חולשה קלה באצבעות

חולשה קלה באצבעות
א. התובע יליד 25.12.1954 (להלן: "התובע"), נפצע בתאונת דרכים שאונתה לו ביום 26.4.1996, עת נהג בקטנוע המבוטח כדין אצל הנתבעת. חבותה של הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקי התאונה הנדונה איננה שנויה במחלוקת, והדיון בתיק התמקד בשאלת גובה הנזק בלבד.
ב. התובע הובא לחדר המיון של ביה"ח איכילוב במצב קשה, ללא הכרה, מונשם, עם שברים בגולגולת ועצמות הפנים, קונטוזיה ריאתית, שבר ברגל שמאל ופצעים רבים.
ב-.T.C מוח אובחנה המטומה אפידורלית פריאטו-טמפורלית מימין, שברים רבים בעצמות הגולגולת, בארובה ובזיגומה מימין. בירך שמאל אובחן שבר עם תזוזה, וכן אובחנה קונטוזיה ריאתית משמאל.

ביום התאונה בוצעו בתובע בדחיפות ניתוחים בראשו, לרבות קיבוע חיצוני של השבר בירך שמאל. התובע אושפז במחלקת טיפול נמרץ של ביה"ח איכילוב כשהוא מונשם ומחוסר הכרה במשך כשבוע. בנוסף אובחנו אצל התובע שברים בגופי החוליות הצוואריות 2C+ 5C + 7C, ואלה קובעו בצווארון. בהדרגה חזר התובע להכרה, טופל באנטיביוטיקה ובאמצעות פיזיותרפיה, ולפי המלצת אורטופד נמנע מלדרוך על רגל שמאל והלך בעזרת קביים.

ג. בתאריך 2.5.96 הועבר התובע ממחלקת טיפול נמרץ למחלקה הכירורגית, שם אושפז עד תאריך 12.5.96, מועד בו הועבר למחלקה הנוירוכירורגית בה אושפז עד 3.6.96, ואזי הועבר לצורך שיקום לבית לוינשטיין.

התובע טופל בבית לוינשטיין על ידי צוות רב-מקצועי והגיע למצב של עצמאות תפקודית מלאה בכל פעולות היום-יום. צויין שקיימת אצל התובע מגבלה בטווח התנועה בברך שמאל, כאבים בברך זו ובקרסול, לאחר הליכה של 100 מטר, הוא זקוק למנוחה, עצמאי בהליכה במדרגות, אך קיימת מוגבלות בשלב הירידה, בגלל הגבלת תנועה בברך שמאל.

אובחנה אצל התובע הפרעה בינונית בזיכרון. צויין שאין הפרעה קוגניטיבית במידת חומרה המפריעה לחיי יום יום. התובע שוחרר לביתו עם המלצה להמשך פיזיותרפיה, דגש על הליכה, שימוש במקל, המשך מעקב באורטופדיה של בית חולים איכילוב, והמשך טיפול תמיכתי-נפשי בקהילה בגלל הפרעה בתר-חבלתית. התובע שוחרר מבית לוינשטיין בתאריך 27.8.96. סה"כ ימי אשפוזו של התובע: 124 ימים.

ד. בית המשפט מינה מספר מומחים רפואיים לקביעת נכותו של התובע. בתחום האורטופדי קבע הרופא ד"ר אלי שרביט בחוות דעתו מיום 6.3.98 שהתובע סבל משברים בחוליות הצוואריות מס' 2, מס' 5, מס' 7, וכן משבר בעצם הבריח ללא הפרעות תפקודיות.
כותב ד"ר א. שרביט שמבחינה אורטופדית לא נותר אצל התובע ליקוי תפקודי רציני, פרט לכאבים בברך שמאל.
לענין שבר בעצם הבריח דרגת נכותו של התובע היא אפס אחוז. השברים בחוליות עמוד השדרה הצווארי מזכות בנכות של 5% על כל אחת משלוש החוליות השבורות. התארכות הגפה התחתונה השמאלית מזכה באפס אחוזי נכות. בגין הצלקות נכותו של התובע היא בשיעור של 10%, וגם בגין מצב הברך השמאלית הנכות היא בשיעור של 10%, כך שהנכות האורטופדית של התובע מסתכמת ב30.54%- לצמיתות.

ה. המומחית הרפואית בתחום הנוירולוגי, הד"ר בלה גרוס, אשר בדקה את התובע, ציינה בחוות דעתה, מיום 26.3.98, שפציעתו של התובע היתה רב מערכתית וכללה פגיעה קשה במוח עם דימום אפידורלי באיזור פריאטו-טמפורלי מימין, שבר ברגל שמאל, וחבלה קשה בריאות.
הד"ר ב. גרוס איבחנה אצל התובע חולשה קלה מאד באצבעות יד שמאל, וחוסר זריזות ביד שמאל, משנית לשרידים של החבלה במוח, והניתוח באיזור הפריאטו-טמפורלי מימין. הד"ר ב. גרוס מציינת שידו הדומיננטית של התובע היא יד שמאל, ולכן, יש לקבוע את סעיפי הנכות כשהם מותאמים ליד ימין.

מציינת הרופאה שהפגיעה ברגל השמאלית בולטת בעיקר עקב הממצאים האורטופדיים, ולכן מתייחסת היא לפגיעה של התובע במחצית הגוף השמאלית רק לגבי יד שמאל, ומשום כך קובעת המומחית רק את מחצית דרגת הנכות המגיעה בגין סעיף 29 (1) (א) (I), כך שבמקום 30% שמופיעים בסעיף זה בגין המיפלגיה מימין, קבעה הרופאה 15% נכות בלבד (שכן היא התייחסה רק לפגיעה ביד שמאל, שהיא אצל התובע היד הדומיננטית).

בגין דפקט באזור פריאטו-טמפורלי מימין עקב הניתוח (בגודל 5X5 ס"מ), לרבות חוסר עצם קטן, ותחושת כאב באזור, קבעה המומחית נכות בשיעור של 5%.
הד"ר ב. גרוס סברה שעקב התלונות על הפרעות באישיות, בהתנהגות, בזכרון, ובריכוז, שבחלקן היו לפני התאונה וחלקן החריפו אחרי התאונה עקב הפגיעה במוח, יש מקום למנות מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה שיקבע האם התאונה גרמה למצב הנפשי או החמירה את מצבו הנפשי הנוכחי של התובע. כמו כן המליצה למנות מומחה בתחום א.א.ג.

ו. המומחה הרפואי מטעם בית המשפט בתחום א.א.ג. הפרופ' ל. פודושין, קבע בחוות דעתו, מיום 5.8.98, שבבדיקות השמיעה שבוצעו לתובע נמצא ליקוי שמיעה תחושתי עצבי בשתי האוזניים, חמור יותר באוזן שמאל. ליקוי השמיעה מעיד על פגיעה בחלק הקוכליארי, באוזן הפנימית.

מן התיאור שנתן התובע ביחס לעבודותיו לפני התאונה, יכולה היתה, לדעת המומחה, רק עבודתו כמסגר במשך חמש שנים להיות כרוכה בחשיפה לרעש, אולם התובע שלל חשיפה לרעש בעבודה זו.
מציין המומחה הרפואי שהיות ועקומת השמיעה שהתקבלה בבדיקות השמיעה היא קשה ואינה מתאימה לתוצאה של חשיפה לרעש במשך חמש שנים בלבד, נותרה הסיבה השניה כסיבה שגרמה לפגיעה באוזן הפנימית, דהיינו, חבלת ראש. מסביר המומחה שחבלות ראש קשות עלולות לגרום לזעזוע של המבוך באוזן הפנימית והתוצאה היא ליקוי שמיעה.
חוסר הסימטריה בעקומת השמיעה בין שתי האוזניים מחזקת את דעתו של המומחה שהסיבה לליקוי השמיעה היא חבלת הראש כפי שארעה לתובע.

פרופ' ל. פודושין קובע קשר בין הפגיעה באוזן הפנימית לבין התאונה הנדונה ומציין שהנכות המגיעה בגין ליקוי השמיעה היא בשיעור של אפס אחוז. בנוסף התלונן התובע על טנטון, ולפי תיאור אופיו של הטנטון, עוצמתו ושכיחותו, הסיק המומחה שמדובר בטנטון תמידי. הואיל והתובע טען שהוא חש בטנטון עוד בזמן האשפוז, סבר המומחה שהטנטון הוא תוצאה או של החמרה של ליקוי שמיעה שהיה קיים קודם לתאונה, מחמת חשיפה לרעש, או תוצאה ישירה של החבלה בראש. הטנטון נגרם מאותה פתו-פיזיולוגיה שגרמה לליקוי השמיעה, ולדעת המומחה יש קשר בין הטנטון התמידי לבין התאונה הנדונה (כפי שהסביר את הקשר הסיבתי בין התאונה לבין ליקוי השמיעה), והנכות המגיעה בגין הטנטון התמידי היא בשיעור של 10%.

באשר לטענת התובע בדבר אובדן חוש ריח ופגיעה בחוש הטעם, קבע המומחה, פרופ' ל. פודושין, שהוא לא שוכנע כי מדובר בפגיעה בחוש הריח והטעם, ואם קיים פגם חלקי יכול אומנם להיות שהוא קשור לחבלה בראש, אך אין להוציא מחשבון שהדבר נגרם בעבר בשנת 1993 כתוצאה מחבלה באף שגרמה לשבר בעצמות האף. מכל מקום הנכות בגין אובדן חלקי של חוש הריח היא בשיעור של אפס אחוז, ולכן, סבר המומחה שגם אין טעם לדון בשאלה מה הסיבה לכך. הרופא שבדק את חוש הריח אצל התובע המליץ על התקנת גלאי עשן וגז בביתו, אך המומחה הוסיף שהואיל ואין בטחון מה הסיבה שגרמה לפגיעה החלקית בחוש הריח, הרי על בית המשפט להחליט על חשבון מי תותקן מערכת זו.

ז. בית המשפט מינה את הפרופ' א. בנטל כמומחה רפואי מטעם ביהמ"ש, כדי לבדוק האם נשארה אצל התובע נכות צמיתה בתחום הפסיכיאטרי.

בחוות דעתו מיום 6.10.98 פירט הפרופ' א. בנטל תופעות שהיו קיימות אצל התובע לפני התאונה הנדונה, כגון, קשיים מילדותו בתחום הלימודים, קשיים רגשיים, זכרונות קשים בתחום המשפחה, קשיי תפקוד בצבא, בעיות כגון אסטמה, גימגום וכאבי גב, ויכולת אינטלקטואלית נמוכה.

יחד עם זאת, קובע הפרופ' א. בנטל שיש לקחת בחשבון שהתובע נפגע בתאונה הנדונה פגיעה רב מערכתית קשה, כולל פגיעה מוחית, שהסתמנה בשברים קוויים בגולגולת, דימום אפידורלי שהצריך פינוי מיידי, חוסר הכרה ממושך של שבוע ימים, אמנזיה רטרו-ואנטרוגרדית קשה, ותהליך שיקומי ארוך ומסורבל, וכן נמצאו ליקויים נוירולוגיים אורגניים, ולכן, לדעת פרופ' א. בנטל, הליקויים הקוגניטיביים עליהם מתלונן התובע, ושתוארו בבדיקות הפסיכולוגיות, הינם תוצאה של פגיעות אלה.

מסביר פרופ' א. בנטל שהתובע פיתח תגובה נפשית דכאונית עם חרדות ופחדים והפרעות התנהגותיות המסתמנות בתוקפנות מילולית וכפייתיות יתר, שלא טופלו על ידי פסיכיאטר, לאחר שהוחלט שאין המדובר בחרדה בתר-חבלתית, ולכן אין מקום לטיפול פסיכיאטרי. פרופ' בנטל מציין שגישה זו תמוהה בעיניו ואולם, במועד בדיקתו (למעלה משלוש שנים לאחר התאונה), אין לצפות לשיפור משמעותי במצבו של התובע אם יינתן לו טיפול פסיכיאטרי, ולדעת המומחה מצבו של התובע עבר קיבוע נפשי מסויים, שיתכן ויפחת במידת מה רק עם תום ההליכים המשפטיים.

לדעת פרופ' א. בנטל, קיים אצל התובע מרכיב של הגזמה שיש לייחס למבנה אישיותו הבסיסית ומגבלותיו האינטלקטואליות, אך יחד עם זאת אין בהם כדי לשלול את חומרת הפגיעות ותוצאותיהן. על יסוד כל אלה הגיע פרופ' א. בנטל למסקנה שנכותו הנפשית הצמיתה של התובע היא בשיעור של 20%.

ח. המומחה הרפואי בתחום האורולוגיה, הד"ר יחזקאל שוטלנד, כותב בחוות דעתו (ת13/), מיום 7.1.99, שהתובע נפגע קשה בתאונת דרכים לפני כשנתיים ומחצה בגולגולת ובעמוד השדרה. מאז התאונה קיימות אצל התובע הפרעות במתן שתן על רקע שלפוחית שתן נוירוגנית בלתי הפיכה, ובנוסף העדר תפקוד מיני מלא ובלתי הפיך על רקע פגיעה בגולגולת ובעמוד השדרה. לפיכך, קבע הד"ר שוטלנד לתובע נכות צמיתה בשיעור של 20% (מותאם), בגין מערכת השתן, ו30%- (מותאם) בגין הפגיעה בתפקוד המיני.

המומחים גם השיבו על שאלות הבהרה שנשלחו אליהם.

ט. בנוסף ניתנה לבית המשפט חוות דעתה של המומחית הרפואית בתחום השיקומי, הד"ר א. פרבר, מיום 10.5.99 (מ1/). הד"ר א. פרבר קבעה שהתובע סבל בתאונת הדרכים הנדונה מפגיעת ראש עם דימום תוך גולגלתי, שברים בעצמות הפנים, בחוליות הצוואר, וברגל שמאל, כשהוא סובל כיום ממגבלה משמעותית בברך השמאלית עם קשיים בהליכה, נשארה פגיעה קוגניטיבית-נפשית עקב חבלת ראש עם קשיים בזיכרון ובריכוז, מצב רוח דכאוני, וירידה בשמיעה, שבגללם מתקשה התובע לחזור לתפקוד תקין.

הד"ר א. פרבר ציינה שהתובע זקוק להמשך טיפול שיקומי במסגרת היחידה הנוירופסיכולוגית, לשיפור תיפקוד קוגניטיבי ונפשי, טיפול תרופתי, מעקב נוירוכירורגי ואורטופדי פעם בחצי שנה, וטיפול פיזיותרפי להפחתת כאבים, שמירת טווח תנועה וחיזוק שרירים בברך - כ5- טיפולים, פעמיים בשנה.
המומחית קבעה שאין צורך בהחלפת דיור. לענין תחבורה ציינה שהתובע מתקשה בנסיעה בתחבורה הציבורית, אך יוכל לנהוג רק לאחר אישור של המכון לבטיחות בדרכים, רצוי עם מנגנון נהיגה אוטומטי.

לענין עזרת הזולת קבעה המומחית שהתובע עצמאי בכל הפעולות החיוניות היומיומיות, אינו זקוק לעזרה בטיפול אישי, אך זקוק לעזרה בעבודות משק הבית כנקיון הדירה וקניות. המומחית הוסיפה וציינה שאין התובע יכול לחזור לעבודתו כמסגר, הוא מוגבל בעבודה הדורשת מאמץ גופני, הליכה ועמידה ממושכת. רצוי מאד, כך קבעה הרופאה, להפנות את התובע לתהליך אבחון והכשרה מקצועית כדי שיוכל לרכוש מקצוע או למצוא תעסוקה המתאימה לכישוריו.

גם הד"ר א. פרבר השיבה על שאלות הבהרה מטעם שני הצדדים.

י. מטעם התובע העידו מר אדוארד ממנקו, שהחל לעבוד בחברת אלון מתכת בע"מ ביום 1.3.91, ואשר עבד באותו מפעל כמסגר-רתך, ביחד עם התובע. עד זה הגיש את תלושי שכרו לחודשים מאי, יוני , יולי, אוגוסט 2000 (עמ' 15-20 לפרוט'). כמו כן העיד מר אלכסנדר יצחקוב, שהחל לעבוד בחברת אלון מתכת בע"מ באוקטובר 1991, בתפקיד מסגר-רתך, כשהתובע ביצע אותה עבודה שביצע העד באותו מפעל, וכן הוגשו תלושי שכרו של העד לתקופה אפריל עד יולי 2000 (עמ' 20 עד עמ' 23 לפרוט').

עוד העיד מר דוד וילדורף שעובד במפעל אלון מתכת בע"מ מאז שנת 1978, ואשר שימש כמנהל העבודה של התובע ושני העדים הקודמים (עמ' 23 עד עמ' 25 לפרוט'). מר וילדורף ציין שהתובע היה דייקן בעבודה, וביצע את העבודה היטב מבלי שהיו טענות נגדו.

התובע עצמו החל להעיד ביום 17.9.00, מעמ' 25 עד עמ' 26 לפרוט', ואזי נקבע שיוגש תצהיר עדות ראשית מטעמו שאכן הוגש, מוצג ת11/ (5 עמודים, לרבות מסמכים), והתובע נחקר אודותיו בישיבת בית המשפט מיום 5.10.00, בחקירה נגדית. (עמ' 34-47 לפרוט').

י"א. בטרם הוגש תצהיר התובע, העידה בישיבת 5.10.00, הגב' אורה ביטון (עמ' 30-32 לפרוט'), והוגש תצהיר עדותה הראשית (ת3/). מן האמור בתצהירה עולה שהיא בת דודתו של התובע, ועובדת מזה שנים כעוזרת משק בית. העדה ציינה שהיא משתכרת בארבעה מן הבתים בהם היא עובדת 35 ש"ח לשעה בצירוף הוצאות נסיעה, ובשני בתים אחרים היא מקבלת 100 ש"ח עבור עבודה של שעתיים וחצי עד שלוש שעות, זאת בנוסף לכך שמדווחים על העסקתה לביטוח הלאומי, וכן היא מקבלת מכל מעסיק דמי הבראה יחסיים.

העידה הגב' נירה גרין, מנהלת סניף מט"ב בחיפה, לגבי עלות טיפול סיעודי וניהול משק בית (עמ' 49-54 לפרוט'), ולאחריה העיד המומחה הרפואי מטעם בית המשפט בתחום האורולוגי, הד"ר יחזקאל שוטלנד (עמ' 55 לפרוט' עד עמ' 87 לפרוט').

בנוסף העיד מטעם התובע שמאי הרכב מר אפרים מוהר, שנתן את חוות דעתו, ת18/, מיום 8.8.00, בכל הנוגע לעלות רכישה ואחזקה של מכונית חדשה, ובמקביל אומדן הוצאות נסיעה במונית. (עמ' 88-93 לפרוט').

י"ב. המומחית הרפואית מטעם בית המשפט בתחום השיקומי, ד"ר אילנה פרבר, העידה אף היא, (עמ' 93-105 לפרוט').

מטעם הנתבעת העידה בבית המשפט הד"ר נאווה בלומן, רופאה מומחית לרפואה פיזיקלית ושיקום, במחלקה לשיקום נוירולוגי בבית החולים שיבא, אחראית על המחלקה הנוירו-אורולוגית במרכז לשיקום, שתפקידה לבצע בדיקות אורודינמיות, ובין היתר גם בדקה את התובע בדיקה אורודינמית, נ3/ (עמ' 106 סיפא עד עמ' 113 לפרוט').

העיד גם מטעם הנתבעת מר צבי נתן, שהינו מנכ"ל חברה לשירותי סיעוד שהגיש את חוות הדעת, נ11/, בנושא עלות עזרה, השגחה וטיפול (עדותו מעמ' 113 עד עמ' 115 לפרוט').

מטעם הנתבעת העיד גם החוקר רונן סאלם, (עמ' 115 עד עמ' 119 לפרוט'), וכן הוגשו דוחו"ת מעקבים ותצפיות, נ12/ עד נ19/.

בישיבה נוספת של בית המשפט, הוגשו מוצגים שונים נוספים מטעמם של שני הצדדים. סיכומיהם של באי כח שני הצדדים הוגשו בכתב.

י"ג. ב"כ התובע מסכם את כל אחוזי הנכות הרפואית כפי שנקבעו לתובע על ידי המומחים הרפואיים שנתמנו על ידי ביהמ"ש ומגיע למסקנה שנכותו הרפואית המשוקללת של התובע היא בשיעור של 77.4% לצמיתות, ומבקש לאמץ קביעות אלה.

עמדת ב"כ התובע היא שכל הנכויות, פרט אולי לצלקות שקבע ד"ר א. שרביט, הינן נכויות תפקודיות שמשפיעות על כושר העבודה והתפקוד הכללי, ולמעשה, אין משמעות לשיקלול שיעורי הנכויות הואיל ומבחינה מעשית איבד התובע את מלוא כושר עבודתו.
מאז התאונה לא חזר התובע לעבודה, ולדעת ב"כ התובע גם אינו יכול לחזור למעגל העבודה.

ב"כ התובע מפנה לדברי המומחית השיקומית ד"ר א. פרבר בחוות דעתה (מ1/), דהיינו, שהתובע אינו יכול לחזור לעבודתו כמסגר, מוגבל בעבודה פיזית הדורשת מאמץ גופני, הליכה ועמידה ממושכת. במסמך מ5/, בתשובה מס' 1 לשאלות ההבהרה (מ4/), השיבה ד"ר א. פרבר, שהתובע אינו יכול לחזור לעבודה כמסגר בגלל השילוב של פגיעה ברגל שמאל, בחוליות הצוואר, ופגיעת הראש.
כמו כן המליצה ד"ר א. פרבר להפנות את התובע לאבחון והכשרה מקצועית כדי שיוכל לרכוש ולמצוא תעסוקה המתאימה למגבלותיו.

התובע, לדעת ד"ר א. פרבר, בעמ' 97 לפרוט', לא יכול למצוא את דרכו בכוחות עצמו, ומישהו אחר יצטרך להשקיע מאמץ כדי לעזור לו במציאת עבודה, בהסבה מקצועית ושילובו בתוך מסגרת. לדעת ב"כ התובע שרוי מרשו בחולשותיו ובמגבלותיו עקב מבנה אישיותי חלש, ובהתחשב בהשכלתו ובשוק עבודה תחרותי, אין לתובע סיכוי להשתלב בעבודה כלשהיא.

י"ד. שונה עמדת ב"כ הנתבעת. אתייחס לכל אחד מסוגי הנכות.

בתחום האורטופדי קבע הד"ר א. שרביט לתובע 30.54% נכות לצמיתות.

ב"כ הנתבעת איננו חולק על עצם דרגת הנכות הארטופדית, אך לדעתו לא נותר לתובע ליקוי תפקודי רציני, פרט לכאבים בברך שמאל, ולדעתו הפגיעה בחוליות הצוואריות איננה תפקודית כלל. התובע גם אינו זקוק למקל הליכה (תשובה מס' 2 לשאלות הבהרה ששלח ב"כ הנתבעת), והנכות האורטופדית אינה אמורה להפריע לתובע בעבודה אם יקבל טיפול תרופתי נגד הכאבים, או שילמד להסתגל לכאבים, כך שהתובע יוכל לחזור לעבודה כמסגר במגבלות קלות.

לדעת ב"כ הנתבעת הנכות התפקודית האורטופדית של התובע אינה עולה על 10%.

ט"ו. בתחום א.א.ג. טוען ב"כ הנתבעת שבולט חוסר אמינותו של התובע בתלונותיו אודות טנטון קבוע. התובע גרס שבגלל רעש האוטובוסים מצפצף לו באזניים, הדיבורים בפלאפון עושים לו "חור בראש" ואזי הצפצופים מתחזקים, וגם בלילה הוא סובל ויש לו טנטון (עדות התובע בעמ' 43 לפרוט').

טוען ב"כ הנתבעת, בעמ' 6 רישא לסיכומיו, שתיאור זה איננו אופייני לתופעת הטנטון המתאפיינת על ידי התגברות דווקא בזמן שהייה במקומות שקטים, ולא ברעש כמו זה של אוטובוסים. מדגיש ב"כ הנתבעת שטנטון זו תלונה סובייקטיבית. מכאן שיש חשיבות לשאלת האמינות. לדעת ב"כ הנתבעת עדות התובע איננה מהימנה ואיננה אמינה, כפי שהדבר מתבטא בכך שהתובע טען בפני ביהמ"ש ובפני המומחית השיקומית ד"ר א. פרבר שהוא נזקק למקל, ואילו המומחה האורטופד ד"ר א. שרביט קבע שהתובע אינו נזקק למקל.


ב"כ הנתבעת מעיר שהתובע טען בפני המומחה הנפשי פרופ' א. בנטל שהוא אינו חש שיווי משקל בזמן הליכה ונופל, וחש פחד בזמן נסיעה במכונית או אוטובוס, ואילו מדוחו"ת החקירה עולה שהתובע הולך מרחקים לא מבוטלים ברגל (עמ' 117 לפרוט'), ונוסע בתחבורה ציבורית. כשנשאל התובע כיצד מגיע למקומות שונים השיב: "באוטובוסים" (עמ' 41 לפרוט').

בנוסף מפנה ב"כ הנתבעת לדברי פרופ' א. בנטל בחוות דעתו שהתובע לא הזכיר בפניו את דבר נפקדותו ובריחתו מן הבסיס וניסה "לייפות" את עברו. פרופ' א. בנטל גם כתב שיש אצל התובע מרכיב של הגזמה.

ט"ז. שקלתי את טענות שני הצדדים, ולמרות כל המפורט בנימוקיו של ב"כ הנתבעת, אינני סבור שניתן לבטל את קביעתו של המומחה הרפואי בתחום א.א.ג. לפיה זכאי התובע לנכות צמיתה בגין קיומו של הטנטון התמידי.

נכון הוא שדברי התובע, בעמ' 43 לפרוט', בדבר הצפצוף באוזניים בגלל רעש האוטובוסים, וכן כאשר מדברים בסביבתו בפלאפון, אינם מאפיינים מצב של טנטון, אך יחד עם זאת, התובע גם טען בהמשך:
"גם בלילה אני סובל מזה יש לי טנטון".
את עיקר החשיבות בגיבוש המסקנה בכל הנוגע לטנטון רואה אני בהסבריו של מומחה א.א.ג. מטעם ביהמ"ש פרופ' ל. פודושין שקבע בחוות דעתו שקיים אצל התובע ליקוי שמיעה תחושתי עצבי בשתי האזניים (חמור יותר באוזן שמאל), וליקוי השמיעה מעיד על פגיעה בחלק הקוכליארי באוזן הפנימית. חבלות ראש קשות עלולות לגרום לזעזוע של המבוך באוזן הפנימית, ולהביא לליקוי שמיעה.
חוסר הסימטריה בעקומת השמיעה בין שתי האוזניים מחזק את הדיעה שהסיבה לליקוי היא חבלת הראש שארעה לתובע.

פרופ' ל. פודושין הוסיף וקבע, בעמ' 5 של חוות דעתו, שתיאור אופי הטנטון, עוצמתו, ושכיחותו, מביאים למסקנה שמדובר בטנטון תמידי.

טענת התובע שהוא חש בטנטון עוד בזמן אשפוזו, מחזקת את דעת המומחה שהטנטון הוא תוצאה או של החמרה של מצב שהיה קיים קודם לתאונה, מחמת חשיפה לרעש, או תוצאה ישירה של החבלה בראש. כמוסבר בעמ' 4 של חוות הדעת, הואיל ועקומת השמיעה שהתקבלה היא קשה, ואינה מתאימה לתוצאה של חשיפה לרעש במשך חמש שנים בלבד, נותרה הסיבה השניה, דהיינו, החבלה התאונתית, שגרמה לפגיעה באוזן הפנימית. הטנטון נגרם מאותה פתו-פיסיולוגיה שגרמה לליקוי השמיעה.

לכן, לדעת המומחה יש קשר בין הטנטון התמידי לבין התאונה הנדונה.

י"ז. המומחה הרפואי בתחום א.א.ג. פרופ' ל. פודושין, נשאל רבות בשאלות ההבהרה, מיום 21.10.98 שנשלחו אליו על ידי ב"כ הנתבעת, באשר לאמינות תלונותיו של התובע בענין הטנטון התמידי.

המומחה השיב שפגיעה באוזן הפנימית היא בלתי הפיכה. טנטון, ככל שקיים, נובע מאותה פתו-פיזיולוגיה שגורמת לליקוי שמיעה, וכשם שליקוי שמיעה אינו חולף, גם טנטון איננו חולף עם הזמן. המומחה ציין שהוא בדק את התובע שנתיים לאחר התאונה, ולפי תיאורו את הטנטון, אופיו, שכיחותו ועוצמתו, הסיק פרופ' ל. פודושין שמדובר בטנטון תמידי (תשובה מס' 2).

המומחה הוסיף וציין בתשובה מס' 3:

"מדברי הנבדק בדבר הטנטון הסקתי שהינו מתאר את המציאות ולכן התרשמתי שמדובר בטנטון תמידי".

לגבי השאלה מדוע לא התלונן התובע על טנטון בזמן האשפוז, מביע פרופ' פודושין דעתו שהואיל והתובע נפצע קשה וסבל מפגיעות מרובות וקשות כולל בראשו, יתכן ולא נתן דעתו לתופעת הטנטון בזמן האשפוז או שהדבר לא נרשם.
פרופ' ל. פודושין הוסיף וציין שהוא שואל וחוקר את הנבדק בנושא הטנטון. התובע ציין בפניו כי הרעשים מטרידים אותו מאד בלילות, או בהיותו במשך היום במקום שקט, וכן מצביע פרופ' פודושין על כך שבדף מס' 7 שבחוות דעת המומחה הנפשי, פרופ' א. בנטל, צויין מפורשות שאין המדובר בתופעה של "מלינגרינג", ולכן לא ניתן להסיק התחזות לגבי הטנטון.
יתר על כן, כותב פרופ' פודושין בתשובה מס' 13:
"אני על סמך שיחתי עם הנבדק לא התרשמתי שהינו מרמה".


בתשובה מס' 14, לב"כ הנתבעת, כשפרופ' פודושין נשאל האם לא יתכן שתלונתו של התובע, שהתאימה לטנטון, נלמדה ושוננה לקראת הבדיקה, ענה המומחה שהואיל והוא חוקר מכיוונים שונים לגבי התלונה על הטנטון נראה לו שקשה להתמיד בתשובות, גם אם הנבדק שינן את החומר קודם לבדיקה, מה עוד שמדובר בתובע הספציפי, על מגבלותיו, ולכן, סבור המומחה שמדובר בטנטון תמידי, והוא מוסיף שגם בחוות דעתה של המומחית הנוירולוגית ד"ר ב. גרוס, נרשם מפי התובע שהוא מתלונן על צפצופים באזניים.

אם לסכם את הדברים: עולה מהסבריו של מומחה א.א.ג. פרופ' ל. פודושין, שהוא נתן דעתו והיה ער לשאלה האם התלונה בדבר טנטון תמידי אמינה אם לאו. מהסבריו של המומחה עולה שהוא לא קיבל את הדברים שהובאו בפניו כמובנים מאליהם, אלא שהוא שאל וחקר מכיוונים שונים לגבי התלונה של טנטון, והתרשמותו היתה שהתובע איננו מוליך אותו שולל.

אינני רואה איפוא הצדקה שלא לקבל את מסקנתו וקביעתו של פרופ' ל. פודושין בנושא הטנטון התמידי.

י"ח. בתחום האורולוגי ניתנה, כמצויין כבר לעיל, חוות דעתו של הד"ר יחזקאל שוטלנד (ת13/), מיום 7.1.99, שבה קבע לתובע נכות בשיעור של 30% בגין העדר תפקוד מיני מלא, ונכות נוספת בשיעור של 20% בגין הפרעות במתן שתן על רקע שלפוחית שתן נוירוגנית בלתי הפיכה.

ב"כ הנתבעת מצביע בסיכומיו על כך שבעדותו של הד"ר י. שוטלנד בפני בית המשפט (עמ' 55-56 לפרוט'), ציין המומחה שבדרך כלל אין לפגיעה בתפקוד המיני השפעה על התפקוד היומי, וכדברי הרופא:
".... אפשר להכנס לתגובה לדכאון אבל סך הכל באופן כללי אין השפעה על התפקוד היום-יומי, תפקוד של עבודה בחברה..... בדרך כלל ברוב המקרים ההפרעה בזקפה לא משפיעה על התפקוד היום-יומי מבחינת הסתגלות חברתית ועבודה......".

מוסיף ב"כ הנתבעת שגם אילו נותרה לתובע נכות בתחום הנפשי בגלל הבעיה בתפקוד המיני, הרי נכות מסוג זה אמורה היתה למצוא את מקומה במסגרת הנכות שנקבעה על ידי המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפשי, ואין ליצור כפל נכויות.

לתובע נערכו שלוש בדיקות של זקפה לילית (מוצג נ6/), בתאריכים: 11.2.98, 7.6.98, 15.10.98.

לדעת ד"ר י. שוטלנד, בעמ' 80 לפרוט', הבדיקה מיום 11.2.98 איננה תקינה, ומכל מקום, הבודק ביקש בסיכום הבדיקה מיום 11.2.98 לערוך בדיקה חוזרת הואיל והיו שלוש הפסקות בזמן השינה.

באשר לבדיקה השניה מיום 7.6.98, צויין בסיכום הבדיקה שאין לראות הפרעה של ממש ביכולת הזיקפתית וד"ר י. שוטלנד אומר, בעמ' 80 לפרוט', שהבדיקה היא תקינה, כמעט טוב עד טוב.

הבדיקה השלישית מיום 15.10.98, פוענחה על ידי הד"ר י. שוטלנד עצמו, ובמהלכה היו רק שני מאורעות תקינים לאורך הזמן, מתוך סך כל המאורעות. שאר המאורעות היו קצרים ביותר, ולדעתו בסיכום, התרשים מעיד על הפרעה אורגנית.

טוען ב"כ הנתבעת, בעמ' 7 רישא לסיכומיו, שהפגיעה הנטענת בתפקוד המיני (אם בכלל קיימת) איננה יוצרת נכות תפקודית.

אבהיר שעיינתי בעדותו של המומחה הרפואי ד"ר י. שוטלנד, ובסיכומיו של ב"כ הנתבעת. מסקנתי היא שעל אף ההסתייגויות השונות שבדברי ב"כ הנתבעת, יש לקבל את קביעתו ומסקנתו של הד"ר י. שוטלנד בכל הנוגע לפגיעה בתפקוד המיני, כמפורט בחוות דעתו ובתשובות ההבהרה שלו.

אני מסכים עם עמדתו של ב"כ הנתבעת לפיה נכות זו איננה תפקודית, ולסוגיה זו אתייחס בהמשך.


י"ט. לענין הנכות בכל הנוגע להפרעות במתן השתן:
התובע בתצהירו ת11/, טוען בפרק ה' שכתוצאה מהתאונה הוא סובל מבעיות במתן שתן, לעיתים מטפטף לו השתן, כאשר הוא משתעל, ובהיכנסו לשירותים כשעליו לתת שתן עליו להתאמץ מספר דקות עד שהשתן יוצא, הוא אינו מצליח להתרוקן לגמרי ועליו לשהות זמן רב בשירותים עד שהוא מצליח להתרוקן, וגם זה באופן חלקי. בלילה הוא קם לעיתים קרובות כדי לתת שתן.

המומחה בתחום האורולוגי, ד"ר י. שוטלנד, כותב בחוות דעתו, ת13/, שיש לתובע תלונות של תכיפות במתן שתן X 12, וכן נוקטוריה X 6, טפטוף במתן שתן ותלונות של אובדן שתן בזמן מאמץ. בבדיקה האורודינמית מיום 4.11.98 בבית חולים שיבא (מוצג נ3/), אובחנה, כך מציין ד"ר שוטלנד בחוות דעתו, אי יציבות, כיווץ השלפוחית במשך המילוי, וזרימת שתן מקוטעת, והממצאים מעידים על שלפוחית שתן נוירוגנית בלתי הפיכה.

בעמ' 59 לפרוט' הוסיף המומחה והסביר שהכוונה היא למתן שתן 12 פעמים, בערך משעה 06:00 בבוקר עד השעה 12:00 בלילה, וכאשר מדובר על נוקטוריה X 6 הכוונה ל6- פעמים מתן שתן בממוצע משעה 12:00 בלילה עד 06:00 בבוקר. לדעת ד"ר שוטלנד מספר הפעמים המדוייק איננו כה רלוונטי הואיל ובגילו של התובע (יליד דצמבר 1954), אין כל הצדקה לקום למתן שתן בלילה, כשאין הפרעה של הפרוסטטה, ולכן יש לייחס את הגירוי לחבלה שארעה, וזאת גם אם מדובר על פחות מאשר 6 פעמים בלילה (עמ' 59 לפרוט').

כ. בתשובות הבהרה מיום 11.2.01, ת15/, הסביר ד"ר שוטלנד שהבדיקה האורודינמית נועדה לבדוק את פעולת שלפוחית השתן הבלתי רצונית. הבדיקה מתבצעת בנוכחות רופא ואחות כשכל הפעולות נערכות לפי הוראה שמקבל הנבדק. התובע עבר את הבדיקה פעם ראשונה ולא נראה למומחה שהתובע יכול היה לכוון את הבדיקה לפי רצונו, ולדעת ד"ר שוטלנד קיימת התאמה בין התלונות ובין ממצאי הבדיקה האורודינמית.

ד"ר י. שוטלנד נחקר ארוכות על חוות דעתו (עמ' 55-86 לפרוט'), כשעדותו התמקדה בשני הנושאים נשוא חוות דעתו. האחד - ההפרעה בתפקוד המיני שאליה כבר התייחסתי, והנושא השני - ההפרעה במתן השתן.

ראוי להוסיף שבנוסף לעדותו של המומחה הרפואי ד"ר י. שוטלנד, נשמעה גם עדותה של הרופאה ד"ר נאוה בלומן (עדת הגנה מס' 1) (עמ' 106 סיפא עד עמ' 113 לפרוט'), שהיא אחראית על המחלקה הנוירואורולוגית במרכז לשיקום של בית החולים שיבא. היא מבצעת במסגרת תפקידה, בדיקות אורודינמיות, והיא גם ביצעה את הבדיקה האורודינמית לתובע ביום 4.11.98 (נ3/), וזאת לפי הפנייתו של המומחה הרפואי ד"ר י. שוטלנד מיום 13.10.98 (נ4/).

בעדותו, עמ' 57 לפרוט', ציין המומחה ד"ר שוטלנד שהתובע אמר לו כי הוא סובל מבחינה זו שיש תכיפות של מתן שתן 12 פעמים ביום, ושש פעמים בלילה (נוקטוריה), וכן טפטוף במתן שתן. הד"ר שוטלנד מפנה לכך שגם בבדיקה האורודינמית, נ3/, נרשם בבית החולים שיבא, שהתובע סובל מאז התאונה מתכיפות במתן שתן, נוקטוריה, אובדן שתן בזמן מאמץ, והיסוס (עמ' 57 סיפא - עמ' 58 לפרוט').

במסמך הבדיקה האורודינמית, נ3/, לא צויין מספר הפעמים של מתן שתן אלא מדובר שם על תכיפות (והכוונה היא למתן שתן במהלך היום), ונוקטוריה (מתן שתן בשעות הלילה).

הרופאה ד"ר בלומן הסבירה בעדותה, בעמ' 110 לפרוט', שבמילה "היסוס" הכוונה שחולף פרק זמן ארוך מן המקובל בין הרגע שהנבדק נכנס לתת שתן לבין המועד שבו מתחיל הזרם לצאת. לגבי התלונות שנרשמו מפי התובע במסמך נ3/, לא יכלה ד"ר בלומן לזכור האם נאמרו הדברים בשעת הבדיקה האורודינמית, מפי התובע, או שהם מבוססים על מה שנכתב במכתב ההפנייה של ד"ר שוטלנד מיום 13.10.98, נ4/.

ד"ר בלומן הוסיפה וציינה בעדותה שלפי המפורט בתוצאות הבדיקה, נ3/, הקיבולת בשלב המילוי היתה תקינה, התחושה תקינה, ההיענות תקינה, לא היתה עדות לדליפת שתן בזמן שיעול. למילים אחרונות אלה יש חשיבות מבחינה זו שהן סותרות את טענת התובע בתצהירו ת11/, פיסקה ה', שם צויין שהתובע סובל מטפטוף שתן בזמן שיעול. גם בחוות הדעת האורולוגית ת13/, צויין במסגרת התלונות שהתובע סובל מאובדן שתן בזמן מאמץ.

בשלב המילוי של השלפוחית שריר השלפוחית (הדטרוסור) היה יציב, פרט לכך שבסוף שלב המילוי הופיעה התכווצות בלתי רצונית.

עוד הוסיפה הד"ר בלומן בעדותה, מתוך נ3/, שבצילום אובחנה שלפוחית תקינה, לא היתה חזרת שתן מכיוון השלפוחית לכיוון השופכנים והכליות, והשופכה היתה בגבולות הנורמה (עמ' 111-112 לפרוט').

במהלך חקירתו הנגדית על ידי ב"כ הנתבעת אישר המומחה הרפואי ד"ר שוטלנד, שבמסמך הבדיקה האורודינמית, נ3/, נאמר שאין ראיה לאובדן שתן במאמץ תוך כדי שיעול, ואולם, כך מסביר המומחה, קיימות הפרעות אחרות בשלפוחית השתן שכן הבדיקה כוללת פרמטרים שונים (עמ' 63 סיפא - 64 לפרוט').
במסמך הבדיקה האורודינמית, נ3/, צויין שבסיום המילוי היה חוסר יציבות של שריר השלפוחית. כבר הצבעתי על דברי ד"ר בלומן בענין זה, בעמ' 110 לפרוט', דהיינו, שבדקה האחרונה של המילוי היתה התכווצות בלתי רצונית של השריר, ולכך גם התייחס הד"ר שוטלנד, בעמ' 64 לפרוט', בהוסיפו שאי יציבות שלפוחית שתן גורמת לבעיות עליהן מתלונן התובע.

כ"א. בסיכומיו מציין ב"כ הנתבעת שבמהלך עדותו הביע ד"ר שוטלנד את דעתו שהתכיפות במתן השתן אצל התובע נובעת מכך שהתובע סבל מדמם תוך מוחי, דבר שפגם בבקרה של מתן השתן אשר תלויה בקליפת המוח (עמ' 65 לפרוט'), ואילו המומחה הרפואי, פרופ' א. בנטל, כותב בתשובות הבהרה מיום 31.1.01, שהתובע כלל לא סבל משטף דם מוחי, אלא שטף דם אפידורלי, מעל קרומי המוח, ללא חדירת דם לחלל המוח, ובכל הבדיקות הנוירולוגיות לא צויינו ממצאים שיעידו על פגיעה מוחית אורגנית. לכן, אין לייחס את ההפרעה הנוירוגנית של השלפוחית למקור מוחי.

בנוסף מצביע ב"כ הנתבעת על כך שהד"ר שוטלנד אמר במהלך עדותו שחשיבות עיקרית יש לייחס לפגיעה שסבל התובע בעמוד השדרה בתאונה הנדונה כסיבה למצב שלפוחית השתן של התובע (עמ' 67 לפרוט'). ואילו פרופ' א. בנטל כתב במכתבו מיום 31.1.01 שהשברים היו בגופי החוליות, ולא פגעו בחוט השדרה. מכאן שאין כל ממצא נוירולוגי פתולוגי שניתן לייחסו לשברים אלה ולכן, כך סבור פרופ' א. בנטל, הנחתו של ד"ר י. שוטלנד כי השלפוחית הנוירוגנית נגרמת עקב שברים אלה איננה מבוססת. לדעת ב"כ הנתבעת יש להעדיף את חוות דעתו של פרופ' בנטל.

בנוסף מצביע ב"כ הנתבעת על כך שבסיכום המחלה של בית החולים שיבא, מיום 8.4.98, (ב"כ הנתבעת כותב בסיכומיו, עמ' 9, שמדובר במוצג נ24/, ואציין שהמדובר ב-נ21/), נכתב שאין לתובע תלונות אורינריות. הד"ר בלומן הסבירה בעדותה, בעמ' 111 לפרוט', שמשמעות האמירה לפיה אין לתובע תלונות אורינריות היא, שכאשר הנבדק נשאל אם יש לו בעיות במתן שתן, הוא השיב, ככל הנראה, בשלילה.

פרופ' בנטל נשאל האם סביר מצב שבו אדם סובל לטענתו מהפרעות במתן שתן על פני היממה, מבלי שהדבר ימצא ביטוי בבדיקות והערכות שתיעשינה לו, וגם לא יעלה בפני פרופ' בנטל בשעת בדיקתו. תשובת הרופא, במכתבו מיום 31.1.01, היתה שהדבר מאד לא סביר, ובפניו לא עלתה תלונה כזאת.

ב"כ הנתבעת גם היפנה לדוחו"ת החקירה והמעקבים שנערכו מהם עולה שהתובע שהה שעות רבות מחוץ לביתו מבלי שנאלץ לגשת לשירותים (למשל, מוצג נ15/, כשהתובע נראה יוצא מביתו בשעה 10:22 עד שהגיע למשרד בא כוחו בשעה 13:40).

בנוסף, מפנה ב"כ הנתבעת לכך שבפני המומחים האחרים לא התלונן התובע על בעיות אורולוגיות. עוד מצביע ב"כ הנתבעת על כך שלענין חוסר יציבות מסויימת בשריר השלפוחית (הדטרוסור) אישר ד"ר שוטלנד, בעמ' 79 רישא לפרוט', שאי יציבות מסויימת של שריר השלפוחית בסוף מילוי כיס השתן, יכולה להיות גם נורמלית, לאו דווקא בגין הפרעה נוירוגנית.

בסיכומו של דבר מבקש ב"כ הנתבעת, בעמ' 9 של סיכומיו, לקבוע שאין לתובע כל נכות אורולוגית ומכל מקום לקבוע שנכות זו איננה תפקודית, והוא מציין שבסופו של דבר קביעת הנכות מסורה לבית המשפט.

בסיכומיו מצביע ב"כ התובע על כך שהתובע התלונן בפני שאר המומחים על בעיות במתן שתן ועל בעיות בתפקוד המיני. אציין, שבכל הנוגע להטלת שתן (במובחן מבעיות התפקוד המיני), התלונן התובע בפני המומחית הרפואית בתחום השיקום, ד"ר א. פרבר, שכותבת בחוות דעתה מ1/, עמ' 2, בפרק התלונות: "בעיות בהטלת שתן ובחיי אישות".

כ"ב. נתתי דעתי לכל ההשגות וההסתייגויות שהעלה ב"כ הנתבעת כנגד חוות דעתו של המומחה הרפואי בתחום האורולוגי, הד"ר י. שוטלנד, וזאת באשר לבעיותיו של התובע בתחום מתן השתן. נראה לי שיש לקבל את מסקנתו של המומחה שבעייתו האורולוגית של התובע קיימת, והינה פועל יוצא של התאונה הנדונה.

אכן, ב"כ הנתבעת הצביע על כך שהפרופ' א. בנטל שלל את שני ההסברים שנתן הד"ר י. שוטלנד באשר לקשר הסיבתי שבין התאונה לבין הבעיה האורולוגית של התובע, דהיינו, ההסבר שהתובע סבל ממצב של דמם תוך מוחי, ומשברים בחוליות עמוד השדרה הצווארי, כשבגין פגיעות כאלה עלולה להופיע שלפוחית נוירוגנית.

כזכור, הסביר הפרופ' א. בנטל שהדימום שהיה לתובע היה אפידורלי (ולא תוך מוחי), ולכן, לא פגע בקליפת המוח. השברים היו בגופי החוליות, ולכן לא פגעו בחוט השדרה, וממילא אין סיבה להופעת שלפוחית נוירוגנית.

גם אם לשלול את שני ההסברים שהעלה ד"ר שוטלנד כמוסבר לעיל, וזאת בשים לב לתשובות ההבהרה של פרופ' א. בנטל, נותרת בעינה קביעתו של המומחה הרפואי האורולוגי, הד"ר י. שוטלנד, שתמך בקיומו של קשר סיבתי בין התאונה שעבר התובע לבין השלפוחית הנוירוגנית ממנה סובל התובע. ראוי לזכור שהחבלה שעבר התובע בתאונה הנדונה היתה חבלה רב -מערכתית, שגרמה לו לפגיעות בתחומים רפואיים שונים, דהיינו, התובע איבד את הכרתו, היה כשבוע ימים ללא הכרה, היה צורך להנשימו, הוא עבר פגיעה גולגלתית, לרבות שבר בעצם הזיגומה והארובה, קונטוזיה ריאתית משמאל, שבר ברגל שמאל, שברים בשלוש חוליות צוואריות, ולפגיעות אלה גם היתה השלכה נפשית.

על רקע זה של חבלה רב-מערכתית, נראה לי שיש לקבל את מסקנתו של הד"ר י. שוטלנד בדבר קיומה של בעיה אורולוגית אצל התובע, וקשר סיבתי בינה לבין התאונה.

הד"ר י. שוטלנד קבע לתובע 20% נכות, לפי סעיף 23 (2) 4 של מבחני הנכות. [לדעתי הכוונה לסעיף 23 (2) (א) III. המומחה ציין שמדובר בסעיף מותאם (ת13/)].


נראה לי, על יסוד חומר הראיות, שיש מקום להעמיד את נכותו של התובע בגין הפרעה במתן השתן על 10% נכות, כשסעיף 23 (2) (א) II, מתייחס למצב של דלקת קלה בשלפוחית השתן, וכזכור הכוונה היא לסעיף מותאם. נראה לי שבענייננו מצבו של התובע, כעולה מחומר הראיות, בתחום זה, פחות חמור מזה שהועלה בפני המומחה הד"ר י. שוטלנד.
אסביר: בתצהירו, ת11/, פיסקה ה', מתייחס התובע לכך שכאשר הוא משתעל הוא סובל מטפטוף שתן בעוד שבבדיקה האורודינמית, נ3/, צויין שאין ראיה לאובדן שתן מחמת מאמץ במהלך שיעול.

במכתב ההפנייה של ד"ר י. שוטלנד, מיום 13.10.98, נ4/, צויין שהתובע סובל מתכיפות במתן שתן של 12 פעמים ביום, ו6- פעמים בלילה (נוקטוריה). אולם, התובע עצמו התערב במהלך עדותו של המומחה, ואמר, בהתייחסו לדברי המומחה שהתובע הולך 12 פעמים במשך היום לשירותים: "זה יותר מידי" (עמ' 60 לפרוט').

התובע גם העיד ואמר בעמ' 44 לפרוט' שהוא, לטענתו, לא זוכר שאמר לד"ר י. שוטלנד שהוא זקוק לשירותים 12 פעמים ביום. לדבריו, הוא אמר לד"ר י. שוטלנד שהוא הולך הרבה פעמים לשירותים ביום, ובלילה עוד יותר, אך לא אישר שאמר למומחה 12 פעמים ביום לשירותים, יחד עם זאת יש לקבל שהתובע סובל מתכיפות במתן שתן.

אני מפנה לדבריו של המומחה האורולוגי, ד"ר י. שוטלנד, בעמ' 86 סיפא לפרוט':

"שתן הוא קיבל ממני מינימום, אבל ההפרעה היא קלה בינונית במימון (צ"ל: במתן) השתן..... ".

לפי דוחו"ת החקירה, נ13/, נ14/, נ15/, נ18/, נעשו מעקבים אחר התובע בתאריכים שונים בהם נצפתה פעילותו של התובע, לעתים על פני שעות, מבלי שצויין כי הוא נזקק לשירותים.

על יסוד כל האמור לעיל, לרבות המעקבים הנ"ל, נראה לי שיש מקום למסקנה לפיה ההפרעה הקיימת אצל התובע, במערכת השתן עקב התאונה, אכן קיימת, אך היא הפרעה קלה, אשר מזכה ב 10%- נכות.

כ"ג. בתחום הנוירולוגי קבעה המומחית הרפואית ד"ר ב. גרוס לתובע בחוות דעתה מיום 26.3.98 15% נכות בגין חולשה במחצית הגוף השמאלית, ובנוסף 5% נכות בגין דפקט בעצם פריאטו-טמפורלי מימין בגודל 5X5 ס"מ, עם חוסר עצם קטן, ותחושת כאב באזור.
ב"כ הנתבעת בסיכומיו, עמ' 10, לא חלק על עצם קביעת הנכות הרפואית הנוירולוגית, אך סבר שרק חלק ממנה בעל משמעות תפקודית.

בתחום הנפשי קבע פרופ' א. בנטל בחוות דעתו מיום 6.10.98 נכות פסיכיאטרית צמיתה בשיעור של 20%.

ב"כ הנתבעת כותב בעמ' 10 של סיכומיו שאכן יש להכיר בנכות זו, אך לקבוע שחלקה לפחות מקורה בהעדר מוטיבציה של התובע להשתקם.

סה"כ נכותו הרפואית הצמיתה של התובע עקב התאונה הנדונה [בשים לב לקביעתי בענין הנכות באשר למערכת מתן השתן], היא : 30.54% נכות אורטופדית, 15% נכות בגין חולשה במחצית גוף שמאלית, 5% נכות בגין דפקט בעצם הפריאטו-טמפורלית מימין, 10% נכות בגין טנטון תמידי, 20% נכות נפשית, 10% נכות בגין הפרעה במערכת השתן, ו30%- נכות בגין הפרעה בתפקוד המיני.
סה"כ נכות משוקללת: 75.16% לצמיתות.
הפיצוי המגיע בגין נזק שאיננו ממוני, (לפני הוספת הרבית), ובשים לב לעובדה שבמועד אירוע התאונה היה התובע כבן 42 = 93,465 ש"ח. על כך יש להוסיף את המגיע בגין 124 ימי אשפוז X 283 ש"ח ליום = 35,092 ש"ח. סה"כ הפיצוי בגין נזק שאיננו ממוני: 128,557 ש"ח, ובתוספת ריבית כדין מיום התאונה (26.4.96) עד היום, סה"כ הפיצוי בגין נזק שאיננו ממוני כולל הרבית: 168,087 ש"ח.

כ"ד. כעולה מתצהירו, ת11/, התובע יליד 25.12.1954, למד בבי"ס תיכון מקצועי, במגמת חשמלאות עד כתה י', ועבד לאחר מכן עד גיוסו לצה"ל (ב1974-) במפעל העוסק בתיקון ואחזקת מנועי חשמל לתעשייה.
התובע שוחרר מצה"ל מקץ תשעה חודשי שירות צבאי וחזר לעבוד באותו מפעל, שם התמיד בעבודתו במשך 14-15 שנה, עד אשר המפעל נסגר. לאחר מכן, ובמשך מספר שנים, עבד התובע בעבודות שונות למחייתו (מוצרי קליטה לטלוויזיה, מוכר ופועל כללי בחנות לפירזול, ועבודת שליחויות).
בשנת 1991 עבר התובע במשך כארבעה חודשים קורס הסבה מקצועית בתחום הרתכות מטעם משרד העבודה. לאחר קורס הרתכות התקבל התובע ביום 10.10.91 לעבודה כמסגר-רתך במפעל "אלון מתכת", מקום בו עבד עד אירוע התאונה הנדונה.

לפי עדות מנהל העבודה במפעל, עד התביעה מס' 3 מר דוד וילדורף, עבודתו העיקרית של התובע היתה ריתוך, ולדבריו, התובע:

"קודם כל היה דייקן בעבודה, וביצע את העבודה פיקס, לא היו טענות נגדו אף פעם".

כ"ה. מאז התאונה התובע איננו עובד. עמדת ב"כ התובע היא שנכותו הרפואית המשוקללת של התובע היא בשיעור של 77.4%, כשכל הנכויות, למעט הצלקות, הינן נכויות תפקודיות המשפיעות על כושר העבודה והתפקוד הכללי, ולמעשה אבד לתובע מלוא כושר עבודתו והשתכרותו.
ב"כ התובע מצביע על דברי המומחית השיקומית ד"ר א. פרבר (מ1/) שהתובע איננו יכול לחזור לעבודתו כמסגר, מוגבל בעבודה פיזית הדורשת מאמץ גופני, הליכה ועמידה ממושכת, וכן מצביע הוא על תשובת ד"ר פרבר לשאלת הבהרה של ב"כ הנתבעת לפיה התובע איננו יכול לחזור לעבודה כמסגר בגלל השילוב של פגיעה ברגל שמאל, חוליות הצוואר ופגיעת הראש כאחד. לדעת ב"כ התובע בסיכומיו שרוי התובע בכניעה עצמית למגבלותיו ולחולשותיו, מתוך מבנה אישיותי חלש, ובהתחשב בהשכלתו ובשוק העבודה התחרותי אין לתובע סיכוי להשתלב בכל עבודה שהיא.

שונה לחלוטין עמדת ב"כ הנתבעת אשר סבור שאין כל הצדקה לחשב את הפיצוי לפי נכות תפקודית של 100%, הואיל והנכויות של התובע אינן מצדיקות זאת. ב"כ הנתבעת מצביע על דבריה של המומחית השיקומית ד"ר א פרבר הסבורה שעבודה בישיבה תתאים לתובע, וכן שכדאי לנצל את כישוריו המיכניים של התובע (עמ' 96 לפרוט'), ואין מניעה שהתובע יבצע עבודה בישיבה, ללא הרמת משאות (עמ' 97 לפרוט').

לדעת ד"ר פרבר חשוב לתובע לבצע עבודה, מבחינת מצבו הנפשי, ועדיף שהעבודה תתבצע בישיבה ובתחום המיומנות הטכנית (עמ' 98 לפרוט'), והתובע יוכל לדעת ד"ר א. פרבר לבצע עבודה בישיבה ליד השולחן (עמ' 101 לפרוט').

לדעת ד"ר א. פרבר רצוי להפנות את התובע לעבור תהליך אבחון והכשרה מקצועית לרכישת מקצוע או למציאת תעסוקה המתאימה לכישוריו.
טוען ב"כ הנתבעת שהתובע איננו עובד לא בגלל חוסר יכולת, אלא בגלל העדר מוטיבציה, ואיננו מקיים את חובת הקטנת הנזק.

כ"ו. בבואי להכריע במחלוקת זו, עליי ליתן דעתי לסוג הנכויות ומהות הנכויות של התובע.

מתוך הנכות האורטופדית שקבע הד"ר א. שרביט לתובע, יש לקחת בחשבון במסגרת הנכויות שעשויה להיות להן השלכה תפקודית, את הנכויות בגין השברים בשלוש החוליות הצוואריות (5% נכות לגבי כל אחת מן החוליות), ועשרת אחוזי הנכות בגין מצב הברך השמאלית, וביחד יש לקחת בחשבון לצורך ההשלכה התפקודית נכות אורטופדית משוקללת בשיעור של 22.83%, ואילו עשרת אחוזי הנכות בגין הצלקות לא יילקחו בחשבון בכל הנוגע להשפעת הנכות על כושר השתכרותו של התובע.

נכון הדבר שהמומחה הרפואי בתחום האורטופדי, ד"ר א. שרביט, נשאל על ידי ב"כ הנתבעת האם נכון הוא שמבחינה תפקודית, לענין כושר עבודה, הדבר היחיד שיש בו כדי להגביל את כושר עבודתו של התובע הינו הנכות בגין הכאבים בברך, ועל כך השיב המומחה במכתבו מיום 25.1.01 בתשובה מס' 3 בחיוב, ואולם, המומחית הרפואית בתחום השיקומי, ד"ר א. פרבר, נשאלה על ידי ב"כ הנתבעת, בין היתר, האם נכון שהתובע אינו יכול לחזור לעבודתו כמסגר מחמת הליקויים בתחום האורטופדי, ותשובתה במכתבה מיום 8.1.01, סעיף 1, היתה:

"אינו יכול לחזור לעבודה כמסגר בגלל השילוב של פגיעה ברגל השמאלית, בחוליות הצוואר ופגיעת הראש כאחד" (ההדגשה שלי - י.ג.).

נכון הדבר שהנכות בגין החוליות הצוואריות מצויה בתחום מומחיותו של הרופא האורטופד, אך נראה לי כי ראוי לשים דגש על עמדתה של המומחית השיקומית ד"ר א. פרבר, שבחקירתה הנגדית נשאלה האם נכון הוא שמבחינת הצוואר אין מניעה שהתובע יעבוד במסגרות, ותשובתה היתה שאמנם אין הגבלה בתנועות הצוואר, אך עדיין יש שברים בחוליות הצוואר, גם אם אלה התאחו (עמ' 94 לפרוט'), ועוד הוסיפה בעמ' 95 לפרוט', בהתייחסה, כך ניתן להבין, להוראות שמקבל חולה שעבר שבר בחוליה צווארית גם אם השבר התאחה, והסבירה:
"גם ההוראות לחולה, הוראות של הרופא לחולה זה להימנע מהרמת משאות כבדים או מאמץ גדול שיכול להשפיע על שרירי הצוואר, אלה הוראות רפואיות לא משנה מצד איזה רופא: אורטופד או רופא שיקום".

ועוד הוסיפה ואמרה הד"ר פרבר כשנשאלה איזו מניעה יש שאדם שעבר לפני שנים שברים בחוליות הצוואר, ואלה התאחו ללא כאבים וללא קרינה לידיים, יוכל לבצע את עבודתו, ותשובתה של המומחית היתה:

"המאמץ הגופני של הרמת משאות, זה מה שרצוי להימנע...... מה שאסור או לא מומלץ זה הפעלת כוח לאיזור של שרירי הצוואר" (עמ' 95 לפרוט').

לכן, יש לקחת בחשבון, בקביעת ההשלכה התפקודית של נכות התובע, את 22.83% הנכות האורטופדית, דהיינו, הנכות כפי שקבע ד"ר א. שרביט, ללא הנכות בגין צלקות.

כ"ז. על כך יש להוסיף את 15% הנכות שקבעה המומחית בתחום הנוירולוגי, ד"ר ב. גרוס, בגין חולשה בגפה השמאלית. אינני מקבל את עמדת ב"כ הנתבעת בעמ' 10 של סיכומיו, שיש להכיר רק בחלק מנכות זו כנכות תפקודית (היד השלטת אצל התובע היא יד שמאל).

ד"ר ב. גרוס קבעה גם 5% נכות בגין דפקט בעצם פריאטו-טמפורלי מימין עקב הניתוח בגודל 5X5 ס"מ, עם חוסר עצם קטן ותחושת כאב באיזור. לטענת ב"כ הנתבעת, בעמ' 10 של סיכומיו, נכות זו איננה תפקודית, בשים לב לכך שתקנה 36 (2) (א) במבחני הנכות, מתייחסת לחוסר בעצמות הגולגולת עד 3 סמ"ר. ככלל ניתן היה אכן להגיע למסקנה כזו, בשים לב לכך שבעמ' 5 רישא של חוות דעתה מציינת המומחית שמדובר בדפקט בעצם הפריאטו-טמפורלי, עם חוסר עצם קטן מאד. ואולם, מן האמור בעמ' 7 רישא של חוות הדעת עולה שהתובע גם סובל מתחושת כאב באזור. מן הכתוב בעמ' 4 רישא של חוות הדעת עולה שהתובע, לטענתו, סובל מכאבי ראש, ואיננו יכול לשכב בצד ימין של הגולגולת.

בסעיף 14 (א) (1) של תצהירו ת11/, כותב התובע שהוא סובל מכאבים ורגישות למגע בצד הימני של הראש, והוא נמנע מלשכב על צד ימין הואיל והמגע של צד ימין של הראש עם הכר מסב לו כאבים והוא מתקשה להירדם.


בנסיבות אלה נראה לי שגם 5% הנכות שקבעה ד"ר ב. גרוס בגין הדפקט בעצם הפריאטו-טמפורלי וחוסר העצם הקטן, הינם בגדר נכות המשפיעה על כושר השתכרותו של התובע.
על כך יש להוסיף גם את 10% הנכות שקבע הפרופ' ל. פודושין, בגין טנטון תמידי, את 20% אחוזי הנכות הנפשית שקבע הפרופ' א. בנטל, וכן גם 10% נכות רפואית בגין הפגיעה במערכת השתן [זאת בשים לב לקביעתי שהתובע זכאי בגין ליקוי זה ל10%- נכות, ולא ל20%- נכות].
אני סבור שיש לראות בנכות בגין ההפרעה במערכת השתן משום נכות שיש בה כדי להשפיע על כושר השתכרותו של התובע הואיל ומדובר בתכיפות בהטלת שתן, גם בשעות לילה, דבר הפוגם בשינה, ויש בו כדי לגרום להרגשת עייפות במשך היום.

כ"ח. אינני מקבל את עמדת ב"כ התובע הטוען שיש השלכה תפקודית גם ל30%- הנכות שקבע האורולוג, ד"ר י. שוטלנד, לתובע בגין הליקוי בתפקוד המיני.

בסעיף 30 של סיכומיו טען ב"כ התובע של30%- הנכות הקלינית שקבע ד"ר י. שוטלנד אין השפעה מלאה על התפקוד היום יומי, אך יש להם השלכה מבחינה נפשית. ב"כ התובע מצביע על דברי ד"ר שוטלנד בעדותו, בעמ' 56 לפרוט', שציין שאפשר להיכנס לתגובה דכאונית מחמת הפרעה בזקפה.
אינני מקבל את עמדת ב"כ התובע.

ד"ר שוטלנד עצמו אמר בהמשך עדותו, בעמ' 56 לפרוט':

"בדרך כלל ברוב המקרים ההפרעה בזקפה לא משפיעה על התפקוד היום יומי מבחינת הסתגלות חברתית ועבודה".

יתר על כן, מצבו הנפשי של התובע נבדק על ידי המומחה הרפואי פרופ' א. בנטל, ו20%- הנכות שקבע פרופ' א. בנטל משקפים את מצבו הנפשי של התובע. התובע התלונן בפני פרופ' א. בנטל, בין היתר, גם על כך שיחסי האישות שלו נפגעו, כך שסוגיה זו היתה לנגד עיניו של המומחה בתחום הנפשי, ואין מקום להוסיף נכות על כך.

מכאן, שמתוך סה"כ נכותו הרפואית של התובע, יש לקחת בחשבון שנכות רפואית משוקללת בשיעור של 59.6%, יש בה כדי להשפיע על כושר השתכרותו של התובע.
כ"ט. כאמור, התובע לא שב לעבודה מאז התאונה. ב"כ התובע מבקש שבית המשפט יפצה את התובע לפי אובדן מלא של כושר העבודה, ואילו ב"כ הנתבעת סבור שהנכות התפקודית המשוקללת של התובע איננה עולה 31.3%, ובהתאם לכך הוא מציע לפצות את התובע. (עיינו האמור בעמ' 10, ובעמ' 14 לסיכומיו של ב"כ הנתבעת).

ב"כ הנתבעת מפנה, בין היתר, בעמ' 4 של סיכומיו, לכך שהפגיעה האורטופדית לא הותירה ליקוי תפקודי רציני, ולדעתו, ובהתאם לחוות הדעת של ד"ר א. שרביט, הפגיעה בחוליות הצוואר איננה פגיעה תפקודית כלל. באשר לתלונה על כאבים בגב המותני לא נמצאה כל הגבלה בתנועות הגב המותני. כן מפנה ב"כ הנתבעת לתשובות ההבהרה של ד"ר שרביט מהן עולה שאין צורך שהתובע ייעזר במקל הליכה, לא הודגם שיתוק, קיצור הגפה בשיעור של 2 ס"מ איננו בעל משמעות, התובע יוכל ללמוד להסתגל לכאבים או להתמודד איתם על ידי טיפול תרופתי, וסביר להניח שהתובע יוכל לחזור לעבוד כמסגר במגבלות קלות, כך שהנכות בתחום האורטופדי איננה אמורה להפריע לתובע בעבודתו.
כן מצביע ב"כ הנתבעת על כך שלפי דוחו"ת החקירה נראה התובע הולך הליכה רגלית לא מבוטלת, עולה מספר מדרגות, יורד מספר מדרגות, עולה לאוטובוס, יורד מאוטובוס (נ15/), נראה בסניף הדואר משעין את המקל על הדלפק ועומד ללא סיוע של המקל, הולך הליכה רגלית (נ18/) וכן משוחח עם שכניו כשמידי פעם איננו נשען על הקב כשמצבו של הקב באויר (נ20/). במהלך עדותו, בעמ' 44 לפרוט', הודה התובע שביצע הליכה ממושכת של כשעתיים ומחצה, ללא הפסקות מנוחה.
(ראוי לציין שהשאלה שהוצגה לתובע, בעמ' 44 לפרוט', ש' 17, היתה: "בכל השעות האלו שאתה הסתובבת באוטובוסים, ברגל כשהלכת, זה היה לפעמים שעתיים וחצי בערך", כך שהשאלה, כפי שהוצגה, מתייחסת לאו דווקא להליכה רגלית של שעתיים ומחצה, אלא כוללת גם את זמן הנסיעה באוטובוסים).

ל. חרף האמור בטיעוניו המנומקים של ב"כ הנתבעת, אני סבור שיש לקבוע שאותם 59.6% נכות רפואית משוקללת, הינם בעלי משמעות תפקודית, ובעלי השפעה על כושר השתכרותו של התובע.
ראוי לציין שהפגיעה שסבל התובע בתאונה הנדונה היתה רב-מערכתית. בעטיה של התאונה נפגע התובע בחלקי גוף שונים, ולמותר לחזור ולציין את חומרת הפגיעה שבגינה היה התובע מחוסר הכרה ומונשם במשך כשבוע, עבר פגיעה גולגלתית שחייבה ניתוחים, זאת בנוסף לשבר ברגלו השמאלית, ולשברים בשלוש חוליות צוואריות, ואושפז במשך 124 ימים.
נראה לי שלא יהא זה נכון להתמקד בבדיקת ההשלכה התפקודית של כל נכות כשזו עומדת בפני עצמה בלבד, אלא נכון יהיה לקחת בחשבון את השילוב של סך הכל הנכויות שעשויות להיות בעלות משמעות תפקודית.

אני מפנה לדבריה של המומחית הרפואית השיקומית ד"ר א. פרבר, בעמ' 3 של חוות דעתה, מ1/:

"סובל היום ממגבלה משמעותית בברך השמאלית עם קשיים בהליכה. כמו כן נשארה פגיעה קוגניטיבית - נפשית בעקבות חבלת ראש עם קשיים בזכרון ובריכוז, מצב רוח דכאוני, ירידה בשמיעה שבגללם מתקשה לחזור לתפקוד תקין".


עמדתה של המומחית הרפואית השיקומית ד"ר א. פרבר היא שרצוי מאד להפנות את התובע לתהליך אבחון והכשרה מקצועית, כדי שיוכל לרכוש מקצוע או למצוא תעסוקה המתאימה לכישוריו, ואולם, לדעתה, במצבו אין התובע יכול לחזור לעבודתו כמסגר, והוא מוגבל בעבודה הדורשת מאמץ גופני, הליכה ועמידה ממושכת. יתר על כן, כאשר נשאלה הד"ר א. פרבר על ידי ב"כ התובע, במכתב השאלות מ2/, האם סביר שהעיסוק היחיד שהתובע יוכל לעסוק בו, אם בכלל, הינו מפעל מוגן, השיבה הד"ר א. פרבר במכתבה מ3/, שלדעתה יש להשקיע בתהליך אבחון והכשרה מקצועית כדי שהתובע ירכוש מקצוע או ימצא תעסוקה המתאימה לכישוריו, בהסבירה שלדעתה יש להשקיע בתהליך זה כדי לאפשר לתובע לחזור לעבודה, ובכך לעזור לו בשיקומו הנפשי.

ל"א. כאשר מדובר בפגיעה רב-מערכתית, מהסוג שסבל התובע בתאונה הקשה שאונתה לו, ראוי לבחון את הדברים בראיה היקפית - כוללת, כפי שעושה מומחה שיקומי, ולכן, אין מקום לחרוץ את הדין דווקא לפי דוחו"ת החקירה עליהם הצביע ב"כ הנתבעת, שכן, הנכות האורטופדית היא רק אחד הליקויים שנגרמו לתובע בתאונה הנדונה, ואילו ההשפעה על תפקודו של התובע היא פועל יוצא של סה"כ הליקויים בעטיים הוא סובל, מחמת התאונה הנדונה.
כך, למשל, מסבירה הד"ר פרבר בתשובתה לשאלות ב"כ הנתבעת, מ5/, שהתובע אינו יכול לחזור לעבודה כמסגר בגלל השילוב של פגיעה ברגל השמאלית, בחוליות הצוואר ופגיעת הראש כאחד.
על דברים אלה עמדה הד"ר א. פרבר גם במהלך עדותה בבית המשפט, כאשר הסבירה, למשל, בעמ' 95 לפרוט', שההוראה הרפואית לחולה שעבר שברים בחוליות הצוואר הינה (גם כשהשברים התאחו, ללא כאבים וללא קרינה לידיים), שרצוי להמנע ממאמץ גופני של הרמת משאות, דהיינו, לא להפעיל כח באיזור של שרירי הצוואר.

הד"ר א. פרבר הסכימה שעבודה בישיבה היא עבודה שמתאימה לתובע, וכדאי, לדעתה, לנצל את הכישורים המיכניים שלו (עמ' 96 לפרוט'). המומחית השיקומית הסבירה שהתובע איננו מגזים במזיד אלא הוא רואה את עצמו במצב של חוסר אונים, והוא איננו יודע כיצד לצאת ממצב זה, כפי שהדבר גם בא לידי ביטוי בסיכום האבחון של מכון רום לפסיכולוגיה יישומית (לפי הפניית פרופ' א. בנטל), נ9/, עמ' 10:

"הפציעה על השלכותיה הפיזיות, הקוגניטיביות והרגשיות, מחייבת אותו לגייס משאבים שלא קיימים.... המצב הנוכחי מאיים מאד על מצבו הכלכלי מכיוון שאין לו אופציות תעסוקתיות רבות עקב כישוריו והשכלתו החלקית. המצב הטוב ביותר, על פי תפיסתו, הינו להכנע למגבלותיו.
לא מדובר בתופעה של "מלינגרינג" במובן הפסיכוטי של המילה, אלא לתגובה רגשית וקשיי הסתגלות עקב מצב רפואי, הגורמים לו להגזמה בתיאור הקשיים".

הד"ר א. פרבר הסבירה שלדעתה יש צורך אצל התובע בהכוונה רבה, ולהפנות את כל תשומת הלב והמשאבים לתהליך שיקום מקצועי, ולדעתה בגלל צירוף הבעיות שיש לתובע היא איננה סבורה שהוא ימצא את דרכו בכוחות עצמו (עמ' 97 רישא לפרוט').

הד"ר א. פרבר מסכימה שהתובע יוכל לבצע עבודות שונות בישיבה, ככל שעבודות אלה אינן כרוכות בהרמת משאות, עמ' 97 לפרוט', וכן בעמ' 98 לפרוט':

"לגבי כל עבודה שהיא לא דורשת מאמץ גופני גדול עדיף לבצע אותה בישיבה וכפי שאמרתי קודם זאת שמנצלת את כישוריו הטכניים, הוא לא יוכל לעבוד עם מחשב, אבל כל דבר שדורש מיומנות טכנית לדעתי יוכל לעשות, לדעתי אפילו צריך לעשות וזאת מפני שלמצבו הנפשי לערך העצמי מאד חשוב לעבוד להיות עסוק".

בתשובותיה לב"כ התובע הסבירה הד"ר א. פרבר ש15%- הנכות מהם סובל התובע בגלל המיפרזיס קלה בידו השמאלית, שהיא ידו הדומיננטית, יש בהם כדי לפגוע בכושרו של התובע לבצע עבודה עדינה ביד הדומיננטית (ההדגשה שלי - י.ג.).
הרופאה חזרה ואישרה שהתובע מוגבל לעבודה פיזית קשה המחייבת מאמץ, כגון, הרמת משא כבד או מאמץ בידיים, כגון, נסיון להוריד חפץ כבד ממדף עליון, לעומת זאת יוכל התובע לבצע ללא הפרעה עבודה ליד השולחן (עמ' 101 לפרוט').

ד"ר א. פרבר אישרה בתשובתה לב"כ התובע (עמ' 101 סיפא לפרוט') שבהתחשב במכלול בעיותיו, יהיה לתובע קשה להתמודד על מקום עבודה מסויים עם אנשים בריאים, גם כשמדובר בעבודה קלה בישיבה, ובכל זאת היא היתה מעדיפה מסלול של שיקום מקצועי כדי שהתובע יוכשר לעבודה מסויימת כולל תהליך של השמה בעבודה, כשאופציה זו עדיפה על פני מקום עבודה מוגן (עמ' 102 לפרוט'), וכן ציינה שחוסר המוטיבציה אצל התובע כיום יש לשייך חלק גדול ממנו לתאונה ולמצב שאליו הוא נקלע לא רק בהיבט גופני אלא גם מבחינה קוגניטיבית ונפשית, כשהרופאה חוזרת ומסבירה את ההשפעה של צירוף הליקויים הגופניים עם הבעיות הנפשיות (עמ' 103 רישא לפרוט').

ל"ב. לקחתי בחשבון את הנכויות הרפואיות כמפורט לעיל, שיש בהן כדי לבוא לידי ביטוי מבחינת ההשלכה התפקודית על כושר השתכרותו של התובע. עליי גם לקחת בחשבון את העובדה שלתובע השכלה של 10 שנות לימוד, והאפשרות שלו להסתגל לעבודה אחרת ולהיקלט במקום עבודה מתאים, איננה גבוהה.

התובע עבד שנים רבות, מאז שהיה כבן 16 ועד גיוסו לצה"ל, ולאחר השחרור ובמשך כ14- שנה, במפעל העוסק בתיקון ואחזקה של מנועי חשמל לתעשיה. לאחר שעבר ב 1991- קורס רתכות במסגרת הכשרה מקצועית של משרד העבודה, הועסק התובע כמסגר-רתך במפעל אלון מתכת עד למועד אירוע התאונה.

הנכויות הרפואיות מהן סובל התובע כיום, בתחומים שונים ומשולבים, יש בהן כדי להקשות מאד על התובע בהסתגלות לעבודה אחרת, ובאפשרותו להיקלט במקום עבודה אחר, בשים לב לנכויות אלה ולהשכלתו הדלה יחסית, וכדברי הד"ר א. פרבר, בעמ' 102 סיפא - 103 לפרוט', התובע הצליח אמנם לפרנס, לפני התאונה, את משפחתו בכבוד, אבל לא הצטייר כבעל אופי ומוטיבציה בלתי רגילים, ואזי:

"באה התאונה והשפיעה עליו, הצירוף של הליקויים הגופניים שהם כל אחת מהן היא לא פגיעה גדולה שאינה מאפשרת ניידות, אבל צירוף של הבעיות הגופניות נפשיות ..... הצירוף של הבעיות הגופניות והחוסר יכולת של אישיות הבסיסית להתגבר וללכת בכוחות עצמו, זה מה שבעצם מביא למוטיבציה שהיא ירודה אולי בגלל שהוא גם לא מאמין בעצמו.... ".

בשים לב להלכה שנקבעה ב-ע"א 3049/93, גירוגיסיאן נגד רמזי והמגן, נ"ב (3) פד"י, עמ' 792, יש לקחת בחשבון את הנכות הרפואית של הנפגע וכן את נכותו התפקודית, דהיינו, מידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בדרך כלל.
בנוסף, לקחתי בחשבון את מידת השפעתה של נכות זו על כושר השתכרותו של הנפגע המסויים. בנסיבותיו של התובע נראה לי שנכון יהיה, לפי הערכתי, לקבוע שכושר השתכרותו של התובע עקב התאונה הנדונה, נפגע בשיעור של 2/3, וזאת לאחר שבשנתיים הראשונות שלאחר התאונה נכון יהא לקבוע שהתובע לא היה מסוגל לעבודה כלל במהלכן של אותן שנתיים.

ל"ג. אתייחס עתה להשתכרותו ברוטו של התובע בתקופה שלפני התאונה:

5,128 ש"ח ספטמבר 1995           
5,506 ש"ח      אוקטובר 1995      
6,000 ש"ח      נובמבר 1995      
5,681 ש"ח      דצמבר 1995      
5,206 ש"ח      ינואר 1996      
5,199 ש"ח      פברואר 1996      
5,156 ש"ח      מרץ 1996      

ממוצע השתכרותו של התובע בשבעת החדשים הנ"ל : 5,411 ש"ח ברוטו לחודש.

סכום זה כשהוא משוערך ממדד חודש ינואר 1996 עד היום הוא: 7,529 ש"ח לחודש.
מסכום זה יש להפחית מס הכנסה כדין, מחושב לפי ירחון "חשב" לפברואר 2003, עמ' 150, בניכוי ¼3 נקודות זיכוי (פיסקה 44 בסיכומי התובע, ועמ' 13 סיפא בסיכומי הנתבעת), לפיכך, שכרו החודשי הממוצע המשוערך נטו של התובע הינו: 6,597 ש"ח נטו לחודש.

ל"ד. בפני ביהמ"ש הופיעו והעידו שלושה עדים ממפעל אלון מתכת שם עבד התובע עובר לתאונה. שניים מן העדים היו בתפקיד מסגר-רתך, אותה עבודה שביצע התובע במפעל.
האחד, אדוארד ממנקו (עמ' 15-20 לפרוט'), שהחל לעבוד במפעל ביום 1.3.91, והגיש את תלושי שכרו לתקופה מאי - אוגוסט 2000 (ת1/). השני, אלכסנדר יצחקוב (עמ' 20 סיפא - עמ' 23 לפרוט') שהחל לעבוד באותו חודש בו התחיל התובע לעבוד במפעל (אוקטובר 1991) והגיש את תלושי השכר שלו לתקופה אפריל - יולי 2000 (ת2/).

ב"כ התובע מצביע בפיסקה 48 של סיכומיו על כך שממוצע שכרם המשוערך של שני עדים אלה, ממקום עבודתו של התובע, הינו 8,078 ש"ח לחודש (נכון למועד הגשת סיכומיו של ב"כ התובע באוגוסט 2001), ואילו שכרו החודשי הממוצע המשוערך של התובע, למועד הגשת סיכומיו של ב"כ התובע: 7,203 ש"ח, מכאן ששני העובדים הנ"ל, ממנקו ויצחקוב, זכו בעליות שכר ריאליות שניתנו לעובדים שהמשיכו באותו מקום עבודה, במהלך ½5 השנים שמאז התאונה ועד מועד הגשת הסיכומים, כשמדובר בעובדים בעלי אותו ותק.

בנוסף, מצביע ב"כ התובע על עדות מנהל העבודה במפעל, מר דוד וילדורף, בעמ' 24 לפרוט', שבתום שנת עבודה הוא היה הולך לבעל הבית ומבקש תוספת שכר עבור העובדים, וב99%- בעל הבית היה מאשר (עמ' 24 סיפא - עמ' 25 רישא לפרוט'). לכן, מבקש ב"כ התובע לקחת בחשבון תוספת שכר ריאלית בשיעור של 2% לכל שנת עבודה בגין קידום מקצועי שהתובע היה זוכה בו במקום עבודתו.

מנגד טוען ב"כ הנתבעת, בעמ' 13 של סיכומיו, שאין להשוות בין שכרו של עובד אחד לעובד אחר. הוכח שוני בין הנתונים הבסיסיים של העובדים, לכל עובד הסכם העסקה אישי, והשכר מושפע ממספר גורמים, ובהם, מקצועיות, דייקנות וכו'.

ל"ה. עמדתו זו של ב"כ הנתבעת מקובלת עליי.
ב"כ הנתבעת מצביע על כך שהעד אדוארד ממנקו היה במועד מתן עדותו כבן 30, והוא החל עבודתו במפעל בהיותו כבן 21, (מרץ 1991), כחודש אחר עלייתו ארצה (עמ' 19 לפרוט'). העד ממנקו עבד כחודש באותה מחלקה בה עבד התובע (מחלקת עגלות), ועבר לאחר מכן למחלקת דחסנים (עמ' 20 לפרוט'). בעוד שבמועד אירוע התאונה היה התובע כבן 42 (יליד 1954), היה העד ממנקו, באותה עת, כבן 26, משמע, צעיר ב16- שנים לעומת התובע.

העד יצחקוב עבד במחלקת הרכבה (לעומת מחלקת עגלות בה עבד התובע, עמ' 22 לפרוט'). לדעת העד יצחקוב יש הבדל בין המחלקות [בחקירתו החוזרת בעמ' 23 לפרוט', אם כי לדעת העד הקודם, ממנקו, בעמ' 20 לפרוט', עבודת מסגר-רתך במח' דחסנים או במחלקת עגלות היא אותה עבודה].
העד יצחקוב (יליד 1958) התקבל לעבודה ב"אלון מתכת" בהיותו כבן 33. במועד עדותו (ספטמבר 2000) היה העד יצחקוב כבן 42. הוא עבד בארץ עשר שנים כמסגר. לפני "אלון מתכת" עבד כמסגר במוסך לתיקון מכוניות כיבוי אש. בעברו עבד שמונה שנים כמסגר ברוסיה, משמע, לעד יצחקוב 18 שנות עבודה כמסגר, והוא בעל תעודה כמסגר (עמ' 22 לפרוט'), ואילו התובע החל לעבוד כמסגר-רתך מאז קורס ההכשרה המקצועית בשנת 1991, ואין לו תעודה כמסגר (במובחן מתעודת הגמר של קורס ריתוך שלב א' שקיבל לאחר קורס ההכשרה המקצועית שעבר).
על כך יש להוסיף שמעדות מנהל העבודה דוד וילדורף עולה שלא לכל 12 העובדים שעבדו בשנת 1995 במחלקת העגלות של "אלון מתכת" (שם הועסק התובע) היה אותו שכר, אלא השכר נקבע כפועל יוצא של תכונות העובד וכישוריו, וותק, ומקצועיות, ופרי המו"מ האישי שבין העובד לבין בעל הבית (עמ' 24 לפרוט').
יתר על כן: מספר העובדים במחלקה הצטמצם ל-שבעה (במועד מתן העדות, ספטמבר 2000) ומפעם לפעם היו פיטורים (עמ' 25 לפרוט').

על יסוד כל האמור לעיל מסקנתי היא שאין כל הצדקה עניינית להוסיף עליית שכר ריאלית בשיעור של 2% לשנה (או כל שיעור אחר) מעבר לשכרו החודשי הממוצע המשוערך של התובע.

עצם העובדה ששכרם של שני עדי התביעה מר ממנקו ומר יצחקוב עלה במהלך השנים שמאז נפגע התובע בתאונה, ועד מתן עדותם, איננה מצביעה על כך שגם שכרו של התובע היה מתקדם בהתאם. קביעת השכר היא פועל יוצא של מו"מ בין העובד לבין בעל הבית, היא מותנית בתכונותיו של העובד, וכישוריו, וותק ומקצועיות. בצד עליות שכר ריאליות יש גם לקחת בחשבון פיטורין מן העבודה, ומעדות מנהל העבודה מר וילדורף עולה שמספר העובדים במחלקת העגלות הצטמצם בשנים הרלבנטיות, לכן, אין מקום לקחת בחשבון תוספת שכר ריאלית.


ל"ו. ב"כ התובע מבקש גם לקחת בחשבון שהתובע היה עובד עד גיל 70, בשים לב לחריצותו. ב"כ התובע מצביע על כך שמנהל העבודה, מר וילדורף, העיד בעמ' 25 לפרוט', על כך שהוא עובד מזה חמש שנים, חרף היותו בפנסיה, וכן מצביע ב"כ התובע על פסק דינו של ביהמ"ש העליון ע"א 7942/99, אבני נגד ביטוח ישיר, נ"ה (2) פד"י, עמ' 511.

אין בידי לקבל טענתו זו של ב"כ התובע.

כב' השופט ת. אור מציין בפסק-הדין (שם, בעמ' 516 סיפא) שההנחה - חזקה, לפיה עובד חדל לעבוד לפרנסתו בהגיעו לגיל 65 (אלא אם יוכיח נסיבות מיוחדות הסותרות הנחה זו), דורשת בחינה מחדש, אך באותו מקרה לא היה צורך להכריע בסוגיה, הואיל והוכחו נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מגיל פרישה של 65 שנים, בשים לב לכך שבעבודה הספציפית (אחזקת מחשב ועבודות נלוות הקשורות בקשרים עם לקוחות) אין מגבלת גיל.

מציין כב' השופט ת. אור שהעבודה מול המחשב אינה מחייבת מאמץ פיזי רב, ולכן גיל 65 אינו אמור לשמש מחסום.
שונה הדבר בענייננו. המדובר בעבודה קשה, ואני מפנה לעדות מנהל העבודה מר וילדורף בעמ' 25 לפרוט', המעיד שכל הזמן יש תחלופת עובדים: "קשה להם הריתוך. זה גורם לכוויות בידיים או בעיניים וזה עבודה קשה".
עבודתו של מר וילדורף עצמו היא בעלת אופי שונה, שהרי הוא משמש כמנהל עבודה, תפקיד השונה מזה של מסגר -רתך, כפי שעבד התובע. מכאן, שאין מקום לחשב את הפיצוי המגיע לתובע בגין ראש הנזק של הפסד השתכרות מעבר לגיל 65.

ל"ז. ב"כ התובע מציין בסיכומיו שמתלושי השכר של התובע ושל שני העדים ממנקו ויצחקוב, וכן בשים לב לסעיף 10 בתצהיר התובע, ת11/, עולה שהופרשו כספים לביטוח מנהלים, והפרשת כספים זו הופסקה כתוצאה מן התאונה, והתובע לא ישוב לצבור זכויות סוציאליות. ב"כ התובע מבקש לפסוק לזכות מרשו פיצוי בגין הפסד תנאים סוציאליים בשיעור של 13.33% משכרו של התובע, לפי 5% תגמולים + 8.33% פיצויים, בהיוון מתאים (פיסקה 56 בסיכומי ב"כ התובע).

מגיב על כך ב"כ הנתבעת, בעמ' 14 של סיכומיו, פיסקאות 4.1 + 4.2 , בציינו ש5%- משולמים עבור קופת גמל (כשבתלושי השכר של התובע הסכום המופיע ליד המילה "מגדל" מבטא את הפרשות המעביד לקופת הגמל), ו- 1/3% 8 הינם הפרשה לטובת פיצוי פיטורין.
טוען ב"כ הנתבעת שהואיל ועבודת התובע הופסקה כתוצאה מן התאונה, ממילא שולמו לתובע פיצויי הפיטורין להם היה זכאי בגין התאונה, ויש לנכותם מחישוב הפיצויים, כך שנוצר מעין "קיזוז".

לגבי 5% גמול מצביע ב"כ הנתבעת על כך שאלה הופרשו מסכום הקרוב למשכורת הבסיס (ולא מן המשכורת ברוטו). עוד טוען ב"כ הנתבעת, בעמ' 13 סיפא לסיכומיו, שהואיל ומהשתכרותו של התובע הופרשו כספים לביטוח מנהלים, יש לחשב את הפסד השכר לעבר לפי 95% מסך התשלומים, שהרי התובע היה ממשיך לשלם מ"כיסו" 5% מן השכר עבור ביטוח מנהלים.

ל"ח. לאחר שעיינתי בטענותיהם אלה של ב"כ הצדדים, ובשים לב לאמור בענין תנאים סוציאליים בספרו של כב' השופט (בדימוס) ד. קציר, "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה רביעית, 1997, עמ' 64-69, עמדתי היא כדלקמן:
לענין תוספת של 8.33% בגין פיצויי פיטורין, אני סבור שבחישוב הפיצויים להם זכאי התובע בגין התאונה הנדונה, יש להוסיף על שכרו החודשי המשוערך של התובע, נטו, 8.33% לחודש בגין פיצויי פיטורין, בהיוון מתאים, ובאופן יחסי לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע.

אין לקבל את טענת הנתבעת לפיה יש לקזז מול תוספת זו את פיצויי הפיטורין שקיבל התובע עקב הפסקת עבודתו בגין התאונה הנדונה.
[עיינו גם בדברי התובע בעמ' 46 לפרוט', שורות 16-17, והתשובה שנתן לשאלה מס' 37, (נ2/), שם צויין שקיבל פיצויי פיטורין בסך 6,241 ש"ח ביום 8.11.96. בנוסף אני מפנה להודעה ששיגר ב"כ התובע ביום 13.10.00 לביהמ"ש, ואליה מצורפת, בין היתר, הודעת המעביד מיום 25.10.96 לפקיד השומה בדבר זכאות התובע למענק עקב פרישה ביחס לתקופת עבודתו מ3.10.91- עד 31.8.96 בסך 16,720 ש"ח על ידי הסבת פוליסת הביטוח של חברת "מגדל"].

פיצויי הפיטורין שולמו בגין הזכויות שצבר התובע בתקופת עבודתו במפעל "אלון מתכת" מ1991- עד לאירוע התאונה הנדונה, ואילו הפיצוי בשיעור של % 1/3 8 משכרו של התובע, שמבקש ב"כ התובע כי ייפסק למרשו, מתייחס לתקופה העתידית מעתה ועד הגיע התובע לגיל פרישה, כעולה מפיסקה 56 בסיכומיו של ב"כ התובע, ולכן אין מקום לקיזוז הנטען בסיכומי הנתבעת.

באשר ל5%- לקופת גמל - יש לקחת בחשבון את טענת ב"כ הנתבעת (עמ' 14 לסיכומיו) שהסכום הופרש לא מסך התשלומים אלא מסכום הקרוב למשכורת הבסיס.
בנוסף יש לקחת בחשבון (לפי עיון בפירוט הניכויים משכרו של התובע) שממשכורתו של התובע נוכה סכום חדשי בגין גמל לפי הרישום ליד המילה "מגדל". ב"כ התובע עצמו מציין בפיסקה 56 של סיכומיו שבצד חלקו של המעביד בפרמיות (13.33%) נשא העובד עצמו בחלקו בפרמיות בשיעור של 5% תגמולים.

ל"ט. על יסוד כל הטעמים האלה ביחד נראה לי שבגין התנאים הסוציאליים יש להוסיף לשכרו החודשי המשוערך של התובע, נטו, תוספת של 10% (במקום 13.33%), וזאת באופן יחסי למידת הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע, בהיוון מתאים לעתיד.

בהתאם לכך ייערך החישוב בגין הפסד השתכרותו של התובע לעבר ולעתיד, כדלקמן:

הפסד השתכרות לתקופה של 24 חודשים ממועד התאונה (26.4.96 - 26.4.98), לפי:
6,597 ש"ח נטו לחודש X 24 חודשים = 158,328 ש"ח.

הפסד השתכרות חלקי לפי פגיעה בשיעור של 2/3 מכושר השתכרותו של התובע מתום השנתיים הראשונות (26.4.98) עד היום, תקופה של 58 חודשים X 6,597 ש"ח X 2/3 = 255,084 ש"ח.
לא הוספתי ריבית על הפסדים והוצאות לעבר (למעט הנזק שאיננו ממוני), ובמקביל לא אוסיף ריבית על ניכוי התשלום התכוף וניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי לעבר.
לעתיד:
שכר חודשי נטו של 6,597 ש"ח X 2/3 = 4,398 ש"ח לחודש, שהוא ההפסד החודשי של התובע.
מכיוון שהתובע יליד 25.12.1954, יש לקחת בחשבון תקופה של כשש עשרה שנה ועשרה חודשים עד הגיעו לגיל 65, ולהכפיל את ההפסד החודשי של 4,398 ש"ח במקדם היוון 157.84 = 694,180 ש"ח.

על כך יש להוסיף את התנאים הסוציאליים, כמוסבר לעיל, לפי 10% מהפסד ההשתכרות החודשי, דהיינו: 4,398 ש"ח X 10% תנאים סוציאליים X מקדם היוון 157.84 = 69,418 ש"ח.

מ. בגין עזרת צד ג', ובשים לב לתשובתה של המומחית השיקומית ד"ר א. פרבר, (מ3/, תשובה מס' 5) מבקש ב"כ התובע לפסוק לזכות מרשו פיצוי בגין היזקקות לעזרה בעבודות משק-בית הדורשות מאמץ גופני בהיקף של ½4 שעות בשבוע, דהיינו, 19.35 שעות בחודש, לפי 35 ש"ח לשעת עבודה, בסכום של 43,344 ש"ח לעבר (עד הגשת סיכומי התובע), ובסך 165,479 ש"ח לעתיד.

חולק על כך ב"כ הנתבעת הטוען שהתובע אינו נזקק לעזרה סיעודית אלא לעזרה בעבודות משק בית (נקיון, קניות), ופרט לכך התובע עצמאי ואינו זקוק לעזרה בטיפול אישי.

ד"ר פרבר העידה, בעמ' 104 לפרוט', שהיא לוקחת בחשבון שמישהו אחר יעשה את העבודות במקום התובע, לאו דווקא רעייתו, דהיינו, בהנחה שהתובע גר לבד, והרי התובע, כך מציין ב"כ הנתבעת, לא התגורר לבדו, לא לפני התאונה ולא לאחריה. טוען ב"כ הנתבעת שהתובע גם לא ביצע את עבודות הבית לפני התאונה, כך שהתאונה לא שינתה מאומה בענין זה. מה עוד שהתובע עבד לפי סעיף 10 בתצהירו, 5 ימים בשבוע, מהבקר עד השעה 17:00, ובנוסף ביצע 40 שעות נוספות בחודש. לחילופין, מציע ב"כ הנתבעת פסיקת סכום גלובלי לעבר ולעתיד בסכום של 10,000 ש"ח.

מ"א. בחוות דעתה מ1/, קבעה ד"ר א. פרבר שהתובע עצמאי בכל הפעולות החיוניות היום יומיות, ואינו זקוק לעזרה בטיפול אישי, אך זקוק לעזרה בעבודות משק הבית, כנקיון הדירה וקניות, ולפי מכתבה מיום 22.8.99 , מ3/, תשובה 5, סבורה ד"ר פרבר שהתובע זקוק לעזרה בעבודות משק הבית הדורשות מאמץ גופני ניכר, כמו נקיון או הרמת משאות, בהיקף של 4-5 שעות בשבוע.
בעדותה, עמ' 104 לפרוט', חזרה ד"ר א. פרבר על כך שבהיקף העזרה היא לקחה בחשבון כאילו התובע מתגורר בגפו, ויזדקק לעזרה בנקיון ובקניות, בהוסיפה שהתובע יכול לתלות כביסה, ללא בעיה, וכוונתה היא לעזרה בעבודות בית כגון, שטיפת רצפה וניקוי חלונות, ואילו כביסה, בישול, ניגוב, וכן סידור מיטות, יכול התובע לבצע, ויזדקק לעזרה בעבודות שטיפת רצפה וניקוי חלונות המחייבים טיפוס וגם הרמה. (עמ' 105 רישא לפרוט').

כפי שמציין ב"כ הנתבעת כתב התובע בסעיף 10 של תצהירו, ת11/, שהוא עבד 5 ימים בשבוע מ7:00- עד 17:00 אחה"צ, ובנוסף ביצע כ40- שעות נוספות בחודש, ולפי עדותו בעמ' 47 לפרוט', יש שגם עבד עד 19:00, ממילא אפשרותו של התובע לסייע בעבודות הבית היתה מוגבלת, כך שעבודות הבית בוצעו ממילא בעיקרם על ידי רעייתו.

לדברי התובע בפיסקה 15 של תצהירו הוא נהג לשטוף כלים בבית, ולסייע לאשתו בביצוע קניות בשוק על הקטנוע, וכן לבצע תיקונים בבית, ואילו כיום נאלצת רעייתו לבצע את כל עבודות הבית, לרבות הקניות.
התובע אישר בעדותו, עמ' 43-44 לפרוט', שהוא הולך גם לעשות קניות במכולת, אך הוסיף שלטענתו הוא הולך עם רשימה של שלושה - ארבעה דברים למכולת, וחלק מן הדברים שוכח, ואשתו היא שהולכת למכולת. [עיינו בדו"ח מעקב מיום 11.9.00, נ18/, כשהתובע נראה נכנס לחנות מכולת, והתצפית מיום 28.9.00, נ15/, שם נראה התובע נכנס לחנות וקונה דבר-מה].

בנסיבות אלה נראה לי שנכון יהיה להעריך את הפיצוי המגיע לתובע בגין היזקקות לעזרת צד ג', דהיינו, הגברת הנטל המוטל על רעייתו של התובע, וכן אפשרות להיזקקות לעזרה בשכר לעתיד, בסכום גלובלי של 100,000 ש"ח (לעבר ולעתיד גם יחד).

מ"ב. ב"כ התובע מבקש לפסוק לזכות מרשו פיצוי בגין ניידות מוגברת בשים לב לדברי התובע שהוא מתקשה לעמוד וללכת זמן ממושך, מתקשה לעלות ולרדת במדרגות, הליכתו צולעת, והוא נעזר במקל הליכה (תצהיר התובע ת11/, סעיף 7-8, ועדותו בעמ' 40-43 לפרוט').
רשיונו של התובע נשלל ממנו על ידי רשות הרישוי לאחר התאונה. בגין אילוצים כלכליים נזקק התובע, כך נטען, לאוטובוסים לפי סעיף 18 בתצהירו, (ת11/).

עוד מצביע ב"כ התובע על כך שלפי דוחו"ת החקירה נראה התובע כסובל ממגבלות הליכה, הוא הולך באיטיות, ומידי פעם עושה הפסקות ונח, כמו, למשל, בדו"ח נ15/.

מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של מר אפרים מוהר (ת18/) המציע רכב דגם סובארו אוטומטי בהיקף נסיעה של 18,000 ק"מ בשנה, שעלותו 1,929 ש"ח לחודש, כשהעלות החודשית להוצאות נסיעה במוניות היא 3,003 ש"ח לחודש.

מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של מר מ. קצין (נ22/) שהציע רכב דגם קאיה, אוטומטי, בהיקף נסיעה של 12,000 ק"מ בשנה, בעלות של 1,710 ש"ח לחודש. העלות החודשית של הוצאות נסיעה במוניות לפי מר קצין היא 2,984 ש"ח.

מוסיף ב"כ התובע וטוען שהתובע אושפז כ4- חודשים בבתי חולים, במהלכם ביקרו אותו בני משפחתו שנסעו מידי יום לביה"ח. לאחר שחרורו נזקק התובע לנסיעות רבות לטיפולים ולבדיקות רפואיות.
בדיקות וטיפולים יימשכו גם בעתיד. לתצהירו של התובע ת11/, צורפו רישומים בדבר הוצאות הנסיעה, וכן קבלות.
ב"כ התובע מציע לפסוק לזכות מרשו פיצוי של 800 ש"ח לחודש, לפי 64 חודשים לעבר, עד הגשת סיכומיו (51,200 ש"ח), ולפי אותה עלות של 800 ש"ח לחודש לעתיד (195,472 ש"ח ).

מ"ג. שונה לחלוטין עמדת ב"כ הנתבעת הטוען כי הנכות האורטופדית התפקודית ברגל שמאל אינה עולה על 10% ואין מקום לפיצוי בגין ניידות. המומחה האורטופד ד"ר א. שרביט ענה בתשובותיו שהתובע אינו זקוק למקל, הקיצור של 2 ס"מ איננו בעל משמעות, וגם אין הצדקה מבחינה אורטופדית לרכישת מכונית, במגבלותיו של התובע.

ד"ר א. פרבר אישרה בעדותה בעמ' 94 לפרוט' שהמגבלה של התובע קיימת, אך היא אינה יוצרת זכאות לרכב.

לפי דוחו"ת החקירה נראה בעליל שהתובע נוסע בתחבורה ציבורית מזה מספר שנים, והגם שלפי עדות החוקר רונן סאלם (עמ' 116 לפרוט') היתה אפשרות לתובע, במקומות בהם נצפה, להיזקק למוניות שירות או מוניות מיוחדות, בחר התובע להיזקק לאוטובוסים בלבד, ונראה גם עולה במדרגות. לפי חישוביו של ב"כ הנתבעת עולה מן הקבלות והחישובים של התובע, בנוגע להוצאות הניידות, שצירף התובע לתצהירו, שממוצע ההוצאה של התובע לניידות הינו בשיעור של 145 ש"ח לחודש, משמע, רחוק מן העלות של 800 ש"ח לחודש שמבקש ב"כ התובע. על דרך החילופין מציע ב"כ הנתבעת פיצוי גלובלי של 10,000 ש"ח.

מ"ד. אכן, המומחה בתחום האורטופדי ד"ר א. שרביט סבור שמבחינה אורטופדית לא נותר לתובע ליקוי תפקודי רציני, פרט לכאבים בברך שמאל. בתשובותיו מיום 25.1.01 כותב ד"ר א. שרביט שאין לתובע צורך להיעזר במקל, קיצור הרגל בשיעור של 2 ס"מ אינו בעל משמעות, ומבחינה אורטופדית אין הצדקה לרכישת מכונית.

מעיון בדוחו"ת החקירה עולה שקיימת אצל התובע מגבלה בהליכה. בתצפית מיום 23.1.98, נ13/, נראה התובע יורד מדרגות וכן עולה מדרגות, נוסע באוטובוסים וממשיך בהליכה רגלית, אך גם צויין שהוא הולך (בעזרת קב הליכה) כשצליעה ניכרת ברגלו השמאלית, והעלייה במדרגות וכן הירידה מתבצעת באיטיות.

לפי נ14/ (תצפית מיום 25.10.98) נראה התובע משתמש בתחבורה ציבורית, עולה 22 מדרגות ולאחר מכן יורד במדרגות אלה, אך גם צויין שהוא נעזר במקל הליכה, כך גם לפי התצפית מיום 28.9.00 נ15/, והתצפית נ17/, מיום 7.9.00 כשהתובע נראה הולך כשהוא נעזר במקל הליכה, מלווה בצליעה.

לפי התצפית מיום 11.9.00 נ18/, נראה התובע נעזר במקל הליכה, עולה ויורד במדרגות ומשתמש בתחבורה ציבורית, כשהליכתו מלווה צליעה, וכן צויין שמידי פעם משעין את המקל ועומד על שתי רגליו מבלי שנעזר במקל. לפי עדות החוקר רונן סאלם, נראה התובע יורד ממונית מול המפעל בו עבד בעבר "אלון מתכת", הולך בעזרת מקל, בצליעה, מרחק של ק"מ עד ק"מ וחצי, לפי הערכת החוקר - עמ' 117 סיפא לפרוט', כשהתובע טען שהמרחק הוא 150 מ' - 300 מ'.

בישיבת בית המשפט שלאחר מכן הודיע ב"כ התובע שמרחק ההליכה נבדק על ידי התובע ונמצא שהתובע הלך מרחק של 900 מ' (עמ' 121-122 לפרוט'). בסיכומי התשובה טוען ב"כ התובע שאין זה נכון שהתובע עבר מרחק זה (עד לשטח המפעל אלון מתכת) ללא מנוחה, וכן מציין הוא שהחוקר כלל לא טען שהתובע לא עשה הפסקות בדרך.

מ"ה. לדעתי, עולה מחומר הראיות שהתובע מסוגל לעלות מדרגות, לרדת מדרגות, ולהתקדם בהליכה רגלית, אם כי ניכרת צליעה, וכן ניכרת מגבלה בהליכתו, דהיינו, ברי שההליכה היא של מי שמתקשה בהליכה. יחד עם זאת, מגבלת ההליכה של התובע איננה מצדיקה פסיקת פיצוי בגין רכישת מכונית לניידותו של התובע (ולחילופין, הוצאות נסיעה במוניות). העלאת טענה לפסיקת פיצוי מעין זה מקומה במקרים בהם הנפגע איננו מסוגל ללכת, והרכב משמש "תחליף" לרגליים. אינני סבור שיש לכך הצדקה בעניינו של התובע.

ד"ר א. פרבר ציינה בעדותה, עמ' 94 לפרוט', שהמגבלה בהליכתו של התובע קיימת, אך אינה מזכה בזכאות לרכב לפי הקריטריונים של לשכת הבריאות.
ד"ר פרבר הסבירה בעמ' 101 לפרוט', שהתובע יתקשה, לדעתה, לנסוע ברכב ציבורי בגלל הברך הואיל ולדעתה קיימת סכנת נפילה במקרים שאין מקום לשבת או להיאחז כמו שצריך, ולפי עדותה:

"לא הייתי מדגישה את המצב הנפשי כמפריע לנסיעה באוטובוס, בשבילי הפגיעה בברך היא יותר עם סכנה לנפילה יותר משמעותית כשאני מדברת על קשיים, לא אי-יכולת אלא קשיים" (עמ' 101 לפרוט').

נראה לי שהתובע זכאי לפיצוי גלובלי בגין היזקקות להוצאות נסיעה מוגברות. לתובע מגבלה בהליכתו, כמבואר לעיל. התובע יכול להשתמש באוטובוסים, אם כי קיים קושי, ולפי הסברה של ד"ר א. פרבר קיימת סכנת נפילה בגלל מצב הברך. לכן, ראוי לפסוק פיצוי גלובלי בגין הוצאות נסיעה מוגברות (לעבר ולעתיד), כשבפסיקת הסכום אני לוקח בחשבון, בין היתר, גם את הוצאות הנסיעה של בני המשפחה בתקופת האשפוז הממושך של התובע, היזקקות התובע להוצאות נסיעה לבדיקות, ולטיפולים.

הייתי מעמיד את הפיצוי הגלובלי בראש נזק זה (לעבר ולעתיד), לפי הערכתי, על סך של 75,000 ש"ח.

מ"ו. ב"כ התובע מבקש לפסוק לזכות מרשו פיצוי בגין טיפולים נפשיים ונוירופסיכולגיים בשים לב לחוות דעתה של ד"ר פרבר (מ1/) לפיה זקוק התובע לטיפול שיקומי במסגרת יחידה נוירופסיכולוגית פעמיים בשבוע למשך שנתיים, ואח"כ אחת לשבוע לעוד חמש-שש שנים נוספות (תשובה מס' 4, מ5/, ועדותה בעמ' 100 לפרוט').
בנוסף הוגשה טבלת תעריפים של המכון הלאומי לנפגעי ראש (ת20/) וכן תעריף היחידה הנוירופסיכולוגית לטיפול ולשיקום (ת21/). ב"כ התובע ערך את החישוב לפי 390 טיפולים X 290 ש"ח לטיפול = 113,100 ש"ח.

בגין ההפרעה בתפקוד המיני (חוות דעתו ועדותו של ד"ר י. שוטלנד, ותשובות ההבהרה ת17/) מבקש ב"כ התובע לפסוק לזכות מרשו פיצוי שיאפשר רכישת כדורי ויאגרה לשיפור התפקוד המיני, לפי ממוצע של 5 כדורים בחודש, משמע, 295 ש"ח לחודש, מהוון לעשרים שנה: 53,000 ש"ח, בשים לב לכך שעלות כדור ויאגרה אחד הינה 59 ש"ח (לפי מרשם, וכן קבלה שצורפה לתצהיר ת11/). טבלית הויאגרה איננה כלולה בסל הבריאות, וקופת חולים אינה מממנת את הויאגרה (תשובת הבהרה מס' 2, ת15/).

בנוסף מבקש ב"כ התובע לפסוק לזכות מרשו פיצוי גלובלי של 100,000 ש"ח בגין היזקקות התובע לתרופות, וכן מעקב רפואי, ביקורים אצל רופאים, וטיפולי פיזיותרפיה לברך בהיקף של כ5- טיפולים לסדרה, לפי שתי סדרות בשנה (עמ' 104 לפרוט').

מ"ז. שונה עמדתו של ב"כ הנתבעת אשר שואל: אם המליץ ד"ר י. שוטלנד לתובע ליטול כדורי ויאגרה, מדוע פנה התובע לרופאת המשפחה לצורך כדורי ויאגרה רק ביום 15.9.00, שנה וחצי לאחר בדיקת ד"ר י. שוטלנד, ויומיים לפני עדותו בביהמ"ש?
טוען ב"כ הנתבעת שד"ר י. שוטלנד השיב בשאלת הבהרה מס' 1, שלא בהכרח יעזרו הכדורים לתובע, ואין הצדקה לממנם. לפי עדות התובע, בעמ' 47 רישא לפרוט', הכדורים שהאורולוג אמר לו לענין האון הגברי לא הועילו לו. לחילופין, מציע ב"כ הנתבעת על פיצוי גלובלי של 4,000 ש"ח.

לגבי תרופות, אביזרים, וטיפולים, שהתובע טוען להם סבור ב"כ הנתבעת שאין הצדקה לפסקם. טיפולים אלה ניתנים במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי. גם אין הצדקה למקל הליכה כשלפי דעת המומחה האורטופד ד"ר א. שרביט אין התובע זקוק למקל.
גם ביחס לטיפולי פיזיותרפיה ציין ד"ר א. שרביט שמבחינה אורטופדית אין התובע זקוק לפיזיותרפיה, ואף אם תתקבל עמדת ד"ר פרבר יוכל התובע לקבל טיפולי פיזיותרפיה אלה לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, כשההיקף הצפוי לדעת ד"ר פרבר הינו כחמש פעמים בשנה, לפי הצורך. תיתכן גם שנה ללא טיפולים, ושנה בה יזדקק התובע לעשרה טיפולים, ואלה ניתנים במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (עמ' 99 לפרוט').
לגבי טיפול פסיכיאטרי או פסיכותרפי סבור ב"כ הנתבעת שאלה מכוסים על ידי סל הבריאות, סעיף 6 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, לחילופין, מציע ב"כ הנתבעת פסיקת פיצוי גלובלי של 30,000 ש"ח.

מ"ח. שקלתי טיעוניהם של ב"כ הצדדים.
לענין כדורי הויאגרה כתב המומחה בתחום האורולוגי ד"ר י. שוטלנד שרק כ65%- מן החולים מגיבים היטב לטבליות ויאגרה. התובע העיד, בעמ' 47 רישא לפרוט', שהכדורים שאמר לו האורולוג לענין האון הגברי לא עזרו לו. כותב עוד המומחה הרפואי, ד"ר י. שוטלנד, במכתבו מיום 11.2.01 כי ידוע שחולים עם פגיעות בגולגולת ובמצב דכאוני תגובתם המינית ירודה (תשובות הבהרה ת15/). לפי החלטות קופות החולים, אין זכאות לקבל טבליות ויאגרה.

לענין טיפולים פסיכיאטריים או פסיכותרפיים כתב פרופ' א. בנטל בחוות דעתו, עמ' 8, שכיום אין לצפות להשגת שיפור משמעותי אם יינתן לתובע טיפול פסיכיאטרי כיום (מספר שנים לאחר התאונה). לגבי אפשרות של טיפול קוגניטיבי - נוירופסיכולוגי סבר פרופ' בנטל בתשובות הבהרה מיום 3.3.99 שרצוי להפנות את התובע למכון רקנטי, ולאחר הטיפול, יחליטו המטפלים, שם, האם יש טעם וצורך בהפניית התובע למסגרות נוספות.

ד"ר א. פרבר, המומחית השיקומית, הביעה עמדתה, בחוות דעתה מ1/, שעל התובע להמשיך טיפול שיקומי ביחידה נוירופסיכולוגית לשיפור תפקודים קוגניטיביים ונפשיים וכן הביעה עמדתה שהתובע יזדקק לטיפול נפשי פעמיים בשבוע לשנתיים, ולאחר מכן פעם בשבוע לעוד 5-6 שנים נוספות (מ5/).

בעדותה, בעמ' 100 לפרוט', עמדה ד"ר א. פרבר על ההבדל בין טיפול פסיכיאטרי, אליו מתייחס פרופ' בנטל, לבין טיפול פסיכולוגי או נפשי, שהוא הטיפול שעליו היא המליצה במכתבה מ5/, וכוונתה לטיפול תמיכתי על ידי פסיכולוג באמצעות שיחות, להתגברות על קשיים, וליווי התהליך השיקומי.

עמדתה של ד"ר א. פרבר מקובלת עליי.


מ"ט. לענין הפיזיותרפיה סבר המומחה האורטופד ד"ר א. שרביט שהתובע מבחינה אורטופדית אינו זקוק לפיזיותרפיה, ואילו המומחית השיקומית ד" א. פרבר כתבה בחוות דעתה מ1/, שהתובע יזדקק לטיפול פיזיותרפי להפחתת כאבים, שמירת טווח תנועה, וחיזוק שרירי הברך, כ5- טיפולים פעמיים בשנה, וזאת לשנים רבות מאד (מ5/, תשובה מס' 2). בעדותה בעמ' 99 לפרוט', הסבירה ד"ר פרבר שעלולים להיות שינויים ניווניים שידרשו טיפול תקופתי, לא רצוף, ולכן המליצה על 5 טיפולים בשנה, לפי הצורך. עשויה להיות שנה ללא צורך בטיפול, ושנה שתהיה התלקחות שתחייב עשרה טיפולים, וזאת למשך החיים, לטווח ארוך. כמות הטיפולים מכוסה במסגרת סל הבריאות.

גם עמדתה זו של ד"ר א. פרבר מקובלת עליי.

נ. התוספת השניה של חוק ביטוח בריאות ממלכתי כוללת גם פיזיותרפיה (פיסקה 22 (א)), וכן שרות פסיכולוגי (פיסקה 22 (ד)). סעיף 6 (א) לחוק עצמו קובע ששירותי הבריאות לפי סל הבריאות יינתנו, בין היתר, גם לגבי טיפול רפואי אמבולטורי, לרבות טיפול נפשי (ס"ק 3), וכן שיקום רפואי כולל פיזיותרפיה (ס"ק 5), והספקת תרופות (ס"ק 6). על כך יש להוסיף את שקבע ביהמ"ש העליון בענין ע.א. 5557/95 + 6881/95, סהר נגד אלחדד, נ"א (2) פד"י, עמ' 724, וכן ע.א. 6431/96 + 6560/96, אן בר זאב נגד קרנית, נ"ב (3) פד"י, עמ' 557.

יש לקחת בחשבון שהתובע עשוי להיזקק לטבליות ויאגרה בגין ההפרעה בתפקודו המיני. טבליות אלה אינן מכוסות על ידי קופות החולים. אמנם התובע העיד שהכדורים שאמר לו האורולוג בענין האון הגברי לא הועילו לו, וד"ר י. שוטלנד מציין שרק 65% מן החולים מגיבים היטב לטבליות אלה, וידוע, כך מסביר ד"ר י. שוטלנד, שחולים עם פגיעות בגולגולת ובמצב דכאוני תגובתם המינית ירודה, אך כאמור, התובע עשוי להיזקק לטבליות אלה מבלי שהוצאה זו תכוסה על ידי קופת החולים.

באשר לטיפולים פסיכולוגיים וטיפול בתחום הנפשי, טיפולי פיזיותרפיה, תרופות ומעקבים רפואיים, יש לקחת בחשבון שלגבי חלק מן הטיפולים יכול ולא תהא לתובע אפשרות לקבלם במסגרת קופ"ח, או שיהא עליו לממן את עלותם או להשתתף בחלק מן העלות.


בהודעה שהגיש ב"כ התובע ביום 6.9.00 לתיק ביהמ"ש נכלל מכתבה של מנהלת מחלקת זכויות חברים במחוז ת"א-יפו, של שירותי בריאות כללית, מיום 1.8.00, בו היא כותבת, בין יתר הדברים, שטיפולים פסיכיאטריים ניתנים במערכת הציבורית, באחריות משרד הבריאות. גם טיפולים נוירופסיכולוגיים ניתנים במערכת הציבורית באחריות משרד הבריאות.

טיפולים פיזיותרפיים בהיקף של עד 12 טיפולים בשנה, (בשורה של מקרים, לפי המפורט שם) ניתנים במתקני קופ"ח, ללא תשלום על ידי המבוטח, לפי קביעת גורם מקצועי מוסמך של הקופה. מעבר ל12- טיפולים בשנה ניתן הטיפול כנגד תשלום על ידי המבוטח.
במכתב נוסף של גב' דינה אשכנזי מיום 26.6.01 אל ב"כ התובע, נאמר, שלפי חוזר משרד הבריאות, מיום 1.8.00, משרד הבריאות יהיה אחראי לאישור ומימון האשפוז, אשפוז יום, וטיפול אמבולטורי בתחום הפסיכיאטריה בבתי חולים כלליים. תפקידו של בַקָר פסיכיאטרי מחוזי הוא לקבוע, לפי קריטריונים מקצועיים רפואיים, האם הטיפול יינתן במימון מלא או חלקי על ידי המבוטח.

על יסוד כל האמור לעיל, יש מקום, לדעתי, לפסוק לזכות התובע בראש נזק זה פיצוי גלובלי (לעבר ולעתיד) בסכום של 75,000 ש"ח, לפי הערכתי.

נ"א. סכום הנזקים:

168,087 ש"ח פיצוי בגין נזק שאיננו ממוני 1.                
158,328 ש"ח      הפסד השתכרות מלא לשנתיים הראשונות      2.      
255,084 ש"ח      הפסד השתכרות חלקי מתום השנתיים הראשונות ועד היום      3.      
694,180 ש"ח      הפסד השתכרות חלקי לעתיד      4.      
69,418 ש"ח      הפסד תנאים סוציאליים      5.      
100,000 ש"ח      עזרת צד ג' (לעבר ולעתיד)      6.      
75,000 ש"ח      הוצאות נסיעה מוגברות (לעבר ולעתיד)      7.      
75,000 ש"ח      הוצאות רפואיות (לעבר ולעתיד)      8.      
1,595,097 ש"ח       סה"כ            

נ"ב. ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי:
ב"כ הנתבעת מבקש להפחית את תשלומי המוסד לביטוח לאומי בגין נכות כללית בסכום של 580,535 ש"ח, נכון ליום 31.8.01.

ב"כ התובע בסיכומי התשובה שלו מציין שחוות הדעת של מר ספיר מבוססת על הנחה שגויה לפיה בנו הצעיר של התובע (ניר שמחי) עדיין לומד, בעוד שבפועל התגייס הבן ביום 16.7.01.

כמו כן, בעוד שחוות הדעת של מר שי ספיר מתבססת על כך שהתובע קיבל קיצבת נכות כללית בסך 3,540 ש"ח ברוטו, הרי בפועל, החל מספטמבר 2001, קיבל התובע קיצבת נכות בסכום של 2,795 ש"ח בלבד, הואיל והמל"ל חדל לשלם לתובע את התוספת עבור בנו.

טעות נוספת בחוות הדעת האקטוארית מוצא ב"כ התובע בכך שהאקטואר הניח שהתובע יקבל תוספת עבור רעייתו, עד הגיע התובע לגיל 65, משום שרעייתו איננה עובדת, לא תעבוד בעתיד, או לא תגיע, במהלך השנים עד הגיע התובע לגיל 65, לשכר העולה על 57% מן השכר הממוצע במשק.

טוען ב"כ התובע שעובר לתאונה עבדה רעייתו של התובע כמטפלת בילדים (סעיף 21 בתצהיר התובע). לדעת ב"כ התובע, לאחר שמרשו יקבל את הפיצויים בגין התאונה הנדונה, יוכל הוא להיעזר בשירותי עוזרת בית ולא יהא תלוי בסיוע הניתן לו על ידי רעייתו, ואזי תוכל היא לצאת לעבודה כפי שעשתה לפני התאונה. כמו כן, כשהבן הצעיר יסיים את שירותו הצבאי תהא רעייתו של התובע פנויה לצאת לעבודה, וסביר שרעייתו של התובע תגיע למשכורת חודשית של 4,000 ש"ח ברוטו.
בשים לב לכל האמור לעיל, מבקש ב"כ התובע להקטין את שווי קצבאות הנכות הכללית לעתיד שבחוות דעת מר ספיר בשיעור של 20%.

נ"ג. בעוד שהטענה הראשונה (דהיינו, שיעור קיצבת הנכות הכללית החל מספטמבר 2001) מקובלת עליי, ואתייחס אליה בהמשך, הרי הטענה השניה (לגבי עבודת רעייתו של התובע ) איננה מקובלת עליי בכל הנוגע לאפשרות שהתובע יחדל מלקבל תוספת לקיצבה בגין רעייתו.
בפרק הרקע שבסיכום האבחון של מכון רום מיום 13.9.98 (נ9/), פרק המבוסס על דברי התובע, צויין, בעמ' 2, שרעייתו של התובע היא עקרת בית אשר עובדת לפרקים כמטפלת בתינוקות. לפי סעיף 21 בתצהיר התובע , ת11/, עובדת רעייתו כמטפלת בילדים, חצי יום, ומשתכרת כ2,800- ש"ח לחודש (ובמשך שנה וחצי - שנתיים וחצי שלאחר התאונה לא עבדה).
להודעה ששלח ב"כ התובע לביהמ"ש, ואשר מכתב הלוואי שלה נושא תאריך 13.10.00, צורפו מספר אישורים לגבי העסקת רעייתו של התובע כמטפלת בילדים, על פני תקופות שונות, לא רצופות, החל מ1991-, ועד למועד אירוע התאונה הנדונה, וכן אישור על העסקתה, לאחר התאונה הנדונה מיום 1.2.98 עד 8.6.98.

האפשרות שרעייתו של התובע תעבוד בעתיד (עד הגיע התובע לגיל 65), ותגיע להשתכרות של כ4,000- ש"ח לחודש היא בגדר השערה רחוקה, ולכן גם אין מקום להניח שכתוצאה מכך תופסק התוספת לקיצבת נכות כללית שמקבל התובע עבור רעייתו.
ראוי איפוא לחשב את היוון קיצבת הנכות הכללית המשולמת לתובע על ידי המוסד לביטוח לאומי לפי הנתונים הממשיים, הנכונים למועד הגשת הסיכומים, דהיינו, לפי קיצבה חודשית של 2,795 ש"ח לחודש.

הואיל וממסמכי הביטוח הלאומי שצירף ב"כ התובע לסיכומי התשובה שלו מסתבר שקיצבת הביטוח הלאומי שקיבל התובע, ושעמדה ביולי-אוגוסט 2001 על 3,540 ש"ח לחודש ירדה ל2,795- ש"ח לחודש החל מספטמבר 2001, וכך גם לפי תלוש אוקטובר 2001 שצורף אף הוא, נכון יהיה לתקן את חישוב תגמולי הביטוח הלאומי שאותם יש להפחית מן הפיצויים שהתובע זכאי להם.

לכן, את קיצבת הנכות המהוונת לעתיד שבחוות הדעת האקטוארית של מר שי ספיר מיום 22.8.01 יש להפחית ולהעמיד על 276,337 ש"ח (במקום: 349,994 ש"ח), וזאת לפי היחס שבין קיצבה של 2,795 ש"ח לחודש, לעומת הקיצבה הקודמת בסך של 3,540 ש"ח לחודש.

על סכום זה של 276,337 ש"ח יש להוסיף, ללא שינוי, את הקצבאות ששולמו מיום 1.9.96 עד 31.8.01 = 194,414 ש"ח, וכן את הפרשי ההצמדה על תשלומי העבר = 14,129 ש"ח, וביחד סה"כ 484,880 ש"ח.

לא הוספתי את הריבית המופיעה בחוות דעתו של האקטואר ש. ספיר, בגין תגמולי העבר (21,998 ש"ח) הואיל ובמקביל גם לא הוספתי ריבית בגין הפסדים והוצאות של העבר.

נ"ד. את הסכום הנ"ל של 484,880 ש"ח יש לשערך לפי המדד שהיה ידוע ביום 22.8.01 (מועד חוות הדעת האקטוארית), דהיינו, מדד יולי 2001, עד היום, כך שהסכום המשוערך של תגמולי המל"ל שיש להפחיתו מסכום הנזקים הוא: 516,637 ש"ח.

יתרת סכום הנזקים לאחר הפחתת תגמולי המוסד לביטוח לאומי היא:
1,078,460 ש"ח = 516,637 ש"ח - 1,595,097 ש"ח.

לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% (140,200 ש"ח), וכן מע"מ כחוק על שכר הטרחה (25,236 ש"ח), ובסה"כ : 1,243,896 ש"ח.

מסכום זה יש להפחית את התשלום התכוף ששולם לתובע ביום 12.8.96 בסך 21,872 ש"ח. וערכו המשוערך (ממדד ידוע יוני 1996 עד היום) = 28,673 ש"ח, כך שהיתרה לתשלום, לתובע, אחרי הפחתת התשלום התכוף המשוערך היא : 1,215,223 ש"ח.

נ"ה. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכום של 1,215,223 ש"ח, בתוספת החזר אגרת המשפט בסך 687 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה למדד, ללא ריבית, מיום 25.11.96, עד היום, ולרבות החזר הוצאות שלושת עדי התביעה מס' 1, מס' ומס' 3, בסך 220 ש"ח לכל אחד מהם, בצרוף הפרשי הצמדה למדד, ללא ריבית, מיום 17.9.00, עד היום, וכן שכרה של עדת התביעה מס' 5 בסך 160 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה למדד, ללא ריבית, מיום 5.10.00, עד היום.
באשר לעדה גב' נירה גרין אני מחליט לקבוע תשלום כולל של 500 ש"ח להיום (המתייחס הן למסמך האישור מוצג ת12/ והן להופעתה לעדות בביהמ"ש).

כל המפורט לעיל הינו, "הסכום הפסוק", שישולם על ידי הנתבעת במשרד ב"כ התובע לא יאוחר מתאריך 27.3.03, שאם לא כן ישא הסכום הפסוק הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

לא ראיתי מקום להטיל על הנתבעת את הוצאות התשלום בגין חוות הדעת והעדות של שמאי הרכב הואיל ולדעתי, בנסיבות הענין שבתיק, לא היה מקום להגשת חוות דעת בענין ניידות מנימוקים שאותם הסברתי כשדנתי בנושא הניידות.

עוד אני מורה שיתרת אגרת המשפט המגיעה בגין תובענה זו תשולם על ידי הנתבעת ישירות לקופת בית המשפט לפי דרישה שתמציא מזכירות ביהמ"ש למשרד ב"כ הנתבעת.

ניתן היום כ"ה באדר א' תשס"ג, 27 בפברואר 2003, בהעדר הצדדים.

המזכירות תודיע טלפונית לב"כ שני הצדדים על מתן פסק הדין, וכן תמציא המזכירות את העתקי פסק הדין אל:

1. ב"כ התובע עוה"ד ח. נבות, תל אביב.

2. ב"כ הנתבעת עוה"ד י. וינברג, רמת גן.

וזאת בדואר רשום עם אישור מסירה.



מותר לפרסום מיום 2/03/2003


יגאל גריל - שופט      





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון