מזונות אישה בדין קדימה בפש"ר

מונח בפני ערעורה של גב' מערערת על החלטת הנאמן בפשיטת הרגל של בעלה (להלן: "הנאמן" ו"החייב", בהתאמה), להכיר בתביעת החוב שהגישה בגין חוב מזונות אך באורח חלקי; עיקר המחלוקת נסבה על החלטת הנאמן, שלא להכיר בדין הקדימה שתבעה המערערת, אלא לסווג את חובה כנשיה רגילה. זאת, לשיטתו, בשל העובדה כי עסקינן בהסדר חוזי החורג בהרבה מדיני המזונות המקובלים. עיינתי בעמדות הצדדים, ומצאתי כי עניין לנו במחלוקת משפטית "טהורה", וזאת באשר כל העובדות הרלוונטיות, להבדיל מפרשנותן, אינן שנויות בכל מחלוקת אמיתית. אי לכך, החלטתי לפסוק במחלוקת שלא במעמד הצדדים, בהתאם לסמכותי לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, וכך אני עושה. הסוגיה העומדת להכרעה במסגרת התיק שבפני, נוגעת הלכה למעשה למעמדו של הסדר מזונות מיוחד אל מול נושיו "החיצוניים" של החייב פושט הרגל. זאת, כאשר עיקר המחלוקת נסבה אודות השאלה, האם הסדר מזונות הקובע הסדר ארוך-טווח ומרחיב מאד לטובת רעייתו לשעבר של החייב, ראוי לזכות בקדימות הגורפת על הנושים הרגילים של החייב, מן הסוג שמקנה הדין ל"חוב מזונות". עסקינן בהסכם גירושין, אשר אמנם נפתח בהצהרה כי בכוונת הצדדים להתגרש, אולם בפועל - והדבר נכתב בתגובתה של המשיבה, לא הוגשה מעולם בקשה לגירושין, ולמעשה הצדדים הוסיפו, לשיטת המשיבה כ-7 שנים (!) להתגורר תחת קורת גג אחת. להשלמת התמונה יוער, כי הסדר המזונות מוסיף וקובע, כי אף אם יתגרשו הצדדים, יהא החייב חב במזונות עד למועד בו תגיע המשיבה לגיל 65, והחובה לא תשתנה אף אם תנשא מחדש, ואינה תלויה בשאלה כיצד ובאיזו מידה תמצא את פרנסתה בכוחות עצמה. לשיטת המשיבה, ההסכם עצמו נחתם שנים בטרם נקלע החייב לפשיטת רגל, ובעת שהיה בעל מקורות כספיים רבים. כמו כן ההסכם מאוזן באשר הוא מחלק פריטי רכוש מרכזיים שווה בשווה, או מאזן פריטים שנותרו בידי אחד הצדדים אל מול פריטים אחרים. הצדדים חלוקים בשאלה, כיצד יש להתייחס להסדר זה של מזונות - האם כמזונות באמת ובתמים, או שמא כהסדר תשלומים חוזי, אשר אינו זכאי לקדימות מיוחדת כלפי הנושים האחרים. אלא שעיון בנסיבות המקרה על רקע תכליתם של אותם דינים, עשוי אף להביא לפרשנות שונה במקצת, ולפיה יש לאבחן בין שני פנים שונים הנוגעים להסדר המזונות והיקף פרישתו. א. האחד; הפן ה"פנימי" שעניינו ההסדרים בין בני הזוג על רקע נסיונות ההפרדות והניתוק של קשרי משק הבית המשותף שניהלו, ככל שאלו אכן נותקו. במסגרת זו, חלה הן המושכלה הבסיסית הידועה מתחום המשפטי האזרחי, לפיה רשאים צדדים לחוזה לעצבו כראות עיניהם, מקום בו לא חל דין קוגנטי המורה אחרת. במסגרת זו, רשאי זוג הבוחר להפרד, בין אם באורח מוחלט או באורח חלקי, לעצב כל הסדר רכושי-כספי אשר אינו מנוגד לדין, אף אם הוא חורג בהרבה מן ה"מקובל" בתחומים אלו. לשון אחר: במובן זה, של היחסים בין בני-הזוג, וודאי שאין פסול אינהרנטי בכך כי הבעל מתחייב לשלם לרעייתו סכומים חודשיים, באורח החורג בהרבה מן המקובל או מחובת המזונות כפי שהיא חלה בדין האישי. זאת ועוד; בעניין זה, קיימות אף קיימות תיאוריות וגישות אשר דוגלות בשינויים בכל הנוגע לתשלומי מזונות, וזאת בין היתר במטרה להופכם ל"פיצוי" על "השנים האבודות" בהם הקריב אחד מבני הזוג את הקריירה שלו למען קידום התא המשפחתי, ובכך אפשר לצד האחר למצות את מלוא כושר ההשתכרות שלו. בכך אין כל פסול, נהפוך הוא. ב. האחר; הפן ה"חיצוני" שעניינו היחסים או סדרי הקדימויות בין בני-הזוג מחד גיסא, לבין הנושים החיצוניים מאידך גיסא. בעניין זה, יש לפרש את החקיקה ככזו היוצרת איזון בין צרכי הרעיה (או הרעיה לשעבר) לבין צרכיהם של הנושים. לעניין זה, אין להתפתות ולשכוח, כי אף לנושים אינטרסים מוצדקים הראויים להגנה, וחלקם אף עשויים להגרר בעצמם למשבר ואף לקריסה כלכלית, היה ולא יעלה בידם לגבות ולו את מקצת המגיע להם. זאת ועוד; בעניין זה, אין זה מן המותר להעיר, כי ישנה בעייתיות מסוימת בדרך בה - בתיקים רבים של פשיטת רגל, ממהרות רעיותיהם של חייבים לנסות ולהיבדל מן החייב הקורס, ולהציג עצמן כמעט כ"נושה חיצוני" לכל דבר ועניין. זאת, אגב ריבויים של הסדרי גירושין או ספק-גירושין, שלעיתים קרובות מעלים תמיהה מהותית. אכן; הדין הנוהג אינו מחיל שיתוף אוטומטי של רעיית החייב (או בעלה של החייבת) בחובות בן או בת-זוגם, ובוודאי שאינו שולל את מעמדם של בן או בת הזוג כיישות משפטית בפני עצמה. אלא, שישנו אף ישנו טעם מסויים לפגם, מקום בו בת-זוג (למשל) אשר נהנתה אף נהנתה מהצלחתו של החייב בעת שהיו עסקיו מוצלחים וגרפו הון רב ממנו נהנה התא המשפחתי כולו, מנסה לנתק כל קשר לנפילתו של החייב, אם וכאשר הוא קורס - ולעיתים אף לשמר הסדרים אשר היו הולמים תא משפחתי משופע במשאבים, וזאת על חשבונם של הנושים החיצוניים. זאת, אף בלא להזכיר את אותם מצבים קיצוניים אף יותר, אשר בהם עסקינן בניצול לרעה של הליכי גירושין לשם הברחת נכסים, לעיתים תוך ניצול העובדה כי ההליכים המתנהלים בבית הדין הרבני או בבית המשפט לענייני משפחה, מנוהלים ומכוונים כל-כולם לטפל במערכת היחסים הפנימית בין בני הזוג, ואי לכך, אינם מאפשרים כל יצוג או התייחסות לעניינם של הנושים החיצוניים. יוצא, כי את הדין שבחר המחוקק להחיל על מזונות יש לפרש כסוג של איזון בין אינטרסים נוגדים - מחד גיסא, הרצון לדאוג לרעייתו של חייב, ולא להחיל עליה שיתוף אוטומטי דה-פקטו בחובות; ומאידך גיסא, לא להתעלם מצרכיהם ומן האינטרס של הנושים האחרים, אשר אף הם זכאים לכספם. לכך יש להוסיף את הצורך לשמור על "עירנות שיפוטית", ולהמנע ממצב בו תא משפחתי יוכל להדוף נושים חיצוניים ולהפילם "בין כסאות המעמד האישי". לשון אחר; מצב בו יכול חייב, בין אם במתכוון או שלא במתכוון, להשתמש או לפרש הסכם גירושין וולונטרי כלשהו כדרך לשמור על כל או רוב משאביו בתוך התא המשפחתי, חרף פשיטת הרגל, הינו מצב בלתי נסבל, העשוי להביא לסיכול הדין, וליצירת פרצה רחבה עד מאד שתקל על הברחות נכסים ועל השמת דיני חדלות הפרעון לאל. המושכלה העולה מדברים אלו הינה, כי לא בכדי, עניין לנו בשאלה שעניינה האיזון הנאות של חוב הזוכה למעמד של דין קדימה. הקניית מעמד של דין קדימה לחובות מסויימים מהווה, במידה רבה, אמצעי בידי המחוקק ליתן עדיפות מסויימת לחוב, אשר מגלם בתוכו אינטרסים המבדילים אותו מחוב כספי גרידא - כך למשל, דין הקדימה המוקנה לעובדים, על חלק מן החובות המגיעים להם מן המעסיק; וכך דין הקדימה העומדת לזכות רשויות ומשכירים (אף אם ההצדקה לקיומו, קל וחומר היקפו, שנויים במחלוקת מסוימת). אלא מאי? העובדה כי חוב פלוני זוכה למעמד של דין קדימה, אינו אלא "צידו האחד של המטבע"; קרי, בעוד שמשמעות דין הקדימה הינה מתן עדיפות לאותו חוב על פני חובות אחרים, הרי שהצד השני, וההכרחי, של אותו המטבע, הינה הכרח להגביל את היקף פרישתו של חוב שכזה; זאת, בכדי למנוע מהקדימות המוחלטת שהוא מקבל על הנושים הרגילים מלגלוש לתחומים אחרים, אשר ספק גדול אם המחוקק התכוון אליהם, או לחלופין לפגוע פגיעה קשה מדי בנושים האחרים. על רקע זה, למשל, יש להבין את רתיעתה של הפסיקה מליתן יד לנסיונות לכלול תשלומי דמי-ניהול אל תוך מסגרת דמי השכירות. בעניין זה, הרי שזהירות מיוחדת יש לנקוט במצבים בהם צדדים עושים 'שימוש יצירתי' בכותרות או בהגדרות, בכדי להרחיב מושג פלוני מעבר להגדרתו בדין. לעניין זה, הזדמן לי להעיר בעבר הערות מספר, במסגרת פסק-הדין בפש"ר 1504/00, בש"א 18240/01 בעניין עובדי לבידי אשקלון נ' שפירא,. יוער; אף כי באותו עניין דובר בסכומים שהוצאו כליל מהישג ידם של הנושים האחרים לפי סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורין (קרי, דרגת יחוד גבוהה אף יותר מנשיה בדין קדימה), הרי שאותם רציונלים יפים, בשינויים המחוייבים, אף לדיון בחובות בדין קדימה וגבולות פרישתם: "ישום עקרון השיוויון הבסיסי בין נושיה של חברה חדלת פרעון מביא לכלל בל-יעבור כי ברירת המחדל הינה תמיד נשיה בלתי-מובטחת. קרי, אין דין-קדימה, קל וחומר לא הוצאה גורפת של כספים מכלל נכסי החברה, אלא אם ניתנו במפורש בחוק. כל פרשנות אחרת תביא לפגיעה אנושה בעקרון השיוויון בין הנושים, ויקפח שלא כדין את קניינים של נושים אחרים. יוער, כי אין בכל האמור לעיל בכדי להביא לפרשנות דווקנית של דיני הקדימה. השאלה האם חיוב פלוני נופל לדיני הקדימה שבחוק תוכרע לפי פרשנות תכליתית, על רקע עקרונות היסוד של השיטה ונסיבות המקרה". חלק בלתי נפרד מישומו של כלל זה, למניעת הרחבה בלתי מבוקרת של הגדרת החוב שחל עליו דין קדימה, הינו מניעתם של צדדים מפרשנות "יצירתית" אשר תייבא לתוך ההגדרה של החוב בעל דין הקדימה מרכיבים נוספים אשר אינם מצויים שם לפי הגדרתו הרגילה. כך למשל, הובהר בעניין לבידי אשקלון, כי פיצויי פיטורין כשמם כן הם, ואין העובדים והמעביד יכולים, בהסכמה חוזית ביניהם, להכניס רכיבים נוספים אשר אינם פיצויי פיטורין לתוך ההגדרה. יובהר: אין ספק, כי במסגרת היחסים החוזיים-פנימיים ביניהם, החלים כל עוד המעביד סולבנטי, רשאים הצדדים לעשות כרצונם, כל עוד אין הדבר מנוגד לדיני העבודה. אלא, שמרגע בו הופך המעסיק חדל פרעון, אין פרשנות חוזית מרחיבה של מושג "פיצויי הפיטורין" למשל, יכולה לחייב את המפרק בכל הנוגע להכרה בקדימות, וודאי שלא בכל הנוגע לסעיף 26 לחוק פיצויי פיטורין. "ניתן לצאת מנקודת הנחה, לטובת העובדים, כי שני הצדדים להסכם ראו את סכומי ההפרשות כחלק אינטגרלי מהסכום אשר יכלל בסופו של יום ב"מענק הפיטורין". אלא, שאין בכך בכדי לכלול סכומים אלו בגדר סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורין. זאת מדוע? משום שסעיף 26, על דין "השיריון" הגורף שלו, חל אך ורק על סכום פיצוי הפיטורין הסטטוטורי, כפי שהוא מוגדר בחוק פיצויי הפיטורין. זהו עצם מהותו של האיזון אשר ביקש המחוקק לאזן בין זכויות העובדים לזכויות יתר נושי החברה, באשר החיל את השיריון הגורף אך ורק על חיוב ספציפי ומוגדר היטב. מתן היתר לצדדים ליחסי עבודה להוסיף לסעיף 26 חיובים נוספים על דרך של חוזה ביניהם היה הופך איזון זה לאות מתה, ומשמש "מסלול עוקף" לדיני הקדימה, ופוגע פגיעה קשה בזכויות יתר הנושים, אשר חלקם, אם לא כולם, נפגעו בכיסם מהתמוטטות החברה לא פחות מאשר נפגעו מכך העובדים. לפיכך, העובדה כי הצדדים לחוזה עבודה הגדירו חיוב פלוני כ"פיצויי פיטורין" אינה מעלה ואינה מורידה. תחולתו או העדר תחולתו של סעיף 26 תקבע אך ורק לפי הגדרת פיצויי הפיטורין בחוק, הא ותו-לא". דברים אלו, הנכונים בכל הנוגע לאיזון זכויות העובדים והקדימויות שלהם מול הנושים האחרים, יפה, ושמא אף מכח קל וחומר, גם בעניין דין הקדימה החל במזונות אישה. זאת, אף תוך התחשבות בבעיות המיוחדות שיוצר מוסד זה במסגרת דיני חדלות הפרעון, כולל החשש כי ישמש למעשה ל"שיריון" נכסי התא המשפחתי מפני הנושים החיצוניים, באורח אשר יסכל את מטרתה הבסיסית של פקודת פשיטת הרגל. המסקנה הינה, כי אף כאן, אין ולא תתכן אפשרות לצדדים "לעצב" כרצונם את תחולת דין הקדימה, וזאת באמצעות הסדרים חוזיים. כך, גם ובעיקר באשר במצבים כאלו, אף יותר מאשר במצב של יחסי עובד-מעביד, יתכן אף יתכן אינטרס ורצון של החייב להשתמש בכלים שכאלו בכדי "לחסן" את נכסיו או חלק ניכר מהם, באמצעות שימוש בכלי של הסדרים פנים-משפחתיים. יוצא, כי הדין האישי החל על מזונות ואף מגביל אותם, על כל יתרונותיו וחסרונותיו, מהווה במקרה זה את איזון האינטרסים עליו החליט המחוקק. אי לכך, עד כמה שהסדרי מזונות נדיבים יותר המתפרשים אף על התקופה שלאחר הגירושין, עשויים להתפס כעניין מתקדם ורצוי ביחסים בין בני זוג סולבנטיים, הרי שלא כזה הוא המצב בעת שנקלע החייב לפשיטת רגל. במצב זה, אין לשכוח ואין להקל ראש בזכויותיהם של הנושים הרגילים, ובוודאי שאין להתיר לצדדים מעוניינים (קרי, החייב ורעייתו) לנגוס בנכסים המוקנים לנושים מעבר למה שהתכוון הדין להקנות לרעייה מלכתחילה. די באמור לעיל, כדי להטיל ספק גדול בשאלה, עד כמה יכול הסדר המזונות במקרה שבפני לחיות בכפיפה אחת עם דיני פשיטת הרגל. זאת, בשל שורה ארוכה של הוראות, המרחיבות את פרישת המזונות הרבה מעל ומעבר למקובל על-פי הדין האישי. לעניין זה, אחזור ואציין את העובדה כי המזונות עתידים להמשך לאחר הגירושין, בלא תלות בשאלה האם תינשא המשיבה בשנית, ומה יהיו המקורות העומדים לרשותה; ריבית הפיגורים הגבוהה והחריגה; ועוד כהנה וכהנה. אכן; אין בדברים הללו בכדי להפוך את ההסכם לבלתי-חוקי או בלתי-ראוי, נהפוך הוא; לעניין זה, נכונה אני לקבל את הסבריה של המשיבה בכל הנוגע לרוחב אמצעיו של בעלה בעת חתימת ההסכם, כמו גם חלק מהנמקותיה האחרות. אלא שאין בכך בכדי לסתור את העובדה, כי עסקינן בחוזה אשר - אף אם הוא נוקט בטרמינולוגיה של מזונות, מחליף אותם בתשלומים מסוג החורג לגמרי מן המקובל בדין האישי; אי לכך, ובמלוא הכבוד הראוי, הרי שדינן של חריגות אלו אינו מצוי במסגרת דיני הקדימה, ואי לכך, צדק הנאמן כאשר סיווגן כנשיה רגילה. משהגענו לכאן, לא נותרה אלא טענתה של המשיבה, כי אף כי ההסכם בינה לבין החייב קבע בראשיתו כי בכוונת הצדדים להתגרש, הרי שבפועל (ועל כך אין מחלוקת עובדתית) לא עשו כן באורח רשמי. זאת ועוד, לפי גרסת המשיבה עצמה, הצדדים נותרו במשך שנים לגור תחת קורת גג אחת. אי לכך, הרי שלשיטתה ממילא אין ליתן נפקות לכל אותן הוראות נשוא ההסכם העוסקות בזכאות למזונות לאחר הגט, באשר זה טרם ניתן.לכאורה, יש אף יש ממש בטענה זו - אף כי, נוכח חשיבות הדברים והבעייתיות המיוחדת שמתעוררת נוסח הסכמים מסוג זה, מן הראוי היה לנתחו ולהבהיר את המצב המשפטי החל בעניינו; זאת, באשר עניין לנו במושכלות אשר עשויות לחול בקשת שלמה של מצבים, ולא רק בנסיבותיה הספציפיות של המשיבה שבפני. אלא, שמעבר לכך, הרי שעל הסכמה חוזית יש להביט בעקרון כעל מכלול, והבנת מכלול זה, על משמעויותיו השונות, עשויה לתרום ולסייע לבית המשפט העוסק בפרשנותו. עתה ראוי לקבוע, האם וכיצד משנה טענה אחרונה ועקרונית זו של המשיבה את התוצאה. אכן, אין בעובדה כי תנאי מסויים לא התקיים בכדי למנוע מבית המשפט להתרשם מן החוזה כמכלול, ולהסתייע בכך בכל הנוגע בפרשנותו. פרשנות זו, בענייננו, תומכת במסקנה כי עסקינן בואריאציה חוזית מרחיבה של מזונות, אשר יש לנתחה באורח דומה לניתוח שנעשה בעניין לבידי אשקלון. עם זאת, הרי שלכאורה אין די בכך בכדי לסתום את הגולל על הטענות נשוא הערעור, וזאת באשר סירוב להחיל את דין הקדימה על הרחבה חוזית של מוסד הנהנה מדין קדימה, אינו שולל לגמרי את דין הקדימה, והמוטבים זכאים עדיין להנות מאותו חלק שלו, המכוסה על-ידי ההגדרה המקובלת של אותו מושג. כך למשל, העובדה שנפסל הנסיון להרחיב את הגדרת פיצויי הפיטורין בהסכמות נשוא עניין לבידי אשקלון, אין פירושה כי העובדים מאבדים את הקדימות המיוחדת על אותו חלק מן ההפרשות אשר נכלל תחת ההגדרה המקובלת של דין הקדימה. אלא, שדווקא בעניין זה, דומה כי טענתה של המשיבה בדבר העדר גירושין עומדת לה לרועץ, ולמעשה חותרת תחת עצם זכאותה לדין קדימה. זאת מדוע? עניין לנו בהסכם גירושין שנחתם ב-1993, קרי - לפני כ-18 שנים (!), ואשר בו מעידים הצדדים על כוונתם להתגרש; כוונה זו, היא העומדת ביסודו של החוזה, ומפיחה במידה רבה חיות ב"אבריו" השונים, כולל אלו הנוגעים לתשלום החודשי לו זכאית המשיבה. אלא, שהמשיבה - לאחר כמעט שני עשורים מחתימת ההסכם, נאחזת בעובדה כי לא נקצב בחוזה "מועד" לגירושין, בכדי ליצור למעשה מצב נצחי של "לא להקיא ולא לבלוע", אשר מקנה לה קדימות כמעט נצחית על פני כל נושיו של החייב, ולמעשה משריין, ללא הגבלת זמן, חלק ניכר ממשאביו בפני נושים אחרים.אכן, אין אני יכולה או נדרשת לקבוע בנסיבות המקרה, כי כוונת הצדדים היתה מלכתחילה לסכל את האפקטיביות של הליך חדלות הפרעון; אלא שספק גדול, אם רמה גבוהה כזו של כוונה נדרשת בשאלה כספית שכזו, אשר בה מדברת התוצאה בעד עצמה: קבלת תביעתה של המשיבה, אף בגרסתה המצומצמת יותר, תרוקן כליל את הקופה ולא תותיר דיבידנד כלשהו לנושיו החיצוניים של החייב. יוצא, אם כן, שעניין לנו בהסכם אשר עיקרו ומטרתו לא יושמו מעולם; אשר שימר הלכה למעשה את התא המשפחתי (ולראיה, החייב והמשיבה הוסיפו להתגורר, למשך שנים לאחר מעשה, תחת קורת גג אחת - לשיטת החייבת "עבור בנותיהם"), אלא שלצד זאת יצר מצב, בו חלק משמעותי מכספי החייב, מחוסנים הלכה למעשה מפני כל נושה חיצוני, וזאת בלא הגבלת זמן ובלא תלות באף אחד מן הפקטורים הרלוונטיים בדין האישי. אין צורך להכביר מילים, כי עם מצב דברים שכזה לא ניתן להשלים. זאת, באשר השלמה עם אפשרות שכזו הינה למעשה מתן אפשרות כמעט לכל זוג נשוי לחסן עצמו מדיני חדלות הפרעון באמצעות הסכמה חוזית גרידא, להפוך מצב שנועד מעצם טיבו להיות מצב ביניים למצב קבוע, וכל זאת על חשבון נושי החייב והאינטרס הציבורי. אמנם, וודאי שאין כל מקום לקבוע מסמרות, אימתי זוג הקובע להתגרש "חייב" לבצע את כוונתו דנן, או לחלופין לחזור בו כליל מהכוונה, ולשוב לתפקד כמשק בית משותף אשר אינו מצריך תשלומי מזונות, אולם וודאי וודאי, כי לא ניתן להשלים או להכיר עם "תקופה של בין השמשות" הנמשכת כמעט שני עשורים (!); אחזור ואבהיר, כי כל עוד בני הזוג הינם סולבנטיים, יכולים הם לעשות כרצונם - אולם לא כזה הוא המצב, מקום בו הופך החייב במזונות חדל פרעון. במצב כזה, ספק גדול האם יכול זוג לייצר לעצמו מקבילה "פרטית" של סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורין, במובן של הפיכת הרעיה ל"קופה" המצויה מחוץ להישג ידו של הנאמן, או זוכה לדין קדימה גורף, וזאת בגין הסכם אשר דומה כי הוא חורג באורח תהומי מן ההגדרה המקובלת של מזונות. התוצאה הינה, כי אף אם הצליחה המשיבה "למלט" עצמה מן התוצאה המתבקשת במישרין מסעיפיו החריגים של החוזה בינה לבין בעלה, על-ידי הוותרות "נצחית" במצב שבין נישואין לגירושין, הרי שעניין לנו במקרה מובהק, המצדיק את הפעלת סעיף 78(4) לפקודת פשיטת הרגל - קרי, שלילת מעמדו של החיוב כחיוב בדין קדימה, וזאת מכל הטעמים אשר פורטו על-ידי בהרחבה במסגרת החלטתי זו, וכך אני עושה. סוף דבר; דין הערעור להדחות, ודין עמדת הנאמן להתקבל.בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות. ניתן היום, י"א שבט תשע"א, 16 ינואר 2011, בהעדר הצדדים. דין קדימהפשיטת רגלמזונות