המשיב, יליד 1952, נפגע במהלך מלחמת יום כיפור פגיעה נפשית, בעת שירותו כלוחם בצוות טנק ב רמת הגולן. הוא שוחרר משירותו הסדיר בצה"ל בשנת 1974. המשיב הגיש למערער תביעה לקבלת פיצויים עקב הנכות שנגרמה לו לאחר תום תקופת ההתיישנות להגשתה, ביום 26.6.94, ביוזמתה של אשתו. המערער קיבל את התביעה למרות חלוף תקופת ההתיישנות וקבע למשיב ביום 12.4.95 נכות של 30%. תחולת נכות המשיב ותחולת מועד תשלום התגמולים נקבעו על ידי המערער רק מיום 26.6.94, יום הגשת התביעה, ולא מתאריך הפגיעה. החלטה זו היתה מבוססת על האמור בסעיף 18(א) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט - 1959 (להלן: "חוק הנכים"): "תגמולים המגיעים לנכה ישולמו מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי, שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכותו - אם הגיש תביעה לתשלומים אלה תוך שנה אחת מיום שחרורו; בכל מקרה אחר - מיום הגשת התביעה, זולת אם קבעה לכך הועדה הרפואית תאריך מאוחר יותר". על החלטה זו ערער המשיב בפני ועדת הערעורים ביום 28.11.96, בהתאם לזכותו על פי סעיף 33(א) לחוק הנכים. על יסוד חומר הראיות אשר בא בפניה קבעה ועדת הערעורים בהחלטתה מיום 4.5.98 (ע"נ 206/96), כי אין מחלוקת באשר לטיב פגיעתו הנפשית של המשיב והאבחנה הפסיכיאטרית שנקבעה לו על ידי הועדה הרפואית שבחנה את מצבו. עוד קבעה ועדת הערעורים, כי לא יכול להיות חולק על קיום קשר סיבתי בין השירות הצבאי במהלך המלחמה לבין הפגיעה הנפשית ממנה סובל המשיב, משום שהוכח, כי המשיב אינו מסוגל מאז שחרורו לדאוג לעצמו בשום עניין ואינו מסוגל לטפל במיצוי זכויותיו החוקיות והוא נזקק לעזרתה המלאה של אשתו בעניין זה. זו גם הסיבה שבשלה השתהה בהגשת תביעתו. המחלוקת היחידה בה נדרשה הועדה להכריע, שהיא גם נשוא ערעור זה, היא שאלת מועד תחילת ההכרה בזכויותיו של המשיב לקבלת פיצויים. ועדת הערעורים קבעה, כי במחלוקת זו, הדין עם המשיב, וכי יש לשלם לו את התגמולים מיום שחרורו מן השירות הצבאי. מכאן הערעור שלפנינו. על מנת לרדת לעומקם של טעמי החלטת ועדת הערעורים, יש לצטט תחילה את הוראת סעיף 18(ו) לחוק הנכים, שעליה נסמכה הועדה. הוראה זו קובעת: "לנכה שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו לא הגיש תביעה לתגמולים אלא בעבור הזמן הקבוע בסעיף קטן (א) ולאחר שנתמנה לו אפוטרופוס - ישולמו התגמולים החל מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי אם הגיש האפוטרופוס את התביעה תוך שנה מיום שנתמנה; בכל מקרה אחר ישולמו התגמולים מיום שהגיש האפוטרופוס את התביעה, אולם רשאי קצין התגמולים להורות שהתגמולים ישולמו ממועד מוקדם יותר ובלבד שלא יקדם למועד השחרור". מן הראוי לציין, כי במקרה שלפנינו, הוגשה תביעת התגמולים על ידי המשיב באיחור רב, כאמור לעיל. אמנם ברור היה, כי אשתו של המשיב היא שעמדה מאחורי התביעה והיתה היוזמת שלה, אולם היא עדיין לא מונתה לאפטרופסתו באותה עת. רק לאחר הגשת התביעה, החליט בית המשפט המחוזי ביום 30.4.97 על מינויה כאפוטרופסית על רכושו וכאפוטרופסתו לדין, לשם מיצוי זכויותיו על פי סעיף 18 לחוק הנכים. על בסיס נתונים אלה, ומן הבחינה הפורמלית, כפי שהיא עולה מתנאי סעיף 18(ו) הנ"ל, סובר המערער, כי יש מקום להגיש את התביעה מחדש על ידי אשתו של המשיב, לאחר שזו נתמנתה כאפוטרופסתו של המשיב. דעתה של ועדת הערעורים היא, כי לאחר שהמערער הכיר בנכות המשיב על יסוד תביעה שהוגשה ביוזמת אשתו, למרות שטרם נתמנתה לאפוטרופסתו, ולאחר שגם למערער ברור מנסיבות המקרה, כי המשיב סובל מנכות נפשית כתוצאה משירותו הצבאי וכי נכות זו מנעה ממנו מלמצות זכויותיו, יהא זה מיותר ומקשה שלא לצורך לדרוש מן המשיב לפנות שוב בתביעה להכרה בנכותו, רק בשל כך שפורמלית, לא התמלאו תנאי סעיף 18(ו) לחוק הנכים כלשונם. יתרה מכך: ועדת הערעורים אף קבעה כאמור, כי תביעתו של המשיב הוגשה ממילא על דעתה וביוזמתה של אשתו. אם דרישת המחוקק בסעיף 18(ו) לחוק הנכים היא, כי לצורך קבלת תגמולים לחולה נפש על האפוטרופוס להגיש את התביעה בתוך שנה מיום מינויו, הרי שקל וחומר שאין להקשות על המשיב שהגיש תביעתו באמצעות אותו אפוטרופוס, עוד לפני שהחל, כביכול, מניין השנה למינויה. ועדת הערעורים קבעה עוד, כי על המערער היה לעשות שימוש בשיקול הדעת אשר נתון לו במסגרת הסיפא של הוראת סעיף 18(ו) לחוק הנכים בשל נסיבותיו המיוחדות של המקרה. משהוכח הקשר הסיבתי בין מחלת הנפש לבין אי הגשת התביעה לפיצויים במועד, הרי שממילא מתקיימים תנאי סעיף 18(ו) והיה מקום להפעלת שיקול הדעת הנתון לקצין התגמולים בקביעת תחילת התשלום מיום השחרור מצה"ל. משלא הפעיל המערער את שיקול דעתו זה, עשתה זאת ועדת הערעורים במקומו. טענות הצדדים המערער טוען, כי לא נתקיימו במקרה דנן תנאי סעיף 18(ו), ועל כן, אין לאפשר תשלום הפיצויים למשיב מיום שחרורו מצה"ל. לטענתו, לא הוכח בפני ועדת הערעורים, כי מחלת הנפש של המשיב היא שגרמה לו להשתהות במשך 20 שנה בהגשת תביעת הפיצויים. במלים אחרות: לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין מצבו הנפשי של המשיב לבין אי הגשת התביעה במועד. המערער מוסיף וטוען, כי אין בעצם מינוי אשת המשיב לאפוטרופסתו כדי להוכיח כי לא היה יכול לדאוג כלל לענייניו, כפי שקבעה ועדת הערעורים: מינוי האפוטרופסית בוצע רק במהלך הערעור בפני ועדת הערעורים ולצורך עמידה בתנאי סעיף 18(ו) לחוק הנכים, כך שבודאי שלא יכולה להיות בו הוכחה לאי כשירות המשיב במשך כל השנים להגיש תביעה. יתרה מכך: ועדת הערעורים לא היתה כלל מוסמכת להחליט בדבר קיום הקשר הסיבתי, משום שמעולם לא הוגשה תביעה לקצין התגמולים לפי סעיף 18(ו) והמשיב לא הביא ראיות כלשהן בפני קצין התגמולים להוכיח התקיימות התנאי שמחמת מחלת נפש לא הגיש תביעתו אלא לאחר 20 שנה משחרורו מצה"ל. עוד טוען המערער, כי מתוך החומר בתיק עולה מפורשות היפוכה של מסקנתה של ועדת הערעורים: ראשית, ממינוי האפוטרופסית בשלב כה מאוחר ניתן ללמוד, כי עד אז לא היה כל צורך במינוי אפוטרופוס, מה שמלמד על מצבו השפיר של המשיב. שנית, למשיב נקבעו 30% נכות בלבד, ועל פי האבחנה הרפואית וחוות הדעת המצויות בתיק, נכותו הנפשית אינה כזו שמנעה ממנו כל השנים להגיש את תביעתו לפיצויים. המשיב טוען, כי המערער אמנם ביקש לבדוק את קיומו של הקשר הסיבתי בין מצבו של המשיב לבין אי הגשת התביעה במועד, אולם לא עשה כן עד היום. הראיות הרפואיות שהובאו בפני ועדת הערעורים הן העומדות בבסיס הכרעתה, וקביעתה כי קיים קשר כאמור היא עניין שבעובדה. המשיב מוסיף וטוען, כי אין חשיבות להגדרה המדויקת של מצבו הנפשי של המשיב, משום שברור שמצב זה מנע ממנו להגיש את התביעה. הכרעה סעיף 34(א) לחוק הנכים קובע: "התובע או קצין התגמולים רשאים לערער על החלטת ועדת ערעור לפני בית המשפט המחוזי, בנקודה משפטית בלבד". (ההדגשה שלנו). ברור מנימוקי הערעור, ומטענות המערער כפי שהובאו לעיל, כי המערער לא עמד בדקדוק על הוראת סעיף זה. הטענה לפיה לא הוכח כלל כי מחלת הנפש היא שגרמה להשתהות המשיב בהגשת התביעה אינה בת פלוגתה כלל ועיקר לצורך הדיון שבפנינו. ועדת הערעורים קבעה ממצא עובדתי ברור, שעל פי סעיף 34(א) לחוק הנכים, אין המערער יכול לערער עליו: "על יסוד חומר הראיות שבפנינו אנו קובעים כי המערער נפגע באופן נפשי כך שאחרי פגיעתו ונכותו בפועל עקב מלחמת יום הכיפורים, המערער לא היה מסוגל לטפל במיצוי זכויותיו החוקיות, ואין לנו ספק שאשתו היא שטיפלה במיצוי זכויותיו כנכה, ואלמלא מעורבותה, המערער לא היה מגיש את תביעתו" (עמוד 2 לפסק הדין). ועדת הערעורים אף חזרה על קביעתה של הועדה הרפואית אשר דנה בעניינו של המשיב ופירטה מהו הנזק הנפשי של המשיב (עמוד 2 לפסק הדין): "...מדובר במצב המצטיין בעיקר בריקנות אובייקטיבית ומחשבתית וכן בצמצום משמעותי של כוח הרצייה ודרגת נכותו נקבעה לפי סעיף 33ב'- 'הפרעה נפשית עם סימנים אובייקטיביים ניכרים לצמיתות'. כן קבעה הועדה הנכבדה, כי קיימים במערער 'האטה פסיכומטרית כללית, עושה רושם של אדם חסר מרץ וכושר פעילות'. עוד קבעה הועדה הנכבדה כי היא 'מתרשמת יותר מן האספקט הסכיזופרני'". קיומו של הקשר הסיבתי בין המחלה לבין ההשתהות בהגשת התביעה הוכח בפני ועדת הערעורים, ומשזו לא קיבלה את דעתו של המערער שטען להעדר קשר כזה, אין הוא יכול לשוב ולפנות אל בית המשפט באותה טענה. הכרעה בדבר קיום הקשר הסיבתי היא הכרעה שבעובדה, שכן היא מבוססת על חוות דעת רפואיות וסוציאליות והיא תוצאתה של שאלה רפואית. אשר על כן, יש לדחות טענות המערער המבוססות על הכרעה עובדתית זו של ועדת הערעורים. משום כך גם אין כל רלבנטיות לטענותיו כאילו מצבו של המשיב היה שפיר במשך השנים וכי קיימות בידיו ראיות המוכיחות זאת. נותרה לדיון, אם כן, טענת המערער בדבר פרשנותו של סעיף 18(ו) לחוק הנכים. שאלת פרשנות סעיף זה היא שאלה משפטית גרידא, אולם דווקא בה לא התמקד המערער בטיעוניו. אין ספק, כי המשיב אינו מקיים את תנאי הוראת הרישא של סעיף 18(ו). תביעתו של המשיב הוגשה למערער בטרם נתמנה לו אפוטרופוס ועל כן גם ברור כי לא עברה תקופה של שנה מיום בו נתמנה ועד להגשת התביעה. אולם מן הסיפא של הוראת הסעיף ניתן ללמוד, כי בכל מקרה אחר, דהיינו גם במקרה בו לא נתמנה אפוטרופוס למגיש התביעה שלקה בנפשו, ניתן לקצין התגמולים שיקול דעת אם להורות שהתגמולים ישולמו ממועד מוקדם ליום הגשת התביעה. בע"א 255/78, קרול כהן נ' קצין התגמולים, פ"ד לב(3), 601, נדון מקרה דומה, בו תומך כב' השופט ח. כהן יתדותיו בלשון סעיף 18(ד) דאז, הזהה ללשון סעיף 18(ו) שבפנינו, וקובע: "...ואולם לפי פירושו הנכון וההגיוני מעניק החוק הטבות אלה לחולי נפש לא באשר נתמנו להם אפוטרופסים, אלא באשר חולי נפש הם; וחולה נפש שלא נתמנה לו אפוטרופוס - 'רשאי קצין התגמולים להורות שהתגמולים ישולמו ממועד מוקדם יותר, ובלבד שלא יקדם למועד השחרור'. הסמכות הנתונה לקצין התגמולים נתונה לו דווקא לשם מניעת הפליה בין חולי נפש שיש להם לבין חולי נפש שאין להם אפוטרופוס; וחייב קצין התגמולים להשתמש בסמכותו זו, משום שההפליה ההיא פסולה היא ולא לעניין, ולא עוד אלא משום שחולה נפש שאין עליו אפוטרופוס יכול ויהא זקוק להטבות הללו במידה הרבה יותר רבה מאשר חולה נפש שאפוטרופסו דואג לענייניו". דעתנו היא, כי בנסיבות הקיימות, היה מקום להפעיל שיקול דעת זה המסור לקצין התגמולים ולהורות על תשלום התגמולים מיום שחרורו של המשיב מן השירות הצבאי. הטעמים אותם הדגישה ועדת הערעורים בהחלטתה יפים גם להכרעתנו זו. המשיב הוכר כלוקה במחלת נפש שפגעה ביכולתו למצות את זכויותיו ולהגיש תביעה בגין הפגיעה שנגרמה לו במהלך שירותו הצבאי. במשך שנים לא השכיל להגיש תביעה כזו, וכאשר הגיש אותה, באיחור של שנים רבות, עשה זאת על דעת אשתו וביוזמתה. אמנם פורמלית הוגשה התביעה לפני מינויה של אשתו של המשיב כאפוטרופסתו, אולם מעשית התביעה הוגשה באמצעות אשתו. בעמידתו על פורמליות זו, על מנת למלא, כביכול, את תנאי הוראת סעיף 18(ו) רישא, נוהג המערער בנוקשות יתר ובניגוד לנובע מההלכה הפסוקה. בנסיבות בהן לא יכולה להיות מחלוקת בדבר נכותו הנפשית של המשיב ובדבר קיום קשר סיבתי בינה לבין אי הגשת התביעה במועד, היה ניתן לוותר על עמדה פורמלית זו. בקשת המערער, שהמשיב יגיש שוב תביעה לקצין התגמולים על מנת למלא בדקדקנות את הוראת הרישא היא בקשה שאין לה כל הצדקה עניינית ואף אין בה הגיון משפטי לאור הפרשנות השונה של הסיפא מהרישא. הרי עניינו של המשיב נדון כבר בשתי ערכאות, כאשר הגבוהה מביניהן הכריעה בעניין העובדתי, ופסקה את שפסקה. קביעה זו מקבלת, כאמור, חיזוק משפטי, גם ובעיקר מבחינת בסיס כוונתו של המחוקק, כפי שהיא עולה מן הסיפא של סעיף 18(ו), לפיה יש מקום לבחון מקריהם של נכים שלא הגישו תביעתם מחמת מחלת נפש או ליקוי נפשי באופן מקל, תוך התחשבות בנסיבות הקשות. גם אם עניינו של המשיב לא ממלא בקפדנות את הוראות הרישא של הסעיף, הרי שהוא יכול למצוא מזור, בנסיבות העניין, בסיפא שלו. בשל כך, נראה לנו לנכון לקבוע, כי צדקה ועדת הערעורים בקביעתה את תקופת הזכאות של המשיב לתגמולים מיום שחרורו מן השירות הצבאי. לאור דברים אלה, אין מקום להתערבותנו בהחלטת ועדת הערעורים, ויש לאשר את החלטתה כי תגמולי הנכות ישולמו למשיב רטרואקטיבית מיום שחרורו משירותו הצבאי. הערעור נדחה. המערער ישא בהוצאות המשיב בסך של 5,000 ש"ח ומע"מ. ניתן היום ח' בטבת תשנ"ט, 27 בדצמבר 1998 בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים. משה גל, שופט מיכאלה שידלובסקי אור, שופטת צבי סגל, שופט התחום הנפשיצבארפואהנכותחולי נפשערעורחוק הנכים (תגמולים ושיקום)התיישנות