אירוע תאונתי פגיעה בגב התביעה שבפנינו היא תביעה להכרה באירוע תאונתי שאירע לתובעת, לפי הנטען, כפגיעה בעבודה לפי ס' 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"). כללי התובעת, מורה במקצועה, ובתקופה הרלוונטית לתביעה מחנכת כיתה י"ב, השתתפה עם תלמידיה בטיול שנתי של יומיים בצפון הארץ. ביום הראשון לטיול, 22.9.08, טיילה התובעת עם תלמידיה במסלול ההליכה בנחל הבניאס. לטענת התובעת, המסלול היה זרוע סלעים ואבנים, ובתנאי טופוגרפיה משתנים, עליות ומורדות והיא הוצרכה לקפוץ ולדלג. בהתאם לתיאור התובעת, נשאה היא על גבה תיק גב ומיכל מים ומדי פעם גם ג'ריקן מים, בתחלופה עם התלמידים. לדברי התובעת, במהלך מנוחה באמצע המסלול, כעבור שעתיים שלוש מתחילתו, התיישבה על סלע ולפתע חשה כאבים עזים בשוק רגל שמאל (להלן: "האירוע"). התובעת סברה בתחילה, לדבריה, כי מדובר בשריר שנתפס, אך עם חלוף הזמן ומשהכאבים לא חלפו, ולאחר ששבה לביתה מהטיול, פנתה לקבלת טיפול רפואי. מבדיקות רפואיות התברר כי התובעת סובלת מפריצת דיסק בגבה, בין החוליות 5L-1S (להלן: "הליקוי"). תביעתה של התובעת לנתבע לתשלום דמי פגיעה נדחתה מהטעם שלא אירעה לה תאונת עבודה כמשמעה בחוק. על החלטתו זו של הנתבע הוגשה התביעה שבפנינו. גדר המחלוקת השאלות שבמחלוקת כפי שנקבעו בדיון מיום 20.12.09 הן כדלקמן: האם ביום 22.9.08 אירע לתובעת אירוע תאונתי תוך כדי פעילותה במסגרת הטיול השנתי. האם אותו אירוע תאונתי גרם לה נזק פיזיולוגי ו/או אי כושר לעבוד. האם לאור הנסיבות חל סעיף 83 רישא או סיפא. בדיון שבפנינו העידו מטעם התובעת, התובעת עצמה, גב' לאה דליות רוט (מנהלת שכבת י"ב) וגב' חגית חכם (מחנכת כיתה מקבילה לזו של התובעת). הנתבע הגיש כראיות מטעמו את הודעת התובעת לחוקרת הנתבע מחודש 12/08 (נ/1), טופס רפואי מיולי 2007 (נ/2), הודעת גב' לאה דליות רוט לחוקרת הנתבע (נ/3) וכן טופס תביעה לתשלום דמי פגיעה מיום 22.9.08, שהגישה התובעת לנתבע ביום 23.2.09 (צורף לאחר דיון ההוכחות בהתאם להחלטה מיום 12.10.10). טענות הצדדים לטענת התובעת, אירע לה אירוע תאונתי בטיול מיום 22.9.08 תוך כדי ועקב עבודתה, הואיל והטיול היה במסגרת עבודתה של התובעת כמורה. לטענת התובעת חלה לפיכך חזקה כי פריצת הדיסק שאירעה לה הינה תאונת עבודה. התובעת טוענת כי נשאה משא כבד של תיק גב (3-4 ק"ג), מיכל מים וג'ריקן לפרקים (בתחלופה עם התלמידים), סך הכל כ-10-15 ק"ג, שהינו כרבע ממשקל גופה (שהוא פחות מ-50 ק"ג). לטענת התובעת במהלך הטיול נאלצה לקפץ ולדלג ולסייע לתלמידים בהליכה ולפיכך סביר להניח שעשתה תנועות לא נכונות אשר בשילוב המשא כבד גרמו לפריצת הדיסק, אולם רק כאשר נחה חשה את הכאבים. לטענת התובעת לא הוכח מצב תחלואתי קודם, ולכל היותר סבלה בעבר מכאבים בשריר הרגל. לטענת התובעת, עדותה בבית הדין, בין היתר ביחס לתנאי השטח והעדר תלונות קודמות לענין הגב, נתמכה בעדויות העדות מטעמה. לטענת הנתבע, לא אירע לתובעת כל אירוע תאונתי, המוגדר בזמן ובמקום, ביום 22.9.08. הנתבע אינו חולק על כך שהטיול היה במסגרת עבודתה של התובעת וחלק בלתי נפרד הימנה. עם זאת, טוען הנתבע כי התובעת לא ביצעה כל תנועה חריגה, לא במנוחה ולא בהליכה. כך גם הכאבים הורגשו בזמן מנוחה ואינם מהווים אירוע תאונתי, לאור ההלכה בענין תאונת עבודה בדרך של חבלה בגב. לטענת הנתבע, התובעת טענה בתחילה רק לכאבים ברגלה השמאלית, והטענה בדבר כאבים בגבה נוספה מאוחר יותר ואיננה אמינה. לטענת הנתבע התובעת נשאה רק תיק גב במשקל מועט, כ-2-3 ק"ג. עוד טוען הנתבע כי לתובעת תלונות קודמות ומצב רפואי קודם של כאבים בגב ובגפיים התחתונות. דיון והכרעה ס' 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק") קובע את הגדרת "תאונת עבודה" בזו הלשון: "תאונת עבודה" - תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו. אכן, אין חולק כי הטיול היה במסגרת עבודתה של התובעת כמורה ומחנכת, כי היא הוצרכה לילך אליו, וכי ככל שהיה אירוע תאונתי במהלך ההליכה בנחל הבניאס עם תלמידיה, הרי היה הוא תוך כדי ועקב עבודתה של התובעת. הפסיקה בענין זה ברורה וכך אף הסכימו הצדדים. (ראו: עב"ל (ארצי) 91/99 אלברט אילוז נ' המוסד לביטוח לאומי לז 209 (2002) ; עב"ל (ארצי) 1006/01 ירדנה שרתוק נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 28.8.02)). השאלה העיקרית העומדת בפנינו, היא שאלת קיומו של אירוע תאונתי מוגדר בזמן, להבדיל מפרק זמן מתמשך של הרמת משא כבד מהרגיל או הליכה ממושכת בתנאי שטח משתנים. להלן נדון בשאלה זו. כמו כן נתייחס למספר עניינים נוספים בהם נחלקו הצדדים, כגון ביחס למשקל שנשאה התובעת, משמעות היות הכאבים ברגל ולא בגב וכן מצבה התחלואתי הקודם של התובעת. ראשית נתייחס למשקל שנשאה עימה התובעת בטיול. בטופס התביעה לדמי פגיעה מיום 23.2.09 ענתה התובעת, בתשובה לשאלה האם נשאה תיק גב או תיק צד ובאיזה משקל, כי נשאה "תיק גב קטן, 3-4 ק"ג". בתצהירה מסרה התובעת כי נשאה על גבה "תרמיל אשר הכיל מזון, מים וציוד עזרה ראשונה. וכן נשאתי גם מיכל מים קבוצתי (ג'ריקן) סה"כ משקל 10-15 ק"ג." התובעת העידה כי לא הזכירה את הג'ריקן בהודעתה לחוקרת הנתבע מאחר שסברה שהדבר מובן מאליו ולא חשבה להזכירו באותו זמן (פרוטוקול עמ' 3 ש' 1-5). חברתה של התובעת, חגית חכם, העידה מחד כי המורות סייעו לתלמידים לשאת ג'ריקן פה ושם, אך מאידך העידה גם כי לא ראתה את התובעת נושאת ג'ריקן (פרוטוקול עמ' 5 ש' 1-6). יש לזכור שבהיות חגית חכם מורה מחנכת המופקדת על כיתתה, כמו התובעת, סביר להניח שלא ראתה את התובעת במשך כל הטיול, אלא רק מדי פעם. התרשמנו כי התובעת הלכה במהלך הטיול כשעל גבה תיק הגב, שמשקלו 3-4 ק"ג (בהתאם לאמור בטופס השלמת פרטים לתביעה לתשלום דמי פגיעה מיום 23.2.09), ורק בחלק לא גדול מהזמן נשאה את הג'ריקן, כחלק מסבב של נשיאת המיכל והעברתו בין התלמידים לפרקים. דהיינו, המשקל על גבה של התובעת לא היה חריג ובוודאי שלא כ-10-15 ק"ג, אלא לכל היותר מעט מעל משקל סביר של תיק אשר נהוג לשאתו גם ביומיום. התובעת תיארה את מסלול ההליכה כמתקיים בתנאי שטח משתנים - עליות ומורדות, בין אבנים וסלעים וצמחיה, דבר אשר אילץ אותה לדלג ולקפץ. התובעת מסרה בהודעתה כי לא זכור לה ארוע חריג או תנועה שגרמו להופעת הכאבים, אלא אלה הופיעו בשעת מנוחה, עת ישבה, לאחר מספר דקות של ישיבה. הכאבים הופיעו בשוק רגל שמאל, ולא בגב. התובעת לא ידעה שמדובר בכאבים שמקורם בהקרנה מפריצת הדיסק בגבה, עד שהדבר התברר במהלך הבירור הרפואי. התובעת מסרה בהודעתה תיאור האירוע כדלקמן: "...עשינו עצירה בשעות הצהרים הפסקת צהרים, התיישבתי ופתאום בלי כלום הרגשתי כאבים חדים בחלק האחורי קיצוני של שוק רגל שמ' כאב לי נורא לשבת ומיד קמתי, וכאב לי לעמוד - ולא מצאתי את עצמי..." (נ/1 עמ' 1 ש' 9-15) (ההדגשה שלי, א.א.) "ש. האם היה ארוע חריג בטיול שגרם לך להופעת הכאבים בגב? ת. לא משהו שאני יכולה להצביע עליו. ש. האם נפלת? מעדת? מישהו דחף אותך או כל ארוע אחר? ת. לא שום דבר. ש. אנא פרטי לי בבקשה - איזו תנועה בדיוק ביצעת כשחשת בכאב הגב במהלך הטיול? ת. לא חשתי שום כאבי גב לא במהלך הטיול וגם לא אח"כ. הכאבים הם כל הזמן ברגל - בשוק חדים. ש. איזו תנועה בדיוק אם כך ביצעת בזמן שחשת בכאב ברגל? ת. זה היה בזמן עצירה, התיישבנו שם בקרבת המים ואחרי כמה דקות שישבתי הרגשתי פתאום כאבים חדים וחזקים נורא בשוק שמאל." (נ/1, עמ' 3 ש' 18-20, עמ' 4 ש' 1-11) אמנם, בעדותה לעומת זאת העידה התובעת כי "סביר להניח" שעשתה תנועות לא נכונות. ברם, למרות שנראה שניסתה ל"שפץ" גרסתה בענין זה, עדיין לא הצביעה התובעת על תנועה ספציפית שעשתה, בנקודת זמן מסוימת אחת, ואשר ניתן לקשור אותה לכאבים ברגל הנובעים מליקויה בגב, פריצת הדיסק, אלא לכל היותר הנחה מסתברת. כך העידה התובעת: "ש. הרגע המדויק מבחינת זמן ומקום שהתחילו הכאבים שישבת. ת. היינו באמצע מסלול ותוך כדי התיישבות או קימה מהתיישבות גם כאב שמתחיל בישיבה לא מתחיל בגלל ישיבה." (פרוטוקול עמ' 1 ש' 27, עמ' 2, ש' 1-2) חשוב להדגיש שכעולה מהודעתה הכאבים החלו תוך כדי מנוחה, לאחר מס' דקות של ישיבה, ולא כפי האמור בעדותה, תוך כדי שהתיישבה או קמה מישיבה. "לא נפלתי. לא מעדתי. גם מעולם לא אמרתי שכך. ש. עשית במהלך ההליכה על הסלעים עשית תנועה חדה וחריגה. ת. סביר להניח שכן. אני לא נוהגת ללכת 7 שעות בתנאי שטח עם ג'ריקן של מים..." פרוטוקול עמ' 2 ש' 4-6) (ההדגשה שלי, א.א.) בהתאם לפסיקה, בית הדין, אשר שומע את העדים ומתרשם ממהימנותם, רשאי ליתן משקל רב יותר להודעות שמסרו בפני חוקרי הנתבע, קודם להליך המשפטי ובטרם התבררו האינטרסים המעורבים בסוגיה. (עבל (ארצי) 381/05 גו'מעה מוסלמי נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 4.7.06); דב"ע מח/ 42-0 ורטנסקי מיכאל נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע יט 471 ; דב"ע נב/ 13-0 לאה מירון נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע כד 82). זאת ועוד. התובעת העידה כי החוקרת מטעם הנתבע כתבה האמור בהודעה בהתאם למה שמסרה לה התובעת, מילה במילה, וכן אישרה קטעים ספציפיים בהודעה אליהם הופנתה: "היא כתבה מילה מילה מה שאמרתי. חתמתי. ... גם לפי הכתיבה רואים שזה מילה מילה." (פרוטוקול עמ' 2 ש' 15-18). לפיכך אנו מבכרים האמור בהודעתה של התובעת בפני חוקרת הנתבע, על פני האמור בעדותה במקום בו ישנן סתירות בין השניים. יוצא מן האמור, כי התובעת, בהתאם לדברים שמסרה היא עצמה, לא ביצעה כל תנועה חריגה עת חשה בכאבים ברגלה, שנבעו מהפגיעה בגבה. התובעת לא הצביע על אירוע חריג מסוים, ממוקד בזמן, אשר גרם לליקוי, אלא אלה נגרמו במהלך ישיבת מנוחה. ברי לכל כי "יסוד הכרחי לקיום "תאונת עבודה" הינו קיום "תאונה", והנטל להוכיח יסוד זה רובץ על התובע." (בג"ץ 3523/04 למברגר נ' בית-הדין הארצי לעבודה פ"ד נח(5) 104 (2004)). בהתאם לפסיקה, אירוע תאונתי על פי החוק, צריך לקיים את דרישת הפתאומיות. כך נקבע בפסיקה כי "עקרון "הפתאומיות" הוא השולט בכיפה; "אם הפגימה באה בדרך הדרגתית - ואם היא תוצאה של התפתחות אטית - מדובר במחלה; מאידך, אם לפגימה מקור ומועד שאפשר לאתרם - הרי זאת תאונה." (דיון שם/96-0 (ארצי) המוסד לביטוח לאומי נ' אמנון וייל פד"ע יב 225 (1981)). כך גם נפסק כי תאונה הינה, מעבר להיותה פתאומית, גם אירוע שניתן למקמו על ציר הזמן והמקום: "תאונה היא אירוע פתאומי, שניתן לאתרו בזמן ובמקום: "לא רק בפסיקה, אלא גם בספרות המשפטית, רואים את גורם הפתאומיות, להבדיל מגורמים אחרים, כגורם מועיל ומצוי בכל המקרים שבהם הכירו באירוע כ'תאונת עבודה'. נאמר על גורם זה כי הוא 'חיוני ויסודי' לקיומה של 'תאונה'. את ה'פתאומיות' עצמה מגדירים כאירוע שאפשר לאתרו בזמן, הווה אומר לקבוע בדיוק מתי אירע ובשטח, הווה אומר, לקבוע בדיוק את המקום שבו אירע..." (דב"ע לא/5-0 ושדי - המוסד לביטוח לאומי (להלן - פסק-דין ושדי [10]), בעמ' 205)." (בג"ץ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נ' בית-הדין הארצי לעבודה, עובדיה כרם פ"ד נג(2) 529 (1999)). בית המשפט העליון בענין עובדיה כרם (בג"ץ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נ' בית-הדין הארצי לעבודה, עובדיה כרם פ"ד נג(2) 529 (1999)) עמד על חשיבות דרישת "תאונה" שנקבעה בחוק, באומרו דברים אלה, (אשר צוטטו בפסק דינו של בית הדין הארצי בענין עובדיה יוסף (עב"ל 338/96 המוסד לביטוח לאומי - עובדיה פד"ע לו 213 (2000)) בהקשר של פגיעות בגב), כדלהלן: "לא בכדי קבע המחוקק את דרישת התרחשותה של 'תאונה'. המצב האופטימלי הוא, שכל אדם יפוצה על כל פגיעה גופנית או נפשית שנגרמה לו בכל דרך שהיא, אך בשל מגבלות תקציביות אין אלה הם פני הדברים. אף שחוק הביטוח הלאומי הינו חוק סוציאלי, אין החוק מכסה את כולם, אלא רק את אלה העומדים בקריטריונים שנקבעו בו. בבואנו לפרט את החוק עלינו להקפיד ולשמור על המסגרות שהציב המחוקק לשם תשלום תגמולים. המחוקק הגדיר 'תאונת עבודה' תוך שימוש במילה 'תאונה', ללמדנו, כי לא כל אירוע שארע במהלך עבודתו יזכהו בתגמולים, אלא רק זה שיש לראותו כ'תאונה'. על מהותה של ה'תאונה' עמדתי לעיל, ודומה כי ממנה עולה, שהמחוקק ביקש להעניק תגמולים רק בגין נזקים שהם תוצר הסיכון אליו נחשף העובד בעבודתו או בגין אירועים חריגים ופתאומיים שארעו במהלך העבודה. אם יש צורך בהרחבת המעגל שהוגדר בצורה כה ברורה על ידי מילות החוק, המשרתות לכאורה את תכליתו, נראה כי על המחוקק לעשות זאת. הפסיקה הרחיבה עד כה ככל שניתן את מעגל הבאים במסגרת 'תאונת עבודה' על ידי הרחבות שפורטו לעיל, תוך השארת האלמנט התאונתי בתמונה. עיקרו של אלמנט זה, משנה את פני החוק, את מלותיו, את תחום התפרסותו ונראה כי גם את תכליתו." ראו גם: תנאי ראשון לבחינת קיומה של "תאונה", הוא קיומו של אירוע תאונתי - כלומר, אירוע בלתי צפוי מראש, שניתן לאיתור מבחינת המקום והזמן. בענייני פגיעות גב, קובעת ההלכה הפסוקה, כפי שהיא היום, ש"תפיסת" גב במהלך העבודה עשויה להיחשב כמזכה בדמי פגיעה בגין תאונת עבודה, אך זאת בתנאי שניתן לייחס את תפיסת הגב לאירוע כלשהו בעבודה. אירוע זה יכול להיות בהרמת משא או בתנועה חפוזה או בהתכופפות. אין הוא אפילו חייב להיות חריג, או שונה בעוצמתו מאירועים אחרים בחיי היומיום, אך עדיין יש צורך שיהיה אירוע כלשהו בעבודה שאליו ניתן לקשור את "תפיסות" הגב, כתנאי הכרחי, לאו דווקא מספיק, לשם קביעה שמדובר בתאונת עבודה. [ראה דב"ע (ארצי) מד/ 90-0 צבי שפיר - המוסד לביטוח לאומי פד"ע טו 93; דב"ע (ארצי) נא/218-0 המוסד לביטוח לאומי - משה דרור פד"ע כד 545; דב"ע (ארצי) נז/98-0 מיכאל ממן - המוסד לביטוח לאומי עבודה ארצי, כרך לב (4), 79; בל (נצ') 2481/05 שלמה יהודה - המוסד לביטוח לאומי (8/6/05)]. (בל (נצ') 3078/09 סרגיי קריקסט נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 6.1.10)) (ראו גם גולדברג עוקדן הביטחון הסוציאלי כרך א' עמ' 1.12-1.13 (2009)) מכל האמור לעיל, עולה כי על הטוען לקיומו של אירוע תאונתי בעבודה בקשר לפגיעה בגב, להצביע על פעולה מסוימת, אירוע נקודתי בזמן, שגרם לפריצת הדיסק, כגון התכופפות, הרמת משא כבד, תנועה חריגה או לא נכונה. התובעת בפנינו לא הצביעה על כל אירוע חריג כדוגמת אלה שתוארו לעיל, אלא לכל היותר על הליכה ממושכת של שעתיים-שלוש בתנאי שטח, אשר אין להגדירה כאירוע תאונתי, בעל יסוד הפתאומיות. לא הוכח בפנינו קיומו של אירוע אשר ניתן למקמו בזמן ומקום מוגדרים. לפיכך, לא נתקיים בענייננו היסוד הראשון של תאונת עבודה בהתאם לסעיף 79 לחוק, שהינו קיומה של "תאונה". בשולי הדברים נעיר, כי לאור המסקנה אליה הגענו, לא נדרשנו לדון בתחולת החזקה שבסעיף 83 לחוק, והאם המדובר בתאונה שנסיבותיה אי. למעלה מן הצורך נציין באשר לרקע התחלואתי של התובעת, כי לא הוכח מהמסמכים שהוצגו בפנינו שלתובעת רקע תחלואתי קודם בגבה. הנתבע הפנה את תשומת הלב למסמך רפואי משנת 2007 בו התלוננה התובעת על כאבים ברגלה לאחר הליכה מאומצת (נ/2). התובעת טענה כי הכאבים היו אז בירך ולא בשוק, כפי שבאירוע דנן. יש לזכור כי הכאבים שחשה התובעת בשוק רגל שמאל נובעים מהליקוי בגב, וליקוי כזה לא הוכח בפנינו. לא די במסמך הבודד (נ/2) כאמור כדי לקבוע תחולת סעיף 83 סיפא לחוק. עם זאת, כאמור, שאלה זו איננה רלוונטית לאור הקביעה כי כלל לא אירע אירוע תאונתי. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, שוכנענו כי בדין דחה הנתבע תביעתה של התובעת הואיל ולתובעת לא אירע אירוע תאונתי ביום 22.9.08 כמשמעו בחוק. התביעה נדחית אפוא. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות. הצדדים רשאים להגיש ערעור בזכות לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום שיקבלו פסק הדין. עמוד השדרהכאבי גב / בעיות גב