תקנה 169 לתקנות התעבורה

המערערת הואשמה, כי נהגה בניגוד לתקנה 169 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן - תקנות התעבורה), שעה שנסעה ברכבה כשלאוזנה האחת צמודה אוזניה המחוברת למכשיר טלפון סלולרי. אין חולק, כי המערערת נהגה ברכב כשלאוזנה צמודה אוזניה, המחוברת למכשיר טלפון סלולרי, שלא היה פעיל אותה עת. גדר המחלוקת מתמצה בשאלה אחת והיא, אם העובדות האמורות לעיל מגבשות את יסודות העבירה הקבועה בתקנה 169 לתקנות התעבורה. שאלה זו נדונה זה מכבר בפני ערכאות שונות, שהוציאו תחת ידם פסיקות הסותרות זו את זו. בית-משפט קמא הרשיע את המערערת, בקובעו כי האיסור המצוי בתקנה 169 לתקנות התעבורה אינו חל רק על אוזניות כי אם גם על אוזניה, בלשון יחיד. בכך ביכר למעשה להיאחז במדיניות שגיבש בפסק-דין מוקדם, שנתן בת"ת 3371/98 מדינת ישראל נ' רוזנפלד [6], על פני קבלת עמדה שונה, שבאה לידי ביטוי בע"פ 7197/98 (ת"א) מדינת ישראל נ' ברט [4]. הערעור נסב על הכרעת-הדין גרידא. תקנה 169 לתקנות התעבורה קובעת כדלהלן: "לא ינהג אדם רכב ולא ילך עובר דרך בכביש כשלאוזניו צמודות אוזניות המחוברות למכשיר להשמעת צלילים או קולות, למעט אוזניות המחוברות למכשיר שמיעה רפואי". בא-כוח המערערת, עורך-דין בן-ליאור, מתריס כלפי התעלמותו של בית-משפט קמא מהגיון ההחלטה שביסוד פסק-הדין, שניתן על-ידי הנשיא מ' שמגר (כתוארו אז) בר"ע 213/83 אסולין נ' מדינת ישראל (להלן - פרשת אסולין [1]). בפרשת אסולין [1] הורשע נהג בנהיגת רכב בדרך עירונית במהירות העולה על המותר. בכניסה לדרך בה נהג המערער היה מוצב שלט אחד בלבד, בניגוד לנדרש בהודעה בדבר קביעת סוגי התמרורים, המחייבת הצבתם של שני תמרורים בכניסה לתחום דרך עירונית, אחד בכל אחד מעברי הדרך. בית-המשפט העליון פסק, כי אי-קיום דרישת התמרור הכפולה עולה כדי היעדר יכולת לקבוע כי מדובר בדרך עירונית, וממילא יש לזכות את הנאשם. לדידו של בא-כוח המערערת, היקש מפרשת אסולין [1] לענייננו מוביל בהכרח למסקנה, כי מקום שהוצמדה אוזניה אחת לאוזן אחת, לא נתקיימו יסודות העבירה הקבועים בתקנה 169 לתקנות התעבורה ויש לזכות את המערערת. איני מסכים עם הפרשנות המוצעת על-ידי בא-כוח המערערת. בית-משפט קמא היטיב לנמק מדוע אין ליצור היקש מהסוג אותו מציע בא-כוח המערערת: "לעניות דעתי, אין גם להקיש מההלכה שנפסקה בפ"ד אסולין, על המחלוקת שבענייננו, שכן, בעניין אסולין קבע בית המשפט העליון, שמאחר שבדבר החקיקה נדרשה מפורשות הצבת שני תמרורים, אחד מכל אחד מעברי הדרך, הרי שאין בהוראת סעיף 5 לחוק הפרשנות, כדי ליתן תשובה כיצד לפרש את המילה 'תמרור'" (בעמ' 8 להכרעת-הדין). בית-משפט השלום צדק במסקנתו האמורה לעניין פסק-דין אסולין [1], שכן ברי, בהקשר לתמרורים, כי הדין מורה להציב תמרור "משני צידי הכביש" ומכאן דרישה ברורה שיהיו שני תמרורים. לשון תקנה 169 לתקנות התעבורה אינה דורשת באופן מפורש קיומן של שתי אוזניות כתנאי לגיבוש היסודות העובדתיים הגלומים באיסור הקבוע בה, אלא נוקטת לשון: "כשלאוזניו צמודות אזניות", ולפיכך אין לומר כי עסקינן בקביעה חד-משמעית, שיש צורך באוזניות בלשון רבים, כדי לגבש את העבירה. אדרבה, הוראת סעיף 5 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 מאפשרת לפרש אוזניות גם בלשון יחיד. בא-כוח המדינה טוען כי יש לפרש את יסודות העבירה בה עסקינן לפי התכלית העומדת ביסוד האיסור. אם התכלית, היינו, הערך שעליו מבקשת התקנה לגונן, יימצא ניזוק על-ידי נהיגה כשאוזניה אחת צמודה לאוזן הנהג, כי אז מתבקש שתכלית האיסור היא למנוע מצב נהיגה כזה. לעומת זה, אם הערך שביסוד התקנה לא ייפגע על-ידי נהיגה עם אוזניה אחת, כי אז תכלית האיסור היא למנוע מצב של נהיגה כשלשתי האוזניים צמודות אוזניות. בא-כוח המערערת גורס, כי לנוכח חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומכיוון שעסקינן בהוראת דין פלילי, אין מקום לפרשנות תכליתית והיא נדחית מפני פרשנות מילולית דווקנית. אמנם סעיף 34כא לחוק העונשין, תשל"ז-1977 מניח שפירוש הדין נעשה לפי תכליתו, אולם הנחה זו חלה על נסיבות שבהן הדין ניתן לשני פירושים סבירים לפי תכליתו, שאז צריך לבחור בפירוש המקל עם הנאשם. אני סבור שהוראת סעיף 34כא לחוק העונשין הביאה לידי גיבוש חקוק את ההלכה המקובלת ולפיה דין צריך להתפרש על-פי תכלית האיסור; לא פירוש מקל ולא פירוש מחמיר, פירוש על-פי המטרה שאותה מבקש הדין להגשים. אכן, אם שני פירושים סותרים עשויים להגשים את מטרת הדין, כי אז צריך לבחור בפירוש המקל עם הנאשם (ראה ע"פ 787/79, 881 מזרחי נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד [2], בעמ' 427; ע"פ 163/83 דוד נ' מדינת ישראל [4], בעמ' 645). בפרשה אחרת שבאה לפניי, ע"פ (ת"א) 4489/98 יונה נ' מדינת ישראל [5] נדרשתי לסוגיה העומדת על מדוכת הדיון בערעור זה. בפרשה ההיא ניסיתי לבחון את שאלת תכלית האיסור המגולם בתקנה 169 לתקנות התעבורה. לא מצאתי שביכולתי לקבוע באופן נחרץ מהי תכלית האיסור. הצבעתי על אפשרויות שונות והצעתי להעמיד את הדברים פעם נוספת בפני מתקין התקנות שיבחן - בעזרת מומחים - את המדיניות שביסוד התקנה. אפשרות אחרת שהוצעה על-ידי הייתה להביא את הסוגיה בפני בית-משפט השלום לתעבורה על-מנת שבפניו יוצגו הדברים מפי מומחים כדי שבית-המשפט יוכל לאתר את תכלית האיסור ולהכריע בסוגיה המשפטית - הפרשנית שהתקנה מעוררת. ייאמר, כי הגעתי אל ההמלצות האמורות בע"פ 4489/98 הנ"ל [5] משום שבאותה פרשה יכולתי להכריע את הדין על-פי הנסיבות הקונקרטיות שם. בעניין שלפני הנסיבות הן כאלה שאינן מאפשרות להעביר את הסוגיה מבית-משפט זה והלאה. בא-כוח המדינה הודיעני כי ערך בירור באמצעות הלשכה המשפטית של משרד התחבורה ומדור תביעות תעבורה במשטרת ישראל, ולפי הבירור מוצדקת מדיניות העמדה לדין של נהגים שנמצאו נוהגים כשלאחת מאוזניהם צמודה אוזניה. דומה בעיניי שבא-כוח המערערת צודק בתגובתו לגילוי דעת זה של התביעה. שכן, בשלב הערעור אי אפשר להניח תשתית עובדתית או אפילו מין חוות-דעת מקצועית הנמסרת לבית-המשפט מכלי שני. הדברים היו צריכים לבוא בפני הערכאה הראשונה על-מנת שאפשר יהיה לחקור את המומחים בחקירת שתי וערב ולהציג גם חוות-דעת נוגדות. נותרנו אפוא עם דין הנוקט לשון רבים שלפי כללי הפרשנות החקוקים צריכה להתפרש גם כלשון יחיד, שהרי סעיף 5 לחוק הפרשנות אומר: "האמור בלשון יחיד - אף לשון רבים במשמע, וכן להיפך" (ההדגשה שלי - ע' מ'). ברור שאם מלשון הדין או מתכליתו מתבקש, כי לשון הרבים תהיה פשוטה כמשמעה ולשון יחיד אינה נסבלת בגדרה, כי אז לא תהיה תחולה להוראת סעיף 5 לחוק הפרשנות. אולם, נקודת המוצא היא, שלשון רבים שבדין מתפרשת גם כלשון יחיד. הנה-כי-כן, אם נקודת המוצא היא שלשון אוזניות שבתקנה 169 לתקנות התעבורה מתפרשת גם כ"אוזניה" ביחיד, אזי על-מנת להראות שבגדר הדין הקונקרטי לשון רבים אינה לשון יחיד צריך היה הנאשם להצביע על תכלית האיסור. זה על מנת להראות כי בגדר תכלית האיסור תתגבש העבירה רק שעה שיימצא נהג נוהג כששתי אוזניות לאוזניו. לשון אחר, הנטל להצביע על תכלית האיסור באמצעות מומחים מוטל על הנאשם. זו הרי הגנתו שתכלית האיסור הכלול בתקנה 169 לתקנות התעבורה צריכה לפרשנות הדין בלשון רבים ולהוציא ממנו את לשון היחיד. את הגנתו עליו להוכיח על-פי מידת הנטל המוטל על נאשם המבקש להוכיח תיזה הגנתית. מכיוון שהמערערת לא עשתה בעניין האמור דבר בפני בית-משפט קמא, מוצדק היה בית-המשפט לקבוע כי אין לפניו סיבה לחשוב שאת הוראת תקנה 169 לתקנות התעבורה עליו לפרש באופן שונה מן הכלל הפרשני הקבוע בסעיף 5 לחוק הפרשנות. טענה נוספת הייתה בפי בא-כוח המערערת והיא שתקנה 169 לתקנות מתייחסת לנסיבות שבהן המכשיר להשמעת קולות וצלילים תקין ופועל. בנסיבות ענייננו מוסכם כי המכשיר היה כבוי. בנדון זה נראה לי, שהוראת הדין ברורה. אין התניה כזאת, ועל-כן משהוכח שהמערערת נהגה כשאוזניה לאוזנה, אוזניה שהייתה מחוברת למכשיר המיועד להשמיע קולות, אזי התגבשו יסודות העבירה לפי תקנה 169 לתקנות התעבורה והרשעתה בה מוצדקת. הערעור נדחה. ניתן היום, כ"ב בניסן תשנ"ט (8.4.1999) בהיעדר הצדדים המזכירות תמציא לצדדים פסק-דין זה. משפט תעבורהתקנות התעבורה