1. בפנינו תביעה כנגד החלטת הנתבע לקזז מקצבת הזקנה של התובעת בגין חוב שנוצר בשל תשלום של קצבת זקנה לבעלה, על אף שהוא אסיר, בטענה כי התובעת המשיכה לגבות את הקצבה לאחר מאסרו של בעלה. 2. התובעת, ילידת 1938, נשואה למר חסן חבשי (להלן:"הבעל"), יליד 1920, המרצה עונש מאסר החל מחודש יוני 1991. נגזר על הבעל מאסר עולם בשל רצח על רקע "כבוד המשפחה" של הבת ההרה שלו ושל התובעת. הבעל הגיע לגיל המזכה בקצבת זקנה ביום 1.4.85 אך הגיש תביעה לנתבע ביום 21.1.88, ואושרה זכאותו מ-1.1.86 (עד 31.12.85 נדחתה התביעה בשל שיהוי ומ-1.1.87 עד 31.12.87 בשל הכנסות). על אף מאסרו של הבעל, הנתבע המשיך לשלם קצבת זקנה לחשבונו, עד שנשללה הזכאות ב-16.6.95. ביום 18.4.04 אושרה תביעתה של התובעת לקצבת זקנה באופן רטרואקטיבי החל מ-1.4.03. הנתבע קיזז מהזכאות הרטרואקטיבית של התובעת, בגין החוב של בעלה, בטענה כי התובעת השתמשה בסכומים אשר שולמו לבעל וכן המשיך לקזז באחוזים מהתשלום השוטף. התובעת הגישה תביעה כנגד ההחלטה על קיזוז, שהיא טוענת כי אינו כדין, כאשר היא לא הייתה "מקבלת התשלום" כהגדרתו בסעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995 (להלן:"חוק הביטוח הלאומי"). התובעת ביקשה מבית הדין לחייב את הנתבע בהשבת הסכום שקוזז לה (בסך של 31,493 ₪ נכון למועד הגשת התביעה) ולהורות על הפסקת הניכוי לעתיד. 3. לטענת הנתבע, כפי שעולה מכתב ההגנה שהוגש מטעמו, ביום 29.4.10 הודיע לתובעת כי חוב הגמלה של בעלה הועבר במלואו, כולל הצמדה, לתיק הזקנה שלו, וכי החוב שנוצר בעקבות שלילת זכאותו לגמלת זקנה בשל היותו אסיר, מקוזז מקצבת הזקנה של התובעת מהטעם שהיא המשיכה לגבות את הקצבה לאחר מאסרו של בעלה. עוד הודיע הנתבע לתובעת כי לא ניתן לבטל את החוב על פי החלטת הוועדה לביטול חובות. הנתבע טען כי התובעת לא דיווחה על מאסר בעלה והמשיכה לגבות את תשלום קצבת הזקנה שהשתלמה לבעלה, כאשר רק ביום 9.6.95 קיבל הנתבע דיווח כי בעלה של התובעת מרצה עונש מאסר ועל כן נשללה זכאותו מיום 1.7.91. מאחר שהתובעת גבתה את הקצבה ששולמה לבעלה שלא כדין בזמן היותו אסיר מיום 16.6.91 עד 9.6.95, נוצר חוב על שמה, אשר מקוזז מהקצבה המשתלמת עבורה בשיעור של 20% וזאת בהתאם לסעיף 315 (1) לחוק הביטוח הלאומי. 4. החוב שקוזז מגמלת התובעת: באשר לגובה החוב שקוזז מגמלת התובעת, הוגשה תעודת עובד ציבור של מר פאהום עוב, מנהל מדור גמלאות בכיר במחלקת זקנה ושאירים והבטחת קיום. מתעודת עובד הציבור עולה כי החוב של הבעל מורכב משניים: א. שלילת הזכאות בשל הכנסות בשנים 1986, 1988, 1989 ועד 31.3.90, חוב בסך 81,394 ₪, שהיתרה שלו נכון לעריכת חוות הדעת היא 42,498 ₪. לגבי חוב זה, הסכים הנתבע, כפי שעולה מתעודות עובד הציבור, כי אין לקזז כלל מקצבת התובעת. ב. חוב בגין תשלום על תקופת המאסר של הבעל, בסך 85,945 ₪. זה החוב שקוזז מגמלת התובעת, כאשר נאמר בתעודת עובד הציבור כי התובעת הופיעה ביום 24.10.96 ו"הצהירה שהמשיכה למשוך את קצבת בעלה עד שנודע למוסד והפסיקו לה את הקצבה, והצהירה שלא ידעה שהיה עליה להודיע למוסד על מאסר בעלה, ושהיא חשבה שהקצבה מגיעה לה. כן נאמר בתעודת עובד הציבור כי העניין לא נבדק מול הבנק ולא ידוע אם מדובר בחשבון משותף, אם לאו. על כן, החוב היחיד שבגינו טוען הנתבע כי ניתן לקזז מקצבת הזקנה של התובעת הינו החוב שנוצר בגין תשלום קצבת זקנה לבעל בעד התקופה שבה הוא במאסר, קרי מ- 1.7.91 - ולא עבור התקופה שזכאותו נשללה בשל הכנסות, מאחר שבאותה תקופה אין ספק כי התובעת אינה "מקבלת הגמלה". 5. המסגרת הנורמטיבית: ב"כ הנתבעת מתבסס על סע' 312 ו-315 לחוק הביטוח הלאומי, אשר קובעים כדלקמן: 312 ... (ב) המוסד רשאי לקזז - (1) כנגד גמלאות כסף או תשלום אחר לפי חוק זה או לפי כל דין אחר, המגיעים מהמוסד לזכאי או לאדם אחר מכוח הזכאי, סכומים אלה בלבד: (א) דמי ביטוח; (ב) מקדמות שקיבל הזכאי על חשבון הגמלה או התשלום האחר; (ג) סכומים ששילם המוסד לזכאי בטעות או שלא כדין, בצירוף תוספת לפי שיעור עליית המדד שפורסם לאחרונה לפני יום קיזוז התשלום לעומת המדד שפורסם לאחרונה לפני המועד שבו שולם הסכום בטעות או שלא כדין; ... החזרת גמלאות 315. שילם המוסד, בטעות או שלא כדין, גמלת כסף או תשלום אחר לפי חוק זה או לפי כל דין אחר, יחולו הוראות אלה: (1) המוסד רשאי לנכות את הסכומים ששילם כאמור מכל תשלום שיגיע ממנו, בין בבת אחת ובין בשיעורים, כפי שייראה למוסד, בהתחשב במצבו של מקבל התשלום ובנסיבות הענין; (2) המוסד רשאי לתבוע החזרת כל סכום ששילם, בטעות או שלא כדין, אם מקבל התשלום נהג בקבלת התשלום שלא בתום לב; (3) המוסד רשאי לנכות או לתבוע את הסכומים ששילם כאמור, בצירוף תוספת לפי שיעור עליית המדד שפורסם לאחרונה לפני יום החזר התשלום בפועל לעומת המדד שפורסם לאחרונה לפני המועד שבו שולם הסכום בטעות או שלא כדין; (4) סכום שנוכה או שנתקבל לפי סעיף זה שלא לטובת המוסד, יעבירו המוסד למי שנושא במימון התשלום. לא נראה לנו כי הנתבע יכול להתבסס על סעיף 312, המאפשר קיזוז מהזכאי ומאדם אחר "מכוח הזכאי", זאת, מאחר שלא ניתן לראות בתובעת "זכאית" לקצבת זקנה של בעלה. על כן, הסעיף הרלוונטי הוא סעיף 315 המתיר ניכוי או תביעה מ"מקבל התשלום" אם הנתבע שילם גמלה בטעות או שלא כדין. 6. הבסיס העובדתי והמשפטי לטענות התובעת: תעודת עובד הציבור מבוססת על הצהרת התובעת בפני מר חמזה שואח, מנהל מחלקת זקנה ושאירים בסניף נצרת של הנתבע, מיום 24.10.96, עת הגיעה התובעת לסניף כדי להגיש תביעה להבטחת הכנסה. ההצהרה מולאה על ידי מר חמזה, והוטבעה טביעת אצבע של התובעת, שלא יודעת קרוא וכתוב. נאמר באותה הצהרה: "אני מצהירה כי המשכתי למשוך קצבת בעלי עד שנודע למוסד והפסיקו את הקצבה, מאז אני חייה אצל הילדים שלי ונתמכת על הילדים שלי. אני לא יודעת שעלי להודיע למוסד כי בעלי במאסר ואני מודה שלא יודעת לקרוא ולכתוב וחשבתי כל הזמן כי קצבת הזקנה מגיעה לה". מר חמזה נחקר בדיון ואישר כי ה"הצהרה" של התובעת נגבתה עת הופיעה בסניף הנתבע כדי להגיש תביעה להבטחת הכנסה. לפי עדותו, הוא רשם את ההצהרה תוך כדי גבייתה, כאשר הוא דיבר בערבית עם התובעת, שאינה יודעת קרוא וכתוב - ולכן, לא הייתה מסוגלת לבדוק את הכתוב בהצהרה. מחקירתו הנגדית של מר חמזה עולה בבירור כי הוא הסתפק עם אמירת התובעת ולא ערך בירורים נוספים בטרם הוחלט לראות בתובעת כחייבת בשל קבלת כספים - קצבת זקנה של הבעל. לא נערך בירור מול הבנק, כאשר התובעת הצהירה (והצהרתה לא נסתרה) כי החשבון ממנו נמשכו הכספים היה חשבון על שם הבעל ולא חשבון משותף (ייתכן כי היא הייתה מורשית לקבלת הכספים, לאור המאסר, אך הנקודה לא התבררה כראוי). הנתבע אף מתבסס על "בקשת חנינה" מיום 21.6.09 שהופנתה ל נשיא המדינה מר שמעון פרס, על אף שתוכן המכתב אינו בקשה לחנינה, כפי שכתוב בו, אלא בקשה לביטול חוב שנשלחה מטעם התובעת לאחר שהנתבע הודיע לתובעת על החוב והחל לקזז סכום חודשי בסך 250 ₪. באותו מכתב נאמר: 4. החוב שעצום שנוצר עקב תשלומים שבצע המוסד לביטוח לאומי בטעות כתגמולים שהתברר מאוחר יותר שאינה זכאית להם. 5. גמולים אלה הופקדו לחשבונה בסכומים חודשיים מועטים שלא ניתן היה לשים לב אליהם ובמיוחד ואינה יודעת קרוא וכתוב. 6. המבקשת חשבה ככל הזקנים שכל תשלום אשר מופקד בחשבונה הינה זכאית לו ובמיוחד ממוסד ממשלתי שאפשר להניח שאינו טועה. 7. לאור האמור לעיל, המבקשת קיבלה את התשלומים נשוא הבקשה הזאת בתום לב ולא משיקולים אחרים. 8. ברצון המבקשת לציין שהחוב הקיים כיום אינו סכום הקרן שקיבלה בשוגג או בתום לב אלא נשא המון ריבית והצמדה שלא נהנתה ממנו. 9. בשנת 2004 המבקשת הביעה נכונות והתחילה לקזז בהסכמתה 250 ₪ לחודש עד יום זה.... 7. דיון והכרעה: מעוררת פליאה העובדה כי הנתבע לא ידע על מאסר הבעל, עד לשנת 1995 (לפי האמור על ידי מר חמזה התקבל מכתב מטעם שירות בתי הסוהר ביום 9.6.95 ותשלום הופסק החל מיום 1.7.95). מדובר באסיר בגיל זקנה, ורק טבעי היה לשאול ואף לבקש ממנו הצהרה באשר לקבלת גמלאות מן הנתבע, גם אם סביר להניח כי באותה תקופה לא הייתה תקשורת אלקטרונית אוטומטית בין המוסדות. התובעת העידה בדיון, באמצעות מתורגמן - עוזר משפטי בבית הדין, עו"ד אחמד שחוד. התובעת הינה אנאלפביתית, אישה פשוטה ומוכת גורל. עדותה הייתה מהימנה עלינו ביותר. התובעת הודתה כי משכה כספים מחשבון בעלה, כספים שהופקדו על ידי הנתבע בגין קצבת נכות, בסכומים לא גבוהים (כ-1,000 ₪ לחודש, לדבריה). לפי עדות התובעת, היא העבירה לבעל כספים מהקצבה שלו, דרך בנק הדואר, לפי הוראותיו. הבעל נתן לה הוראה כמה להעביר ובשל חוסר השכלתה, היא נעזרה בפקיד בנק הדואר לצורך ביצוע העברות. בעקבות עדות התובעת ניתנו צווים לבנק הדואר ולשירות בתי הסוהר להודיע לבית הדין האם היו הפקדות על שם הבעל החל משנת 1991 עד לשנת 1996 ובאיזה סכומים. בנק הדואר השיב כי כל החומר בגין התקופה המבוקשת הושמד. ברם, שירות בתי הסוהר שלח "כרטיס כספי האסיר" ממנו עולה כי אכן בוצעו הפקדות בחשבון האסיר של הבעל, בסכומים של כמה מאות שקלים לחודש (הסכום אינו קבוע). זאת, כאשר לא הוכיח הנתבע מהו סכום הקצבה החודשית ששולם בטעות. בשל כך, לא הופרכה טענת התובעת, שאף מאושרת על ידי הראיות שהוגשו בדיון, על כך שלמרות שהיא זו שמשכה מחשבונו של הבעל כספים, שהופקדו בגין קצבת הזקנה שלו, היא בעצם העבירה את הכספים (אם לא את כולם, לפחות חלק ניכר מהם) לחשבון האסיר של הבעל. בשל כך, אין לראות בתובעת "מקבלת התשלום" ממנה ניתן לדרוש החזר קצבה ששולמה בטעות. מעבר לנדרש, בטרם ביצוע הקיזוז מקצבת הנכות של התובעת, על הנתבע היה לתת לתובעת זכות טיעון, בטרם החליט להפעיל את סמכותו. כך נקבע בעב"ל (ארצי) 748/06 בני מסטר נ' המוסד לביטוח לאומי (פסק דין מ-24.6.08): יש להבחין בין מצב בו המבוטח יזם את התביעה לגמלה, לבין מצב בו המוסד הוא שנקט לראשונה בפעולת חיוב כלפי המבוטח. במקרה הראשון, משמיע המבוטח טיעוניו בעצם התביעה שהגיש לזכות שמקורה בחוק, ובשים לב לטיעונים אלה מתקבלת התביעה או נדחית. שונים פני הדברים כאשר היוזמה להגשת התביעה הינה של המוסד, כגון תביעה שמקורה בבדיקה וחקירה שכתוצאה ממנה נדרש המבוטח להחזיר גמלאות ששולמו לו בטעות או שלא כדין. במקרה כזה פועל המוסד לפי נתונים שהובאו לפניו בדו"ח חוקר או ממקורות אחרים. בעוד אשר המבוטח מצידו אינו יודע כלל במעמד מסירת ההודעה לחוקר, או בכל שלב אחר, על האפשרות או הכוונה לחייבו בהשבה רטרואקטיבית של כספים שקיבל מן המוסד. אשר על כן, הגם שהוראת סעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי מקנה למוסד אפשרות ניכוי סכומים ותביעת חוב להחזרת תשלומים ששולמו למבוטח רטרואקטיבית, מן הדין הוא שתינתן הודעה מראש ובכתב למבוטח על האפשרות או הכוונה לשלול זכאותו לגמלה רטרואקטיבית וטעמיה, תוך פירוט החוב הכספי בו עלול הוא להיתבע, בגין תשלומים ביתר שקיבל שלא כדין או בטעות. כמו כן יש להעמיד את המבוטח על זכותו להגיש למוסד טיעוניו בכתב ובזמן סביר שייקבע. בדרך זו, תינתן למבוטח הזכות למצות זכויותיו טרם שיחליט המוסד לתבוע ממנו חוב העבר על תשלומים שקיבל שלא כדין. וזאת, ללא קשר לתביעה שהמבוטח יבחר להגיש או שלא להגיש לבית הדין לעבודה, בהשגה על החלטת המוסד בעניינו. זכות זו לא נתנה לתובעת בכל שלב שהוא, בטרם הוחלט על הקיזוז מהתשלום הרטרואקטיבי ומן התשלום השוטף. אותה "הצהרה" של התובעת לא יכולה להיות מימוש זכות הטיעון, עת היא הופתעה כאשר הגיעה לסניף של הנתבע על מנת להגיש תביעה להבטחת הכנסה (מה שלכאורה מצביע על כך שהיא הייתה מחוסרת מקור פרנסה). כמו-כן, באשר ל"מכתב חנינה", אין בו כל מימוש של זכות טיעון, אלא מדובר בבקשה לביטול החוב, שהוגש לאחר שהתקבלה החלטת הנתבע (ולא לפני כפי שנדרש על פי ההלכה). המסקנה המתקבלת מן הראיות שנשמעו בדיון היא כי הנתבע לא היה רשאי לקזז מקצבת הזקנה של התובעת עבור הסכומים ששולמו בטעות לקצבת הבעל משתי סיבות: ההחלטה התקבלה מבלי שנתנה לתובעת זכות טיעון ועל כן, מבלי לדון ולהתייחס לטענותיה, בין היתר, הטענה באשר להעברת הכספים לבעל. לא הוכח כי התובעת הייתה "מקבלת הקצבה", כלשון סעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי. 8. לסיכום: לאור האמור לעיל, אנו מורים על ביטול החלטת הנתבע באשר לקיזוז החוב מקצבת הזקנה של התובעת ומורים על השבת הכספים שכבר קוזזו. על הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 4,500 ₪. 9. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. ניתן היום י"ב אלול תשע"א, 11/9/11, בהעדר הצדדים. עידית איצקוביץ, שופטת מר שרון בצלאלנציג ציבור (עובדים) גב' דפנה מאורנציגת ציבור (מעבידים) קצבת זקנהרטרואקטיביות