גרימת רעש האישום .1ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש לעניינים מקומיים בנתניה (כב' השופטת א' טלמור), בת"פ 774/94, בו הורשעו המערערים בשל גרימת רעש בלתי סביר, עבירות על סעיף 2לחוק למניעת מפגעים, התשכ"א- 1961וסעיף 2לחוק העזר לנתניה (מניעת רעש), התשמ"ז- .1977 .2בכתב האישום נטען, כי בתאריך 22.6.93בין השעות 15: 03עד 09: 20בביה"ח לניאדו, גרמו המערערים מטרדי רעש בלתי סבירים שמקורם "מערכת קירור והפעלת מזגנים במקום הנ"ל המפריעים בסביבה הקרובה השוכנת לידם". בעקבות תלונות רבות בוצעה בתאריך הנ"ל מדידת רעש במקום ונמצא שמפלס הרעש עולה על המותר בתקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), תש"ן- .1990 הערה לענין האישומים על פי החוק .3לפני הדיון בערעור גופו - ואולי למעלה מן הצורך - אני מבקש להבהיר, כי סעיף 2לחוק למניעת מפגעים, תשכ"א- 1961(להלן: החוק), לפיו הואשמו המערערים, קובע איסור "לגרום רעש חזק או בלתי סביר, מכל מקור שהוא, אם הוא מפריע, או עשוי להפריע, לאדם המצוי בקרבת מקום או לעוברים ושבים." יסודות העבירה הם, איפוא: רעש חזק או בלתי סביר; המפריע או עשוי להפריע; לאדם המצוי בקרבת מקום או לעוברים ושבים. החוק איננו מגדיר מהו רעש חזק או בלתי סביר, אך הוא קבע שהשר הממונה על ביצוע החוק, "רשאי" לקבוע בתקנות מהו רעש חזק או בלתי סביר (סעיף 5לחוק). השר התקין את התקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), התש"ן 1990(להלן: התקנות). כפי ששמן מעיד עליהן, התקנות מתייחסות רק לרעש בלתי סביר - ולא לרעש חזק. התביעה רשאית להוכיח, כי פלוני הנאשם, גרם לרעש חזק או בלתי סביר, גם בלי להסתמך על התקנות, ובלבד שתוכיח בכל דרך הוכחה מקובלת, לרבות חושיו של אדם, כי הרעש היה חזק או בלתי סביר בנסיבות העניין ושהוא הפריע או עשוי היה להפריע, כאמור. התביעה רשאית לבחור בדרך הוכחה המסתמכת על התקנות. אזי יהא עליה להוכיח את ביצוע המדידות ותוצאותיהן כמפורט בהן, אך היא פטורה מלהוכיח כי הרעש הפריע או עשוי היה להפריע , שכן סעיף 10(1) לחוק קובע חזקה, לפיה מפגע שנקבע כחזק או כבלתי סביר בתקנות, "חזקה שהוא עשוי לגרום הפרעה לאדם המצוי בקרבת מקום, כל עוד לא הוכח היפוכו." ראה ע"א 151/84 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' פ' פרשט ואח’, פ"ד ל"ט (3) 1; וכן בג"צ 295/65 הלל אופנהיימר ואח' נ' שר הפנים, פ"ד כ (1) . 309התביעה, במקרה שלפנינו, בחרה להסתמך על התקנות. הקשר של המערערים לעבירה הנטענת .4המערערים טוענים, כפי שטענו גם בבימ"ש קמא, כי לא הוכח כלל הקשר שלהם לגרימת הרעש, ובמלים אחרות: לא הוכח הנטען בכתב האישום, כי המערערים "גרמו למטרדי הרעש" המפורטים. אכן, כתב האישום לוקה בחסר, שכן בתיאור עובדותיו, אין מילה וחצי מילה, על הקשר שבין המערערים לבין מטרדי הרעש הנטענים. לא נטען, למשל, כי המערערת, המתוארת בכותרת כעמותה, היא הבעלים או המחזיקה או המנהלת או המפעילה של ביה"ח, וכן לא נאמר דבר לגבי המערער. כתב האישום פגום וחסר. .5ב"כ המשיבה הפנתה אותנו לכותרת כתב האישום, שבו צויין ליד שמו של המערער, וכן כי הוא מנהל ביה"ח. לדעתה, "די בכך שצויין שהוא מנהל ביה"ח ושפנו אליו במהלך הטיפול במטרדי רעש ולא הוצגה כל טענה או ראיה כלשהי הסותרת את הגדרתו." לעניין המערערת, היא מפנה ל"אווירה" ששררה בבימ"ש קמא, שהביאה לכך שכולם התייחסו לכך שהמערערת וביה"ח חד המה. .6בימ"ש קמא אמץ למעשה טענה זו, בהכרעת-הדין, בהסתמכות על סעיף 14לחוק, שכותרתו: "גרם מעשה", ובקביעות הבאות: "נאשמת 1בעלת בית החולים לניאדו הינה עמותה רשומה כדין, עמותה שהינה אישיות משפטית. מר לידר הינו מנהל נאשמת 1, ובתוקף תפקידו זה הינו בעל השליטה והמקום בבית החולים. נאשמים 1ו- 2לא הביאו ראיה, ולו כלשהי לפיה נקטו הם באמצעים סבירים למניעת הרעש... ולא סתרו את החזקה הקבועה בחוק. מה עוד שהוכח ע"י התביעה כי הנאשמים הם שגרמו למטרדי רעש..." .7בכך טעה לדעתי, בימ"ש קמא וגם גישתה של התביעה מוטעית. לא הובאה כל ראיה לקביעתו של בימ"ש קמא, כי המערערת היא "בעלת בית החולים". העובדה שהיא נושאת שם זהה אינה ראיה, שהרי יכלה למכור או להעביר את תפעולו של ביה"ח לאחרים. גם אילו הוכח שהיא הבעלים של ביה"ח, אין בכך ראיה שהיא "גרמה" לרעש, כנטען באישום. הרי הבעלים יכול היה, כאמור, להחכיר, להשכיר או להעביר בדרך אחרת את ניהולו או הפעלתו של ביה"ח לאחר - ואזי אינה אחראית "לגרימת" הרעש, בהיעדר אחריות בחוק לבעלים, בתור שכזה (כמו, למשל, בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965). .8כמו כן לא הובאה כל ראיה להיותו של המערער מנהל ביה"ח. בהערת אגב יצויין, כי לא נאמר בכתב האישום שהמערער אחראי לביצוע העבירה מכוח "אחריות נושא משרה בתאגיד" (הכוונה לפי סעיף 11ג לחוק). אלא נטען שהוא "גרם" לרעש, היינו: הוא מבצע ישיר של העבירה. להבחנה זו חשיבות משפטית רבה בתחומים שונים (למשל: בהגנות המיוחדות העומדות לנושא משרה בתאגיד וכן בענישה, אם עבירה של נושא משרה בתאגיד היא עבירה של אחריות קפידה), ומוטב שהתביעה תקפיד לנסח את כתב האישום כיאות. מכל מקום, העובדה, שעירית נתניה סבורה, כי המערער הוא מנהל ביה"ח, וכך כינתה אותו במכתב ששלחה לו, טרם הגשת האישום (מוצג ב') - איננה ראיה. נראה שהתביעה נתפסה לטעות, שהרי, אפילו נטען בכתב האישום, כי המערער הוא מנהל ביה"ח, אין די בכך. התביעה שכחה פרט משני קטן: עליה להוכיח כל עובדה שהנאשם לא הודה בה. כל עוד לא הובאה שום ראיה לכאורה, ממילא אין הנאשם צריך לסתור מאומה. .9כך נראה לי שבימ"ש קמא נתפס לטעות דומה, בהסתמכו, על החזקה הקבועה בסעיף 14לחוק ועל כך שהמערערים לא הביאו ראיות לסתור אותה. לחזקה זו, לפיה "רואים אדם כאילו גרם לאותו מעשה... והוא לא נקט כל האמצעים הסבירים למניעתו" - נפקות, רק כאשר המעשה נגרם "במקום הנתון לשליטתו או לפיקוחו או על ידי אדם הנתון לשליטתו או לפיקוחו." בהיעדר כל ראיה, כפי שהסברתי לעיל, לפיה נמצא מקור הרעש בשליטתם או בפיקוחם של המערערים, או נגרם ע"י אנשים הנתונים לשליטתם או לפיקוחם, ממילא - אין כל נפקות לחזקה שבסעיף 14לחוק. לא הובאה גם שום ראיה, למעורבותו הישירה של המערער, בגרימת הרעש. מיקום הדירה בה נמדד הרעש .10בכתב האישום נאמר, כזכור, כי מטרדי הרעש היו בלתי סבירים ומפלס הרעש עלה על המותר בתקנות. זו מסקנה משפטית - וכתב האישום חסר גם במובן זה, שאינו מציין את העובדות: מיקום, משך זמן הרעש, מידתו - שמכוחן ניתן להגיע למסקנה המשפטית. מכל מקום, ההגדרה של רעש בלתי סביר עפ"י התקנות, אינה אחידה, אלא מותנית בגורמים משתנים שונים: משך הזמן הכולל של הרעש; חלק היממה: יום או לילה; איזור מיקומו של המבנה בו נמדד הרעש; מפלס הרעש. בימ"ש קמא קיבל את עמדת התביעה, לפיה מיקום דירת המגורים בה נמדד הרעש, הוא "מבנה ב'", כהגדרתו בתקנות וכי משך הרעש עלה על 9שעות. המערערים סבורים, כי בקביעות הללו טעה בימ"ש קמא. .11נדון תחילה בסוגה ובמיקומה של הדירה בה נמדד הרעש. התקנות מגדירות "מבנה ב'" כ"בנין באזור מגורים בהתאם לתכנית לפי חוק התכנון והבניה". התביעה הגישה כראיה, תעודת עובד ציבור, של עובדת אגף רישוי ופיקוח, מינהל ההנדסה, בעירית נתניה (מוצג ג'), שבה נאמר, כי: "מגרש 403שבנדון נכלל בתחום תכנית... אשר פורסמה למתן תוקף... וייעודו מגורים בלבד." (ההדגשות שלי - ז' ה'). לטענת המערערים, כי ההגדרה של מבנה ב' בתקנות מתייחסת לאיזור מגורים, ולא למגרש נקודתי למגורים, משיבה ב"כ המדינה כי בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965(להלן: חוק התכנון והבניה), אין הגדרה ל"איזור", לכן הביאה התביעה ראיה על ייעודו של המגרש עליו בנויה הדירה. .12אני סבור שהמערערים צודקים בנימוק ערעור זה, ותשובת המשיבה אינה מתקבלת על דעתי. אכן, אין בחוק התכנון והבניה הגדרה משפטית טכנית - לצרכי אותו חוק - של "אזור", אך החוק האמור מכיר גם מכיר ומשתמש במונח אזור. למשל: בסעיף 49(2), לענין תוכנית מיתאר ארצית: "איזורי תעשיה"; בסעיף 57(3) לענין תוכנית מתאר מחוזית: "איזורי תעשיה לסוגיה השונים"; בסעיף 61(3) לענין תוכנית מתאר מקומית: "... ייחוד איזורים למגורים, לתעשיה ולמסחר." ברור לחלוטין, כי המחוקק מבחין בין "מגרש" נקודתי, לביו "אזור" (או מונח דומה: "שטחים") וחזקה שגם מחוקק המשנה ידע להבחין בין "בנין המיועד למגורים", לבין בנין הנמצא באזור מגורים. גם באזורים מעורבים קיימים בנייני מגורים, וההגדרה של "מבנה ג'" תוכיח. למעשה, פוגעת התביעה בהגדרה של מבנה ב', שלא מדעת, ומצרה אותה, שלא לצורך, רק בשל נוחיות ראייתית רגעית בתיק זה; שהרי לפי טענתה, רק מבנה מגורים הבנוי על מגרש המיועד למגורים, ייחשב ל"מבנה ב'"; בעוד שאני סבור, שההגדרה חלה, גם כאשר מפלס הרעש יימדד בבנין שאינו למגורים, כמו: מרפאה, גן ילדים, בית ספר, בית כנסת, וכד' בניינים המצויים באזורי מגורים. .13כאשר אין בחוק הגדרה משפטית - טכנית למונח כלשהו, נזקקים לפירושו הלשוני, או המילולי, או המילוני או המקובל בלשון בני אדם, הכל עפ"י תכלית החיקוק ומטרתו. "אזור" בלשון בני אדם, הוא יותר ממגרש נקודתי, ותואם לפירושו המילוני: "חלק מיוחד... בארץ בעיר וכו'" (א' אבן שושן, המילון העברי, הוצ' קרית ספר). או, "חלק של עיר, מדינה..." (י' כנעני, אוצר הלשון העברית לתקופותיה השונות). פירוש זה תואם ומתיישב הן עם חוק התכנון והבניה והן עם התקנות (כפי שהבהרתי בסעיף 12לעיל). המסקנה היא,כי המדינה לא עמדה בנטל המוטל עליה, להוכיח,כי הדירה שבה נמדד הרעש, מצויה באיזור מגורים לפי חוק התכנון והבניה, ולפיכך לא הוכח שהיא "מבנה ב'". אגב, בתקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), התשנ"ג- 1992, מצויה הגדרה של "אזור מגורים": "אזור, שנקבע אזור מגורים בתוכנית בנין עיר... וכן אזור המשמש כאזור מגורים למעשה." גם מניסוחה של הגדרה זו, ברור שהכוונה איננה למגרש נקודתי, אלא לשטח נרחב יותר, וברור לחלוטין ש"אזור" איננו זהה ל"מגרש". .14משלא הוכיחה התביעה, כי הדירה שבה נמדד הרעש היא "מבנה ב'", ממילא לא היה להסתמך על טבלת מפלסי הרעש שבתוספת לתקנות - לפי "מבנה ב'". בטיעונה לפנינו התמידה באת כוח המשיבה בהגנה על עמדת התביעה ועל קביעת בית משפט קמא, בדבר "מבנה ב'" - ולא נתבקשנו להחליט כל החלטה חילופית. לפיכף ומשום שאין אנו ערכאה דיונית - אינני מוצא לנכון לדון בשאלה אם מדובר ב"במבנה ג'", למשל, או אחר, ואם הוכח מפלס הרעש האסור, בהנחה שמדובר במבנה ג' או אחר. שאלות בצריך עיון .15עדיין לא דנתי - ולא אדון - בשתי שאלות נוספות, העולות מן הערעור. האחת - אם הוכח כראוי מפלס הרעש שנגרם, לטענת התביעה, ע"י מערכות הקירור והמיזוג של בית החולים; שכן, אין מחלוקת, שמפלסי הרעש שנמדדו הם של "הרעש המצטבר", היינו: "רעש המקור כולל רעש הרקע", משום שרעש הרקע לא בודד, ואיננו יודעים מהו "מפלס הרעש שווה הערך, בהתחשב בתרומת רעש הרקע", שהוא הוא מפלס הרעש הנכון לצורך קביעתו כבלתי סביר לפי התקנות. השניה - מאחר והמדידות נמשכו שעה וחמש דקות בלבד, שאלה היא אם היו די ראיות לפני בית משפט קמא, כדי לבסס את ההרשעה על מפלס רעש בלתי סביר, הנקבע בתקנות לרעש הנמשך 9שעות ומעלה. האישום לפי חוק העזר .16המערערים הואשמו והורשעו גם בעבירה לפי חוק העזר הנזכר בפתיח של חוות דעתי אין בהכרעת-הדין כל התייחסות ודיון בעבירה זו - ולא ראוי שאנו נעשה זאת במקום הערכאה הדיונית. הערה בשולי פסק-הדין בשולי פסק-הדין, אני מבקש להסב את תשומת לבה של התביעה, כי בסעיף 9ב לחוק הוענקו למפקחים שנתמנו "לענין ביצוע החוק", סמכויות רבות, לרבות הסמכות להיכנס לכל מקום שאינו מגורים (ועל פי צו בית משפט גם למקום מגורים) (לכן לא היתה מניעה להיכנס לתחום בית החולים); סמכויות חקירה של קצין משטרה (לכן לא היתה מניעה לחקור ולגבות הודעות מן המערערים או מכל אדם אחר) וסמכויות שוטר לצווי חיפוש. על התביעה להעזר במפקחים ולבצע בדיקות וחקירות ראויות לצרכי הכנת כתבי אישום, ולא להסתפק בפעולה אנמית אחת, של מדידה טכנית, "בראש קטן". כאמור לעיל, דעתי היא שיש לזכות את המערערים, מהסיבות המפורטות בחוות-דעתי דלעיל. השופטת ד' ברלינר: אני מסכימה לאמור בפסק-דינו של חברי הש' המר. יחד עם זאת, אני מוצאת לנכון להעיר את ההערה הבאה: אכן, המדינה לא עמדה בנטל המוטל עליה באשר להוכחת הקשר בין המערערים שבפנינו לבין מטרדי הרעש, ואף לא באשר למדידת הרעש, הכל כאמור בפסק-דינו של כב' השופט המר. עדיין, מעיון בתיק עולה כי ביה"ח לניאדו, יהיו העומדים מאחוריו והמפעילים אותו אשר יהיו, גורם בדרך הפעלתו לסבל ואי נוחות למי שמצוי בסביבתו. מטעמים של טובת הציבור, ויחסי שכנות טובה מן הראוי היה כי מוסד כמו בית חולים, אשר מעצם ברייתו נועד לשרת את הציבור ולהקל על סבלו, ידאג לכך שבדרך לביצוע מטרה טובה זו - לא יפגע באחרים אשר אינם מאושפזים בו. בטוחני, כי המערערים שבפנינו, אפילו אם אינם הנאשמים "הנכונים" ידעו להעביר את הדברים לכתובת הנכונה. השופט א' בייזר: אני מסכים. לפיכך הוסכם, כאמור בחוות דעתו של כב' השופט ז' המר, לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בית משפט קמא ולזכות את המערערים.מטרד רעש