האם ובאילו נסיבות נכיר בתאונה שאירעה לעובד במהלכו של אירוע רווחה ונופש שארגן המעביד עבור עובדיו - כתאונה בעבודה. זו הסוגיה מושא דיוננו בערעור זה. 1. המערער נפגע בתאונה במהלך אירוע רווחה שנתי שקיים מעבידו. תביעתו של המערער לתשלום דמי פגיעה נדחתה על-ידי המשיב (להלן - המוסד או המוסד לביטוח לאומי) מן הטעם שהפעילות בה נפגע "רכיבה על סירת בננה" אינה בגדר פעולה נלווית לעבודה ועל-כן אין לראות בה פעילות הקשורה לעבודה העונה על דרישות סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן - החוק או חוק הביטוח הלאומי). בית-הדין האזורי בתל-אביב-יפו (השופטת ע' פוגל; ע"ב 1318/97) דחה את תביעתו של העובד לפסק-דין הצהרתי הקובע כי התאונה שאירעה לו היא פגיעה בעבודה על-פי סעיף 79 לחוק ומכאן הערעור שבפנינו. אלה העובדות הצריכות לענייננו, כפי שהתבררו מפסק-הדין ומכלל חומר הראיות והטענות שהובאו בפנינו: 2. (א) המערער עבד בחברת דיגיטל (להלן גם - החברה) בתפקיד של מנהל מרכז יישומים והדגמה ללקוחות והיה נציגה הבכיר של החברה בארגון משתמשי ציוד דיגיטל. החברה קיימה אירוע רווחה לעובדיה מדי שנה. בתאריך 19.7.1996 במהלך סוף שבוע בימים ששי-שבת-ראשון, ארגנה החברה לעובדי החברה ולבני משפחותיהם, אירוע רווחה שנתי בטבריה, בו נטלו חלק כ-150 או 200 מעובדי החברה. (ב) החברה נשאה בעלות האירוע כולו לרבות פעילויות הנופש במהלכו, שאף הן אורגנו על-ידיה, מבלי שהעובדים נשאו בתשלום נוסף עבור הפעילויות הנלוות אף לא עבור בני המשפחה שהצטרפו אליהם (להלן - האירוע או אירוע הרווחה). ההסעה לאירוע הייתה ברכבו של המעביד בלבד. (ג) מתוך שלושת ימי האירוע, נחשב יום א' בלבד ליום עבודה רגיל למי שלא יצא לחופש, או נשאר תורן. לעובד בנופש נזקף יום זה לחובת יתרת ימי החופשה השנתית שלו. (ד) לא הייתה חובת השתתפות באירוע "אך מזה שנים שרוב העובדים מקפידים להשתתף באירוע", אף "לא הייתה חובה על העובדים להשתתף בכל הפעילויות שהוצעו במסגרת האירוע וכל עובד היה רשאי להחליט באיזו פעילויות חברתיות וספורטיביות הוא נוטל חלק". (ה) על הצורך המיוחד שחייב השתתפותו באירוע, עמד המערער בתצהירו: "מן הראוי לציין שההשתתפות בסוף השבוע לא היתה חובה. אולם, אני במעמדי ובתפקידי הבכיר בחברה וכחלק מחובתי לשמש דוגמא אישית לעובדים עימי, לא יכולתי להרשות לעצמי שלא להשתתף בסוף השבוע. אם לא הייתי בא לסוף השבוע לא היו רואים זאת בעין יפה ולכן הייתי חייב מוסרית, אם לא למעלה מכך, להיות נוכח במקום. בשל תחושת מחוייבות זו אף חזרתי לאחר הפציעה למלון, ולמרות הכאבים האיומים מהם סבלתי, נותרתי לקחת חלק בסוף השבוע עד לסיומו ולא קיצרתי את שהותי". המערער לא נחקר כלל על גירסתו זו, והיא לא נסתרה במהלך החקירה הנגדית על תצהירו, בה לא נשאל כלל בהקשר זה. אף לא הושמעה כל עדות נוספת או אחרת, מטעמו או מטעם המוסד, באותו עניין. (ו) האירוע הושתת על פעילות מגוונת של נופש ובידור שהוצעה לעובדים ולבני משפחותיהם לפי תכנית שנקבעה על-ידי החברה ומטעמה, ועל-פיה הוצעו לעובדים ולבני משפחותיהם, פעילויות בידור ונופש בלבד (להלן - התכנית). בין היתר, ניתנה ליום ששי כותרת של "קרנבל טרופי" ובה שלושה מוקדי פעילות: "ספורט ימי - הכולל סירות מירוץ עם 'בננה', 'קיאקים' וסירות פדאלים. קרנבל טרופיקנה - בבריכה עם צוות הבידור. פינת יצירה - פעילויות יצירה מרתקות לכל המשפחה". (ז) ביום ששי, אירעה התאונה למערער. במהלך שייט בסירת "בננה" ביחד עם בנו, הסירה התהפכה והמערער נחבל קשות בפניו ובלסתותיו שנשברו. בעקבות התאונה אושפז בבית חולים, טופל במרפאות בית חולים ונשאר נכה לצמיתות. 3. בית-הדין האזורי דחה את תביעתו של המערער, לאחר שעמד על עובדות המקרה ולאור הפסיקה קבע כי המקרה שבו מדובר אינו נכלל בין המקרים שיש להם "זיקה לעבודה". בין היתר, הסיק בית-הדין האזורי, מעדותו של המערער כי: "היה זה רצונם של העובדים בגיבוש חברתי, והיציאה לנופש הייתה בגדר הטבה". את טענתו של המערער, כי בהיותו עובד בכיר ציפו ממנו להשתתף בפעילות מאחר שנדרש לתת דוגמה אישית, קיבל בית-הדין בהסתייגות - מחמת שלא תמך את גירסתו בראיות נוספות - ואולם בכל מקרה קבע כי: "הפעילות שביצע בעת שנפגע (רכיבה על סירת בננה עם בנו) אינה מסוג הפעילויות שמצופות מהתובע לצורך מתן דוגמה אישית, אלא - פעילות לצורך הנאה ספורטיבית וגיבוש משפחתי". ועוד הוסיף בית-הדין האזורי וקבע כי: "פעילות הרכיבה על סירת בננה היתה בגדר אופציה ולא חובה, והיא מעצם טיבה פעילות מסוכנת, שאינה בגדר הפעילות המצופה מהתובע במסגרת 'זיקתו למעביד'".  לעניין אחרון זה, יוער, כי אין ולא נמצאה כל ראיה לכך ש"רכיבה על סירת בננה" היא פעילות מסוכנת, מלבד טענה שנטענה מטעם המוסד בסיכומיו והוכחשה נמרצות על-ידי המערער בסיכומים שהוגשו מטעמו. 4.      בטיעוניו בפנינו חזר המערער על עיקרי טענותיו בבית-הדין האזורי לפיהן יש ללמוד מנסיבות המקרה על כך ש"מירב הזיקות" קושרות את האירוע לעבודה ובית-הדין האזורי לא נתן את המשקל הראוי לכל אחת מהן ולכולן במצטבר. באת-כוח המוסד תמכה בממצאיו ובמסקנותיו של בית-הדין האזורי וחזרה על טענותיה, שעיקרן בכך שנסיבות המקרה מלמדות על כך שהתאונה אירעה תוך כדי פעילות שיש לראותה כ"יום כיף" במהלך חופשה שנתית של העובד ובני משפחתו. עוד הוסיפה וטענה כי אין המדובר ביום עבודה בפועל ומכל מקום לא התכוון המחוקק לבטח את העובדים 24 שעות ביממה, כי אם רק בשעות העבודה. המסגרת הנורמטיבית 5.      ההכרה בתאונות המתרחשות בעת פעולות נלוות לעבודה כתאונות בעבודה לעניין חוק הביטוח הלאומי, ימיה כימיו של בית-הדין הארצי (להלן גם - בית-הדין). על הרקע להכרה זו עמד ד"ר ש' קובובי: "ההכרה בפעולה מעין זו ובדומות לה כפעולות הנלוות לעבודה, מקורה במודעות למציאות הנוצרת במהלך העבודה בצוותא, ולמערכת היחסים המתפתחת בין עובדים במישור האישי והחברתי. על רקע של הווי משותף וקרבת אנוש באים מפגשים, אירועים ופעילויות - מחוץ לשעות העבודה - שלגביהם לא ניתן להבחין בכול מקרה בין ההיבט הוולנטרי לבין יסוד של 'מחויבות' מעצם ההשתייכות למפעל". בפסיקתו הענפה של בית-דין זה, ניתן פירוש דינמי לסוגיית התאונות בעת פעולות נלוות לעבודה. בתוך כך, בא לידי ביטוי רוחב היריעה עליה נפרשו הפעולות הנלוות והפעילויות שבמסגרתן; בד בבד הותוו אמות המידה והושמו הגבולות להכרה כ"תאונת עבודה" בתאונה שאירעה לעובד במהלך אותן פעילויות. הגם שאין הדברים חדשים עמנו, נביא להלן את עיקריהם ולאורם נפליג ונבוא לענייננו. בפסק-הדין בעניין סימני [1], בעמ' 390 נקבע כי בפעולות "...נופש מסויימות recreational activities רואים ורואים בימינו לא רק כמתיישבות עם העבודה, אלא אף כחיוניות לעבודה" וזאת, בכפוף למבחן הסבירות. בעניין מסעוד [3] נקבע, כי שלא כמו על-פי דיני הנזיקין, בפיצוי לנפגעי עבודה במסגרת מערכת הביטחון הסוציאלי "...באים לפצות את מי שנפגע בעבודה בשל המצב שבו היה נתון ולא בשל מעשה או מחדל של הזולת". המבחן המועיל שנקבע באותו עניין לפרשנותו של הדיבור "תוך כדי ועקב העבודה" הוא "...'מבחן הקשר לעבודה' - work connection - וליתר דיוק 'מבחן האלימינציה' -but-for test". לפיו "...יש, במקרים הראויים, לראות תאונה כ'תאונת עבודה', אם ניתן לקבוע כי לולא העבודה לא היתה התאונה קורית במקום ובזמן שקרתה". מבחן האלימינציה הוכר כ"מבחן הליברלי ביותר" והגם שאומץ על-ידי בית-דין זה הועמדו לו סייגים בפסק-הדין בעניין מרסיאנו [5] משנקבע שהמבחן "אינו שמיש בכל עת ובכל מצב" אלא "במקרים הראויים" בלבד אשר יתבררו מכורח הנסיבות במהלך העבודה אשר כתוצאה מהן נפגע העובד בתאונה. "לא די בקשר כל שהוא עם העבודה כדי להצדיק את יישומו של ה-but-for test. לא כל קשר - רפה, מרוחק, עקיף - יש בו כדי לענות על הדרוש", כי אם במקרים בהם נפגע העובד במהלך פעולה שהיה חייב לעשותה, או שהתברר הצורך לעשותה בקשר עם העבודה. בית-דין זה אימץ לעצמו בעניין נימר [7] את "...הגישה הרואה את היחס שבין העובד לבין העבודה לא כיחס שבין מכונה ומוצר, אלא כיחס שבין אדם חי ובין פעילותו הקשורה בעבודה". ברוח זו הוסיף בית-הדין בעניין ליבנה [8] ואמר: "מפעל בימינו אינו רק מכונות, חומר גלם ובני אדם המשרתים את המכונות...". 6. בהיותו מונחה בעיקרים אלה נדרש בית-דין זה, מראשית ימיו, לדיון בתביעות עובדים שביקשו להכיר כ"תאונה בעבודה" - בתאונות שהתרחשו מחוץ לדלת אמותיו של המפעל, תאונות שאירעו בעת ארוחה ובשעת ההפסקה, או בשעה שעושה העובד לעצמו או לנוחותו. בהקשר זה עמד בית-הדין על השאלה אם ובאילו נסיבות יראו כ"תאונת עבודה", תאונה שאירעה לעובד שלא במהלך קיום חובתו כלפי המעביד, או שלא בפעולה המביאה ל"מעבידו תועלת מוחשית". במאמר מוסגר יצוין, כי המבחן המחייב שבשעת האירוע יעשה העובד פעולה "המביאה תועלת למעביד" נדחה על-ידי בית-דין זה. על השאלה האם הפעילות בה היה העובד מעורב בעת התאונה קשורה לעבודה - work connected - אם לאו, השיב בית-הדין הארצי בדברים שלהלן, אשר להם משנה תוקף אף בחלוף כשלושה עשורים. וכך אמר: "התשובה לשאלה, מן ההכרח שתשתנה עם הזמן: היא תשתנה עם השינוי בראיית 'המפעל' על-ידי החברה, והיא תשתנה עם השינוי ביחס של החברה לשיקולים סביבתיים בחיי העבודה". 7. על רקע השתנות העיתים נדרש בית-הדין הארצי לשאלת ההכרה כ"תאונת עבודה" בתאונות שאירעו לעובדים מחוץ לתחומי המפעל, שלא בשעות העבודה ושלא במהלך הרגיל של ביצוע העבודה. התביעה להכרה בתאונות אלה כ"תאונה בעבודה" נבחנה בכל מקרה, הן בפן של אופי הפעולה או האירוע עד כמה מהווים הם "פעולה נלווית" לעבודה, והן בפן של אופי הפעילות גופה בה נפגע העובד במהלך הפעולה הנלווית. כך, ולשם דוגמה, נדרש בית-דין זה לדיון ולהכרה בתאונות שאירעו במהלך אירועים שכללו פעילויות ספורט; תאונות שאירעו במהלך השתלמות; ותאונות שאירעו באירועי נופש ובטיולים. כמורה דרך לענייננו, נפנה לעיקרים שקבע בית-דין זה בהכירו בתביעות הללו ובדחותו אותן. אירועי ספורט - כ"פעולה נלווית" לעבודה 8. בעניין סימני [1] הכיר בית-הדין כ"תאונה בעבודה" בפגיעה שנפגעה עובדת באצבעה במהלך משחק בכדור ששיחקה בהפסקת צהרים מחוץ לתחומי המפעל. הפעולה הוכרה כ"פעולת נופש" סבירה וחיונית, בשים לב לתנאי עבודתה ולתנאים בהם התקיים המשחק. בהמשך נבחנו מספר אירועים, בהם נפגעו עובדים, בעת ששיחקו במסגרת קבוצה מטעם המעביד או המזוהה עמו, במהלך משחק כדורסל, משחק כדורגל וכיוצ"ב. בעניין ליבנה [8] מצא בית-דין זה, כי בנסיבות המקרה, הייתה הפעילות הספורטיבית "קשורה לעבודה" מתוך שפירש את הדיבור "עבודה" "לא בהקשר לעבודה אותה מבצע עובד פלוני... אלא בהקשר ל'מפעל...'" (שם [8], בעמ' 90) שהוא אינו אך חומרי גלם ומכונות. גורם ההתייחסות לעבודה במקרה מעין זה, נקבע להיות ה"עניין" (interest) הריאלי הממשי שיש למעביד בפעילות הספורטיבית. בנסיבותיו של המקרה קבע בית-הדין כי "...הוכח ה'עניין' על-ידי כך שהמעביד סייע בארגון (הסעה), השתתף במימון וזקף את הזמן לחשבון יציאות עבודה" (שם [8], בעמ' 91). בעניין גינזבורסקי [13] נאמר: "בתור מפעל הדואג לרווחתם של חבריו ועובדיו ולגיבושם החברתי, מארגנת 'אגד' פעילויות חברתיות, תרבותיות וספורטיביות מחוץ לשעות העבודה. אין ספק שפעילויות אלה, ופעילויות נופש אחרות, יש בהן כדי לתרום להרחבת אפקים, להרגשתם הטובה של העובדים וכן לבריאותם ול'אגד' עניין בכך. אך מידת האינטגרציה של פעילות זו או אחרת למסגרת העבודה, תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה". באותו מקרה, לא הוכרה פעילותו הספורטיבית של העובד כחלק מעבודתו, בעיקר בשל הטעם שהפעילות נעשתה מחוץ לשעות העבודה. אף בעניין הורן [14] נדחתה תביעתו של חבר ועד עובדים שנפגע במהלך אימון של קבוצת הכדורסל של עובדי חברת החשמל, לאחר שנקבע, כי הורן לא נמנה על השחקנים בקבוצה וכי השתתפותו במשחק לא התחייבה מהיותו חבר ועד או עובד. במקרה אחר, בעניין שפר [15] הוכרה כ"תאונת עבודה" תאונה שאירעה לעובד קמ"ג במהלך טורניר כדורסל, שהתקיים כאירוע מסורתי להנצחת זכרו של אחד מבכירי עובדיה. בנסיבות המקרה, נמצאו להיות סבירים ובעלי משקל, העניין שהיה למפעל בקיומו של הטורניר להנצחת העובד בשילוב עם יחסי עבודה וגיבוש חברתי, למרות שהפעילות נעשתה מחוץ לשעות העבודה. בהקשר זה אמר השופט י' אליאסוף: "נדגיש כי אין די בכך שהמעביד מודיע על ה'עניין' שיש לו בפעילות ספורטיבית של עובדיו, כדי להפוך פעילות זו לפעולה נלווית לעבודה, בין אם ההודעה באה מראש ובין אם היא ניתנה בדיעבד, לאחר מקרה של פגיעה בעובד. ה'עניין' צריך להיבחן בכל מקרה לפי נסיבותיו ועל-פי אמת מידה של סבירות כלפי אותו מעביד, כשם שהיקף ואופי הפעילות הספורטיבית הנדונה נבחנים על-פי אמות מידה של סבירות". לאחרונה, בעניין מזרחי [18] דחה השופט י' פליטמן את תביעתו של חבר ועד עובדים, להכיר כ"תאונת עבודה" בתאונה שאירעה לו במהלך אימון במגרש טניס. בנסיבות אותו מקרה המדובר היה בפעילות רווחה על מגרש הטניס, שהייתה פתוחה בפני עובדי העירייה כמוהם ככלל מינויי מרכז הספורט. נמצא, כי לעניין זה לא התייחדה נוכחותו של המערער, או השתתפותו באימון, מזו של באי המקום האחרים, אף לא נדרשה מהיותו חבר ועד. בהעדר קשר לעבודה לא נמצאה אף פעולת האימון בה נפגע כקשורה לעבודה וכנלווית לה. השתלמויות - כ"פעולה נלווית" לעבודה 9. תאונה שאירעה לעובד במהלך השתלמות מקצועית, הוכרה לא אחת כ"תאונת עבודה", משנמצא כי ההשתלמות הייתה פעולה נלווית לעבודה והתאונה שאירעה לעובד, נמצאה להיות חלק אינטגרלי מן ההשתלמות. בפסק-דין כנף [2] עמד השופט אליאסוף על שלושת פניה של קשת ההשתלמויות: בקצה האחד - נמצאות השתלמויות שאינן נחשבות להיות פעולות נלוות לעבודה, גם אם הן נעשות בזמן שהעובד מקבל עבורן דמי חופשה. אלה הן השתלמויות הנבחרות על-ידי העובד עצמו שלמעבידו אין עניין בהן; בקצה השני - עומדות ההשתלמויות המוכרות כפעולות נלוות. השתלמויות אלה, הקשורות בדרך כלל "לתהליכי עבודה חדשים" וכיוצ"ב, מאורגנות בידי המעביד או מטעמו והעובד חייב להשתלם בהן. בתווך נמצאות ההשתלמויות אשר לעובד יש עניין בהן ואף המעביד מעודד אותן, הן בצורה ישירה והן בצורה עקיפה, כגון בדרך של העדפה בקידום. אשר להכרה בהשתלמות כפעולה נלווית לעבודה, אמר השופט אליאסוף: "רשימת המבחנים להשתלמות אשר יש לראותה כפעולה נלווית לעבודה אינה רשימה סגורה. המבחן הבסיסי הוא באיזו מידה קשורה ההשתלמות לעבודתו או למקצועו של העובד, העידוד שנותן המעביד להשתלמות וכן מידת ה'עניין' שיש למעביד באותה השתלמות... מבחני העזר בסוגיה זו הם המסגרת הפורמלית של ההשתלמות וארגונה, מימון הוצאות ההשתלמות, תשלום שכר לעובד ותשלום דמי ביטוח לאומי בתקופת ההשתלמות, והאם ההשתלמות נעשית בזמן הרגיל של העבודה או מחוץ לו. כמובן, שהחלטה לגבי כל מקרה תינתן על-פי מכלול הנסיבות ומשקלו של כל מבחן. ראוי להדגיש כי גם אם תוכר השתלמות כפעולה נלווית לעבודה, תיחשב תאונה שקרתה לעובד כתאונת עבודה ככל שהיא ארעה בפעילות השתלמות עצמה ולמענה, ולא בפעילות פרטית או חברתית הנלווית להשתלמות" (שם [2], בעמ' 468). בהתאם, הוכרה באותו מקרה כ"תאונת עבודה" תאונה שאירעה למורה לחינוך גופני במהלך סיור במסגרת השתלמות אליה נשלחה על-ידי בית הספר ומטעמו. מנגד, בעניין מלאכי [19] נדחתה תביעה של מורה להכרה ממין זו, משנמצא כי התאונה אירעה לה במהלך השתלמות עת שהתה ב"חופשת שבתון". בפסק-דין אורגד [20] לא הוכרה כהשתלמות מקצועית וממילא גם לא כפעולה נלווית לעבודה השתתפות של עובדת בסדנאות בשעות אחר הצהרים. וכך נאמר שם על-ידי השופט אליאסוף: "הכרה בפעילות נלווית, גם אם הפעילות נעשית בזמן העבודה, חייבת אפוא להיעשות על-פי מידת הסבירות המתאימה, בשים לב למטרות ביטוח נפגעי עבודה במסגרת חוק הביטוח הלאומי מחד וההתפתחויות ביחסי העבודה מאידך". בעניין רוט [21] הוכרה כפעולה נלווית לעבודה, השתלמות שאורגנה לא על-ידי המעביד, כי אם על-ידי האיגוד המקצועי בו הייתה העובדת חברה. זאת, לאחר שנמצא כי נושאי השתלמות היו קשורים "לשדה הרחב של עבודתה והכשרתה" והמעביד שילם לעובדת שכר עבור ימי ההשתלמות. בנסיבות אלה, הוכרה תאונה שארעה לה בהפסקת צהרים בעת שירדה במדרגות המלון, כ"תאונת עבודה" מאחר ו"ארעה בהקשר להשתלמות עצמה ולא בפעילות פרטית או חברתית הנלווית להשתלמות". בעניין קוזין [22] נפגע העובד במהלך משחק כדורסל בהפסקה שהייתה בפעילות השתלמות שנערכה על-ידי הסתדרות המהנדסים ושההשתתפות בה אושרה על-ידי המעביד על חשבון ימי עבודה. הגם שההשתלמות עצמה הוכרה כפעילות נלווית לעבודה, מצא בית-הדין הארצי, בדעת רוב, כי נעדר קשר ממשי בין תכנית ההשתלמות לבין הפעילות הספורטיבית במהלכה נפגע העובד. אי לכך לא הוכרה התאונה כ"תאונה בעבודה". אירוע חברתי - כ"פעולה נלווית" לעבודה 10. חלק ניכר מן התאונות אליהן נדרש בית-דין זה, התבררו להיות תאונות שאירעו לעובדים במהלך אירוע חברתי, פעילות נופש, או אירועי נופש למיניהם שהתקיימו ביוזמת המעביד ובמימונו, ביוזמה משותפת של המעביד ושל חברי הוועד, בהשתתפות העובדים בארגון או במימון ובהשתתפות בני משפחותיהם, או ביוזמתו של העובד בלבד. להלן נביא חלק מן התובענות אליהן נדרש בית-דין זה: בעניין חדידה [23] הוכרה כ"תאונת עבודה" תאונה שאירעה לחבר מועצת עובדים עת נישא על כתפי חבריו החוגגים במסיבה שנתית של עובדי המפעל. ה"זיקה לעבודה" נקבעה נוכח העובדה שהשתתפותו במסיבה התחייבה מן התפקיד הייצוגי אותו מילא ובשל העובדה שנפילתו מהכסא התרחשה עת הורד על-ידי "קהל בוחריו-מוקיריו ששבעו נחת מפעילותו למענם במערכת תנאי העבודה ויחסי העבודה". לא כן בעניין זילברמן [6] בו עמד בית-דין זה על מהותה של פעילות חברתית במקום העבודה וכך אמר: "התפתחות המחשבה הסוציאלית והלכות הפסיקה הביאו להגמשה רבה במושג 'תוך כדי עבודה'. פעילויות של ספורט ונופש הוכרו כפעולות אינצידנטליות לעבודה, המתבצעות במסגרת העבודה, ואין מדקדקים לחומרה אם הפעילות התקיימה אחרי שעות העבודה או שלא במקום העבודה". למרות זאת, באותו מקרה עצמו התקבל ערעורו של המוסד לביטוח לאומי ותביעת העובד להכרה בתאונה כתאונה בעבודה נדחתה, תוך שנקבע בפסק-הדין של בית-הדין הארצי: "...במפגש כלל-ארצי של ציבור עובדים על משפחותיהם באתר נופש בסוף-שבוע למען 'הגיבוש החברתי', מושג נאה אשר פנים רבות לו" (שם [6], בעמ' 284). חששו של בית-הדין הארצי, באותו עניין, היה כי הכרה בתאונה שארעה לעובד במשחק ספורט במהלך אירוע חברתי שאורגן ומומן בחלקו הארי על-ידי המעביד כ"תאונה שאירעה תוך כדי עבודה", תגרום לכך שהעובד עשוי להיות מבוטח בכל אירוע תאונתי העלול לקרות לו משך כל 30 השעות בהן ישהה באירוע לרבות במהלך נסיעתו אליו ובחזרה. בכך ייטב מצבו של המשתתף באירוע חברתי ממצבו של עובד המבוטח בביטוח נפגעי עבודה במשך יום העבודה של 8 שעות בלבד. בכך, יזכה העובד "...לביטוח נפגעי עבודה צמוד ומושלם יותר מהביטוח לו זוכה עובד העושה בשליחות מעבידו בעיר אחרת או בחו"ל: לגבי זה האחרון ישנן עתות בהן הוא נחשב כ'עושה לעצמו' ותאונה כי תקרה לו אז - לא תוכר כתאונת עבודה" (שם [6], בעמ' 284). באור אחר ראה בית-הדין את עניין יוסף [24] אשר נפגע בתאונה שעה שהחליק על הקרח, במהלך טיול שארגן המפעל עבור עובדיו כגיבוש חברתי וכפעולת רווחה. מנסיבות העניין הסיק בית-הדין כי התקיים קשר לעבודה בכך שלמעביד היה עניין בהשתתפות העובד, מעבר לפעולות רווחה וגיבוש לטובת העובדים. זאת ועוד. משנקלע העובד למשטח ההחלקה, ניתן היה לצפות ממנו כאדם סביר שינסה מזלו על הקרח. אי לכך, הוכרו האירוע התאונתי והחבלה כ"תאונת עבודה". בעניין איפרגן [26] נדחתה תביעתו של עובד להכיר כ"תאונת עבודה" בתאונה שאירעה לו עת החליק על הדשא, במהלך טיול שהחברה ארגנה ומימנה עבור עובדיה ובני משפחותיהם, כפעילות חברתית במסגרת העבודה. בדעת רוב קבע בית-הדין כי בפעילות בה נפגע העובד לא הייתה זיקה לעבודה ולמעביד לא היה עניין ממשי בה. זאת, למרות שהאירוע במסגרתו נפגע העובד הופעל על-פי הוראות ההסכם קיבוצי.  בפסק-דין שולנר [27] נדונה פעילות במסגרת "יום הגבר" שהתקיימה במסגרת אירועי תרבות אשר מומנו בחלקם מכספי "אגד" ובחלקם מכספי עובדיה וגמלאיה ובעידוד "אגד". הוכרה כ"תאונת עבודה" תאונה שאירעה לחבר ועדת תרבות שנפגע תוך כדי ירידה במדרגות שעה שעסק בארגון האירוע לאחר שגם השתתף בו. כמי שנמנה על המארגנים קיבל העובד תשלום עבור יום עבודה ועבור הכנת האירוע. בית-הדין הארצי הכיר בקיומה של זיקה למקום העבודה באירוע ובמיוחד בהשתתפותו של המערער במהלכו. מנגד, בעניין מחפודה [28] נדחתה תביעתה של עובדת שנפלה במהלך אירועי "יום האשה", לאחר שבית-הדין קבע כי בנסיבות העניין "...הזיקה של 'יום הכיף' לעבודה היא שולית ובטלה בשישים, ואין לומר ש'יום הכיף' הוא פעולה הנלווית לעבודה במידה סבירה". סיכום ביניים המבחנים לקביעת "תאונת עבודה" שאירעה לעובד במהלך "פעולה נלווית" 11. בית-משפט זה קבע אמות מידה מנחות להכרה בתאונה שאירעה לעובד "...תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו..." כתאונה בעבודה גם במהלכן של פעולות נלוות, כשנקודת המוצא באה לידי ביטוי בדברים אלה שנאמרו בעניין עזריה [12]: "...שהפעולה הנעשית אותו זמן, והמצב שבו נתון העובד באותו זמן, הם נלווים במידה סבירה לעבודה... מידת הסבירות, מן ההכרח שתהא קשורה במרחק שבין ה'נלווה' ובין ה'מלווה'". לגבי דידי, המדובר הוא בבחינה כפולת פנים ואדניה אלה: בשלב הראשון תיבחן, מהותו של האירוע כפעולה נלווית לעבודה, כאשר הדיבור "עבודה" יפורש בהקשר ל"מפעל" ולפעולתו של המפעל. במסגרת זו משקיפים אנו על מערכת יחסי העבודה במפעל ובמיוחד על מידת העניין שיש למעביד באירוע. אלה אף אלה, אינם קופאים על מקומם ותכנם או תכליתם עשויים להשתנות עם השתנות העתים. זיקתו של האירוע לעבודה ומידת ה"עניין" שמגלה בו המעביד - בין אם המדובר בפעולות ספורט, או בהשתלמות, או בנופש - אלה ייבחנו לפי מבחן הסבירות, על-פי מכלול הנסיבות של כל מקרה ומקרה ומשקלן. כאשר, אין נדרש בהכרח שכל העובדות המעידות על "מידת הזיקה למפעל" יתקיימו כולן במצטבר כדי שיראו את הפעילות כקשורה לעבודה. בנדון זה עשויים להיות לנו לעזר המבחנים שהותוו בעניין כנף [2], אשר כפי שנאמר שם, אינם בגדר רשימה סגורה. בשלב השני לאחר שהאירוע הוכר כ"פעולה נלווית" לעבודה (להלן - האירוע המוכר) תיבחן הפעילות בה היה העובד מעורב שעה שנפגע התאונה, ומידת הקשר של אותה פעילות לאירוע המוכר, מידת הרלוונטיות שלה לאירוע בכללותו ועד כמה מהווה הפעילות חלק אינטגרלי מן האירוע המוכר. אלה ייקבעו על-פי מבחן הסבירות ולאור מכלול נסיבותיו של המקרה ומשקלן היחסי והמצטבר. אירועי נופש וגיבוש חברתי כ"פעולה נלווית" לעבודה 12. שלל הפסיקה שהובאה לעיל מלמדנו על רב גווניותם של חיי העבודה ועל התפרסותם אל מעבר למכונות המפעל והפעלתן בתחומיו בלבד. גישת המוצא של בית-דין זה רואה את היחס שבין העובד לעבודה "...כיחס שבין אדם חי ובין פעילותו הקשורה בעבודה" מקבלת משנה תוקף כיום בעיצומו של עידן המידע, אשר בו - להבדיל מתקופת המהפכה התעשייתית - כדבריו של ס' אדלר "...חשיבותו של העובד - כגורם עבודה מרכזי יותר מאשר חשיבות ההון". המעסיקים אמונים על החשיבות שבפיתוח יחסי אנוש במפעל והעמקתם; בגיבוש חברתי בין העובדים לבין עצמם ובין העובדים למעסיקם ולמקום העבודה בו עושים הם את מרבית שעות היום. כמאמרה של חברתי, סגנית הנשיא השופטת א' ברק בעניין כפר מנדא [30]: "יחסי עבודה אמנם דומים במהותם ליחסי משפחה בהיותם יחסים מתמשכים...". במסגרת זו, נוצרת שותפות בין המעסיקים לבין העובדים ובני משפחותיהם, אשר באה לידי ביטוי לא רק במהלך יום העבודה אלא אף בעתות צרה ושמחה והמשתרעת אל מעבר לתחומיו הפיזיים והיצרניים של המפעל. ביטוי נאמן להלך רוחות זה מוצאים אנו, לא אחת, באירועים שיוזם המעביד בעצמו, או בשיתוף עם ועד העובדים, שמטרתם גיבוש חברתי, ולחשיבות שמייחס להם המעביד במהלך חיי העבודה ולזיקה אליהם. יש ומטרה זו מוגשמת אגב פעולות ספורט ותחרויות למיניהן; יש והיא מוגשמת אגב השתלמויות מקצועיות; ויש ומטרה זו לשמה, עומדת במרכזם של אירועי נופש וגיבוש חברתי, בהם יש ולוקחים חלק גם בני משפחותיהם של העובדים. על רקע זה, עם השתנות העיתים ומתוך ראייה דינמית וליברלית של חיי העבודה, יכול ויוכר כ"פעולה נלווית" לעבודה, אף אירוע נופש לשמו שמקיים המעביד, או אירוע שהדגש בו מושם על גיבוש חברתי של העובדים. זאת, מבלי שיהיה לאירוע גוון של השתלמות או בלי שבמארג הפעילויות המוצעות לעובדים יכללו הרצאות שיש בהן כדי להשליך על קידומו של העובד בעבודתו, באופן ישיר או עקיף. ודוק, לא כל אירוע שעיקרו או תכליתו בפעילויות גיבוש ונופש יוכר כ"פעולה נלווית" לעבודה, אלא צריך שתשמר הזיקה שבין האירוע למפעל. סממן עיקרי ומרכזי, הגם שלא אחד ויחיד, לזיקה האמורה יהיה העניין שיש למעביד בקיומו של האירוע כאירוע נופש ובתרומתו של אירוע הנופש ככזה לחיי העבודה במפעל. לשם כך, תידרש, בין היתר, הוכחת מעורבותו של המעביד בייזומו של האירוע ובאחריות לו. ביטוי לכך עשויים אנו למצוא בדרך המימון של האירוע, בארגון וכיוצא באלה סממנים המעידים על החשיבות שהמעביד מייחס לאירוע ועל הקשר שלו לחיי העבודה במפעל. בהקשר זה, לא מן הנמנע כי יעבור קו חוצץ בין אירוע אותו יוזם ומארגן המעביד ואשר לו הוא אחראי, לבין אירוע שהיוזם אותו והנושא בעול הוא ועד העובדים, בין בעצמו ובין בשיתוף עם העובדים, או עם המעביד. בכל מקרה, תוכרע הכף, בסופו של דבר בשים לב לנסיבותיו של המקרה, וכאמור, למשקלם המצטבר של הסממנים המעידים על האינטרס של המעביד, על רקע הזיקה למפעל ולחיי העבודה בו. 13. משעברנו את השלב הראשון, של הכרה באירוע הנופש, או הגיבוש החברתי, כ"פעולה נלווית" לעבודה, נעבור לשלב השני והוא בחינת הקשר, או הזיקה, שבין הפעילות במהלכה נפגע העובד בתאונה, לבין האירוע המוכר על רקע מארג הפעילויות שהוצעו לעובדים במסגרת האירוע. בהקשר זה, אציין, כי אינני רואה נפקא מינא אם התאונה לעובד נגרמה במהלך פעילות קבוצתית, אינדיבידואלית, או משפחתית, כל עוד הייתה אותה פעילות חלק אינטגראלי מתכנית הפעילויות של האירוע המוכר. לא כן הדבר, במקרה בו העובד פרש מן הכלל ו"עשה תכנית לעצמו", או מקום בו ניתן להצביע על ניתוק הקשר, או הזיקה, בין הפעילות בה היה העובד מעורב בעת התאונה, לבין האירוע המוכר. 14. בסיכומו של פרק זה נאמר: לאור התפתחותם הדינמית של יחסי העבודה אין לשלול, מלכתחילה וכשלעצמן, את מקומם ואת חשיבותם של אירועי נופש וגיבוש שמקיים המעביד לעובדיו. יש ואירועים מעין אלה מהווים חלק אינטגראלי מחיי העבודה במפעל ובעלי זיקה לעבודה המצדיקה את ההכרה בהם כ"פעולה נלווית" לעבודה. על כך עמד, כאמור, בית-דין זה עוד בראשית דרכו בעניין סימני [1], עת קבע שבפעולות נופש מסוימות -recreational activities - "...רואים ורואים בימינו לא רק כמתיישבות עם העבודה, אלא אף כחיוניות לעבודה".  אין אנו מתעלמים מן החשש שהועלה בעניין זילברמן [6] לפיו, עשוי עובד המשתתף באירוע חברתי ליהנות מהגנה ללא כל אבחנה, ושרוחבה למצער כמכלול שעות האירוע, ובהטבת יתר שעשוי הוא לזכות בה, על פני חברו המבוטח בביטוח נפגעי עבודה במהלך שמונה שעות בלבד שביום עבודה. כפי שציינו לעיל, אף אנו איננו מדברים במתן הטבה גורפת לעובד בדרך של הכרה כתאונה בעבודה, בכל תאונה שייפגע בה העובד במהלך אירוע נופש. כפי שפירטנו לעיל, אין די בכך שאירעה לעובד תאונה באירוע נופש, או במהלך אירוע כזה או אחר, שהוא בעל אופי של גיבוש חברתי. אף אין המדובר בהגנה "ללא גבולות" שתינתן לעובד, מבלי שיותוו גבולותיו של האירוע וגבולות הפעילות במהלכו וייקבע אופיים, תכליתם ומהותם, כאמור לעיל. מנגד, אין בקיומו של חשש מפני הכרה בכל תאונה כ"תאונה בעבודה" במהלכו של אירוע חברתי, כדי להצדיק שלילה גורפת, מיניה וביה של אירוע חברתי, או אירוע נופש, באשר הוא, כ"פעולה נלווית" לעבודה. 15. במלים אחרות: בכל מקרה ומקרה - תוך התייחסות ל"זמן, מקום וסיטואציה" - ייבחן הקשר שבין האירוע לבין המפעל כ"פעולה נלווית" לעבודה; הוכר הקשר שבין השניים - ייבחנו הזיקה והרלוונטיות של הפעילות בה עסק העובד בעת התאונה, לאירוע המוכר. בתום הבחינה האמורה, תביאנו המסקנה אליה נגיע - על שני חלקיה - לכלל הכרעה בשאלה האם תוכר התאונה שאירעה לעובד כ"תאונה בעבודה", כמשמעותה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי. לאמור: תאונה שאירעה לעובד "תוך כדי עבודתו" - הוא האירוע המוכר; ו"עקב עבודתו" - היא הפעילות בה נפגע העובד בתוך האירוע המוכר ובמהלכו. כפי שנעשה במקרים אחרים בהם הוכרה כ"תאונת עבודה" תאונה במהלך פעילות חברתית, אף כאן, תיבחן פעולת הנופש והגיבוש לגופה, לרבות הפעילות במהלכה אירעה התאונה, כאשר בחינה זו - על שני שלביה - תיעשה לאור מכלול נסיבותיו של המקרה הספציפי "...על-פי מידת הסבירות המתאימה, בשים לב למטרות ביטוח נפגעי עבודה במסגרת חוק הביטוח הלאומי מחד וההתפתחויות ביחסי העבודה מאידך". מכאן לענייננו 16. בשלב ראשון נבחן האם היה אירוע הרווחה בגדר פעולה נלווית לעבודה. אין חולק על כך שהמדובר היה באירוע שכל כולו מראשיתו ועד סופו היה פרי יוזמתו של המעביד, ושנועד למטרות נופש וגיבוש חברתי של העובדים ולשם כך אף שותפו בו בני משפחותיהם. על מהותו של האירוע ועל החשיבות שייחסה לו החברה ביחסיה עם עובדיה למדים אנו מן האמור במכתב ששלחה החברה למוסד לביטוח לאומי, בתשובה לשאלות שהוצגו לה בקשר עם תביעתו של המערער, וכך נאמר בו: "חברת דיגיטל מעודדת את השתתפות כל העובדים ובני משפחותיהם באירוע הרווחה השנתי, כולל כמובן מר אילוז, זאת לצורך חיזוק תחושת ההזדהות של העובדים עם החברה וערכיה, לצורך גיבוש צוות העובדים ולצורך הקניית האפשרות לבני משפחות העובדים להכיר את חבריו לעבודה של העובד, מה שמוסיף לחיזוק הקשר של העובד עם מקום העבודה. כל זאת בנוסף כמובן, להקניית האפשרות לעובד לנפוש ולנוח בחברת בני משפחתו, לאחר שנת עבודה מאומ[צ]ת ולקראת שנת עסקים חדשה". הגם שניתן לקבוע, כפי שקבע בית-הדין האזורי, כי "היה זה רצונם של העובדים בגיבוש חברתי, והיציאה לנופש הייתה בגדר הטבה", אין בכך בלבד כדי לשנות מן ה"זיקה" של האירוע ל"מפעל", או לגרוע ממנה. לא מן הנמנע לגרוס כי ההיפך הוא הנכון. שהרי, אם בארגון האירוע עבור עובדיה, ענתה החברה על צרכיהם והגשימה את רצונם, ממילא התקיימה מטרתו של האירוע והתמלאה תכליתו. מעובדות המקרה עולה, כי המדובר הוא באירוע רווחה שנתי, בו נטלו חלק מרבית העובדים אף שלא הוטלה עליהם חובה לקחת בו חלק. האירוע התקיים בימי סוף שבוע וביום ראשון שנזקף על חשבון ימי חופשה; החברה היא שדאגה למימון המלא והבלעדי של הפעילות כולה משלב הייזום, התכנון והארגון ועד לביצוע בפועל, כולל הסעה; בהתאם, התכנית בה הוזמנו העובדים לקחת חלק ביחד עם בני משפחותיהם, הייתה אף היא פרי יוזמתה הבלעדית של החברה. כפי שראינו, כל מהותה של התכנית, מתחילתה ועד סופה, הייתה של פעילויות נופש ובידור בלבד, במסגרת שנקבעה לכך מראש על-ידי החברה. על האירוע מושא דיוננו ניתן לומר, כי זה (העובד) נהנה וזה (המעביד) לא רק שאינו חסר, אלא אף מגשים את מטרתו ויוצא נשכר לטווח הארוך. אשר-על-כן, דעתי היא, כי על-פי כלל נסיבותיו של המקרה, ולפי מבחן הסבירות, מתקיימת ה"זיקה" לעבודה, על-כן יש לראות באירוע הנופש והגיבוש בו לקח העובד חלק - פעולה נלווית לעבודה. 17. מכאן, לשלב השני של בחינתנו והוא, הרלוונטיות או הקשר לאירוע של הפעילות הימית בה היה המערער מעורב בעת התאונה. לאמור: עד כמה הייתה "רכיבתו [של המערער] על ה'בננה' ביחד עם בנו" חלק אינטגרלי מן האירוע המוכר ועקב האירוע. לשם כך נפנה לבחינה הקונקרטית של הקשר שבין הפעילות במהלכה נפגע העובד בתאונה לבין אירוע הנופש בכללותו. כמתואר לעיל, אירעה התאונה אגב פעילות של ספורט ימי. "רכיבתו" של המערער ביחד עם בנו על סירת ה"בננה" כחלק מן הספורט הימי, נעשתה במסגרת הפעילויות שפורטו בתכנית האירוע והייתה חלק אינטגרלי מפעילויות הנופש שהוצעו למערער ולבני משפחתו ושבהן היה רשאי לבחור, ככל יתר משתתפי האירוע, כאחד העובדים, וללא כל קשר למעמדו הבכיר בחברה. קביעתו העובדתית של בית-הדין האזורי, כי הייתה זו "פעילות לצורך הנאה ספורטיבית וגיבוש משפחתי" יש בה, לכל היותר, כדי להעיד על הערך המוסף של הגשמת המטרה שעמדה ביסוד האירוע - היא הגיבוש החברתי של עובדי המפעל ומנהליו, ביחד עם בני משפחותיהם. אם אכן זכו, אלה גם אלה, להגיע גם לכלל גיבוש משפחתי, אין בכך כדי לגרוע ממידת הקשר והרלוונטיות של פעילות הספורט הימי לתכנית שעמדה ביסודו של אירוע הרווחה בכללותו. מצב הדברים עשוי היה להיות שונה, אילו הוכח שהמערער נפגע בתאונה אגב פעילות ספורט, או פעילות אחרת, שלא הייתה כלולה בתכנית האירוע שהוצעה לעובדים; או שקיים את הפעילות בה נפגע, ללא קשר ובלא זיקה לתכנית האמורה; או שהעובד נפגע בתאונה אגב פעילות פרטית אליה נקלע ביוזמתו מחוץ למסגרת הפעילויות שנקבעו בתכנית. משכך, אין לייחס משקל מיוחד לטענתו של המערער לפיה גרס, כי מחובתו המוסרית "אם לא למעלה מכך" לקחת חלק באירוע. לשיטתי, בטענה זו, כשלעצמה, אין די כדי להטות את הכף בענייננו, ולמעשה אף אין אנו נדרשים לה. שכן, משקבענו כי אירוע הרווחה שיזמה החברה הוא בגדר "פעולה נלווית" לעבודה, בא המערער, ככל יתר העובדים, תחת חופתו של האירוע המוכר, בין אם עשה כן מתוקף מעמדו ותפקידו ובין אם לאו. 18. הנה-כי-כן, בנסיבותיו של המקרה ולאור המבחנים שהותוו לעיל, משהגענו לכלל מסקנה שהמדובר הוא באירוע מוכר כ"פעולה נלווית" לעבודה והפעילות אשר בה נפגע המערער בתאונה הייתה חלק בלתי נפרד מן האירוע המוכר - התוצאה המתבקשת היא, כי דין הערעור להתקבל. פעילות הספורט בה עסק המערער בעת התאונה הייתה חלק מתכנית האירוע וכפועל יוצא מאותה תכנית, אף בזיקה גמורה לאשר נקבע בה. כיוון שכך, ומשהכרנו באירוע הרווחה כ"פעולה נלווית" לעבודה, קובעים אנו, כי התאונה אירעה למערער "תוך כדי ועקב העבודה" ועל-כן יש להכיר בה כ"תאונת עבודה" לפי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי. 19. אשר-על-כן ולאור כלל האמור לעיל, דעתי היא כי דין הערעור להתקבל. השופט ר' כהן 1. קראתי את חוות-דעתה המקיפה והמלומדת של חברתי השופטת ארד, אולם אין בידי להסכים לתוצאה אליה הגיעה חברתי. אוסיף ואומר, כבר בשלב זה, כי המבחן הדו-שלבי אותו מציעה חברתי אינו ישים לדעתי לכלל המקרים. חברתי הרחיבה בניתוח המסגרת המשפטית והעקרונות, כפי שבאו לידי ביטוי בפסיקת בית-דין זה, לאורם יקבע האם פעולה נלוות נופלת בגדר "תוך כדי ועקב העבודה" ואין צורך לחזור על הדברים. 2. סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר "תאונת עבודה", וזו לשון ההגדרה בחלקה הנוגעת לענייננו: "תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו..." (ההדגשה שלי - ר' כ'). 3. לצורך הכרה ב"תאונה" אשר אירעה במהלך פעולת רווחה, נופש וספורט כ"תאונת עבודה", יש לבחון האם המדובר בפעולה הנלוות לעבודה. היינו: עלינו לבחון מהי מידת הקשר או הזיקה של הפעולה לעבודה. את מידת ה"קשר" לעבודה פירשה הפסיקה, כ"עניין" או ה"אינטרס" שמגלה המעסיק בפעולה הנלוות. 4. בענייננו - נושא פסק-דין זה, כפי שאפרט להלן - בחינת השאלה האם אירוע הרווחה נלווה במידה סבירה לעבודה מביאה, לגישתי, למסקנה, כי מידת הזיקה של אירוע הרווחה לעבודה הינה שולית. לכן, קשה לומר כי האירוע הוא בגדר פעולה הנלוות לעבודה במידה סבירה: (א) המערער נטל חלק ב"אירוע הרווחה השנתי" שאורגן על-ידי המעסיקה בבית מלון. האירוע התקיים בימי שישי, שבת וראשון בשבוע; זאת כאשר ימי שישי ושבת אינם ימי עבודה אצל המעסיקה ובגין יום ראשון, חויבו העובדים מתוך יתרת ימי החופשה השנתית; (ב) העובדים לא חויבו להשתתף באירוע הרווחה ואי הגעתם לא הייתה מביאה עליהם סנקציה כל שהיא. בנוסף, לא הוטלה עליהם חובה להשתתף בכל הפעילויות שהוצעו להם במסגרת האירוע. זאת ועוד, מחומר הראיות שהונח בפנינו, לא עולה כי הוטלה על המערער "חובה" ליטול חלק באירוע הרווחה ולא הייתה קיימת ציפייה מצד הנהלת המעסיקה כי המערער ישתתף באירוע מתוקף מעמדו המקצועי; (ג) האירוע היה מיועד לעובדים ולבני משפחותיהם. ככלל, בתור שכזה, אין האירוע נכלל מטבעו כאירוע בעל זיקה מהותית לעבודה, שכן עובד השוהה במסגרת נופש יחד עם בני משפחתו, חזקה שתשומת ליבו מופנית יותר לבני משפחתו ולא לחבריו לעבודה הסובבים אותו; אציין, כי יתכנו מקרים בהם תאונה אשר תתרחש במסגרת פעילות הנלוות לעבודה, כגון פעילות ספורט, שתיערך בליווי בני המשפחות כן תוכר כ"תאונת עבודה", היה ויוכח כי למעסיק עניין בה; (ד) המעסיקה התוותה את תוכנית האירוע, שכללה פעילות בידור ונופש בלבד ולא פעילות בעלת עניין ממשי עבורה. לאירוע לא היה כל קשר מבחינת תוכנו למערך העבודה, בין עניינית ובין ברקימת קשרים חברתיים במסגרת יחסי עבודה; (ה) עיון בתוכנית האירועים, על-פי אופייה ותוכנה מלמד, כי העובדים לא שהו בצוותא חדא ובמנותק מבני משפחותיהם. בנוסף, לא היה סדר יום קבוע, לאמור: לא כל העובדים נטלו חלק באותן הפעילויות. בענייננו, נערך פיצול לשלושה מוקדי פעילות, בהתאם לבחירת העובדים ובני משפחותיהם, שלא היו קשורים זה בזה. ברור, כי מצב דברים זה אינו יוצר כל הנחה בדבר ליכוד וגיבוש חברתי בין העובדים, המכוון מהנהלת המעסיקה. 5. אומנם, למעסיקה היה "עניין" באירוע הרווחה. האירוע אורגן על-ידיה וכן מומן על-ידיה במלואו, לרבות עלות השתתפותם של בני המשפחות; ההסעה לאירוע הייתה ברכבה של המעסיקה; המעסיקה עודדה את השתתפות העובדים ובני משפחותיהם באירוע הרווחה השנתי. בהקשר זה נביא מדברי נציג המעסיקה: "לצורך חיזוק תחושת ההזדהות של העובדים עם החברה וערכיה, לצורך גיבוש צוות העובדים ולצורך הקניית האפשרות לבני משפחות העובדים להכיר את חבריו לעבודה של העובד, מה שמוסיף לחיזוק הקשר של העובד עם מקום העבודה. כל זאת בנוסף כמובן, להקניית האפשרות לעובד לנפוש ולנוח בחברת בני משפחתו, לאחר שנת עבודה מאומצת ולקראת שנת עסקים חדשה". 6. כללם של דברים מביא למסקנה, כי אך בקושי, אם בכלל, ניתן לראות פעילות כגון דא כפעולה הנלוות לעבודה, שכן מידת ה"עניין" שיש למעסיק בפעילות צריך להיבחן בכל מקרה לפי נסיבותיו ועל-פי אמת-מידה של סבירות כלפי אותו מעסיק, כל זאת בשים לב למטרות ענף ביטוח נפגעי עבודה במסגרת חוק הביטוח הלאומי. המערער נפגע בתאונה שאירעה ביום שישי, בעת שיט על גבי סירת "בננה" יחד עם בנו. מכלול הנסיבות בהן נפגע המערער חורגות ממה שנהוג לסווג כשייך, באורח סביר, לפעולות הנלוות לעבודה. לדידי, רב המרחק בין פעולת השיט לבין עבודתו של המערער, או לבין מידת העניין שהייתה למעסיקה באירוע, ואין להכיר בתאונה שאירעה לו כ"תאונת עבודה". האמור עולה מפסקי-הדין אותם הביאה חברתי, ראה: דב"ע מא/0-199 הנ"ל [13]; עניין זילברמן [6]; דב"ע נד/0-290 הנ"ל [25]; דב"ע נה/0-157 הנ"ל [26]; עב"ל 58/96 הנ"ל [28]; השווה: דב"ע נא/0-21 הנ"ל [15]; דב"ע נה/0-137 הנ"ל [24]. 7. בשולי הדברים נציין, כי הודאתה של המעסיקה ב"עניין" שהיה לה באירוע, אינו מהווה קריטריון המקנה זכאות מכוח הדין להכרה בתאונה שאירעה למערער כ"תאונת עבודה". למעסיקה פתוחה הדרך ליצירת הסדר ביטוחי ספציפי באשר לתאונות. 8. תמים דעים אני עם חברתי השופטת ארד באשר לאפשרות החלת מבחן דו שלבי בנסיבות המקרה דנן. עם זאת, במקרה דנן, יישום כאמור יש בו מן המלאכותיות. למבחן דו שלבי ניתן להסכים רק כשיש מיקבץ פעולות המנותקות מיום העבודה "הרגיל", היינו: אירוע רווחה או נופש, שהינם ככלל מנותקים ממסגרת העבודה הסדירה, אך בעלי סממנים של עבודה סדירה או זיקה משמעותית לעבודה. במיקבץ פעולות כאמור, אכן עשויים לבוא המערער ויתר העובדים "תחת חופתו של האירוע המוכר". עם זאת, ניתוחה של השופטת ארד מלמד, כי בשלב ראשון נועד המבחן ליצור מעין פיקציה בדבר הקשר שבין מיקבץ אירועים להחלת הדין בגין תאונות עבודה על אותו מיקבץ אירועים. השלב השני בא לבחון אירוע מתוך מיקבץ אירועים. אכן, ישנם מקרים בהם החלת מבחן דו שלבי כאמור תסייע ליצור מסגרת כללים לבחינת תחולת הדין על אירוע מסוים. עם זאת בכל מקרה נדרשת אבחנה אינדיווידואלית ומהותית האם האירוע שאירע קשור למסגרת העבודה, בין במישרין ובין בעקיפין, אם לאו. המבחן הגמיש הנדרש, שהינו חד-שלבי באופיו, נובע מכך שככלל עשויות להיות פעולות נלוות בעלות זיקות מזיקות שונות למקום העבודה: מבחינת זמן, מקום ומהות. אף במקרה דנן, בהליכה בתלם אותו חרשה חברתי, נוטה הייתי לומר, לאור האמור, כי אין המערער נופל בגדר השלב הראשון, קרי בחינת האירוע כפעולה הנלוות לעבודה. על אחת כמה וכמה כאשר בהתייחס למרכיב הרלוונטיות יכול היה המערער לבחור אחת משלוש פעילויות שמטבען ומהותן אינן רלוונטיות לעבודה ואשר הפעילות במסגרתה נפגע, הייתה בילוי משפחתי גרידא, המשולל כל זיקה טכנית או מהותית לעבודה. 9. בהתייחס לאמור בחוות-דעתה של חברתי סגנית הנשיא השופטת ברק: (א) אין חולק, כי בצורות העסקה, מאפייני העבודה וההטבות הנלוות לה, חלו בשנים האחרונות שינויים מהותיים. (ב) עוד ברור, שככלל, אין מקום לשלול לחלוטין הכרה בתאונה שאירעה במהלך פעולת רווחה, נופש וספורט כ"תאונת עבודה". עם זאת, יש לבחון כל מקרה ומקרה על נסיבותיו וזיקותיו לעבודת המבוטח, ורק בחינות אלו הן המביאות אותנו לידי הכרעה נורמטיבית של העניין. (ג) הכללה גורפת של כל פעילות במסגרת "גיבוש" באשר הוא, כמקנה זכאות למתן פיצוי בגין תאונה שארעה במהלכו כ"תאונת עבודה", מרחיבה, לעניות דעתי, את האמור בחוק הביטוח הלאומי ואת כוונת המחוקק, בצורה בלתי סבירה.  (ד) אציין, כי אין אני רואה במקרים הרבים שנדונו בפסיקה ואשר הובאו בחוות-הדעת לעיל, גישות משפטיות סותרות אלא עולה מהם קו אחיד ומכווין, בגין הזיקות הנדרשות להכרה בתאונה כ"תאונת עבודה" בנסיבות העניין. (10) אשר-על-כן, לו דעתי הייתה נשמעת, היה הערעור נדחה, מהטעמים שמניתי לעיל. סגנית הנשיא א' ברק בחילוקי הדעות בין חבריי השופטת ארד והשופט כהן, דעתי כדעת השופטת ארד. על דעתי זו עמדתי בדב"ע נה/0-138 הנ"ל (להלן - עניין קוזין [22]). העובדה שבסוגיה הנדונה יש כמות כה גדולה של הלכות סותרות, כפי שהדבר עולה מחוות-דעתה המקיפה של חברתי, השופטת ארד, היא הנותנת כי כל ההבחנות ותתי ההבחנות שנעשו מעוררות בעיה. אך לא רק מסיבה זו אני מצטרפת לדעתה זו. המשפט אינו סטטי. הוא עוקב אחרי השינויים החלים בחברה ומתאים את עצמו להתפתחויות בה. כך מתאים את עצמו המשפט בכלל ומשפט העבודה בפרט לשינויים הגלובליים, להפיכת העולם לכפר גלובלי, לפלקסיביליות גוברת ביחסים המשפטיים בין אנשים ובהם גם פלקסיביליות ביחסי עבודה. בתוך שינויים והתפתחויות חברתיות אלו נמצאת גם התופעה המתפשטת במקומות עבודה לפיה מעבידים מקיימים צורות שונות של יציאה מאורגנת של עובדיהם לפעילויות שונות בהן גם יציאה למקומות נופש. הדבר נעשה לצורך גיבוש חברתי, על-מנת להעלות את המוטיבציה לעבודה ואת הקשר בין העובד למפעל. הולכת ומתעצמת המודעות של החברה לכך שמקום עבודה צריך שיהיה מקום נוח לכל המעורבים בו. נוחות זו פירושה לא רק נוחות פיסית אלא גם ובעיקר נוחות נפשית. בית-דין זה עמד פעמים רבות על כך שהיות מקום עבודה מקום בו מבלים מעבידים ועובדים חלק גדול מזמנם, חשיבות רבה לה שכל המעורבים יהנו מהעבודה, יפיקו ממנה סיפוק. עמד על כך הנשיא אדלר בע"ע 164/99 פרומר - רדגארד בע"מ [31], בעמ' 312: "...מקום עבודתו של אדם, שבו הוא מבלה לכל הפחות שליש מיומו, אינו אמצעי השתכרות בלבד, כי אם מקום שממנו הוא מבקש להפיק סיפוק והגשמה עצמית". לכך חשיבות מעשית מעבר ליצירת הרגשה טובה למעורבים. מוטיבציה לעובדים תורמת לפיתוח מקום העבודה. 3. מכאן התופעה הפושטת והולכת במקומות עבודה, של ארגון יציאת עובדים במטרה המכונה בדרך כלל "גיבוש". הדבר נעשה בצורות שונות. יש שקיימת חובת יציאה ל"גיבוש" בהסכמים קיבוציים. יש וועד העובדים מארגן זאת. יש שהמעביד עצמו מארגן זאת. ה"גיבוש" מתבצע בצורות שונות, השתלמויות, טיולים עם המשפחות, פעילויות חברתיות, בילוי סוף שבוע, יום ספורט וכיוצא בהם. הפסיקה הענפה שהביאה חברתי השופטת ארד מצביעה על התדירות הגבוהה של התופעה ועל החשיבות שהצדדים רואים בה. המטרה של פעילויות אלו היא כפולה - הן גיבוש חברתי והן קידום העובד בהשכלתו באופן שגם העובד וגם המעביד יצאו נשכרים. מעבר לכך, יש מעבידים המוסיפים לשכר העובדים תוספת בגין השתלמויות בהם לקחו העובדים חלק, על-מנת לעודד את השתתפות העובדים. עתים הפעילות נעשית על חשבון ימי עבודה, עתים היא נעשית רובה או כולה על חשבון חופשה שנתית של העובד. לאור החשיבות של פעילויות אלו נראה לי כי יש לראות בהמצאות העובד במסגרת פעילויות אלו המצאות בעבודה, ועל-כן כל תאונה הקורית במסגרת זו היא בבחינת תאונת עבודה. בעניין קוזין [22] עמדתי על כך שניתן ללמוד גזרה שווה מחובה המוטלת על מעביד כלפי עובד במסגרת עוולת הרשלנות. מעביד המסכים שהעובד שלו יצא להשתלמות או לפעילות אחרת חב חובת זהירות כלפי העובד בכל תקופת הפעילות. הראיתי שם שאם לא נאמר כך נגיע למצבים בלתי הגיוניים ובלתי סבירים בעליל. טול מקרה בו, תוך כדי ההרצאה, יצאו המשתלמים להפסקת קפה בת 10 דקות. בעת ההפסקה נשפך מיחם המים הרותחים על אחד המשתלמים. היעלה על הדעת לומר שאילו קרתה התאונה בזמן ההרצאה היא הייתה נחשבת לתאונת עבודה שעה שתאונה בעת הפסקת הקפה לא תחשב כתאונת עבודה? ומה דין תאונה הקורית בעת ארוחת הצהריים? באופן דומה נוכל להקשות, מה דינה של תאונה הקורית למשתלם שהוצא מההרצאה בגין הפרעותיו. ומה דין משתלמים אשר נפגעו משריפה שאירעה במלון בו מתקיימת הפעילות שעה שהם בילו בחדר כושר או בבריכה? האם נבחין בין המקרה בו השריפה אירעה תוך כדי הרצאה בהשתלמות בה השתתפו עובדים ואלו נפגעו מהשריפה למקרה בו השריפה אירעה לאחר ההרצאה תוך שהעובד שוהה בשירותים, במקלחת, בחדר האוכל, בלובי של המלון או בבריכה? ומה דין עובד שהיה בפעילות ספורטיבית שנערכה על-ידי המעביד, כגון ה"בננה" בענייננו והאחראי לפעילות צעק עליו בצורה חריגה תוך שאיים עליו שיסולק מהפעילות ובעקבות אותו אירוע חריג העובד קיבל אוטם שריר הלב? ומה דינו של מרצה שהוזמן להרצות בפני העובדים בעת הפעילות ולאחר הרצאתו הוא שוהה בבריכה ונפגע. למעלה מזה, מה דין פגיעה במרצה אשר סיים את הרצאתו הוא, נשאר להקשיב להרצאה אחרת ואז נפגע. האם נאמר שרק שעת ההרצאה בה הוא הרצה היא "עבודה" לצורך תאונת עבודה? האם אין להזהיר מרצה כזה, כי הוא "מכוסה" בפני תאונות עבודה רק בשעה בה הוא מרצה? ועוד. מה דינה של תאונה הקורית לעובד בעת שהייתו בבריכה משום שבוטלה הרצאה. על-פי התוכנית היה עליו להיות בהרצאה אותה עת. האם אין לראות בכך "פעילות למען המעביד" מאחר שהעובד למעשה הגיע להרצאה, שהיא כשלעצמה פעילות למען המעביד אך שוחרר ממנה בגלל ביטול ההרצאה? 4. הגישה החדשה הגוברת והולכת לפעילויות מעין אלו נובעת מהמגמה הכללית לפלקסיביליות בעבודה. 5. מנימוקים אלו אין בעיניי להבחין בין קרות תאונה בפעילות אליה מחויב העובד לצאת על-פי הוראות מעבידו לפעילות שהיא אופציונאלית. אם פעילויות אלו מתקיימות במשך כל שעות היום הרי שכל תאונה הקורית במשך הימים בהם מתקיימת הפעילות היא תאונה תוך כדי ועקב העבודה. הוא הדין בתאונה הקורית בדרך לאותה פעילות או ממנה. 6. בענייננו המערער היה בעל תפקיד בכיר והרגיש מחויבות לצאת לפעילות. הוא ציין כי "אני במעמדי ובתפקידי הבכיר בחברה וכחלק מחובתי לשמש דוגמה אישית לעובדים עמי, לא יכולתי להרשות לעצמי שלא להשתתף בסוף השבוע". חלק מהתוכנית באירוע היה "ספורט ימי" שכלל סירות מירוץ מסוג "בננה", בה נפגע המערער. לדעתי דין הערעור להתקבל. נציג עובדים כחלון: אני מצטרף לחוות-הדעת של השופטות ארד וברק. נציג מעבידים בן-יהודה: אני מצטרף לחוות-הדעת של השופטות ארד וברק. סוף דבר על דעת רוב חברי המותב הערעור מתקבל. המוסד יישא בהוצאותיו של המערער בסכום כולל של 3,000 ש"ח. אם לא ישולם בתוך 30 יום מיום קבלת פסק-הדין, יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק. ניתן היום, ד' בשבט תשס"ב (17.1.2002), בהיעדר הצדדים.תאונת עבודה