מונחת בפני תביעתו של עו"ד משה שויג, (להלן: "התובע"), כנגד ערן פיק (להלן: "הנתבע"), למתן צו האוסר על הנתבע להכניס את מכוניתו או כלי רכב אחר לחצר הבית המשותף שברח' דניאל פריש 8 בתל-אביב (להלן: "החצר" או "החניה"), וכן לאסור עליו להרשות או לאפשר לאחר להכניס כלי רכב לחצר הבית ו/או להסיג בכל דרך את גבולו של התובע בחצר. כעולה מכתב התביעה, התובע הינו חוכר לדורות, של דירה בבית המשותף, בכתובת הנ"ל, הרשום כחלקה 565 בגוש 6111 (להלן: "הבית"), ושותף, בחלק יחסי, ברכוש המשותף. לטענת התובע, חרף העובדה שהנתבע אינו בעל זכויות כלשהן בבית או ברכוש המשותף בבית ואין לו כל זכות להכניס ולהחנות מכונית בחצר הבית ולא ניתנה לו רשות מטעם כל בעלי הרכוש המשותף לעשות שימוש כלשהו ברכוש המשותף בבית. במשך מספר חודשים מחנה הנתבע את מכוניתו בחצר הבית, בכל מקום שעולה על דעתו, ללא התחשבות במשתמשים האחרים, ולמרות התנגדותו החוזרת והנישנית של התובע. בעדותו הסביר התובע כי: "אני עושה שימוש בחניה בבניין מאז שנת 1967". (עמ' 8 לפרוטוקול). בתשובה לשאלת עו"ד סטמרי, ב"כ הנתבע, מכוח מה חונה התובע במקום חניה קבוע, השיב התובע: "מכח הסדר חברי שהיה בין כל בעלי הדירות.....בין (צ.ל. בגין - .ד.ג.), הסדר חברי בין השכנים לא היה צורך לעשות שום דבר פורמלי, הסדר עמד בתוקף, ללא הפרה מצד השכנים". את המצב שלו הוא מתנגד מוסיף התובע, ומפרט בתצהיר עדותו הראשית, [סעיף 12,13], כדלקמן: "דא עקא, שברוב הזמן חנו מכח זכותה של בעלת דירת הגב' שרוט שלוש מכוניות האחת של הנתבע, האחת של הגב' שרוט עצמה, והאחת השייכת לביתה של הגב' שרוט...פעמים רבות חנו המכוניות הנזכרות במקומות חניה ששימשו במשך שנים מקומות חניה קבועים שלי ושל בעלי דירות אחרים, כאילו, כל מגרש החניה עמד לרשות דירת הגב' שרוט...יתרה מזו, הנתבע הינו איש צבא ולעיתים הוא משתמש ברכב צבאי שגם אותו הוא מחנה בחצר". הנתבע טוען להגנתו שניתנה לו רשות, של אחד מחוכרי הדירות, להכניס את רכבו לחצר ומשכך, קמה לו הזכות להחנות רכבו בחניה. הנתבע מוסיף וטוען להגנתו כי, הוא מתגורר, דרך קבע, באחת הדירות בבניין ומכח דירותו ומכח הסכמת בעלי הדירה, קמה לו הזכות להחנות רכבו בחניה המשותפת. הנתבע מתגורר בבנין בדירה שבבעלותם של הגב' תמר שרוט ובעלה, עם ביתם, חברתו לחיים של הנתבע, ובת זוגו. הנתבע והגב' שרוט וביתה הודו בחקירתם כי הם ו/או מי מהם מחנים בחצר שלוש מכוניות ולעיתים גם מכונית צבאית, כך מזה שלוש שנים. הנתבע מודה שלא ביקש ולא קיבל רשות לחניה מבעלי [חוכרי] הדירות בבניין. לשיטתו, הוא מחנה את הרכב, בחניה המשותפת, מתוקף היותו בר רשות, מטעם בעלי הדירה בבניין, להשתמש, שימוש סביר, בחלקם ברכוש המשותף. יצויין כי, מחומר הראיות עולה שבחצר מקומות חניה לעשר מכוניות ובבניין שלוש עשרה דירות, יש מקומות חניה נוחים יותר ויש פחות נוחים. לית מאן דפליג, כי באזור בו מוקם הבנין, במרכז תל אביב, יש קושיים במציאת מקום חניה פנוי. עוד יצויין כי, מקומות החניה בחצר אינן מסומנים ואינם צמודים לאף אחת מן הדירות. לא קיים ולא נרשם הסכם חלוקת החניות בין הדיירים וגם לא נתקבלה החלטה בנדון באסיפה הכללית של דיירי הבית המשותף. הדירה שמחזיק התובע משמשת לו כמשרד עו"ד והתובע נוהג, מזה שנים, להחנות רכבו במקום חניה אחד, מסוים וקבוע בחצר. על פי נסח הרישום, נספח א' לתצהיר עדותו הראשית של התובע, בעלותו הנכס, עד שנת 1983, השתרעה על מחצית הזכויות בלבד, המחצית השניה היתה לאשתו של התובע שנפטרה. בשנת 1981 נפטרה אישתו ואת חלקה ירשו הוא ושני ילדיו. ה"ה תמר וסטיבן שרוט הם חוכרים לדורות של 100% בדירה בבנין. לדבריו, איש זולתו, לא עשה שימוש בדירה. לטענת התובע, בכך שהנתבע מחנה רכביו בחצר הבנין, הוא עושה שימוש שלא כדין בחלקו הוא , ברכוש המשותף, כאשר "חלקו" משתרע על כל חלקי חצר הבנין, ומכאן תביעתו. לטענת הנתבע, הזכות, הלכאורית, לה טוען התובע, בחניה "הקבועה", שלקח לעצמו, איננה קיימת כלל, לא מבחינה עובדתית, ולא מבחינה משפטית. לשיטתו, לתובע אין זכות במקרקעין או כל זכות קניינית מוגדרת לחניה ספציפית אחת או יותר. משכך, לא יכול הנתבע ל"השיג את גבולו" של התובע באותה חניה ו/או להפריע את שימושו של התובע ברכוש המשותף. ממילא, השימוש שעושה הנתבע בחצר לחניה, הוא "שימוש סביר" כמשמעותו בסעיף 31 [א] [1] לחוק המקרקעין ואין כל צורך בהסכמת יתר השותפים לשימוש זה. עוולת הסגת גבול הוגדרה בסעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] תשנ"ח - 1968: "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק, או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין...". על התובע חלה הגנת, הבעלות והחזקה שנקבעה בהוראות יסמן ב' לחוק המקרקעין תש"ך - 1960 (להלן: "חוק המקרקעין"). בבית זה, כפי שידוע שנהוג בבתים רבים שרשומים כבית משותף, אין בעלי הדירות נוהגים על פי הוראות ניהול הבית המשותף, הקבועות בחוק ובתקנות. בבנינים כאלה נולדו מצבים דה פקטו לגבי אורח השימוש שעושים בעלי הדירות ברכוש המשותף. גם ללא הסכמת השותפים האחרים או החלטת רוב, רשאי כל שותף להחזיק ולהשתמש בנכס מכוח זכותו כבעלים משותפים. "הסכמה בין בעלי דירות, לשימוש ייחודי ברכוש המשותף על ידי אחד מהם אינה עיסקה במקרקעין הטעונה מסמך בכתב לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין ואין גם חובה לרשמה בספר הפרוטוקולים של בעלי הדירות". (ע"א 815/81 פד"י לו' [3] 79). לית מאן דפליג, כי השימוש שעשה התובע בחניה, הוא שימוש ברכוש המשותף שאין בו משום פגיעה ברכוש המשותף ובזכויות הקניניות של בעלי הדירות והוא בבחינת שימוש סביר ורגיל לפי תנאי הזמן וייעדו המקום. ככזה, השימוש שעשה התובע בחניה, מותר אף ללא קבלת הסכמת האסיפה הכללית. בענינינו, הואיל ולא נרשמה הקצאת שטח חניה לתובע ו/או לכל דייר אחר, בבית הרי, כמי שהינו אחד מבעלי הדירות רשאי התובע לעשות שימוש ברכוש המשותף והחניית מכוניתו בחניה ברורה, היא נאותה, ובאורח סביר. במסגרת היחסים שבין בעלי הדירות בבית המשותף, בכך שהתובע נהג להחנות מכוניתו, בשטח החניה, באופן קבוע ומתמיד במקום מסוים, אין פירושה תפיסת חזקה בלעדית או זכות או הצמדת השטח לדירתו. התובע לא רכש לעצמו כל זכות מיוחדת כלפי יתר בעלי הדירות בבית. זכותו אינה אלא זכות הפרט לעשות שימוש רגיל וסביר ברכוש המשותף השייך לכל בעלי הדירות ועומד במידה שווה לרשותו של כל אחד מהם למטרה זו. בהעדר ייעוד של הרוכש המשותף אין בעל דירה חוטא כלפי בעלי הדירות האחרים כשהוא עושה ברכוש המשותף שימוש יום יומי רגיל ומתאים למקום. (ע"א 549/73 פ"ד כ"ח [1] 645). לענין השימוש ברכוש המשותף, נפסק, בפרשת, ביאלר: "בעלות שלכל אחד מהשותפים מתפשטת בכל אתר ואתר של הנכס, אין שותף אחד, מחוץ לאמור בסעיפים האחרים של אותו סימון, רשאי לעשות בעצמו או להרשות לאחרים לעשות שימוש בחלק כלשהו של הנכס. סעיף 31 [א] [1]"מתיר אומנם לכל שותף להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר בלי הסכמת יתר השותפים וכל זאת בתנאי שלא ימנע אותו שימוש משותף אחר והרי כאשר שותף אחד מתיר לצד שלישי להשתמש בנכס, או בחלק כלשהו ממנו, בניגוד לרצונו של השותף השני, הוא חוטא לאמור בסעיף בשני דברים: ראשית, המשתמש במקרקעין זה לא הוא עצמו אלא אחר. שנית ע"י התרת השימוש לצד שלישי הוא מונע מהשותפים האחרים עשיית שימוש כזה באותו זמן". (ע"א 304/72 פ"ד כז [1] 553). אכן, צודק התובע כי בכך שבני הזוג שרוט הרשו לנתבע לחנות בחצר המשותפת הם הרשו לנתבע, לאותו "האחר", "הצד השלישי" לעשות שימוש בנכס באופן המונע מהתובע לעשות שימוש בו באופן סביר. טעה ב"כ הנתבע בכך שהשווה את גודל חלקו של התובע בדירה לגודל חלקם של בני הזוג בדירתם וכתוצאה ברכוש המשותף, ובהתאם, התייחס למידת זכותו של התובע לעומת מידת זכותם של בני הזוג שרוט ברכוש המשותף ומכאן הסיק את מידת זכותו ומעמדו של הנתבע ברכוש המשותף. בהתנגשות בין הזכאי המקורי לבין הצד השלישי, אפשר להניח כי הדין ישקול את מהותה של הזכות או האינטרס של הזכאי המקורי מחד ואת הנסיבות בהן רכש הצד השלישי את זכותו מאידך. מובן כי סיכויו של הזכאי המקורי, לזכות בעדיפות על פני הצד השלישי טובים יותר ככל שזכותו "חזקה יותר". (מאמרו של ד. פרידמן עיוני משפט ד [תשל"ה] 245). בעניננו, יש להשוות את מעמדו של התובע ברכוש המשותף לעומת מעמדו של הנתבע. בהתאם לנסח שצירף התובע הינו חוכר לדורות של מחצית הדירה. המחצית השניה של הדירה רשומה על שם שלושת ילדיו שהם יורשי אישתו המנוחה של התובע ואימם. בפועל, המחזיק היחידי בדירה הינו התובע. הדירה משמשת לתובע משרד עורך דין. בעוד שזכויותיו של התובע בדירה וברכוש המשותף של הבנין נבחנת דרך משקפיו של חוק המקרקעין, הרי הרשות שנתנו בני הזוג שרוט לנתבע, לגור בדירתם אינה נכללת ברשימת הזכויות שבחוק המקרקעין. הרשות של הנתבע להתגורר בדירה נתפשת במשמעות של היתר בלבד, להפיק הנאה מסוימת מן המקרקעין, ללא כוונת הקניה של זכות בנכס. מעמדו של הנתבע בנכס היא של מי שקיבל "רשות גרידא" לעשות בו שימוש. רשותו של הנתבע היא היא בגדר היתר של רצון טוב של בעלי הנכס בהעדר כוונה של הצדדים ליצור קשר משפטי מחייב ביניהם. מכח אקט של רצון טוב, המתחדש מרגע לרגע, מתגורר הנתבע בדירה ובעל הנכס רשאי לחזור בו, לרצונו, בכל רגע. חוק המקרקעין אינו מתייחס בהוראותיו למושג רישיון במקרקעין, החוק דן בזכויות הזולת דוגמת שכירות, שאילה וזיקת ההנאה. ברכיביה ההגדרתיים, של כל אחת מן הזכויות הללו, קיים היסוד של החזקה ושימוש בנכס. רשות גרידא להחזקה או לשימוש בנכס אין בכוחה להעניק לבעליה זכות במקרקעין. כל כוחה לאפשר לו להחזיק ולהשתמש במקרקעין כלפי בעליהם. לאור היחסים שמעמיד סעיף 161 לחוק המקרקעין להיווצרותן של זכויות במקרקעין שלא מכוח חוק, אין בכוחה של רשות גרידא שקיבל הנתבע משרוט, להתגורר בדירתם, כדי ליצור או להעניק לו זכות בדירה ובכלל זה, אין כוחה יפה להעניק לו זכות שימוש ברכוש המשותף, בניגוד לרצונו ולדעתו של שותף אחר ברכוש המשותף, קרי, התובע. התובע, כמי שהוא זכאי להחזיק במקרקעין מכח חוק המקרקעין, יכול לתבוע סילוקו של משיג גבול, כך על פי סימן ב' לחוק המקרקעין. כאשר ניתנה רשות לנתבע, על ידי בעלים משותפים, משפחת שרוט, די שאחד השותפים, התובע, אינו מסכים להימשכותה כדי שתבוא לקיצה (שם בהילכת ביאלר). זכותו של הנתבע כלפי משפחת שרוט, מכוחה של ההסכמה שביניהם, אינה קושרת צד שלישי, התובע, שרכש זכויות, ברכוש המשותף. אומנם, לא הובאו ראיות בפני למסגרת היחסים שבין התובע לבין ילדיו הבעלים הרשומים הנוספים בדירה. אך גם לא היה צורך בכך. אין כל ספק שלתובע מחצית הדירה הרשומה על שמו והוא מחזיק ביתר חלקי הדירה. על פי סעיף 16 לחוק המקרקעין לא רק הבעל הרשום של זכות במקרקעין כי אם גם מי שזכאי להחזיק במקרקעין על פי הסכם עם הבעל הרשום, רשאי לממש את זכות החזקה שלו ולתבוע את מי שמחזיק במקרקעין ללא זכות. גם בזכות להחזקה משותפת היא זכות להחזקה. (ע"א 211/77 פד"י לג' [1] 398). הנה כי כן, בעוד שלתובע זכויות במקרקעין המעניקות לו זכות לתבוע השגת גבול אין לנתבע זכות במקרקעין ואין לו זכות כלשהי ברכוש המשותף. לפיכך, הוא אינו רשאי לעשות שימוש בחניה שבחצר ולהחנות בה רכב כלשהו. סוף דבר, ניתן בזה צו האוסר על הנתבע להחנות כלי רכב בחצר הבית המשותף שברחוב דניאל פריש מס' 8 בתל-אביב, ו/או להרשות ו/או לאפשר לאחר להכניס כל כלי רכב לחצר הבית הנ"ל. ניתן היום, 13 ביולי 1999 בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים. זכות ערעור תוך 45 יום לביה"מ המחוזי. מותר לפרסום מיום 13/07/99. ד. גבע, שופטת הסגת גבולנזיקין