פגיעת ראש קשה עם נזק דיפוזי של רקמת המוח

א. ההליך ועובדות הרקע. זו היא תביעת נזיקין ע"ס של 640,318, 1ש"ח נכון ליום הגשת התביעה (6.11.89), עקב תאונת עבודה שאירעה ביום 23.2.89, כאשר התובע בהיותו מועסק אצל הנתבעת נפל ממדרכת מעבר לתא עגורן (להלן: "התאונה"). הנתבעת אינה כופרת באחריותה לתאונה והדיון מתמקד כולו בשאלת גובה הנזק. התובע הוא יליד 29.1.54, עלה ארצה בשנת 1955בהיותו כבן שנה. הוא הועסק במפעל של הנתבעת מאז 30.11.76רוב הזמן כעגורנאי. מספר שנים עבד כמלגזן וביולי 1988ועד ליום התאונה, חזר לתפקידו כעגרונאי. התובע סיים 10שנות לימוד בבית ספר מקצועי במגמת חשמל. הוא התגייס בשנת 1975ושירת שירות סדיר בצה"ל. במסגרת הצבא עבר התובע קורס נהיגה ברכב כבד ושימש נהג תובלה ואח"כ נהג חילוץ. בין השירות הצבאי ועד לתחילת ההעסקה במפעל הנתבעת, עבד התובע תקופה קצרה כנהג טריילרים באזור הגליל המערבי. במקביל לעבודתו עסק התובע בספורט. הוא היה שחקן ומאמן כדורגל. התובע נישא ב- 4.76ונולדו לו שלושה בנים. אשתו עבדה לפני התאונה ועובדת גם כיום כדיילת מכירות של מוצרי נקיון ברשתות שיווק בהיקף של כ- 4שעות ביום, חמש פעמים בשבוע. לאחר התאונה הועבר התובע לביה"ח בנהריה ומשם כשהוא מחוסר הכרה, למחלקה לטיפול נמרץ בבי"ח רמב"ם עקב הצורך בהנשמה. מצב חוסר ההכרה בדרגות שונות נמשך כשלושה שבועות. אובחנה אצלו פגיעת ראש קשה עם נזק דיפוזי של רקמת המוח (ת/1). בביה"ח רמב"ם היה מאושפז מ- 23.2.89עד .24.3.89 בסיכום המחלה נרשם שהתובע חזר להכרה ולמציאות, אך עדיין קיים נזק המתבטא בחוסר שקט, עייפות, פחדים, קושי רב בריכוז ובזכרון לטווח קצר. הומלץ על מסגרת שיקומית, טיפול מרפאתי בנוירוכירורגיה וכן יעוץ וטיפול פסיכיאטרי. לאחר שהות בבית אמו מספר חודשים, הוא הועבר לשיקום לבית לוינשטיין ברעננה והיה בטיפול מוסד זה עד ליום .29.7.90 לאחר מכן היה התובע בטיפול מחלקת השיקום של המל"ל ובמסגרת זו הופנה למכון הלאומי לנפגעי ראש ע"ש רקנאטי וטופל שם תקופה של כשנתיים וחצי. בבדיקת c.tמיום 16.1.90נמצא מוקד היפודנסי פריאטלי שמאלי היקפי, למרות שב- c.tקודם, לא נמצא ממצא כל שהוא (ראה נ/1). התובע גם הופנה למרכז לשיקום מקצועי בעכו, אשר בסופו נקבע שהתובע אינו בר שיקום מקצועי. התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי אשר קבעה לתובע בתחילה נכות זמנית, ולבסוף נכות משוקללת צמיתה של % 90החל מ- 1.11.90הכוללת שימוש בתק' .15 לא נכנס לפרטי נכות משוקללת זו, שכן ממילא אין לה ערך ראייתי בתיק זה והיא נזכרת כאן רק כדי להסביר מדוע זוכה התובע בקיצבאות המל"ל בסכום גבוה. לאחר התאונה התובע לא חזר לעבוד אצל הנתבעת אם כי עשה שני נסיונות לחזור ונדחה ולא עבד בכל מקום עבודה או עיסוק עצמאי כל שהוא. ביום 1.3.92פוטר מעבודתו, תוך ששולמו לו פיצויי פיטורין בשיעור של %.150 ביום 30.12.90, הודיע משרד הרישוי לתובע על פסילתו מהחזיק רשיון נהיגה בשל מצבו הרפואי. ב. מצבו הרפואי של התובע ואחוז הנכות. (1) חוות הדעת. התובע הגיש חוות דעת של מומחה נוירולוג ד"ר גרושקביץ לשעבר מנהל מחלקה נוירולוגית בבי"ח רמב"ם, אשר גם טיפל בתובע במסגרת בית חולים רמב"ם (ע' 8) (לרבות שתי חוות דעת משלימות). מומחה זה קבע לתובע נכות צמיתה של %.90 התובע הגיש חוות דעת נוספת המתבססת על איבחון נוירופסיכולוגי של המומחה מר לוצקי. הנתבעת מצדה הגישה חוות דעת של נוירולוג מטעמה ד"ר מלמד אשר קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור של %.25 כמו כן, היא הגישה חוות דעת נוירופסיכולוגית של הגב' שטרן. לבסוף, הובאה ע"י הנתבעת שורה של עדויות של חוקרים פרטיים שבאמצעותם ביקשה להוכיח שהתובע מסוגל לתפקד בחיי היום יום כאחד האדם. חוות הדעת הראשונה של פרופ' גרושקביץ מיום 14.10.89, קובעת כי נגרמה לתובע פגיעה מוחית שגרמה נזק אורגני דיפוזי ברקמת המוח. קיימת חולשה בפלג גוף ימין והפרעות בתחושה, רעד בידיים וחולשת עצב הפנים מימין. הוא זקוק לטיפול תרופתי תמידי לשם מניעת התקפים אפילפטיים וכן טיפול להרגעה. כמו כן, הוא זקוק ליעוץ פסיכיאטרי. בחוות דעת זו, נקבעה נכות נוירולוגית זמנית של % 80לתקופה של חצי שנה. בחוות דעת נוספת מיום 23.4.92, שהתבססה על בדיקת התובע בתאריכים 28.9.89, 1991, ו-11.2.92; על סיכומי מחלה מבי"ח רמב"ם ומבי"ח לוינשטיין; דו"חות של המל"ל ודו"חות של מכון רקנאטי וכן על תלונות התובע, שם ד"ר גרושקביץ את הדגש על קשיים קוגניטיביים הנוגעים ליכולת קשב וריכוז ועד יכולת תכנון ובקרה, על מתח שנוצר ביחסי התובע עם אשתו המתבטא גם בהתפרצויות כעס של התובע כלפיה ואף באלימות פיזית מצד התובע. גם הקשר עם הילדים הפך בעייתי עקב תחושתו הבסיסית שאין הם מכבדים אותו כבעבר. לדעתו של פרופ' גרושקביץ יש צורך בטיפול אנטיאפליפטי תמידי. במצבו הנוכחי, התובע יכול לעבוד במסגרת של שעתיים שלוש ביום בעבודות פיזיות פשוטות כגון עוזר לגנן. בסיכומו של דבר, התבסס פרופ' גרושקביץ על סעיף 33ה' של מבחני המל"ל הנושא את הכותרת - הפרעות פסיכוטיות: ("סימנים אופיניים של הגבלה קשה בהתאמה סוציאלית ובכושר עבודה") בשל פגיעה אורגנית במוח וקבע בגין ליקוי זה % 70נכות; וכן התבסס על תק' 29(8)(1) "תסמונות נוירולוגית והפרעות פרכוסיות הפרעות בקואורדינציה ותסמונות אקסטרה פירמידליות בצורה קלה בגלל הפרעה בקואורדינציה ותנועות בלתי שלוטות בפלג גוף ימני ובסה"כ %.79 במקרה הנדון יש הצדקה לדעתו להפעיל את תק' 15בשל פגיעה קשה בכושר עבודתו ובהתאמה סוציאלית. ביום 16.5.93ערך פרופ' גרושקביץ חוות דעת שלישית שבה התיחס לחוות דעת פרופ' מלמד מיום 8.6.92, חוות הדעת של מר לוצקי מיום 17.12.92ותוצאות הבדיקה של גב' שטרן מיום .21.3.93הוא מציין שבבדיקה m.r.iשל המוח נמצא מוקד היפודנסי פריאטלי שמאלי. כלומר, מדובר בנזק אורגני מיקרוסקופי של המוח. עובדה זו מצוינת גם בחוות דעתו של פרופ' מלמד מיום .21.7.91 לדעת פרופ' גרושקביץ חבלת הראש שנתגלתה כאמור בבדיקת m.r.iגרמה גם לנזק מיקרוסקופי דיפוזי בריקמת המוח (המדובר בדימומים קטנים אשר לא מתגלים בבדיקת c.tאו בבדיקת m.r.i). גם גב' שטרן ציינה בחוות דעת ש"אין ספק שהתובע עבר חבלה מוחית עם חוסר הכרה במשך זמן ממושך ונזק אורגני בריקמת המוח". בסיכום מחלה מבי"ח רמב"ם מיום 24.3.89, כתוב שהתובע סבל בין היתר מנזק מוחי דיפוזי ולדעת פרופ' גרושקביץ, פרופ' מלמד לא פירש כהלכה את התוצאות של נזק זה והתבסס רק על מוקד פריאטלי. מר לוצקי נתן חוות דעת המתבססת על בדיקה שערך לתובע ביום 17.12.92לפי בקשתו של פרופ' גרושקביץ. לדבריו, עלה מהבדיקה שאין התובע מתמיד בעבודתו. הוא מתעייף מהר, מתקשה להתרכז ואז רמת תיפקודו יורדת באופן ניכר. הוא מבין הוראות פשוטות, אך מתקשה להבין הוראות מורכבות, בעיקר כאשר מדובר במשימות שביצוען דורש תשומת לב לפרטים רבים בו זמנית. הקשר בין צליל המילה ומשמעותה רופף במקצת. זכירתו החזותית לקויה ובמיוחד עקבות חזותיים מזכרו לא יציבים וקונפאבוליטיביים ושליפתן איטית. ולסיכום, הסימנים שצוינו יכולים להצביע על קיום הפרעה קורטיקלית-דיפוזית עם הדגשה דו פרונטלית ופרונטו טמפורלית משמאל. בחוות דעת משלימה שבאה בתגובה על חוות דעת של הגב' שטרן מטעם הנתבעת שבה מיוחס לתובע "overlay" נפשי המעוות את תוצאות המבחן ואשר מכסה על המרכיב האורגני המקורי במידה ועדיין קיים אצלו והוא חוזר ומצביע על ממצאים ספציפיים שכבר אוזכרו ושאינם מעוותים על ידי .overlay פרופ' מלמד בחוות דעתו מיום 21.7.91כבר מתיחס לחוות הדעת הראשונה של פרופ' גרושקביץ. לאחר שהוא מסכם את תלונות התובע והממצאים הנוירולוגיים אומר המומחה, כי התרשם "ממופגנות יתר" מצד התובע בבדיקה הנוירולוגית. באשר לתופעות מסוימות כמו איטיות כללית הפומימיה, רעד קל בידיים, נוקשות בגפיים, תנועות עודפות בפנים ובפלג גוף ימין וחוסר מנוחה ברגליים, קיימת לדעתו אפשרות שמדובר בתופעות לוואי ארוכות טווח של השימוש בתרופה נוירולפטית רידזין אותה נוטל התובע בקביעות. ולדעתו של המומחה ללא הצדקה ברורה. אין הצדקה גם למתן כה ממושך של תרופה אנטיאפליפטית אחרת בשם אפנוטין. הוא מצא חולשה קלה מאד בפלג גוף ימין ללא הפרעות בהחזרים ועם הפרעה תחושתית באותו פלג גוף מטיב בלתי ברור. בעייתו העיקרית הינה הפרעה במסגרת של תסמונת שלאחר זעזוע מוח במעורב עם אלמנטים ברורים של תסמונת נוירוטית פוסט טראומתית. מבחינה אורגנית הממצאים אינם כבדים. מאחר והתובע היה עדיין בטיפול שיקומי, הוא המליץ על נכות זמנית כוללת בשיעור של % 30לתקופה של שנה. בחוות דעת נוספת מיום 8.6.92, מציין פרופ' מלמד כי לפי דברי התובע ודברי אשתו, חל שיפור במצבו. הוא יותר עצמאי ופחות תלוי מאשר קודם לכן, אך עדיין סובל מעצבנות ניכרת ואי שקט, אך התלונן על כאבי ראש, רעשים באזניים, כאבים בצואר ובכפות היד והרגל הימיניות, חש כמו משקל כבד על רגל ימין, מתקשה בשינה, חש סחרחורת, הוא בלתי מרוכז ושוכח הרבה, קשיים ביצירת קשר עם אנשים, ירידה ביכולת הביטוי. המומחה שוב ציין, כי בבדיקה בולטת "מופגנות ומוגזמות יתר, משים עצמו כבלתי מבין שאלות ופקודות של הבודק". בבדיקה הפורמאלית לא התרשם המומחה מליקוי קוגניטיבי או ליקוי בשפה. לא נמצאה כל חולשה של פלג הגוף. אין עדות לעזק נוירולוגי ולא נותרה אצלו הפרעה תפקודית עקב זאת. בסיכום, לדעת פרופ' מלמד, יש לקבוע % 25נכות לצמיתות לפי השילוב של סעיפים 34ג' ו-ד' למבחנים של המל"ל שמשמעותם היא הפרעה פסיכונוירוטית פוסט טראומטית במעורב עם אלמנטים שלאחר זעזוע מוח, אך ללא נזק אורגני. בתיה שטרן נתנה חוות דעת לאחר שלפניה כבר היו שתי חוות דעת של פרופ' גרושקביץ, שתי חוות הדעת של פרופ' מלמד וחוות הדעת הראשונה של מר לוצקי. היא ערכה לתובע שורה של מבחנים נוירופסיכולוגיים והגיעה למסקנה כי התובע עבר חבלה מוחית. בבדיקות התגלו קשיים ניכרים בריכוז, הופיעו תופעות של אי שקט. עם זאת, תפקודי החשיבה הבסיסיים כמו זיהוי חזותי, תפיסה מרחבית ופרקסיס הם תקינים כשלעצמם. במבחני הזכרון השונים נכשל התובע בצורה משמעותית, אך ההפרעות בזכרון לא היו עקביות ולא היו אחידות. הוא הצליח לזכור מטלות קשות יותר ונכשל בזכירת מטלות קלות יותר. כמו כן, במטלה נתונה הפעיל תהליך חשיבתי מסוים ובמטלה אחרת אשר דורשת שימוש באותו תיפקוד, לא הפעיל אותו למרות שהראה שתפקוד זה עמד לרשותו קודם לכן. בנוסף לכך, כמות הפריטים שזכר היה כה נמוך, ששכחה כזו אינה שכיחה במקרים של נזק מוחי בשלב המאוחר שלאחר החבלה. ומכאן הסיקה המומחית, שהליקויים בזכרון אינם אמיתיים וקיימת מעורבות של מרכיבים נפשיים אשר מעוותים את התוצאות אליהן הוא מגיע. אמנם התובע סובל מנזק מוחי, אך הבעיות כפי שבאו לידי ביטוי אינן אופייניות להפרעה נוירופסיכולוגית כתוצאה מנזק מוחי. נראה, שקיים במקרה של התובע overlayנפשי המעוות את תוצאות המבחן ואשר מכסה על המרכיב האורגני במקורי במידה ועדיין הוא קיים אצלו. עיקר המחלוקת בין המומחים מתמקדת בשאלה האם תיאוריו של התובע אודות מצבו, נגועים בהפרזה והגזמה והכל מתוך רצון מניפולטיבי לזכות בפיצויים גדולים ככל האפשר, האם גם מידת הצלחתו במבחנים הנוירופסיכולוגיים מבטאת קושי אמיתי או שמא מדובר גם כאן במניפולטיביות מצדו של התובע הרוצה ליצור רושם של פגיעה חמורה יותר מהפגיעה האמיתית, או שמא תיאוריו הם כנים ומתארים את הדברים לאמיתם. (2) טענות הנתבעת. ב"כ הנתבעת מבקשני לקבוע כי התובע שולט היטב במעשיו וכל התנהגותו מכוונת ומגמתית כדי לזכות בפיצוי גדול ככל האפשר. הדבר מוצא ביטויו בחוסר שיתוף פעולה במבחנים ובמבדקים השונים או בהכוונה של תוצאות המבחנים כך שיתאימו לאבחנות שהתובע רוצה שיקבעו לו, וזאת לאחר שכנראה תודרך כיצד לעשות כן. מרבית המבחנים הם כאלה שניתן לסלף את תוצאותיהם. ב"כ הנתבתע מסתמך על המסמך נ/ 1של בי,ח רמב"ם הנושא תאריך 14.3.89ממנו עולה, כי "ב- c.tמוח אין למצוא ממצא טראומתי - -". עוד נטען ע"י הנתבעת, כי פרופ' גרושקוביץ קבע לתובע נכות בתחום הפסיכיאטרי שאינה בתחום התמחותו ומסתמך בנידון דא על חקירתו של פרופ' גרושקביץ בע' 22שורות 7-.4 בכל מקרה, לגבי נכות כזו אין זה נהוג לעשות גם שימוש בתק' .15מאחר ופרופ' גרושקביץ היה הרופא שטיפל בתובע, קשה לו להאמין שהתובע הוא אדם מניפולטיבי ושהסימפטומים שלו לא היו נכונים. לשון אחרת, פרופ' גרושקביץ בהיותו מעורב אישית טיפול אינו יכול לקבוע דעה אוביקטיבית על מצב התובע. לדעת ב"כ הנתבעת יש לקבל את דבריו של פרופ' מלמד על מניפולטיביות בשים לב לכך שהתנהגותו של התובע אינה אחידה ועקבית (ע' 200). גם מסיכום מחלה של בית חולים לוינשטיין עולה שהיתה התרשמות שהתובע הוא מניפולטיבית (עדות מלמד ע' 203). ב"כ הנתבעת מסתמך על עדויות החוקרים מטעמו דני אנגל, הדס, מאיר ישראל, משה כהן וערם גדנקין, המצביעים על כך שהתובע מתפקד במערכת המשפחתית כאחד האדם. הוא מטייל עם ילדיו בחופשותיהם, נפגש עם חברים (אירוע שצולם בוידאו), משחק עמם טניס, ואף מתמיד בנסיעה מידי שבת לצפות במשחקי כדורגל של הנבחרת הצעירה של מכבי חיפה, בהם נוטל בנו חלק, וצופה במשחק לכל אורכו בסבלנות. הוא נכנס עם בנו לחנויות. הוא נצפה מעביר את הרכב המשפחתי שחנה בשמש לצד השני של הרחוב. כמו כן, מפנה הוא את תשומת הלב לעדותו של החוקר משה כהן אשר שוחח עם התובע והתרשם שהוא היה נינוח, קשוב, מרוכז ולא גילה סימני עצבנות (ע' 340) ועל עדותו של דני אנגל שממנה עולה, כי בשיחותיו עם התובע התברר, כי התובע זכר אירועים רבים ולא גילה סימני שיכחה. מעדות אשת התובע עולה, כי התובע מתמצא במקום ובזמן (ע' 168לפרוטוקול). גם התובע עצמו הודה שהוא יכול להגיע בכוחות עצמו לבית אמו ולאחותו. הוא הודה אמנם, תוך נסיונות התחמקות, שהוא הולך למכולת לבדו לפחות לפעמים (ע' 75; 76) ויכול להיות שהוא הולך לבנק לבדו (ע' 78). התובע הודה שהוא צולל בים (ע' 76) ושוהה על שפת הים מספר שעות עם המשפחה (ע' 81; 82). "יכול להיות" שהוא הולך לבדו לבית קפה (ע' 77). הומצאו גם תמונות וקלטות המראות את התובע משוטט לבדו בנהריה. גם אשת התובע העידה כי התובע יוצא לטיול עם ילדיו ומשחק אתם, אם כי טענה שפתאום מופיעות אצל התובע התפרצויות אגרסיביות (ע' 7-156). התובע נכנס עם בנו לחנות (ע' 159). התובע הראה בקיאות במצב הלימודים של ילדיו, דבר המראה שהוא מעורב באופן יום יומי בחיים ומתעניין בקורה עמם (ע' 6-95). אשת התובע טענה כי התובע מגלה אלימות כלפיה ואף אמרה שהגישה בקשר לכך תלונה במשטרה (ע' 169), אך התלונה לא הוצגה בפני ביהמ"ש. אמנם העד ויקטור מלכה, נהג מונית, שהוא גם שכן של התובע העיד, כי באחת הפעמים שהסיע את משפחת התובע במוניתו הכה התובע את אשתו וסטר לילדיו וגילה קוצר רוח בעת הנסיעה, אולם העד אורי אפרוני שנילווה לתובע (ללא ידיעתו) בנסיעה ברכבת מנהריה לתל-אביב, אומר כי התובע ישב במשך כל הנסיעה בשקט ולא גילה סימני עצבנות או חוסר סבלנות. מול התפקוד התקין במסגרת האישית והמשפחתית, הפגין התובע אותה מניפולטיביות שאובחנה ע"י פרופ' מלמד גם כלפי רשויות השיקום. למרות שעולה מהמסמכים של מכון רקנאטי שהתובע מאז התאונה התקדם מאד בתיפקודו (ת/5, ת/6, ת/7) לא הראה התובע רצון להשתלב בפעילות תעסקותית (ת/4), ת/2). הוא ניסה כלפי חוץ להשתלב במכרז השיקום בעכו, אך הדבר התבטא בכך שהוא בא לשם ועזב לאחר מחצית השעה. העבודות שהוצעו לו נראו לו כפשוטות מדי ובלתי מתוחכמות (עדות שועה טולדנו ע' 50ותמליל שיחות עם החוקרת הדס). לתובע היה גם קשר עם ד"ר מתא מנהל המחלקה לשיקום מקצועי בביטוח הלאומי. ד"ר מתא קבע, כי התובע "איבד את כושרו להשתכר כמעט בצורה טוטאלית" (ע' 55) ואין הוא בעד שיקום מקצועי (ע' 56), וזאת בשל חוסר ריכוז, חוסר הבנה, חוסר קשב, שכחה, אי התמצאות ונטיה להתפרצויות (ע' 56), אך ד"ר מתא מודה שלו היה מובא לידיעתו כי התובע מתפקד כהלכה בחיי יום יום, היה משנה את מסקנתו (ע' 71). לדעת ב"כ הנתבעת לו פרופ' מלמד היה רואה את עדויות החוקרים התמלילים של שיחותיהם עם התובע וסרטי הוידאו, היה מפחית את שיעורי הנכות שקבע לתובע והנתבעת מזמינה את ביהמ"ש לעשות כן, שהרי ביהמ"ש הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות. ב"כ הנתבעת תוקף את חוות דעתו של מר לוצקי, בעיקר בשל כך שאין לו רישומים מסודרים על מהות הבדיקות פרט לדף שטחי כתוב פולנית נ/ 4שערך לתובע. הוא הסתמך על שיטה ותיאוריה של ד"ר לורסו מברית המועצות שאינה ידועה בארץ ושטיבה לא הובהר. בכל אחד מהמבחנים שד"ר לוצקי ערך לדבריו לתובע, כגון בדיקת אלטרנציה, דינמיק-פרקסי, התמצאות בזמן, קשר בין מילה ומשמעותה, יכול הנבדק ל"זייף" את תוצאותיהם, שהרי כל הבדיקות תלויות בשיתוף פעולה של הנבדק. טענת ה"זיוף" מתחזקת נוכח דברי החוקרים דני אנגל (שהוא בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה) והדס אשר שוחחו עם התובע, ניהלו עמו שיחות עירניות במשך זמן רב בלי שהיו לתובע באותן השיחות בעיות בריכוז או בתקשורת (סעיף 2לתצהיר דני אנגל; סעיף 15לתצהיר הד'ס). התובע בשיחותיו עם הדס הסביר, כי אינו עובד, כי הוא מקבל כ-000, 4ש"ח לחודש מן המוסד לביטוח לאומי וכי הוא מחכה לזכות בסכום כסף גדול במשפט, לפתוח אז עסק ולחזור למעגל העבודה (סעיף 15; 16; 17לתצהיר הדס) וכי לא קיבל את הצעות השיקום של מרכז השיקום, כי העבודות שהוצעו לו שעממו אותו. לעומת העדר רישומים מסודרים אצל לוצקי, הציגה המומחית של ההגנה, הגב' בתיה שטרן, פרוטוקול בדיקה מסודר (ת/12) המראה את התוצאות המדויקות של כל בדיקה ובדיקה. גב' שטרן הדגישה, כי אין מבחן אחד שיכול להעיד על נזק פרונטלי (ע' 304). יש לערוך שורה של מבחנים לכל תפקוד וניתן להגיע למסקנות רק בתנאי שהתוצאות עקביות בכל הטסטים (ע' 304). בכל מקרה, המסקנות הן רק בעלות אופי סטיסטי הסתברותי (ע' 303). במקרה של התובע, התוצאות לא היו עקביות והיו גם מקרים שהוא הצליח בטסטים קשים ונכשל בטסטים קלים (ע' 332). בניגוד לדעת לוצקי שיחס חשיבות לגבי בעיות בזכרון, סבורה ד"ר שטרן שרוב המחקרים מצביעים על כך שנזק באונה הפרונטלית לא גורר אחריו הפרעות בזכרון (ע' 8-307) ותומך בעמדה זו ספר של פרופ' לוריא שעל תורתו מסתמך גם לוצקי -the working brain an introduction to . 211Neuropsycholgy pוספרים נוספים שצילום קטעים מהם הוגשו ע"י ד"ר שטרן. ההפרעות הקוגניטיביות אליבא ד"ר שטרן אמנם יכולות לנבוע מפגיעה פרונטאלית ימנית, אך באותה מידה היא יכולה לנבוע גם ממחלת נפש או מבעיות נפשיות (ע' 312). הגב' שטרן הדגישה בחוות דעתה כי התובע שיפר את ביצועיו במטלות שהוטלו עליו במבדקים כאשר קיבל תמיכה ועידוד, דבר המצביע על כך כי הפוטנציאל של התובע לבצע אותן מטלות לא נפגע. אשר לבעיות הנפשיות של התובע, הרי הן מושפעות בין היתר מהאישיות של התובע כפי שהיתה קיימת עובר לתאונה וכן גם השפעת התאונה במישור הרגשי, לרבות העובדה שהתובע יושב בבית במשך כ- 5שנים ללא עבודה (ע' 336-335). ולטענת הנתבעת הישיבה בבית היא תוצאה של המניפולטיביות של התובע. על כל פנים, העידה הגב' שטרן ניתן לשפר את התגובה הרגשית ע"י פסיכותרפיה (ע' 335). (3) טענות ב"כ התובע. יש להעדיף את חוות דעתו של פרופ' גרושקביץ על זו של פרופ' מלמד. העובדה שפרופ' גרושקביץ טיפל בתובע בעבר רק מחזקת ומאששת את קביעותיו. יש להעדיף מומחה המכיר את הנבדק מקרוב על מומחה שראה את הנבדק רק לצורך הכנת חוות דעת. חוות דעתו של פרופ' גרושקביץ מוצאת לה חיזוק בחוות הדעת של מר לוצקי. אין להסתמך על המוצג נ/1, שכן הגשתו הורשתו אך ורק בתור מסמך שפרופ' גרושקביץ ראה אותו ואילו קבלתו כראיה על תוכנו הותנתה בכך שיובא עורך המסמך (ע' 3). הנזק המוחי הוכח במסמך ת/ 1של בי"ח רמב"ם. מעבר לכך, יש נזקים מוחיים שלא נראים לא בצילום ולא ב- c.t(לוצקי ע' 128). הגב' שטרן בחוות דעתה לא שללה את האפשרות שעליה מצביעה חוות הדעת של לוצקי, כי התובע סובל מפגיעה פרונטלית (עדותה בע' 305; 312; 314; 329; 334). הגב' שטרן בניגוד לפרופ' מלמד אינה מיחסת לתובע התחזות והעמדת פנים (ע' 330-331). פרופ' מלמד, לא יחס חשיבות לבדיקת m.r.i(כנראה שהכוונה לבדיקת c.t) שנערכה לתובע בבי"ח רמב"ם המעידה על פגיעה מוחית (ע' 3לחוות דעתו). בחקירתו בביהמ"ש הטיל פרופ' מלמד דופי באבחנות של המחלקה הנוירוכירורגית של בי"ח רמב"ם (ע' 213), למרות שהיא מהטובות במדינה. פרופ' מלמד הודה שאם היו מתגלות תופעות של אלימות מצד התובע בתוך המשפחה, הוא לא היה רואה בכך ענין מניפולטיבי (ע' 205). והנה העיד נהג המונית ויקטור מלכה, על כמה וכמה מקרים שבהם גילה התובע אלימות כלפי אשתו וכלפי הילדים, תוך כדי נסיעה במונית (ע' 183; 188) יתר על כן, פרופ' מלמד ביסס את הערכתו בדבר המניפולטיביות בעיקר על אינטואיציה (ע' 201) והוא הסכים שאם האינטואיציה שלו אינה נכונה, יש להעניק לתובע אחוזי נכות גבוהים יותר ממה שהוא קבע (ע' 2-201). בכל מקרה, מסכים פרופ' מלמד לתיזה שגם אם ניתן ליחס מניפולטיביות לתובע, הרי היא גופה עלולה להיות תופעה נפשית שהיא תוצאה של התאונה (ע' 204). העובדה שהתובע ניסה לחזור לעבודה במפעל של הנתבעת מוקדם ככל האפשר לאחר התאונה ולאחר שנדחה פעם ראשונה עשה נסיון נוסף, מצביעה על העדר מניפולטיביות (וראה דברי פרופ' מלמד ע' 207). ב"כ התובע מצביע על הליכי השיקום שעבר התובע שסוכמו בעדויותיהם של הפסיכולוגית שועה טולדנו ממכון רקנאטי ושל ד"ר ג'ורג' מתא. התובע שהה כזכור במכון רקנאטי כשנתיים וחצי. הוא התמיד בהליכי השיקום והפגין רצון להתקדם (ת/2-ת/7). שועה טולדנו העידה שלאחר הטיפולים במכון, הפך מצבו של התובע לקבוע ולדעתה אין התובע מסוגל לעמוד בדרישות השוק, בעיקר בשל העדר יכולת לעמוד בדרישות התפוקה (ע' 33). הוא מתאים לעבודה מוגנת, אך גם במסגרת זו יהא התובע זקוק לליווי צמוד לפחות לתקופה של שנה ובכל מקרה הוא יהיה זקוק לתמיכה במשך הרבה שנים (ע' 30). הגב' טולדנו היתה סבורה שרמת השאיפות והציפיות של התובע גבוהה מהיכולת שלו (ע' 51). לאור האמור, יש להבין את התרברבותו של התובע בפני החוקרים הדס ודני אנג'ל בדבר יכולתו ל"הזיז דברים" ולנהל עסקים. שועה טולדנו, שללה את טענת ההתחזות. לדעתה, לא יכול היה התובע להעמיד פנים במשך שנתיים וחצי של טפול כה אינטנסיבי במכון (ע' 52-53). ד"ר מתא הביע דעתו שהתובע אינו בר-שיקום מקצועי (ע' 7-56; 144), וזאת בשל בעיות של העדר ריכוז, חוסר הבנה, חוסר קשב, שיכחה, אי התמצאות וסף סבילות נמוך. האפשרות של התובע להקלט בעבודה תלויה בליווי של אדם שינסה לעבוד על הסימפטומים שלו (ע' 56). ובכל מקרה, מדובר בעבודה חלקית מוגנת או עבודה לשם תעסוקה ולא עבודה בשוק העבודה הרגיל (ע' 63). אשר לתצהירי החוקרים, מפנה ב"כ התובע לדברי החוקר ערן גדנקין שלפיהם הסריט את כל המעקבים במצלמת וידאו (סעיף 3לתצהירו מיום 5.12.93וע' 410לפרוטוקול). והנה משחק הטניס של התובע שלדברי החוקר ערך מספר דקות (ס' 8לתצהיר) זוכה בקלטת (נ/8) למספר שניות בלבד. להעברת המכונית מצד אחד של הכביש שהיה שטוף שמש לצד השני המוצל (ס' 10לתצהיר), אין תיעוד בצילומים או בקלטות. בתצהיר מיום 9.2.94טען גדנקין שהתובע השמיע קריאות עידוד לעבר השחקנים במגרש הכדורגל, ואילו בקלטת נ/ 5לא נראה התובע צועק או מעודד. אשר לחוקר מאיר ישראל אין כל חידוש בנאמר על ידו, שכן לא נטען שהתובע אינו מסוגל ללכת לבד ברחובות נהריה, לקנות בחנויות ולעשות סידורים פשוטים כל עוד אינו נתון ללחץ. אין ליחס חשיבות להתרשמויותיהם של החוקרים מאיר ישראל ומשה כהן מהתובע, באשר הם לא מומחים בתחום מדעי ההתנהגות. מדבריו של התובע להדס בשיחה בפגישה שהיתה ביניהם במלון קרלטון עולה, כי התובע התלונן על יחס בני משפחתו אליו ושהוא "נשבר מהקטע" וכי למעשה מסגרת הנישואין התערערה, למרות שכלפי חוץ נשמרת המסגרת (ע' 16לתמליל) וכי אשתו החלה ליטול שליטה באשר תדמיתו הגברית נפגעה עקב התאונה (ע' 17). התובע נמשך בקסמיה של הדס ולכן התרברב בפניה וגם בפני דני אנגל שהתובע סבר שבאמצעותו יוכל לכבוש את לבה של הדס, על יכולות שאין לו והתפאר שהוא מנהל מרינה ובעל קשרים בעיריה, או ניסה ליצור הרושם שהיה בניו-יורק ובלוס אנג'לס, הגם שלא היה שם (עדות הדס ע' 422, מול תעודת עובד ציבור שממנה עולה שפרט לנסיעה אחת לטורקיה (בין 19.7.94-13.7.94) לא עזב התובע את גבולות ישראל. בשיחתו המוקלטת עם הדס אמר התובע כי בביהמ"ש "לא שיחק הצגה" אלא אמר מה שהרגיש באמת. (4) דיון ומסקנות בנושא הנכות. אני סבור, כי לא ניתן לחלוק על העובדה, כי הפגיעה בראשו של התובע היתה קשה. עובדה היא שהוא איבד הכרתו והיה שרוי בדרגות שונות של חוסר הכרה במשך 3 שבועות ולא עוד אלא שהוא נזקק להנשמה. כמו כן, הוכח שנגרם לתובע נזק מוחי דיפוזי כמתואר ב-ת/ 1וממצאי c.tמיום 16.1.90מצביעים על נזק מוחי ממוקם באזור פריאטלי שמאלי (חוות דעת הגב' שטרן ע' 6). שני המומחים למעשה הכירו בכך שהפגיעה המוחית ואירוע התאונה גרמו לתובע נזקים נפשיים. עובדה היא ששני המומחים הסתמכו על סעיפים פסיכיאטריים. פרופ' גרושקביץ הסתמך על סעיף 33ה' למבחנים ופרופ' מלמד על סעיף 34ג'-ד' למבחנים. יאמר מיד, כי על פני הדברים הסעיף 33ה' אינו מתאים כלל למצבו של התובע. אי אפשר לקרוא את סעיף קטן ה' לאותם מבחנים על הגבלה קשה בהתאמה סוציאלית בלי הרישא המדברת על תגובות סכיזופרניות פסיכוזות אפקטיביות ותסמונות מוחיות חריפות או כרוניות עם תגובות פסיכוטיות. תגובות פסיכוטיות מתאפינות באבדן בוחן המציאות ואיש אינו טוען זאת לגבי התובע. פרופ' גרושקביץ אמנם אומר שניתן היה להגיע לאותה תוצאה מבחינת אחוז הנכות ע"י שימוש בסעיפים אחרים של המבחנים, אך אם מומחה רוצה שיתיחסו ברצינות לחוות דעתו עליו להחליט לפי אילו סעיפים של המבחנים הוא קובע את אחוז הנכות ולא להעלות לראשונה בחקירה נגדית אפשרויות אחרות, כגון שניתן היה לעשות שימוש בסעיף 33(הוא הסעיף של הפרעות פסיכונוירטיות שעליו מסתמך פרופ' מלמד (ע' 19). כמו כן, הסכים למעשה פרופ' גרושקביץ, שאין לעשות שימוש בתק' 15כאשר קובעים נזק נפשי לפי סעיף 33למבחנים (ע' 22). הדבר הוא גם הגיוני שכן סעיפים 33ו- 34עוסקים בהשפעת מצבים נפשיים על התאמה סוציאלית. התאמה סוציאלית כוללת בתוכה גם את ההתאמה לעבודה. התאמתו הסוציאלית של אדם מורכבת מהתאמה לחיי משפחה, לחיי חברה ולהתעסקות מקצועית. התאמה סוציאלית נמדדת ממילא יחסית למקצועו, גילו ומינו של הנפגע ולא בחלל הריק ולכן אין כל רבותא בנאמר בתק' 15שניתן לסטות מדרגת הנכות לפי המבחנים (הן כלפי מעלה והן כלפי מטה) בהתחשב במקצועו, לגילו, או למינו של הנפגע. לפיכך, מאחר ופרופ' גרושקביץ למעשה הסכים לתחולה אפשרית של סעיף 33, אני קובע שיש לסווג את המצבו של התובע בהתאם לסעיף זה. אין לי ספק שאכן התובע סובל כתוצאה מהפגיעה המוחית מהפרעות בריכוז, בקשב ובזכרון, אלא שבמידה מסוימת התובע "משתמש" בהפרעותיו ככלי שרת כאשר הוא רוצה לעשות רושם על בחורה אשר מוצאת חן בעיניו כמו החוקרת הדס, הוא מקטין מחומרת פגיעתו ומבקש להצטייר כ"בעל כושר". ומאידך, כאשר מוצעות לו במסגרת הליכי השיקום הצעות לעבודות שאינן מעוררות בו ענין הוא מפגין קשיים (ראה מכתב המרכז לשיקום מקצועי מיום 5.5.93נ/2). אני גם נוטה לקבל את דברי הגב' בתיה שטרן שהתוצאות של המבחנים אינם משקפים בהכרח את היכולת של התובע, וזאת נוכח אי האחידות ואי העקביות שבתוצאות וקיימת מעורבות של גורמים נפשיים אשר מעוותים את התוצאות, אלא שגורמים נפשיים אלה אף הם לדעתי תוצאה עקיפה של התאונה. כנראה לא של הפגיעה המוחית באופן ישיר, אלא כתוצאה מהטראומה הכרוכה בתאונה, שינוי אורח החיים, שינוי מעמדו בבית ובמשפחה (שינוי שעליו גם התלונן בפני הדס). יש אמנם במרכיב הנפשי אלמנט מניפולטיבי, אך גם בו עצמו יש לראות לפחות בחלקו הפרעה הנובעת מהתאונה (וראה גם דברי פרופ' מלמד בע' 203לפרוטוקול פיסקה שלישית מלמעלה בתשובה לשאלת ביהמ"ש). בבואי לשקלל גורמים אלה, נראה לי שיש לקבל בעיקרם של דברים את הקביעה שסעיף 34ולא סעיף 33הוא הסעיף המתאים למצבו של התובע, אך מאחר ואינני סבור שהתובע הוא מתחזה במובן ובמידה המיוחסים לו ע"י פרופ' מלמד, אם כי קיים בהתנהגותו רכיב מניפולטיבי, סבור אני כי דרגת אי ההתאמה הסוציאלית והגבלת כושר העבודה מתאימים לסעיף קטן ה' של סעיף .34כלומר, קיימים "סימנים קליניים מובהקים וקבועים שאין בהם הפסקה המגבילות (?) את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה באופן ניכר". סימנים אלה מקנים דרגת נכות של %.50 נותרה השאלה אם ניתן למצוא אצל התובע גם הפרעות בקואורדינציה של פלג גוף ימני כפי שקובע פרופ' גרושקביץ. לפי דעתי, לא הוכח שלתובע הפרעות בקואורדינציה. פרופ' גרושקביץ עצמו (בע' 16) אומר שלא ניתן תמיד לקבוע אם הפרעות בפלג גוף הם תוצאה של חולשה או העדר קואורדינציה. לדברי פרופ' גרושקביץ אין הדבר משפיע לא על פעולת יד ימין ובאשר לרגל ימין, אין התופעה מביאה לצליעה, אלא לאי יציבות של הרגל במידה שלדעת פרופ' גרושקביץ מונעת מהתובע לעבוד עם עגורן (ע' 18). לחלק אחרון זה אין כל משקל, שהרי אינני בטוח שפרופ' גרושקביץ עבד אי פעם עם עגורן או יודע מה נדרש בהפעלת כלי כזה ועל כל פנים, אין הוא יכול להחשב כמומחה בתחום זה. פרופ' מלמד לא מצא כל חולשה של פלג גוף בבדיקה השניה ולא מצא הפרעות אורגניות בתחום הנוירולוגי. הבדיקה השניה של פרופ' מלמד נעשתה לאחר הבדיקה השניה של פרופ' גרושקביץ והיא מעודכנת יותר.לאור כל האמור, אינני סבור שיש הצדקה להכיר בנכות לפי סעיף 29(8).i התוצאה מכל האמור, היא שאחוז הנכות של התובע מתמצה בתחום ההפרעות הפסיכונוירוטיות ומגיע ל-%.50 ג. הפסד ההשתכרות של התובע. (1) כללי. כפי שצוין בפתח הדברים עבד התובע אצל הנתבעת מאז .1976לדברי התובע עבד תחילה בציוד מכני כבד, על מלגזות ועל טריילר גדול (מוביל סלים) (סעיף 6 לתצהיר התובע). עובר לתאונה עבד כעגורן או מחליף לנהגים (סעיף 10). מאז התאונה לא חזר התובע לעבוד במפעל. הוא פוטר כאמור במרץ .92פיצויי פיטורין הופקדו בחשבונות במהלך חודש מרץ 92(סעיף 6לתצהיר כדורי מיום 28.11.93). הכסף לא הוחזר על ידי התובע (עדות התובע ע' 86). לאחר הפיטורין וגביית כספי הפיצויים בעקבות חוות הדעת של פרופ' מלמד, פנה ב"כ התובע עו"ד ענבר למפעל במכתב מיום 19.7.92(נספח א' לתצהיר התובע) ובמכתב נוסף מיום 6.8.92(נספח ב' לתצהיר התובע) בהם הביע נכונות לחזור לעבודה. על פניות אלה נתקבלו תשובות המפעל במכתב מיום 16.8.92(נספח ג' לתצהיר התובע); וכן מיום 26.8.92(נספח ד' לתצהיר התובע) שבהן הודע לתובע שאין המפעל מוכן לקלוט אותו. התובע מאז התאונה ועד היום לא עבד כל עבודה אחרת ולו באופן חלקי בלבד. (2) מעמדו של התובע במפעל לפני התאונה והעתיד שהיה נשקף לו במפעל אלמלא התאונה. מטעם התובע נטען, כי הוא היה אחד העובדים הטובים והמסורים במפעל, ראה עדות צ'רלי בן הרוש מהעובדים הותיקים במפעל (סעיף 5לתצהיר) ודברי מזכיר הועד בן סימון, כי התובע היה אהוב במפעל על כל העובדים (ע' 102), וכי היה בקי פרט למקצועו "הרשמי" כעגורנאי ומפעיל ציוד כבד, בכל העבודות האחרות המתבצעות במפעל: תנורן, יוצק, בנאי ודלאי. לענין זה מתבסס התובע על תצהיר בן הרוש (סעיפים 8-4) ועדות חיים בן סימון (ע' 102) ועדות הזמה של אברהם סבן (ס' 6; 4לתצהיר ע' 427). מטעם התובע הוגשו תלושי משכורת של 5עובדים פרץ מרדכי, אדרי מרסל, ציון אזולאי, ארמונד דיין ופנחס לוי. לגבי 4הראשונים הוגשו תלושים מהתקופה שלפני התאונה ועשרה חודשים בשנת .1993(לגבי פנחס לוי הוגשו תלושים של שנת 1993). התובע טוען, כי שכרם של עובדים אלה מהווה בסיס להשוואה באשר לכושר השתכרותו אלמלא התאונה, שכן עובדים אלה היו שווים לו ברמה מקצועית, בוותק ובמבחינת אפשרויות הקידום. בענין זה מסתמך התובע על עדות בן סימון יו"ר ועד העובדים (ע' 103; 105). מן הצד השני, טוענת הנתבעת, כי לתובע היו בעיות משמעת במפעל, כעולה ממסמכים המצויים בתיקו האישי של התובע שהומצא ע"י מנהל המפעל דהיום מר ניסים כדורי, כמפורט להלן: "במכתב מיום 15.8.79, בעקבות העדרותו של התובע מן העבודה ללא נימוק המניח את הדעת נכתב: "בזה גרמת נזק כבד למפעל, ומאחר ואין זה מקרה בודד מצידך הינך מוזהר בזה לחדול מהתנהגות לא אחראית זו בכדי שלא נאלץ לאחוז נגדך באמצעים משמעתיים ולדרוש עונשים כבדים בהתאם לכובד הנזק שהתנהגותך גורמת למפעל". וכעבור שנה, במכתב מיום 20.9.80בעקבות העדרות נוספת של התובע מעבודתו, נכתב: "לאור חומרת הנזקים במפעל, בגלל העדרויותיך מהעבודה, הנני מבקש להתרות בך זו הפעם האחרונה, כי באם לא תשפר את התנהגותך, נצטרך לנקוט בכל האמצעים המשמעתיים העומדים לרשותנו". במכתב נוסף מיום 1.2.81נכתב: "הנני מבקש ממך לחדול מאיחורים כי הדבר גורם נזק לייצור ולחברך לעבודה". במכתב מיום 3.2.83שנכתב בשל אי מילוי אחר הוראות תדלוק של מכונה מסויימת, בגינו נגרמה הפסקת ייצור של שעה ורבע ונזק כספי כבד למפעל, מוזהר התובע: "אני מבקש שתקפיד מאד להבא לבצע את ההוראות בכדי למנוע את הנזקים ואת הצורך בנקיטת אמצעים משמעתיים". ב- 7.6.87אף נידון התובע, בישיבה של ועדת המשמעת במפעל, לעונש הרחקה של 4ימים מעבודה במפעל, והועדה אף קבעה בפרוטוקול הישיבה כי במידה ומקרים מסוג זה נשוא הדיון ישנו - תראה עצמה הועדה מחויבת לנקוט בצעדים משמעתיים חמורים הרבה יותר. במכתב מיום 29.5.88, בעקבות נטישת העבודה לפני הזמן תוך הפקרת דלי מלא פלדה, מעשה שתואר ע"י מנהל כח אדם דאז במפעל כ"גובל בסכנת נפשות", הובהר לתובע כי "בעתיד לא נעבור לסדר היום בלא הסקת המסקנות החמורות ביותר המשתמעות מכך"". יצוין, כי מר כדורי לא הכיר את התובע אישית וכאמור עדותו בענין זה התבטאה בהצגת מסמכים מתוך התיק האישי. עד נוסף מטעם הנתבעת היה מר ערמון ששימש מנהל מפעל ההתכה בשנים 88- 86ולאחר מכן מנהל קרית הפלדה בעכו עד לשנת .92בסעיף 11לתצהירו תיאר העד את התובע "כעובד מן השורה, לא מן הבולטים - לא בתכונותיו ולא בשאיפותיו ואף נקלע בהיותו תחת פיקוחי כמנהל במפעל ההתכה לתקרית בגינה נערך לו בירור משמעתי עקרוני במפעל, שלא תרם ליוקרתו במפעל ולא הוסיף לו כבוד ומעמד כלל ועיקר". ערמון גם כפר בגירסת התובע ועדיו שהתובע עבד כיוצק ו/או כתנורן ובמיוחד כעוזר בנאי, תפקיד שאינו קיים במפעל. לכל היותר יכול להיות, כי מדי פעם גייסו קבוצת עובדים מן המפעל, ללא קשר להכשרתם בבניה לשם ביצוע עבודה פיזית מסוימת. גיוס זה לא העניק להם תואר בנאי או עוזר בנאי (ע' 370). עוד העיד ערמון, כי בתקופות מסוימות ע"מ למנוע קיצוץ משרות, עשו העובדים מניפולציות ברישום העובדים, כך שבכל משמרת יעבדו מספר עובדים כנקוב בתקן, ולכן היו מגייסים מכל המפעל עובדים ולמרות שלא היו מקצועיים היו רושמים אותם כיוצקים או בנאים, למרות שבפועל לא עבדו בתפקידים האמורים (ע' 371). מר ערמון הדגיש, כי תפקידים של בנאי, או יוצק, או תנורן, דורשים הכשרה מיוחדת וזו לא היתה לתובע (ע' 2-371). עד התביעה בן סימון הזכיר רק את עבודתו של התובע כעגורנאי (ע' 106) ולא הזכיר תפקידים אחרים. עוד מציין ב"כ הנתבעת כי לא בכתב התביעה ולא בתצהירי התובע ורעייתו הועלתה הגירסה על עיסוק בתפקידים נוספים, פרט למפעיל ציוד כבר ועגורנאי. סבורני, כי צודק ב"כ הנתבעת בטענותיו וכי התובע לא היה עובד יוצא דופן, אלא עובד מן השורה שלאו דוקא התבלט לטובה. מה גם שהיו לו בעיות משמעתיות. אמנם בעיות משמעת היו אולי גם לעובדים אחרים, אך בכל מקרה התובע לא התבלט לטובה. אמנם לענין זה מסתמך כדורי רק על מסמכים בתיקו של המערער וטענת ב"כ התובע היא כי מדובר בעדות שמיעה. לדעתי, אין לקבל טענה זו. אכן, אם השאלה היתה אם באמת "חטא" התובע כאמור במסמכים, הייתי קובע שאין די במסמכים כדי להוכיח את "עבירות המשמעת", אך השאלה היא כיצד נראה התובע בעיני מעבידיו (בצדק או שלא בצדק). לענין זה ניתן להסתמך על המסמכים שבתיק האישי. אסביר את דברי: גם אם נניח שבטעות סבר המעביד כי התובע חרג מן השורה די בכך כדי להצביע על סיכוייו (או חוסר סיכוייו) של התובע להתקדם. לפעמים מעביד "שם עין" על עובד שלא בצדק והדבר בכל זאת ישפיע על כך שהוא לא יקדם את העובד. השאלה בפני אינה האם מבחינת "האמת הצרופה" נקי היה התובע מכל הדופי שהוטל עליו. די בכך שהוטל בו דופי כזה ע"י המעביד שכנראה האמין במה שהוא אומר, כדי להצדיק מסקנה שאותו מעביד לא היה מקדם את התובע. המסמכים בתיק האישי הם איפוא הוכחה לא למה שקרה אלא למה שאנשי הנהלת המפעל סברו שקרה וזו היא עובדה רלבנטית בהערכת קידומו של התובע. אין בכך די כדי להצדיק מסקנה שהתובע היה מפוטר (מה גם שהנתבעת מנועה מלטעון זאת כפי שיוסבר בהמשך), אלא רק אינדיקציה שלא היתה מקודם לתפקיד או לדרגה גבוהים יותר. לענין עובדה זו אין המסמכים בתיק האישי בבחינת עדות שמיעה. עם זאת, מסכים אני "שהתיק" לכשעצמו אינו יכול לשמש בסיס להשוואה עם יתר העובדים שיתיקיהם לא הובאו, אבל קיימת עדות ישירה של מי שהכיר הן את התובע והן את יתר העובדים והוא מר ערמון, והחומר בתיק יכול רק להוות אישוש לדברים ללמדך שהטענות, שהתובע "לא קורץ מחומר" המתאים לתפקיד ניהולי ככל שהדבר נראה מנקודת המבט של מנהלי המפעל - לא הומצאו לצורך המשפט, אלא יש להם בסיס במסמכים שנכתבו "בזמן אמיתי" לפני התאונה. הגירסה בדבר מילוי תפקידים נוספים פרט למפעיל ציוד כבד ועגורנאי, אינה מקובלת עלי, שכן היא נולדה בשלב מאוחר ואינה מופיעה בתביעה ובתצהירי התובע ורעייתו. התובע, גם לא מסר כיצד הוכשר למלא קשת כה רחבה של תפקידים הדורשים ידע מקצועי. אין לסמוך על דברי העדים מטעם התובע סבן ובן הרוש, שכן עדותם לא נסמכת על מסמכים או רישומים כלשהם. מלבד זאת, קיים ספק רב אם הם שוחרים טוב למפעל, שכן שניהם פוטרו בגל הפיטורין שעבר על המפעל בשנת .92 בן הרוש פוטר בהיותו בן 52שנה (ע' 280). אשתו של בן הרוש היא קרובת משפחה של אשת התובע (ע' 255). לאור האמור אתיחס אל התובע כעגורנאי ולא כבעל מכלול תפקידים אחרים. לא מצאתי גם בחומר הראיות נתון שעל פיו ניתן להסיק שהתובע אלמלא התאונה היה מקודם לתפקיד שיש בו אחריות כגון ראש קבוצה או ראש צוות, תפקיד ניהולי כל שהוא (וראה גם דברי כדורי שלאור הנתונים שבתיקו של התובע לא היה מקדם אותו (ע' 292) וראה גם דבריו של מר שמואל ערמון סמנ"ל המפעל אשר שימש כמנהל מפעל ההתכה ומנהל קרית הפלדה בעכו ואשר הכיר את התובע אישית. עד זה מדגיש שלתובע לא היו הכישורים להתקדם לתפקיד ראש משמרת וראש קבוצה והוא גם לא גילה מעולם רצון ונכונות להתקדם לתפקידים בכירים (סעיפים 7; 8לתצהירו מיום 10.4.94) לפיכך, יש לנהוג זהירות רבה בבואנו לקחת כקנה מידה להשוואה את משכורותיהם של העובדים שהתובע מבקש להשוות אליהם, שכן העובדים הנ"ל אינם בעלי אותו תפקיד שמילא התובע. אין הם לא עגורנים ולא מפעילי ציוד כבד. חיים בן סימון שימש כמזכיר הועד וכמנהל מחלקת משלוחים; פנחס לוי משמש כיום בתפקיד של עוזר לעניני משק; פרץ מרדכי, משמש כמנהל אתר; אדרי מרסל הוא מנהל משמרת במפעל ההתכה; ארמונד דיין שימש כתנורן; ציון אזולאי שימש כיוצק (ראה סעיף 15לתצהיר כדורי מיום 28.11.93). ישנם שני עובדים והם, זגורי שמואל ודניאל אברהם שלדעת הנתבעת מקבילים לתובע, אך עיון במרכיבי השכר כפי שהוא בטבלה שצורפה לתצהירו של כדורי מראה שהתובע הגם שהיה לו וותק פחות משני עובדים אלה, השתכר יותר מהם. כך שלדעתי גם עובדים אלה אינם מתאימים להשוואה. אין ליחס משקל לעדותו של שרלי בן הרוש מטעם התובע, שכן כל דבריו מבוססים על מידע שצבר בשנים 79- 76(ראה ע' 264לפרוטוקול) דהיינו שנים רבות לפני אירוע התאונה שהיתה כזכור בשנת 89). הנתבעת העלתה טענה המתבססת על האמור בתצהיר כדורי, כי הנתבעת השייכת לקונצרן "כור" עברה בשנים האחרונות כמו יתר המפעלים של אותו קונצרן - ריפורמה מקיפה שהתבטאה בין היתר בגל פיטורין מסיביים, בהוצאת עובדים לפנסיה מוקדמת, בצמצום משמרות, בהקפאת הקידום בדרגות וברמות השכר. לגירסת מר כדורי, פוטרו במספר מועדים במצטבר לפחות 265עובדים. בתאריך 1.3.92המועד שבו פוטר התובע, פוטרו יחד עמו 125עובדים אחרים. כשמדבר כדורי על פיטורין הוא כולל בכך גם הוצאה לפנסיה מוקדמת (ע' 300). נראה לי, כי גם אם מבחינה עובדתית עמד התובע בסיכון של פיטורין מהמפעל מנועה הנתבעת מהעלות טענה זו, שכן בכתב ההגנה בסעיף 22נטען היפוכו של דבר. כלומר, שלתובע לא נגרם הפסד השתכרות מאחר והוא יהיה מסוגל לחזור למלא עיסוקיו ועבודותיו הקודמות אצל הנתבעת או להשתלב בעבודות אחרות במסגרתה בהתאם למגבלותיו. אם גם חל שינוי במצב המפעל מאז הגשת כתב ההגנה ביום 31.12.89ועד לשנת 92שבו היה גל פיטורין גדול, הרי היה על הנתבעת לבקש תיקון כתב ההגנה. מה גם שב"כ התובע התנגד לשינוי חזית זה בדבריו בע' 248לפרוטוקול והחקירה הנגדית של כדורי בנושא זה נעשתה תוך שמירת כל הזכויות באשר לטענת שינוי חזית (ע' 250לפרוטוקול). יצוין עוד, שכדורי היה מוכן לאשר בכתב לפני הפיטורין כי הפיטורין נובעים רק מהמצב הרפואי של התובע בעקבות התאונה (ע' 299). לפיכך, אצא מן ההנחה שהתובע היה ממשיך לעבוד במפעל אלמלא התאונה עד לפרישתו לגימלאות בגיל הפרישה שהוא 65שנה. עם זאת, אביא בחשבון כי עקב המצב של מפעלי קונצרן כור, היה נוצר קושי לקידום בדרגות וכן צמצומים באפשרויות לעבוד שעות נוספות, שכן לדביר כדורי הרי בין מאי 1989ועד מאי 92הוקפאו הקידומים בדרגות במפעל. ממאי 92שוב החלו קידומים בדרגות אבל בקצב איטי יותר ממקודם. לדברי כדורי, לולא פוטר במרץ 92היה התובע מקודם עד ליום מתן התצהיר (28.11.93) בשתי דרגות כאשר כל עליה בדרגה מתבטאת בתוספת שכר של %5-% 4(סעיף 8לאותו תצהיר). גם צומצם מספר השעות הנוספות שהוקצבו לעובדים. (3) גובה ההשתכרות המשוערת של התובע - סיכום. לאור האמור עד כה נבדוק עתה מה היה גובה השתכרותו של התובע במפעל של הנתבעת אלמלא התאונה. ערמון וכדורי סבורים, כי התובע היה מגיע להשתכרות שבין 000,6-000, 5ש"ח לחודש נכון למועד מתן תצהיריהם (אפריל 94). אני סבור שיש הגזמה מסוימת בדבריהם, שכן גם אם לא היה התובע מקודם לתפקיד ניהולי, קיימת בכל זאת אפשרות להחלפת תפקידים מקצועיים במסגרת המפעל. הייתי מעריך את השכתרות של התובע במפעל בשערוך להיום לסכום של 500, 7ש"ח כשסכום זה כבר כולל בתוכו את התנאים הסוציאליים לרבות ההפרשות לקרן נתיב. כמובן שאם לוקחים בחשבון את ההפרשות לקרן פנסיה, אין לפסוק לתובע מאומה בסעיף של אבדן פנסיה (ראה קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, מהד' שלישית ע' 253 פיסקה 81), שכן הוא יכול לדאוג בסכום המוסף למשכורתו להבטחת המשכיות זכויות הפנסיה. לשון אחרת, שתי דרכים אלה לפסיקת פיצוי בגין הפסד פנסיה (תוספות סוציאליות ופיצוי ישיר בגין אבן פנסיה) הן אלטרנטיביות. (4) הפסד השתכרות בעבר. אני סבור שהתובע זכאי למלוא שכרו בגין התקופה שמיום התאונה ועד ליום שבו נסתיים התהליך השיקומי הפעיל במכון רקנאטי ביוני 92(ראה עדות שועה טולדנו ע' 29). כלומר, תקופה של 39חודשים שהם 500, 292ש"ח ולסכום שמתקבל יש להוסיף ריבית בגין מחצית התקופה. לאחר תקופה זו ועד ליום פסה"ד 159.94, אני סבור שהתובע יכול היה לעבוד בעבודות קלות, כגון עוזר לגנן ולהשתכר כ-500, 1ש"ח לחודש ולכן אני סבור שיש לחשב את אבדן ההשתכרות לתקופה זו בשיעור של 000, 6ש"ח לחודש לתקופה של 38.5חודשים ומגיעים לסכום של 000, 231ש"ח בתוספת ריבית מאמצע התקופה. (5) הפסד השתכרות בעתיד. אני סבור שמצב הביניים כל עוד ההליכים המשפטיים היו תלויים ועומדים הפריעו לשיקומו של התובע וכי מעתה ואילך תהיה לו מוטיבציה גבוהה יותר למצוא עבודה. אמנם אין ספק שהתובע התרברב לא מעט בפני החוקרת הדס, אך מן הצד השני ניכרים דברי אמת במה שאמר התובע, כי עם קבלת סכום כסף גדול בעקבות פסה"ד הוא יתחיל בעסקים ובחיים חדשים (סעיפים 15; 16לתצהיר הדס). אמנם לא התרשמתי שהתובע הוא אדם המסוגל "לגלגל" עסקים בהיקף רציני, אך סבורני שהוא מסוגל לפתוח עסק צנוע, כגון חנות קטנה למכירת דברי הלבשה או קיוסק ולחילופין שהוא יכול למצוא לעצמו עבודה כשכיר, כגון בעבודות תחזוקה קלות ועבודות גננות או כזבן בחנות ולהשתכר כ-% 50מהשכר הממוצע במשק, דהיינו כ-000, 2ש"ח לחודש (לאחר עיגול כלפי מטה). יצוין, כי סכום זה גם אינו רחוק משכר המינימום שהוא 785, 1ש"ח לחודש אוגוסט .95 לפיכך, סבורני שבחישוב אבדן ההשתכרות בעתיד יש להביא בחשבון הפסד השתכרות של 500, 5ש"ח לחודש, וזאת עד לגיל 65שנה ובצורה זו לערוך את החישוב לאחר היוון. לסכום זה יווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום פסה"ד ועד לתשלום בפועל. (6) כאב וסבל. בהתחשב בסוג הפגיעה אחוזי הנכות ותקופת האשפוז, ובהתחשב בכך שאינני כפוף לקריטריונים של חוק הפלת"ד, אני סבור שיש לפסוק לתובע בראש נזק זה - 000,200 ש"ח. (7) הוצאות לשיקום. ב"כ התובע מבקשני לפסוק לתובע הוצאות למלווה כדי להכשירו לעבודה מוגנת. אינני סבור שיש לפסוק סכום כסף כלשהו בפריט זה. אינני סבור שיש תועלת בשהות נוספת במכון רקנאטי וכי פעילויות השיקום הגיעו לכלל מיצוי. בעיקר מאחר ולתובע אין כל מוטיבציה לעסוק בעבודה מוגנת. (8) הוצאות ועזרת מיטיבים בעבר. אינני סבור שיש מקום לפסוק לתובע סכום משמעותי בגין עזרת מיטיבים. לא הוכח לדעתי שהתובע נזקק לעזרה רבה. העובדה שהתובע התגורר תקופה מסוימת אצל אמו או שהוא הולך לביתה כל אימת שיש לחץ בבית (סעיף 15לתצהיר התובע) אינו מזכה את אמו בתשלום. מאידך, מסרה אשת התובע (ס' 23לתצהירה), כי היתה "מקלחת" ו"מגלחת" את התובע. אני מניח שאולי היה צורך בכך מדי פעם בתקופה שהתובע שהה בבית בחופשה מבית לוינשטיין ולכן אני פוסק בגין עזרת מיטיבים סכום של 000, 5ש"ח, כשסכום זה נושא הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל. (9) ניכויים - קיצבאות המל"ל. אין מחלוקת, כי מהסכומים שנפסקו לתובע יש לנכות את קיצבאות המל"ל כשהן משוערכות ליום פסה"ד. הוגשה חוות דעת אקטוארית (נספח ג' לסיכומי הנתבעת) של מר שי ספיר, אך היא מעודכנת רק ליום .19.1.95יש איפוא להגיש חוות דעת אקטוארית מעודכנת של שי ספיר ליום פסה"ד. כמו כן, תנוכה הקיצבה המיוחדת שאושרה לתובע לפי סעיף 69(א) לחוק הביטוח הלאומי ושולמה עד ליום פסה"ד (נספח א' לסיכומי הנתבע) וגם בקשר לכך תוגש חוות דעת מעודכנת. הויכוח הוא על דמי השיקום מיוחדות וטיפולים, מענקים וקיצבאות מיוחדות שלא שולמו בפועל. נראה לי, שאין מקום לנכות תשלומים אלה מהפיצויים שנפסקו. דמי השיקום שולמו למוסדות השיקום ולא לתובע. לתובע לא נפסקו פיצויים לא בגין נסיעות ולא בגין טיפולים, וממילא אין לנכות סכומים אלה (השוה קציר מהד' 3(שם) ע' 866הערה 40). מאותה סיבה אינני סבור גם שיש לנכות מענקים מיוחדים אחרים, שכן לא הוכח שאלה שולמו לתובע או שהוא אפילו דרש אותם. (10) פנסיה מקרן נתיב. עוד יש לנכות הסכומים שנצטברו לזכות התובע בקרן נתיב המגיעים ל-000, 49ש"ח נכון ליום 11.93(נ/6). סכום זה יש לשערך ליום פסה"ד. (11) פיצויי פיטורין מוגדלים. בחודש מרץ 92הפקידה הנתבעת פיצויי פיטורין מוגדלים בשיעור % 150שהגיעו ל-000, 50ש"ח נכון לאותו מועד. סבורני, שצודק ב"כ התובעת שלא ניתן מחד לפסוק לתובע פיצויי פיטורין בהנחה שהתובע היה ממשיך בעבודתו במפעל ומאידך להשאיר בידו פיצויים מוגדלים שאינם משולמים במקרה הרגיל שאדם פורש עם סיום עבודתו אלא רק כאשר אדם מפוטר לפני הזמן. לפיכך, יש לנכות את היתרה מעבר ל-% 100פיצויים, דהיינו שליש שהוא סכום של 667, 16ש"ח נכון למרץ .92סכום זה יש לשערך ליום פסה"ד. על היתרה שתשאר לתובע לאחר הניכויים שצוינו לעיל, תווסף הצמדה וריבית כחוק מיום פסה"ד ועד לתשלום וכן ישולמו לתובע 2/3מהוצאות המשפט ועוד שכ"ט עו"ד בשיעור % 15מהיתרה לתשלום. סכומים אלה ישאו הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל. ניתן היום 10/09/95 בהעדר הצדדים.פגיעת ראש / מוח