נכות צמיתה במוח

להלן פסק דין בנושא נכות צמיתה במוח בעקבות תאונת דרכים: התובע יליד 23.12.74. בתאריך 10.10.91, והתובע אז קטין בן 17 שנים, נפגע הוא בתאונת דרכים. לפני תביעת התובע על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975. הנתבעת 2 מודה בחבותה לשפות את התובע על נזקי גופו כתוצאה מהתאונה, ושאלה זו אינה שנויה במחלוקת. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת גובה הנזק בלבד. א. התאונה והפגיעה. התובע נפגע כהולך רגל ע"י משאית נהוגה על ידי הנתבע 1, שעה שחצה את שדרות לוי אשכול בירושלים. ממקום התאונה הובהל התובע אל חדר המיון של בית החולים הדסה עין כרם בירושלים, שם אובחנה בגופו פגיעה "רב מערכתית" הכוללת, בין השאר, פגיעת ראש, זעזוע מוח, שברים באגן ושבר באמת ידו השמאלית. לאחר שטופל בחדר מיון, ולאחר שידו השמאלית הושמה בגבס, הועבר התובע לאשפוז במחלקת ילדים של בית החולים הדסה הר הצופים, על רקע תופעת הפרעות התנהגותיות - ואין חולק שמקורן בפגיעת הראש. התובע היה מאושפז שם במשך 21 יום - מיום התאונה ועד 1.11.99. ב. הנכות. בתיק זה מונו על ידי בית המשפט שלושה מומחים רפואיים כדלהלן: ד"ר אורי פרנקל - אורטופד. ד"ר יעקב אבני - פסיכיאטר. ד"ר רמי אהרונסון - פסיכיאטר. להשלמת התמונה, מונה בהסכמת הצדדים, ועל פי בקשת הנתבעת במקור, גם פרופ' פופובצר נפרולוג, לבדיקת השפעת התאונה על מחלת כליות ממנה סבל התובע עוד משנת 1985. אין חולק כי עוד לפני התאונה חלה נסיגה משמעותית ביותר במחלת הכליות ממנה סבל התובע קודם לתאונה, ואין חולק על מסקנתו של פרופ' פופובצר כי "התאונה שאירעה ב- 1991 לא השפיעה על מהלך המחלה הכלייתית..." ד"ר פרנקל קובע בחוות דעתו כי השברים באגן ובאמה השמאלית התאחו היטב ולא נמצאו עוד ממצאים רפואיים בתחום האורטופדי. לפיכך, לא מצא ד"ר פרנקל כי נותרה אצל התובע נכות צמיתה בתחום האורטופדי והוא קבע לו נכות זמנית כלהלן: חודש אחד לאחר התאונה - 100%. בחודש שאחריו - 50%. בחודש שלאחר מכן - 20%. לאחר מכן לא נותרה נכות אורטופדית. לאחר סיכומי הצדדים אין עוד חולק על קביעותיו של ד"ר פרנקל בחוות דעתו - ובהסתמך עליה אני קובע את נכותו הזמנית האורטופדית של התובע כמפורט בחוות דעתו של ד"ר פרנקל וקובע כי לא נותרה נכות אורטופדית צמיתה. בתחום הפסיכיאטרי מונה תחילה, בהסכמת הצדדים, ד"ר יעקב אבני. בחוות דעתו קבע ד"ר אבני לתובע נכות צמיתה בתחום הפסיכיאטרי של 10%. לאחר שנתקבלה חוות דעתו הגישה הנתבעת בקשה לפסול את ד"ר אבני כמומחה, ואת חוות דעתו, בנימוק כי רק לאחר שהתקבלה חוות דעתו הסתבר לה כי בנו של ד"ר אבני שימש כמתמחה או כעו"ד במשרדו של עו"ד פונדמינסקי, המייצג את התובע בתיק זה. הבקשה נומקה בנימוק עיקרי של חשש למשוא פנים - במודע ואף שלא במודע (ה"מ 15164/94). מנימוקים שבהחלטתי מיום 29.1.95 בבקשה, החלטתי שלא לפסול את חוות דעתו של ד"ר אבני. יחד עם זאת, הוריתי על מנויו של מומחה נוסף בתחום הפסיכיאטרי. בעקבות כך מונה ד"ר רמי אהרונסון כמומחה נוסף בתחום זה. ד"ר אהרונסון מצא כי לא נותרה אצל התובע נכות פסיכיאטרית, נכון למועד בדיקתו אותו, והוא קבע לתובע נכויות זמניות כלהלן: בחודש הראשון שלאחר התאונה - 100%. בשנה שלאחר החודש הראשון - 10%. לאחר מכן לא נותרה נכות פסיכיאטרית. שני הצדדים הקדישו חלק נכבד מסיכומיהם לטעונים שמטרתם לשכנע את בית המשפט להעדיף חוות דעת פסיכיאטרית אחת על פני רעותה. התובע מבקש לאמץ את חוות דעתו של ד"ר אבני, ולפסול את זו שערך ד"ר אהרונסון, ואילו הנתבעת מבקשת לאמץ דווקא את חוות דעתו של ד"ר אהרונסון תוך דחיית חוות דעתו של ד"ר אבני. אומנם, שתי חוות דעת אלו סותרות, לכאורה, האחת את רעותה ואולם, לאחר שעיינתי היטב בשתיהן, וכן בעדויות ובראיות האחרות המונחות לפני, מצאתי כי ניתן להסביר פער זה שביניהן, הפער ניתן לגישור והסתירה איננה סתירה של ממש. ד"ר אבני בדק את התובע ביום 28.8.93. ממצאיו משקפים את מצבו הנפשי של התובע במועד הבדיקה ואז הוא סבל מנכות פסיכיאטרית של 10%. ד"ר אבני סבר כי מצבו זה של התובע הוא סופי ולכן קבע את נכותו זו כנכות צמיתה. ד"ר אהרונסון בדק את התובע ביום 26.1.96 - כשנתיים וחצי אחרי בדיקתו ע"י ד"ר אבני. בבדיקתו זו מצא כי מרבית המאפיינים של מצבו הנפשי של התובע, שעמדו בבסיס קביעותיו של ד"ר אבני, נעלמו ואינם. מסתבר, אם כן, כי מצבו הנפשי של התובע ביום 28.8.93 לא היה סופי ועד מועד הבדיקה ביום 26.1.96, ע"י ד"ר אהרונסון, השתפר מצבו, נעלמו התופעות מהן סבל התובע קודם לכן ולא נותרה עוד נכות פסיכיאטרית. תחת הפרק "תלונותיו כיום" שבחוות דעתו אומר ד"ר אבני: "עדיין פוחד ממכוניות, בעיקר כאשר חוצה את הכביש. אינו מסתדר עם אנשים. רב עם חברים. רק בן-דוד אחד חבר שלו. עייף כל הזמן ורדום ביום. ישן 8 שעות בלילה ולא מספיק לו. רגיש לאלכוהול. אינו מסתדר עם ההורים. ברח פעמיים מהבית. לפעמים מתקשה בריכוז (מנסה כעת לתקן ציוני בחינות הבגרות). כאבי ראש רקתיים לפעמים. פחות חזקים משהיו סמוך לתאונה. אינו מקבל תרופות הרגעה. שוחרר מצה"ל בגלל מחלת כליות (גלומרולונפריטיס) ממנה הוא סובל מאז גיל 9. " תחת הכותרת "סטטוס פסיכיאטרי" קובע ד"ר אבני: "הופעה חיצונית מסודרת. מתח בינוני. אין דכאון. אין מחשבות אובדניות. אין הפרעה בחשיבה, תפיסה, התמצאות או זכירה פרט לשיכחת התאונה. ריכוז נמוך במקצת. אינטליגנציה תקינה. מוגבל בחשיבה מופשטת. " ד"ר אבני מסכם כך את חוות דעתו: "לפנינו נער בן 19 אשר ב- 10.10.91 נפגע בתאונת דרכים בה סבל חבלות מרובות - כולל חבלת ראש באזור הרקתי - עורפי משמאל. אף על פי שצויין בגליונות שלא איבד הכרה, יש רישום אחד מה- 11.10.91 של נוירוכירורג המציין שיום קודם לכן ביום התאונה בשעה 19: 00 בערך היה מחוסר הכרה. אין ספק שעבר זעזוע מוח. אף על פי שבדיקת ה- CT היתה תקינה גרם לו זעזוע מוח לדיסאינהיביציה כלומר חולשת מעצורים. היו בפגיעה ההתנהגותית גם מרכיבים תגובתיים וצויין שכשבועיים לפני התאונה נהרג חברו בתאונה והדבר הכניס אותו לחרדה רבה. היום כעבור שנתיים הוא סובל משרידים של תסמונת - שלאחר - זעזוע-מוח, עם רגישות יתר, עצבנות, וקשיי ריכוז ונטייה לנימנום. את נכותו הצמיתה בעקב התאונה אני מעריך ב- 10% לצמיתות לפי סעיף 34 ב' מסעיפי המוסד לביטוח לאומי." ד"ר אהרנסון מביא את ממצאי בדיקתו תחת הכותרת "בבדיקה" כלהלן: "גבר צעיר הנראה ע"פ גילו, מסודר בהופעתו, מתמצא בזמן במקום במרחב ובסיטואציה. משתף פעולה ויוצר קשר טוב עם הבודק, בתחילת הפגישה מורגש מתח קל ומגמגם קצת אולם בהמשך הפגישה תופעות אלו חולפות. מספר בצורה חופשית ואדוקווטית על התאונה ועל התקופה לפני התאונה. מתאר מצב של עצבנות וקשיים התנהגותיים שפגעו בתפקודו החברתי, לימודי ומשפחתי בתקופה הראשונה לאחר התאונה. לדעתו תופעות אלו חלפו כליל ומתפקד ומרגיש טוב הן בצבא והן בבית. מבין קשייו ביחס לאב כבעיית פער דורות רגילה. אין הפרעות בהלך או תוכן החשיבה ואין הפרעות בתפיסה. האפקט יציב, אולי קצת מתוח בצורה שתואמת את המצב בתחילת הבדיקה, מבטא אופטימיות אודות העתיד יש חשש שנוטה להפחית מבעיות בין אישיות שלו וממצב בדידותו היחסי. אין סימנים של דיכאון, אין תלונות על חלומות זוועה, פחדים או תמונות חוזרות מהתאונה, ואני מתרשם מזכרון תקין." ומסכם ד"ר אהרונסון את חוות דעתו כך: "מדובר בגבר צעיר בן 21 המשרת שרות צבאי סדיר כמתנדב, עבר חבלת ראש וגוף עקב תאונת דרכים ובהמשך האשפוז התפתחה תסמונת דיסאינהבטורית (הסרת מעצורים) עם סממנים פסיכוטיים. יש להבין את התסמונת גם על רקע אורגני של חבלת ראש וזעזוע מוח וגם על רקע תגובת דחק חריפה. ( ACUTE STRESS REACTION) מיד לאחר התאונה יש לראות את שחר עם נכות פסיכיאטרית גדולה - 100% - עקב התסמונת החריפה עם הסממנים הפסיכוטיים. בבדיקה הנאורופסיכולגית כחודש לאחר התאונה, כבר "לא נמצאה עדות להפרעה נפשית כל שהיא במבחנים או בראיון ותצפית." החזרה התפקודית בב"ס ובחברה לאחר מכן היתה הדרגתית (פחדים, חוסר ביטחון, חששות, עצבנות וסף תסכול נמוך) על כן לדעתי יש להכיר בנכות נפשית של 10% בשנה שלאחר מכן. לאחר מכן והיום אינני רואה נכות נפשית. בבדיקה 26.1.96 לא נמצאה עדות לנכות פסיכיאטרית." עוד עולה מחוות הדעת ומעדותו של התובע לפני, כי בעת בדיקתו ע"י ד"ר אבני היה בן 19 שנים והוא שוחרר משירות צבאי בשל מחלת הכליות ממנה סבל עוד מגיל 9. כאמור, אין חולק שבין מחלה זו ובין התאונה אין כל קשר לאמור, אין קשר סיבתי בין שחרורו מצה"ל ובין התאונה. שעה שנבדק ע"י ד"ר אהרונסון שירת התובע בצה"ל כמתנדב. שירותו היה ביחידה הקרובה לביתו בחיל מודיעין ובתפקיד פקידותי (עונה לטלפונים, מצלם חומר במכונת צילום). מדברי התובע לד"ר אהרונסון, כעולה מחוות הדעת, תפקודו בצבא היה ללא רבב, ללא כל בעיות משמעת, ונראה כי השתלב יפה - הגם שמדובר במסגרת סמכותית. בעת מסירת עדותו (10.3.97) היה התובע כבר חייל משוחרר עם תום שירותו הצבאי, והוא אז תלמיד במכללת הדסה במקצוע הטבחות. תלונותיו של התובע בפני ד"ר אבני על פחדים מפני מכוניות, חלומות רעים, ריבים עם הוריו, הפרעות בריכוז, כאבי ראש וכיוצ"ב (ראה בחוות דעתו של ד"ר אבני לעיל) נעלמו בעת בדיקתו ע"י ד"ר אהרונסון, והתובע ציין בפניו כי "לדעתו תופעות אלו חלפו כליל ומתפקד ומרגיש טוב הן בצבא והן בבית". באשר לריב עם הוריו, תאר התובע את הדברים לפני ד"ר אהרונסון "כבעית פער דורות רגילה", על רקע דרישת האב לקיים אורח חיים דתי או מסורתי - דבר לו התנגד התובע. בעת בדיקת ד"ר אהרונסון נעלמו הפחדים, החלומות הרעים, הדכאון ולא שבו ועלו עוד תמונות מהתאונה. ד"ר אבני מציין בחוות דעתו כי התובע לא זכר את הארוע התאונתי ולא יכול היה להעלות פרטים ממנו. לעומתו, מציין ד"ר אהרונסון: "מספר בצורה חופשית ואדוקווטית על התאונה ועל התפקוד לפני התאונה". באשר לפחדים מכלי רכב, עליהם התלונן התובע בעת בדיקתו ע"י ד"ר אבני, הרי שכשנתים ומחצה לאחר מכן, בעת בדיקתו ע"י ד"ר אהרונסון, היה התובע כבר בעל רשיון נהיגה והוא נהג כלי רכב, תוך ציון כי הוא נוהג בזהירות ומתגבר על פחדיו אלו. לטענת התובע, כי חלה ירידה בלימודיו התיכוניים לאחר התאונה אין תמיכה בראיות שלפני: לאחר התאונה ניגש התובע לבחינות הבגרות וציוניו, לדבריו הוא, נעו בין 56 ל- 68 (ממוצע של 62). עיון בתעודות הציונים של התובע מבית ספרו, מגלה שזה היה ממוצע ציוניו בשנת הלימודים שלפני התאונה וזה גם היה ממוצע הציונים בשנת הלימודים שלאחריה. השוואת התעודה נ/ 1, משנת תשנ"ב - השנה שלאחר התאונה - עם התעודה נ/ 2, משנת תשנ"א - השנה שלפני התאונה - מגלה כי אין כל הבדל ברמת השגיו הלימודיים. מכל אלה נחה דעתי, כי בין בדיקת התובע בשנת 93 ע"י ד"ר אבני, ובין בדיקתו ע"י ד"ר אהרונסון בשנת 1996, השתפר מצבו הנפשי של התובע, ההפרעות מהן סבל בשנת 1993 נעלמו בשנת 1996 והנכות שנקבעה על ידי ד"ר אבני בשנת 1993 לא היתה סופית, ובשנת 1996 לא נותרה עוד כל נכות בתחום הפסיכיאטרי. אני קובע לפיכך כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה כלשהי והוא סבל מנכויות זמניות כמפורט לעיל ובחוות דעתם של ד"ר אהרונסון וד"ר פרנקל. על בסיס נתונים אלה אגש להערכת נזקי התובע. ג. גובה הנזק. 1. נזק שאינו נזק ממוני. א. פיצוי בעבור אשפוז: התובע אושפז בבית חולים במשך 21 יום ואני פוסק לו בעבור כך 5,607 ש"ח (לפי 267 X 21), בצרוף ריבית כחוק החל מיום התאונה ועד מועד התשלום בפועל. ב. כאב וסבל: לתובע לא נותרה נכות צמיתה. יחד עם זאת פגיעתו בתאונה היתה קשה הגם שבסופו של דבר לא הותירה אחריה נכות צמיתה. התובע נפגע בראשו, הוא סבל מזעזוע מוח, משפך דם עורפי רקתי, משפך דם מאחורי הצפק, משברים באגן ובאמתו השמאלית ומפגיעות נוספות. התובע סבל מנכות אורטופדית ופסיכיאטרית של 100% במשך חודש אחד לאחר התאונה. בחודש שלאחריו סבל מנכות אורטופדית של 50% ובחודש שאחריו מנכות אורטופדית של 20%. במשך שנה לאחר החודש הראשון שלאחר התאונה סבל מנכות פסיכיאטרית זמנית של 10%. לאחוי השבר הושמה ידו בגבס. כל אלה, ופגיעות נוספות מהן סבל עפ"י חוות הדעת שלפני, מצדיקות, לדעתי, הענקת פיצוי בראש נזק זה בגובה המקסימלי על פי תקנה 2 (ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו - 1976. אני פוסק לפיכך לתובע בעבור כאב וסבל סך 13,375 ש"ח, בצרוף ריבית כחוק החל מיום התאונה ועד מועד התשלום בפועל. 2. עזרה וסיעוד. אין ספק שהתובע נזקק לסיעוד על ידי הוריו בתקופת נכותו הזמנית האורטופדית והנפשית. יחד עם זאת, אינני מאמין כי נזקק לסיעוד כאמור בתקופה בה היתה נכותו 10%. בעבור החודש הראשון שלאחר התאונה (100% נכות) אני פוסק לתובע בגין עזרה וסיעוד סך של 3,000 ש"ח. בעבור החודש שלאחריו (50% נכות) אני פוסק לו 1,500 ש"ח. בעבור החודש שלאחר מכן (20% נכות). אני פוסק לתובע סך 500 ש"ח. סך הכל נפסק לתובע בראש נזק זה סך של 5,000 ש"ח, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. 3. הוצאות רפואיות. אני פוסק לתובע את הוצאותיו הרפואיות על פי הקבלות ת/ 3, ת/ 4, ת/ 5, במידה וטרם שולמו ע"י הנתבעת, לרבות הסך 1,700 ש"ח ששולם לד"ר אבני כשכ"ט. בסופו של דבר לא נפסלה חוות דעתו של אבני ועפ"י החלטתי מיום 29.1.95 (ה"מ 15164/94) המדובר במקרה גבולי, וד"ר אהרונסון מונה כמומחה לצידו מתוך זהירות בלבד. הוצאותיו הרפואיות יוחזרו לתובע בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום כל הוצאה והוצאה ועד מועד התשלום בפועל. 4. נסיעות. אני פוסק לתובע בעבור נסיעותיו לצרכים רפואיים סך של 500 ש"ח, כסכום גלובלי, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. 5. אובדן שכר בעבר ובעתיד. לא הוכח לפני אובדן שכר בעבר. בזמן התאונה היה התובע תלמיד כתה י' בבי"ס התיכון רנה קסין בירושלים, והוא אז בן 17 שנים. בשנתים שלאחר מכן השלים למודיו בכתות יא, יב. לאחר מכן התנדב לשרת שירות סדיר בצה"ל והוא שוחרר בגיל 21 או 22 (נתון מדוייק לענין זה לא הובא לפני). לאחר מכן החל לימודיו במכללת הדסה. בנתונים אלה אין בידי לקבוע כי נגרמו לתובע הפסדי שכר בעבר. באין נכות צמיתה אין לפסוק לתובע פיצוי בעבור אובדן כושר השתכרות בעתיד. 6. תשלום תכוף. על פי סעיף 11 לכתב ההגנה שילמה הנתבעת לתובע סך של 2,000 ש"ח כתשלום תכוף. אם אומנם שולם לתובע סכום זה יש לנכותו מהסכומים שנפסקו לתובע בפסק דין זה, כשהוא משוערך למועד התשלום. אני פוסק לתובע שכ"ט עו"ד בגובה 13% מהסכומים שנפסקו לו בפסק דין זה, לרבות התשלום התכוף, בצרוף מע"מ, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. נכות צמיתהנכותפגיעת ראש / מוח