מעיכה של הרגל - אחוזי נכות בעקבות תאונת דרכים: 1. ביום 15.8.88 נפגעו הקרסול וכף רגל שמאל של התובע מגלגל אחורי של אוטובוס "אגד" בו נהג הנתבע 1 (להלן - הנהג), שהשימוש בו היה מבוטח אצל הנתבעת 2. אין מחלוקת שהאירוע הוא בגדר "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה- 1975 (להלן - התאונה). כיון שהנתבעת 2נמצאת בניהול מורשה, קיבלה עליה קרנית את האחריות לפצות את התובע על נזקיו. 2. התובע הגיש תביעת פיצויים בת.א. 64/92. בהסכמה אוחדה תביעתו עם תביעת מדינת ישראל (להלן - המדינה) בת"א 476/92 לשפותה על פי חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) תשכ"ד- 1964בגין תשלומים ששילמה ואשר עתידה היא לשלם לתובע כגימלאי שפרש משירות המשטרה, לפי גרסתה, בטרם עת. המחלוקת נסבה על שאלת הקשר הסיבתי לאור נכות קודמת שנגרמה לתובע במסגרת עבודתו בשירות המדינה (להלן - הפציעה). 3. טענות הצדדים: התובע טען כי התאונה גרמה להפסקת שירותו במשטרה. לחלופין, התאונה סיכלה את סיכויי העסקתו בשירות המשטרה, כפי שתוכנן, לאחר החלמתו מפציעה, וכן סיכלה כל סיכוי למצוא לו תעסוקה שתתאים למגבלותיו. לטענתו כושר השתכרותו וניידותו נפגעו בשיעור של % 100. המדינה ביססה את תביעתה להטבת נזקיה על נכונותה להחזיר את התובע לשירות, במגבלותיו, לאחר הפציעה ועד לפרישתו בדרך הרגילה ועל הנזק שנגרם לה מפרישתו המוקדמת. הנתבעת חלקה על סיכויי התובע להמשיך בשירות לאחר הפציעה. לגרסתה, התובע היה ממילא פורש לגמלאות בטרם עת וממילא לא היה משתלב בעיסוק הדורש ממנו מאמץ פיסי, לאור חומרת הפציעה. מכאן, מבקשת הנתבעת להסיק, כי הפציעה בלבד גרמה לפגיעה בכושר השתכרותו וכושר ניידותו של התובע. מכל מקום אין להעמיס על גבה את נכותו בגין הפציעה. 4. נפרט להלן את נסיבות הפציעה ותוצאותיה, התאונה והפרישה לגמלאות. כמו כן נתייחס לתאונת דרכים נוספת שארעה לתובע לאחר מכן (להלן - התאונה הנוספת): א. הפציעה: התובע יליד 12.7.52 גוייס למג"ב בשנת 1980. הפציעה אירעה ביום 7.2.86. היה זה במהלך סיור עת שירת התובע כממלא מקום מפקד יחידת טאבה-אילת. התובע נפל מגובה 4 מטרים ונחבל בגבו וברגלו השמאלית. כעולה ממוצג מ/א התובע לא אושפז מיד לאחר התאונה וגם לא חזר לעבודה. משגברו הכאבים אושפז בבית החולים מיום 5.3.86 עד יום .21.3.86 ביום 20.5.86 סופח התובע, לתקופת נסיון, למשטרה הכחולה ומילא תפקיד מינהלי בתחנת המשטרה באילת. מיום 1.7.86 עד 6.9.86 שהה בחופשת מחלה. ביום 7.9.86 חזר לעבודה חלקית ( 4 שעות עבודה ביום) בתפקיד מינהלי ועבד עד יום .28.2.87הגב' הלנה נקר, ראש מדור שיבוץ וקידום בעלי דרגות אחרות במשטרה העידה כי היתה נכונות לקלוט את התובע על תקן סייר בתחנת המשטרה באילת (עמ' 38). ביום 1.3.87 אושפז התובע לניתוח בהדסה הר הצופים, עבר תהליך שיקומי ושהה בחופשת מחלה עד .23.7.87 ביום 24.5.87 שב לעבודה וביום 26.8.87 נקלט כסייר בתקן של משטרת אילת. פרט להעדרויות קצרות עבד ברציפות עד 26.1.88(עדות גב' נקר בעמ' 36). התובע הודה בעדותו כי לאחר מכן מצבו החמיר. מיום 27.1.88 שהה בחופשת מחלה, במהלכה אושפז במחלקת שיקום בבית החולים הדסה הר הצופים (להלן - השיקום). בתקופת השיקום שנמשכה מיום 24.2.88 עד 17.3.88 קיבל טיפולים בפיזיותרפיה, תרופות משככות כאב וזריקות סטרואידים לעמוד השדרה. בתעודת השחרור שלאחר השיקום (נ/2) צויינו האבחנות מן העבר של חבלה בגב וברגל שמאל וכי בבירור הודגם דיסק .4L- 3l ב- c.tשל עמה"ש .1 S-5-4- 3minimal bulging disk l עוד צויין כי התובע השתחרר עם הליכה טובה והמלצה להמשיך בפיזיותרפיה תרופות לשיכוך כאבים וכן להימנע מעבודה מאומצת. עוד הומלץ על עבודה בישיבה והליכה לסירוגין. התובע לא שב לעבודה אלא המשיך בחופשת מחלה ובטיפולים שלא הביאו לו מזור. הוא פנה בבקשה להתיר לו לנסוע לרומניה ולצרפת לקבלת טיפולים בגב וברגל שמאל מיום 21.6.88עד 21.7.88(נ/ב). למרות שטען בעדותו כי הטיפול בחו"ל היטיב עמו מאד, הוא לא שב לעבודה, אלא המשיך לשהות בחופשת מחלה שאמורה היתה להסתיים ביום .20.8.88 בגליון המחלה של בית החולים הדסה (נ/יב) מופיע רישום מיום 3.8.88 בו צויין: "לדבריו לא חלה הטבה תחת כל הטיפולים שקיבל... בבדיקה הולך עם מקל כמעט ולא דורך על רגל שמאל. לא ברור מדוע... הסימנים האוביקטיבים אינם בקורלציה לתלונותיו". אולם, חופשות המחלה הממושכות, האשפוזים, דרכי הטיפול בתובע ותלונותיו העקביות, לפני התאונה, מצביעים לעבר מסקנה שמדובר בפציעה שגרמה לנזק חמור ברגל. על תוצאות הפציעה ניתן ללמוד גם מהתביעה שהגיש התובע לקצין התגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשיט- 1959(נ/ז מיום 29.5.86). בתביעה טען התובע כי כתוצאה מהפציעה הוא סובל מכאבים עזים בגב וברגל שמאל וכי הוא: "לא יכול ללכת ולתפקד כמקודם" (הדגש שלי - י.ה.). לפני הועדה הרפואית (נ/י מיום 1.6.87) התלונן על כאב גב תחתון, וכן: "אני לא שולט על השתן. לפעמים זה בורח לי. לפחות פעם אחת ביום. אין לי אותה אפשרות של קיום יחסי מין כמו לפני הפציעה התפקוד ירד לי. אני מתהלך עם חגורת גב. יש לי לחץ דם גבוה בזמן האחרון". הועדה הרפואית מצאה באותה עת כי התובע: "מתהלך בצליעה על רגל שמ'. מתקשה בהליכה על קצות האצבעות ועקבים. עמה"ש גבי ומותני - מגבלה ניכרת בתנועות בכל הכיוונים" (הדגש שלי - י.ה.). הועדה קבעה לתובע % 20 נכות. בתביעה נוספת שהגיש התובע לקצין התגמולים (נ/ט מ/7-87) ביקש להכיר ביתר לחץ דם כנובע מהפציעה. בתצהיר שהגיש (נ/ה מ-13.11.87) הוסיף כי במחצית השנה האחרונה הוא מצוי גם בטיפולים במחלקות כאב ואורתופדיה בבית החולים הדסה עין כרם. הועדה הרפואית שבדקה את התובע קבעה לו % 10נכות בגין יתר לחץ דם. בסה"כ הוכר כנכה בשיעור משוקלל של % 28(נ/ח מיום 8.2.93). ב. התאונה: ביום 15.8.88 אירעה התאונה כאשר הנהג לא הבחין בתובע שטרם השלים את היציאה מהאוטובוס. התובע נפל. הגלגל האחורי של האוטובוס מחץ את כף רגלו השמאלית (הרגל הפגועה מהפציעה). בבית החולים אובחן ריסוק עצם העקב, פצעי קריעה עם חסר עור נרחב סביב העקב, וקרע בגיד אכילס. התובע נותח מספר פעמים ברגלו. קיבל טיפול בפיזיותרפיה וטיפול נפשי. כמו כן טען כי שיניו נפגעו בתאונה. לכן אנוס היה להאריך את חופשת המחלה בה שהה עובר לתאונה. ג. הפרישה מהשירות: ביום 22.3.90 החליטה ועדה רפואית משטרתית (להלן - ו.ר.מ) כי התובע לא מתאים לשרת בשום תפקיד הדורש הליכה או עמידה אלא בתפקיד משרדי בלבד ועל כן אינו מתאים לשרות (מ/ו). שרותו הופסק ביום 1.4.90(מ/ג). המדינה הכירה בזכאותו של התובע לקבלת מלוא הקצבה מהמשטרה ומלוא התגמולים לפי חוק הנכים, בתוספת הערה, מגמתית לטעמי, כי נכותו של התובע בעקבות הפציעה במהלך שרותו במג"ב, אינה מהווה מרכיב עיקרי בהחלטה לשחררו מהמשטרה (מ/ה). ד. התאונה הנוספת: ביום 25.6.91היה התובע מעורב בתאונת דרכים נוספת בגינה קיבל פיצוי על פי הסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. המומחים התייחסו לתאונה הנוספת ואין מחלוקת שזו לא הותירה נכות. מעדות התובע בבית המשפט כי בתאונה הנוספת נפגעו בתו ובנו, הבת אושפזה בבית לוינשטיין תקופה ממושכת, הבן אושפז כ- 7ימים. המשפחה עקרה לחולון על מנת להיות קרובים לבת. התובע ואשתו שהו לצד הבת במשך כשנה. 5. הנכות: מונו מומחים בארבעה תחומים, להביע דעתם בשאלת הקשר הסיבתי ואחוזי הנכות אותם ניתן לייחס לתאונה. אתייחס להלן לכל אחת מהנכויות ולנפקותה: א. בתחום האורתופדי מונה ד"ר פלבסקי, שסקר בחוות דעתו את עברו הרפואי של התובע, ובין היתר כי: "... בשנת 1986 נפל מגובה רב לתוך בור. הוא נחבל קשה באיזור המותני. בעקבות זה סבל מכאבי גב תחתון חמורים עם הפרעות תחושתיות ברגל שמאל ועם שיתוק דורסיפלקסיה באותה רגל. אובחנה דיסקופטיה מותנית. במיאלוגרפיה אובחן נזק לשורשי עצבים מותניים בעיקר משמאל". בבדיקה שערך מצא: "...הרגל השמאלית מוחזקת במכשיר פיני ובנעל אורתופדית מיוחדת... רגל שמאלית מעוותת. עקב שטוח ומורחב. עור צלקתי בכל איזור העקב וקטע דיסטלי אחורי של השוק. כמו גם בקטע אנטרו-לטרלי של הקרסול. הצלקת חלקית דבוקה לבסיס. מקום לאחר פצע לחץ כרוני בקטע לטרלי של העקב. שיתוק של דורסיפלקצסיה. שיתוק של תנועות האצבעות. צניחת הרגל בעת הליכה ללא מכשיר. נוקשות סובטלרית. כאבים חריפים בעת תנועה פסיבית. במישוש מורגש הבורג, אשר בעזרתו נצמד גיד אכילס לעקב. האזור רגיש ללחץ". לאחר צילום ביקורת: "מצב לאחר שבר מרוסק של קלקנאוס. עצם העקב מעוותת. עצם טלוס מעוותת. פרקים טרסליים מטושטשים. בורג בקטע אחורי של קלקנאוס". בסיכום חוות דעתו מציין המומחה: "1) בעת התאונה בשנת 1988נגרמה פציעת מעיכה של רגל שמאל עם שבר מרוסק של עקב וקרע של גיד אכילס. ארעו סיבוכים וסקולריים וזיהום. היה צורך במספר התערבויות ניתוחיות, כולל השתלת עור. הופעל תהליך פיזיוטרפי שיקומי ממושך. בקשר לכך סביר להכיר בנכות זמנית לתקופה ממושכת מאוד בהתאם לאישורים של הרופא המטפל דאז". .... "3) השיתוק בכף רגל שמאל הגורם לצורך בשימוש במכשיר "פיני" נובע מהפרעה נוירוגנית, מתנית אשר נשארה לאחר חבלת גב חתחון בשנת 1986" .... "5) ...בכף הרגל השמאלית נישאר תהליך ארטרוטי עם נוקשות טרסלית וכאבים כרוניים. קיימת נכות של % 20לפי ק"ת 2533סעיף ו/.2/49 האזור הצלקתי הגדול בעקב שמאל עם נטיה כרונית לפצעי לחץ מהווה נכות של % 10לפי סעיף ב/.1/75 סה"כ הנכות האורטופדית הצמיתה בעקבות התאונה בשנת 1988- % .28 קיימת הגבלה פונקציונלית באותו שיעור". לד"ר פלבסקי הוצגו שאלות הבהרה בכתב. הוא גם נחקר ארוכות בבית המשפט במגוון שאלות שנועדו להבהיר נושאים אלה: א. שיעור הנכות בגין צניחת כף הרגל. ב. האם מקורה של צניחת כף הרגל של התובע בפציעה או בתאונה. ג. אם מקורה בפציעה, האם התאונה גרמה להחמרתה ובאיזה שיעור. ד"ר פלבסקי קבע % 20נכות בגין צניחת כף הרגל. הוא התקשה להשיב על השאלה אם לזקוף אותם לתאונה בעיקר מן הטעם, שב"כ הצדדים לא איפשרו לו לעיין בדו"ח הועדה הרפואית של משרד הבטחון או בתיקו הצבאי של התובע בעזרתם יכול היה, לפי דבריו, לומר בוודאות מה הקשר הגרימתי של אותה צניחת כף רגל (עמ' 16לפרוטוקול). פעם השיב (שם): ש/ת בהנחה שמייחסים את צניחת כף הרגל לתאונה משנת 1988הייתי קובע נכות נוספת של % 10ובסה"כ היה יוצא %35.5". פעם אמר: "...מתברר שלאחר התאונה הראשונה (הפציעה - י.ה.), דהיינו ב-1986, אובחן מצב של חולשה קלה דורסיפלקציה של רגל שמאל, לעומת זאת, החולשה הזאת נהפכה למוחלטת לאחר התאונה הנדונה (התאונה ב- 1988- י.ה.) ורק לאחר התאונה הנדונה התעורר צורך במכשיר רגל" (עמ' 16לפרוטוקול). בהמשך (בעמ' 29) השיב לשאלה אם הוא מסכים שאחרי התאונה של 86מצב הצניחה של הרגל היה % 0נכות: "ת. מוזר שדנים על מצב עובדתי אשר ניתן לברר לפי תעודה רפואית ומסתפקים בהשערה תאורטית. ולגופו של ענין, הסבירות הגבוהה שאז זה היה אפס והיום זה %20". מתשובותיו לשאלות דלהלן ניתן גם לייחס את מלוא הנזק של צניחת כף הרגל לפציעה ואצטט: "ש: אתה מסכים איתי שהחולשה של הדורסיפלקציה שאובחנה אצל התובע משנת 86, היא תוצאה של הדיסקופטיה בגב? ת: כן. ש: כל פגיעה בחוליות האזור שבין 3lל- 1sיכולה לגרום פגיעה בדורסיפלקסיה של הקרסול? ת: כן. ש: וזה מה שקרה למר ב' לאחר התאונה של 86? ת: נכון. ש: האם תוכל לאשר על פי הספרות המקצועית ונסיונך, חולשה בדורסיפלקסיה של קרסול שגורמת לאי הפעלה ממושכת של הקרסול, הולכת ומחריפה והתופעות כתוצאה מאי הפעלה נכונה של הקרסול, עלולות לגרום בסופו של דבר לשיתוק של הדורסיפלקסיה? ת: כן זה יכול לגרום להרעה תפקודית של הרגל. ש: עד כדי מצב שבו מצוי כרגע הדורסיפלקסיה במצב הנוכחי של התובע. ת: כן זה אפשרי" (עמ' 21לפרוטוקול). "ת: כולל בלוק אפדוראלי הדבר מוכיח מצב קליני קשה של גב תחתון. ש: מה זה בלוק אפדוראלי? ת: מזריקים כמות מסויימת של חומר קורטיקוסטאורידי לחוט השדרה. ש: זה מה שעשו למר ב' ? והפעם האחרונה שעשו לו את זה היה לפני התאונה ב-1988? ת: כן. זמן קצר לפני התאונה. כחצי שנה. ש: וזה דבר המראה על בעיה קשה ואם עושים טיפול כזה זה מראה על בעיה קשה בעמוד השדרה? ת: כן" (עמ' 26לפרוטוקול). העולה מן המקובץ שלמומחה לא היתה תשובה חד משמעית. על פי אחת מגרסאותיו אפשר שמקור צניחת כף הרגל בפציעה. גרסה אחרת היא שרק חלק מהנזק ניתן לייחס לפציעה. בכל מקרה אין ללמוד מדבריו כי את הנזק של צניחת כף הרגל ניתן לייחס אך ורק לתאונה. בחינת מגוון תשובות המומחה לאור תלונות ומימצאים רפואיים שפורטו בסעיף 3 לעיל מוביל בהכרח לקבוע במדה קרובה לודאי כי צניחת כף הרגל, עליה קיימת מחלוקת בנוגע לנסיבות התהוותה, נוצרה באופן ראשוני עקב הפגיעה בגב התחתון (שנגרמה בפציעה) והוחמרה עוד קודם לתאונה. הדיסקופטיה בגב התחתון השליכה על תפקודו של שריר מרים כף הרגל (שריר הטיביאליסאנטריו) והחלה למעשה את תהליך הדורסיפלקסיה בקרסול רגל שמאל. מדת הסבירות שתהליך זה היה מחמיר - גבוהה. במהלכו של אותו תהליך התרחשה התאונה שגרמה להרעה דרסטית במצב הקרסול של התובע. בנסיבות נראה לי כראוי לזקוף מחצית הנכות בגין צניחת כף הרגל, לתאונה. נכותו האורטופדית של התובע תעמוד אפוא על % .35.2שאלה אחרת היא, אם ועד כמה ההחמרה בשיעור הנ"ל גרמה לפרישת התובע מהמשטרה, או מה האופציות התעסוקתיות שהיו עומדות לתובע לאחר הפרישה אלמלא התאונה. על פי חומר הראיות, אני קובעת כי ההחמרה במצבו הרפואי של התובע החלה לפני התאונה והיתה מובילה בהכרח להוצאתו מהשירות, ואפרט: מיום הפציעה ועד לתאונה חלפו כ- 30.5 חודשים. מתוכם שהה התובע כמחצית התקופה בחופשות מחלה (ראה מוצג מ/ב) שחלק ניכר ממנה בגין החמרה עוד לפני התאונה. העובדה שהתובע טופל בבלוק אפדוראלי כשאושפז בפב' 88, חודשים ספורים לפני התאונה, מחזקת את הסברה שהיה מוצא משורת המשטרה בלאו הכי. עוד לפני התאונה שקל התובע פרישה מוקדמת מהמשטרה ופנייה לשוק הפרטי כקב"ט באחד ממלונות אילת או כחוקר פרטי (עדותו של התובע בעמ' 64לפרוטוקול). ביום 22.10.87ברח עציר ממשמרתו של התובע, כשעבד על תקן של סייר בתחנת אילת. התובע נשפט על כך וטען להגנתו כי: "השאירו אותי עם שני עצורים כאשר כולם יודעים שאני נכה, פצוע בגבי, ואין באפשרותי לשמור על אף אחד...". התובע זוכה לאחר שנקבע כי: "האחראי על הליווי ידע שמדובר באדם נכה שאינו מסוגל לכך..." (נ/ג). אני קובעת סיכוי קלוש ביותר שבמצבו הרפואי של התובע כפי שפורט לעיל היתה המדינה ממשיכה להעסיק אותו. יש יסוד סביר להניח שגם בחודשים שאכן עבד התובע כסייר בתחנת המשטרה באילת הוא התאמץ מעבר לכוחותיו. אין לשלול את האפשרות שמאמץ זה היה אחד הגורמים להחמרה במצבו של התובע שהעיד כי: "... אם הייתי עובד בעבודה משרדית המצב שלי לא היה מחמיר ולא הייתי מתאשפז בשנת 88" (עמ' 62לפרוטוקול). ד"ר נודלמן, רופא המשתתף בו.ר.מ. והשתתף בישיבה שקבעה את פרישתו של התובע מהמשטרה, העיד כי שוטר שנמצא כשיר לבצע עבודה משרדית בלבד אינו מתאים לשרת במשטרה (עמ' 99לפרוטוקול). ניצב משנה אבני העיד כי: "לא הייתי מקבל אותו אילו ידעתי על מסמך נ/ 2(תעודת תשחרור מבית החולים הדסה הר הצופים שם היה מאושפז החל מיום 24.2.88ועד 17.3.88 י.ה.) משום שלי דרוש אדם לעבודה מבצעית ולא לעבודה משרדית וקיבלתי אותו לעבודה מבצעית על סמך האינפורמציה (עמ' 7לפרוטוקול). המדינה מבקשת ללמוד מן העובדה, שהתובע פרש לאחר כשנתיים מיום התאונה, על כוונתה הכנה להמשיך ולהעסיק אותו במגבלותיו עובר לתאונה. אלא שלא שוכנעתי שכזאת היתה ההתפתחות. עובדה היא שעוד לפני התאונה באה המלצת הרופאים להעסיק את התובע בעבודה בישיבה. ד"ר פלבסקי קבע כי גם לאחר התאונה כשיר התובע לעבודה בישיבה וגם בישיבה ממושכת. נשאלת איפוא השאלה, מדוע לא הוצע לתובע תפקיד כזה, אם אכן משטרת ישראל יכולה להרשות לעצמה להעסיק שוטר בתפקיד לא מבצעי. העולה מהמקובץ הוא כי את פרישת התובע מהמשטרה ביום 1.4.90אין לייחס לתאונה, ששימשה גורם מאיץ להתפתחות שהיתה צפויה ממילא. ב. בתחום הפסיכיאטרי מונה פרופ' הרץ, שבדק את התובע ביום 25.10.92, וקבע כי: "לדעתי התאונה שקרתה ב- 15.8.88גרמה אצל התובע תגובה נפשית לאחר חבלה. תגובה נפשית זו התפתחה כתוצאה ישירה מהתאונה ב- 15.8.88ונותנת נכות של % 10(עשרה) לפי סעיף 34ב של הוראות ותקנות של המוסד לביטוח לאומי. אני מציע להכיר את הנכות הנפשית הנ"ל (כלומר %10) כנכות לצמיתות מאז התאונה ב-15.8.88". אלא שהתברר שגם לפרופ' הרץ לא נמסר מידע מלא על מצבו של התובע לאחר הפציעה, לאור תשובותיו כמפורט להלן: "ש: אם אומר לך שעקב הפגיעה שהיתה לתובע ב- 86בעת שירותו הצבאי, מצבו הוחמר מאוד בשנת 87ועוד יותר בשנת 88וכתוצאה מכך הוא אושפז פעמיים בבית החולים הדסה מחלקת השיקום האורתופדית בשנת 87ובשנייה בחודש פברואר עד מרץ 88וקיבל זריקות שנקראות בלוק אפידוראליים והיה בחופשת מחלה מאז פברואר 88שנמשכה עד לתאונת הדרכים בה הוא נפגע ובעת התקופה הזאת לא עבד כלל עקב הפגיעה בגב. אם העובדות הללו נכונות, בהנחה שהוכחו במשפט זה, האם נכון שזה שונה מן הדברים שסיפר לך התובע לגבי תפקודו לפני התאונה והסבל כתוצאה מן התאונה ב-86? ת: את החלק הזה לא מסר לי התובע. ש: בהנחה שהיה מוסר לך את העובדות הללו שהוא משך חודשים רבים קודם לתאונת הדרכים לא תפקד והיה בחופשת מחלה ואושפז האם זה היה נותן לך תמונה אחרת לגבי התאונה ב-.86 ושאלה נוספת, האם בהנחה שייקבע במשפט הזה שכתוצאה מהתאונה בצבא בשנת 86כבר בגללה לא היה ממשיך ומשרת במשטרה. האם אתה מסכים איתי שלא ניתן יהיה לייחס % 10דווקא משנת 86? ת: אין לשלול את ההשפעה של התאונה משנת 86. התשובה היא פשרה, כלומר הוא נפגע ב- 86ולא נמסרו לי פרטים לגבי הרעה במצבו עוד לפני התאונה ב- 88זה רק אומר כי הפגיעה ב- 86היתה יותר רצינית ונמשכת עם תנודות במצב הקליני. זאת אומרת זה היה מדגיש את החשיבות של הפגיעה ב- ... 86אי אפשר לשלול את זה שהיתה השפעה מצטברת על תפקודו ועל מצבו הנפשי. במקום הפגיעה הראשונית ב- 88היינו צריכים לבדוק את האפשרות של הרעה והחמרה לגבי התאונה ב- .88הייתי עושה אבחנה בין "גרימה" ל"החמרה"" (עמ' 79- 80לפרוטוקול). ובהמשך עדותו קובע פרופ' הרץ: "לאור העובדות של ההשפעה המתמשכת של התאונה מ- 86בהחלט יש לשקול לעשות רויזיה של ההשפעה של התאונה מ- 86ויש לקחת בחשבון שהתאונה מ- 88לא הוסיפה לבריאותו. לכן הייתי מחלק את זה ל-% 50כלומר %5" (עמ' 82לפרוטוקול). התוצאה היא שהנכות הפסיכיאטרית אותה ניתן לייחס לתאונה היא בשיעור %5. ג. בתחום הפה והלסת מונתה המומחית ד"ר הרמתי שקבעה כי לתובע אין נכות כתוצאה מהפגיעה בשיניו, אלא התייחסה לנזקי התובע הטעונים תיקון ועלותם, אם אכן ייקבע כי נגרמו בתאונה. הספק בחוות דעת המומחית אינו מספיק לדחות פרט נזק זה, שתלונה עליו מופיעה בסיכום המחלה ממועד התאונה. ד. בתחום יתר לחץ דם מונה פרופ' פופוביצ'ר. בדיעבד התברר כי מינוי זה היה מיותר לאחר שקבע כי לתובע מחלת יתר לחץ דם בחומרה %10- 0בשל נטילת וולטרן ברציפות מאז הפציעה, ובהמשך לאחר התאונה. זו מחלה שאינה מהווה בעיה רפואית בעלת משמעות ואינה תורמת למצוקת התובע. ואכן בסיכומי ב"כ התובע וב"כ המדינה, אין התייחסות לחוות דעת זו. אולם נראה לי כי היא רלוונטית ל"קשר" בין התובעים לייחס את כל תחלואיו של התובע לתאונה. לסיכום: אני קובעת כי נכותו האורתופדית של התובע כתוצאה מהתאונה היא בשיעור % 35.2, והפסיכיאטרית בשיעור %5, ובסה"כ % 38.44 נכות משוקללת. 6. גובה הנזק: א. נזק לא ממוני: התובע זכאי לפיצוי כעולה מתוך תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו-1976, על בסיס % 38.44נכות בניכוי % 6בגין גיל ו- 150ימי אשפוז ( 145ימים + 5ימי אשפוז כמוסכם בהמ' 826/96). יש לחשב % 4ריבית על הקרן הלא צמודה מיום התאונה (15.8.88) ועד ל-18.4.89; ריבית בשיעור % 8על הקרן הצמודה מה- 18.4.89ועד יוני 93; וריבית בשיעור % 4ממועד זה עד למועד פסק הדין. ב. הפסד השתכרות התובע, יליד 12.7.52, בוגר בית ספר תיכון עיוני, שירת בצבא ובצבא קבע עד לגיוסו למג"ב. במג"ב מילא תפקיד פיקודי למרות שלקורס קצינים לא התקבל וקידומו לא התאפשר בשל כך. לקורס הקצינים לא התקבל משום שלא עמד בקריטריונים הבסיסיים. הוא ניסה לשפר ללא הצלחה. אף על פי כן מילא את התפקידים שהוטלו עליו לשביעות רצון מפקדיו. אלמלא הפציעה סביר להניח שהיה ממשיך לשרת במג"ב, גם ללא קידום, עד למועד שבו היה זכאי לפרוש בגיל .55לאחר מכן, לאור כישוריו, צפוי היה שימשיך בשוק הפרטי כקב"ט או כחוקר פרטי, תחומים שבהם התעניין כבר בעבר. אולם, כפי שקבעתי לעיל, הפציעה היא זו שקטעה את המסלול הצפוי. ההחמרה במצבו הרפואי, שמקורה בפציעה, סיכלה את הסיכוי שימשיך לשרת כשוטר. הזמנתו ל-ו.ר.מ לקביעת מועד לפרישתו, בנסיבות שנוצרו עוד לפני התאונה, היתה בלתי נמנעת. אלמלא התאונה, במהלך העניינים הרגיל, צפוי היה שהתובע יחזור לעבודה, לאחר חופשת המחלה הממושכת, ביום .20.8.88באותה עת התובע לא היה כשיר לעבודה מבצעית אלא לעבודה בישיבה. יש לזכור שבינתיים התווספה לנכותו מהפציעה גם בעיה של יתר לחץ דם בגינה הגיש תביעה לקצין התגמולים עוד בשנת 1987. במצב זה הסבירות גבוהה שבסמוך לאחר שובו היה מתברר כי התובע אינו כשיר למלא תפקיד סייר במשטרה כפי שתוכנן. מכאן הדרך ל-ו.ר.מ וממנה לפרישה מטעמי בריאות היו תהליך כמעט בלתי נמנע, אשר היה מתמשך ומסתיים לכל המאוחר עד .1.4.89טוענת המדינה כי אלמלא התאונה ניתן היה לשבצו במשטרת הגבולות שם עיקר התפקיד כרוך בישיבה, יכולה היתה להיות תקפה גם לאחר התאונה, אם אכן היתה ההצעה רצינית. שכן שמענו מד"ר פלבסקי שהתובע במומו לאחר התאונה מסוגל לבצע עבודה בישיבה וגם בישיבה ממושכת. הנזק שנגרם מפרישתו של התובע ב- 1.4.90נגרם בעיקרו למדינה בגין ניצול ימי מחלה רבים בעקבות התאונה, עבורם שילמה לתובע משכורת מלאה. המדינה זכאית להשבת חלק זה של הנזק שנגרם לה ותו לא. בהנחה הקרובה לודאי שהתובע היה פורש כצפוי ב- 1.4.89ניתן להניח שהיה משתלב בעבודה לא מבצעית בשוק הפרטי ועובד עד גיל .65אלא שלא ניתן להתעלם מן ההחמרה שחלה במצב רגלו ומן התוספת הניכרת לנכותו האורתופדית שהפחיתה באופן משמעותי את ערכו בשוק העבודה. בעקבות התאונה מתהלך התובע בעזרת מקל הליכה. הוא זקוק למכשיר לייצוב כף הרגל וכן לטיפולים שוטפים למניעת זיהומים ולמעקב רפואי תכוף. מאחר שעוסקים אנו בהשערות, קשה לכמת את הפסדיו באופן פרטני. אין לשכוח גם כי במשך כשנה היה התובע רתוק למיטת בתו בגין התאונה הנוספת, שבה היה גם הוא מעורב אם כי לא גרמה לו לנכות, ממילא באותה שנה הכנסותיו מעבודה היו אומרות להיות דלות ביותר. בשים לב למגבלות שלהן היה צפוי לאחר הפרישה, לתוחלת חיי העבודה שהיתה צפויה לו עד גיל 65, ולמגבלות שהתווספו לו לאחר התאונה, נראה לי כנכון לפסוק סכום גלובלי בגין הפסד השכר לעבר ולעתיד בסך 000, 150ש"ח נכון למועד פסק הדין. ג. ניידות: ד"ר פלבסקי קבע כי התובע מוגבל בניידות בשיעור % .40 למרות שד"ר פלבסקי אישר בעדותו כי אדם הסובל מדיסקופטיה מתקשה מאוד ולא רצוי שייסע באוטובוס בקו עירוני והוא היה ממליץ לו לנסוע במוניות, לא הוכח כי עובר לתאונה היה התובע תלוי במוניות. הראיה הטובה ביותר היא, למרבה הצער, התאונה שאירעה לו דווקא לאחר הנסיעה באוטובוס. לפיכך יש לזקוף את מגבלת הניידות במלואה לחובת התאונה. לאור הפירוט של ב"כ התובע הנסמך בסיכומיו על חוות דעת הכלכלן קצין, שאותה יש לשערך נכון למועד פסק הדין על בסיס מדד נובמבר 1992, אני פוסקת לתובע פיצויים כדלהלן: עבור רכישת רכב נכים מתאים לתובע - 560, 36 ש"ח. עלות חודשית של אחזקת רכב - 730.25 ש"ח שתחושב החל מינואר 1992עד למועד פסק הדין לעתיד, ממועד פסק הדין - במשך 31.5 שנים מקדם היוון 244.34472 לפי % 3 ריבית. מסך כל הסכומים הנ"ל יש לנכות את ערך הקצבאות שהתובע קיבל ויקבל מהמל"ל לפי חוות דעת האקטואר שי ספיר (נ/יג), שתעודכן נכון למועד פסק הדין. ד. הוצאות לטיפול שיניים: על פי חוות דעתה של ד"ר הרמתי, עלות התקנת גשר שנפגע כתוצאה מהתאונה ותותבת חלקית היא 600,4$, סכום שב"כ הצדדים הסכימו עליו. הסתייגות ב"כ הנתבעת מהמוסכם, בסיכומיו אינה מובנת. העובדה שממילא היה על התובע להחליף או להתקין גשר אינה עילה להוסיף לו התקנות חריגות שמקורן בתאונה. התובע זכאי איפוא לסכום השווה בשקלים לפי שער יציג ל-600, 4 $ נכון ליום 20.11.92 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית שיחושבו עד למועד פסק הדין. ה. הוצאות מיוחדות לטיפולים ונסיעות עד 25.10.93: בישיבה שהתקיימה ביום 25.10.93 הסכימו ב"כ הצדדים כי התובע זכאי להוצאות כדלהלן: תשלומים למרפאה בהדסה עין כרם לפי קבלות ת/7, ת/7א עד ת/7יח (להוציא ת/7טו) בסה"כ - 506, 1 ש"ח הוצאות טיסה הלוך ושוב 258 ש"ח; ומונית לשדה התעופה באילת ומשדה התעופה בעטרות לבית החולים 80 ש"ח (17ביקורים x338 7, 465 ש"ח בנוסף הוסכם לשלם עבור 8ביקורים נוספים 258ש"ח + 40- 8x384,2 ש"ח בנוסף הוצאות נסיעה לעבר - 000, 6 ש"ח נעלים אורתופדיות ומדרס - 000, 5 ש"ח הוצאות רפואיות כולל מקל הליכה, סד, תרופות תחבושות וכיו"ב - 000, 3 ש"ח בנוסף הוסכם כי התובע זכאי להוצאות טיסה 3פעמים לבימ"ש בבת-ים וכמספר הישיבות שהופיע בבימ"ש ( 7 ישיבות) 258ש"ח - 10x 580, 2 ש"ח סה"כ 26, 216 ש"ח הסך של 216, 26 ש"ח ישוערך לפי בסיס מדד הידוע ביום 25.10.93 עד למועד פסק הדין ותתווסף לו ריבית על למועד פסק הדין. ו. הוצאות נסיעה: מיום 26.10.93עד למועד פסק הדין אני פוסקת לתובע סכום גלובלי של 000, 20 ש"ח נכון למועד פסק הדין, כשאני לוקחת בחשבון את התוספת המוסכמת לטיסות ומוניות הצפויות לאותו פרק זמן כפי שפורט לעיל. ממועד פסק הדין ואילך - ראה סעיף קטן ג' לעיל. ז. טיפולים רפואיים: התובע מנה בתצהירו טיפולים רבים ואינטנסיביים, שעל חלק מהם נפסק פיצוי מוסכם. התובע היה צפוי לניתוח להוצאת מסמר מרגלו שבינתיים בוצע והנתבעת התחייבה לשאת בהוצאות. ד"ר פלבסקי נשאל והשיב כי הסיכויים להחמרה ולתופעות לוואי נוספות על אלה הקיימות ומהן סובל התובע - הם רחוקים ובכל מקרה התקשה ליייחס אותם רק לתאונה. לעומת זאת ד"ר פלבסקי אישר כי התובע יהיה זקוק לטיפולים ולמכשיר פיני, שגם את הצורך בו הוא התקשה לייחס רק לתאונה. אולם על מנת שלא לקפח את התובע אייחס צורך זה לתאונה וכן צרכים שלפי הסבירות הוא זקוק להם, כמו גרבים אלסטיות, שהמומחה לא מנה ספציפית. להלן הטיפולים והאביזרים הרפואיים אותם אישר המומחה בעדותו ועלותם השנתית לפי בסיס מדד מרס 1993: 1. אגדים מדבקים להחלפה כל יום - 120 ש"ח 2. מגן קרסול להגנת הקרסול - 200 ש"ח 3. נעל אורתופדית לפי מדת גבס עם סוליה - 350, 1 ש"ח 4. בדיקות רוטיניות אחת ל- 3 חודשים - 450 ש"ח 5. מכשיר פיני (אחת לשנתיים) - 400ש"ח 6. מקל הליכה (אחת לשנתיים) - 45 ש"ח 7. גרבים אלסטיות - 400 ש"ח 8. שונות - 100 ש"ח סה"כ 065, 3 ש"ח הסכום של 065, 3 ישוערך נכון למועד פסק הדין על בסיס מדד מרס 1993 (להלן: הסכום הקובע). עבור התקופה מנובמבר 1993 ועד למועד פסק הדין זכאי התובע לסכום הקובע כפול 3 שנים. לתקופה ממועד פסק הדין זכאי התובע לסכום הקובע בהיוון ל- 31.5 שנים בריבית %3. ח. עזרת צד ג': אין ספק שהתובע היה זקוק לעזרה מוגברת לאחר הפציעה ולליווי של אשתו והיה צורך לעתים בשמרטף לילדיהם. אני מוכנה להניח כי גם עזרתו בבית חסרה ותחסר במידה מסויימת לעתיד. בראש נזק זה אני פוסקת סכום גלובלי בסך של 000, 25 ש"ח נכון למועד פסק הדין. 7. לסיכום: א. ביחסים שבין התובע לנתבעים: אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע את הסכומים המפורטים בסעיף 6 לעיל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד לתשלום בפועל. כמו כן אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע שכ"ט עו"ד ומע"מ על סך כל הסכומים המפורטים בסעיף 6 לעיל לאחר הניכוי הקבוע בס"ק ג', וכן את הוצאות המשפט. ב. ביחסים שבין המדינה לנתבעים: אני מחייבת את הנתבעים להשיב למדינת ישראל 12 חודשי משכורת (מ- 1.4.89 עד 1.4.90) ששילמה ביתר לתובע בגלל התאונה. החישוב ייערך על בסיס השכר של 700, 2 ש"ח (ראה מוצג ת/א) שישוערך נכון למועד פסק הדין על בסיס מדד חודש מרס 1990 בתוספת ריבית ממחצית התקופה. מאחר שחלק ניכר מטענות המדינה נדחה, אין צו להוצאות.נכותאחוזי נכות