הקדש ציבורי - החזקת מוסדות תורה תובענה למתן פסק דין המצהיר על קיומו של הקדש ציבורי שנכסיו הם המקרקעין הידועים כחלקות 141,87 ו-93 בגוש 6374 ברחוב רוטשילד בפתח תקוה (להלן: "הנכסים"). פסק הדין מתבקש מכוח סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק הנאמנות") ובמסגרתו להורות למשיבה לרשום את ההקדש כהקדש ציבורי בהתאם לסעיף 26 לחוק הנאמנות. העובדות הצריכות לעניין הנכסים נשוא התובענה מהווים חלק מנכסי המקרקעין שהיו בעבר בבעלות "אגודת הישיבה הגדולה ישיבת פתח תקווה". בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת, עקב מתח ששרר בין שתי המשפחות שעמדו בראש אותה אגודה, משפחת כץ ומשפחת עוזר, הוחלט, במסגרת בוררות, על חלוקת נכסי האגודה בין שתי המשפחות. כך, חולקו נכסי המקרקעין של "אגודת הישיבה הגדולה ישיבת פתח תקווה" ונרשמו חלקם על שם אגודת "ישיבת לומזא החדשה" (שחבריה המרכזיים ממשפחת עוזר) וחלקם על שם המשיבה (שחבריה המרכזיים ממשפחת כץ). כעולה מנסחי טאבו שצורפו המשיבה נרשמה כבעלת הזכויות בנכסים ביום 23.1.1979. משנת 1982, הושכרו הנכסים, בחלקם, לעמותת אור ישראל שהפעילה במקום ישיבה ותלמוד תורה. בשלב מסויים, בתחילת העשור הקודם, התעוררה מחלוקת בין עמותת אור ישראל והמשיבה, והאחרונה ביקשה לפנות את עמותת אור ישראל מן המקרקעין. במהרה המחלוקת עברה לפסים משפטיים: עמותת אור ישראל פנתה לביה"ד הרבני האזורי בירושלים וביקשה להכריז על כל נכסי המקרקעין של המשיבה כהקדש, בקשתה התקבלה אך בוטלה בהמשך בערעור שהגישה המשיבה בפני ביה"ד הרבני הגדול. מנגד פנתה המשיבה והגישה תביעה בבית המשפט המחוזי בת"א (ת.א. 2553/05) כנגד עמותת אור ישראל כדי לחייבה לשלם את חובותיה בהתאם להסכם השכירות. בהליכים אלו נטל חלק, בין באופן ישיר ובין באופן עקיף, גם המבקש. המחלוקת כאמור, התובענה שבפניי הינה תובענה עצמאית אותה יזם רשם ההקדשות ועניינה הכרזת נכסי המקרקעין כהקדש ציבורי שמטרותיו ותנאיו הם, כמתואר בפתח התובענה, "החזקת מוסדות תורה (כגון ישיבה גדולה, ישיבה קטנה, כולל אברכים ותלמוד תורה)." המבקש מציין בתובענה כי הנכסים הפכו להקדש מכוח פסק בוררות משנת 1972 בין רבנים מבית משפחת כץ למשפחת עוזר, פסק בוררות שפירט את חלוקת הנכסים בין הצדדים וכלל, לגישת המבקש, התבטאויות מהן ניתן ללמוד כי הנכסים הוקנו למשיבה למטרה ציבורית. לטענת המבקש את פסק בוררות (שצורף כנספח ב' לתובענה), אשר לגישת המבקש אף אושר, יש לראות כהסכם המקים נאמנות ולהכריז על הנכס כהקדש ציבורי לפי סעיף 17ג' לחוק הנאמנות. זאת ועוד, טוען המבקש כי "יש לבחון האם במקרה הנדון קיים כתב הקדש על פי סעיף 17(א) לחוק הנאמנות ואם אכן קיים, הרי שאין כל צורך בהצהרה, הואיל וגם מכוח הוראה זו קיים הקדש בפועל" (ס' 19 לתובענה). המשיבה מלאה טענות כרימון כלפי התובענה. מעבר לטענות הגנה לגופו של עניין (לפיהן הנכסים מעולם לא היוו הקדש; פסק הבוררות ניתן בנסיבות של סכסוך פנימי בין המשפחות ולא נועד להפוך את הנכסים להקדש; אין לראות בתוכנו של פסק הבוררות כמקים הקדש; הבוררים היו נעדרי סמכות להפוך את הנכסים להקדש, ועוד) פירטה המשיבה בתשובתה גם טענות שלא ממין העניין (כגון טענות למניע זר מצד המבקש שעשה יד אחת עם עמותת אור ישראל לצורך רדיפת המשיבה) וטענות סף רבות לסילוק התובענה על הסף (כגון: מעשה בית דין, שיהוי, התיישנות, היעדר יריבות ועוד). בישיבת יום 9.7.2009 הגיעו הצדדים למתווה דיוני לצורך קידום ההליך בו נקבע, כי "המשיב(ה) י(ת)היה רשאי(ת) לטעון את כל טענותיו(ה) כמפורט בתגובתו לתובענה, למעט הטענה בדבר אמיתותו של פסק הבוררות נספח ב" (ישיבת יום 9.7.09 עמ' 8 פיסקא ב'). בהמשך, הוגשו ראיות ותצהירים, נשמעו הוכחות והוגשו סיכומים בתובענה (האחרונים ביום 11.8.2010). המשיבה פירטה בהרחבה יתירה בסיכומיה את שלל טענותיה נגד התובענה. אחת מטענות הסף בה אחזה המשיבה וזכתה לעדנה בסיכומיה היתה טענה בדבר היעדר סמכות מצד המבקש, רשם ההקדשות, להגיש את התובענה עסקינן. מאחר שבסיכומי המשיבה טענה זו זכתה להתייחסות נרחבת (ס' 19 לסיכומים המשתרע על פני עמודים 14-15) בעוד שטרם לכן נטענה באופן סתום (כל שנאמר בהקשר זה בתשובת המשיבה לתובענה כמו גם בתצהיר מטעמה הוא, כי "רשם הקדשות אינו מוסמך לתבוע הקמת הקדש" ללא ביאור או הסבר - ר' ס' 24.2 לתשובה וס' 119.5 לתצהיר) ומאחר שלא מצאתי התייחסות לטענה זו בכתבי הטענות מטעם המבקש (יצוין, כי סיכומי המשיבה הוגשו אחרונים) מצאתי לנכון לקבוע דיון במעמד הצדדים ובמסגרתו לבקש התייחסות קצרה בעל-פה מצד ב"כ המבקש לסוגיה. למרבה הצער, הדיון האמור נדחה פעם אחר פעם, לא מעט פעמים בעטייה של ב"כ המבקש (הדיונים שנקבעו לתאריכים 24.10.10,.15.12.10 ו-10.4.11) והתקיים בסופו של דבר רק ביום 24.5.2011. באותה ישיבה פרשתי בפני ב"כ הצדדים את מטרת זימונם ובקשתי התייחסות של ב"כ המבקש באשר למקור החוקי המסמיך את רשם ההקדשות להגיש את התובענה דנן. ב"כ המבקש שהופיע לאותו הדיון (עו"ד קמחי) הודיע, כי רק עתה קיבל לידיו את התיק במקום ב"כ המבקש שטיפלה בתובענה עד כה (עו"ד פישמן), ממנה נבצר להגיע, ועל כן אינו יכול להשיב בעל-פה לסוגייה וביקש להגיש טיעון מסודר בכתב. לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשה זו - הן משום התנגדות ב"כ המשיבה (שהתנגד אף לתשובה בעל-פה), הן לאור העובדה כי הטענות בדבר היעדר סמכות רשם ההקדשות הועלו ע"י ב"כ המשיבה בכתבי הטענות שקדמו לסיכומים ולא זכו להתייחסות, ובעיקר לאור השלב בו מצוי ההליך (לאחר שהוגשו הסיכומים האחרונים), התארכות ההליך והעובדה, כי הדיון נקבע למעשה למעלה מן הנדרש. כמו כן רשמתי לפניי את הצהרת ב"כ המשיבה לפרוטוקול לפיה אם תדחה התובענה מטעם זה לא יטען למעשה בית-דין אם התובענה תוגש בשנית ע"י היועץ המשפטי לממשלה (הוא לגישתו האורגן הנכון מטעם המדינה שרשאי להגיש את התובענה דנן). דיון אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי התובענה דנן הוגשה ע"י רשם ההקדשות וכי הדבר לא נרשם כך מחמת טעות (במקום גוף אחר או אורגן אחר מטעם המדינה). הדבר עולה הן מכותרת התביעה, הן מתוכנה (ר' לדוגמא ס' 1 לתובענה), הן מפרוטוקול הדיונים (הן בתיאור הצדדים והן מדברי ב"כ המבקש. כך למשל בעמ' 6 ש' 6-7 לפרוט' בציינה, כי "המעמד של רשם ההקדשות הוא כפקיד בית משפט ולכן לא נהוג לבקש ממנו תצהיר" ובעמ' 5 ש' 15 לפרוט' בהתייחסה לסוגיית ההתיישנות במובן של "מתי נודע לרשם ההקדשות על ההקדש") והן מסיכומי המבקש (הן מהכותרת והן בתוכן - ר' לדוגמא ס' 9 לסיכומים). מכאן, שאלה ראשונה אליה יש להידרש ושיש בה כדי להכריע את גורל התובענה שבפניי, היא שאלה משפטית גרידא - האם קיים מקור חוקי המסמיך את המבקש דנן, רשם ההקדשות, להגיש תביעה להצהרה על קיום הקדש ציבורי מכוח סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות הקובע, כי "נמצאו נכסים המשמשים הקדש, אלא שאין על כך כתב הקדש, רשאי בית המשפט להצהיר על קיום הקדש ולהגדיר מטרותיו, נכסיו, תנאיו ותחילתו." סמכותו וכושרו של רשם ההקדשות מוגדרים בחוק הנאמנות, במסגרת פרק ג' שכותרתו "הקדש ציבורי". סעיף 25 לחוק הנאמנות קובע, כי שר המשפטים ימנה את רשם ההקדשות, ואף קובע את הכשירות הנדרשת מהאחרון. סעיף 26 לחוק הנאמנות מגדיר את התפקיד לשמו הוקם מוסד זה ומורה כי הרשם ינהל פנקס הקדשות, אליו יפנו נאמנים לרישום הקדשות ציבוריים וכן כי רשם ההקדשות יפרסם ברשומות הודעות על רישום הקדש. סעיף 30 לחוק הנאמנות קובע את סמכות החקירה המוקנית לרשם ההקדשות לבצע חקירות: 30. חקירה [תיקון: תשס"ז] (א) היה לרשם יסוד לחשוש שלגבי הקדש ציבורי לא קויימה הוראה מהוראות חוק זה או מהוראות כתב ההקדש, או שפרטים או מסמכים שנמסרו לו אינם מלאים או אינם נכונים, רשאי הוא לחקור בדבר ויהיו לו לענין זה הסמכויות לפי סעיפים 9 עד 11 לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968 4. (ב) לצורך ביצוע חקירה כאמור בסעיף קטן (א) רשאי הרשם למנות חוקר; מונה חוקר כאמור יהיו נתונות לו סמכויות החקירה כאמור בסעיף קטן (א), בכפוף לתנאי המינוי; החוקר ימסור לרשם דין וחשבון. (ג) מונה חוקר כאמור בסעיף קטן (ב), רשאי הרשם להטיל את הוצאות החקירה, כולן או חלקן, על ההקדש הציבורי, על נאמנים בו, או על אדם שפנה לרשם בבקשה לפתוח בחקירה, ורשאי הוא לדרוש ממבקש החקירה ערובה להוצאותיה. מהסעיף עולה, כי רשם ההקדשות רשאי להפעיל את סמכותו לחקור אם הגיע אליו מידע שמעלה יסוד לחשש שבוצעה בקשר להקדש ציבורי, הפרה של אחת מהוראות חוק הנאמנות, או הוראות כתב-הקדש ציבורי או שנמסר ע"י נאמן ההקדש מידע חסר או שאינו נכון. עם זה, מניתוח הסעיף לא עולה כי מקום בו ממצאי חקירת רשם ההקדשות מאמתים את החשש, הוקנתה לרשם ההקדשות הסמכות לפעול באופן עצמאי לתיקון ההפרה. כך לדוגמא ס' 31 לחוק הנאמנות, המצוי באותו פרק דעסקינן, קובע את העונשים בפניהם צפוי לעמוד נאמן של הקדש ציבורי שהפר חובות מסוימות המוטלות עליו - אך לא יעלה על הדעת להניח, בהיעדר מקור חוקי, כי מקום בו רשם ההקדשות הוא זה שגילה את אותה ההפרה (באמצעות שימוש בסמכות החקירה שניתנה לו) הוא זה שהוסמך להגיש את כתב האישום כנגד אותו נאמן שסרח. רשם ההקדשות, בנסיבות שכאלה, יהיה רשאי לפנות לגורם המוסמך לצורך העמדה לדין של אותו נאמן (ועל כך בהמשך). קל וחומר שסעיף זה, כמו גם יתר הסעיפים שפורטו לעיל, לא מקנים בידי רשם ההקדשות את הסמכות ליזום הליך לצורך הכרזה על הקדש כהקדש ציבורי. אין גם מקום לסברה, כי לרשם ההקדשות קיימת סמכות טבועה לעשות כן. הטעם לכך נובע מסעיף 39 לחוק הנאמנות שמונה ברשימה סגורה את הרשאים לפנות לבית המשפט בקשר לחוק זה: " 39. הרשאים לפנות לבית המשפט בכל ענין לפי חוק זה רשאי לפנות לבית המשפט כל נאמן, נהנה, יוצר הנאמנות או אדם אחר שמעונין בדבר; וכן רשאי היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו לפתוח בכל הליך לפי חוק זה, לרבות ערעור, ולהתייצב ולטעון בהליך כזה, בכל הנוגע לנאמנות ובכל דבר אחר שהוא סבור שיש בו ענין לציבור. " העולה מן המקובץ - לרשם ההקדשות, כגוף שהוקם מכוח חוק הנאמנות והשואב את סמכותו מחוק זה, לא הוקנתה סמכות לפנות לבית המשפט וליזום הליך בעניינים לפי החוק. הגם שרשם ההקדשות הוא גוף ציבורי, את הסמכות לשמור על האינטרס הציבורי בעניינים לפי חוק זה הקנה המחוקק ליועץ המשפטי לממשלה או לבא כוחו - אך לא לרשם ההקדשות. הדברים כמובן יפים לענייננו בו מתבקשת הכרזה על נכסים מסוימים כהקדש ציבורי ונטען כי הם הוקנו למטרה ציבורית. אציין, הגם שהדבר לא נטען, כי בנסיבות דעסקינן לא ניתן לראות את רשם ההקדשות כ"מעונין בדבר" הרשאי לפנות לבית המשפט מכוח סעיף 39 לחוק הנאמנות. "מעונין בדבר" אמנם לא צריך לעלות לכדי מעמד של "נהנה" מן ההקדש אך בודאי צריך שיהיה לו "עניין" בהקדש, ולענייננו נדרש כי יהיה לו אינטרס אובייקטיבי בהצהרה על ההקדש וכי יפיק מכך הנאה ישירה או עקיפה. מסקנה זו מתבקשת לאור אנלוגיה שיש ללמוד בקשר לפרשנות שניתנה למונח זה ("מעוניין בדבר") שמופיע במספר סעיפים בחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (ראו לעניין זה ש. שוחט וד.שאוה "סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה", מחשבות, תש"ע-2009, עמ' 65-66; ש.שוחט, מ.גולדברג וי. פלומין, "דיני ירושה ועיזבון", הוצאת סדן, תשס"ה-2005, עמ' 152-153). בפסיקה רלוונטית לא מצאתי כזו בה רשם ההקדשות, כגוף, הוא זה שעתר להכרזה על נכסים כהקדש ציבורי אלא היה זה היועץ המשפטי לממשלה (ראו לדוגמא ה"פ 1077/02 - הנאמן הציבורי ו/או האפוטרופוס הכללי ו/או היועץ המשפטי לממשלה נ' גורפינקל איתן ואח'. . יצויין, כי באותו הליך התבקש בין השאר מינויו של הנאמן הציבורי כנאמן אותו הקדש ולכן היה הנאמן הציבורי בצד המבקש. "רשם ההקדשות" לא רק שלא היה בצד יוזם ההליך אלא הופיע בצד המשיבים). גם בספרות המשפטית לא מצאתי זכר לאפשרות לפיה יהיה זה רשם ההקדשות, ולא היועץ המשפטי לממשלה, היוזם של הליך לפי חוק הנאמנות להצהרה על הקדש ציבורי. ההיפך הוא הנכון. בספרו "נאמנות" (מהדורה רביעית מורחבת, 2004) מציין המחבר ש.כרם, כי לרשם ההקדשות אין סמכות לתבוע נאמנים על הפרת חובה, אין הוא רשאי לאכוף על נאמנים למלא את חובותיהם ואין הוא אמור לשמש צד להתדיינות על תוקפה של נאמנות, שעניינה הקדש ציבורי (עמ' 744). זאת ועוד, בהתייחסו לסמכות החקירה של הרשם לא מציין המחבר, כי רשם ההקדשות מוסמך לפתוח בהליך לצורך תיקון הפרה מקום שממצאי חקירתו העלו שהדבר נדרש אלא אך "להניע את היועץ המשפטי לממשלה לנקוט הליכים בפני בית המשפט..." (עמ' 765). זאת ועוד, אף במאמר מקיף, שהמבקש, רשם ההקדשות, היה בין כותביו והעוסק בנושא ההקדש הציבורי, לא מצאתי רמז לכך שלרשם ההקדשות קיימת סמכות ליזום הליך להכרזה על הקדש. במאמר - א. טננבוים וא. קפלן, "הקדשות בישראל - הדין המצוי והרצוי" שערי משפט א(1) תשנ"ז - סוקרים הכותבים את ההסטוריה של מוסד ההקדש בישראל מאז תקופת האימפריה העותומאנית ועד ימינו אנו. בין השאר מתייחסים הכותבים לתפקידי רשם ההקדשות אך לא מציינים כי בין תפקידי הרשם הסמכות לפנות לבית המשפט בתביעות להכרזה על הקדשים אלא אך "לרשום את ההקדשות שנוסדו על פי חוק הנאמנות ולפקח עליהן" (שם, ה"ש 95). יתר על כן, המחברים, בסקרם את "המצב הריאלי של הקדשות בישראל" מציינים כי להערכתם קיימים בארץ עוד מאות הקדשות שאינם רשומים (שם, עמ' 83-84). הנה אם כן, גם שכיחות התופעה, היא הנותנת כי לו סבר המחוקק להקנות בידי רשם ההקדשות את הסמכות לתור אחר אותם נכסים המשמשים הקדש ולפנות לבית המשפט בהכרזה עליהם כהקדש - הדבר היה מוצא את ביטויו בחוק. המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל היא כי רשם ההקדשות, כגוף ציבורי, נעדר מקור חוקי המקנה לו את הסמכות לפנות אל בית המשפט בתביעה על הכרזה על נכס כהקדש ציבורי מכוח סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות. מקום שנדרשת הכרזה כזו יהא זה היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו שאמור ליזום ולפתוח בהליך, כמייצג את האינטרס הציבורי וכאמור בסעיף 39 לחוק הנאמנות. אשר על כן, דין התובענה להידחות. פסיקת ההוצאות לטובת המשיבה תהא סמלית מאחר שמוטב היה כי סוגיה זו תתברר בשלבים המוקדמים של ההליך, ואפילו במסגרת בקשה לסילוק על הסף, והעובדה כי סוגייה זו זכתה להתייחסות רחבה אך בסיכומי המשיבה (כאמור, לפני כן הטענה כאמור נטענה ע"י המשיבה באופן סתום בלבד) הביאה לבזבוז זמן שיפוטי שלא לצורך. סוף דבר התובענה נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיבה ובשכר-טרחת בא כוחה בסך 5,800 ₪. לאור הצהרת ב"כ המשיבה בישיבת יום 24.5.2011,שנרשמה בפרוטוקול, אם ימצא היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו להגיש תביעה בעניין לא תועלה מצד המשיבה טענה של מעשה בית-דין בעקבות פסק-דין זה. הקדש