הסיבות לפגיעה עצבית ביד - תביעת רשלנות רפואית בניתוח

1. מבוא התובעת, ילידת 1947, עברה ביום 7.9.87 ניתוח לכריתת רחם וטפולות בבית חולים ע"ש קפלן ברחובות שנמצא תחת ניהולה ו/או בבעלותה של הנתבעת, קופת חולים של ההסתדרות הכללית. לטענת התובעת התרשל הצוות המנתח בעת הניתוח וכתוצאה מרשלנותו זו נגרמה לה פגיעה עצבית ביד שמאל. מכאן התביעה. 2. הנתבעת מצידה מכחישה כי במהלך הניתוח היתה התרשלות כלשהי מצד עובדי בית החולים שניתן להחיבם בגינה. כמו-כן חולקת הנתבעת על גובה הנזקים להם טוענת התובעת. 3. ואלה העובדות שאינן שנויות במחלוקת: א. התובעת סבלה מגידול ממאיר בצוואר הרחם וביום 7.9.87 נותחה להוצאת הרחם והטפולות. ב. בעת הניתוח נכח בחדר הניתוח הצוות הבא: ד"ר הרצל בן חור - ששימש כרופא המנתח. ד"ר מיכאל אשכנזי וד"ר דניאל רוזנמן - ששימשו כעוזר ראשון. ד"ר ירון צלאל - שימש כעוזר שני. ד"ר אהרון משיח - שימש כעוזר שלישי. פרחיה ומעין - אחיות חדר ניתוח. ד"ר שקלאר וד"ר חכים - רופאים מרדימים. ג. התובעת הושכבה בתנוחה הידועה כתנוחת "טרנדלבורג" ובמצב "סופין" שמשמעה שחלקו העליון של גוף המיטה מוטה כלפי מטה והידיים מונחות בזוית של 80-70 מעלות לגוף. ד. הניתוח ארך כ - 5 שעות כאשר התובעת היתה מורדמת 6 שעות. ה. במהלך הניתוח נדרש הצוות לתת לתובעת 5 מנות דם בשל איבוד דם רב. ו. לאחר הניתוח נותרה התובעת לטיפול והשגחה באשפוז במשך 10 ימים נוספים. ז. בגיליונות מעקב האשפוז אין כל תלונה על הפרעת תחושה באצבעות יד שמאל. ח. רישום ראשון של תלונה על ירידה בתחושה באצבעות יד שמאל נמצא במכתבה של ד"ר כצנלסון מהיחידה האונקולוגית בבית החולים ב - 25.12.87, היינו 3 חודשים לאחר שחרורה של התובעת מן האשפוז. ט. התובעת סובלת מדלדול שרירים בכף היד השמאלית. כפי שעולה החל ממכתבו של ד"ר ויצנבליט, מומחה לכירורגית כף-יד שטיפל בתובעת במסגרת המחלקה לכירורגית כף-יד בבית החולים, ומחוות דעת המומחים. 4. התביעה הוגשה ב - 4.9.97. הנתבעת העלתה טענת התיישנות שנדחתה ע"י כב' הש' גלדשטיין שדן בתיק זה בתחילתו בהחלטה מיום 20.7.97. 5. מטעם התובעת העידו היא עצמה וכן מומחים מטעמה: ד"ר שמואל עברון - מומחה להרדמה. ד"ר יהודה דוד - מומחה בכירורגית כף-יד. פרופ' מנחם שדה - מומחה בנוירולוגיה. מטעם הנתבעת העידו ד"ר שקלאר אחד משני הרופאים המרדימים בניתוח וכן מומחים מטעמה: ד"ר ליאוניד אידלמן - מומחה להרדמה. ד"ר מיכה רינות - מומחה בכירורגית כף-יד. פרופ' אלדד מלמד - מומחה בנוירולוגיה. דיון בשאלת החבות 6. טענות התובעת א. התובעת טוענת כי כבר שלושה ימים לאחר הניתוח ותוך כדי אשפוזה, התלוננה בפני ד"ר בן חור ופרופ' לנצט מנהל המחלקה על איבוד תחושה באצבעות יד שמאל והם פטרו אותה בכך שזו תופעה שתחלוף וכי עליה לנוח. בהמשך סברה תקופה מסוימת כי אולי מדובר בגידול שהתפרץ ביד ורק לאחר בדיקות אליהן נשלחה התברר כי מדובר בנזק עצבי. ב. ד"ר עברון, המומחה מטעם התובעת מצביע על כך כי אין תרשומת במסמכים הרפואיים שתלמד כי אכן ננקטו כל הפעולות הנדרשות ונעשו סידורים נאותים בהשכבת התובעת בניתוח ולאחריו. ג. הוא מבהיר כי נזקים נוירולוגים במקלעת הברכיאלית יכולים לקרות בניתוחים ממושכים כתוצאה ממתיחה או לחץ על עצבים או כלי דם. השכיחות לנזקים נוירולוגים מאי השכבה נכונה קטנה מ - 0.02% על-פי הספרות הרפואית ועוד ירדה בעשור האחרון. לטענתו אם ארע נזק כזה "סביר מאוד להניח שהדבר גובל בתת טיפול או רשלנות, מאחר שהיה ניתן למנעו". ד. ב"כ התובעת טוען כי המקרה מתאים להחלת הכלל של "הדבר מדבר בעדו" שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נ"ח]. לחילופין הוא טוען כי בשל העדר רישום רפואי נאות בגיליון הניתוח יש להעביר את נטל ההוכחה על הנתבעת להוכיח שלא התרשלה. לחילופי חילופין טוען ב"כ התובעת כי הנתבעת פעלה ברשלנות. 7. טענות הנתבעת א. ד"ר שקלאר טוען כי מתוך גיליון ההרדמה עולה שהתובעת הושכבה בתנוחת טרנדלבורג כמקובל בניתוחים גניקולוגיים "כשהידיים מונחות על ידיות מרופדות ורכות בתוספת ריפוד של בד נוסף. הידיים חופשיות ולא לחוצות בתנוחה של 80-70 מעלות לגוף". עוד הוא מציין בתצהירו כי מתוך גיליון ההרדמה ניתן לראות כי לא היו ירידות קשות בלחץ הדם וסיבוכי הרדמה אחרים. לחץ דם ודופק נבדקו לעיתים תכופות. ב. להפרעה העצבית ממנה סובלת התובעת אין קשר לניתוח שכן זו צריכה לבוא לידי ביטוי מיד לאחר הניתוח בתלונות על כאבים או חוסר יכולת להזיז את היד. התובעת לא התלוננה על כל בעיה מוטורית גם במהלך שלושת החודשים שבהם באה לביקורת. ג. ד"ר אידלמן טוען בחוות דעתו כי דרך הרישום בגיליון ההרדמה וההתאוששות נעשה על-פי הסטנדרט המקובל בארץ. ד. באשר לשכיחות פגיעות עצביות בניתוחים מבהיר ד"ר אידלמן כי ישנו קושי לאבחן בין נזקים הנובעים מפגיעות במקלעת הברכיאלית לבין נזקים הנובעים מפגיעה בעצב האולנרי. שכיחות הפרעה בתפקוד המקלעת הברכיאלית הינה בשיעור 0.02% והפרעה זו בדרך כלל חולפת לאחר הניתוח. לעומת זאת שכיחות הפרעה בתפקוד העצב האולנרי הינה בשיעור 0.5% וחלק לא קטן מהחולים נשארים עם הפרעה תפקודית קבועה. לטענתו ממחקר עולה כי זיהוי מוקדם של הפרעה בתפקוד העצב האולנרי לא מבטיח תוצאות טובות יותר ומכל מקום גם בטיפול מתאים ומקובל עדיין יכולה להיגרם אותה פגיעה עצבית. ה. נושא תנוחת הידיים בעת הניתוח נמצא עדיין בפולמוס בקרב חוקרים וטרם גובשו המלצות חד משמעיות. לטענתו אף אם צודקת התובעת בטענתה כי ידיה היו פשוטות בזוית 90 מעלות לגוף, גם אז עדיין מדובר בתנוחה בלתי מזיקה. הסיבות לפגיעה עצבית הינן רבות וישנם גורמים שעדיין לא ברורים לרפואה המודרנית ובוודאי שכך היה המצב במועד הניתוח. ו. ב"כ הנתבעת טוענת כי לא הוכח קשר סיבתי בין הפגיעה בידה של התובעת לבין הניתוח שעברה, לרבות מיקום הנזק עצמו. גם במקרים שבהם הוכרה פגיעה כזו - מדובר במקרים נדירים שהם בבחינת סיבוך בלתי נמנע. 8. לבד מחוות הדעת של המומחים להרדמה ניתנו בתיק זה כאמור גם חוות דעת של מומחים לכירורגית כף-יד ולנוירולוגיה. מסתבר כי המומחים אינם תמימי דעים באשר למקור הפגיעה. כך גם עולה מתוך המסמכים הרפואיים של רופאים אשר טיפלו ו/או בדקו את התובעת במהלך השנים. ב"כ הנתבעת מייחדת חלק נכבד מסיכומיה לנקודה זו וטוענת כי המחלוקת שבין המומחים יש בה כדי לתמוך בטענתה שאין דרך להוכיח קשר סיבתי בין הפגיעה לניתוח. 9. מהו מקור הפגיעה מרבית המומחים והגורמים המטפלים מצאו אצל התובעת פגיעה משולבת שמערבת שני עצבים לפחות. לדעת ד"ר עברון פגיעה מסוג זה מצביעה על כי מקור הפגיעה באזור קרוב לגוף ומכאן מסקנתו שמדובר באזור המקלעת הברכיאלית. (ראה עמ' 4 לפרוטוקול שורות 26-20). ד"ר יהודה דוד סבור כי מדובר בפגיעה בשורש חוליות 1T - 8C משמאל. פרופ' שדה קובע כי הפגיעה היא במקלעת הברכיאלית. ד"ר אידלמן מציין כי קיים פולמוס בין הרופאים אם מדובר בפגיעה בעצב האולנרי בלבד או בפגיעה במקלעת הברכיאלית המערבת מספר עצבים. מתוך המסמכים הרפואיים שהוגשו עלה כי אף בין הרופאים המטפלים אין דעה אחת באשר למקור הפגיעה. ד"ר ויצנבלט כירורג כף-יד מציין פגיעה בעצב האולנרי והמדיאני. בדיקת עצבים שערכה התובעת בבי"ח אלין בירושלים ע"י ד"ר גילאי נקבע כי קיים חשד להפרעה באזור פרוקסימלי ל - DORSAL ROOTGANGLION ו/או הפרעה רדיקולרית בגובה 1T - 8C משמאל. ד"ר קושניר הנוירולוג מסכם שעל-פי ממצאיו מדובר על פגיעה בעצב האולנרי בלבד. בסכום הערכה תפקודית מבי"ח שיב"א נמצא כי הפגיעה הינה בעצב המדיאני והאולנרי. הן ד"ר עברון והן פרופ' שדה תמכו מסקנתם גם בממצאים הקליניים. אכן מהתבוננות בידה של התובעת עולה כי גם השרירים המעוצבבים ע"י עצב המדיאנוס מדולדלים ובכך נמצא חיזוק לטענת אותם מומחים אשר רואים פגיעה משולבת. גם ד"ר רינות, אשר נתן חוות דעת מטעם הנתבעת קובע כי מדובר בפגיעה באזור המקלעת הברכיאלית אם כי הוא מסייג וקובע כי מדובר בפגיעה בחלקה התחתון של המקלעת ומכל מקום מדובר בסיבוך נדיר ביותר. פרופ' מלמד הוא היחיד מבין המומחים שעומד על כך שהפגיעה היא בעצב האולנרי בלבד. אבל גם הוא סייג עצמו ואמר: "אני חייב לומר שהיו התלבטויות ואני אינני שולל לחלוטין את האפשרות שהפגיעה היתה במקום אחר, במקלעת הברכיאלית ובסופו של דבר הפגיעה מראה את עצמה בצורת פגיעה בעצב האולנרי, כך ששתי האפשרויות קיימות". (עמ' 75 לפרוטוקול שורות 6-3) מכל אלה ראיתי לקבוע כי הפגיעה ביד אצל התובעת נובעת מפגיעה במקלעת הברכיאלית. 10. מועד התעוררות הנזק המומחים מטעם הנתבעת שבו והדגישו כי רק בחלוף למעלה משלושה חודשים מופיעה תלונה ראשונה של התובעת על פגיעה בידה. ריחוק הזמן שבין התלונות לניתוח מלמד לדעתם על העדר קשר סיבתי בין הניתוח לפגיעה העצבית שהתגלתה בתובעת. לא ראיתי לקבל הטענה. אמנם התלונה הכתובה הראשונה הינה מכ - 3 חודשים לאחר הניתוח במכתבה של הרופאה המטפלת ד"ר כצנלסון מ - 25.12.87, אך באותו מכתב מצוין כי: "מאז אשפוזה סובלת מקושי בהנעת האצבעות ושורש כף היד, ומתקשה בפעולות עדינות". כך גם במכתבו של ד"ר ויצנבליט מ - 24.1.88: "תוך אשפוזה קבלה עירוי ביד השמא' ותוך כדי אשפוזה החלה לחוש בפרסטזיות באצבעות היד - לא קיבלה ציטוטוקסיקה. מאז חזרה לביתה החלה לחוש בתרדמות באצבעות 2 עד 4...". ראה ת/5, ת/6 לתיק המוצגים של התובעת. מן המכתבים עולה חיזוק לטענת התובעת לפיה מיד תוך כדי האשפוז חשה בתחושת הרדמות וקשיי הנעה של היד השמאלית. מדובר בשני רופאים שלא היה להם כל קשר לניתוח ועל-כן לא יכלו מיוזמתם להעלות קשר של זמנים אם התובעת לא היתה מעלה אותו בעצמה. כשהתובעת העלתה את תלונותיה על בעיית התחושה בידה, היא עצמה לא קשרה זאת קשר של רשלנות לניתוח שכן עובדה היא, שלא ניתן להתעלם ממנה, שהתביעה הוגשה 10 שנים לאחר הניתוח. על כן לא ניתן לטעון כי לתובעת היה באותם מועדים שבהם התלוננה בפני ד"ר כצלנסון וד"ר ויצנבליט, אינטרס לקשור בין הניתוח לבין הפגיעה העצבית. לכך יש להוסיף את העובדה שהגם שהתובעת טענה כי התלוננה על העדר התחושה בפני ד"ר בן-חור ופרופ' לנצט תוך כי אשפוזה - בחרו שניהם שלא להעיד. מכל אלה ראיתי לקבוע כי התובעת התלוננה עוד תוך כדי אשפוזה אלא שתלונתה זו לא נרשמה ומכאן שהפגיעה העצבית באה לידי ביטוי בסמוך לניתוח. 11. עתה יש לבחון האם הפגיעה במקלעת הברכיאלית ארעה כתוצאה מרשלנות הצוות הרפואי. במסגרת זו יש לבחון האם המקרה שבפני מתאים להחלת הכלל של הדבר מדבר בעדו שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין. 12. דרישות סעיף 41 לפקודת הנזיקין סעיף 41 מעמיד שלוש דרישות אשר רק בהתקיימן מועבר נטל השכנוע על כתבי הנתבע להוכיח שלא היה במעשיו ו/או מחדליו התרשלות שיחוב בגינה. סעיף 41 לפקודה קובע: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה". אם עמד התובע בהוכחת שלושת היסודות של הסעיף אזי עובר הנטל אל כתפי הנתבע וכדברי כב' הש' אגרנט בד"נ 4/69 נוימן ואח' נ' כהן ואח' פ"ד כד (2) 229 בעמ' 304: "נטל זה משמעו הוא שעל הנתבע להוכיח הסבר המעלה את הסיבה המדויקת שגרמה לתאונה, ושסיבה זו אין בינה לבין רשלנות מצידו ולא כלום; אם אין בכוחו להצביע על הסיבה המדויקת לתאונה, מכל מקום, מחובת הנתבע להוכיח שהוא נהג בזהירות סבירה כדי למנוע את הסכנה". בענייננו אין חולק כי נתקיימו התנאים הראשון והשני: באשר לתנאי הראשון - לתובעת לא היתה ידיעה ולא יכולת לדעת מה גרם לפגיעה בידה כתוצאה מהניתוח האונקולוגי שעברה ברחמה. התובעת אינה יכולה לדעת כיצב הושכבה לכל אורך הניתוח. העדר הידיעה מתייחס למועד התרחשות המקרה ולא למועד הכנת התביעה. ראה לעניין זה: ע"א 789/89 סמדר עמר קטינה, נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד מו (1) 712, סעיף 5 לפסק הדין והפסיקה המצוטטת בו. וכן ספרם של ד"ר עדי אזר וד"ר אילנה נירנברג, רשלנות רפואית וסוגיות בנזיקין, הוצאות פרלשטיין גינוסר בעמ' 344. באשר לתנאי השני - ברי כי השליטה האפקטיבית על הנעשה בחדר הניתוח היתה בידי הרופאים ובידיהם בלבד. על כך נאמר מפי כב' הש' מצא בע"א 241/89 ישראליפט (שירותים) תשל"ג בע"מ נ' הינדלי ואח', פ"ד מט (1) 45 בעמ' 80: "המבחן הראוי לקיומה של שליטה אינו איפא מבחן טכני - פורמאלי המבוסס על חזקה מלאה, רצופה ובלעדית בנכס המזיק, אלא מבחן עניני מעשי, הבוחן אם זיקתו המיוחדת של הנתבע לנכס המזיק מעידה לכאורה על היותו בעל היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשות התאונה". 13. האם נתקיים בענייננו התנאי השלישי מרבית המומחים שהעידו בתיק זה הסכימו כי פגיעה עצבית במקלעת הברכיאלית היא סיבוך ידוע בניתוחים ממושכים אם כי מדובר בסיבוך נדיר. כך ד"ר עברון בחוות דעתו עמ' 4-3, כך גם ד"ר יהודה דוד בעמ' 26 לפרוטוקול שורות 24-23 וכן בעמ' 27 שורות 17-14. גם פרופ' אידלמן מציין בחוות דעתו כי שכיחות הפגיעה במקלעת הברכיאלית בחולים העוברים ניתוח הינה תופעה ידועה היטב כאשר השכיחות של הפגיעה במקלעת הזרוע קטנה בהרבה מזו של הפגיעה בתפקוד העצב האולנרי. הוא מוסיף ומציין שבחלק ניכר מן החולים אשר סבלו הפרעה בתפקוד העצבי במקלעת הזרוע חלפה ההפרעה בסמוך לאחר הניתוח. (ראה גם דבריו בעמ' 39 לפרוטוקול שורות 4-3) והוא מוסיף ומציין שזה סיבוך אפשרי ונדיר. (בעמ' 46 שורות 18-17). גם ד"ר רינות מתייחס בחוות דעתו לנדירות הסיבוך ומציין כך: "מדובר בסיבוך נדיר מאוד של 0.02% מההרדמות הכלליות וע"כ הצוותים הרפואיים אינם מוזהרים בפניו בנוהלי ניתוח". אף ד"ר שקלאר שהיה המרדים בניתוח מציין בחקירות כי מדובר בסיבוך מוכר. כמעט כל המומחים הסכימו כי הסיבות לפגיעות עצביות תוך כדי ניתוח יכולות לנבוע מרגישות גנטית, ממתיחה ולחץ על האיבר ובמקרה שלנו היד. כל המומחים הסכימו שאם היד נמצאת במתיחה של מעל 90 מעלות כי אז יכול שתגרם פגיעה עצבית במקלעת הברכיאלית. כמעט כולם הסכימו כי אם ישנו לחץ באזור מוצא השורשים או על היד יכול להיגרם נזק מסוג זה. מרבית המומחים ציינו כי גם היפותרמיה וירידת לחץ דם יכולים במקרים מסוימים להביא לפגיעה עצבית. המומחים מטעם הנתבעת שבו וציינו כי ישנם מקרים שבהם גם נקיטת כל אמצעי הזהירות לא ימנעו את הנזק. ב"כ התובעת טוען מספר טענות אשר לדעתו יש בהן כדי למלא אחר התנאי השלישי הנדרש בסעיף 41. א. מאחר ובניתוח נמצאו רופאים רבים, לפחות 5 רופאים, סביב התובעת יתכן שמחמת הצפיפות לחץ אחד מהם על ידה או הסיט את היד כך שהיא היתה בזוית הגדולה מ - 90 מעלות לגוף ונוצרו מתיחה, או לחץ. ב. מאחר והתובעת איבדה דם רב בניתוח ונזקקה לחמש מנות דם ומאחר וחדר הניתוח ממוזג, יכלו להיגרם הן היפותרמיה - ירידה בחום הגוף והן ירידה בלחץ הדם או היפוולמיה - ירידה בנפח הדם. שתי תופעות אלו יכולות אף הן להוות גורם לפגיעה עצבית. באשר לאפשרות של מתיחה או לחץ מסביר ד"ר עברון את מנגנון התהוות הנזק - "מה שנלחץ זה כלי הדם של העצב ואז העצב מקבל פחות מידי אספקת דם ומתחיל להתנוון על זה אנחנו מוסיפים גורמי סיכון נוספים. למשל אם לחולה ישנה סכרת, או טרשת עורקים, או מקבל תרופות רעילות, או אם יורד לו לחץ הדם או אם הטמפרטורות יורדות בזמן הניתוח, יש להם יותר סיכוי להתרחש כאשר משך הניתוח וההרדמה ארוכים וכשהוא יוצא להתאוששות עדיין מורדם והגפיים שמוטות". (שם בעמ' 8 שורות 14-10). ובהמשך - "גם אם השכיבו אותה כאילו בתנוחה נכונה, אם הניתוח התארך ולא עשו הזזה פסיבית של הידיים ולא רפדו את הידיים כמו שצריך, והיה גם דימום, ירידת לחץ דם וגם הטמפרטורה כנראה ירדה, זה מחייב אותנו שבעתיים שזה לא יקרה". (שם בעמ' 13 שורות 8-6). ד"ר יהודה דוד מפנה למאמר מתוך אנסטזיה כרך 55 ממרץ 2000 שם מצוינת מסקנת הכותבים כי ניתן למנוע פגיעה מסוג זה ע"י השגחה על התנוחה ועטיפת האיברים. (שם בעמ' 23 שורות 30-28). ראה גם דבריו של פרופ' שדה בעמ' 31 שורות 2-1: "כשאני אומר לחץ אני מתכוון לא רק ללחץ חיצוני שמופעל על הגוף, אלא גם ממתיחה של העצבים. אחד המנגנונים שמוצעים לפלקסוס הבריכאלי היא מתיחה של היד". גם המומחים מטעם הנתבעת מודים כי לחץ ומתיחה יכולים להביא לפגיעה מסוג זה שארע אצל התובעת. ד"ר אידלמן מודה כי: "ברור שיש הרבה מנתחים כמו למשל בניתוח טראומה שבו זמנית מנתחים באזורים שונים של הגוף. ידוע שמספר המנתחים עלול להשפיע לרעה על הגורם של לחץ, אבל פה לא מדובר בחמישה רופאים שניתחו בו זמנית פיזית את החולה". ובהמשך: "אתה מקריא לי מתוך קליניקה אנסטזיה מדורה שניה מעמ' 719, שאומר שסד שמביא את היד למצב של יותר מ - 90 מעלות יכול לגרום לנזק לפלקסוס הרכיאלי ואני משיב לך שנכון אם המצב הזה נמשך זמן מה. אין שום עדות שזה היה במצב הזה. (שם בעמ' 41 שורות 28-19). הוא מוסיף ומציין כי זו אפשרות שאסיסטנט יתן מכה עם הירך לסד, וכי צפיפות בחדר ניתוח יכולה להביא לאפשרות פגיעה כזו. באשר לתנוחת ההשכבה עצמה הוא מציין כי אינו יודע אם שמו רפידות מתחת לכתפי התובעת בניתוח אבל בבית החולים בו עבד בשנת 1987, השנה בה נותחה התובעת, נהוג היה לשים רפידות בניתוחים שבהם הושכב החולה בתנוחת טרנדלבורג כדי שהחולה לא יחליק למטה. הוא מוסיף ומציין שבמקרים אלו חשוב מאוד למקם את הרפידות בצורה מדויקת כי אחרת יכולה להיות פגיעה במקלעת הברכיאלית. (ראה דבריו בעמ' 44 שורות 23-16). ד"ר רינות אף הוא מציין כי לחץ ממושך על המקלעת הברכיאלית עשוי לגרום לנזק עצבי. הוא מסייג ומציין שבמקרה שבפני נראה כי הפגיעה היא בחלקה התחתון של המקלעת הברכיאלית והמיקום אינו מתאים לפגיעה בשל תנוחת ההשכבה. הוא מציין שאכן פגיעה במקלעת הברכיאלית יכולה להיגרם אם הידיים נמצאות בתנוחה שמעבר ל - 90 מעלות אך אינו מקבל את ההנחה שהניח ב"כ התובעת וכדבריו: "אתה אומר לי בהנחה שהיד השמאלית מונחת בזווית של 90 מעלות לצורך קבלת העירוי ומבית השחי של התובעת עומדים לפחות שני אנשים במשך 6 שעות ואחד מהם בטוח מושך לטרקטור, האם בסיטואציה כזו של ניתוח כל כך ארוך לא יכול להיות שמישהו לחץ קצת יותר על היד מעבר ל - 90 מעלות וגם נשען על אזור עצם הבריח וכתוצאה מכך נגרם הנזק ואני משיב לך שאני חושב שהסבירות לכך זניחה זאת משום שהיד מקובעת לשלוחה של השולחן שהזווית בינה לבין השולחן קבועה. ולגבי הלחץ אני לא סבור אפילו בסבירות מזערית שלחץ של רופא יגרום לנזק הזה. אני חושב שזו אגדה". (שם בעמ' 53 שורות 19-12). גם ד"ר שקלאר מציין כי פגיעה במקלעת הברכיאלית נגרמת בדרך כלל ממתיחה של היד. הוא מוסיף ומציין שכאשר שמים כרית בעת השכבה בתנוחת טרנדלבורג לא נוצרת פגיעה במקלעת הברכיאלית אלא רק תיאורטית אם יש לחץ על הצוואר. להבדיל מד"ר רינות מודה ד"ר שקלאר כי הסד עליו מונחת היד בעת הניתוח יכול לנוע כך שהזווית תקטן או תגדל ביחס לשולחן ומוסיף: "ובשביל זה אנחנו שם. אנחנו שומרים על זה". כאשר הוא נדרש לאפשרויות שסביב השולחן עליו שכבה התובעת היה צפוף עקב ריבוי אנשים בחדר הניתוח הוא מציין: "המצב שאתה מתאר תאורטית יכול לקרות. אבל אנחנו מאוד ערים לנושא הזה". (ראה דבריו עמ' 63 לפרוטוקול). גם פרופ' מלמד, אישר כי אם היתה מתיחת יתר של היד בניתוח והיא נמשכה מספר שעות זה יכול היה להביא לנזק במקלעת הברכיאלית. הוא מסייג שלא היה על כך תיעוד והתלונות החלו רק בחלוף זמן רב מהניתוח. (ראה דבריו עמ' 77 שורות 19-16). באשר לאפשרות כי הפגיעה נגרמה בשל מצב של היפותרמיה או ירידת לחץ דם היתה התייחסות הרופאים כדלקמן: ד"ר עברון מבהיר: "בגיליון ההרדמה לא זה שאת הצגת לי אלא הגיליון שבו כתוב פרמדיקיישן, רואים שחצי שעה אחרי תחילת הניתוח ירד לחץ הדם הסיסטולי (העליון) מערך התחלתי של 120 הוא ירד ל - 80 במשך חצי שעה. זאת אומרת חצי שעה היה לה לחץ 80 במקום 120 וזאת יכולה להיות בהחלט סיבה נוספת או גורם נוסף לפגיעה העצבית בחולה שהוא מורדם ומונשם 8 שעות". ובהמשך: "הסיבה לירידת לחץ הדם, היתה כי עשו לה הרדמה משולבת גם אזורית שגורמת להרחבת כלי דם וגם כללית. היום השיטה הזו פחות מקובלת בגלל ירידות לחץ דם. הסיבה הנוספת לירידת לחץ דם היא שהיה לה דימום כפי שעולה מדו"ח הניתוח. כתוב שם דמם רב בהפרדת האוטורילות". (ראה עמ' 6 שורות 25-16). כך גם ד"ר יהודה דוד בחקירתו הנגדית כאשר נדרש להתייחס לסיבות לפגיעה עצבית כמו זו של התובעת: "מוכר גם שהיפותרמיה וירידת לחץ דם לזמן ממושך יכול לגרום לתופעה כזו למרות שהיד נעטפה ורופדה". ובהמשך כשנדרש למשמעות העובדה שהתובעת קיבלה 5 מנות דם בניתוח: "את שואלת מה זה אומר מבחינה רפואית ואני משיב לך שהיא איבדה הרבה דם וזה גרם לירידת לחץ דם וירידת חום הגוף". פרופ' שדה גם הוא מציין שירידת לחץ דם יכולה לנבוע מאיבוד דם בכמות גדולה אך היה מסויג באשר לאפשרות שהדבר יביא לפגיעה בעצבים הפריפריים הגם "שהכל יכול להיות" כדבריו. (ראה עמ' 29 שורות 9-1). יש לציין כי חקירתו של פרופ' שדה לא עסקה כמעט בסיבות לקרות הפגיעה, אלא במיקומה. ד"ר אידלמן מסכים שזו לא שגרה בניתוחים מסוג זה שיידרש מתן של חמש מנות דם תוך כדי הניתוח. כאשר נשאל אם מצב של דימום ממושך יכול להביא לפגיעה עצבית השיב: "אתה שואל אותי האם מצב כזה של דימום ממושך יכול להפריע לפרפוזיה של הנימים שעוטפים את העצבים ואני משיב לך, אם לא היו נותנים דם ולא נוזלים והיה מתפתח תת נפח דם רציני זה גורם שפוגע במצב העצב, באספקת הדם לעצב ובאספקת החמצן אליו". (שם בעמ' 42 שורות 31-22). ד"ר אידלמן מציין שעל-פי הרשום בגיליון הניתוח לא היתה ירידת לחץ דם משמעותית ומתמשכת. בשעה 11:45 נמדד לחץ דם 85/65 אך המדידה הבאה בחלוף כ - 10 דקות הראתה לחץ דם של 100/70. כאשר נשאל על האפשרות של השלכות חום גוף נמוך על פגיעה עצבית, הוא מציין שזאת אפשרות שחום נמוך באופן משמעותי יביא לפגיעה בעצבים ההיקפיים. הוא מבהיר שכוונתו לחום גוף של כ - 32 מעלות ולא כפי שהיה בענייננו - ירידת חום גוף ל - 35-34 מעלות. עם זאת הוא מודה שאין רישום מה היה חום גופה של התובעת בעת שיצאה מחדר ניתוח. (ראה עמ' 45 שורות 22-15). פרופ' מלמד שלל אפשרות שהיפוולמיה יכולה להביא לפגיעה בעצבים ההיקפיים. לעומתו ד"ר שקלאר, שכאמור הינו מרדים, הודה כי היפוולמיה עשויה להביא לפגיעה עצבית אך ציין כי צריכה להיות ירידה משמעותית של לחץ הדם כדי שתגרם פגיעה כאמור. לטענתו התובעת לא הגיעה לערכי CVP כאלו ואף לחץ הדם לא ירד מתחת ל - 50 בלחץ הסיסטולי. (ראה דבריו בעמ' 61 שורות 9-3). באשר לחום הגוף ציין כי זה נכון שחדר הניתוח ממוזג והניתוח ארך כ - 6 שעות והוא מוסיף: "אתה אומר לי שבמשך הניתוח לא מדדנו את החום של התובעת ויתכן שבסיטואציה הזו של ניתוח בטן פתוח, היתה היפותרמיה שיכולה לגרום לנזק עצבי ואני משיב לך יכול להיות שהחולה לא שומר חום. אנחנו מדברים על שנת 87, אז לא היו אותם מזרונים וציוד ששומר על חום ותיאורטית זה יכול לקרות. מפה לסיטואציה שיכול להיות נזק עצבי המרחק גדול. הטמפרטורה שהחולה יורד אליה היא 35 או 34.5, אבל נזק יגרם ב - 30 מעלות או 32 מעלות או 28, זה משהו מאוד קיצוני והחולה לא יוכל לנשום והנזק אז צריך להיות בכל העצבים בגוף ולא ממוקד". (ראה עמ' 64-65) לא בכדי סקרתי באופן מפורט את התבטאויותיהם של המומחים באשר לסיבות האפשרויות לפגיעה בעצבים ההתקפיים ובמיוחד במקלעת הברכיאלית. חשיבות רבה יותר יש ליתן לעדויות המומחים בתחום ההרדמה אשר כולם ציינו את האפשרות התיאורטית שלחץ, מתיחה, היפותרמיה או ירידת לחץ דם יגרמו לפגיעה עצבית. הגם שהמומחים מטעם הנתבעת הקפידו לציין כי אותן אפשרויות תיאורטיות אינן מתאימות למקרה שבפני, כל אחד מנימוקיו הוא - ראיתי לקבוע כי התובעת הוכיחה את היסוד השלישי ברמת ההוכחה הנדרשת ממנה ולפיו אירוע הנזק מתיישב יותר עם המסקנה כי הנזק נגרם בשל התרשלות רופאי הנתבעת מאשר עם נקיטת אמצעי זהירות סבירים. בשלב זה די לתובעת שתוכיח כי הראיות הכלליות גם אלה שהוצגו ע"י הנתבעת מצביעות על התרשלות אפשרית. ראה לעניין זה הדיון שמקיים כב' הש' ריבלין בע"א 8151/98 ביאטריס שטרנברג נ' ד"ר אהרון צ'צ'יק ואח', פ"ד נו (1) 539 בסעיפים 25-23 לפסק-הדין. מתוך העדויות עלה כי מדובר בסיבוך מוכר אך נדיר בניתוחים ארוכים. הסיבות שעשויות להביא לפגיעה עצבית מוכרות לרופאים המרדימים והם אמורים ליתן דעתם לכך בעת השכבת החולה ותוך כדי הניתוח. באופן רגיל יש להשכיב חולה תוך ריפוד הגפיים העליונות ואם הוא מושכב בתנוחת טרנדלבורג יש להקפיד גם על ריפוד נכון ומדויק באזור הכתפיים על מנת למנוע פגיעה עצבית באזור הצוואר. יש להקפיד שלא תהיה סטיה מתנוחת הידיים הנכונה בעת כל מהלך הניתוח ואולי אף לגרום להנעת הגפיים אם הניתוח אורך שעות ארוכות. כמו-כן יש להקפיד שהחולה לא סובל מירידת חום הגוף ו/או ירידת לחץ דם משמעותית תוך כדי הניתוח. זאת במיוחד אם תוך כדי הניתוח מאבד החולה דם רב אשר לכשעצמו יכול להביא לירידת חום גוף ו/או לחץ הדם. מאחר וקבעתי כי הפגיעה היתה במקלעת הברכיאלית ולא בעצב האולנרי בלבד, הרי שהאמירות לרבות הציטוטים מתוך המאמרים, כי ישנם מקרים שחרף נקיטת אמצעי זהירות ייגרם נזק לעצב האולנרי - אינן רלוונטיות למקרה שבפני. העובדה שהתובעת סבלה נזק עצבי כתוצאה מהניתוח מחד-גיסא והעובדה שהסיבות לנזק זה ידועות ויכולות להצביע על התרשלות בנקיטת אמצעי זהירות מאידך גיסא מעבירות במקרה זה את הנטל לנתבעת להוכיח שלא היתה כל התרשלות שתחוב בגינה. 14. האם עמדה הנתבעת בנטל השכנוע אומר מיד כי הנתבעת לא עמדה בנטל השכנוע להוכיח כי לא היתה התרשלות מצד רופאיה בעת הניתוח שעברה התובעת, זאת בעיקר מחמת שתיים. ראשית, הנתבעת בחרה שלא להעיד איש מהרופאים שהשתתפו בניתוח זולת ד"ר שקלאר, זאת הגם שהתובעת העלתה טענות באשר לדרך התנהלות הניתוח. המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר אידלמן העיד כי ניתוח דוגמת זה שעברה התובעת אורך בדרך כלל כ - 4-3 שעות. צא ולמד שבמקרה שבפני היו התרחשויות שהובילו להתארכות הניתוח מעל לרגיל. כל הסבר על כך לא ניתן. אף ד"ר שקלאר שהעיד מטעם הנתבעת הודה שאינו זוכר את הניתוח וציין כי הוא התחלף עם ד"ר חכים תוך כדי הניתוח. ד"ר חכים לא העיד ועל-כן אין לדעת מה ארע במשך הזמן שבו היה ד"ר חכים המרדים בחדר הניתוח. התובעת קיבלה 5 מנות דם תוך כדי הניתוח. ד"ר אידלמן הודה שהדבר אינו שגרתי בניתוח מסוג זה. כך גם באשר לטענת ב"כ התובעת כי היה צפוף ליד שולחן הניתוחים שכן 5 אנשים עמדו בו זמנית בסמוך אליו, ואולי זה גרם לנזק. גם כנגד טענות אלו לא הובאה כל ראיה מצד הנתבעת. יתרה מכך, כפי שציינתי כבר, התובעת טענה כי דווחה על הפרעת תחושה ביד תוך כדי אשפוזה הן לד"ר בן חור, שאף היה הרופא המנתח והן לפרופ' לנצט מנהל המחלקה. אף אלה לא הובאו להעיד ולא בא כל הסבר מדוע לא התייצב איש מהרופאים הנוספים ליתן עדותו. הימנעות מהבאת ראיה או מהעדת עד כמוה כראיה נסיבתית שעשויה להקים לחובתו של אותו צד חזקה כי אילו הובאה אותה ראיה או אותו עד היה בהם כדי לפגוע בגרסת אותו צד. ראה לעניין זה כב' הש' קדמי בספרו, על הראיות חלק ג' עמ' 1391 (מהדורת תשנ"ט). הנתבעת ידעה כי התובעת סומכת טיעונה כלפיה בין היתר על נושא תנוחת ההשכבה וזאת במועדים מוקדמים ולכל המאוחר ביולי 1998. כבר בשאלון שנשלח לנתבעת נדרשה הנתבעת להשיב באשר לתנוחת התובעת בניתוח. פרופ' חגי, מנהל המחלקה במועד זה, משיב לב"כ הנתבעת ב - ת/6 מהי תנוחת המנותחת מבירור שערך עם המנתח ד"ר בן-חור. הוא מציין כך: "אין עדות לכך ברשומות, הדברים נמסרו לי בעל-פה ע"י המנתח ד"ר בן-חור". מכאן שהנתבעת היתה מודעת לחשיבות הצגת והוכחת הדברים מפי מי שהיה בניתוח ויכול להעיד על כך מידיעתו האישית. שנית, חסר ברישומים - אף ד"ר אידלמן, המומחה מטעם הנתבעת לא יכול שלא להודות כי הרישום בגיליון הניתוח הינו מצומצם. אמנם הוא ביקש לרפא את הפגם בכך שציין שבגיליון נרשמו כל הפרטים שהמרדים חשב שהם חשובים באותה עת, אך גם הוא מודה שהרישום נעדר פרטים רבים. (ראה דבריו בעמ' 36 שורות 23-19). כך גם עלה כי חרף העובדה שהתובעת איבדה דם רב בניתוח ונדרשה ל - 5 מנות דם, לא נמדד חום גופה ולחץ דמה באופן שוטף בכל משך הניתוח כפי שעולה מעיון בגיליון ההרדמה וגיליון הניתוח. בעת יציאת התובעת מחדר ניתוח לא ציין המרדים מהו חום גופה בעמודה המפורשת לרישום זה. דווקא משהתארך הניתוח והתובעת נדרשה למנות דם והמרדימים התחלפו תוך כדי הניתוח קמה חשיבות של ממש לרישומים מדויקים ומלאים של מצבה. דבר זה לא נעשה. לעניין זה ראה דבריהם של ד"ר אזר וד"ר נירנברג בספרם רשלנות רפואית בהוצאת פרלשטיין-גינוסר, עמ' 358 ואילך. העדרם של הרישומים המדויקים על ההתרחשויות שאירעו במהלך הניתוח משמש ראיה נוספת שמטה את הכף לחובת הנתבעת ומביאה אותי לקביעה כי הנתבעת לא נקטה זהירות סבירה תוך כדי הניתוח. מכאן, שאף אם התובעת עצמה לא יכלה להוכיח פוזיטיבית מהי הסיבה שבעטיה נגרמה הפגיעה הרי שהוכח לפי מאזן ההסתברויות שהיא נפגעה מרשלנות רפואית של הצוות שהביאה לנזק. שאלת גובה הנזק 15. שיעור הנכות הרפואית ד"ר דוד שנתן חוו"ד מטעם התובעת העריך נכותה בשיעור 70% משוקלל לפי 50% מכוח סעיף 31 (4) (ב) למבחני המל"ל בגין שיתוק מלא של עצם המדיאנוס ו - 40% מכוח סעיף 31 (5) (ב) בגין שיתוק מלא של עצב האולנריס. בחקירתו בבית המשפט הוא מציין שאת קביעת הנכות עשה על-פי בדיקת הערכה תפקודית ת/3. כאשר עומת עם אחוזי הנכות, שניתנים על-פי תקנות המל"ל, לפגיעה מסוג של קטיעה בגובה הזרוע - השיב שהוא חושב שהמצב זהה. אין זאת אלא שהגזמה רבה היתה בקביעתו של ד"ר יהודה דוד את מצבה של התובעת. התובעת נכחה באולם בית המשפט כמעט בכל הישיבות אם לא בכולן. היא נראתה עושה שימוש בידה השמאלית לא פעם והדבר אף צוין בפרוטוקול בעמ' 57 שם נראתה התובעת אוחזת נייר על מנת לכתוב עליו. עוד יש לציין שמדובר בידה הלא דומיננטית של התובעת. מהקלטת שצילם החוקר נ/8 עולה כי התובעת עושה גם עושה שימוש בידה אם כי לא באופן זהה לשימוש שהיא עושה בידה הימנית. בקלטת נראית התובעת עורכת קניות בחנות ירקות כאשר היא אוחזת את השקית בידה הפגועה וממלאה אותה בידה הבריאה. לאחר מכן היא נצפתה נושאת שקיות בשתי ידיה בדרכה לביתה. פרופ' שדה השיב במהלך חקירתו הנגדית כי הוא מעריך את נכותה של התובעת ב - 30% לפי סעיף 31 (1) א' II בגין פגיעה בקבוצת השורשים התחתונה בצורה בינונית. הן ד"ר רינות והן פרופ' מלמד שנתנו חוות דעת מטעם הנתבעת העריכו את נכותה של התובעת בשיעור 20% לפי סעיף 31 (1) א בין I ל - II (ד"ר רינות) או סעיף 31 (5) א' 4 (פרופ' מלמד), השוני בשיוך לסעיפים נובע מהשוני במסקנות בין שני המומחים באשר למקום הפגיעה. לאחר שצפיתי בתובעת הן בקלטת והן באולם ראיתי לקבל את חוות דעתו של ד"ר רינות כמעט במלואה ולקבוע כי נכותה הרפואית של התובעת הינה בשיעור 25% לפי סעיף 31 (1) (א) לבין I ל - II היינו שיתוק חלקי של קבוצת השורשים התחתונה בצורה קצת פחות מבינונית. 16. שיעור הנכות התפקודית התובעת טוענת כי פגיעתה מקשה עליה מאוד את התפקוד בעבודתה וכן הינה מתקשה בפעולות משק הבית השונות כגון: קילוף ירקות, ניקיון, רחיצת כלים, החזקת סירים. היא מתקשה לרכוס רוכסן או לכפתר כפתורים וכדו'. לטענתה מאז הניתוח היא זקוקה לעזרת צד ג' בעבודות משק הבית דבר שקודם לכן נהגה לעשות בעצמה. בחקירתה הנגדית עלה כי היא ממשיכה לעבוד באותו מקום עבודה מאז 1971 ועד היום ושכרה עומד על 12,000 ₪ ברוטו. לטענתה לא קודמה בעבודה בכל אותן שנים אלא נהפוך הוא. באשר לביצוע עבודות משק הבית הבהירה בחקירתה כי אין לה ברירה והיא מבצעת אותן בעצמה אך סובלת כאבים חזקים לאחר מכן. התובעת ביקשה לצייר אף בחקירתה תיאור מוגזם של קשייה ומגבלותיה. תיאור אשר כאמור התגלה כלא מדויק על דרך המעטה. ראיתי לקבוע כי נכותה התפקודית של התובעת הינה בשיעור נכותה הרפואית בכל הנוגע לתפקודה בביתה. באשר לפגיעה בכושר ההשתכרות - יתקיים דיון בראשי נזק אלו. 17. דיון בראשי הנזק אקדים ואציין שהתייחסות התובעת בתצהירה לשאלת הנזק היתה מצומצמת מאוד. כך גם בסיכומי התובעת אשר ייחדו לדיון בסוגיה זו כמחצית העמוד ולא הציגו כל חישוב אלא טענות כלליות. א. הפסד השתכרות עבר ועתיד התובעת לא צרפה למוצגיה ולו תלוש משכורת אחד על מנת שניתן יהיה ללמוד על שיעור השתכרותה. בחקירתה הנגדית טענה כי משכורתה הנוכחית עומדת על 12,000 ₪ ברוטו מעבודתה ב"אלתה". לטענתה היא עובדת שם החל מ - 1971 כפקידה אך מאז החמרת הפגיעה בידה ב - 1997 הינה עובדת חצי משרה ותפקידה הורע. ב"כ התובעת מציין בסיכומיו כי התובעת הינה אשה משכילה עם פוטנציאל לקידום בכיר אשר נפגע עקב הפגיעה. לכל הטענות הללו לא באה כל ראיה זולת דבריה אלו של התובעת. התובעת לא טרחה להביא מי מעובדי "אלתה" שיבסס טענתה. מכאן ראיתי לקבוע כי התובעת לא הוכיחה הפסדי השתכרות בעבר. הפסדים אלו הם משום נזק מיוחד וככזה דרושים הוכחה של ממש. גם באשר להפסדי השתכרות צפויים בעתיד לא הובאה כל ראיה. התובעת מוסיפה לעבוד באותו מקום עבודה כבר 10 שנים מאז הניתוח. אף לאחר ההחמרה במצב היד מאז 1997 עברו כבר 6 שנים ולא באה כל טענה כי ישנו סיכוי ולו קלוש שהתובעת תפוטר מעבודתה. בנסיבות אלו לא ראיתי לקבוע פיצוי אף עבור העתיד. ב. עזרת הזולת התובעת העידה כי מאז הניתוח החזיקה עזרה בשכר הגם שעובר לניתוח ביצעה את כל מלאכות משק הבית בעצמה. לטענתה בעת עדותה בפני ב- 12.10.00 אינה מעסיקה עוזרת, שכן ידה אינה משגת. אני מקבלת כי פגיעתה של התובעת, הגם שאינה בידה הדומיננטית מקשה עליה לבצע את עבודות משק הבית הקשות אשר דורשות הפעלת כוח גם ביד שמאל. כך גם מתקשה התובעת בביצוע עבודות הדורשות מוטוריקה עדינה ביד זו. יחד עם זאת אין המדובר בחוסר מסוגלות מוחלט, לעשות שימוש ביד הפגועה. בשוקלי כל אלה ראיתי לקבוע פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד אשר מביא בחשבון את התקופות שהתובעת העסיקה עזרה ופיצוי עבור העתיד. ראיתי להביא בחשבון את העובדה שהתובעת התגרשה במהלך השנים וילדיה גדולים, כך שיש להביא בחשבון שבתוך זמן קצר יעזבו את הבית ולתובעת לא תהיה עזרה קבועה ממשפחתה. ראיתי להעמיד את הפיצוי ע"ס 80,000 ₪ עבור העבר והעתיד. ג. הוצאות רפואיות ואחרות התובעת צרפה לתצהירה קבלות על הוצאותיה למומחים שנתנו חוות דעת מטעמה בתיק זה וכן הוצאות על ביקורים רפואיים אצל רופאים אחרים במהלך השנים. כמו-כן צרפה פירוט בכתב ידה על הוצאות נסיעה מבלי לצרף כל מסמך אותנטי. בשוקלי כל אלה ראיתי להעמיד הפיצוי בראש נזק זה ע"ס 7,500 ₪. ד. כאב וסבל התובעת טוענת כי מעבר לכאבים שהיא סובלת לאחר שהיא מאמצת את ידה הפגועה, היא מתביישת בצורתה ונמנעת למשל לצאת למסעדות. אכן כל ידה של התובעת מעוותת ודבר זה לא ניתן להסתרה. התובעת עברה סבל רב כתוצאה מרשלנות הנתבעת עד שהובהר לה מקור הפגיעה. בשל כל אלה ראיתי להעמיד הפיצוי בראש נזק זה ע"ס 100,000 ₪. ה. סה"כ הנזק עומד על 187,500 ₪. 18. סוף דבר ראיתי לקבוע כי הנתבעת באמצעות שלוחיה, התרשלו כלפי התובעת תוך כדי הניתוח שעברה בבית חולים קפלן בספטמבר 1987. ראיתי לקבוע כי נזקה של התובעת בשל אותם אירועים עומד על 187,500 ₪. על כן אני מורה כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 187,500 ₪. לסכום זה יתווספו הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ כחוק. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. המזכירות תעביר העתק פסק-הדין לצדדים. ניתן היום כ"ה בתשרי, תשס"ד (21 באוקטובר 2003) בהעדר הצדדים. ח. וינבאום וולצקי, שופטת ניתוחידייםרפואהרשלנות רפואית (בניתוח)תביעות רשלנות רפואיתרשלנות