדרשת בעבירה זו ועל כן אין אשמה. 7. החלטתו של קצין המשטרה לפסול את רשיונו של המערער הנה void בשל העובדה כי בפני הקצין לא היה כל חומר החקירה, נעדרה גרסתו של המערער. לנטען, בהעדר חומר חקירה לא יכול היה הקצין להגיע לכלל מסקנה בדבר אפשרות אשמתו של המערער ו/או סיכויי הגשת כתב אישום כנגדו. הקצין לא ניסה להזמין את המערער לשימוע ועל כן בהעדר סירוב או אי התייצבות לאחר זימון ובהעדר גרסת המערער בטלה החלטתו של הקצין ואין היא יכולה לשמש בסיס להרשעתו של המערער וזאת בהסתמכו על רעפ 99/ 4398 עינת הראל נ' מדינת ישראל נד (3) 637 ( להלן: "הלכת הראל"). 8. זאת ועוד, המערער טוען כי קיבל את רשיון הנהיגה שלו בדואר לאחר התאונה הראשונה ובטרם נהג ועל כן חיזק הדבר את הרגשתו שפסילתו תמה. עדותו מתחזקת לאור העובדה שרשיונו (השני) נלקח ממנו לאחר התאונה השניה ונמצא בידי המשיבה. 9. המערער טוען כי טעה בית משפט קמא עת קבע כי גרסתו של המערער עומדת בסתירה לגרסת העדים אשר העידו כי הוא זה שעצר את רכבו ואפשר להם לעלות למכונית שכן מספר עדים העידו כי אינם מזהים אותו. 10. לטענתו, טעה בית משפט קמא בקובעו כי יש להרשיע את המערער לאור נהיגתו במצבו הגופני הירוד הואיל ולא הובאה ראיה כלשהי המוכיחה שמצבו הגופני בעת האירוע היה ירוד דבר אשר גרם לאי יכולתו של המערער להשתלט על הרכב לאחר שנאלץ לרדת לשוליים. ומכאן, לא הוכח כי בהעדר מצב גופני זה יכול היה למנוע את התאונה. 11. המערער מבקש כי נקבע כי לא הוכח כי לא היה כשיר בעת התאונה השניה, ובאם לא היה כשיר בתאונה זו, הרי שלא היה כשיר מיד לאחר התאונה הראשונה ועל כן לא יכול היה להבין את דבר הפסילה. 12. לחילופין מופנה הערעור כנגד חומרת העונש. ד. דיון: 1. השופט המלומד בבית משפט קמא הבהיר בהכרעת דינו בהרחבה על שום מה הגיע לכלל מסקנה חד משמעית שיש להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, בהאמינו לגרסת עדי התביעה. המערער כאמור, מבקש כי נתערב בקביעת ממצאי המהימנות וקביעת העובדות שקבע בית משפט קמא. ככלל, אין זה ממנהגו של בית משפט זה, בשבתו כערכאת ערעור, להתערב בממצאים שבעובדה וממצאים שבמהימנות, אשר נקבעו על ידי הערכאה הראשונה. כאמור לעיל, טוען המערער כי לא ידע על הפסילה כשנהג ביום התאונה וכי לא הבין את תוכן הפסילה בשל מצבו הרפואי עת שהה בבית החולים בעקבות התאונה הקודמת שארע לו. דין טענתו לדחייה. ראשית, אין מחלוקת כי המערער חתם על צו פסילה מנהלית של רשיונו (ת/2), למשך 60 ימים, עקב תאונה הקודמת שארעה לו עובר לתאונה נשוא כתב האישום, רשיונו נלקח על ידי הבוחן המשטרתי והמערער לא פעל לביטול הפסילה המנהלית. המערער אף אישר בעדותו כי ידע (!) שהנו פסול מלנהוג בעקבות התאונה הקודמת שאירעה לו. "אני זוכר שהוא החתים אותי, הוא חקר אותי על המקרה ואמר לי שיש לי פסילה של 30 יום ." (עמ' 5, שורה 14 לפרוטוקול). "את הרשיון לא לקחו ממני, לקחו את זה אז מהתאונה, מהרכב, ואמרו לי שאני פסול 30 יום מלנהוג. אני ידעתי שלקחו לי את הרשיון, אני מתקן, לא ידעתי שלקחו לי את הרשיון, כי הייתי תחת השפעה של זריקות ותרופות" (עמ' 6, שורות 8-4 לפרוטוקול). (בכל מקום בו לא נאמר אחרת - הדגשות שלי- י.כ.) מכאן, גרסאותיו השונות והמשתנות של המערער מדברות בעד עצמן ועומדות לו לרועץ כך גם אי מהימנותו כקביעת בית משפט קמא. זאת ועוד, בית משפט קמא קיבל את עדותו של הבוחן אשר העיד כי המערער לא היה מטושטש והבין את הדברים שנאמרו לו עת חתם על צו הפסילה שמסר לו. (עמ' 16 , שורות 24-25) . מעבר לכך ולו למען לא יצא המערער ומותר תאוותו בידו, בית משפט קמא היה מוכן להניח לטובתו כי אכן קיבל את רשיון הנהיגה בדואר וסבר כי הפסילה תמה. עם זאת בדין קבע, גם בהנחה זו - לה אין אנו צריכים בעובדות כאן - כי המערער עצם את עיניו משלא בירר ובדק האם רשאי הוא כעת לנהוג ברכב לנוכח הפסילה, קל וחומר כאשר חתם על צו הפסילה שנמסר לידיו. כמו כן, היה עליו לברר ולבדוק האם פסול הוא מלנהוג בשל מצבו הרפואי הירוד עקב התאונה הקודמת שאירעה לו ושבעקבותיה היה זקוק לסיוע של מטפל 24 שעות ביממה . די בתצהירו של המטפל, נוריאל יצחק , (נ/2) שהוגש מטעם המערער כדי להעיד על מצבו הרפואי הירוד של המערער: "אני מצהיר כי אני עוזר למר X שלום (ת.ז. X ) מאז אירוע התאונה ועד היום אני עוזר לו בכל שעות היממה בכל הפעולות היומיומיות לרבות אכילה, רחצה, הלבשה, הנעלה וכד', וליווי העברה למרפאות, רופאים, בתי חולים, וכד ". זאת ועוד, התנהגותו של המערער לאחר התאונה עת עזב את המקום תוך מספר דקות מבלי לעמוד על תוצאותיה מלמדת כי המערער ביקש להסתלק מהמקום כדי לנסות ולהעלים את עובדת נהיגתו ברכב בזמן היותו פסול מלנהוג. מכלל האמור לעיל עולה כי המערער ידע כי הוא פסול מלנהוג ברכב ביום התאונה. 2. מלין עוד המערער כי נפלו פגמים בהחלטתו של קצין המשטרה לפסול מנהלית את רשיונו לאחר התאונה הקודמת כדי היות צו הפסילה VOID הואיל ובעת פסילת רשיונו לא הונח בפניו כל חומר הראיות הנוגע לתאונה, לרבות גרסתו של המערער לנסיבות התאונה וכן, לא זומן המערער להשמיע את טענותיו עובר להחלטה על פסילת רשיונו ולכן, הופרה זכות הטעון שלו. מכאן, עולה השאלה מה נפקות הפגמים הללו? כלום עושים הם את צו הפסילה לבטל מעיקרו (VOID) או שמא הוא עושה את הצו לבר ביטול בלבד (OIDABLE ), משמע קיים עד לביטולו? ראשון, ברצוני לציין כי אין חובה שבדין כי החלטת קצין המשטרה לפסול רשיון נהיגה תתקבל אך ורק לאחר איסוף כל הראיות הנוגעות לחקירת התאונה. בבש"פ 2177/98, רוברט ארנביב נגד מדינת ישראל, תקדין עליון 98 (2) 197 נקבע כי לאור ריבוי תאונות הדרכים יש מגמה נכונה לפסול נהגים כאשר הם מעורבים בתאונות קטלניות, אפילו טרם גובשו ראיות מוצקות. קצין המשטרה אשר הורה על הפסילה עשה זאת במקרה דנן לאחר שהיו בפניו ראיות מספיקות לצורך קבלת החלטה, ואף ציין כי אכן הוגש כתב אישום בגין התאונה הקודמת (עמ' 7 , שורה 14). לפיכך איני מוצא את החלטת הפסילה פגומה בשל העובדה שלא התקבלה על הבסיס המלא של הראיות. השאלה, מה נפקות הפרת זכות הטיעון עומדת עדין על כנה. ההלכה בדבר בטלות יחסית, אשר כב' השופט זמיר ראה לכנותה "תוצאה יחסית" הכתה שורש בבתי המשפט. הלכה זו לדברי כב' השופט זמיר דורשת התייחסות נקודתית לטיב הפגם, נסיבות העניין ותוצאות הבטלות של ההחלטה של הרשות המנהלית. ראה רעפ 99/ 2413 טוראי רחמים גיספן נ' התובע הצבאי הראשי נה (4) 673, עמוד 685. "המשמעות העיקרית של תורת הבטלות היחסית היא שבכל מקרה שבו נפל פגם משפטי, אם בפסק-דין של בית-משפט ואם בהחלטה של רשות מינהלית, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יש לבדוק את נסיבות המקרה, בראש ובראשונה את מהות הפגם, ולהתאים את הסעד שיינתן על-ידי בית-המשפט לכל הנסיבות. אשר-על-כן אפשר כי בנסיבות מסוימות פגם מסוים, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יצדיק מתן סעד מסוים, כגון הצהרה על הבטלות של פסק-הדין או ההחלטה, ואילו בנסיבות אחרות אותו פגם יצדיק מתן סעד אחר". וראה דרך משל את הלכת הראל, עמוד 643-645 דברי כבוד השופט זמיר הדן בנפקות הפרה של זכות הטעון על פי תורת הבטלות היחסית: "ההלכה בדבר בטלות יחסית (שראוי היה לקרוא לה, לשם הדיוק, חוקיות יחסית) אומרת כי יש להפריד, במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטה מינהלית, בין שני מישורים: המישור הראשון - הפגם בהחלטה; המישור השני - נפקות הפגם. במישור הראשון על בית-המשפט לבדוק ולקבוע אם נפל פגם בהחלטה: פגם של חוסר סמכות, הפרה של זכות הטיעון, ניגוד עניינים, שיקולים זרים וכיוצא באלה. אם קבע בית-המשפט, במישור הראשון, שנפל פגם בהחלטה, או אז עליו לשקול, במישור השני, את נפקות הפגם, כלומר את הסעד הראוי. השיקולים של בית-המשפט בשני המישורים שונים מאוד: בכל מישור פועל בית-המשפט לתכלית שונה ובכלים שונים. ראו בג"ץ 2918/93 עיריית קרית גת נ' מדינת ישראל [6], בעמ' 848. לפיכך אפשר שפגם מאותו סוג, כגון הפרה של חובת ההתייעצות, יוביל במקרים שונים לתוצאות שונות, לפי הנסיבות של כל מקרה ומקרה. אפשר שבמקרה אחד הוא יוביל את בית-המשפט להצהיר כי ההחלטה המינהלית בטלה מעיקרה; במקרה שני הוא עשוי להוביל את בית-המשפט לביטול ההחלטה ממועד מסוים שבית-המשפט יקבע, אם בעבר ואם לעתיד. ואפשר גם, במקרה אחר, שבית-המשפט יקבע, על-אף הפגם, כי ההחלטה תקפה ומחייבת כאילו לא נפל בה פגם. כך לגבי כל סוג של פגם, לרבות פגם של חוסר סמכות. וכך אמרתי, לעניין זה, בע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל [7], בעמ' 816: "...הפסיקה הישנה של בית-משפט זה, שהלכה בעקבות הפסיקה הישנה של בית המשפט באנגליה, ציירה את חוסר הסמכות ואת הבטלות המוחלטת כאילו הם שניים שהיו לאחד, ויותר אין לנתק ביניהם. אך זה שנים שהפסיקה, בישראל ובאנגליה, התפתחה והשתנתה. במקום ההבחנה החדה שבין בטלות (VOID) שהיא פועל יוצא של חוסר סמכות, לבין נפסדות (VOIDABLE) שהיא פועל יוצא של טעות בתחום הסמכות, בא לעולם המבחן של בטלות יחסית. לפי מבחן זה יש להבדיל בין הפגם לבין הנפקות. הכלל הקובע מה מותר ומה אסור נמצא במישור אחד, ואילו הסעד על הפרת הכלל נמצא במישור אחר. בכל מישור פועלת מערכת שיקולים מיוחדת התואמת את הצרכים והמטרות באותו מישור. לכן אין לשלול את האפשרות שחוסר סמכות לא יוביל בהכרח לבטלות מוחלטת. חוסר סמכות ובטלות מוחלטת אינם תאומי סיאם. ואם היו כך בעבר, אין הכרח שיהיו כך כיום. כיום ניתן להפריד גם בין תאומי סיאם. כך הוא הדין לגבי החלטות מינהליות". ואם פגם של חוסר סמכות אינו מחייב את המסקנה שההחלטה המינהלית בטלה מעיקרה, אלא המסקנה תלויה בנסיבות, קל וחומר כך בפגמים אחרים, לרבות הפרה של זכות הטיעון. ראו לעניין זה את הספר החלוצי של פרופ' אמנון רובינשטיין: A. RUBINSTEIN JURISDICTION AND ILLEGALITY [19], AT PP. 220-222 אכן, ההלכה בדבר בטלות יחסית נולדה בישראל בקשר להפרה של זכות הטיעון. ראו בג"ץ 598/77 דרעי נ' ועדת השחרורים [8], בעמ' 168, השופט י' כהן: "רשאי הוא [בית המשפט - י' ז'] לדחות תביעתו של אדם שזכות טיעון שלו נפגעה, אם לגופו של עניין לא היה לאותו אדם מה לטעון. הנימוק לכך הוא, שבטלות החלטה בגלל פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי אינה מוחלטת אלא רק יחסית". להתפתחות ההלכה בעניין זה ראו ש' שטרית "מגמות חדשות בעיקרי הצדק הטבעי" [17]. לאחרונה, בבג"ץ 2911/94 באקי נ' מנכ"ל משרד הפנים [9], בעמ' 305-306, אמרתי בעניין זה כך: "...שאלה היא, מה נפקות ההפרה של חובת השימוע. האם ההפרה מבטלת את ההחלטה מעיקרה? לא בהכרח. הנה כך אמר השופט לנדוי בבג"ץ 118/80 גרינשטיין נ' הפרקליט הצבאי הראשי, בעמ' 246: '...לא תמיד גורמת הפרת אחד מכללי הצדק לבטלות הדיון מעיקרא. המבחן אינו נוקשה אלא גמיש, ויחסי הדברים תלויים במידת החומרה של ההפרה ובנסיבותיה'. דברים אלה הם התמצית של תיאוריה חדשה, הלוא היא התיאוריה בדבר הבטלות היחסית, ההולכת וקונה לה מהלכים בפסיקה... לפי התיאוריה של הבטלות היחסית, יש מקום להתאים את נפקות ההפרה (לרבות הסעד הניתן על-ידי בית המשפט) לנסיבות המקרה. והעניין מסור לשיקול הדעת של בית המשפט בכל מקרה. בין היתר עשוי בית המשפט לשקול את חומרת ההפרה; אם מדובר בתקיפה ישירה או בתקיפה עקיפה של ההחלטה; האם ההחלטה מותקפת על-ידי אדם שנפגע במישרין מן ההחלטה או על-ידי אדם אחר; מתי מותקפת ההחלטה; מה הנזק שנגרם לאדם משום שנמנע ממנו שימוע מוקדם ומה הנזק שעלול להיגרם לציבור אם תבוטל ההחלטה; ומה הסיכוי לתקן את המעוות בדרך של שימוע מאוחר". וראה גם הדיון כאן בע"פ 1435/03 כתאנה עפיף מוחמד נגד מדינת ישראל. כמבואר, בהלכת הראל נקבע כי הפרה של זכות הטעון היא עילה בפני בית משפט לבטל החלטה מנהלית, לרבות צו פסילה של רשיון נהיגה. ואולם בטלותה של החלטה שנפל בה פגם של הפרת זכות הטעון אינה מוחלטת אלא יחסית. שקול מהשיקולים החשובים אותם בית משפט מעריך היא דרך התקיפה של החלטה מנהלית, קרי האם מדובר בתקיפה ישירה או בתקיפה עקיפה. גם אם נפל בהחלטה פגם המצדיק את ביטול ההחלטה בדרך של תקיפה ישירה, לא בהכרח יצדיק הפגם תוצאה של ביטול ההחלטה גם בדרך של תקיפה עקיפה. מניעת זכות טיעון בהליך שלילת רשיון נהיגה על פי סעיף 47 לפקודה אינה מקנה לנהג זכות להמשיך לנהוג ולתקוף את חוקיות הצו בתקיפה עקיפה ראה: ו"האינטרס הציבורי דורש בדרך-כלל כי נהג הטוען שצו פסילה של רישיון הנהיגה נפגם בשל הפרה של זכות הטיעון, יעלה טענה זאת בדרך של תקיפה ישירה, לפי סעיף 48 לפקודת התעבורה, ולא בדרך של תקיפה עקיפה כאשר הוא עומד לדין פלילי בגין נהיגה בתקופת הפסילה. מדוע? נהג שרישיונו נפסל בנסיבות שנקבעו בסעיף 47 לפקודת התעבורה, חזקה שהוא מסכן את שלום הציבור, ולכן קובע סעיף 48 לפקודה כי בית-המשפט רשאי לבטל את הפסילה רק "אם שוכנע שביטול הפסילה לא יפגע בבטחון הציבור". בשל כך אין זה רצוי כי נהג שרישיונו נפסל, והוא טוען כי נפל פגם בצו הפסילה, כגון הפרה של זכות הטיעון, יעשה חשבון לעצמו שכדאי לו לנהוג בתקופת הפסילה בתקווה שלא ייתפס ויועמד לדין פלילי, ובמחשבה שגם אם ייתפס ויועמד לדין פלילי, לא יימצא ניזוק, שכן יהיה בידו להעלות את טענת הפגם לאחר מכן בדרך של תקיפה עקיפה. 14. חזקת החוקיות, שהיא חזקה הגיונית והכרחית מבחינת האינטרס הציבורי, אומרת כי צו פסילה של רישיון נהיגה, כמו כל החלטה מינהלית, הוא צו חוקי. אכן, אין זו אלא חזקה, והיא ניתנת לסתירה. שהרי אפשר, כמובן, שצו פסילה יהיה בלתי חוקי, ואפשר אפילו שיהיה בטל מעיקרו. אולם הסדר הציבורי מחייב שבדרך-כלל נהג הטוען נגד חזקת החוקיות של הצו, ואפילו אם לדעתו הצו בטל מעיקרו, יעלה את הטענה בתקיפה ישירה בפני בית-המשפט כדי שבית-המשפט יקבע באופן מוסמך אם הצו חוקי ותקף או בלתי חוקי ובטל. מבחינת הסדר הציבורי אין זה ראוי שנהג הטוען כי צו הפסילה נגוע בפגם, יחליט בינו לבין עצמו כי הפגם עושה את הצו בטל מעיקרו, וכי לכן הוא רשאי להתעלם מן הצו ולנהוג כאילו הצו לא בא לעולם. אין זה ראוי, משום שבדרך זאת יש כדי לסכל את התכלית של צווי הפסילה, כפי שהיא עולה מפקודת התעבורה, לסכן את ביטחון הציבור ואף לאיים על העיקרון של ציות לחוק. אי לכך, האינטרס הציבורי אומר שבדרך-כלל ראוי כי נהג הטוען שצו הפסילה נגוע בפגם, יעלה את הטענה בתקיפה ישירה בפני קצין המשטרה שהוציא את הצו או בפני בית-המשפט לפי סעיף 48 לפקודת התעבורה, ובינתיים יימנע מלנהוג בניגוד לצו. אם לא יעשה כן, וימשיך לנהוג בניגוד לצו, הוא מסכן לא רק את הציבור, אלא גם את עצמו: אם יועמד לדין פלילי בגין נהיגה בתקופת פסילה, ורק אז יטען להגנתו שנפל פגם בצו הפסילה, הוא מסתכן בכך שבית-המשפט יאמר לו כי הטענה שהייתה יפה בתקיפה ישירה של הצו בזמן הנכון, אינה יפה לאחר זמן בתקיפה עקיפה." (שם עמ' עמוד 649-650). במקרה דנן, אין ספק כי המערער לא העלה את טענותיו בגין הפרת זכות הטעון בדרך של תקיפה ישירה, לא בדרך של השגה אל קצין המשטרה על מנת שיבטל את החלטתו הקודמת ולא על ידי פנייה לבית המשפט המוסמך כאמור בסעיף 48 לפקודת התעבורה, לאחר שאירעה התאונה הקודמת. משנמנע המערער מלתקוף את צו הפסילה בתקיפה ישירה ובחר במקום זאת לנהוג במודע ברכב בתקופת הפסילה כשהוא מסכן את הציבור ואת עצמו, הדבר מלמד על זילות המערער בחוק. מכל מקום, הדין והצדק אינם עומדים לצד המערער. לא זו אף זו, בהלכת הראל הוסיף כבוד השופט טירקל כי מי הטוען שהפסילה אינה חוקית, צריך להוכיח שפעל בתום לב. "על כך הייתי מוסיף כי, לדעתי, על מי שבא לתקוף החלטה מינהלית להראות שנהג בתום-לב, כמצוות סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, כפי שהוחלה בסעיף 61(ב) לאותו חוק. כך בתקיפה ישירה של ההחלטה וקל וחומר בתקיפתה העקיפה. ונוטה אנוכי לדעה כי מי שלא נהג בתום-לב עלולה התקיפה מצדו להיכשל מטעם זה. " (ראה הלכת הראל עמ' 651). ובצדק קבע בית משפט קמא כי המערער פעל שלא בתום לב. וכלשונו: "הנאשם שבפני לא פעל בתום לב. הנאשם ידע כי נפסל למשך 60 יום, יכול היה לברר עם החוקר בתיק האם עודנו פסול, הנאשם ידע שהוא איננו כשיר מבחינה רפואית לנהיגה, אולם בכל זאת החליט לנהוג. התנהגותו של הנאשם לאחר התאונה מלמדת בדיעבד, על ידיעתו כי היה פסול ועל הלך נפשו כי נהג בזמן פסילה. העובדה שהנאשם עזב את מקום התאונה, באופן שעזב, מלמדת כי ביקש להסתיר את חלקו בנהיגת הרכב, בשל היותו פסול לנהיגת רכב." (עמ' 7, שורות 28-29 (עמ' 8 שורות 1-3). 3. מוסיף המערער וטוען כי אין להטיל עליו את האחריות לתאונה וכי יש לזכותו מעבירת סטייה מנתיב הנסיעה. אין מחלוקת כי התאונה ארעה כאשר המערער נוהג ברכב באותה עת. בית משפט קמא לא קבל את גרסת המערער כי רכב אחר הגיח מולו. את טענת המערער באשר לזיכויו מעבירת סטייה מנתיב הנסיעה יש לקבל הואיל והמשיבה ביקשה, בסיכומיה לזכותו מהעבירה הנ"ל לאחר שלא השכילה לטעמה שלה להוכיח שהסטייה ארעה שלא לצורך (ראה ישיבה מיום 3.7.03 , עמ' 12, שורות 18-20 ). מכאן, לא ניתן לקבוע עובדתית כי רכב אחר הגיח מולו, כפי שקבע בית משפט קמא. ברם, אין בכך כדי למנוע את הטלת האחריות לתאונה על כתפיו של המערער. בית משפט קמא היה מוכן להניח כי אכן רכב אחר הגיח מולו, אך גם אז מצא את המערער ובצדק, אחראי לגרימת התאונה. די בגרסת המערער כדי להטיל עליו את האחריות לתאונה. "אני לא עצרתי בשוליים לפני שעליתי בגלל שרכב עבר ולא היתה לי סכנה יותר בגלל זה רציתי לחזור לכביש ולהתיישר. ובגלל זה לא הורדתי מהירות ולא בלמתי לפני שעליתי חזרה לכביש". (ת/1 עמ'2 שורות 23-26) וראה עדותו בבית משפט קמא ( עמ' 8 , שורות 6-12): "אני איבדתי את השליטה בגלל שירדתי לכביש וחזרתי מהר ואיבדתי שליטה וחזרתי שמאלה ... לא היתה מהירות גדולה, כי רק התחלתי את הסיבוב, והיה בהמשך פרדס אז העדפתי לעלות חזרה לכביש". המערער בחר לחזור לכביש מהשוליים, בצורה לא בטוחה וזאת למרות שבאפשרותו היה להמשיך לנסוע על השוליים עד לעצירת הרכב או הורדה משמעותית של המהירות ולחזור לכביש באופן מבוקר ובצורה הדרגתית. לפיכך עולה כי המערער נהג בקלות ראש עת חזר באופן מהיר משולי הדרך אל הכביש ובעקבות כך גרם לתאונה נשוא כתב האישום. למידת רשלנות זו יש להוסיף את רשלנותו של המערער בכך שנהג ברכב על אף מצבו הגופני הירוד שעל פי תצהיר המטפל ושהוגש מטעם המערער כאמור לעיל זקוק היה לסיוע של מטפל 24 שעות ביממה כדי לאכול, להתרחץ, להתלבש, לליווי והעברה למרפאות ואף לנעול את נעליו וכו', ביודעו כי ברכב נוסעים נוספים כקביעת בית משפט קמא, קביעה שאיני מוצא טעם להתערב בה נוכח אי האמון שמצא בית משפט קמא בעדותו של המערער. 4. א. כאמור במישור העובדתי טוען המערער כי משקרתה התאונה עמד על תוצאותיה וניגש לבדוק את מצבו של הנוסע היחידי עליו ידע, לטענתו, דהיינו המטפל, ואז גם מסר לו שמכיוון שהוא צריך לקחת את תרופותיו ימסור את פרטיו למשטרה. לפיכך יש לטענת המערער לזכותו מעבירת הימנעות דיווח על התאונה שכן, היה סמוך ובטוח כי המטפל ידווח למשטרה וכן, מעבירת אי הגשת עזרה שכן עזר למי שחשב כנוסע היחיד ברכב דהיינו המטפל וגם מעבירת ההפקרה, שכן לא ידע על קיומם של נוסעים נוספים ברכב ועל כן לא יכול היה להפקירם. זאת ועוד, ב"כ המערער טוען במישור המשפטי כי פירושה של עבירת ההפקרה הנה שהנאשם ברח עם רכבו ממקום האירוע יחד עם רכבו , כדי לנסות למנוע זיהויו . לדידו, במקרה דנן , עבירת ההפקרה אינה יכולה לחול הן מפאת השארת הרכב במקום והן מפאת היותו של נוריאל המטפל, אותו הכירו במקום. ב. האם התנהגות כדי "הפקרה" בפנינו? ונרחיב מעט. סעיף 64 א לפקודת התעבורה דן בעבירת הפקרה אחרי פגיעה: "(א) נוהג רכב המעורב בתאונה, והוא ידע, או שהיה עליו לדעת, כי בנסיבות המקרה עשוי היה להיפגע אדם, ולא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה, דינו - מאסר שבע שנים, עם קנס או ללא קנס, ובלבד שלא יוטל עליו מאסר-על-תנאי בין כעונש יחיד ובין כעונש נוסף ולא יינתן עליו צו מבחן. (ב) נוהג רכב המעורב בתאונה, והוא ידע, או שבנסיבות המקרה היה עליו לדעת, כי בתאונה נפגע אדם, ולא הגיש לנפגע עזרה שהיה ביכולתו להגיש בנסיבות המקרה, לרבות הסעתו לטיפול רפואי, דינו - מאסר תשע שנים, עם קנס או ללא קנס, ובלבד שלא יוטל עליו מאסר-על-תנאי בין כעונש יחיד ובין כעונש נוסף ולא יינתן עליו צו מבחן." בע"פ 66/88 מדינת ישראל נ' נאוה אפרתי מג (1) 847, עמוד 853-854 נדון בהרחבה עבירת ההפקרה אחרי פגיעה: "…בכך הביע המחוקק דעתו, כי על-מנת להרשיע נוהג רכב בעבירה על סעיף 64א, אין חובה על התביעה להוכיח אשם מצד נוהג הרכב. די להוכיח כי אותו נוהג רכב היה "מעורב" בתאונה, וכי ידע, או היה עליו לדעת, כי בנסיבות המקרה "עשוי היה להיפגע אדם" (ראה לעניין זה הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 15), תשל"ט-1979, בעמ' 164). עם תיקון זה חזרה איפוא ההלכה למקומה, כפי שהייתה לפני שנפסקה הלכת ע"פ 330/73 [1] הנ"ל. לעניין זה כותב המלומד פרופ' ש"ז פלר בכרך א' של ספרו יסודות בדיני עונשין (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, תשמ"ו) 171: "...הרכיב ההתנהגותי שביסוד העובדתי של שתי העבירות לפי סעיף 64א מוגבל ל'אי עצירה' או ל'אי הגשת עזרה'. הרכיבים הנותרים - כולל גרימת התאונה - שביסוד זה, הם בבחינת נסיבות קיימות וקודמות להתנהגות האסורה. לכן די במודעות נוהג כלי הרכב לאירוע התאונה מיד לאחר התרחשותה, ואין צורך בגרימתה מתוך רשלנות או כל צורה אחרת... של אשמה. בהתערבות המחוקק... הוחלפו המלים '... שתוך נהיגתו גרם לתאונה' במלים '... המעורב בתאונה'. זאת כדי להבליט כי המדובר בנסיבה קיימת שדי במודעות לגביה...". הרהורים בהלכת ע"פ 330/73 [1] הנ"ל הובילו את פרופ' פלר עוד ב- 1976 לערוך ניתוח מעמיק של הסעיפים הנ"ל וסיווג את החובות הכלולות בהן. זאת עשה במאמרו "חובות נוהג כלי-רכב כלפי נפגע בתאונת דרכים" (משפטים ו (תשל"ד-ל"ו) 451). למרות שלדעתו רצוי היה לרכז את החובות השונות שלשמן מתבקשת העצירה "ולהגדיר את העבירות על חובות אלה, בצורה שלא תהיינה חפיפות" (שם, בעמ' 477)- ועם משאלה זו אשר טרם נתמלאה, אנו מביעים הזדהות - הרי מצא הוא מטרה מיוחדת משלה לכל אחת מן החובות לעצור במקום תאונה. כך הוא אומר בעמ' 457-458: "בשלב זה, כדאי לסכם ולהבליט... את הפונקציה הנבדלת של שלוש הנורמות: זו שבתקנה 144 (א)(1) לתקנות, אשר תפקידה להבטיח את בדיקת נסיבות אירוע התאונה; זו שבסעיף 62(7) לפקודה, אשר תפקידה לאפשר את קביעת זכות נהגי הרכב וכלי הרכב, המעורבים בתאונה; וזו שבסעיף 64א(א) לפקודה, אשר תפקידה לחייב את הנוהג שגרם לתאונה (היום: המעורב בתאונה - ש' ו') לעמוד על תוצאותיה, שמא יש להגיש עזרה לנפגעים". לגבי חובה אחרונה זו אומר פלר, בעמ' 457: "המחוקק ראה לשים דגש מיוחד על החובה האנושית, המוטלת, ראשית כל, על כל מי שהיה מודע לכך שגרם לתאונה (היום: היה מעורב בתאונה - ש' ו'), לעמוד על תוצאותיה, אם ידע או היה עליו להניח כי מישהו עשוי היה להיפגע באותה תאונה; וזאת, ודאי, כדי שנוהג כלי-רכב יקיים גם את חובתו להגיש את העזרה, במידה שיתברר לו כי אדם אמנם נפגע. יש לציין כי החובה לעצור במטרה זו, אין לה אח ורע בחקיקה - לא הראשית ולא המשנית - והמחוקק בא להבליט את חומרת הפרה זו בקבעו, בס' 64א(א) לפקודה, אחריות העולה כדי מאסר שבע שנים בפועל וללא ברירה, עם קנס או ללא קנס, לנוהג רכב שתוך נהיגה גרם (היום: היה מעורב - ש' ו') לתאונה ולא עצר כאמור כדי לעמוד על תוצאות התאונה; וזאת אפילו כאשר לא היו נפגעים, אולם היה על הנהג לדעת כי בנסיבות הענין 'עשוי היה להיפגע אדם'". לגבי האלמנט הנפשי הדרוש להיווצרות העבירות שבסעיפים הקטנים (א) ו-(ב) של סעיף 64א אומר פלר, בעמ' 465-466: "...שתי העבירות כאחת הן מסוג העבירות של התנהגות גרידא, כלומר התהוותן איננה מותנית בתוצאה כלשהי; - לשם היווצרות העבירה, דרוש, כתנאי מוקדם, שההתנהגות תהיה פרי יכולת בחירה בין קווי התנהגות חילופיים, כלומר שתקויים לגביה מה שקוראים דרישת 'הרציה'; ואילו ביחס לנסיבת הרלוונטיות, נדרשת מודעות בפועל לקיומן, אלא אם המחוקק מסתפק בפחות מזה, כלומר בקיום מודעות סבירה בלבד, או אף בחזקת מודעות. - מבחינה זו, נדרשת, לפי הוראות סעיף 64א(א) ו-(ב) לפקודה, מודעות בפועל או סבירה לנסיבה האופיינית הנבדלת לכל אחת מן העבירות הללו, ואילו במה שנוגע לנסיבה המשותפת - גרימת תאונה (היום: מעורבות בתאונה - ש' ו') - אין כל הוראה מפורשת בהגדרות העבירות; - אולם, מדרישת המודעות בפועל או הסבירה, ביחס לנסיבה האופיינית הנבדלת, יש ללמוד כי מתחייבת תמיד מודעות בפועל מטעם נוהג כלי-הרכב לדבר גרימת התאונה (היום: מעורבות בתאונה - ש' ו'); שכן רק מכוח עובדה זו ידע או היה עליו לדעת כי עשוי היה להיפגע אדם, או כי נפגע אדם; מובן, כי מודעות זו, עיתויה לאחר אירוע התאונה; .... לסיכום, לפי השקפה זו, שתי העבירות כאחת, מתבצעות בשלב התנהגותי אחד ויחיד, והוא שלב אי-העצירה או אי הגשת העזרה, כאשר להתנהגות זו התלוותה, בין היתר, כנסיבה קיימת וקודמת, התאונה שנגרמה על- ידי (היום: שבה היה מעורב - ש' ו') בעל ההתנהגות. מבחינה מנטאלית, תנאי מספיק הוא שנוהג כלי-הרכב היה מודע לקיום נסיבה זו לאחר יצירתה...". ג. ומן הכלל אל הפרט: השאלות שיש להשיב עליהן במקרה דנן: האם, בנסיבות העניין, היה המערער מעורב בתאונת הדרכים? ואם כן- האם המערער היה מודע לכך שהנו מעורב בתאונת דרכים ? ולבסוף האם ידע, או שהיה עליו לדעת, כי בנסיבות המקרה עשוי היה להיפגע אדם? כאמור, אין ספק כי במקרה שלפנינו המערער היה מעורב בתאונה והיה מודע לכך. משקבע בית משפט קמא כי המערער ידע כי ישנם נוסעים נוספים ברכב - שמונה במספר - (וגם אם אניח כי לא ידע), הרי עדיין המסקנה כי היה עליו לדעת כי בנסיבות המקרה עשוי היה להיפגע אדם עדיין עומדת על כנה, שכן הכיצד התכנסו אנשים תוך זמן קצר אחרי התאונה בשולי הכביש?! וראה דברי המערער בעדותו בבית משפט קמא: "הייתי המום כזה, יושב בתוך הרכב 5 דקות, ראיתי שאין כלום, ובאתי לאיציק נוריאל, ושאלתי אותו אם הכל בסדר והוא אמר שהכל בסדר ואין לו כלום, ואני הייתי צריך לנסוע לבית שאן ועזבתי את המקום. ואמרתי לאיציק נוריאל שאם יש בעיה אני אתן את הפרטים שלי... ש. כשיצאת מהרכב מה ראית. ת. ראיתי מלא אנשים, התקהלות, אני לא מכיר אף אחד מהם, הם חשבו שהיו נפגעים, אף אחד לא פנה אלי. אני בדקתי אם הכל בסדר אצל איציק נוריאל. ש. כמה זמן עבר מהרגע שיצאת מהרכב לאיציק ועד שעזבת את המקום. ת. בסביבות 7 עד 10 דקות ואז עזבתי את המקום." (עמ' 3, שורות 10-22 לפרטוקול). עדות המערער מקוממת וקשה ומדברת בעד עצמה. ראה, היה צריך לנסוע לבית שאן, עזב את המקום ולמרות מראה עיניו הלך לו כי לא פנו אליו.... לא פחות! המערער גילה זלזול וחוסר התחשבות בחיי אדם עת הפקיר במודע את הנוסעים ברכב. לגבי הנוסעים שמונה במספר עליהם ידע גם ידע כקביעת בימ"ש קמא ובדין אין המניע לאי הגשת עזרה משנה דבר, והוא הדין כאמור לגבי העבירה על החוק, קל וחומר כאשר בית משפט קמא דחה את גרסתו של המערער כי היה דחוף לו יותר להשיג את התרופות מאשר להישאר במקום התאונה. ולמותר לציין, סעיף 64 א לפקודת התעבורה חל גם על מקרים בהם המערער נמלט רגלית ממקום התאונה וזאת מבלי לעמוד על תוצאותיה (ראה ע"פ 2614/03 לנקרי נ' מדינת ישראל). אין הכוונה כפי שטוען ב"כ המערער כי העבירה חלה רק כאשר הנאשם נמלט עם רכבו ממקום התאונה , כדי לנסות ולמנוע את זיהויו. הדגש אינו על האופן בו עזב הנאשם את מקום התאונה, אלא הדגש הוא כי על הנאשם המודע לכך שהנו מעורב בתאונה לעמוד על תוצאותיה אם ידע או היה עליו להניח כי מישהו עשוי היה להיפגע באותה תאונה וזאת על מנת שיקיים את חובתו המוסרית והאנושית להגיש עזרה, במידה ונפגע אכן אדם. מה שבמקרה דנן לא השכיל המערער שבפנינו לעשות. מכאן, כל היסודות הדרושים והצריכים להרשעה בהימנעות מהגשת עזרה לנפגעים ע"פ תקנה 144 (א)(2) לתקנות התעבורה הוכחו כדבעי ונקבעו בפסק דין. כך גם כך, נציין ונזכיר, חובת הדיווח אודות התאונה ע"פ תקנה 144 (א) (4) חלה על נוהג הרכב המעורב בתאונה, קרי המערער ולא על נוסעיו. בית משפט קמא הסיק את המסקנות הנכונות תוך הפעלת השיקולים הנכונים כדי קביעה כי המערער אכן עבר את עבירת ההפקרה אחרי הפגיעה וכן עבירות של אי הגשת עזרה לנפגעים והימנעות מדיווח על התאונה. מן האמור לעיל, בדין הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, למעט מעבירה של סטייה מנתיב הנסיעה, ולאור עמדת המשיבה ככזו. באשר לעונש: כאמור, מערער המערער על חומרת העונש שגזר בית משפט קמא. המערער טוען כי בשל נסיבות התאונה ותוצאותיה הקלות, נסיבותיו האישיות, עובדת היותו אב ל- 6 ילדים, נכותו בשיעור של 75% לצמיתות, חובותיו הרבים, מצבו הבריאותי, מחלת אשתו, עינוי הדין שנגרם לו בשל התמשכות ההליכים במשך 4 שנים והעובדה כי הביע חרטה יש להקל באופן משמעותי בעונש שגזר בית משפט קמא. המערער הורשע בעבירות חמורות ביותר הכוללות הפקרה אחרי פגיעה, נהיגה בזמן פסילה , נהיגה בקלות ראש , אי הגשת עזרה לנפגעים, הימנעות מדיווח על התאונה וגרימת נזק לרכוש. דומה כי אין צורך להכביר במלים אודות חומרתה של התנהגות המערער באירוע הנדון. הפקרת נפגעים לאחר התאונה, בלא להגיש עזרה הנה התנהגות חמורה עד מאוד שיש להוקיעה. גישת הפסיקה הנה כי מדובר בעבירה חמורה במיוחד, שגם המחוקק ראה לקבוע בצידה עונש חמור, אף מעבר לזה שקצב לעבירת גרימת מוות ברשלנות. וראה ע"פ 1751/01 מדינת ישראל נ' שני עזני , תק-על 2001(2), 1281, עמ' 1282. "המערער היה מודע למה שקרה; הוא ידע שעל הכביש נשארו נפגעים ללא עזרה; הוא נמנע מלנקוף אצבע כדי לעזור ולא הודיע כלל על התאונה. בכך הפר לא רק חובה שבחוק שעונש כבד בצידה, אלא גילה גם חוסר רגישות, חוסר אחריות ובמידה מסוימת אדישות לחיי הזולת. יש בכך גם פגם מוסרי כבד מעבר להיות מחדליו עבירה פלילית של ממש, אף שכלולה היא בדיני התעבורה, כשעונש מאסר של 9 שנים בצידה." בכך אין די. עברו של המערער הנו מכביד ולו מגוון רחב של עבירות לרבות, עבירות אלימות, עבירות רכוש וסמים, סחיטה באיומים וכו'. כמו כן למערער גיליון הרשעות תעבורה קודמות ממנו עולה כי למערער עבירות שקדמו למועד התאונה וכן עבירות שלאחר מועד תאונה זו, ובהם, נהיגה באור אדום, אי עצירה בקו עצירה, נהיגה במהירות מעל המותר וכו' . מכאן, אין מדובר באדם מן השורה שנקלע לתאונת דרכים אשר הותירה אותו בהלם וגרמה לו להימלט ממקום האירוע, מתוך לחץ וחרדה לתוצאות. מדובר באדם אשר נהג, ואשר הוכיח במעשיו כי אין עליו לא מורא דין ולא מורא דיין, הצביע על זילות בחיי אדם וגרם בנהיגתו והתנהגותו לסיכון X . כידוע, מתערבת ערכאת הערעור במידת העונש רק אם יש סטייה מהותית ובלתי מוצדקת מהמידה הסבירה. לעניין זה ראה רע"פ 4484/92 סיריה רפאל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו (5), 176, עמ' 182- 183: "כלל מקובל הוא, שערכאת ערעור, בדונה במידת העונש, בכל סוגי העבירות, איננה דנה בעניין כאילו היא באה להטיל את העונש מעיקרו ואינה מטילה את העונש שהיא הייתה גוזרת לנאשם לו ישבה כערכאה ראשונה. ללא קשר לעבירות תנועה, מקובל מאז ומתמיד שבית משפט שלערעור מתערב במידת העונש רק אם יש סטייה מהותית ובלתי מוצדקת מהמידה הסבירה. מבחינה זו יש הבדל בין הערכאה הראשונה לבין ערכאת הערעור, והדברים ידועים ואינם חדשים." במקרה דנן ורק בשל זיכויו כאמור לעיל מעבירת סטייה מנתיב הנסיעה יש אפוא להפחית מעונש המאסר בפועל שגזר בית משפט קמא מ - 24 חודשים ל - 22 חודשים כאשר מותר גזר הדין יעמוד בעינו. אחרית דבר: מכלל האמור, אני מציע לחבריי לדחות את ערעורו על המערער כנגד ההרשעה ולקבלו חלקית לעניין חומרת העונש כמפורט לעיל. יצחק כהן, שופט אב"ד כב' השופט אברהם אברהם: מסכים. אברהם אברהם, שופט כב' השופטת גבריאלה (דה - ליאו) לוי: מסכימה. גבריאלה (דה - ליאו) לוי שופטת הוחלט אפוא פה אחד לדחות את הערעור כנגד ההרשעה ולקבלו חלקית לענין חומרת העונש. ניתן היום י"א בחשון, תשס"ה (26 באוקטובר 2004) במעמד ב"כ המשיבה, ב"כ המערער והמערער בעצמו. גבריאלה (דה-ליאו) לוי שופטת אברהם אברהםשופט יצחק כהן, שופטאב"ד משפט תעבורהעקרון הבטלות היחסיתרישיון נהיגה