א. התובע יליד 6/3/1945(להלן: "התובע") הגיש תביעתו לפיצויי נזיקין כנגד מי שהיתה במועדים הרלוונטיים לתובענה מעבידתו, שהיא הנתבעת "אליאנס" מפעלי צמיגים וגומי בע"מ (בפירוק) (להלן: "הנתבעת"). לטענת התובע הוא נחשף במהלך עבודתו אצל מעבידתו-הנתבעת לחומרים כימיים שונים והחל לסבול כתוצאה מכך מנזלת אלרגית, סינוסיטיס כרונית, ופרינגיטיס, שהלכו והחמירו, דבר שגרם לו לנכות צמיתה. ב. מעדות התובע, בעמ' 78לפרוט', עולה כי התובע בעל 12שנות לימוד, בוגר ביה"ס אורט במגמת מכניקה עדינה. התובע שירת שירות חובה בצה"ל, בתפקיד מכונאי מטוסים (יותר מאוחר במילואים: חובש קרבי) והשתחרר בפרופיל .97בינואר 1966החל התובע עבודתו אצל הנתבעת, לאחר שעבר בדיקות אצל רופא המפעל, שנה אחת עבד כמכשירן, בערך שנה נוספת כמסגר, לאחר מכן כ- 3שנים טכנאי גיפור, ובערך ב- 1972- 1973נתמנה כמנהל עבודה במחלקת הבנדים. בשנת 1976נתמנה התובע לתפקיד מנהל משמרת, כשבתפקיד זה הוא מצוי באחריות מנהל המפעל, ולאחר מכן באחריותו של סמנכ"ל התפעול. בתפקיד מנהל משמרת שימש התובע עד סיום עבודתו אצל הנתבעת בשנת .1988 טענת התובע היא שעבודתו בתפקיד זה הסבה לו נזק בריאותי אשר נגרם לו, לטענתו, ברשלנות הנתבעת, ודורש הוא לקבל פיצוי בגין כך. ג. העבודה במפעל התנהלה במתכונת של 3משמרות. במשמרת בוקר היה סמנכ"ל התפעול מטיל על התובע תפקידים שונים, ואילו בשמשו בתפקיד מנהל משמרת צהריים או לילה היה על התובע למלא את התפקיד במקום סמנכ"ל התפעול. לכן במשמרות צהריים ולילה היה התובע אחראי על שלושת חלקי המפעל: א, ב, ג, והיה עליו לפקח על כל העבודה בייצור ובמיוחד במחלקות בעייתיות (עמ' 79לפרוט'). לגירסת התובע המחלקות שחייבו את עיקר הקדשת הזמן ותשומת הלב של מנהל המשמרת היו 3מחלקות בעייתיות: - מחלקת המיקסרים (הקרויה "במבורי"). - מחלקת ההתזה. - מחלקת הגיפור. במחלקת המיקסרים יש לערבב את הגומי הגולמי עם חומרים כימיקלים שונים. כשאין העבודה שם מתבצעת כראוי נדון הצמיג לכישלון. במחלקת ההתזה מתיזים סוליות, כשבהמשך הייצור היו מרכיבים את הסוליות על הצמיג. במחלקת הגיפור מבשלים את הצמיג המוכן. ד. במועדים הרלוונטיים לתובענה היתה העבודה במחלקת המיקסרים מתבצעת, לכל הפחות בעיקרה, ידנית. המחלקה הבעייתית ביותר היתה מחלקה זו (עדות התובע בעמ' 80לפרוט'). אמנם באותה תקופה כבר הותקן במקום מיקסר אוטומטי, אך יתר השלושה פעלו ידנית, ואילו האוטומטי תיפקד במידה מועטה בלבד כך שהעבודה התבצעה, למעשה, ידנית (עמ' 82לפרוט'). החומרים הכימיים שהיו במפעל באותה תקופה מפורטים ברשימה שהוגשה כמוצג ת/ 12(עמ' 84לפרוט'). לפי תיאורו של התובע תנאי העבודה במחלקת המיקסרים היו אלה: בקומה התחתונה, אולם הייצור, היתה מתבצעת שקילת הכימיקלים באופן ידני, זאת לפי מיפרט שהעובד היה מקבל לרשותו. כשהיו מתקבלים שקי כימיקלים היה תכנם נשפך לחביות פתוחות. מתוך החבית הפתוחה היה העובד נוטל כמויות באמצעות כף ושופך על המשקל בהתאם למיפרט שבידיו. טוען התובע שכאשר היו חותכים את שקית הכימיקלים ושופכים את תכנה היה האזור מתמלא אבק וריח חריף של כימיקלים היה מתפשט. בשלב השני היו חומרים אלה מועלים במעלית לקומה שמעל, שם היו המיקסרים. העובד בקומה שמעל היה מכניס למיקסר גומי טבעי, וכן את החומרים הכימיקלים שהוכנו קודם לכן, כמתואר לעיל, באולם השקילה שלמטה. בנוסף היה העובד מכניס למיקסר שקיות פיח, זאת לאחר שחתך אותם בסכין, ניער, ושפך אותם לתוך המיקסרים, וכן גם שמנים. לטענת התובע העבודה הנ"ל התבצעה בטמפרטורה גבוהה, באולם ללא אוורור, קשה היה לנשום, היתה הרגשת מחנק, הראות היתה לקויה בגלל האבק, שאריות האבק היו נדבקות לגוף, ומי שהיה יורד מאותה קומה צבעו היה שחור. ה. לגירסת התובע היה עליו, בתפקידו כמנהל משמרת, לשהות באותו אולם של מחלקת המיקסרים מידי יום, שעות רבות, הואיל והיו בעיות לגבי טיב הצמיגים. התובע קיבל הנחיה מן הממונה הישיר לפקח על המתבצע במחלקה זו, לכן היה עליו לעמוד ליד העובד ולוודא שהוא מבצע את המוטל עליו לפי המיפרט. אם היו חסרים עובדים גם התובע היה אמור לעזור, ובמיוחד היה כך בארבע-חמש השנים האחרונות לפני שפרצו בעיותיו הבריאותיות (ב- 1987). לטענת התובע כשהיה נכנס לאולם במחלקת המיקסרים הוא היה חש בכאבי ראש וקושי בנשימה מעין חנק (עיינו: עדות התובע בעמ' 82- 80לפרוט'). באחריות התובע כמנהל משמרת היו שתי מחלקות נוספות שנחשבו בעייתיות: מחלקת הגיפור, שבה היו מכניסים את הצמיג לתוך מכבש בטמפרטורה מאוד גבוהה, כשהתהליך לגבי הצמיגים נמשך כ- 20דקות בצמיגים קטנים, ושעות בצמיגים גדולים, כשמידי פעם בפעם (לטענת התובע בעמ' 82סיפא "כל כמה שניות") היה נפתח מכבש וענן של גזים רווי כימיקלים היה פורץ החוצה. במחלקת ההתזה היה מוכנס הגומי שירד ממחלקת המיקסרים לתוך אקסטרודר, בלחץ, תוך חימום, ומותז החוצה דרך פייה שבקצה השני, בצורת סוליה. בגין החום היו נפלטים אדי גזים אם כי במידה פחותה מאשר במחלקות האחרות. ו. לטענת התובע, בעמ' 83לפרוט', בארבע-חמש השנים האחרונות שלפני 1987, הוא נאלץ לחלק את רוב זמנו בין שלוש מחלקות אלה, בתפקידו כמנהל משמרת, וכמעט מחצית הזמן הוקדשה למחלקת המיקסרים. לטענת התובע בעיותיו הרפואיות החלו בתקופה 1987- 1979כשחש בלחץ בחזה, חולשה וסחרחורת, ואזי אושפז. בעיותיו של התובע החריפו וב- 1983אושפז שנית. בהמשך החריפו התופעות עד שבתחילת נובמבר 1987התובע לא היה מסוגל יותר לעבוד ואזי גם קיבל תעודות מחלה (עיינו: קובץ תעודות המחלה שהוגש כמוצג ת/13, ומתייחס לתקופה שמאוקטובר 1987עד שנת 1989). בתקופה שבין 1987- 1983סבל התובע מאף סתום, ונזלת אלרגית, ומידי פעם היו לו תקופות של חום גבוה. בנובמבר 1987אבד לתובע חוש הריח לחלוטין. לטענת התובע מאז שהתקבל לעבודה במפעל, ונעשתה לו אז בדיקה רפואית, הוא לא נבדק בדיקות נוספות כלשהן. ז. מציין התובע שעוד בשנת 1982ניסתה הנהלת המפעל לפטר אותו כשבמכתב מיום 10/11/82, מוצג ת/16, נאמר שהמדובר בפיטורין עקב צמצום בעבודה, אך היתה לכך אז התנגדות של ועד העובדים ומועצת הפועלים. בסופו של דבר בשנת 1988, נאלץ התובע לפרוש מן העבודה במפעל. לפי מכתב מועצת פועלי חדרה מיום 2/10/88, מוצג ת/15, היה צורך בצמצום כוח האדם במפעל לאחר שהמפעל נסגר. במכתב המנהל המיוחד מטעם מפרק החברה מיום 5/10/88, מוצג ת/14, צויין כי התובע נמצא בין העובדים שלא יזומנו מחדש לעבודה לאחר שהמפעל ייפתח מחדש, שכן עקב תוכנית ההבראה נדרש צמצום ניכר במספר עובדי החברה. במכתב הנתבעת מיום 16/10/88, מוצג ת/35, צויין שהתובע עבד במפעל כמנהל משמרת בייצור עד 8/5/88(המועד בו נסגר המפעל). ח. המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעת התובע להכיר בו כנפגע בעבודה, אך פגיעה זו הוכרה לאחר שניתן פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה, שהכיר בכך שהמחלות מהן סובל התובע באף, ובגרון, לרבות נזלת אלרגית, סינוסיטיס כרונית ופרינגיטיס כרונית הינן תוצאה של פגיעה בעבודה (פסק דין מיום 8/11/92, מוצג ת/18). בפועל אין התובע מקבל כספים כלשהם מן הביטוח הלאומי, זאת לאחר שהוכר כנכה בשיעור % 100ע"י הועדה הרפואית של מבטחים (מוצג 26), ומשולמת לו פנסיה חודשית על ידי מבטחים. על פי התקנון של מבטחים, שהומצא לתיק בית המשפט ע"י ב"כ התובע, (סעיף 23רישא של התקנון), אין מבטחים משלמת פנסיה במקרה של נכות מחמת פגיעה בעבודה לפי חוק הביטוח הלאומי . ט. התובע מתבסס על חוות דעתו של רופא א.א.ג הד"ר ש. סגל מיום 2/10/89, מוצג ת/ .1ד"ר ש. סגל (שגם הופיע והעיד במשפט) קבע שהתובע נפגע מחמת חשיפה ממושכת לחומרים כימיים. ד"ר ש. סגל קבע לתובע % 10נכות בגין נזלת אלרגית, % 10נכות בגין דלקת כרונית של הלוע, ו- % 5נכות בגין אובדן חוש הריח. לפי קביעת הד"ר ש. סגל בחוות הדעת ת/ 1חשיפה לחומרים כימיים, במיוחד כאלה המהווים גירוי עז בריריות האף והפה, עלולה לגרום לתגובה אלרגית רצינית ואכן התובע, כך נטען, נחשף לגורמים אלה ופיתח כתוצאה מכך תגובה עזה מצד רירית אפו ורירית גרונו. בחוות דעת נוספת, מיום 6/11/90, מוצג ת/2, מציין הד"ר ש. סגל שהוכח הקשר בין החומרים הכימיים בעבודתו של התובע לבין הנזלת האלרגית, הסינוסיטיס והפרינגיטיס, זאת הואיל וכאשר הפסיק התובע עבודתו לזמן קצר, השתפר מצבו, ואילו כאשר חזר לעבודה והמשיך להיחשף לחומרים אלה החמיר מצבו. לאחר שהתובע עזב את העבודה באוקטובר 87השתפר מצבו, אם כי התובע נותר עם נכות קבועה. י. הנתבעת כפרה בהגנתה בחבותה כלפי התובע. בסעיף 1(ג) לכתב ההגנה העלתה הנתבעת גם טענת התיישנות אך טענה זו נזנחה וב"כ הנתבעת לא חזר עליה עוד בסיכומיו. הנתבעת טוענת כי מחלת התובע נגרמה מחמת רשלנותו, ולחילופין אשמו התורם. כמו כן טוענת הנתבעת שהתובע פרש מעבודתו בשל צמצומים שהיו קשורים בפירוק הנתבעת, וללא קשר לפגיעה הנטענת בעבודה, וכי התובע קיבל פיצויים מוגדלים. לטענת הנתבעת אין קשר סיבתי בין פיטוריו של התובע לבין המחלות הנטענות. עוד נטען מטעם הנתבעת שהתובע סבל מליקוי בנפשו ללא קשר לעבודתו, תפקודו בעבודה היה גרוע והוא נעדר תכופות ללא הצדקה. כמו כן לא גילה התובע שהוא סובל מבעיות בריאותיות ונמנע מקבלת טיפול רפואי מתאים בזמן. יא. מטעם הנתבעת נבדק התובע ע"י רופא א.א.ג., פרופ' ל. פודושין. בחוות דעתו הראשונה מיום 19/12/93, מוצג נ/11, מציין פרופ' פודושין שלפי דו"ח חקירה של חברת "קדמן" לא היה התובע חשוף לחומרים כימיים אלא רק אנשי מחלקת השקילה היו חשופים לחומרים אלה, וכן קיימת באותו דו"ח עדות הכימאי הראשי של המפעל, מר אדלר, שהעיד שפרט למי שעבדו במחלקת השקילה איש לא היה חשוף לחומרים כימיים. בנוסף, מציין פרופ' ל. פודושין שבשנת 1978נרשם במחלקת מיון של ביה"ח "מאיר" שהתובע סובל משיעול, ליחה וכאבי גרון. חודש לאחר מכן אובחנה אצל התובע דלקת כרונית בסימפונות, וב- 1979דלקת כרונית בדרכי הנשימה העליונים. בנוסף לטיפול תרופתי הומלץ על הפסקת עישון. בסיכום מחלה מ- 1979אובחנה אצל התובע סכרת, והומלץ על דיאטה ותרופת הרגעה. ב- 1983בסיכום מחלה ממחלקת א.א.ג. צויינה אבחנה של נזלת אלרגית ותגובה נפשית. כמו כן מציין פרופ' ל. פודושין שב- 1979, 1982ו- 1988היו ביקורים של התובע אצל רופאים וצויינו אבחנות של נזלת אלרגית, דלקת כרונית בגתות הלסת, ותגובות נפשיות. עולה מן האמור לעיל שהתופעות החלו לפי קביעת פרופ' ל. פודושין עוד ב1988, כך שהתובע סובל שנים רבות ממחלה אלרגית שייתכן והיתה סמויה, ולאחר מכן התבטאה בכאבי גרון, ליחה, סתימות באף, נזלת כרונית ושיעול. עוד מציין פרופ' ל. פודושין שמצב נפשי, כגון מתח, יכול להחריף מחלה אלרגית סמויה. מצבים כאלה עולים מתוך הפנייה לרופא פסיכיאטר באפריל + אוגוסט 1979, ובסיכום המחלה של 1983מדובר על תגובת חרדה. למרות כל זאת כותב הפרופ' ל. פודושין, בעמ' 5של נ/11: "יחד עם זאת למרות שהחקירה על תנאי העבודה הוכיחה שהנבדק לא היה בקשר עם חומרים כימיים בצורה ישירה, לדעתי ייתכן שהריח ששרר במפעל אולי כדבר מישני גרם להתגברות המחלה האלרגית שהיתה קיימת קודם לעבודתו". כמו כן מציין פרופ' ל. פודושין שקיים תיעוד על עישון כבד שיכול גם הוא להביא להתגברות המצב האלרגי. מכאן שחשיפת התובע לריחות במפעל עלולה להביא להתגברות אלרגיה שהיתה קיימת, ייתכן עוד קודם לתחילת העבודה, בצורה סמויה, אך זו סיבה חלקית בלבד, ויש לראות גם את המצב הנפשי וגם את העישון כגורמים למצב האלרגי. מציין פרופ' ל. פודושין, על יסוד בדיקתו את התובע בשנת 1991וכן ב- 1993, שקיימים מימצאים דלים מאוד של מחלה אלרגית, וכי לפי צילומי הרטנגן והסי.טי. אין בגתות הלסת מחלה אלרגית אלא שתי ציסטות קטנות בבסיס גתות הלסת, ייתכן על רקע דנטלי. פרופ' ל. פודושין קובע לתובע נכות צמיתה בשיעור של % 5בגין אובדן חוש הריח. חוות דעתו השניה מיום 7/11/96(נ/2), ניתנה ע"י פרופ' ל. פודושין תוך התייחסות לחוות דעתו של מומחה ביהמ"ש ד"ר י. אביב (אתייחס לכך להלן). בבדיקתו הפעם מציין פרופ' ל. פודושין שקיימת אצל התובע חולשה של סחוסי הנחיריים הגורמים לקשיי נשימה דרך האף בזמן שאיפת אוויר דרך האף, מימצא זה נובע, לדעתו, או מירידת מתח עור הפנים בגלל הגיל או פעולת יתר של הסחוסים בזמן שאיפת אוויר דרך האף. פרופ' ל. פודושין מציין שאין הוא מקבל את מימצאי המומחה הרפואי מטעם ביהמ"ש, ד"ר י. אביב, הואיל ולדעתו אין לדבר על הפרעה הולכתית. אובדן חוש הריח, בו מכיר פרופ' פודושין, נגרם מחמת הרס הרירית בגין החרפת המחלה האלרגית הקיימת מאז .1978את הנכות בגין אובדן חוש הריח זוקף פרופ' ל. פודושין ע"ח העבודה. את ההתפרצויות של סינוסיטיס חוזרת זוקף פרופ' פודושין לקיום ציסטות בלסת, ללא קשר לעבודה. הדלקת הכרונית של רירית הלוע קיימת לדעת פרופ' ל. פודושין מזה שנים רבות. מדובר במימצא ישן ומתקבל על הדעת שהעישון הכבד הוא שגרם לכך בעבר. יב. לאור המחלוקת בין רופאי הצדדים מיניתי, למרות התנגדות ב"כ שני הצדדים (עיינו: פרוטוקול מיום 2/10/94, עמ' 10-9) את רופא א.א.ג., ד"ר יוסף אביב, כמומחה רפואי מטעם ביהמ"ש לבדיקת התובע. בחוות דעתו מיום 21/5/95, מציין המומחה הרפואי, ד"ר י. אביב, שהוא איבחן אצל התובע בבדיקתו נזלת ווזומוטורית - אלרגית, מחיצת אף סוטה לימין, וריריות הלוע מגורות - תמונה של דלקת לוע כרונית. המומחה הפנה את התובע לבדיקת חוש הריח והורה על עריכת צילומי סי.טי. של מערות האף. בדיקת חוש הריח הראתה כי קיימת ירידה ניכרת בתחושת הריח, וזו נגרמת ע"י הפרעה הולכתית, ולא ע"י פגיעה באיבר חוש הריח עצמו, דהיינו, קיימת הפרעה מיכנית בפיזור הריחות באף שאינם מגיעים בצורה טובה לאיבר חוש הריח שבגג האף. צילומי הסי.טי. של מערות האף מראים הצללה חלקית בבסיסי מערות גת הלסת משני הצדדים ע"י רקמה רכה, הצללה המתאימה למימצא ציסטי או פוליפואידי. כמו כן, מראים צילומי הסי.טי. שקיימת אצל התובע קונכיית אף אמצעית מוגדלת המכילה תא אוויר בתוכה. מציין המומחה שהבעיה המיבנית הנ"ל שיש לתובע היא תופעה הגורמת להפרעה באוורור האף והסינוסים והיא גורם ודאי מוכח ומוכר כסיבה למחלת האף והסינוסיטיס הכרונית מהם סובל התובע ובעקיפין לדלקת הלוע הכרונית ממנה סובל התובע. עוד מציין הד"ר י. אביב שחשיפה לחומרים כימיים נדיפים ומגרים יכולה לגרום אצל אנשים רגישים להחרפה של מצב פתולוגי קיים כמו החרפה של מצב אלרגי הקיים בצורה רדומה. מסקנת המומחה הרפואי, ד"ר י. אביב, היתה שהתובע סובל מהפרעה במבנה הפנימי של האף דבר המהווה בסיס לדלקות כרוניות של מערות האף, ובעקיפין גם לדלקות כרוניות של הלוע. ואולם, כך מציין הד"ר י. אביב, חשיפת התובע לחומרים מגרים גרמה להחרפת הבעיה הבסיסית כשהתיעוד הרפואי מצביע על כך שקיימת הפרעה או הקלה בסימפטומים בהתאם לתקופות בהן התובע נמצא או לא נמצא בעבודה. מוסיף המומחה שאלמלא היה התובע עובד במפעל אליאנס ולא היה נחשף לחומרים כימיים נדיפים הוא היה סובל ממחלה כרונית של האף, הסינוסיטיס, והלוע, אך כנראה בצורה קלה יותר. בגין ההפרעה הקשה בחוש הריח קבע הד"ר י. אביב לתובע % 5נכות לצמיתה לפי סעיף 69(3) במבחני הנכות של הביטוח הלאומי, ועוד % 10נכות לפי סעיף 69(4)ב'(2) של מבחני הנכות הנ"ל, דהיינו, בגין נזלת ווזומוטורית בצורה בינונית. בנוסף ציין הד"ר י. אביב שלתובע % 0נכות לפי סעיף 69(4)(ד)(1) בגין סינוסיטיס בצורה קלה. אבהיר שסעיפים אלה נקבעו בהתאם למבחני הנכות של המוסד לביטוח לאומי בתוספת של התקנות בדבר קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה, כפי שנתפרסמו בקובץ התקנות תש"ל, כרך ב', עמ' 1159, בעמ' 1203, מיום .15/3/70 מבחני הנכות של המוסד לביטוח לאומי ככל שהם מתייחסים, בענייננו, לסעיפים 69ו- 70(מחלות א.א.ג.) נשתנו ביום 12/10/97, בקובץ התקנות מס' .5856אתייחס לכך בהמשך. יג. כנגד קביעותיו הנ"ל של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, ד"ר י. אביב, הרי הד"ר ש. סגל, רופא א.א.ג. מטעם התובע, איבחן אף הוא אצל התובע % 5נכות בגין אובדן חוש הריח ו- % 10נכות בגין הנזלת, אך במובחן מד"ר י. אביב סבר הד"ר ש. סגל שיש לקבוע לתובע % 10נכות נוספים בגין הדלקת הכרונית של הלוע (מוצג ת/1), בעוד שרופא א.א.ג. מטעם הנתבעת, פרופ' ל. פודושין, קבע לתובע % 5נכות בגין אובדן חוש הריח, וכן קבע % 0נכות לפי סעיף 69(4)(ג)(1) של מבחני הנכות, דהיינו, נזלת אלרגית בצורה קלה (מוצג נ/11), ועל עמדה זו חזר בחוות דעתו המשלימה מיום 7/11/96(נ/12). אם נחזור לאמור בסיפא שבחוות דעת המומחה הרפואי, ד"ר י. אביב, הרי הוסיף המומחה הרפואי וקבע: "אני מעריך כי מחצית מנכות זו איננה קשורה כלל לעבודתו במפעל. מחצית מנכות זו יש לקשור לעבודתו במפעל וזאת בתנאי שהיה חשוף אומנם לחומרים כימיים נדיפים כפי שטוען". (ההדגשה שלי - י.ג.) יד. ראיות שני הצדדים בתיק זה נשמעו באופן מלא. מטעם התובע שמעתי את עדות חברו לעבודה, עד התביעה מס' 1, מר היינריך זונטג (עמ' - 40 28לפרוט'), שעבד במחלקת המיקסרים (במבורי), במפעלה של הנתבעת בחדרה, משנת 1960עד שיצא לפנסיה מוקדמת עקב מחלה בשנת .1992 כמו כן שמעתי את עדותו של עד התביעה מס' 2, מר יוסף אלחדד (עמ' 47- 40לפרוט'), שעבד במפעלה של הנתבעת בחדרה משנת 1953- 1988, כשחלק מן התקופה עבד כמנהל משמרת במפעל ולאחר מכן בתפקיד מנהל מחלקת הקונפקציה (בדים). עוד שמעתי את עדותו של עד התביעה מס' 3, מר שמשון הראל (עמ' 56- 48לפרוט'), שעבד במפעלה של הנתבעת מ- 1979- סוף 1986, תחילה כסמנכ"ל שווק, ולאחר מכן כסמנכ"ל תפעול. התובע עצמו העיד (עמ' 102- 78לפרוט') וכן רופא א.א.ג. מטעמו, הד"ר שמואל סגל (עמ' - 72 57לפרוט'), שהיה עד התביעה מס' 4, אשר גם הכין, כזכור, את חוות הדעת ת/ 1ו- ת/.2 מטעם הנתבעת העיד עד הגנה מס' 1, מר שמשון מן (עמ' 120- 103לפרוט'), שעובד מאז 1969ברציפות אצל הנתבעת כמנהל אתר פתח תקווה. קודם לכן עבד מר שמשון מן במספר תפקידים: בשנת 1977היה סגן מנהל מפעל ב' ו- ג' שאצל הנתבעת, בשנת 1983היה מנהל מפעל ב' ו- ג' (המייצרים צמיגי נוסעים ומשא, עיינו: עמ' 108לפרוט'), ומשנת 1985- 1991היה מנהל מפעל א' אצל הנתבעת, כשלפי עדותו בהיותו מנהל מפעל א' הוא בא במגע עם מנהלי המשמרות שעבדו אז (עמ' 103 לפרוט'). בנוסף העיד מטעם הנתבעת, עד ההגנה מס' 2, מר מאיר אזולאי (עמ' 129- 120לפרוט'), שעובד במפעלה של הנתבעת מאז נובמבר 1960במחלקת המיקסרים (במבורי), כשמאז אפריל 1982הוא מנהל עבודה באותה מחלקה. עוד העיד עד ההגנה מס' 3, מר אהרון לוי (עמ' 133- 129לפרוט'), שהוא מנהל כח אדם במפעלה של הנתבעת, משנת 1977באתר פתח תקווה, ומשנת 1989באתר חדרה. ראש אגף מינהל וכח אדם במפעלה של הנתבעת, מר דניאל ילון, המשמש בתפקיד זה מאז יוני 1989, העיד כעד ההגנה מס' 6(עמ' 146- 145לפרוט'), וחשב המשכורות באגף כח אדם של הנתבעת מר משה סולש העיד כעד הגנה מס' 7(עמ' 151- 149לפרוט'). רופא א.א.ג. שבדק שבדק את התובע מטעם הנתבעת, פרופ' ל. פודושין,העיד כעד ההגנה מס' 4, בתיק זה (עמ' 140- 134לפרוט'). המומחה הרפואי שבדק את התובע, מטעם בית המשפט, ד"ר יוסף אביב, העיד גם הוא כעד הגנה מס' 5(עמ' 145- 141לפרוט'). בנוסף הוגשו בתיק זה מסמכים רבים. מטעם התביעה הוגשו 38מוצגים, ומטעם ההגנה הוצגו 19מוצגים, בנוסף גם המציא ב"כ התובע את התקנון הרלוונטי של מבטחים. באי כח שני הצדדים הגישו סיכומים מפורטים ומנומקים בכתב. טו. ב"כ הנתבעת חילק סיכומיו ל- 3פרקים עיקריים: האחד, אחריות הנתבעת, אם בכלל, לנזקיו של התובע. השני, הקשר הסיבתי, אם בכלל קיים, בין נזקי התובע לבין עבודתו במפעל. השלישי, גובה הנזק. אלך גם אני בדרך זו. עמדת ב"כ הנתבעת היא שעדות התובע איננה אמינה, וכי התובע מגזים, ואיננו דבק באמת. לדעת ב"כ הנתבעת התובע הסתיר מן הרופאים שבדקו את עברו הרפואי שהוא עישן במשך תקופה ארוכה, וגם אושפז, עקב בעיות בריאותיות שהתעוררו כתוצאה מכך, וכן הסתיר בעיה נפשית ממנה סבל, ונתונים נוספים. בנוסף ניסה התובע להציג עצמו כמי שמתמצא בתהליכי העבודה במחלקת המיקסרים, וטען כי נכח מספר שעות כל יום במחלקה זו תוך חשיפה לאבק ולחומרים, בעוד שהאמת, לטענת ב"כ הנתבעת, היא שמנהל משמרת לא היה צריך לשהות במחלקה זו, ובפועל גם לא שהה שם, ואכן גם התברר, כך לטענת ב"כ הנתבעת, שאין לתובע מושג בתהליכי העבודה שבמחלקת המיקסרים. ב"כ הנתבעת מבקש להעדיף את המסקנה הנובעת מעדותו של מר שמשון מן, מטעם הנתבעת (עמ' 103סיפא) שמחמת חוסר ידע מקצועי ספציפי, של מנהלי המשמרות נקבע שתפקידם יהיה מנהלי, בעיקרו, וביצוע תיאום בין מחלקות שונות במפעל, בעיקר במשמרת ערב ולילה, כשיש לקחת בחשבון, גם לפי עדות עד התביעה מר שמשון הראל, שבאתר חדרה יש למעשה שלושה מפעלים יחד, ובהם מחלקות רבות, כשאחריות מנהלי המשמרות התייחסה למחלקות שבשלושת המפעלים (לגבי תיאום בעיות תחבורה, בטיחות ומשק). ב"כ הנתבעת טועם שעדות התובע היתה מגמתית ולא אמינה, והוא הדין גם ביחס לעדים שהעידו מטעמו, כך שגירסת התביעה נסתרה ע"י עדותו של מר מאיר אזולאי, שטען שלמנהל משמרת אין אפשרות להסתובב 7- 6פעמים במשמרת במחלקת המיקסרים בהיותו אחראי לשלושה מפעלים יחד, וכן מבקש ב"כ הנתבעת להעדיף את עדותו של מר שמשון מן, ששלל מפורשות את טענת התובע כאילו הוא שהה שעות רבות מידי יום במחלקת המיקסרים, וב"כ הנתבעת מצביע על כך שהתובע שגה בהגדרת מושגים כגון: "מסטר" ו"פיינל". טוען ב"כ הנתבעת שמנהל משמרת לא היה חשוף לחומרים מזיקים, הוא לא שהה זמן רב במחלקת המיקסרים, ולא עסק בעבודה מקצועית. כמו כן היה גם אוורור מספיק במחלקה זו. בעניין זה מפנה ב"כ הנתבעת לעדותו של עד ההגנה מאיר אזולאי, שאמר בעמ' 121לפרוט', שהיו חלונות בארבעה כוונים, והחלונות פנו החוצה (עמ' 124לפרוט'), וכן מצביע ב"כ הנתבעת על עדות עד ההגנה שמשון מן (עמ' 105לפרוט' סיפא) שאמר שבקומת הקרקע של מחלקת המיקסרים אין חלונות, אך יש דלתות גדולות, ובקומה 1ו- 2יש חלונות [אם כי עלי להוסיף שהעד מן ציין באותו עמ' 105סיפא, מיד בהמשך: "אין אוורור כמו בחדר הזה, אבל אפשר לראות את המכונות, אי אפשר להגיד שאי אפשר להימצא בגלל אבק, פיח, אבל ניתן לעבודה, אם כי לא נקי"]. עוד טוען ב"כ הנתבעת שהעד מן אומר בעמ' 117סיפא לפרוט' שבחדר המיקסרים יש מתקן מעל הבמבורי שתפקידו לקלוט את העודפים אשר מתפזרים באוויר. [עליי להעיר שמיד לאחר מכן, בעמ' 118רישא לפרוט', לאחר שהעד מן מציין שהמתקן לקליטת העודפים הוא חלק בלתי נפרד של מבנה המכונה, מוסיף ואומר מר מן: "יש פיזור מסוים של אבק פיח שלא נקלט בתוך הקולט הזה"]. טז. תמצית טענת ב"כ הנתבעת היא שעבודת מנהלי המשמרות היא עבודה מנהלתית שלא הצריכה התערבות מקצועית במחלקת המיקסרים, תפקיד מנהל משמרת היה להיות אחראי במשמרת ערב ולילה במפעל גדול המורכב ביחד מ- 20- 15מחלקות ומשתרע על פני שטח גדול. אם מתעוררת בעיה מקצועית יש להזעיק איש מקצוע, ממילא אין התובע מתמצא בעבודה המקצועית שבמחלקת המיקסרים ואין לקבל טענתו ששהה במקום מספר שעות בכל יום, אלא רק לעיתים רחוקות, כשם שביקר במחלקות אחרות. לא הוכח שהמפעל התרשל בצורה כלשהי כלפי התובע, ולא הוגשה לבית המשפט חוות דעת של מומחה בטיחות בעניין רשלנות, כמו כן, לפי דו"ח חקירה שמאוזכר בחוות דעת פרופ' פודושין, לא היה התובע חשוף לחומרים כימיים, כפי שגם ציין באותו דו"ח חקירה (שמאוזכר בחוות דעת של הפרופ' פודושין) הכימאי הראשי של המפעל. בנוסף טוען ב"כ הנתבעת שאם חש התובע שבריאותו נפגעת היה עליו לנקוט צעדים ממשיים למניעת הפגיעה, כגון: הפסקת עבודה או בקשה לעבור לעבודה אחרת או צעד אחר שהיה מונע את הפגיעה. אם קיימת אחריות הרי היא רובצת על התובע. גם לא הוכח, כך טוען ב"כ הנתבעת, איזה אמצעי הגנה נדרשים שכן הוכח שהיה אוורור מתאים והיו אמצעי יניקה של החומרים העודפים. עוד טוען ב"כ הנתבעת שחולקו וסופקו לעובדים מסכות. אם אומנם חש התובע במחנק או בפיח היה עליו לשים מסכות, אם לא עשה כן הרי הוא חרג מן הנוהלים, ולכן אחראי התובע לנזקיו או נושא בתרומת רשלנות של %.50 טוען ב"כ הנתבעת, שהתובע הסתיר את בעיות הבריאות שלו מהרופאים שבדקו אותו, כמו למשל, שהוא עישן תקופה ארוכה וסבל לפי תיעוד רפואי מבעיות בגרון, דלקת כרונית בסימפונות וגם אושפז. כמו כן צויינה עוד בשנים 1973וב- 1982נזלת אלרגית, דלקת כרונית בגתות הלסת, ותגובה נפשית. לדעת ב"כ הנתבעת העישון הוא שגרם לנכותו של התובע ונזקיו הגופניים, ולא עבודתו אצל הנתבעת, ולפחות חלק מן הנכות נובע ממצבו הנפשי של התובע. עד כאן עמדת ב"כ הנתבעת. יז. ב"כ התובע טוען בסיכומיו שנזקיו של התובע נגרמו מחמת תנאי עבודה קשים במחלקת המיקסרים כשאתר העבודה במחלקה זו היה מלא אבק וריח חריף של כימיקלים בטמפרטורה גבוהה ללא אוורור, דבר שיצר קושי בנשימה, הרגשת חנק וכאבי ראש מבלי שהעובדים קיבלו כל הנחיות בכתב או בעל-פה לגבי העבודה. גם שילוט לא היה, והתובע נאלץ להמשיך לעבוד בתנאים אלה שכן העבודה היתה מקור פרנסתו. ב"כ התובע מבקש להתבסס על עדויותיהם של עדי התביעה מר זונטג, מר אלחדד ומר הראל, לגבי תנאי העבודה ואחריותו של מנהל המשמרת, במיוחד נוכח העובדה שמנהלי המשמרות נתבקשו לשים לב לצורת העבודה במחלקת המיקסרים, הואיל והיתה אז תקופה בה היו תלונות ביחס לאיכות הצמיגים (עדות מר שמשון הראל בעמ' 49לפרוט'). ב"כ התובע מציין איפוא, שלפי הראיות עליהן הוא מתבסס היו במחלקת המיקסרים קשיי נשימה בגלל האבק והפיח, לא היה אוורור, ולא היו אמצעי הגנה (העבודה ברובה היתה עדיין ידנית). ב"כ התובע מבקש שלא לקבל את עדויותיהם של עדי ההגנה מר מן ומר אזולאי. לדעת ב"כ התובע יש להחיל בענייננו את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו", ולחילופין, עלה בידי התובע להוכיח שמחלתו ונכותו נגרמו מחמת רשלנות וחוסר זהירות מצד הנתבעת שלא הזהירה את עובדיה, לרבות התובע, מפני החשיפה לכימיקלים, לא סיפקה אמצעי בטיחות, ולא הדריכה את עובדיה, לא ערכה לתובע הבדיקות רפואיות כנדרש, ולא הקפידה על שימוש באביזרי בטיחות. התובע ביסס קשר סיבתי בין תנאי עבודתו במפעל לבין המחלות שנגרמו לו כתוצאה מכך. עוד מציין ב"כ התובע שהתובע נכנס למפעל כשהוא בריא לחלוטין, ויצא חולה וכחוש כשמצבו הבריאותי הלך והתדרדר עד שבנובמבר 87' נאלץ לעזוב את מקום עבודתו. עד כאן עמדת ב"כ התובע. יח. לאחר שבחנתי את הראיות שהובאו בפניי ושקלתי את טיעוניהם של הצדדים, אני סבור שהתובע הוכיח כי הוא נחשף בעבודתו לחומרים כימיים מזיקים שגרמו לתובע לנזק בריאותי. אני ער לגירסאות השונות שבאי כח שני הצדדים הצביעו עליהם בעדויות הרבות אשר נשמעו בתיק זה, כשחלק נכבד מן הראיות הוקדש לשאלה האם נחשף התובע בעבודתו לחומרים מזיקים. נראה לי שגירסתו של התובע מוצאת תמיכה ניכרת בעדותו של עד התביעה מס' 3, מר שמשון הראל, אשר שימש במפעלה של הנתבעת משנת 79עד דצמבר 86', תחילה, כסמנכ"ל שווק, וממחצית שנת 83' ועד סיום עבודתו בחברה כסמנכ"ל תפעול. בתפקידו של מר הראל כסמנכ"ל תפעול היו כפופים אליו שלושת מנהלי המפעלים שבאתר חדרה, וכן מנהל התכנון המרכזי, מנהל השירות הטכני, ובעלי תפקידים נוספים, ובהם גם מנהלי המשמרות. במסגרת זו היה מר שמשון הראל אחראי על התפעול והייצור של הנתבעת (עדות מר הראל בעמ' 48לפרוט'). עד ההגנה, מר שמשון מן, שהיה מנהל מפעל ב' בשנים 1983-1978, ומנהל מפעל א' החל משנת 85' (וכיום מנהל אתר פתח תקווה של הנתבעת) אישר בעדותו, בעמ' 112 לפרוט', שבתקופה של מר שמשון הראל היה מר הראל הממונה הישיר עליו, וכן הממונה הישיר של מנהלי המשמרות. זהו התפקיד שמילא התובע במועד הרלוונטי לתובענה זו. נכון אמנם שבמסגרת תפקידו היה מר שמשון הראל אחראי על כ- 200, 1איש, אך בשים לב למהות תפקידו אצל הנתבעת היתה לו האפשרות להכיר את מגוון העבודות והתפקידים שאצל הנתבעת. יט. עדותו של מר שמשון הראל היתה ברורה, רהוטה וללא כל ניסיון להתחמקות. כך, למשל, כשנשאל מר הראל בחקירה הנגדית מדוע עזב את המפעל הסביר שהסיבה לכך היתה משום שבזמן שביתת העובדים באפריל-מאי 86' נכנעה, לדעתו, ההנהלה לעובדים ואזי היה ברור לו שהחברה עומדת להקלע לקשיים כלכליים (עמ' 52סיפא לפרוט'). בעמ' 53רישא לפרוט' המשיך והסביר מר הראל שהוא יזם תוכנית הבראה של החברה (שנקודת המוצא שלה היתה פיטורין של עובדים וצמצום מספר עובדי הייצור, עמ' 54לפרוט'), אולם עצם הכניעה (כהגדרתו) לדרישות העובדים מנעה גיבוי לתוכנית ההבראה, ואזי החליט שעליו לחפש עתידו במקום אחר, למרות היותו בעל השכר הגבוה ביותר בחברה ו"האיש החזק" בחברה. מר הראל אישר שקבלת דרישות העובדים, שלא נראו בעיניו מוצדקות, הרגיזה אותו (עמ' 53רישא לפרוט'). גם בהמשך חזר ואישר מר הראל שכאשר עזב את החברה כעס על כך שמנהלי המניות החליטו מה שהחליטו בכל הנוגע לדרישות העובדים בשביתה של שנת 1986, וכאשר במקום לפטר עשרות עובדים, ולא להעלות את השכר, הסתיימה השביתה בהעלאת שכר של % 20ומעלה החליט מר הראל לעזוב את החברה. מר הראל לא ניסה בעדותו לטשטש את העובדה שהוא סיים עבודתו אצל הנתבעת בסוף 1986בכעס, יחד עם זאת אין לי ספק שהעדות כפי שמר הראל מסר בתיק זה היתה חסרת פניות תוך היצמדות לעובדות, מבלי שמשקעי העבר השפיעו על תוכן עדותו בבית המשפט. מאז סיום עבודתו של מר הראל אצל הנתבעת (דצמבר 86') ועד מסירת עדותו בתיק זה (יולי 96') חלפו כמעט 10שנים. כפי שנשאל מר הראל בחקירה הנגדית, וגם השיב, המציאות אישרה, בדיעבד, שמר הראל אכן צפה בשנת 86' את מה שהתרחש זמן לא רב לאחר מכן, דהיינו, שהנתבעת נכנסה להליך של פירוק מרצון, נתמנה כונס נכסים ועובדים רבים פוטרו (עמ' 53לפרוט'). יצויין גם שמר הראל עבר לתפקיד בכיר אחר כמנכ"ל החברה להשקעות של בנק לאומי בתל-אביב (עמ' 53לפרוט'), כך שגם מבחינת המימד האישי, וגם מבחינת מימד הזמן שעבר, לא היתה כל סיבה לכך שעדותו של מר הראל במשפט תושפע מנסיבות פרישתו בדצמבר 86'. בהחלט התרשמתי שעדותו של מר הראל ניתנה מתוך כוונה לשקף את העובדות כפי שהיו ידועות לו. הערתי כבר שדווקא בתפקידו כסמנכ"ל תפעול היה למר הראל מבט כולל על מה שהתרחש במפעלים שהיו באחריותו, וכפי שגם הסביר, ואתייחס לכך בהמשך, עבודתו של מר הראל חייבה אותו לשים דגש על אופן ייצור הצמיג לאור תלונות שהיו באותה תקופה לגבי איכות הצמיג, דבר שחייב הקדשת תשומת לב למחלקת המיקסרים כדי לוודא שתוכנס כמות החומרים המספקת והנכונה לפי התפריטים לצורך ייצורו של הצמיג. לכן, גם אם נכון הדבר שמחלקת המיקסרים לא היתה בבחינת "בת יחידה" של סמנכ"ל התפעול הרי מסתבר, לפי עדותו, שהיא לפחות חייבה הקדשת תשומת לב רבה. היתה למר הראל, כסמנכ"ל התפעול, הזדמנות להכיר את המתרחש במחלקה זו מקרוב. כ. מעיון בעדותו של מר הראל עולה שמן השעה 16: 00אחה"צ עד למחרת 7:00 בבוקר היתה האחריות המלאה לתפקוד החברה בחדרה מוטלת על מנהלי משמרות אחה"צ והערב, שחייבים היו לסייר במהלך כל המשמרת בתחומי המפעל, לעבור ממחלקה למחלקה, ולוודא שהמפעל מתנהל כראוי ולפתור בעיות המתעוררות (עמ' 49- 48רישא לפרוט'). באותה תקופה היו תלונות מן השוק לגבי איכות הצמיגים ואזי הוחלט לשפר את ההליכים והאיכות ולתת תשומת לב מיוחדת לשלוש מחלקות הקובעות באופן מיוחד את טיב חומרי הגלם: מחלקת המיקסרים, מחלקת ההתזה ומחלקת הגיפור, שהיו מחלקות בעייתיות מאוד (עמ' 49לפרוט'). שקילת החומרים במחלקת המיקסרים, לצורך הכנת התערובת, נעשתה עד שנת 96' באמצעיים פשוטים. רק במהלך שנת 86' במסגרת תוכנית ההבראה החלו לטפל בשקילה אלקטרונית. השקילה, כפי שנעשתה עד אז, היתה לתוך שקיות פתוחות וגרמה לענני אבק של אותם חומרים בסביבת חדר השקילה. לפי עדות מר הראל: "בחדר הזה נקבע גורל תערובת הגומי" (עמ' 50רישא לפרוט'). חרף זאת השתדל מר הראל להיות שם כמה שפחות וההסבר: "כי התקשיתי לנשום שם, כי לא היה נעים להיות שם ומתלכלכים שם יצאו משם כמו אינדיאנים בסוף היום. לאנשים שעבדו שם היו סבונים מיוחדים". (עמ' 50לפרוט'). לאחר השקילה הועלה החומר לקומה מעל האולם. בקומה זו היו מעט חלונות. באותה קומה היה מוכנס החומר לתוך המיקסרים, כולל גם פיח מתוך שקים שהיו נחתכים בסכין ונשפכים לפתח של המיקסר לפי מינון שנקבע. מספר מר הראל בעמ' 50לפרוט': "הקומה השניה הזו היתה מלווה באבק קבוע כאשר עבדו שם של פיח שעמד בחלל האולם כל זמן המשמרות, היו 4במבורים, לפחות 3מהם עבדו תמיד. חם מאוד, עשרות מעלות, 40או 50מעלות. מאוד מאוד חם. הייתי אומר מדכא מאוד. ושם היתה צריכה להיות הקפדה על משך זמן הערגול, הבישול, על מידת החום של המיקסר ועל המינון הנכון של החומרים". ובהמשך באותו עמוד: "אי אפשר היה לבקר בקומה השניה מבלי לצאת עם סימני פיח בפנים או בגוף". כא. לגבי מידת המעורבות של מנהלי המשמרות שבמפעל (שביניהם היה התובע), בעבודה זו מסביר מר הראל: "במפעל היו כ- 20מחלקות שונות בתהליך, כפי שציינתי קודם מנהלי המשמרת בתדרוך היום יומי שלהם קיבלו הוראה להשקיע את רוב זמנם בשלושת המחלקות שציינתי קודם, במבורי, האקסטרוזיה והגיפור" (עמ' 50סיפא לפרוט'). לגבי מעורבות מר הראל עצמו מציין הוא בעמ' 51לפרוט' כי ב- 4השנים שהוא היה סמנכ"ל תפעול הוא נתן את ההוראות אישית לפחות במחצית מימי העבודה, כמו כן הוא התקשר מביתו פעמים רבות בשעות הערב המאוחרות לברר מה קורה במפעל, במחלקות המיוחדות ובהן הבמבורי, ההתזה והגיפור, שעמדו במרכז העשייה היום יומית, והוא עצמו השתדל להיות במחלקת המיקסרים לפחות פעם ביום. לגבי מידת המעורבות של מנהלי המשמרות מציין מר הראל שההוראות הקבועות שלו היו להימצא הרבה במחלקת הבמבורי ולהקפיד על נוהלי עבודה מבחינת איכות התערובות וכמות התערובות (עמ' 51לפרוט'). מר הראל ציין שבתקופתו נעשה תכנון לעבור למיקסרים אוטומטיים, וכן גם למתקן שקילה אלקטרוני ללא מגע יד אדם, אך עד עזיבתו המדובר היה עדיין בתכנון לקראת. מר הראל העיד שאין הוא יודע איזה בדיקות רפואיות היו עושים לעובדים, ולגבי התחום של מניעת אבק בחדר השקילה אמר: "בתחום של למנוע אבק אני לא זוכר שאפשר היה לעשות משהו מעבר למה שעשינו את הדברים הקוסמטיים כדי לשפר במעט את תנאי העבודה. אליאנס פיגרה תמיד פאזה שניים, שלושה מאחורי שאר העולם המודרני לייצור צמיגים. לא רק בציוד הזה, אלא גם במחלקות אחרות" (עמ' 52לפרוט'). כב. לגבי השאלה האם בוצעה שקילת החומרים במחלקת המיקסרים במשמרות אחה"צ ולילה השיב מר הראל, בחקירה הנגדית, שבעקרון השקילה אכן נעשתה במשמרת בוקר, אך הוסיף: "למעט אותם מקרים שמנהל מחלקה נעדר כתוצאה ממחלה או חופשה או מילואים או כאשר הוטלו על מנהל המשמרת משימות מיוחדות על ידי מנהל המפעל. עיקר העבודה או העומס עליהם נפל במשמרת השניה או השלישית". (עמ' 54לפרוט'). כאשר נשאל מר הראל בהמשך האם נכון שבמשמרת אחה"צ או לילה מחלקת השקילה סגורה, השיב: "אמרתי שמשמרת שקילה עבדה בעיקר בוקר, עבדה הרבה פעמים צהריים, לא עבדה לילה. בשבת המפעל סגור. מוצ"ש מתחילים לעבוד והיינו הרבה פעמים מפעילים מחלקת שקילה כדי לגרום לכך שיהיה מספיק תערובות למחרת היום". (עמ' 55לפרוט'). משמרת צהריים עובדת משעה 16: 00- 23:00, כאשר נשאל מר הראל כמה פעמים בשנה עבדה מחלקת השקילה בזמן משמרת הצהריים השיב מר הראל שבשנים שהוא ניהל את המפעל, למעט אמצע שנת 86', התבקש המפעל לעבוד בתפוקה מלאה והיקף המכירות שלו היה גבוה מאוד, ובהמשך: "היו גם הרבה פעמים שמחלקת השקילה עבדה שעות נוספות במשמרת שניה או עבדה חלקי משמרת, לא בהכרח עבדה מ- 16: 00- 23:00, יכול להיות מ-16:20-00:00, כשהתכוונתי למשמרת שניה זה לא בהכרח פועלים אחרים מאלה שעבדו בוקר, ייתכן שגם לקחו לצורך זה פועלים אחרים" (עמ' 56רישא לפרוט'). כג. את תפקידו של מנהל משמרת הגדיר מר הראל כפיקוחי וכפיקודי. דהיינו, פיקוחי כשהעבודה זורמת, ופיקודי כשיש תקלות. עוד ציין מר הראל כי לעובדים ניתנו מסכות כדי להגן עליהם מפני הפיח אם כי לא תמיד השתמשו בהם, אך למנהלי המשמרת לא ניתנו מסכות אלא רק לעובדי המחלקה. כמו כן ציין מר הראל, שלמיטב ידיעתו, שום עובד לא נענש על אי שימוש במסכה (עמ' 56לפרוט'). לעניין אי שימוש בעזרי בטיחות העיד עד התביעה מר יוסף אלחדד שהועסק במפעל מ- 1988-1953, כשתפקידו האחרון היה מנהל מחלקה בקונפקציה, אך קודם לכן היה 7- 6שנים מנהל משמרת במפעל: "אתה שואל אותי כשהייתי מנהל משמרת איזה אמצעי בטיחות נתנו לעובדים חוץ מהחלב, אני משיב שנתנו אטמים לאוזניים מיום שהתחיל המפעל, נעלי בטיחות מיום שהתחיל המפעל עם הברזלים... כל מה שנתת לפועלים שנים אחרונות לפני שהמפעל נסגר ובא המפרק מפעיל, גם את עזרי הבטיחות הפועלים לא התחשבו בזה, והנהלת המפעל היתה חסרת אונים" (עמ' 43לפרוט'). בהמשך מציין מר אלחדד שבמחלקת הבמבורי היה צריך לכסות את האף ואולם: " 3שנים לפני שבא המפרק לא היה שום משמעות לאביזרי בטיחות, שום משמעת לא היתה. ש. אמרת חסרי אונים. ת. היינו חסרי אונים גם אני" (עמ' 45לפרוט'). ובהמשך אותו עמוד: "הנהלת אליאנס לא יכלה להכריח את הפועלים לעבוד עם אביזרי הבטיחות". בהמשך אותו עמוד מסביר מר אלחדד שחוסר האונים נבע מכך שהוא לא קיבל גיבוי מן ההנהלה, דהיינו, כשעובד לא פעל לפי דרישתו בכל הנוגע לאביזרי בטיחות והוא הביא אותו לבירור בהנהלה, העד לא קיבל גיבוי מצד ההנהלה לכך. כד. ציינתי קודם לכן שעדותו של מר שמשון הראל בהחלט מקובלת עליי והיא תומכת באופן מלא בגירסתו של התובע, דהיינו, שבעבודתו כמנהל משמרת במפעל היה על התובע לפקח באופן מיוחד, ותוך הקדשת תשומת לב, למתרחש במחלקת המיקסרים, וגם מחלקת ההתזה ומחלקת הגיפור. כתוצאה מכך שהיה על התובע כמנהל משמרת להקדיש זמן רב משעות עבודתו למתרחש במחלקת המיקסרים נחשף התובע במחלקה זו לחומרים כימיים מזיקים שהשתמשו בהם, לרבות פיח שהיו שופכים אותו יחד עם חומרים אחרים מתוך שקיות לצורך הכנת התערובת, הטמפרטורה היתה גבוהה, וההרגשה היתה של מחנק. גירסת התובע נתמכת גם בעדויותיהם של שני עדי התביעה הנוספים, מר הינריך זונטג ומר יוסף אלחדד. גם מעדות עד ההגנה שמשון מן עולה שהיה פיח באויר. עד ההגנה, מר שמשון מן, ציין שבקומת הקרקע של מחלקת הבמבורי אין חלונות, אך יש פתחים גדולים, דלתות גדולות, ואולם העד מן הוסיף וציין: "אין אוורור כמו בחדר הזה אבל אפשר לראות את המכונות, אי אפשר להגיד שאי אפשר להימצא בגלל אבק, פיח, אבל ניתן לעבודה, אם כי לא נקי" (עמ' 105סיפא לפרוט'). כמו כן, ציין העד שמשון מן שבמחלקת המיקסרים יש מתקן מעל המיקסר לקלוט את העודפים אשר מתפזרים באוויר, לאחר שפיכת הפיח לתוך המערבל. לפי המוסבר בדברי מר מן יש מתקן לקליטת החומרים העודפים, שהוא חלק בלתי נפרד של מבנה המכונה, אך העד מן ממשיך ואומר: "יש פיזור מסויים של אבק פיח שלא נקלט בתוך הקולט הזה" (עמ' 118רישא לפרוט'). דבריו הנ"ל של העד שמשון מן תומכים גם הם, כמוסבר, בגירסת התביעה. כה. ב"כ הנתבעת טען, בין יתר הדברים, בסיכומיו, שהוכח שהתובע אינו מתמצא כלל בעבודה במחלקת המיקסרים הואיל והתובע שגה בתשובותיו לגבי שאלות פשוטות בשלבים שונים בעבודה במחלקה זו: מהו מסטר, ומהו פיינל (עיין: סיכומי ב"כ הנתבעת בעמ' 6, ובעמ' 13). אינני מוכן להגיע למסקנה כאילו התובע לא שהה זמן רב מעבודתו כמנהל משמרת במחלקת המיקסרים מן הטעם שהוא שגה בתשובותיו לגבי הגדרה של שלב זה או אחר של התהליך במחלקת המיקסרים, כטענת ב"כ הנתבעת. בסופו של דבר התובע לא היה עובד של מחלקת המיקסרים, וגם לא התיימר להיות כזה, אלא היה מנהל משמרת במפעל שתפקידו, כפי ששמענו מדברי מר הראל, היה להשגיח על המתרחש במחלקות תוך מתן תשומת לב מיוחדת למחלקות בעייתיות, ובעיקר למחלקת המיקסרים שבה נקבעת איכותו של הצמיג לפי החומרים שמכניסים לתערובת. לכן, גם אם שגה התובע בהגדרת מונח זה או אחר בשלבי התהליך אין להסיק מכך שהתובע לא שהה בפועל זמן רב במחלקה זו לצורך מילוי תפקידו. כו. בסיכומיו מפנה ב"כ הנתבעת לכך שבחוות הדעת של הרופא מטעם הנתבעת, פרופ' ל. פודושין, מאוזכר דו"ח חקירה שלפי האמור בו לא נחשף התובע כלל לחומרים כימיים (אלא רק אנשי מחלקת השקילה) וכן מצויינת באותו דו"ח (המאוזכר בחוות דעת פרופ' פודושין) עדות הכימאי הראשי של המפעל, מר אדלר, לפיה פרט לאנשים שעבדו במחלקת השקילה איש לא נחשף לחומרים כימיים (עמ' 4בחוות הדעת הראשונה של פרופ' פודושין מיום 19/12/93, מוצג נ/11). ב"כ הנתבעת טוען בעמ' 12של סיכומיו שלא באה כל התנגדות מצד ב"כ התובע לאמור בחוות הדעת הנ"ל של פרופ' ל. פודושין ויש לקבל כראיה את הכתוב שם ולייחס לדברים אלה משמעות רבה ומכרעת בתמיכה לכך שהתובע לא היה חשוף כלל לחומרים כימיים. אינני מקבל את הטענה שב"כ התובע לא התנגד, הואיל ובמהלך עדותו של פרופ' ל. פודושין בבית המשפט הודיע ב"כ התובע, בעמ' 136לפרוט', ש' 15: "רוצה להסתייג מעדויות שמיעה המפורטות בחוות הדעת. אתייחס לדו"ח חקירה שהוצג בפני המומחה. ואני מציין שהוא לא הוכח" אני סבור שלא ניתן לייחס משקל כלשהו לדברים הנ"ל שאוזכרו בעמ' 4של חוות דעת פרופ' פודושין, מוצג נ/.11 אני שם את הדגש לא על שאלת הקבילות אלא על משקלם של הדברים. לא ניתן לדעת לפי הכתוב בקטע המאוזכר בחוות הדעת של הרופא מה הנתונים שהובאו בפני החוקרים, את מה בדקו החוקרים, מי מסר להם את המידע, ומה הדברים המלאים שאמר הכימאי, מר אדלר. ברור שבראש וראשונה מי שנחשף לחומרים הכימיים היו עובדי מחלקת השקילה, אך מן הראיות כפי שהובאו בפניי עולה שהתובע כמנהל משמרת חייב היה במסגרת תפקידו להקדיש זמן רב במיוחד לשלוש מן המחלקות במפעל, ובפרט למחלקת המיקסרים, הואיל ולעבודה במחלקה זו היתה חשיבות לגבי איכות הייצור של הצמיגים, ובהתאם להוראות שנמסרו לו היה עליו להשגיח על התהליך שבמחלקה זו. גם אם התובע לא היה עובד של מחלקת המיקסרים (לרבות שקילת החומרים), הרי נדרש התובע על פי תפקידו להימצא חלק ניכר משעות עבודתו במחלקה זו. יש הבדל ניכר בין דברים שנמסרו בדו"ח החקירה, לרבות דברי הכימאי של המפעל, כפי שהם מאוזכרים בעמ' 4של חוות דעת פרופ' פודושין, נ/11, לבין העדויות הרבות שבית המשפט שמע בתיק זה כשהעדים נחקרים בפני ביהמ"ש, כמובן גם בחקירה נגדית, וניתן לעמוד בצורה מפורטת על כל ההיבטים של עדותם. כז. אוסיף שפרופ' פודושין עצמו כותב בעמ' 5של אותה חוות דעת, נ/11: "יחד עם זאת למרות שהחקירה על תנאי העבודה מוכיחה שהנבדק לא היה בקשר עם חומרים כימיים בצורה ישירה, לדעתי ייתכן שהריח ששרר במפעל, אולי כדבר מישני, גרם להתגברות המחלה האלרגית שהיתה קיימת קודם לעבודתו". אבהיר את הדברים: אינני מקבל את המסקנה שמציין פרופ' פודושין בחוות דעתו לפיה התובע לא היה בקשר בצורה ישירה עם חומרים כימיים, שכן מסקנתי מן הראיות כפי שהובאו בפניי שהתובע היה בהחלט חשוף לחמרים כימיים במהלך עבודתו, ולא אחזור על הדברים שנית, ואולם אני מציין שגם לפי האמור בדבריו הנ"ל של פרופ' ל. פודושין שרר במפעל ריח שהיה בו כדי לגרום להתגברות מחלה אלרגית, זאת על פי מסקנת פרופ' ל. פודושין. כח. בעמ' 13סיפא - 14רישא של סיכומיו מציין ב"כ הנתבעת שהתובע לא צירף חוות דעת של מומחה לבטיחות או כימיה במטרה להצביע על קיום רשלנות מצד הנתבעת, הואיל ולדעת ב"כ הנתבעת לא היה מומחה שמוכן היה לייחס לנתבעת אחריות בגין נזקי התובע. אני דוחה טענה זו. הגשת חוות דעת של מומחה לענין בטיחות היא, כמובן, רק אחת מדרכי ההוכחה. מקום בו קיימות ראיות מספיקות שדי בהן כדי לבסס תשתית ראייתית בדבר קיום חבות מצד הנתבע, אין הכרח בהגשת חוות דעת של מומחה בטיחות. בעניננו עלה בידי התובע להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו ולהביא ראיות מספיקות להוכחת חבותה של הנתבעת כלפיו, גם ללא צורך בחוות דעת של מומחה. כט. אני סבור שהנתבעת נושאת בחבות לנזקים שנגרמו לתובע מחמת חשיפתו לחומרים כימיים. נכון הוא שבמפעל הועסקו עובדים רבים, וייתכן שהפגיעה אצל התובע נובעת, מחמת רגישותו הוא לחומרים אלה, שכן כאשר היה התובע פרק זמן בחופשה חלה הטבה מסויימת בתופעות מהן סבל, ואילו כאשר שב לעבודה היתה שוב החרפה (עמ' 84סיפא לפרוט'). הנתבעת חייבת היתה לצפות אפשרות שמקצת העובדים עלולים לגלות רגישות או לפתח רגישות לחומר כימי זה או אחר שהם נחשפים לו במהלך העבודה. הנתבעת לא ביצעה בדיקות רפואיות תקופתיות על מנת לוודא האם קיימת פגיעה כלשהי בעובדים או במקצתם מחמת היחשפותם לחמרים כימיים במהלך העבודה או האם התפתחה במהלך השנים, בהדרגה, פגיעה כלשהי אצל מקצת העובדים, ובהם גם התובע מחמת היותם חשופים לחומרים כימיים במהלך עבודתם. התובע עבר בדיקה רפואית אצל רופא המפעל כאשר התקבל לעבודה (עמ' 78 לפרוט'), ואולם לאחר אותה בדיקה, שנעשתה לתובע כאשר התקבל לעבודה אצל הנתבעת בשנת 66', לא נעשו עוד בדיקות רפואיות לתובע במהלך תקופת עבודתו במפעלה של הנתבעת (עמ' 84לפרוט'). מי שהיה סמנכ"ל התפעול של הנתבעת, העד שמשון הראל, לא ידע לומר איזה בדיקות רפואיות היו עושים לעובדים (עמ' 52לפרוט'). העד היינריך זונטג שהיה עובד מחלקת המיקסרים משנת 1960- 1992, סיפר שמידי שנתיים בוצעו להם צילומי חזה ובשנים האחרונות גם בדיקות שמיעה (עמ' 28לפרוט'). טענתו של התובע שלא נעשו לו בדיקות רפואיות במהלך עבודתו במפעל (פרט לבדיקת הקבלה) לא נסתרה, הגם שלא היתה מניעה מצד המפעל להביא כראיה את תוצאות הבדיקות הרפואיות, אילו נעשו כאלה. התובע נחשף, במסגרת תפקידו כמנהל משמרת, כפי שהוכח, לחומרים כימיים מזיקים, הואיל והיה עליו במסגרת מילוי תפקידו להקדיש זמן ניכר מעבודתו למספר מחלקות, ובהן גם מחלקת המיקסרים. לפיכך חייבת היתה הנתבעת לוודא שהתובע יעבור בדיקות רפואיות תקופתיות על מנת לוודא האם קיימת אצלו או האם מתפתחת אצלו השפעה מזיקה של החומרים הכימיים, אך כאמור על פי הראיות כפי שהובאו בפניי לא בוצעו בדיקות כאלה. ל. חובת הנתבעת כמעבידה היתה לוודא שהעובדים יהיו מוגנים מפני אבק ואדים. אני מפנה להוראת סעיף 154(א) של פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל- 1970: "אם בקשר לתהליך פלוני נפלטים אבק, אדים או זיהום אחר שמחמת מהותם וכמותם עלולים הם לפגוע בעובדים או להטרידם, או נפלט אבק כלשהו בכמות ניכרת, יינקטו כל האמצעים הדרושים כדי להגן על העובדים מפני נשימת האבק, האדים או הזיהום האחר ולמנוע הצטברותם בחדר עבודה". וכן סעיף 27של פקודת הבטיחות בעבודה: "אמצעים יעילים ונאותים יינקטו כדי להשיג ולקיים ע"י מחזור אוויר צח, אוורור מספיק בכל חדר עבודה, וכדי ליטול במידה שהדבר מעשי, נזקם של אדים, אבק וזוהמה אחרת העלולים להזיק לבריאות והמתהווים תוך כדי תהליך או עבודה המבוצעים במפעל". ציינתי כבר לעניין זה את עדותו של מר שמשון הראל, המקובלת עליי, שלפיה העבודה בקומה השניה במחלקת המיקסרים היתה מלווה באבק קבוע כשפיח עמד בחלל האולם, כל זמן המשמרות, והיה מאוד מאוד חם, וכן שבזמן השקילה לתוך שקיות פתוחות נוצרו ענני אבק של החומרים, ושהיה קשה לנשום (עמ' 50לפרוט'). גם העד שמשון מן, מטעם הנתבעת, שהעיד על כך שמעל הבמבורי היה מתקן לקליטת עודפים המתפזרים באוויר, כחלק בלתי נפרד של מבנה המכונה, אישר שיש פיזור מסויים של אבק פיח אשר לא נקלט בקולט הזה (עמ' 118רישא לפרוט'). מכאן שהיה חומר מזיק בחלל האוויר. לא. עולה מן העדויות שהמפעל סיפק מסכות מגן, אך זאת לעובדים של מחלקת המיקסרים, לא למנהלי המשמרת. התובע בעדותו ציין שלא היתה לו מסכת מגן, וכאשר נשאל מדוע לא דרש לקבל מסכה כזו אמר שאילו היתה מסכה זה היה גרוע יותר, אי אפשר היה לנשום שם (עמ' 102לפרוט'). האמירה של התובע, שאילו היתה לו מסכה היה המצב גרוע יותר, היא תיאורטית, הואיל והתובע מציין שלא היתה לו מסכת מגן. עד התביעה, מר שמשון הראל, מעיד בעמ' 56לפרוט': "כן היו להם מסכות (הכוונה לעובדים - י. ג.) אם כי לא תמיד השתמשו בהם. לא למנהלי המשמרת, רק לעובדי המחלקה או מחלקות אחרות שהיה להם מגע עם פיח או גזים. ש. למה מנהלי המשמרות לא קיבלו מסכות. ת. אני מציע לשאול את השאלה את איש הבטיחות אני לא עסקתי בזה". (ההדגשה שלי י.ג). עד התביעה מר היינריך זונטג, שעבד במחלקת המיקסרים, מעיד בעמ' 39לפרוט', שלא נתנו להם לעבוד עם מסכות וכי מסכות קיבלו רק אלה: "שמנקים את הצמיגים מהשפיצים". גם מר זונטג ציין (בעמ' 39לפרוט') שהוא לא פנה למנהלים בעניין מסכה הואיל וממילא לא היה לו מספיק אוויר. השאלה כיצד היה נוהג התובע אילו היתה מסופקת לו מסכה היא תיאורטית, הואיל ומעדותו של מר הראל עולה שמנהלי המשמרת לא קיבלו מסכות שאמורות להגן מפני פגיעה משאיפת חומרים כימיים מזיקים. כזכור, העיד מר אלחדד, בעמ' 45לפרוט', שעוד 3שנים לפני שבא המפרק לא היתה כל משמעות לאביזרי בטיחות במפעל, והיה חוסר אונים מצד ההנהלה. החובה לספק אביזרי בטיחות מוטלת על המעביד. רק אם המעביד מקיים חובה זו, ואילו העובד מצדו אינו עושה שימוש באביזר הבטיחות המסופק לו, רק אז יש מקום להטיל את האשם כולו או בחלקו על העובד. מכיוון שהנתבעת לא סיפקה מסכות למנהלי המשמרת אין מקום לבוא בעניין זה בטרוניה כנגד התובע ויש לדחות טענת ב"כ הנתבעת בדבר הטלת אשם תורם על התובע בעניין זה (עמ' 17לסיכומי ב"כ הנתבעת). לב. טענה נוספת של ב"כ הנתבעת היא (עמ' 14לסיכומיו), שאם התובע, כמנהל משמרת שנים רבות, חש שבריאותו נפגעת היה עליו לנקוט אמצעיים ממשיים למניעת פגיעה בו כגון: הפסקת עבודה או בקשה לעבור לעבודה אחרת. אני דוחה טענה זו של ב"כ הנתבעת. חובתה של הנתבעת כמעבידה להעמיד לרשות העובד מקום עבודה בטוח. אם צפוי לעובד ליקוי בריאותי כלשהו מחמת תנאי העבודה על המעבידה לספק את אביזרי הבטיחות הדרושים למטרה זו, כמו, למשל, בענייננו לדאוג למסכות, ולדאוג שייעשה בהן שימוש בפועל. כאשר מתבצעת עבודה בתנאים של אבק וחומרים כימיים מזיקים על המעבידה גם לדאוג לבדיקות רפואיות תקופתיות כדי לוודא האם קיימת אצל העובד פגיעה מחמת היחשפות לחמרים המזיקים או האם מתפתחת רגישות או פגיעה כזו. הנתבעת במקרה שלפנינו לא קיימה חובתה זו כמעבידה כלפי התובע, ואין מקום לטענתה, שהיה על התובע להפסיק עבודתו או לבקש לעבור לעבודה אחרת. התובע הועסק אצל הנתבעת ברציפות מאז שחרורו מצה"ל בשנת .1966זה היה מקום העבודה שבו התובע התפתח מבחינה מקצועית. הטענה של הנתבעת לפיה היה על התובע להפסיק עבודתו או לשנות סוג עבודתו, בשעה שהנתבעת לא מילאה כלפיו את החובות המוטלות עליה כמעבידה, אינה יכולה להתקבל. בעניין אופן בדיקת אשמו התורם של עובד ציין בית המשפט העליון בע"א 5/65, המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים, י"ט (3) פד"י, עמ' 205, בעמ' 211 סיפא: "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זה ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה את הכל כדי להישמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להיזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים הרצון לעשות מלאכתו היטב ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי המשפט גם בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול ביישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באווירה השקטה של אולם המשפטים" דברים אחרונים אלה צוטטו בהסכמה בע"א 477/85, בוארון נ' עיריית נתניה, מב(1) פד"י עמ' 415, בעמ' 425מול האותיות ב'-ג': "עד שאנו באים לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע ולכרסם כתוצאה מכך בפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפגע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד שלמענו עבד ובשירותו של זה נפגע - עלינו להביא בחשבון, שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך רשלנות תורמת". אני סבור איפוא שהנתבעת נושאת בחבות כלפי התובע וחייבת לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו מחמת תנאי עבודתו אצלה, ואין לייחס לתובע אשם תורם כלשהוא. לג. התובע התבסס בתיק זה על חוות הדעת של רופא א.א.ג. מטעמו, ד"ר שמואל סגל (עיינו: בחוות הדעת ת/1, וכן ת/2), שגם העיד בבית המשפט, וקבע לתובע נכות משוקללת של % 23לצמיתות בגין הליקויים הבאים: נזלת אלרגית לפי סעיף 69(4)(ב)(2) של מבחני הנכות של הביטוח הלאומי, כפי שפורסמו בקובץ התקנות תש"ל, כרך ב', עמ' 1203(סעיף זה קובע נכות של % 10בגין נזלת וזומוטורית בצורה בינונית), וכן % 10נכות בגין דלקת כרונית של הלוע, הגם שסעיף ספציפי כזה איננו מופיע במבחני הנכות של הביטוח הלאומי, אך ד"ר ש. סגל סבר שדלקת כזו כרוכה בהפרעה ניכרת, קבועה וכרונית, וכן קבע הד"ר ש. סגל נכות צמיתה בשיעור של % 5בגין אובדן חוש הריח, לפי סעיף 69(3) של אותן תקנות. מאידך, סובר רופא א.א.ג. מטעם הנתבעת, פרופ' ל. פודושין שהתובע זכאי ל- % 5נכות בלבד בגין אובדן חוש הריח, לפי סעיף 69(3) אשר בתקנות הנ"ל של המוסד לביטוח לאומי, ואילו באשר לנזלת האלרגית (סעיף 69(4)(ג) של מבחני הנכות הנ"ל) סבור פרופ' ל. פודושין שנזלת זו הופיעה אצל התובע בצורה קלה בלבד, ולכן הנכות בגינה היא %.0 הפרופ' ל. פודושין גם סבור בניגוד לד"ר ש. סגל שהתובע סובל זה שנים ממחלה אלרגית, שייתכן ובתחילתה היתה סמויה, והיא עלולה להחריף על רקע מתח נפשי ואצל התובע היו מצבים של חרדה ומתח לפי תיעוד רפואי מ- 1979, וכן מ- .1983 בנוסף יש לייחס את מצבו של התובע על רקע העישון, שגם הוא גורם למצב האלרגי. הפרופ' ל. פודושין גם איבחן שתי ציסטות קטנות בגתות הלסת, כנראה על רקע דנטלי (עיינו: חווה"ד מדצמבר 93', נ/11, וחווה"ד השניה מנובמבר 96', נ/12). במחלוקת זו שבין הרופאים מטעם הצדדים ניתנה חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, הד"ר יוסף אביב, שקבע לתובע % 5נכות בגין הפרעה בחוש הריח, לפי סעיף 69(3) של תקנות הביטוח הלאומי, וכן % 10בגין נזלת וזומוטורית בצורה בינונית (סעיף 69(4)(ב)(2) של תקנות הביטוח הלאומי). לגבי הסינוסיטיס סבר ד"ר י. אביב כי זו הופיעה אצל התובע בצורה קלה בלבד ולכן הנכות בגינה היא % 0(סעיף 69(ד)(1) של תקנות הביטוח הלאומי). הד"ר אביב קבע שקיימת אצל התובע בעיה מבנית באף שגורמת להפרעה באוורור האף והסינוסים, ולכן סבור המומחה שיש לייחס רק מחצית מנכות זו לעבודתו של התובע במפעל (דהיינו, מחצית מנכות צמיתה משוקללת של %14.5), בתנאי שיוכח כי התובע היה חשוף לחומרים כימיים נדיפים, כטענתו. כפי שקבעתי קודם לכן הדבר אכן הוכח, כמצויין לעיל. לד. המומחה הרפואי, ד"ר י. אביב, נשאל שאלות הבהרה ע"י ב"כ התובע והשיב, בין יתר הדברים, במכתבו מיום 10/9/95, מוצג ת/4, שדלקת הלוע הכרונית ממנה סובל התובע משנית למחלת האף והסינוסים, או מחלה ראשונית של ריריות הלוע שבסיסה עשוי להיות אלרגי, איריטטיבי או דלקתי, ומכל מקום אין בתקנות הביטוח הלאומי נכות בגין תופעה זו וגם אין המומחה בטוח שמחלה זו מהווה נכות קבועה. המומחה הרפואי, ד"ר י. אביב, השיב על שאלות הבהרה נוספות של ב"כ התובע, במכתבו מיום 15/12/95, ת/6, וציין בתשובותיו, בין היתר, שהוא קבע לתובע % 0נכות בגין הסינוסיטיס (ולא %10), הואיל ולדעת המומחה המימצא הוא קל. לגבי השאלה האם היה המומחה ממליץ לתובע לאור נכותו ומגבלותיו בתחום א.א.ג., להימנע מחשיפה לחומרים כימיים נדיפים המשמשים לתעשיית גומי וצמיגים השיב הד"ר י. אביב בחיוב. ד"ר י. אביב גם העיד בבית המשפט. לה. לאחר ששמעתי את עדויותיהם של הרופאים ועיינתי בחוות הדעת הרפואיות, בתשובות ההבהרה הנ"ל, ובמסמכים הרפואיים שהוגשו, אני סבור שעליי לקבל את עמדתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, ד"ר י. אביב. המומחה נחקר בבית המשפט, והתשובות אשר נתן לשאלות שהוצגו לו היו משכנעות. חוות דעתו של המומחה, כמו גם תשובותיו לשאלות ההבהרה, עמדו במבחן החקירה הנגדית, ואני מאמץ את עמדתו, פרט לכך שלדעתי יש לתקן במידה מסויימת את שיעור הנכות שיש לזקוף לחובת תנאי עבודתו של התובע במפעלה של הנתבעת, וזאת בגלל בעיית העישון אשר לגביה לא עמד לרשות המומחה מידע מספיק. אבהיר את הדברים: הד"ר יוסף אביב ציין בחוות דעתו מיום 21/5/95שבצילומי הסי.טי. שנעשו לתובע ניתן להבחין בקונכיית אף אמצעית מוגדלת המכילה תא אוויר בתוכה. זו בעייה מבנית באף הגורמת להפרעה באוורור אוויר והסינוסים. היא גם מהווה בסיס לדלקות כרוניות של מערות האף, ובעקיפין גם לדלקות כרוניות של הלוע. בעדותו בבית המשפט נשאל הד"ר י. אביב מה תגובתו לכך שבתוצאות המודפסות של הסי.טי. אשר נעשה לתובע אין מימצא של "קונכה בולוזה" ושהסטייה במחיצת האף היא מינימלית. הד"ר י. אביב השיב שהוא עומד על המימצאים שאיבחן, ושהוא איננו קובע דעתו לפי הפענוח המודפס של צילום הסי.טי. אלא הוא נוהג לבדוק את הצילומים עצמם, דהיינו, הפענוח המודפס איננו הקובע מבחינתו, אלא עיונו הוא בצילומים עצמם, ובמקרה שבפנינו הוא גם התייעץ עם חברים להם ניסיון עשיר בתחום האף והסינוסים (עמ' 144לפרוט'). הסברו זה של המומחה הרפואי מקובל עליי. לו. לגבי אי הענקת נכות נפרדת של % 10בגין הדלקת בלוע הסביר הד"ר י. אביב את עמדתו בסעיף 2של תשובותיו ת/ .4בנוסף לכך גם הסביר המומחה בעמ' 142לפרוט' שדלקת זו איננה מופיעה במבחני הנכות של הביטוח הלאומי. מעבר לכך סבור המומחה הרפואי שיש לראות את מחלת הלוע כחלק מן המחלה הכללית שיש לתובע ולא כעומדת בפני עצמה. הטעם לכך הוא שהואיל והתובע איננו נושם בצורה טובה דרך האף, בגלל הנזלת הכרונית שיש לו, הוא משתמש בפה יותר מאשר באף כדי לנשום, וע"י כך שהוא נושם ישירות דרך הפה הוא גורם לייבוש הלוע, וגירוי. (עמ' 142לפרוט'). גם הסבר זה של המומחה הרפואי מקובל עליי. לז. המומחה הרפואי אישר שביום 12/10/97חל שינוי במבחני הנכות הרלוונטיים של המוסד לביטוח לאומי ובקובץ התקנות 5856נקבעה נכות של % 5בסעיף 69(3) החדש בגין אובדן חוש הריח והטעם (ביחד), ואילו כשיש אובדן של חוש הריח או חוש הטעם בלבד הנכות היא %.0 לטענת ב"כ הנתבעת, בעמ' 26לסיכומיו, אין לקבוע לתובע נכות של % 5בגין אובדן חוש הריח לאור התיקון הנ"ל במבחני הנכות של המוסד לביטוח לאומי, הואיל ולתובע אובדן של חוש הריח בלבד (ללא פגיעה בחוש הטעם) ולכן אין הוא זכאי כיום לנכות. אינני מקבל טענה זו מן הטעם שנכותו של התובע התגבשה כאשר הנזק התהווה אצלו (בערך סמוך לשנת 87'), ולכן העובדה שמבחני הנכות של הביטוח הלאומי תוקנו במועד מאוחר יותר, דהיינו, באוקטובר שנת 1997, אין בה כדי להשליך ביחס לנזק שנגרם שנים רבות קודם לכן. לח. פרופ' ל. פודושין ייחס בחוות דעתו את מצבו של התובע למצב נפשי כגון: מתח וחרדה, תוך הפנייה לתיעוד מ-1979, ו- 1983בענין זה, ובנוסף לכך גם ציין אפשרות של ציסטות על רקע דנטלי. אינני מקבל טענה זו. האפשרות של רקע דנטלי לא הוכחה, כאשר נשאל פרופ' ל. פודושין בעמ' 138לפרוט', שורה 19, האם וידא מקור דנטלי, השיב הרופא: "לא חיפשתי. לפי נסיוני כשרואים ציסטה בתוך גת הלסת חושבים על ציסטה ממקור דנטלי" כאמור: המקור הדנטלי היה בגדר השערה בלבד, שלא הוכחה. לגבי האפשרות של מתח נפשי וחרדה העיד המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, ד"ר י. אביב, שבמסגרת בדיקת הסיבות להופעת הנזלת הוזומוטורית נזכרת במסגרת הניסיונות או ההשערות גם אפשרות של מחלה פסיכוסומטית, אך אין הוכחה מדעית על כך. כאשר נשאל המומחה הרפואי האם לא ניתן לשלול שנזלת זו, כולה או חלקה, קשורה למתח נפשי, ציין המומחה, תוך הפנייה לסיכום המחלה של התובע משנת 83', נ/1, שלא מצויינת האנמנזה בסיכום המחלה ולא ברור מדוע הומלץ על הפניית התובע לטיפל פסיכיאטרי, אם כי ניתן לשער שמדובר על מומנט פסיכולוגי. ואולם המומחה הוסיף ואמר: "אבל זה השערה בלבד" (האמור לעיל בעמ' 143לפרוט', הציטוט משורה 17). אין בפנינו תשתית ראייתית שיש בה כדי לבסס את הטענה לפיה ניתן לייחס את מצבו של התובע לבעייה דנטלית או נפשית. יש להעדיף לדעתי את עדותו וחוות דעתו, וכן תשובות ההבהרה, של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, הד"ר י. אביב. לט. ואולם, מעדותו של המומחה הרפואי הד"ר י. אביב עולה שהתובע לא סיפר למומחה שהוא עישן תקופה ארוכה כמות רבה של סיגריות. מאידך נשאל המומחה: "כאשר קיים עישון מסיבי של אדם האם אתה מסכים שהדבר הזה עלול לגרום לדלקת הלוע". ועל כך השיב המומחה: "בהחלט" (עמ' 142לפרוט'). בהמשך עמ' 142לפרוט', נשאל המומחה הרפואי האם אין לקשור חלק מנכותו של התובע לכך שהוא עישן תקופה ארוכה כמות ניכרת של סיגריות, כחפיסה וחצי ויותר ליום, ובין היתר, הופנה התובע למחלקת ריאות בבית החולים "מאיר". על כך השיב המומחה בשורה 24של עמ' 142: "אפשרות סבירה ככל שאתה מתייחס לחלק מן הנכות". כשנשאל המומחה הרפואי איך היה מחלק זאת השיב המומחה הרפואי שהוא מתקשה להשיב על כך, ואין מדדים. יצויין שבאישור מחלקת ריאות של בית חולים "מאיר" מיום 6/3/78, מוצג נ/2, צויין בין היתר: "עישון מופרז ובעקבותיו שיעול ופליטת כיח". באישור נוסף של ביה"ח "מאיר", נ/3, צויין כי הומלץ על הפסקת עישון. התובע בעדותו העיד בעמ' 90: "אני כבר לא מעשן כ- 15שנה. היום אני בן .52לעשן התחלתי בסביבות גיל 20בערך. אבי נפטר אז והתחלתי לעשן. ש. כמה קופסאות היית מעשן ליום. ת. קופסה, קופסה וחצי בהתחלה". בעמ' 91לפרוט' הוסיף התובע והעיד שאם המסמך של ביה"ח "מאיר" (שבו נאמר שהוא מעשן עישון מופרז, נ/2), הוא מ- 1978, הרי שאז הוא אכן עישן קופסא, קופסא וחצי ליום ולאחר מכן ירד בהדרגה, כך שבשנים 82', 83' עישן התובע, לפי טענתו, 10סיגריות ליום, ואח"כ הפסיק. עולה איפוא מדברי התובע שהוא החל לעשן בערך בגיל 20, ולפי גירסתו חדל לעשן בגיל 37(כ- 15שנה לפני עדותו ב- 1997, כשהיה בן 52, וכן דבריו בעמ' 93שהוא חדל לעשן בערך בשנת 82' - 83'). המסקנה היא שהתובע עישן, לפי גירסתו, בערך תקופה של 17שנה, כשלפחות בהתחלה עישן התובע קופסה , קופסה וחצי, וכאמור כבר לעיל, באישור ביה"ח "מאיר" משנת 1978(כשהתובע היה אז כבן 33) נכתב שהתובע מעשן עישון מופרז, ובעקבותיו סובל משיעול ופליטת כיח. ציינתי כבר שהמומחה הרפואי, ד"ר י. אביב, העיד, בעמ' 142לפרוט', שעישון מסיבי עלול לגרום לדלקת הלוע, ושאם התובע עישן תקופה ארוכה כמות די ניכרת של סיגריות יש אפשרות סבירה לקשור חלק מן הנכות של התובע לעישון שלו, אם כי המומחה הרפואי התקשה לקבוע איזה חלק. עוד ציין המומחה הרפואי שעובדת העישון של התובע לא היתה ידועה לו. לפי חוות הדעת של הד"ר י. אביב, נכותו הכוללת של התובע בתחום א.א.ג בגין ההפרעה הקשה בחוש הריח, ובגין הנזלת הוזומוטורית בצורה בינונית, היא בשיעור של % 14.5(בשיקלול), אך רק את מחציתה זוקף המומחה הרפואי לחובת עבודתו של התובע במפעלה של הנתבעת, משמע, % 7.25נכות. ואולם בבואנו לקחת בחשבון את השפעת העישון על מצבו הבריאותי של התובע, לאור האמור באישורים הרפואיים עליהם הצבעתי, ובשים לב לעדות התובע עצמו, ועדותו של המומחה הרפואי, נראה לי כי נכון יהיה להפחית ולהעמיד את נכותו של התובע בתחום רפואת א.א.ג. על % 5נכות בגין השפעת העבודה על מצבו הרפואי בתחום א.א.ג. מ. מצבו הרפואי של התובע החמיר לקראת סוף שנת 87'. התובע חדל לעבוד אצל מעבידתו הנתבעת בנובמבר 1987, וקיבל תעודות מחלה שונות (מוצג ת/13), המתייחסות לתקופה שעד שנת 89', דהיינו, כשנתיים לערך. סמוך לאותה תקפה נסגר באופן זמני מפעל אליאנס, (ביום 8.5.88), עובדים רבים פוטרו מעבודתם ובהם גם התובע, שקיבל פיצויי פרישה. מאז ועד היום אין התובע עובד. לפי עדות התובע הוא עשה ניסיון לעבוד אצל קרובים, שעיסקם גגות רעפים, וזאת בשנים 92' - 93', אך התובע לא יכול היה לעמוד בכך כבר אחרי יום. כמו כן טען התובע שהוצעו לו עבודות שמירה בחניונים, אך הוא לא קיבל זאת בגלל השפעת פליטת הגזים של המכוניות, וכן טען התובע שעבודות שמירה בביה"ס או בגן אינן מתאימות לו הואיל ורוח ושמש מפריעות לו (עמ' 88- 89לפרוט'). מא. הוגשו כמוצגים תלושי השכר של התובע אצל הנתבעת בתקופה אוקטובר 86' עד אוקטובר 87', מוצג ת/.28 אם להתייחס לשנת עבודתו האחרונה של התובע אצל הנתבעת היתה השתכרותו ברוטו כדלקמן: ינואר 87' - 972,3 ש"ח. פברואר 87' - 607,4 ש"ח. מרץ 87' - 418,3 ש"ח. אפריל 87' - 405,5 ש"ח. מאי 87' - 829,3 ש"ח. יוני 87' - 604,4 ש"ח. יולי 87' - 157,4 ש"ח. אוגוסט 87' - 059,5 ש"ח. ספטמבר 87' - 979,5 ש"ח. אוקטובר 87' - 859,4 ש"ח. השכר החודשי הממוצע ברוטו של התובע ב- 10חודשים אלה היה: 589, 4ש"ח. אם לשערך סכום זה ממדד אמצע התקופה הנ"ל, דהיינו, מדד יוני 87' ועד למדד הידוע היום (יולי 99), יהא השכר החודשי הממוצע ברוטו המשוערך של התובע : 518, 18ש"ח לחודש. מב. ב"כ התובע טוען בסיכומיו שהתובע הפסיד למעשה את מקום עבודתו של הנתבעת כתוצאה מחשיפתו לכימיקלים במפעל ובגלל המיגבלות והנכויות שנגרמו לו כתוצאה מכך, וכי כל ניסיון שנעשה להחזיר את התובע לעבודה במפעל גרם להחמרה במצבו (עמ' 84סיפא לפרוט') וכי התובע נאלץ לעזוב את העבודה לאחר שפוטר ולא הצליח להשתלב במקום עבודה כלשהו בגלל המיגבלות מחמת היחשפותו לכימיקלים אצל הנתבעת. ב"כ התובע מציין שהתובע היה באי כושר מלא מתחילת נובמבר 87' עד סוף דצמבר 89' (לפי התעודות ת/13) במשך 26חודשים, וכי התובע פוטר מעבודתו, וועדה רפואית של מבטחים החליטה כי אין הוא מסוגל לחזור לעבודה (עיינו: מכתב מבטחים מיום 18/5/89, ת/26, בו נאמר שהתובע נכה בשיעור % 100לתקופה בלתי מסויימת ומקבל פנסית נכות לפי תקנות מבטחים מאז 6/11/87, קביעה שאושרה במכתב נוסף של מבטחים מיום 26/4/90, ת/27). ב"כ התובע מבקש לפסוק לזכות מרשו פיצוי בגין הפסד השתכרות מלא של התובע לפי שכר שערכו נכון למועד הגשת סיכומיו (13/8/98), היה אז 710, 17ש"ח לחודש, לאורך כל התקופה שמאז נובמבר 87'. בשים לב לתוספות סוציאליות שונות סבור ב"כ התובע שהשכר הכולל של התובע היה מגיע ל- 000, 25ש"ח ברוטו לחודש נכון למועד סיכומיו, אלמלא נאלץ להפסיק עבודתו במפעל, וביחס לעתיד מבקש ב"כ התובע לפסוק את הפיצוי לתובע עד הגיעו לגיל 65, לפי שכר ברוטו של 000, 27ש"ח (נכון למועד סיכומיו), על בסיס נכות תפקודית של %50, ועל כך להוסיף הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות בעבר, וכן הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעתיד. בנוסף מבקש ב"כ התובע גם לפסוק למרשו פיצוי בגין הפסד חלקי של פנסית הנכות (מעבר לשיעור הפנסיה שמקבל התובע כיום ממבטחים, ת/30, ת/ 31ו- ת/32), לפי נכות תפקודית בשיעור %50, ובהיוון כפול. עוד מבקש ב"כ התובע לפסוק לזכות מרשו פיצוי של 000, 100ש"ח בגין כאב וסבל. מג. עמדת ב"כ הנתבעת שונה לחלוטין. לדעת ב"כ הנתבעת הנכות המירבית שניתן לייחס לחשיפתו של התובע לחומרים כימיים היא בשיעור של %2.5, הואיל והיתר נובע מבעיה מיבנית באף, עישון מסיבי ובעיות נפשיות, כך סבור ב"כ הנתבעת בעמ' 28רישא של סיכומיו. לדעת ב"כ הנתבעת יש לפסוק לתובע פיצוי בסך 000, 5ש"ח בגין ראש הנזק של כאב וסבל. עוד סבור ב"כ הנתבעת (עמ' 32סיפא - עמ' 33של סיכומיו), שעבודתו של התובע אצל הנתבעת הופסקה הואיל והמפעל נכנס להליך של פירוק, ואין לכך כל קשר לנכותו של התובע בתחום א.א.ג., שכן באותו הליך פירוק פוטרו מאות עובדים מן המפעל. יחד עם התובע פוטרו עם סגירת המפעל בשנת 1988, בערך 300עובדים, בהתאם לאמור בעדותו של מר ילון בעמ' 145לפרוט' (סיום העבודה של התובע במפעל נרשם בטופס חישוב הפיצויים שלו כתאריך 8/5/88, לפי נ/14). כמו כן מציין ב"כ הנתבעת, בעמ' 33של סיכומיו, שבמסגרת הפיטורין חוסל תפקיד מנהל המשמרת, זהו התפקיד בו החזיק התובע, במשך שנים מאז 1976, וכן מצביע ב"כ הנתבעת על מכתבו של התובע למנכ"ל כור מיום 20/12/88(נ/10), בו מתרעם התובע על כך שהוא קיבל מכתב פיטורין במסגרת הצמצומים במפעל. לדעת ב"כ הנתבעת התובע לא עשה למעשה ניסיון לעבוד, בעוד שחובתו היתה לעשות מאמץ סביר לחזור לעבודה כדי להקטין את הנזק, ואילו התובע לא עשה אפילו מאמץ קל לכך. לכן, לדעת ב"כ הנתבעת, יש לפסוק לתובע לכל היותר פיצוי גלובלי שאינו עולה על 000, 20ש"ח בגין הפסדי שכר. לדעת ב"כ הנתבעת הנכות של התובע לא תפריע לו בעבודה, פרט למפעל כימי, ויש מגוון עבודות שהתובע יכול לבצע. ב"כ הנתבעת מבקש גם להפחית את הגימלאות שהתובע היה זכאי לקבל מן המוסד לביטוח לאומי שכן תביעתו לדמי פגיעה אושרה עקרונית, ותביעתו לדרגת נכות הופסקה על פי בקשתו (עמ' 38סיפא בסיכומי ב"כ הנתבעת). ב"כ התובע איננו חולק, בעמ' 21סיפא לסיכומיו, על כך שהנתבעת זכאית להפחית את התשלומים שהתובע היה אמור לקבל מן המוסד לביטוח לאומי, אלמלא היה מקבל פנסיה ממבטחים. מד. המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, ד"ר י. אביב, נשאל האם אין מניעה שהתובע יעבוד בכל עבודה פיזית, פרט לעבודה הכרוכה בנשימה של חומרים כימיים, על כך משיב הד"ר י. אביב שאין הוא יכול להשיב על כך חד משמעית והסביר: "אם הוא עובד בעבודה פיזית וצריך למשל לסחוב שקים ואפו סתום וקשה לו לנשום דרך האף בוודאי שבצורה מסוימת זה יגבילו. אם כי אני מעריך שאם לא יעבוד בחשיפה לחומרים כימיים, אם תהיה הפרעה, היא תהיה פחותה. זה רק המבחן של העבודה עצמה יכול להשיב על כך" (עמ' 141לפרוט'). כשנשאל המומחה בהמשך האם הוא מתכוון שההפרעה תהא פחותה מאחוזי הנכות השיב בעמ' 142רישא לפרוט': "התכוונתי שאם אותה עבודה תיעשה כאשר הוא חשוף לחומרים כימיים או לא חשוף אני מעריך שכאשר לא יהיה חשוף לחומרים כימיים יהיה לו יותר קל מאשר בהיותו חשוף להם". בתשובתו במכתבו מיום 15/12/95, ת/6, בתגובה לשאלות הבהרה של ב"כ התובע, אישר המומחה הרפואי שלאור נכותו ומגבלותיו של התובע בתחום א.א.ג ממליץ המומחה הרפואי לתובע להמנע מחשיפה כלשהי לחומרים כימיים נדיפים המשמשים בתעשיית גומי וצמיגים. מה. אינני סבור שניתן לקבל את עמדת ב"כ התובע לפיה יש לייחס את מלוא הפסד ההשתכרות של התובע מאז נובמבר 87' ועד למועד הגשת סיכומיו למצבו הרפואי של התובע עקב השפעת העבודה עליו, כשם שגם אינני מקבל את עמדתו של ב"כ התובע לפיה יש לחשב את הפיצוי המגיע למרשו בגין הפסד השתכרות לעתיד לפי נכות תפקודית של %.50 הליקויים הבריאותיים שהמומחה הרפואי ד"ר י. אביב איבחן אצל התובע הם הפרעה קשה בחוש הריח (% 5נכות) לפי סעיף 69(3) של מבחני הבטוח הלאומי + % 10נכות לפי סעיף 69(4)(ב)(2), סעיף המתייחס לנזלת וזומוטורית בצורה בינונית, כשאת הסינוסיטיס הכרונית איבחן הד"ר י. אביב כסינוסיטיס בצורה קלה שמקנה % 0אחוזי נכות (ראה גם הסברו של ד"ר י. אביב בתשובתו לב"כ התובע במכתב מיום 15/12/95, מוצג ת/6, תשובה ג'). נכותו הרפואית המשוקללת של התובע בהתאם לקביעותיו של הד"ר י. אביב היא בשיעור של % 14.5לצמיתות. ד"ר י. אביב קבע שרק מחצית מנכות זו קשורה לעבודה במפעל. לאור העישון המסיבי של התובע בעבר הוספתי וקבעתי שלמעשה הנכות שיש לזקוף לחובת השפעת העבודה היא בסופו של דבר בשיעור של %.5 בשים לב לתשובותיו של המומחה הרפואי בעמ' 142- 141לפרוט', נראה לי שהגבלתו של התובע מתייחסת לעבודה המתבצעת תוך חשיפה לחומרים כימיים נדיפים, וכן גם הגבלה מסוימת בעבודה פיזית, כאשר עלול להתהוות אצל התובע קושי בנשימה, אם כי המומחה ציין שהפרעה כזו תהא פחותה ככל שהתובע לא יעבוד לחשיפה לחומרים כימיים. אין לדעתי הצדקה לחשב את הפיצוי המגיע לתובע לפי הפסד שכר מלא ביחס לעבר, ולפי % 50נכות תפקודית לעתיד, כטענת ב"כ התובע. מאידך, אני גם סבור שהחישוב של ב"כ הנתבעת מקפח את התובע מאוד. אין בפנינו תשתית ראייתית לפיה הפסיד התובע את מקום עבודתו אצל הנתבעת מחמת נכותו והמגבלות הנובעות מנכות זו. אין בפנינו תשתית לביסוס טענה זו. אדרבא, מן הראיות עולה שמפעלה של הנתבעת היה מצוי בקשיים כלכליים ונכנס להליך של פירוק שבעטיו היה צורך לסגור, זמנית, את המפעל. בשנת 1988פוטרו בערך 300עובדים, ובהם גם התובע (עדות ראש אגף מינהל וכח אדם, מר דניאל ילון, בעמ' 145לפרוט'). על כך חזר מר ילון גם בעמ' 146רישא לפרוט', דהיינו: "כל מי שפוטר בשנת 1988פוטר עקב סגירת המפעל, הצימצומים שנערכו אז במפעל. כל מי שפוטר במסגרת הזאת היה זכאי לפיצויי המפרק שהם שונים מן הפיצויים הרגילים". עוד ציין מר ילון בהמשך עדותו, בעמ' 146לפרוט', שבאותו מועד חוסלו התפקידים של מנהל משמרת (והרי זה היה תפקידו של התובע ברציפות מאז 1976), וכאשר נשאל העד מר ילון האם העובדים שפוטרו חזרו לעבוד לאחר שהמפעל נפתח מחדש השיב מר ילון, שלא כולם, לחלק נמצא תפקיד ולחלק לא. (שורות 10- 8בעמ' 146לפרוט'). גם חשב המשכורות, מר משה סולש, העיד, בעמ' 149לפרוט', שהמפעל נסגר ביום 8/5/88, ואזי פוטרו 250עובדים. כפי שציין ב"כ הנתבעת בסיכומיו עולה ממכתבו של התובע אל מנכ"ל כור מיום 20/12/88, נ/10, שהתובע מלין על כך שבמסגרת הצמצומים במפעל הוא קיבל מכתב פיטורין, תוך כדי אשפוזו בביה"ח, מכאן שהתובע עצמו היה מודע לכך שהפיטורין שלו היו במסגרת מסכת הצמצומים במפעל. מו. לאור האמור לעיל אני סבור שהתובע זכאי להפסד השתכרות מלא לפי הערכתי רק לתקופה של 6החודשים הראשונים שמנובמבר 1987, מועד הפסקת עבודתו של התובע במפעל עקב מחלתו, תקופה שלגביה יש להכיר בכך שמחלתו של התובע התלקחה והוא חייב היה להתאושש מתוצאות המחלה, ואולם בשים לב לעובדה שחלקים מנכותו של התובע בתחום א.א.ג. אינם נובעים מתנאי עבודתו, אלא בגלל הבעיה המבנית שלו באף, וכן גם בגלל העישון, יש לקבוע , לדעתי, שהפיצוי שייפסק לזכות התובע, בגין אי כושרו לעבודה בתקופה של 6חודשים ראשונים אלה, שמנובמבר 1987, יחושב לפי היחס שבין אותה נכות של התובע שנובעת מתנאי עבודתו (%5) לבין נכותו הכוללת בתחום א.א.ג. כפי שקבע המומחה הרפואי מטעם בית המשפט (%14.5). מתום מועד ששת החדשים הראשונים ואילך זכאי התובע לפיצוי בגין הפסד השתכרות חלקי, בשים לב לנכותו הנובעת כתוצאה מתנאי עבודתו אצל הנתבעת, דהיינו, לפי נכות בשיעור של %5, וכך גם לעתיד עד הגיע התובע לגיל .65 מז. ציינתי קודם לכן ששכרו הממוצע המשוערך ברוטו של התובע הוא 518,18 ש"ח לחודש, כך שבגין תקופה של 6החודשים הראשונים שלאחר הפסקת עבודת התובע עקב מחלתו (נובמבר 1987) זכאי היה התובע, לפי חישוב של מלוא ההפסד בגין תקופה זו של 6חודשים ראשונים, לפיצוי בסכום של 108, 111ש"ח. (דהיינו, 6חודשים 518, 18xש"ח לחודש). על כך יש להוסיף את זכאותו של התובע לתנאים סוציאליים. מעיון בתלושי השכר של התובע (ת/28) וכן מעדוו של מר אהרון לוי, מנהל כח אדם במפל, בעמ' 132סיפא לפרוט', עולה כי התובע אכן נהנה מתנאים סוציאליים ופנסיה מקיפה ולכן יש להוסיף % 10לפיצוי בגין הפסד השכר, כך שהפיצוי לפי הפסד מלא בגין 6החודשים הראשונים היה מגיע ל- 108, 111ש"ח + % 10בגין תנאים סוציאליים, וביחד 219, 122ש"ח. כפי שהסברתי קודם לכן, יש לחשב לפי דעתי, את הפיצוי בגין הפסד כושר ההשתכרות של התובע בגין התלקחות המחלה בתקופת ששת החודשים הראשונים שמנובמבר 1987לפי היחס שבין חמשת אחוזי הנכות, הנובעים לדעתי מתנאי עבודתו של התובע אצל הנתבעת, לבין %14.5, דהיינו, נכותו הכוללת של התובע בתחום א.א.ג. כפי שקבע המומחה הרפואי. לכן, הפיצוי שלדעתי התובע זכאי לו בגין אי כושר עבודה מלא בשישה חודשים ראשונים אלה, יהא: 219, 122ש"ח 5.41/5 x= 144, 42ש"ח. מח. אתייחס עתה לחישוב הפיצוי המגיע לתובע ביחס לתקופה שמתום ששת החדשים הראשונים שלאחר הפסקת עבודתו במפעל עקב מחלתו ואילך: עקרונית זכאי התובע לפיצוי על הפסד ההשתכרות החלקי הנובע מנכותו, שהיא בשיעור של % 5לצמיתות, הוא הדין לגבי העתיד. אך כאן יש לקחת בחשבון שתי השגות: האחת: נכותו של התובע לפי קביעת המומחה הרפואי מורכבת מאבדן חוש הריח מחד, והנזלת הוזומוטורית על כל השלכותיה, מאידך. בהערכת הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע יש להתחשב בכך שלאבדן חודש הריח השפעה מועטה בלבד על כושר ההשתכרות של התובע. ההשגה השניה: יש לקחת בחשבון שהתובע פוטר מעבודתו אצל הנתבעת עקב צמצומים שנעשו במפעל, שהיה מצוי אז בקשיים כלכליים, וכן בוטל אז תפקיד מנהל המשמרת (עדות מר דניאל ילון בעמ' 146לפרוט'), וכפי שקבעתי הפסקת עבודתו של התובע במפעל אינה קשורה למחלתו ונכותו. ציינתי ששכרו הממוצע ברוטו של התובע בשנת עבודתו האחרונה אצל הנתבעת (1987) ערכו המשוערך להיום הוא 518, 18ש"ח לחודש, ובנוסף זכאי התובע ל-%10 תוספת בגין תנאים סוציאליים, אך בבואנו לחשב את בסיס השכר לגבי התקופה שלאחר סגירת המפעל ( 8.5.88- עדות מר סולש בעמ' 149לפרוט') יש לקחת בחשבון שהתובע הגיע לשכר בשיעור זה בזכות תפקידו הספציפי אצל הנתבעת (מנהל משמרת) ושנות עבודתו הממושכות אצל הנתבעת, מאז שנת 1966, ברציפות, כשמאז 1976שימש התובע בתפקיד מנהל משמרת. אינני סבור שלאחר הפסקת עבודתו של התובע אצל הנתבעת, מחמת הצמצומים וסגירת המפעל, היה התובע מגיע להשתכרות מעין זו במקום עבודה אחר, הואיל והידע המקצועי שצבר התובע היה ייחודי לעבודתו במפעלה של הנתבעת. בשים לב לשתי ההשגות הנ"ל, אני סבור שהתובע זכאי לפיצוי גלובלי לתקופה שמחודש מאי 1988עד היום, וכן גם לעתיד. מט. אילו היה נערך חישוב פיצוי הפסד ההשתכרות של התובע, לפי השיטה האקטוארית, ביחס לתקופה שלאחר תום 6החודשים הראשונים (מאי 1988), ועד היום, דהיינו, 135חודשים, כי אז היה התובע זכאי לפיצוי לפי % 5נכות מתוך שכר משוערך של 518, 18ש"ח לחודש: 518, 18ש"ח % 5xנכות 135xחודשים = 997, 124ש"ח. לסכום זה היה מקום להוסיף % 10בגין הפסד תנאים סוציאליים כך שהתוצאה בגין התקופה הנ"ל של 135חודשים היתה מגיעה ל- 497, 137ש"ח. מן הנימוקים שהסברתי בפיסקה מ"ח אני סבור שהתובע זכאי בגין תקופה זו לפיצוי על דרך החישוב הגלובלי, ואני מעריך את הפיצוי הגלובלי בסכום של 000, 80ש"ח להיום. נ. לפיצוי בגין 6החדשים הראשונים שלאחר נובמבר 1987(144, 42ש"ח), ולפיצוי הגלובלי של 000, 80ש"ח בגין 135החודשים הנוספים שעד היום, יש להוסיף רבית בשיעור של % 4לשנה לפי אמצע תקופת החישוב: 500, 28ש"ח = 70/12חודשים % 4xריבית 144, 122xש"ח נא. חישוב הפיצוי לעתיד: אילו היה החישוב נערך לפי השיטה האקטוארית, היה חישוב ההפסד לעתיד נערך כך: לשנה: 518, 18ש"ח לחודש % 5xנכות 12xחודשים = 111, 11ש"ח. התובע יליד 1945, הוא כבן 54כיום, ולפניו 11שנות עבודה. מקדם ההיוון לתקופה של 11שנה: .9.2526 111, 11ש"ח לשנה xמקדם היוון 6252.9 = 806, 102ש"ח. על סכום זה היה מקום להוסיף % 10בגין תנאים סוציאליים כך שהפיצוי הכולל בגין התקופה עד הגיע התובע לגיל 65היה מגיע לפי שיטת החישוב האקטוארית ל- 087, 113ש"ח. אולם, מן הנימוקים שהסברתי בפיסקה מ"ח אני סבור שהתובע זכאי בגין הפסדיו לעתיד לפיצוי על דרך החישוב הגלובלי, ואני מעריך את הפיצוי הגלובלי ביחס לעתיד בסכום של 000, 70ש"ח. נב. אין מקום לפצות את התובע בגין הפסדי פנסיה בשים לב לכך שכבר לקחתי בחשבון את התנאים הסוציאליים כחלק בלתי נפרד משכרו של התובע. גם אינני רואה מקום לפסוק פיצוי לתובע בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה הואיל והמוסד לביטוח לאומי הכיר בפגיעתו של התובע כפגיעה בעבודה ולכן זכאי התובע להחזר הוצאות טיפול רפואי בו, לרבות הוצאות נסיעה לצורך טיפול רפואי, לפי תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה) תשכ"ח-.1968 נג. את הפיצוי המגיע לתובע בגין כאב וסבל אני מעריך, בשים לב לגילו של התובע (נכון למועד שבו התהוותה המחלה) ולרבות נכותו וסבלו בסכום של 000, 25ש"ח, כשכבר לקחתי בחשבון שראש נזק זה כולל ריבית החל מיום התהוות עילת התביעה. נד. מן הפיצוי המגיע לתובע יש להפחית את התשלומים שהתובע היה מקבל מן המוסד לביטוח לאומי אלמלא שולמה לו הפנסיה של מבטחים שהרי אין התובע זכאי לתשלום הן ממבטחים והן מן המוסד לביטוח לאומי בשים לב להוראת סעיף 23בתקנות מבטחים של אפריל 80'. למעשה גם אין מחלוקת בין באי כח הצדדים שיש להפחית מן הפיצוי את הסכום שהתובע עשוי היה לקבל מן המוסד לביטוח לאומי. לפי חוות דעתו האקטוארית של מר אלי קופר, נ/18, הסכום המשוערך של תשלומי הבטוח הלאומי נכון לתאריך 30/11/97היה מגיע ל - 197, 113ש"ח, זאת בהנחה שנכותו הצמיתה של התובע היתה %.14.5 הואיל וסכום זה מתייחס לדרגת נכות של %14.5, ולפי קביעתי נכותו של התובע בגין תנאי עבודתו אצל הנתבעת היא בשיעור של % 5בלבד, יש להפחית תשלומי ביטוח לאומי באופן יחסי לדרגת הנכות הנובעת מתנאי העבודה, דהיינו, לפי היחס שבין % 5ל-%14.5, ולכן הסכום המשוערך של תשלומי הביטוח הלאומי המתאים ל-% 5נכות יהא: 033, 39ש"ח. סכום זה יש להצמיד מן המדד שהיה ידוע למועד עריכת חישובו של האקטואר מר אלי קופר בחוות דעתו נ/18, דהיינו, מדד ידוע של אוקטובר 1997, עד היום. הסכום הנ"ל של תשלומי הביטוח הלאומי, המתאים ל-% 5נכות, משוערך להיום (מדד ידוע יולי 99) הוא 077, 42ש"ח. כמו כן יש להוסיף % 4רבית לשנה ממועד עריכת חישובו של מר אלי קופר (30.11.97) עד היום, כך שסה"כ תשלומי ביטוח לאומי אותם יש להפחית מחישוב נזקי התובע כולל רבית הם: 069, 45ש"ח. נה. סכום הנזקים: .1פיצוי בגין הפסד השתכרות מלא ל- 6חודשים הראשונים לפי חישוב יחסי של הנכות הנובעת כתוצאה מתנאי העבודה - 144, 42ש"ח .2פיצוי גלובלי בגין הפסד השתכרות לתקופה של 135חודשים נוספים 000, 80ש"ח .3רבית בגין שתי התקופות הנ"ל 500, 28ש"ח .4פיצוי גלובלי בגין הפסד השתכרות לעתיד: 000, 70ש"ח. .5פיצוי בגין כאב וסבל: 000, 25ש"ח סכום הנזקים: 644, 245ש"ח בניכוי תשלומי הביטוח הלאומי: 069, 45ש"ח יתרת הנזק אחרי הפחתת הביטוח הלאומי: 575, 200ש"ח נו. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכום של 575, 200ש"ח בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של % 17.5מן הסכום שנפסק ומע"מ כחוק על שכר הטירחה שישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן תשלם הנתבעת לתובע את הוצאות חוות הדעת של הרופא מטעמו, ד"ר ש. סגל, לפי קבלה שימציא ב"כ התובע לב"כ הנתבעת, בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק ממועד ביצוע התשלום לרופא בגין חוות הדעת, לפי הקבלה, ועד הפרעון המלא בפועל. בנוסף תשלם הנתבעת לתובע את החזר שכרו של הרופא ד"ר ש. סגל בגין הופעתו בבית המשפט למתן עדות, בהתאם לשכר שקבעתי בישיבת בית המשפט מיום 10/7/96, עמ' 72לפרוט' (000, 1ש"ח בתוספת מע"מ), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום לרופא ועד הפרעון בפועל. כמו כן תשלם הנתבעת את יתרת אגרת המשפט המגיעה בגין תובענה זו ישירות לקופת בית המשפט לפי דרישה שתמציא מזכירות בית המשפט למשרד בא כח הנתבעת. המזכירות תמציא העתק פסק הדין אל: ב"כ התובע - עו"ד ז. סוקולובסקי, תל אביב. ב"כ הנתבעת - עו"ד י. וינברג, תל אביב. וזאת בדואר רשום עם אישור מסירה. ניתן היום י"ט באלול תשנ"ט, 31.8.1999 בהעדר הצדדים.חשיפה לחומרים מסוכנים