מוניטין אישי בגירושין במסגרת חלוקת הנכסים

מוניטין אישי בגירושין במסגרת חלוקת הנכסים
בתביעה זו מבקשת התובעת מתן פסק דין הצהרתי הקובע כי הרכוש שהצטבר במהלך החיים המשותפים וחיי הנישואין שלה ושל הנתבע 1 (להלן - "הנתבע") הינו רכוש המשותף לבני הזוג וכי היא זכאית למחצית הרכוש. כמו-כן היא מבקשת להורות על פירוק השיתוף בין הצדדים ולמנות לצורך כך כונס נכסים.
במהלך קדם המשפט הוחלט על פיצול הדיון, באופן שתחילה יידון הסעד שנתבקש בסעיף 23(א) לכתב התביעה, "...הוא הסעד למתן פסק דין הצהרתי שיקבע כי הרכוש שהצטבר מאז אוגוסט 87 במרוצת הנישואין, לרבות הרכוש המפורט בכתב תביעה זה, הוא רכוש משותף של בני הזוג..." (פרוטוקול הדיון מיום ה- 23.11.94, בעמ' 7).
לאור ההחלטות מ- 12.3.97 ו- 31.7.97 למחוק את תצהירי העדות הראשית שהוגשו מטעם הנתבעים, תבוסס החלטה זו על הראיות שהוגשו על ידי התובעת ועל עדותם של אריה הירש ומנחם פוקס מטעם הנתבעים, אשר נחקרו טרם מתן ההחלטות דלעיל.
רקע עובדתי התובעת והנתבע 1 נישאו ביום 16.8.87, הם נשואים אף כיום, ולהם שלושה ילדים. בתחילת חיי נישואיהם התגוררו בני-הזוג בדירה שכורה. אין חולק כי חוזה רכישת דירת המגורים נשוא המחלוקת בתיק זה (להלן - "הדירה") נחתם לפני הנישואין, וכי לפחות חלק מהתמורה עבור רכישתה שולמה אף היא לפני מועד הנישואין. הדירה נרשמה בסמוך לאחר רכישתה על שם הנתבע. כשנה לאחר הנישואין עברו בני הזוג להתגורר בדירה. לאחר פרוץ הסכסוך ביניהם, ביום ה - 27.12.93, הועבר רישום הדירה על שם אמו של הנתבע, היא הנתבעת 2.
במהלך חיי הנישואין, נתגלעו בין בני הזוג מחלוקות, ובסוף שנת 1993 עזבה התובעת עם הילדים את דירת המגורים והם מתגוררים כיום בדירה אחרת, כאשר הנתבע משלם את מזונותיהם. בין הצדדים מתקיימים הליכי גירושין בבית הדין הרבני בירושלים (תיק 15484959-27-1). אין בפני פרטים על הליכים אלה, פרט לפרטים שנמסרו בבקשות שהגיש ב"כ התובעת להחשת מתן פסק הדין ואשר אינם בגדר ראיה פורמלית בתיק.
מתן צו הצהרתי המורה על שיתוף בנכסים טענתה העיקרית של התובעת היא, שעל היחסים הרכושיים שבין הצדדים חלה חזקת השיתוף, ומכוחה על בית המשפט לתת סעד הצהרתי המכריז על השיתוף כמבוקש בתביעה. ב"כ הנתבעים חולק על עצם תחולתה של חזקת השיתוף, ובנוסף הוא טוען כי מאחר והתובעת והנתבע נישאו לאחר שנת 1974, חל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג- 1973 (להלן: "החוק"), ועל כן אין מתקיימת בהם חזקת השיתוף. לפי החוק חלוקת הנכסים בין הצדדים יכול שתיעשה רק בדרך של איזון משאבים הקבועה בחוק, וגם זאת רק לאחר פקיעת הנישואין בדרך של גירושין. מכאן, לפי הטענה, מכיוון שנישואיהם של בני הזוג טרם פקעו לא התגבשה לעת הזאת התביעה לפירוק השיתוף בנכסיהם.
תחולת חזקת השיתוף על בני זוג שחל עליהם חוק יחסי ממון על-פי סעיף 19 לחוק חלים על הצדדים, אשר נישאו כאמור לאחר מועד תחילת החוק, הוראות החוק. העיקרון שביסוד החוק לעניין היחסים הרכושיים שבין בני זוג הוא עקרון השיתוף האובליגטורי הדחוי, שלפיו, במהלך הנישואין מתקיימת הפרדה מוחלטת בין נכסי בני הזוג, כאשר לנישואין עצמם אין השפעה על קניינם של בני הזוג, ואילו עם פקיעת הנישואין נעשית חלוקת הנכסים ביניהם על-פי העקרון של איזון המשאבים הקבוע בחוק.
השאלה העולה היא האם הלכת השיתוף, שהיא יציר הפסיקה, חלה לצדו של החוק.
שאלה נוספת העולה בהקשר זה היא מהו מועד פקיעת הנישואין לפי החוק.
כידוע, בית המשפט העליון נדרש לשתי שאלות אלה בפסק דינו בע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי ואח', וקנובלר נ' קנובלר, פ"ד מט (3) 529 (להלן - פסה"ד בעניין יעקובי וקנובלר).
בפסק דין זה קבע בית המשפט העליון ברוב דעות, כי חזקת השיתוף, לפחות במתכונת בה היא עוצבה על ידי הפסיקה בגלגולה האחרון, עת חרגה מגדר חזקה עובדתית והפכה לחזקה משפטית אשר יצרה דין שיתוף מהותי מדיני המעמד האישי שאינו מותנה בקיומן של עובדות המקימות את השיתוף מכוח דינים אחרים (דיני חוזים, דיני קניין ועוד) (להלן - "חזקת השיתוף הרחבה"), איננה מתקיימת עוד בזוגות עליהם חל חוק יחסי ממון.
כידוע, בפסק דין זה ניתנו חמש חוות דעת שונות, אך דומה שההלכה היא כפי שנפסק בפסק דינה של כב' השופטת שטרסברג-כהן לפיו:
"הדין החל על בני הזוג במהלך חיי הנישואין באשר לזכויותיהם ברכוש הוא הדין הכללי ... שיפורש בגמישות ובהתאמה למסגרת השיתוף שבה חיים השניים שהרכוש נצבר על ידיהם. כאן מתקרב הדין הכללי לחזקת השיתוף לפחות ככל שהיתה בתחילת דרכה. על-מנת לקבוע את זכויות כל אחד מבני הזוג ברכוש במהלך חיי הנישואין, ניתן לפנות לדיני החוזים, לדיני הקניין, לדיני הנאמנות, לדיני השליחות, לדיני עשיית עושר ולא במשפט, לעקרון תום הלב ולכל אותם כלים הנתונים בידינו, כדי לקבוע בעלות אמיתית ולא פורמלית ברכוש. כל זה ייעשה, תוך התייחסות למערכת היחסים המיוחדת של השותפות הנובעת מחיי הנישואין, כשם שבמישורי משפט אחרים מגמשת את עצמה הפרשנות המשפטית לסיטואציות המיוחדות שבהן מיושם הדין הרלוואנטי. יכול שהתוצאה לגבי קביעת הזכויות ברכוש תהיה דומה וקרובה לתוצאה המתקבלת מחזקת השיתוף, אבל בכל מקרה לא תהיה היא פרי הפעלת חזקת השיתוף עצמה אלא פרי הפעלת הדין הכללי בהתאמה, במסגרת ההסדר המיוחד שמצא את ביטויו בחוק. כל זאת לעניין זיהוי הבעלות על הרכוש" (עמ' 621) (ההדגשה במקור).
ציינתי לעיל כי נראה שההלכה העולה מפסק דין זה היא כאמור בפסק דינה של כב ' השופטת שטרסברג-כהן, שכן פסק דין זה מבטא את המכנה המשותף המקובל על רוב שופטי ההרכב, שהרי חוות דעת זו ודאי שהיתה מקובלת על כל שופטי הרוב, היינו, בנוסף על כב' השופטת שטרסברג-כהן, גם על הנשיא (כתוארו אז) שמגר וכב' השופטת דורנר, שהיו מוכנים להרחיק לכת ולהפעיל את חזקת השיתוף גם במתכונתה הרחבה ולא במתכונת המצומצמת המוצעת על ידי השופטת שטרסברג-כהן.
עמד על כך המלומד פ' שיפמן במאמרו, "ואף על-פי כן - שיתוף נכסים", משפטים כ"ו 399, בו ציין כדלקמן:
"...לכאורה זכתה לנצחון - כדעת הרוב - הגישה המכשילה את זכותו של בן-זוג שנישא לאחר 1974 להסתמך על חזקת-השיתוף, אולם לאחר העיון דומה שאין לקבל מסקנה נמהרת זו. כמה טעמים לדבר: ראשית, השופטת שטרסברג-כהן, אשר גרסה שלא ניתן לשלב את חזקת-השיתוף בחוק יחסי ממון, סברה בכל-זאת כי הדין הכללי שלפיו יש לזהות את הזכויות בנכסי הצדדים '...יפורש בגמישות ובהתאמה למסגרת השתוף שבה חיים השניים שהרכוש נצבר על ידם. כאן מתקרב הדין הכללי לחזקת השתוף לפחות ככל שהיתה בתחילת דרכה'. ושוב בהמשך היא חוזרת ומטעימה: 'יכול והתוצאה לגבי קביעת הזכויות ברכוש תהיה דומה וקרובה לתוצאה המתקבלת מחזקת השיתוף, אבל בכל מקרה לא תהיה היא פרי הפעלת חזקת השיתוף-עצמה אלא פרי הפעלת הדין הכללי בהתאמה', כלומר: 'תוך התייחסות למערכת היחסים המיוחדת של השותפות הנובעת מחיי הנישואין'."
(שם, בעמ' 402) (ההדגשות במקור)
"לפי גרסתה של השופטת, כוונתם המשוערת של צדדים לנהוג בשיתוף-נכסים תשמש לא רק מקור משפטי לתחולתה של חזקת-שיתוף, אלא תקבע גם את מידת תחולתה בפועל של החזקה. לשון אחרת: חזקה זו לא תעמוד לבן-זוג אם מתברר שבנסיבות העניין לא התכוונו בני הזוג לשיתוף נכסים. זה אכן היה הדפוס של החזקה 'בתחילת דרכה' לפני שנצוקה בשלב מאוחר יותר בדפוס נוקשה יותר שדחה מעליו טענות אשר ביקשו לסטות ממנו בשל אומד-דעתם של בני-הזוג המסוימים שעניינם נדון בפני בית המשפט. ובכל זאת, חזקת-שיתוף, אמנם מוחלשת משהו, תוסיף לחול גם לפי משנתה של השופטת; ולכן ניתן לצרף את דעתה לדעת חסידי הסימולטניות, על-אף שמבחינתה חסידות זו איננה אדוקה כל-כך" (שם, בעמ' 402).
ובהמשך:
"גם אם דוחים דו-קיום של חזקת-שיתוף והסדר האיזון, נשאר פתח פתוח לקביעה שבמקרה הספציפי התכוונו הצדדים לשיתוף-נכסים. ... אפשרות זו הוכרה במפורש בפסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן. לאפשרות זו הסכים אף השופט טל, ומכוחה הכיר בזכויותיה השוות של האשה בפרשת קנובלר. השאלה הנשאלת היא, מהו ההבדל המעשי בין חזקת-שיתוף לבין שיתוף המוכח באורח ספציפי?" (שם, בעמ' 404).
"זו חזקת-שיתוף אחרת, כחושה יותר: היא ממשית יותר ופיקטיבית פחות. לכן, אין בכך חזרה בעורמה, או מבלי שים לב, להלכות הקודמות כמות שהן. נראה שיש מקום להבחין בין חזקת-שיתוף, המיוחסת לצדדים כהשערה עובדתית, לבין חזקת-שיתוף המיוחסת להם בתור השערה משפטית. דומה שאת הגרסה הראשונה מוכנה היתה לקבל השופטת שטרסברג-כהן, אשר כפי שכבר ראינו לעיל אישרה את האפשרות לשיתוף שהוא פועל יוצא של 'הדין הכללי' וקרוב לחזקת-השיתוף, לפחות כפי שהיתה בראשית דרכה. אף השופט טל כיוון בחוות דעתו את חצי -ביקורתו כלפי השינוי המהותי בגישת הפסיקה כלפי חזקת-השיתוף, אשר שוב 'אינה מבוססת על כוונה הנלמדת בהתנהגות הצדדים בכל מקרה פרטי' אלא היא 'הנחת יסוד כללית, שאינה נדרשת לנסיבות הקונקרטיות כדי לבסס עליהן את החזקה'. נראה אפוא, שגם לפי שופטים אלה (ובתחום צר, במיוחד מטלטלי משק הבית המשותף, אפילו לדעת השופט מצא) עדיין יפה כוחה של חזקת-השיתוף כהשערה עובדתית: מתוך הנסיבות הקונקרטיות של יחסי בני הזוג המצביעות על חיי-שיתוף ניתן ללמוד על כוונתם לנהוג שיתוף בנכסיהם. כוונה זו איננה מצריכה ראיות פורמליות, אלא רק הסתכלות על אורח חייהם של בני הזוג העומדים בפני בית המשפט; אבל אין זו השערה המיוחסת לצדדים מן הדין. לכן, אין לה מקום אם אין לפני בית-המשפט ראיות על נסיבות שניתן להסיק מהן אותה השערה של שיתוף-נכסים". (שם, בעמ' .(405-406
מכאן, שגם לאחר חוק יחסי ממון נותר הפתח להוכחת כוונת שיתוף ספציפית בנכסים מסוימים או אף בכלל נכסי בני הזוג על יסוד הדין הכללי, דוגמת קיומו של הסכם בין הצדדים, חוזה מתנה, דיני עשיית עושר ולא במשפט, ועוד (ראה דעתה של כב' השופטת שטרסברג-כהן בפסק הדין לעיל, בעמ' 627-628), אשר יוחל בגמישות ובהתאמה למסגרת השיתוף ותוך התייחסות למערכת היחסים המיוחדת של שותפות הנובעת מחיי הנישואין, כאשר התוצאה המתקבלת לגבי קביעת הזכויות ברכוש תהיה דומה וקרובה לתוצאה המתקבלת מחזקת השיתוף, זאת בניגוד לחזקת השיתוף הרחבה במתכונת בה התגבשה בסוף פיתוחה המשפטי, שאז כבר לא היתה "מבוססת על כוונה ספציפית-קונקרטית של בני זוג, אלא היא ביטוי ל'מדיניות משפטית' בנוגע לרצוי ולמקובל בין בני זוג בדרך כלל במציאות החיים המודרניים בישראל" (א' רוזן-צבי, יחסי ממון בין בני זוג (ירושלים, התשמ"ב) .(226
הלכה למעשה, אכן פורש פסה"ד בעניין יעקובי וקנובלר בדרך זו, למשל, בפסק דינו של כב' השופט י' גייפמן, בתמ"ש (תל אביב) 20950/96 משה גלילי נ' רות גלילי (טרם פורסם):
"..הדרך שבה על ביהמ"ש לילך, כל עוד לא אומצה בפסיקת ביהמ"ש העליון גישת הסימולטניות - תחולתה של חזקת השיתוף בצד איזון המשאבים - היא גישתה של השופטת שטרסברג-כהן בפסק דין יעקובי... לשון אחר: כאשר בני זוג נישאו לאחר 1.1.74, לא ניתן קודם פקיעת הנישואין להסתמך על חזקת שיתוף כללית, אולם ניתן להוכיח כוונה ספציפית של הצדדים לשיתוף מכוח הדין הכללי...".
בדרך זו נקט כבוד השופט גייפמן גם בתמ"ש (תל אביב) 21850/96 תגר שמואל נ' תגר פרידה [אתר נבו]
לאור האמור, כאשר מוכחת כוונת שיתוף קונקרטית, להבדיל מחזקת השיתוף הרחבה אשר הניחה שכל הרכוש של בני הזוג הוא רכוש משותף בלא להיזקק לכוונה ספציפית, בכלל רכוש בני הזוג או בנכסים ספציפיים מתוך רכוש זה, כי אז לא תהא מניעה להצהיר על זכויות הצדדים כפי שהן נובעות מכוונה זו.
במקרה זה אמנם כיוונה התובעת את עיקר מאמציה להוכחת זכויותיה מכוח חזקת השיתוף הרחבה, אך מאחר והגעתי למסקנה דלעיל, כי חזקת שיתוף זו אינה חלה סימולטנית עם חוק יחסי ממון, יש עדיין לבחון האם הוכיחה התובעת את זכויותיה בכלל הרכוש או בנכסים מסוימים מתוך הרכוש, בין על יסוד כוונת שיתוף ספציפית במשולב עם הלכת השיתוף במתכונתה המצומצמת ובין מכוח הדין הכללי.
התובעת טענה לזכויות לגבי חמישה נכסים או סוגי נכסים:
הנכסים מהסוג הראשון הם נכסים שלגביהם לא מסרה התובעת פירוט ומסתבר שאין לה גם ידיעה על דבר קיומם, שלגביהם היא ביקשה לחייב את הנתבע להמציא תצהיר שבו יפרט את כל הנכסים הנמצאים או שנמצאו בבעלותו.
הנכס השני מורכב מנכסים פיננסיים הכוללים קופ"ג, ביטוחי חיים, חסכונות ני "ע וכו', בהם מחזיק הנתבע, לטענת התובעת, כנאמן. מסתבר שגם על נכסים אלה אין לתובעת ידיעה קונקרטית.
הנכס השלישי הוא דירת המגורים של בני הזוג.
הנכס הרביעי הוא המרפאה בה עובד הנתבע, הקרויה "מדיקל סנטר הירש".
הנכס החמישי הוא המוניטין של הנתבע כרופא או כלשון כתב התביעה ".. הנכס של היות הנתבע רופא בעל קליניקה פרטית וכושר השתכרות בכלל זה".
הנכס השישי הוא הריהוט וכלי הבית שנרכשו על ידי בני הזוג או עבורם במהלך הנישואין.
בהמשך אתייחס לנכסים אלה כסדרם.
המרפאה "מדיקל סנטר הירש" לטענת התובעת, הקליניקה אותה פתח הנתבע והנקראת "מדיקל סנטר הירש" הינה בבעלותם המשותפת של בני הזוג, או אמורה להיות כזו. התובעת מבססת טענתה זו על כך שהמרפאה נרכשה בתקופת הנישואין, ועל כך שרכישתה מומנה עלידי חסכונות בני הזוג (סעיף 11 לתצהירה). כדבריה: "הנתבע רכש מכספים משותפים שלנו חנות..." (סעיף 11 א' לתצהירה של התובעת). כן מסתמכת התובעת לעניין זה על עבודתה ועל העזרה המקצועית שהושיטה לבעלה בעבודתו בקליניקה, שלצורך כך נבנה עבורה, לטענתה, חדר מיוחד כדי שתוכל לעבוד שם במחיצתו. לדבריה: "... אני הייתי שותפה מלאה בעניין זה הן בבחירת הריהוט, עיצוב השילוט וכו' והן בעצם ההחלטה על רכישת המקום ותפקודו כמרכז רפואי..."
(סעיף 11ג. לתצהירה).
התובעת ערה לכך שהמרפאה אינה רשומה על שם הנתבע אלא על שם הנתבעת 3, אשר הנתבע הינו רק אחד מבעלי מניותיה, והזוטר שבהם (בעל אחוז בלבד ממניות החברה), כאשר בעלי מניותיה העיקריים הם אחיו של הנתבע, לארי הירש ואריה הירש, שהם תושבי חוץ. אולם, לטענתה, הנתבע עצמו סיפר לה "כי מטעמי מס רשם הנתבע את מדיקל סנטר הנ"ל על שם חברה בשם האחים הירש מדומוציג בע"מ, כאשר מטעמי המס הנ"ל בעלי המניות העיקריים הם אחיו של הנתבע... כאשר הנתבע עצמו הוא המנהל היחיד ובעל מניות מיעוט בחברה ...". (סעיף 11 ד' לתצהירה). עוד מציינת התובעת כי הנתבע הוא מנהלה של החברה והוא המשתכר מפעילותה, שכן, כפי שעולה מעדותו של מר אברהם סוורי (עמ' 2 לפרוטוקול מיום ה- 25.1.95), קופת חולים - שוכרת המקום, שילמה לנתבע העובד עבורה, במסגרת התשלומים המשתלמים לו עבור עבודתו, גם את שכר הדירה עבור המרפאה, בסכום של 500$ לחודש.
אביה של התובעת, אליעזר כהן, טען לעניין זה בתצהירו: "הנתבע בעצמו, ביוזמתו, סיפר לי על רכישת הקליניקה. הנתבע סיפר לי כל הזמן שזו הקליניקה שלו ולא הזכיר כלל שזה של אחיו מחו"ל (סעיפים 17א'ו-ב' לתצהירו). עוד טען העד כי הנתבע הסביר לו "... את דרכי מימון רכישת הקליניקה תיאר בפניי את הכנסותיו הגבוהות מעבודותיו כרופא בכל מיני מקומות וכמשפץ דירות וכסוכן יהלומים, ואמר שבעזרת ה' הצליח לחסוך כספים ולקנות את הקליניקה" (סעיף 17 ג' לתצהיר).
הוסיפה על דברים אלה אמה של התובעת, הגב' עליזה כהן: "בנוגע לקליניקה בפסגת זאב... הנתבע בעצמו סיפר לנו על רכישת הקליניקה. הוא הסביר לנו שהצליח לרכוש את המדיקל סנטר, הודות להכנסותיו כרופא, וניהולן של דירות מושכרות (ראיתי שהוא עסק גם ביהלומים) ובהסבירו את מקורות המימון אמר כי זה כספים "שלנו" וכוונתו היתה לכספים של אברהם יצחק ושל בתי מרים" (סעיף 11 לתצהירה).
גיסה של התובעת, חיים פרייבר, טען בתצהירו כי הנתבע התייעץ איתו לפני שרכש את הקליניקה. במסגרת זו סיפר לו הנתבע, לדבריו, כי הצטברו אצלו חסכונות מעבודותיו כרופא, משפץ וסוכן יהלומים, והוא הדגיש "כי מדובר בהשקעה שלו ושל מרים ובלשונו 'שלנו', כי מדובר בפרי חסכונות של שנות עבודה במסגרת נישואיו למרים" (סעיף 10 ה' לתצהיר). על גרסה דומה חזרו גם מר עלי גרנהולדץ, דודה של התובעת ואשתו הגב' רחל גרינהולץ.
לעומת זאת טען אריה הירש, אחיו של הנתבע אשר העיד מטעם הנתבעים, כי המרפאה שייכת לנתבעת 3, שהיא חברה בבעלות שלושת האחים - הנתבע ושני אחיו. הנתבע מחזיק רק ב - 1% ממניות החברה בעוד שהוא (אריה הירש) מחזיק ב - 49% ממניותיה והאח הגדול, לארי הירש, מחזיק ב - 50% ממניות החברה.
לפי עדותו עולה כי הוא ולארי הירש רכשו את המרפאה בכספים ששלחו לצורך כך לארץ בשל רצונם לעזור לאחיהם - הנתבע, וכדי ש"גם לי (אריה הירש - י.ע.) יהיה אפוא להתחיל". לטענתו, לנתבע לא היה כל חלק ברכישת המרפאה ורישומו כבעל 1% ממניותיה, נעשה רק בשל עצתו של רואה החשבון מר גלבוע שאמר "שטוב יותר שיהיה ישראלי בחברה כדי לקבל הלוואה מהבנקים".
לדברי העד נרכשה המרפאה המורכבת משתי יחידות (חנויות) בשני שלבים. היחידה הראשונה נרכשה בשנת 1991 והשניה בשנת 1993, היינו שתי היחידות נרכשו במהלך הנישואין. מחירה של היחידה הראשונה עמד, לדבריו, על סכום של 123,000$. העד לא מסר מה היה מחירה של היחידה השניה. העד השקיע לדבריו בשתי היחידות סכום של 75,000$, כאשר יתרת הסכום הושקע לדבריו על ידי אחיו, לארי הירש. כן נלקחו לצורך רכישת המרפאה שתי הלוואות. ההלוואה הראשונה, בעזרתה מומנה רכישת היחידה הראשונה, עמדה על סכום של 50,000$.
לא נמסרו פרטים על גודל ההלוואה השניה. העד גם לא ידע פרטים על גובה ההלוואה שנלקחה לרכישת היחידה השניה.
העד גם לא ידע לומר מהם תשלומי ההחזר החודשיים של ההלוואות ומאלו כספים הן נפרעות. אולם לדבריו עובדים במרפאה רופאים נוספים המשלמים לחברה עבור שהותם שם באחוזים מתוך הכנסתם, ואף הנתבע עצמו משלם כסף לחברה. בשנה שעברה שילם הנתבע לחברה עבור השימוש במרפאה, לדבריו, סכום של 700$ לחודש.
אין לקבל את טענת התובעת לגבי המרפאה. זאת מהטעמים הבאים:
ראשית, הטענה העיקרית של התובעת כי המרפאה נרכשה מכספים משותפים של בני הזוג לא הוכחה. התובעת טענה לעניין זה בתצהירה כי "הנתבע רכש מכספים משותפים שלנו חנות ... (סעיף 11א לתצהירה). אולם בעדותה אף הודתה, במענה לשאלה: "את לא יודעת את מקורות הכספים לרכישת המדיקל סנטר משום שהוא לא סיפר לך?", "לא אני לא יודעת בדיוק". (עמ' 19 לפרוטוקול הישיבה מיום 14.3.96). לצורך הוכחת טענה זו אין די באמירה כללית כי רכישתה של המרפאה מומנה באמצעות כספים משותפים לתובעת ולנתבע. כדי לבסס את הטענה, היה על התובעת להציג ראיות של ממש, כמו למשל חוזה רכישת המרפאה, חוזי ההלוואה (אשר יש להניח שהן מובטחות במשכנתא), ופירוט התשלומים ששולמו עבור הרכישה, לרבות מועדי התשלומים ומקורם. גם אם מדובר במסמכים שאינם מצויים ברשותה של התובעת, לא היתה כל מניעה מלאתר את הבעלים הקודמים של הנכס, ולהציג באמצעותו את כל העובדות והמסמכים הנוגעים לעניין, וכן לקבל את הפרטים הדרושים באמצעות הליכי גילוי מסמכים ושאלונים, ואפילו, בהעדר ברירה אחרת, להעיד לצורך כך את הנתבע עצמו. בהעדר נתונים כאלה לא הונחה על ידי התובעת תשתית ראייתית מספקת להוכחת הטענה כי המרפאה נרכשה מהכנסותיו של הנתבע. לעניין זה גם אינני מוכן לקבל כראיה מספקת את העדויות של הורי התובעת וקרוביה האחרים על דברים שאמר להם הנתבע לפיהם הוא סיפר להם כי רכש את המרפאה בכספים שהתקבלו מהכנסותיו, מה גם שמעדויות אלה אין עולה בהכרח כי לא היו לנתבע שותפים ברכישת הזכויות במרפאה.
הוכח אמנם שחלק ממחיר הרכישה של המרפאה שולם בעזרת הלוואות שנפרעו (וייתכן שהן עדיין נפרעות) לאחר הרכישה. אולם לא הוכח הסכום הכולל של ההלוואות (למעט סכום ההלוואה הראשונה) וכן לא הוכח שהלוואות אלה נפרעו או נפרעות מהכנסותיו של הנתבע. לאור דמי השכירות המשתלמים עבור המרפאה על ידי קופת חולים ועל ידי הנתבע עצמו, לא מן הנמנע שהחזר ההלוואות נעשה מתוך דמי השכירות. על כל פנים נושא זה לא הוכח.
למען הסר ספק אציין כי גם עדותו של מר אריה הירש לא היתה עדות מלאה ומשכנעת, במיוחד לאור כך שהעד לא טרח לגבות את עדותו במסמכים, למרות שהבטיח להמציאם (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 25.1.95). ואולם, נטל ההוכחה לעניין זה הוא על התובעת, זאת הן משום שהיא התובעת, המבקשת להוציא את הבעלות על הרכוש מהנתבעים, והן משום שעליה לסתור את חזקת הבעלות הנובעת מכך שהבעלות בנכס רשומה על שם הנתבעת 3.
שנית, ובהקשר האחרון, הואיל והמרפאה אינה רשומה על שם הנתבע, אין מדובר במסכת היחסים שבין התובעת לנתבע בלבד, אלא, בראש ובראשונה, במסכת היחסים שבין התובעת לנתבעת 3. משמע, עד שתוכיח התובעת את השיתוף שבינה לבין הנתבע, עליה להוכיח קודם לכן כי נכס זה אינו שייך לנתבעת 3 אלא הוא שייך לנתבע. כלפי נתבעת זו אין התובעת יכולה ליהנות מההקלה הראייתית בהוכחת זכויותיה, החלה ביחסים שבינה לבין בעלה. לצורך כך אין די בדברי הנתבע שאמר לה, לטענתה, כי המרפאה נרשמה על שם הנתבעת 3 משיקולי מס בלבד, עדות זו יכולה להתקבל נגד הנתבע, אך היא בגדר עדות שמיעה לגבי הנתבעים האחרים, וגם אם התקבלה ללא התנגדות, אני סבור שבנסיבות העניין המשקל שניתן לייחס לה כעדות יחידה לשם הוכחת הבעלות של הנתבע בנכס, הוא קלוש. בשל סיבה זו גם אין לקבל את הטענה לפיה, הואיל ומדובר בנכס שנרכש במהלך הנישואים, עומדת לתובעת החזקה שהנכס הוא נכס משותף לה ולנתבע.
שלישית, הראיות שהוצגו בתמיכה לטענה בדבר כוונת שיתוף קונקרטית בבעלות על המרפאה, הן קלושות ביותר. הדברים שנאמרו לעניין זה בתצהירה של התובעת כי "לאורך כל השנים היה ברור לי ולנתבע כי אני והנתבע שותפים שווי זכויות וחובות ברכוש ... בעלי אף אמר לי פעמים רבות: "הכל שלנו" ו "...אין לך מה לדאוג, הכל שלך...", הם דברים כלליים שאין בהם די כדי להצביע על גמירות דעת לגבי השיתוף במרפאה, ומה גם שלגבי המרפאה, בניגוד לדירת המגורים, אין בפי התובעת טענה לגבי הבטחה קונקרטית לשיתוף. ראיות נוספות לעניין זה באו מפי דודה של התובעת, מר עלי גרנהולץ, אשר העיד כי הנתבע אמר לו כי "אני צריך להספיק הרבה כדי לממן את הדירה ואת רכישת המדיקל סנטר וכל מה שאנו עושים היום זה ישמש לנו ולילדים בסיס לעתיד ולא תהיה לנו דאגה בעתיד". עדות ברוח זו נמסרה גם על ידי אשתו של העד, הגב' רחל גרנהולץ, שלה אמר הנתבע, לטענתה, לאחר שערך לה ולבעלה סיור במדיקל סנטר:
"תראו מה יש למרים, בהתכוונו לכך שהמדיקל סנטר משותף לו ולמרים". אינני מוכן לייחס להצהרות כלליות אלה את המשמעות שמייחסת להם התובעת, ואין בדברים כלליים אלה כדי להצביע על גמירות דעת לגבי השיתוף בנכס זה.
רביעית, גם אם אניח כי הוכח שהמרפאה היא בבעלותו של הנתבע ולא בבעלות הנתבעת 3, טענת התובעת לזכות במרפאה מבוססת בעיקר על כך שהמרפאה נרכשה בכספים משותפים לה ולנתבע. כספים משותפים על שום מה? על שום שמדובר בכספים שהשתכר הנתבע לטענתה מעבודתו, ואשר צמחו, לפי הנטען, מהמאמץ המשותף של שני בני הזוג. טענה זו אינה מבוססת אפוא על הדין הכללי, גם לא על טענה של כוונת שיתוף ספציפית בנכס זה. משמע, לפנינו טענה "קלאסית" לשיתוף מכוח חזקת השיתוף הרחבה, טענה אשר כאמור לעיל, אינה יכולה לעמוד עוד לזכותה של התובעת לאור הוראות חוק יחסי ממון.
חמישית, בשלב זה טרם גובשה הלכת יעקובי וקנובלר באופן מלא. אולם אם הכוונה היא לחזור להלכת השיתוף כפי שהיתה בראשית דרכה, הרי שלעניין זה הבחינה הפסיקה בין נכס עסקי לבין נכסי המשפחה האחרים, כאשר לגבי נכסים עסקיים "בן הזוג האחר חייב להגיש לבית המשפט ראיה ממשית ומשכנעת כדי להניח את היסוד לחזקת השיתוף" (ע"א 2280/91 רחמים אבולוף נ' מזל אבולוף, פ"ד מ"ז(5) 596, בעמ' 600).
גם בשלב מאוחר יותר של התפתחות הלכת השיתוף קבע הנשיא (כתוארו אז) שמגר בעניין הדרי (ע"א 806/93 יהודית הדרי נ' שלום הדרי פ"ד מח(3) 685 כי קיים הבדל בין נכס עסקי לבין נכס משפחתי:
"דירת המגורים מסווגת כאחד מ'נכסי המשפחה' והיא הבולטת שביניהם, להבדיל מ 'נכסים עסקיים'. (ציטוט מספרו של א. רוזן צבי, דיני משפחה בישראל - בין קודש לחול (תל אביב, תש"ן), 154-153). באשר לנכסי משפחה דורש משפטנו כמות צנועה יותר של ראיות...".
(שם, בעמ' 690).
ואולם, גם לפי הלכת השיתוף הרחבה, כפי שהתגבשה מאוחר יותר, אינני סבור שבנסיבות המקרה קם שיתוף במרפאה. כך, לפי דבריו של כב' השופט בייסקי בע "א 663/87 (ד"ר תקוה נתן נ' צפורה גרינר ואח', פ"ד מה(104(1, בעמ' 111) שצוטטו בהסכמה על ידי כב' השופט בך בפרשת אבולוף הנ"ל:
"באין נסיבות יוצאות דופן עשוי העיקרון בדבר חזקת השיתוף בנכסים לחול גם על נכסים עסקיים, לבד אם עולה כי אחד מבני הזוג ביקש להפריד - ובפועל הפריד - נכס או נכסים עסקיים מהרכוש".
בענייננו, אפילו תתקבל טענת התובעת כי המרפאה היתה שייכת בפועל לנתבע ולא לנתבעת 3, עצם העובדה כי הנכס נרשם על שם הנתבעת 3 מעידה על רצונו של הנתבע להפריד נכס זה משאר נכסי המשפחה.
שישית, ובהתייחס לטענה בדבר המאמץ שהושקע על ידי התובעת במדיקל סנטר, כעולה מעדותו של מר אברהם סוורי מטעם קופת החולים - שוכרת הנכס, מסתבר שמדובר בתקופת עבודה קצרה: "...התובעת היתה תקופה קצרה שהיא גם כן עבדה במדיקל סנטר בתור מזכירה ואח"כ הפסיקה לעבוד. זכור לי שהיא עזרה לי בתור גרפיקאית לכתוב את השלט..." (עמ' 2 לפרוטוקול מיום ה- 25.1.95). וכן:
"...התובעת עזבה את העבודה אצלנו, לא פיטרנו אותה. לא באה כמה פעמים לעבודה, שאלנו אותה והשיבה שהיא רוצה להפסיק לעבוד..." (עמ' 3 לפרוטוקול ).
אינני סבור שבנסיבות העניין ניתן לראות בעזרתה של התובעת לנתבע כמזכירה ובתרומתה ה"גראפית" למרפאה, שהתבטאה בעיקר בציור שלט המרפאה, סיוע לעיצוב ניירות הפירמה ובעיצוב הריהוט, משום נסיבות המקימות שיתוף בין בני הזוג לגבי נכס זה.
לאור אלה, אני דוחה את התביעה לגבי המרפאה.
דירת המגורים השאלה היותר קשה בתיק זה מתייחסת לטענותיה של התובעת לגבי השיתוף בדירת המגורים של בני הזוג.
"דירת המגורים היא, כידוע, גולת הכותרת של חזקת השיתוף ... דירת המגורים מסווגת כאחד מ'נכסי המשפחה' והיא הבולטת שביניהם, להבדיל מ'נכסים עסקיים '. באשר לנכסי משפחה, דורש משפטנו כמות צנועה יותר של ראיות. .... הדברים אמורים בייחוד כאשר דירת המגורים היא הנכס העיקרי של המשפחה. ... הלכה פסוקה היא, כי 'לגבי החלת 'חזקת השיתוף' על דירת המגורים, התחזק במהלך השנים מעמד בני הזוג הטוענים לזכותם...', ...ולטעמי עולה החזקה, בנסיבות רגילות, מניה וביה מחיי בני הזוג בצוותא, תוך קיום מערכת חיים, לרבות משק בית משותפים" (כב' הנשיא (כתוארו אז) שמגר, בע"א 806/93 יהודית הדרי נ' שלום הדרי, פ"ד מ"ח (3) 685, 690.
ואולם, במקרה שלפנינו מדובר בדירה מגורים שנרכשה על ידי אחד מבני הזוג קודם לנישואין. בעבר היה דינה של דירה כזאת שונה לחלוטין מדירה שנרכשה במהלך הנישאוין. במשך השנים הוקהה עוקצה של ההבחנה בין דירה שנרכשה לפני הנישואין לבין דירה שנרכשה לאחר מכן. בפרשת אבולוף הנ"ל השיג כב' השופט בך על "האבחנה הנוקשה בין נכסים שנרכשו על ידי בני זוג לפני הנישואין ובין אלה שהושגו על ידי בני הזוג על ידי 'המאמץ המשותף' במהלך הנישואין ", וחיווה את דעתו כי:
"נראה לי, כי באותם המקרים שבהם משתכנע בית המשפט שחלה על בני הזוג חזקת השיתוף לגבי הנכסים שנרכשו במהלך נישואיהם, ומסתבר כי התכוונו השניים ליצור שיתוף מלא ברכושם, אזי יש להניח, כי כוונה זו ככלל אינה מוגבלת לרכוש שנצבר לאחר עריכת הנישואין". (שם, בעמ' 602).
ואולם, בעניין הדרי הנ"ל, הביע כב' הנשיא שמגר את דעתו כי אין לבטל באופן גורף את ההבחנה בין נכסים שנרכשו לפני הנישואין לבין נכסים שנרכשו לאחריהם. גם לגישתו עשויה חזקת השיתוף לחול גם על נכסים שנרכשו על ידי אחד מבני הזוג קודם לנישואין, אלא שבניגוד לנכס שנרכש לאחר הנישואין, שם החזקה היא כמעט אוטומאטית, במקרה כזה, כאשר מדובר בדירה שנרכשה קודם לנישואין, יש לבחון את תחולתה של חזקת השיתוף על פי שיקולים כמו: משך הנישואין והמאמץ שהושקע על ידי בני הזוג ברכישת הנכס, או לפחות, אם מדובר בנכס שנרכש קודם לנישואין, במאמץ המשותף של בני הזוג ברכישת נכסים האחרים אשר הצטברו אצלם לאחר נישואיהם. כדבריו:
"עצם החיים במשך תקופה ארוכה תחת קורת גג משותפת, אורח החיים שהתאפיין בשיתוף בכל הנוגע לנכסי המשפחה האחרים (מכונית, חשבונות בנק), השקעת מאמץ משותף ומשאבים משותפים באחזקת הנכס ופיתוחו במשך שנות המגורים הרבות בו - כל אלה גוברים על העובדה - הניצבת לעצמה - כי בתחילת חיי הנישואין נפלה עיקר המעמסה ברכישת הדירה על אחד מבני הזוג. בנסיבות כגון אלה שלפנינו, היינו נסיבות של נישואים ארוכים במשך עשרות שנים שבהן מקיימים שני בני הזוג את המשק המשפחתי במאמץ משותף, בין על-ידי עבודה בבית ובין על-ידי עבודת חוץ, מיטשטשים הגבולות ומתערבבים המשאבים.
חזקת השיתוף איננה פרי של אירוע נקודתי אלא היא עולה מתוך לתהליך שביטויו בחיים המשותפים במאמץ המשותף, וככל שמשך הנישואין מתארך, הופכת טענה מאוחרת בדבר המשך קיומה של הפרדה, למלאכותית יותר ולבלתי אמינה יותר. כאשר בני הזוג מקיימים מאמץ משותף כל אחד בתחומו וכאשר כל משאביהם משותפים, הופך במשך הזמן גם נכס שלא נרכש בחלקים כספיים שווים, למשותף; הרכוש המשפחתי משתלב ומתערבב ואחרי עשרות שנים אין מסובבים את הגלגל אחורה כדי לחלק רכוש לפי ההשקעה הבסיסית במועד רחוק בעבר". (שם, בעמ' 692-693).
החלתם של שני המבחנים, מבחן החיים המשותפים ומבחן המאמץ המשותף, מעוררת במקרה זה קושי, ככל שהתובעת מבקשת לבסס עליהם את השיתוף בדירה.
מבחן המאמץ המשותף מעורר, מעצם טבעו, קושי לגבי נכס שנרכש קודם לנישואין שכן מדובר בנכס אשר נרכש על ידי המאמץ של בן זוג אחד בלבד (ראה: ע"א 630/79 ליברמן נ' ליברמן, פ"ד ל"ה(4), 369; וכן דעתו של כבוד השופט גולדברג בעניין הדרי הנזכר לעיל). אכן, גם כאשר מדובר בנכס כזה עשויים שני בני הזוג לממן לפחות באופן חלקי את רכישתו (בד"כ באמצעות הלוואה הנפרעת במהלך הנישואין), או להשביחו במאמציהם משותפים הנעשים לאחר הנישואין. כאשר שיעור ההשבחה או חלקו של המימון המשותף מתוך מחירו הכולל של הנכס הוא משמעותי, עשוי הדבר לשמש כשיקול להחיל את חזקת השיתוף על הנכס, חרף העובדה שהוא נרכש קודם לנישואין.
כך מפרט סגן הנשיא כב' השופט ח. פורת בע"א (ת"א-יפו) 11/96 המלי נ' המלי [אתר נבו] שורה ארוכה של פסקי דין שבהם הוחלה חזקת השיתוף על נכסים שנרכשו על-ידי אחד מבני הזוג קודם לנישואין, כאשר חלק משמעותי מעלות הרכישה מומן על ידי המאמץ המשותף של שני בני הזוג במהלך הנישואין, או כאשר היה מדובר בהשבחה משמעותית של הנכס שנעשתה מכוח המאמץ המשותף של שני בני הזוג במהלך הנישואין (סעיף 30 לפסק הדין). אולם במקרה כזה, צריך שחלק הנכס אשר מומן על ידי המאמץ המשותף או היקף ההשבחה של הנכס יהיו משמעותיים ביחס לערכו הכולל של הנכס, במיוחד כאשר תקופת הנישואין היא קצרה:
"...חלק קטן יחסית בהשקעה בדירה הוא בעל משמעות רבה לשלילת החזקה, אם תקופת הנישואין קצרה ..."( הדרי, שם, בעמ' 691).
כבוד השופט פורת מסכם נושא זה בפסק דינו בקובעו:
" ...נראה כי ניכרת מגמה ברורה בכל פסקי הדין שהובאו לעיל, כי חייבת להיות איזו שהיא זיקה כלכלית בין הנכס לבין בן הזוג הטוען לשיתוף בו וכי הדגש איננו רק על מועד הרכישה (האם זה חודש או שנה לפני הנישואין).
זיקה זו יש שהיא תבוא לידי ביטוי על ידי מימון חלק מהנכס, כאשר אין ספק שהפסיקה לא דרשה השתתפות שלמעלה מחמישים אחוזים. גם שיפוצים שהגדילו את ערכו של הנכס באופן משמעותי יצרו זיקה כאמור..." (סעיף 31 לפסק הדין).
במקרה שלפנינו טענה התובעת בתצהירה כי "... רוב התשלומים למימון הדירה נעשו במרוצת הנישואין". בעדותה טענה התובעת: "אני יודעת בוודאות על הוצאה של 100,000$ שהיו במרוצת הנישואין" על הדירה. אולם מהחקירה הנגדית עולה כי הבסיס הראייתי להצהרה זו רעוע:
"ש. את לא יודעת מאיזה מקור שולמו החובות לתשלום מחיר הדירה?
ת. אני יודעת שחסכנו בשביל זה.
ש. קודם אמרת שלא ידעת על מצב הכספים שלו, איך את יודעת שחסכתם.
ת. הוא אמר לי "עכשיו אנחנו צריכים לחסוך". זה נכון שלא ידעתי על מצב החסכונות שלו. אמר שאנחנו צריכים להצטמצם ולחסוך ש. מתי שולם הסכום של 100,000$?
ת. זה היה בתקופת הנישואים, אינני יודעת מתי.
ש. האם ידוע לך מתי שולם כל תשלום עבור הדירה?
ת. לא קיבלתי דיווח.
ש. אבל ששולם דיווחו לך ת. לא. אני לא יודעת. אני יודעת שצריכים להצטמצם ולחסוך."
קשה לקבל את גרסתה של התובעת לגבי היקף ההשקעה בדירה שנעשתה בתקופת החיים המשותפים, ואשר עמדה לדבריה על 100,000$, כאשר זו מבוססת רק על כך שהתובע אמר "שצריכים להצטמצם ולחסוך".
במקום זאת ניסתה התובעת להוכיח את טענתה בדרך של הצגת נתונים על הכנסותיו של הנתבע תוך שהיא טוענת כי הכנסתו די היה בה כדי לממן את התשלומים עבור הדירה. אינני סבור שניתן להוכיח כי אדם רכש נכס או שילם תמורתו רק משום שהכנסתו גבוהה דיה כדי לאפשר לו לרכוש נכס זה (הגם שניתן בדרך זו לשלול טענה כי פלוני רכש נכס), ואינני מוכן לראות בגובה ההכנסה כשלעצמה משום ראיה לכך שהנתבע מימן באמצעות הכנסתו את רכישת הדירה.
לכל היותר ניתן, בנסיבות אלה, לקבל את הטענה כי הנתבע שילם חלק בלתי ידוע מתוך מחיר הדירה מתוך הכנסתו. אולם בהעדר ידיעה על גובה הסכומים בהם מדובר ועל חלקם מתוך מחיר הדירה הכולל, לא ניתן לבסס על כך בלבד את חזקת השיתוף.
מבחן נוסף לעניין זה הוא המבחן של אורח חיים תקין של שני בני הזוג, מבחן שצומצם בפסיקה עד ל"מינימום של חיים משותפים בין בני הזוג" (ע"א 129,122/83 בסיליאן נ' בסיליאן פ"ד מ(298 ,287(1). אולם כפי שנקבע בעניין הדרי הנ"ל, עצם החיים במשך תקופה ארוכה תחת קורת גג משותפת היא הגורמת לכך ש"עם חלוף שנים רבות מיטשטשת החלקיות שבהשקעה...". (הדרי, שם, בעמ' 692). משמע, כדי שהנכס הלא משותף, כפי שהיה בראשית חיי הנישואין, ייטמע בנכסים המשותפים של בני הזוג, נדרשת תקופת חיים משותפים ממושכת. יתר על כן, אותן שנים רבות של חיים משותפים צריך שתתאפיינה "...בשיתוף בכל הנוגע לנכסי המשפחה (מכונית, חשבונות בנק)" (הדרי, שם, בעמ' 692).
במקרה שלפנינו מדובר בחיים משותפים משך תקופה קצרה, שכן התובעת והנתבע חיו יחדיו מאז נישואיהם ועד לפרידתם, משך כ-6 שנים בלבד. במקרה של הדרי, למשל, דובר בבני זוג שקיימו חיים משותפים משך קרוב ל - 30 שנים, בעניין קוטלר (ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, פ"ד מ"ט (2) 233 דובר בבני זוג שחיו יחדיו משך 23 שנה, בעניין עבאדה (ע"א 45/90 עבאדה נ' עבאדה פ"ד מח(2) 77) חיו בני הזוג יחדיו כ-26 שנים, ובעניין אבולוף היה מדובר בבני זוג שחיו חיים משותפים משך 44 שנים.
גם באותן השנים בהן חיו בני הזוג יחדיו הם לא קיימו שיתוף בנכסיהם. כך, לדברי התובעת, כשנה וחצי בלבד לאחר הנישואין חדל השימוש בחשבונם המשותף. דירת המגורים לא היתה רשומה על שם שניהם, והוא הדבר במרפאה, יהא חלקו של הנתבע בה אשר יהא, ובנכסים פיננסים אחרים (קופות גמל וכיוצ"ב), שהנתבעת אינה יודעת אפילו על קיומם.
בנסיבות אלה קשה לומר שבמהלך החיים המשותפים נוצרה מציאות משותפת אשר קלטה אל תוכה את הדירה עד כי זו נטמעה בנכסיהם המשותפים של בני הזוג.
בנסיבות האמורות, ככל שמתבקשת מהן מסקנה לגבי כוונת השיתוף בין בני הזוג, ספק רב בעיני אם היה מקום להחיל על הדירה את חזקת השיתוף, אפילו על פי הלכת השיתוף במתכונתה הרחבה, וודאי שאין מקום להחילה על פי מתכונתה המצומצמת המחייבת הוכחת כוונת שיתוף ספציפית.
ואולם, במקרה שלפנינו מבקשת התובעת להוכיח את השיתוף בדירת המגורים, גם על יסוד הטענה כי הובטח לה ולהוריה כי דירת המגורים תהא של שני בני הזוג, וכי היא אף תירשם על שמה יחד עם בעלה.
לעניין זה חשוב לציין כי "הלכת שיתוף הנכסים היא ... קונסטרוקציה משפטית (המבוססת על) הסכם משתמע בין הצדדים, לפיו הם שותפים שווים בזכויות ברכוש מסוים... על פי גישה זו, בית המשפט מסיק מנסיבות החיים המשותפים שבין בני הזוג גמירת דעת, לפיה יהיו שותפים בזכויות מסוימות..." (ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן פ"ד ל"ח(1) 443 בעמ' 446).
אולם, ההתחקות אחר עובדות ונסיבות חיים המצביעות על הסכם משתמע בין הצדדים לגבי השיתוף ברכוש אינה נדרשת כאשר קיימות ראיות על כוונה מפורשת של הצדדים לקיום שיתוף בנכסיהם, שאז אין בית המשפט צריך ללמוד על כוונה מכללא מתוך נסיבות חייהם המשותפים.
כך, כפי שקובע כב' השופט חשין בעניין הדרי הנ"ל:
"הכל יסכימו, כי אם אומר בן-זוג לשתף את בן-זוגו בנכס שהביא עמו לנישואין - אומר בלבו ומצרף ביטוי מפורש לכוונתו - כי אז יהפוך הנכס לנכס משותף לשני בני הזוג. ואם אמירה מפורשת תתפוס - מדוע לא תתפוס אמירה משתמעת אף היא?" (עמ' 701 לפסק הדין).
כך גם עולה מפסק הדין בעניין שחר נ' פרידמן הנ"ל (בעמ' 448), שם קבע כב' מ"מ הנשיא (כתוארו אז) השופט ברק:
"יש שנכס נרכש על-ידי אחד מבני הזוג בנסיבות, מהן עולה בבירור, כי בעת הרכישה הזכויות בנכס הן לבן הזוג ולו בלבד. כך הוא הדין, אם...הנכס ניתן במתנה או נפל בירושה לאחד מבני הזוג לאחר הנישואין. בנסיבות אלה, התחול הלכת שיתוף הנכסים על נכסים שכאלה? ודאי שהתשובה היא בחיוב, אם קיים הסכם מפורש בין הצדדים, לפיו נכס, שבעבר היה בבעלותו של אחד מהם, יעבור לבעלותם המשותפת. ובמקום שאין הסכם מפורש, יכול שיהא הסכם כמשתמע ממכלול הנסיבות" (שם, בעמ' .(448
ובעניין אבולוף קבע כב' השופט בך כי:
"יש בדרך כלל לצפות לכך שבן הזוג הנוגע בדבר יבהיר לבן הזוג האחר בשלב מוקדם, שאין בכוונתו לכלול נכסים מיוחדים אלה ברכוש המשותף. אם נמנע מלעשות כן, הרי יהיה עליו לספק הסבר סביר למחדל זה" (שם, בעמ' 603).
גם כב' השופט גולדברג בעניין הדרי הנ"ל תלה את הוכחת השיתוף בנכס שנרכש על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין ושולם מחירו, בכלל זה דירת מגורים, בהוכחת:
"נסיבות שיש בהן להצביע על כי בעל הרכוש נתכוון ערב הנישואין להטיל אותו ל'כיס המשותף' של בני הזוג. ...כך, למשל, לגבי דירת המגורים של בני הזוג תהיה משמעות לנסיבות המצטברות הבאות: האם אלה נישואיהם הראשונים; מה דובר וסוכם בין בני הזוג או בין הוריהם, עובר לנישואין, על חלקו של כל אחד מהם ביצירת 'הכיס המשותף'; האם רבצה על הדירה משכנתא, שתיפרע לאחר הנישואין מתוך הקופה המשותפת, כמקובל. (שם, בעמ' 697).
במקרה שלפנינו הציגה התובעת ראיות על דברים שהוחלפו וסוכמו בין בני הזוג והוריהם לגבי הדירה המשותפת עובר לנישואין ומהלך הנישואין מהם אכן עולה "כי מטרת בני הזוג הייתה לרכוש דירת מגורים משותפת" (מתוך פסק דינו של כב ' השופט גולדברג בעניין הדרי, שם, בעמ' 697).
כך, בסעיף 9ג' לתצהירה טענה התובעת כי "כאשר נחתם חוזה רכישת הדירה היה המקום מגרש, והדירה נרכשה 'על הניר'". כאשר ביקרה התובעת באתר הבנייה עם הנתבע בתקופת האירוסין אמר הנתבע לדבריה "מילים אלה או דומות לאלה "כאן ייבנה הבית שלנו", וכי היא לא תצטרך לעבוד ולא תצטרך לדאוג לדירה, שכן, כדבריו "כבר יש לנו דירה". עוד טענה התובעת בתצהירה כי "גם בעלי וגם אביו הצהירו בכתב ו/או בעל פה כי דירה זו שייכת לשני בני הזוג בחלקים שווים. הן בעלי והן אביו אף כתבו זאת ולא ניתן להכחיש את הדברים הכתובים ". לראיה צירפה הנתבעת לתצהירה קטע מתוך סיפור שכתב הנתבע 2, חמיה, שבו כתב: "המשפחה חיה בדירה יפה שאני קניתי להם" וקטע ממכתב שכתב הנתבע 1 להוריה שבו הוא כתב בין השאר "...האם מירה'לה הראתה איזושהי שמחה על הדירה להוריי שבעזרתם רכשנו את זה?". לטענתה של התובעת "הנתבע אף נקב תאריך מיועד לרישום הדירה מחצית על שמי וזאת בהולדת הבת הבכורה חנה...".
מר אליעזר כהן, אביה של התובעת, טען בתצהירו כי הנתבע 2 אמר בעת פגישתם לפני האירוסין כי נושא הדירה "מוסדר" וכי "הדירה תירשם על שם שני בני הזוג". עוד הסביר הנתבע 2, לדברי מר כהן, כי "הוא מצדו כבר רכש בשלבי בניה דירה בירושלים, והוסיף כי דירה זו מתאימה למשפחה עם ילדים... (וכי) הדירה תהיה רשומה על שם שני הילדים כ'מובן מאליו'". במעמד האירוסין חזר הנתבע 2, לטענת העד, על כך שרישום הדירה יבוצע על שמה של התובעת מיד כשתיפתר "בעיה קטנה בטאבו". לאחר הנישואין, כאשר ביקר העד יחד עם בני הזוג באתר בו נבנתה הדירה, הראה להם הנתבע, לדבריו, את הדירה ואמר "זו הדירה שלנו". גם בהזדמנות זו חזר הנתבע ואישר כי יש בעיה בטאבו ומשזו תיפתר תירשם הדירה על שם התובעת.
בגרסה דומה החזיקו גם עדי התביעה הנוספים - עליזה כהן, אמה של התובעת, וחיים פרייבר, גיסה. הוסיף על כך דודה של התובעת, עלי גרינהולדץ, והעיד כי הנתבע אמר לו פעמים רבות "כי הדירה ברח' פנחס אלעזר 5 היא הדירה שלנו ".
אכן, לא כל אמירה מעידה בהכרח על גמירות דעת להקניית הרכוש המשותף לבן הזוג השני. כך למשל בענין קנובלר לא היה מוכן כב' השופט מצא לקבל את הקונסטרוקציה של עסקת המתנה משום שלדעתו "...הנתונים העובדתיים, שעליהם ביסס בית המשפט קמא את קביעתו בדבר הענקת מתנה, אינם מעידים כל עיקר על גמירות דעתו של הבעל ליתן מחצית מזכות הבעלות על הדירה במתנה לאשתו, אלא אך על ניסיונו ליצור מצג שווא כלפיה, כאילו הדירה נרשמה גם על שמה.
ובהענקת מתנה, כידוע, יש חשיבות מיוחדת לגמירות דעתו של הנותן" (שם, בעמ' 638 ).
על יסוד שיקולים דומים לא היה מוכן סגן הנשיא פורת בפסק דינו בעניין המלי הנ"ל לראות באמירותיו של המשיב "מגיעים לך עשרה בתים", ו"בסדר אמרתי" (כאשר זו באה בתשובה לשאלת האישה "אבל את זה לא אמרת שהבית הוא גם שלי?"), כאמירות המעידות על גמירות דעת, אלא ראה בהם ניסיון לפייס את האשה בעידנא דריתחא.
גם במקרה שלפנינו לא ניתן לראות בכל אחד מהביטויים בהם השתמשו הנתבע או אביו, כפי שהם עולים מעדויות התובעים, כמעיד על גמירות דעת לשתף את התובעת בבעלות על הדירה. כך, למשל, לא הייתי מייחס משמעות מפליגה לסיפורו של הנתבע 2 שבו כתב, בין היתר: "המשפחה חיה בדירה יפה שאני קניתי להם". הביטוי "קניתי להם", בהקשר זה, יכול שיתפרש גם כקניה לצורך מגוריהם של בני הזוג, ואין בו כדי להעיד על גמירות דעת להקניית הבעלות דווקא. כך גם לגבי דבריו של הנתבע אשר אמר לתובעת כאשר ביקרו באתר הבנייה, לטענתה: "כאן ייבנה הבית שלנו". גם ביטוי זה יכול שיעיד על כך שמדובר בדירה המיועדת למגוריהם של בני הזוג וילדיהם ולאו דווקא על הקניית בעלות. מאידך, על פי ראיות אחרות שהזכרתי לעיל דובר בין הצדדים באופן מפורש על כך שהדירה תהא בבעלותם המשותפת של שני בני הזוג וכי גם הרישום ייעשה על שם שניהם.
לאור ראיות אלה, ובהעדר גרסה נגדית מטעם הנתבעים, אין לי סיבה לפקפק באמיתות גרסתם של התובעת ועדיה, לפיה ייעדו בני הזוג והורי הנתבע, בעזרתם נרכשה הדירה, את הדירה לא רק למגוריהם, אלא גם לבעלותם המשותפת של שני בני הזוג.
אציין כי לא נזקקתי, לצורך מסקנה זו, לקונסטרוקצית המתנה. קונסטרוקציה זו, לה נזקק בית המשפט המחוזי בפרשת קנובלר, מעוררת קושי מבחינת דרישת הכתב, שלא התקיימה במקרה שלפנינו, זאת הן מכוח סעיף 8 לחוק המקרקעין והן מכוח סעיף 5 לחוק המתנה, תשכ"ח - 1968, והיא לא התבררה לאשורה גם בפסק דינו של בית המשפט העליון.
יפים לעניין זה דבריו של סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, כבוד השופט ח' פורת, בעניין המלי הנ"ל:
"...בימ"ש קמא סבר מהנימוקים המפורטים לעיל בסעיף 6, כי לא ניתן להזקק לקונסטרוקציה של מתנה או התחייבות לתת מתנה.
נטען לפני כי קביעה זו בטעות יסודה וזאת לאור ע"א 3208/91 קנובלר נ' קנובלר, פ"ד מט(3) 529 (שאוחד לדיון עם ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי).
שם, אישר ביהמ"ש העליון את פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי, אשר מצא בסיס חלופי להלכת השיתוף לצורך פתרון מצוקתה של הגב' קנובלר במסגרת דיני המתנה וקבע כי התקיימה עסקת מתנה בין בני הזוג וזאת אף בהעדר מסמך בכתב.
במילים אחרות, נטען כי ניתן לבסס את זכותה של המערערת לאור פס"ד קנובלר רק עפ"י עילת המתנה ובמנותק מחזקת השיתוף בין בני זוג.
קריאה מדוקדקת של פסק הדין בעניין קנובלר מעמידה דברים אלו על דיוקם ואינה מאשרת הסתמכות על מתנה במנותק מחזקת השיתוף. הסוגיה המרכזית שפסק הדין דן בו היא פירוש סעיפים 4ו-5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג- 1973 והחלת חזקת השיתוף במקביל להסדר הקבוע בחוק זה.
ההתייחסות לקונסטרוקצית המתנה נעשתה בשולי הדברים וניתן לראות כי חמשת השופטים למעשה חלוקים ביניהם לגבי החלת קונסטרוקצית המתנה בהעדר רישום בין בני זוג במנותק מהלכת השיתוף...
...אם כן, מניתוח פסק הדין בעניין קנובלר ויעקובי עולה כי הדיון בדבר הזכויות בנכסים הנדונים שם התמקד בהחלת חזקת השיתוף בין בני זוג, ומלבד השופט טל לא נזקקו שאר השופטים לקונסטרוקציה של עסקת מתנה אף בהעדר מסמך בכתב שמפי הנשיא שמגר 'אינה נקייה מספקות'.
פסק הדין בעניין קנובלר ויעקבי אינו מתיימר ליצור הלכה חדשה האומרת כי 'עסקת מתנה' בין בני זוג יכולה להיווצר ללא דרישת כתב ובמנותק מהלכת השיתוף בין בני זוג (וזאת בניגוד לסעיף 8 לחוק המקרקעין וסעיף 5 לחוק המתנה כמפורט לעיל)..." (פסקאות 16-23 לפסק הדין).
בעניין קנובלר נזקק בית המשפט המחוזי לקונסטרוקצית המתנה לאור השקפתו כי אין בידו, לאור חוק יחסי ממון, להשתמש במכשיר של חזקת השיתוף או כוונת השיתוף. אולם משהוברר כי טרם אבד הכלח על חזקה זו, וכי ניתן לעשות בה שימוש ולו בצורה מצומצמת על יסוד הוכחת עובדתית של כוונת שיתוף, ממילא אין עוד צורך להיזקק לקונסטרוצית המתנה כשהיא מנותקת מחזקת השיתוף. מאידך, כאשר קונסטרוקציה זו נבחנת כחלק מחזקת השיתוף "אין דרישה כי ההסכם יהא בכתב או בצורה אחרת. כל שנדרש הוא הסכמה בין הצדדים" שכן "הקונסטרוקציה ההסכמית (יש בה) כדי להעביר את הלכת השיתוף על פני הים הזועם של הוראות חוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969" (כב' הנשיא ברק בדנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי, פ"ד נ(3) 573.
לאור כך אני קובע כי התובעת זכאית למחצית הזכויות בדירה.
שאלה נוספת המתעוררת במקרה זה, שאליה לא התייחסו הצדדים בסיכומיהם, נוגעת לעובדה שכיום וגם בעת הגשת התביעה לא היתה הדירה רשומה עוד על שם הנתבע, לאחר שזה העביר את רישום הזכויות בדירה לשמה של אמו - הנתבעת מס' 2.
בהתנגשות שבין זכויותיו של בן הזוג, הזכאי לבעלות על מחצית הנכס מכוח חזקת השיתוף, לבין זכויותיו של צד ג', אשר קיבל את הזכויות בנכס, מבן הזוג שהיה רשום כבעל הנכס, נקבע "כי זכויותיו של הצד השלישי תהיינה עדיפות על זכויות בן הזוג הלא רשום, אלא אם יימצא כי הרוכש היה צד לקנוניה עם בן הזוג הרשום" (ע"א 92/89 עובדיה נ' סיבהי, פ"ד מ"ה(3) 113, בעמ' 118-119).
בענייננו אין ספק בדבר שהנתבעת 2 ידעה היטב על טענותיה של התובעת לגבי הזכויות בדירה, כמו שאין גם ספק בכך שהעברת הזכויות בדירה לנתבעת 2, אשר נעשתה ביום 27.12.93 ארבעה ימים בלבד לאחר הגשת התביעה, אינה משקפת עסקה אמיתית והיא לא נועדה אלא לנסות ולהכשיל את תביעתה של התובעת.
מאידך, אינני רואה עילה לביטול העברת חלקו של הנתבע בדירה לשמה של הנתבעת 2, וגם ב"כ התובעת לא טען לעילה כזאת. בכתב התביעה הודתה התובעת כי "הדירה היא רכוש משותף, שכל צד זכאי, רעיונית, למחציתו". מכאן שהנתבע היה הבעלים של מחצית הדירה, ואין לראות מדוע לא יכול היה להעביר את חלקו בדירה לאמו. טענתה היחידה של התובעת לגבי מחצית הדירה שהיתה שייכת לנתבע, כעולה מכתב התביעה היא כי "על הנתבע לספק לתובעת ו/או לילדיו מדור בדירה הנ"ל ולפיכך, מהחלוקה הרעיונית האמורה יש להפחית את ערך שכ"ד בהיוון לאורך חיי התובעת, ולחילופין עד הגיע הילד הצעיר - יחיאל - לגיל 21 שנה". (סעיף 21ב לכתב התביעה). ואולם, קודם להפחתות ולקיזוזים אותם מבקשת התובעת לעשות מחלקו "הרעיוני" של הנתבע בתמורת מכירת הדירה, עליה להראות מדוע יש לבטל את העברת חלקו של הנתבע לנתבעת 2. זכות המדור איננה זכות קניינית, והתובעת וילדיה אינם זכאים לסיפוקה בדירה זו דווקא, ודאי לא לאחר שזו תימכר לפי בקשתם, ועל כן אין בה כדי להקנות לתובעת ולילדיה, שאינם תובעים בתביעה זו, זכות קניינית היכולה להכשיל את עסקת המכר או המתנה בין הנתבע לאמו. אמנם, גם בהעדר זכות קניינית לאישה בחלקו של הבעל בדירה, ההלכה היא שאין מפרקים את השיתוף בדירה בטרם הובטחו זכויות המדור של האישה והילדים. אולם, במקרה שלפנינו, דווקא האישה היא זו המבקשת לפרק את השיתוף בדירה. האישה גם לא ביקשה לעכב את הפירוק עד להבטחת זכויותיה וזכויות הילדים למדור, וספק גם אם היה מקום לבקשה כזו, כאשר התובעת וילדיה אינם מתגוררים בדירה זה מכבר. במצב דברים זה, טענתה של התובעת לגבי חלקו של הנתבע בדירה משקפת אך את רצונה להבטיח את יכולתה להיפרע מתוך חלקו של הנתבע בדירה את דמי המדור שלה ושל הילדים בעתיד. רצון זה לייחד נכסים למימוש התחייבויותיו העתידיות של הנתבע, אינו מהווה עילה לביטול העברת חלקו של הנתבע בדירה לשמה של הנתבעת 2, אלא במקום שהעברת הרכוש יש בה משום הברחת נכסים המצדיקה לבטל את ההעברה, (ראה סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) תש"מ - 1980), עילה שלא נטענה, ודומה שגם אינה מתקיימת במקרה זה במקרה זה.
נכסים פיננסיים, נכסים בלתי ידועים והמוניטין של הנתבע כרופא
בשעתו הוחלט, כאמור, כי בשלב ראשון תידון השאלה העקרונית האם הוכחה זכאותה של הנתבעת לבעלות משותפת על הרכוש שהצטבר במרוצת נישואיהם של בני הזוג. לאור כך, הדיון בסעד זה, המורה לנתבע לפרט בתצהיר את כל הנכסים שבבעלותו, נדחה עד למתן החלטה עקרונית בשאלת הזכאות. אולם, לאור המסקנה דלעיל, לפיה אין תחולה להלכת השיתוף אלא ככל שתוכח כוונת שיתוף קונקרטית, או ככל שתוכחנה זכויותיה של הנתבעת על יסוד הדין הכללי, ובהעדר ראיות ספציפיות בדבר כוונת שיתוף או בדבר זכויותיה של התובעת לגבי נכסים בלתי מוגדרים אלה, שעל קיומם אין לתובעת אף ידיעה קונקרטית, ממילא נופל סעד זה, שהוא סעד אשר מטבעו נועד לחול על נכסים שהזכות לגביהם יכולה לקום מכוחה של הלכת השיתוף בלבד, או מכוחו של חוק יחסי ממון, בהתקיים עילת תביעה לאיזון משאבים מכוח חוק זה, עילת תביעה שלא נכללה בתביעה זו.
למען הסר ספק, וככל ש"שזורות" בתצהירי התובעים ראיות על כוונת שיתוף כללית, כמו, למשל, הטענה כי "לאורך כל השנים היה ברור לי ולנתבע כי אני והנתבע שותפים שווי זכויות ברכוש... [וכי] בעלי אף אמר לי פעמים רבות: 'הכל שלנו'", או הטענה כי "הנתבע אמר לי... כי: 'עכשיו הגיע הזמן לקנות דירה לילדים מהכסף ומהחסכונות שלנו" (סעיפים 8ו-9ט' לתצהירה של התובעת ), אינני מוכן לראות באלה משום ראיה מספקת לגמירות דעת לשיתוף בנכסים ספציפיים, או בכלל הרכוש של מי מבני הזוג.
עוד אציין כי האמירה הכללית כמו "בנוסף לנ"ל נצטברו אצל הנתבע, כנאמן שלי, נכסים פיננסיים הכוללים קופת גמל, ביטוחי חיים, חסכונות ניירות ערך וכו'" (סעיף 12 לתצהירה של התובעת) אינה מפרטת מכוח מה קמו אותם יחסי נאמנות, היא איננה מצביעה על כוונת שיתוף קונקרטית ואף אינה מבוססת על זכות ספציפית אשר קמה מכוח הדין הכללי, ולמעשה היא משקפת את הלכת השיתוף.
הדברים אמורים גם לגבי הנכס של "היות הנתבע רופא בעל קליניקה פרטית וכושר השתכרות בכלל זה".
שיתוף במיטלטלין ושאר הנכסים
התובעת העלתה, במסגרת טענתה לחלותה של חזקת השיתוף בין בני הזוג, בקשתה לצו שיורה לנתבע להמציא את פרטי המיטלטלין שנצטברו בדירתם המשותפת, במשך חייהם המשותפים.
השאלה היא האם יש בראיות שלפנינו הוכחה לכוונת שיתוף ספציפית או הסכם מכללא, אשר יקנה לתובעת זכות במטלטלין אלו.
ככלל, הראיות הנדרשות להוכחת כוונת שיתוף במטלטלי הבית של בני הזוג שונות במהותן מהראיות הנדרשות לגבי דירת המגורים ובית העסק. הדברים באו לידי ביטוי, למשל, בפסק דינו של כבוד הנשיא (כתוארו דאז), השופט מ' שמגר, בעניין יעקובי וקנובלר:
"...אכן, מסכימים אנו עם קביעתו של בית המשפט קמא בעניין זה כי בין בני -זוג נוצרים יחסים קנייניים דינמיים במהלך חיי הנישואין, וכי חוק יחסי ממון אינו מפריע ליחסים אלה להתפתח. יודגש כי אילולא גישה זו היה ההסדר שבחוק חסר, שכן היו מצבים ונכסים שמצב הבעלות בהם לא היה מוסדר. למשל, כיצד הייתה נקבעת הבעלות בנכסים הנרכשים במהלך חיי הנישואין על-ידי אחד מבני הזוג לשימוש שוטף של המשפחה? לגבי רוב הנכסים הללו לא מתקיים מרשם.
ברי כי בהיעדר ראיות לסתור, שייכים כל אותם נכסים לשני בני הזוג בחלקים שווים במהלך הנישואין, ועל-כן אין צורך לעבור דרך שעריו של בית המשפט כדי לזכות בהכרה בזכויות בנכסים אלו וכדי לחלקם. בעיה אחרת עשויה להתעורר לגבי נכסים שהביא עמו אחד מבני הזוג למסגרת הנישואין או לגבי נכסים שהתקבלו בירושה או במתנה במהלך הנישואין. על-פי סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, אין נכסים אלה כפופים להסדר האיזון. אולם במקרים רבים ניתן ללמוד מהתנהגות הצדדים על הכנסתם של נכסים אלה למסגרת המאסה של הנכסים המשותפים של בני הזוג בעת הנישואין..." (שם, בעמ' .(561
וראה לענין זה גם פסק דינו של כב' השופט מצא באותו עניין ופסק דינו של כבוד השופט חשין בעניין הדרי הנ"ל (בסעיף 11 לפסק הדין).
גם המלומד פ' שיפמן במאמרו לעיל, גורס כי:
"...נראה אפוא, שגם לפי שופטים אלה (ובתחום צר, במיוחד מטלטלי הבית המשותף, אפילו לדעת השופט מצא) עדיין יפה כוחה של חזקת השיתוף כהשערה עובדתית..." (שיפמן, לעיל, בעמ' 405-406).
יש לציין שהצדדים לא הביאו ראיות ספציפיות לגבי המיטלטלין, פרט לעניין רכישת הרהיטים, אולם ברי כי לא ניתן לדרוש ראיות קונקרטיות לגבי כל מיטלטל אשר מצוי בדלת אמות בית הזוג. התובעת העידה כי ניתנה לה יד חופשית בעיצובו וריהוטו של הבית. עוד העידה התובעת על תפקידה בבית, על טיפולה במשק הבית ובילדים (סעיף 5 לתצהירה), ועל כך שרכשה מוצרים הדרושים לניהול משק הבית. לאור כך, ובהעדר ראיות לסתור מטעמו של הנתבע, אשר לא חלק על השימוש שעשו שני הצדדים במטלטלי הבית, ניתן להסיק על כוונת שיתוף בכל הנוגע למטלטלין אלה.
לאור האמור ניתן בזה פסק דין הצהרתי חלקי המצהיר כדלקמן:
הדירה נושא התביעה הינה נכס משותף לתובעת ולנתבעת מס' 2, פאולה הירש, כאשר חלקה של התובעת בזכויות בנכס היא מחצית.
הרהיטים ומטלטלי הבית האחרים שהצטברו במהלך חייהם המשותפים של בני הזוג מאז 8/87 ועד לפרידתם בשנת 1993, הם רכוש משותף של התובעת והנתבע 1.
התביעה לגבי שאר הנכסים המפורטים בתביעה נדחית.
בשלב הבא של הדיון תידון חלוקת הדירה, קביעת מטלטלי הבית העומדים לחלוקה וחלוקתם. 129371

אני מחייב את הנתבעים הדדית בשכ"ט עו"ד של התובעת לשלב זה של המשפט בסכום של 25,000 ש"ח בצירוף מע"מ. הוצאות המשפט תיפסקנה עם מתן פסק דין סופי.
נקבע לקדם משפט ליום 6/7/98, בשעה 08:30.

ניתן היום יז' בסיון 11.6.98 במעמד עו"ד שירה דרורי מטעם התובעת, ובהעדר הופעה מטעם הנתבעים.
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הנתבעים, עוה"ד חובב.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון