העתירה שבכותרת - עניינה החלטה מיום 26.5.2011 בערר לפי חוק כלי היריה, תש"ט-1949. בהחלטה זו דחה הממונה לפי החוק ערר שהגיש העותר על החלטות להתלות רישיון לנשיאת נשק; רישיון לנשיאת נשק ארגוני וכן רישיון מדריך ירי שהיו בידי העותר (להלן: רישיונות כלי הירייה). רקע רלבנטי והליכים קודמים 2. כנרשם בעתירה המקורית שהוגשה עוד ביום 27.7.2010, העותר בן 30 והוא עסק עד לחודש מרץ 2009 בהדרכת ירי במטווחים. ביום 14.3.2009 בילה העותר במועדון מסוים בירושלים יחד עם ידידתו. במהלך אותו בילוי אירע אירוע של תקיפה בו היה קשור העותר. נטען כי נשקו שברישיון היה בביתו באותה עת. אותה ידידה הגישה נגד העותר תלונה במשטרה. למחרת נלקח העותר לחקירה ונלקח ממנו הנשק אותו החזיק ברישיון. זמן מה לאחר מכן קיבל העותר שלוש הודעות מאת אגף רישוי כלי יריה במשרד הפנים, לפיהן רישיונות כלי היריה - מותלים (ת/2). העותר סבר כי נפל פגם בהחלטת אגף הרישוי, בין היתר, נוכח טענתו לפיה הנשק לא היה מעורב באירוע שבמועדון. על כן, הוגש ערר לפי סעיף 12 לחוק. משלא התקבלה החלטה בערר לאחר שחלף זמן לא מבוטל, כך נרשם בעתירה, הוגשה על ידי העותר עתירה קודמת לבית משפט זה (עת"מ 285/10). בפסק דין מיום 30.5.2010 נקבע, כי הגשת העתירה הייתה מוצדקת, שכן לא ניתנה החלטה במועד בעררים. בהסכמת ב"כ המשיבים נקבע, כי תינתן החלטה בערר תוך 21 יום. אלא שהזמן חלף והחלטה בערר לא ניתנה. אשר על כן, הוגשה כאמור העתירה שבכותרת (ביום 27.7.2010). בעוד העתירה תלויה ועומדת לפניי, וניתנות החלטות לעניין תגובת המשיבים, הודיע ב"כ העותר ביום 26.10.2010, כי ניתנה החלטה בערר - היא החלטת הממונה מיום 17.10.2010 (להלן: החלטת הממונה הראשונה). החלטת הממונה (הראשונה) 3. בהחלטת הממונה הראשונה נקבע, כי יש לדחות את הערר. נרשם באותה החלטה, כי ביטול הרישיון שהיה בידי העותר בא על רקע הליכים פליליים המתקיימים נגד העותר "בגין אלמ"ב". באותה החלטה צוין גם, כי לפני הממונה הופיע נציג משטרה, אשר הציג את פרטי האלימות בגינם החליטה המשטרה "להמליץ שלא לתת לעורר רישיון". הממונה כתב בהחלטה, כי לאחר ששמע ובחן את כל החומר, החליט "להכריע את הכף לטובת האינטרס של שלום הציבור, כפי שבא לידי ביטוי בעמדת הממונה במשטרה". יצוין, כי עמדת המשטרה האמורה באה במכתב מיום 10.8.2010 (נספח י' לכתב התשובה), ולפיו "אנו לא חוזרים בנו מסירובנו הקודם בגין מב"ד מ-14.3.09 בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש - בן זוג ...". העתירה המתוקנת 4. נוכח החלטת הממונה הנזכרת ניתנה לעותר האפשרות להודיע אם מבקש הוא לתקן את עתירתו. לאחר שהודיע שברצונו לתקן את העתירה ניתנה לו האפשרות להגיש עתירה מתוקנת. בעתירה מתוקנת זו, נתקפה גם החלטת הממונה (הראשונה) לגופה. בעתירה נטען, בין היתר, כי הממונה הסתמך על עמדת המשטרה, לפיה מתנהלים נגד העותר הליכים בגין אלימות במשפחה (אלמ"ב), אולם הדבר אינו נכון, שכן המדובר בהליכים הקשורים לעבירת אלימות "רגילה" (אשר העותר כפר בה באותו שלב). העותר הדגיש גם, שלאחר האירוע ובמשך שלושה חודשים, הוא המשיך להחזיק ברישיון הנשק הארגוני וברישיון מדריך הנשק, ובכך גילה המשיב דעתו כי אין כל סכנה מן העותר. העותר טען עוד, כאמור, כי לא הייתה כל מעורבות של נשק באירוע וכי היה מקום לקבל החלטה מידתית יותר בדמות הותרת רישיון מדריך הירי של העותר לכל הפחות, וזאת על מנת לאפשר לו להמשיך ולעסוק במקצועו. 5. המשיבים הגישו כתב תשובה לעתירה המתוקנת. בכתב התשובה נרשם, בין היתר, כי הוגש נגד העותר כתב אישום לבית משפט השלום וכי ביום 27.12.2010 הודה העותר, במסגרת ההליך הפלילי, בעובדות כתב אישום מתוקן, המייחס לו מעשה של תקיפה, שהוא בעל חומרה של ממש. מטעם זה, ומטעמים נוספים שיפורטו עוד להלן, נתבקש לדחות את העתירה, באין עילה להתערבות בהחלטת המשיבים. הדיון הראשון בעתירה 6. בדיון שהתקיים לפניי ביום 2.2.2011 הודיע ב"כ המשיבים, כי נוכח נסיבות העניין והערות בית המשפט, נכון הוא להשיב את העניין לממונה, לשם דיון בערר ו"על מנת שתתקבל החלטה מחודשת". העתירה תיוותר תלויה ועומדת. הוסכם על ב"כ הצדדים, וכך נקבע בהחלטתי מאותו יום, כי ההחלטה החדשה תתקבל תוך מועד שנקבע, ולאחר מכן תימסר הודעה לבית המשפט. נקבע עוד, כי ככל שלא תוגש הודעה או שלא תתקבל החלטה חדשה יוכל ב"כ העותר להגיש השלמת טיעון, וב"כ המשיבים יוכל להגיב לה. 7. במועד הרלבנטי שנקבע והוסכם על הצדדים, לא הוגשה לבית המשפט הודעה מטעם ב"כ המשיבים ואף לא הוגשה החלטה חדשה של הממונה בערר. ב"כ העותר הגיש השלמת טיעון מטעמו. נתבקש גם, כי בחלוף זמן כה ממושך, יינתן פסק דין (בקשה מיום 16.6.2011). באותו היום הוגשה לבית המשפט החלטה חדשה של הממונה בערר - היא ההחלטה מושא העתירה שלפניי בעת הזו (להלן: החלטת הממונה השנייה). החלטת הממונה (השנייה) 8. בהחלטה זו של הממונה, מיום 26.5.2011, נקבע (בשנית) שיש לדחות את הערר. בהחלטה פורטה עמדת המשטרה, המתנגדת להחזרת הרישיונות, כשהיא מבוססת על תיק התקיפה המיוחס לעותר כנגד המתלוננת. בהחלטה נרשם עוד, כי "העבירה בגינה חשוד העורר הנה עבירה חמורה מאד ... אנו רואים זאת בחומרה רבה כאשר מדובר באדם הנושא כלי ירייה. יתירה מכך, כאשר מדובר במדריך ירי החשוף מעצם עבודתו לכלי ירייה רבים ... מדריך ירי הנו גם 'מורה מלמד ומחנך' בתחומו וככזה עליו לשמש דוגמא ומופת לאדם חמוש שעליו לפעול גם במצבי לחץ, קור רוח ואיפוק ... העורר כלל וכלל לא פעל כנדרש ממנו כנושא כלי ירייה ומדריך ירי כלפי ידידתו אלא תקף אותה באלימות" (ההדגשה במקור, י. מ.). על יסוד נימוקים אלה נקבע בהחלטה, כי מועדף אינטרס שלום הציבור, כפי שבא לידי ביטוי בעמדת הממונה והמשטרה, ונדחה הערר. יצוין, כי עמדת המשטרה במסגרת הערר האמור (מיום 10.3.2011, צורפה לכתב התשובה), הייתה כי המשטרה מתנגדת להשבת הרישיונות. בעמדה זו נרשם, כי ההתנגדות מבוססת על תיק התקיפה המיוחס לעותר "כנגד בת זוגו בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממש". נרשם באותה העמדה, כי העבירה בה חשוד העותר, היא עבירה חמורה מאד, תוך הדגשת הקושי שבה, מקום בו מדובר במדריך ירי. נימוקים אלה שבעמדת המשטרה, מצאו ביטוי, כאמור לעיל, בהחלטת הממונה. 9. נציין עוד, כי לאחר החלטת הממונה (השנייה) ניתנה לבעלי הדין אפשרות להשלים טענותיהם והוגש כתב תשובה נוסף. טענות בעלי הדין 10. בטענותיו, הרחיב בא-כוחו של העותר, עו"ד שלמה תוסייה-כהן, לעניין התנהלות הלקויה העולה בהליך זה בכל הקשור בקבלת ההחלטות בעניינו של העותר. החל מהזמן הממושך שחלף עד לקבלת ההחלטה הראשונה של הממונה (תוך כדי צורך בהגשת עתירה לבית משפט זה, בה נקצב מועד בו לא עמד המשיב; וכן עתירה נוספת - היא העתירה שבכותרת) וכלה באי עמידת המשיב באף אחד מהמועדים שנקבעו במהלך הדיון הקודם שנערך ביום 2.2.2011. 11. לגופו של עניין נטען, כי גם החלטת הממונה (השנייה) אינה סבירה ואינה מידתית, ועל כן לא ניתן להותירה על כנה. הודגש, כי הן ההחלטה הראשונה של הממונה והן ההחלטה השנייה מתבססות על ייחוס עבירה של אלימות במשפחה לעותר. זאת על אף שאין מחלוקת כי אין המדובר בנסיבות מעין אלה, שכן המתלוננת לא הייתה בת משפחה של העותר ואף לא בת-זוגו. נטען עוד, כי חרף העובדה שמדובר בהתליית הרישיונות, התייחס הממונה ל"ביטול רישיונות", דבר המצביע על אי שקילה של הנתונים הרלבנטיים. אשר להליכים הפליליים - נטען כי אמנם העותר הודה בכתב אישום מתוקן בעבירה של תקיפה "סתם", אלא שמדובר באלימות בדרגה נמוכה ביותר. התביעה תעתור אמנם להרשעת העותר, אך היא הסכימה להגביל את הטיעון לעונש מאסר שירוצה על דרך של עבודות שירות. באירוע לא היה מעורב נשק. מעבר לכך, הודאת העותר בבית משפט השלום באה במסגרת הסדר טיעון, כאשר טרם נגזר דינו של העותר, ובמסגרת הסדר הטיעון סוכם שהעותר יוכל לטעון לאי הרשעה. העותר הדגיש עוד, כי במסגרת ההליך הפלילי לא נתבקש על ידי התובע ביטול הרישיון חרף הסמכות שבידיו לעשות כן. זאת ועוד, העותר שב והדגיש את אחיזתו ברישיון מדריך במשך שלושה חודשים לאחר האירוע מבלי שהמשיב ראה בכך סיכון כלשהו. לבסוף נטען, כי החלטת הממונה אינה מידתית נוכח הפגיעה הקשה בחופש העיסוק של העותר, ואי שקילה של חלופה פוגענית פחות, שתאפשר לו, לכל הפחות, להמשיך ולעסוק בעיסוק של מדריך הירי. 12. בכתב תשובה עדכני שהגישו המשיבים, על-ידי בא-כוחם עו"ד דוד שני, נתבקש לדחות את העתירה. בכתב התשובה נטען, כי האיחור בהגשת ההודעות לבית משפט זה, לאחר הדיון שהתקיים, כמו גם האיחור בקבלת ההחלטה של הממונה - מקורם בתקלה הנובעת מחילופי המשרדים המטפלים בבקשה מושא העתירה שבכותרת. לגופו של עניין נטען, כי אין עילה להתערבות בהחלטת הממונה. החלטה זו הסתמכה על המלצת המשטרה, המצביעה בבירור על הסיכון העולה מן העותר. המשיבים הדגישו את הנסיבות החמורות של האירוע. בכתב האישום המתוקן בו הודה העותר אין כדי לשנות מכך. יש בנסיבות אלה כדי להצביע על הסכנה העולה מן העותר אשר מצדיקה את התליית מכלול רישיונות כלי היריה שבידיו בעת הזו. כך הדבר, לפחות עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו (בהליך הפלילי) וכן לפרק זמן לא מבוטל לאחר מכן. בתשובה נטען עוד, כי אין חפיפה מלאה בין ההליך הפלילי להליך המינהלי, במובן זה שלממונה בערר שיקול דעת רחב, ובסמכותו להתלות את רישיונות כלי היריה של העותר גם אם בהליך הפלילי לא נתבקש ביטול הרישיונות. בתשובה נטען עוד, כי "אמנם עבר פרק זמן ארוך, ואולי ארוך מדי, בטרם ניתנה החלטת הועדה" (סעיף 53 לתשובה). אולם, אין בכך כדי לגרוע מסבירות החלטת המשיב, שהתקבלה משיקולים מקצועיים בלבד. דיון והכרעה 13. לאחר שעיינתי במכלול החומר שלפניי ושמעתי בהרחבה את טענות ב"כ הצדדים, מסקנתי היא כי דין העתירה להידחות. אכן, הליך זה עבר גלגולים רבים יחסית, הן קודם להגשת העתירה שלפניי ואף לאחריה. התקבלו, כאמור לעיל, שתי החלטות של הממונה בערר ואלו נסמכו על שתי חוות דעת של המשטרה. אין חולק, כי קיימים אי דיוקים בהחלטות השונות בעררים. כך למשל, בכל הקשור בהופעת נציג המשטרה לפני הממונה, במסגרת הערר הראשון; כך למשל, לעניין עמדת הממונה המתייחסת לביטול הרישיונות, שעה שמדובר בהתליית רישיונות; כך למשל, שעה שצוין כי העותר היה מעורב בתקיפה הגורמת חבלה של ממש, שעה שמדובר בתקיפה "סתם". אולם, אי דיוקים אלה, אין בהם כדי לשנות את עיקרה של ההחלטה המינהלית במקרה שלפניי, והיא התליית רישיונות כלי הירייה של העותר בשל מעורבותו באותו אירוע שאירע ביום 14.3.2009. משזהו הנדבך העיקרי בהחלטת המשיב, נפרט קמעא במה דברים אמורים: 14. בכתב האישום המקורי שהוגש נגד העותר יוחסו לו המעשים הבאים: במהלך בילוי משותף במועדון הבחין העותר בכך שידידה עמה הגיע לבילוי במועדון מתנשקת עם אחר. בשלב זה משך העותר את המתלוננת החוצה, "רדף אחריה ותפס אותה, הכה אותה בפניה, השליך אותה ארצה, התיישב עליה וחנק אותה". עוברות אורח שהיו במקום הזעיקו את המשטרה ומנעו מן העותר להכות את המתלוננת. כתוצאה ממעשי העותר נגרמו למתלוננת המטומה בכתף שמאל ובשפה התחתונה וכן שריטות בגב העליון ובגב התחתון. 15. כתב האישום המתוקן, בו הודה העותר (ובית המשפט קבע כי ביצע את המיוחס לו בכתב אישום זה, בהחלטתו מיום 27.12.2010 - ת"פ 4595/09), תוקן באופן הבא: לאחר שהבחין במתלוננת מתנשקת עם האחר, העותר "ניסה להתעמת עמה מילולית וזו בתגובה רצה מן המועדון. בהמשך לאמור, רדף הנאשם [העותר] אחרי המתלוננת ותפס אותה, וזו בתגובה סטרה בפניו מספר פעמים, ואילו הנאשם [העותר] הכה אותה בפניה, השליך אותה ארצה והתיישב עליה. שתי עוברות אורח שהיו במקום הזעיקו את המשטרה וראו את הנאשם [העותר] יושב על המתלוננת. כתוצאה מהעימות נגרמו למתלוננת המטומה בגודל 4X3 בכתף שמאל ובשפה התחתונה המטומה בגודל 0.3X0.6 ס"מ ושריטות בגב העליון ובגב התחתון". העבירה שיוחסה לעותר - שבית המשפט קבע שהוא ביצע - היא עבירה של תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. 16. ב"כ העותר טען בהרחבה לעניין נסיבות אירוע זה, תוך שנתבקש למעט מחומרת האירוע. עמדת משטרת ישראל, כמו גם עמדת הממונה בערר בשתי ההחלטות שנתן היו, כי מדובר בנסיבות המעלות חשש לשלום הציבור. לא מצאתי בנסיבות המקרה משום חוסר סבירות המצדיק התערבות בהחלטה (השנייה) - היא ההחלטה העיקרית העומדת לבחינה בעת הזו - ולפיה המדובר בנסיבות חמורות, בכל הקשור באדם הנושא ברישיון לכלי יריה ובמי שמחזיק ברישיון למדריך ירי והכל כאמור בהחלטה. מדובר באירוע אלים, המטיל ספק בכישוריו של העותר והתאמתו בעת הזו להחזיק ברישיונות כלי הירייה. על רקע זה, אין עילה להתערבות בנסיבות המקרה, בהחלטת הממונה בערר - החלטה שנסמכה על עמדת המשטרה בנדון. יש להדגיש, כי אין למעשה מחלוקת עובדתית בכל הקשור לנסיבות האירוע, כפי שהן מתוארות בכתב האישום המתוקן. במובן זה, החלטת המשיב התקבלה על יסוד תשתית עובדתית מוצקה, שאינה שנויה במחלוקת. יש להוסיף ולציין, כי ההליך הפלילי בעניינו של העותר טרם נסתיים ולא נגזר עונשו, ומטעם זה אין מקום לטענה נגד החלטת הרשות בעת הזו, שהתקבלה על יסוד התשתית העובדתית הקיימת, ועיקרה הודאת העותר בכתב האישום המתוקן. 17. לא נעלמה מעיניי טענת ב"כ העותר בכל הקשור להסתמכות לכאורה של הממונה על מעורבות העותר בעבירת אלימות במשפחה, כאשר אין חולק שלא זו העבירה שיוחסה לעותר ולא זו העבירה בה הודה. טענה זו עלתה הן ביחס להחלטת הממונה הראשונה והן ביחס להחלטת הממונה השנייה. יתכן שעניין זה היה בעל משמעות מסוימת בכל הקשור להחלטת הממונה הראשונה, בה צוין במפורש כי המלצת הקצין הממונה הייתה שלא לחזור מעמדתם בעניין רישיונות כלי הירייה של העותר, בשל רקע של אלימות "בן זוג". אלא שעניין זה הובהר במסגרת ההחלטה השנייה שהתקבלה על ידי הממונה בערר, כמו גם בעמדה העדכנית של משטרת ישראל, עליה נסמכה החלטה זו. בהחלטתו השנייה של הממונה בערר ובעמדת המשטרה העדכנית, ניתן לראות כי ההחלטה אינה מבוססת על אלימות במשפחה דווקא, אלא על עצם המעשה האלים בו הודה העותר ונסיבותיו. מקובלת עליי עמדת ב"כ המשיבים, לפיה בנסיבות אלה אין עילה להתערבות בהחלטת הממונה בערר - ודאי בהחלטתו השנייה של הממונה בערר. 18. לא נעלמו מעיניי גם טענותיו הנוספות של ב"כ העותר, אם לעניין הזמן שחלף עד להתליית רישיונות כלי הירייה של העותר; אם לעניין העובדה כי עד לעת הזו לא נתבקש בהליך בבית משפט השלום לבטל את רישיון כלי הירייה של העותר (מכוח סעיף 18א לחוק). אולם, לא מצאתי בטענות אלה כדי לשנות ממסקנתי, בנסיבות המקרה. אכן, חלף זמן מה עד להתליית רישיונות כלי הירייה של העותר (זמן קצר משלושה חודשים, יצוין). אולם, בכך אין כדי לשלול את סבירות עמדת הממונה בערר בדבר המסוכנות שעולה מהתנהלותו של העותר. אם לא כך היה הדבר מלכתחילה - עת מצוי היה העותר בחקירה בלבד, זמן קצר לאחר האירוע, כך הדבר ודאי בעת הזו, לאחר שהעותר הודה בכתב האישום המתוקן, כאמור לעיל. אשר להליך הפלילי, הרי שמן החומר שלפניי עולה שבית משפט השלום לא נתבקש, לעת הזו, ליתן הוראה לפקיד הרישוי לבטל את רישיון כלי הירייה של העותר. אלא שבעניין זה מקובלת עלי עמדת ב"כ המשיבים, לפיה קיימת הבחנה בין ההליך הפלילי לבין ההליך המינהלי, ואין בהכרח חפיפה בין השניים. מעבר לכך, גם אם אניח כי בכל הקשור במישור הערכת הסיכון במבט צופה פני עתיד קיימת חפיפה מסוימת ביחס לסמכות המצויה בסעיף 18א לחוק, לבקש את ביטול רישיון כלי היריה, הרי שבמקרה שלפניי יש להזכיר כי העותר טרם הורשע (כאשר ההרשעה היא תנאי לתחולת הסעיף); ומכל מקום, סעיף 18א הנזכר, עניינו בביטול רישיון כלי ירייה או באי חידוש רישיון, כאשר בהחלטות הממונה אותן תוקף העותר בהליך זה - מדובר בהתליה של רישיונות כלי היריה שבידי העותר בלבד. 19. לבסוף, אין חולק כי בהתליית רישיונות כלי היריה שבידי העותר, ובעיקר רישיון מדריך כלי הירי, יש משום פגיעה בחופש העיסוק של העותר. פגיעה זו, גם אם היא מוצדקת לגופה, צריך שתהא מידתית. בנסיבות המקרה, לא מצאתי בעמדת המשיב שעיקרה התליית כל רישיונות כלי הירייה שבידי העותר בעת הזו משום עמדה שהיא בלתי מידתית. כפי שנימק הממונה בערר, כמו גם עמדת המשטרה שעמדה ביסודה, לא ניתן לנתק בין האופי האלים של האירוע, בו הודה העותר, לבין המעמד המיוחד של בעל רישיון מדריך ירי. המסוכנות המיוחסת לעותר רלבנטית וקשורה גם לרישיון זה. נבחר האמצעי של התליית הרישיונות ולא האמצעי של ביטולם. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע כי המדובר בעת הזו בהחלטה בלתי מידתית. התוצאה העולה מן המקובץ הוא, כי לא עלה בידי העותר להצביע על פגם בהחלטת הממונה בערר מושא עתירה זו, המצדיק התערבות בה. משכך, העתירה נדחית. אשר להוצאות המשפט, הרי שחרף נסיבות המקרה ודחיית העתירה לגופה מצאתי מקום, בנסיבותיו הדיוניות יוצאות הדופן של מקרה זה, לחייב את המשיבים ולו במקצת הוצאות העותר. כמתואר לעיל, נדרש העותר להגשת שתי עתירות לבית משפט זה (ועוד עתירה מתוקנת) לשם קבלת החלטה סופית בערר שהגיש; ומועדים שנקבעו בפסק דין והחלטה של בית משפט זה לקבלת החלטות על ידי המשיבים לא כובדו. מצב הדברים עת נדונה החלטת הממונה (הראשונה) הצריך החזרת העניין לפני הרשות. משמעות הדבר היא כי גם אם סבירה היא החלטת הרשות בסופו של יום (כמוסבר לעיל), נדרש העותר לדרך חתחתים בירוקרטית ודיונית עד שיכול היה להביא את העניין לבירור משפטי מלא, והכל כשהוא נושא בהוצאות יתר הנגרמות לו בשל כך. בנסיבות חריגות מעין אלו, נקבע בזאת כי חרף דחיית העתירה ישאו המשיבים (בשיעור חלקי) בשכ"ט עו"ד והוצאות העותר בסך כולל של 5,000 ₪. סכום זה ישא ריבית והצמדה כדין מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל. המזכירות תשלח פסק-דין זה לב"כ הצדדים, באמצעות הפקסימיליה. ניתן היום, כ"ו בתמוז תשע"א, 28 ביולי 2011, בהעדר הצדדים. משטרהנשקרישיון נשק