א. רקע: 1. המדינה האשימה את המערער בעבירה של מעשה העלול להפיץ מחלה במזיד לפי סעיף 218 סיפא לחוק העונשין תשל"ז - 1977. כתב האישום מייחס למערער את ביצוע העובדות הבאות: המערער בהיותו בן 27 וחולה במחלת האיידס, קיים יחסי מין עם המתלוננת, בהיותה קטינה (קצת פחות מגיל 16), ובמזיד לא יידע אותה על מחלתו על אף שהעניין היה ידוע לו, ולא נקט אמצעי זהירות בעת קיומם של יחסי המין עם המתלוננת ובדרך זו הדביק אותה במחלת האיידס וגרם להפצת המחלה בה יש סכנת נפשות. המערער כפר באשמה. בפסק דין ארוך, מנומק היטב, ועתיר אסמכתאות, החליט בית משפט קמא (כב' סגן הנשיא ח. נחמיאס) להרשיע את המערער בעבירה המיוחסת לו וכן להטיל עליו עונש מאסר בפועל למשך 30 חודש וכן 36 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים לא לעבור עבירה דומה לזו בה הורשע, ולחייבו בתשלום פיצויים בסכום המקסימלי הקבוע בחוק, 84,000 ש"ח. הערעור מופנה הן כלפי הכרעת הדין והן כלפי גזר הדין. ב. הפן העובדתי: 2. סלע המחלוקת העובדתית תוחם את המסגרת הנורמטיבית בערעור זה. גרסת המערער בבימ"ש קמא היתה כי אמנם, קיים יחסי מין עם המתלוננת ואכן לא יידע אותה על היותו נושא נגיף האיידס, אך נקט אמצעי זהירות בכך שהשתמש בקונדום במהלך אותם יחסים. זאת עשה, לדבריו, עפ"י המלצת הרופא שטיפל בו. לטענתו, הקונדום נקרע במהלך קיום היחסים ביניהם. בימ"ש קמא דחה את הטענה העובדתית של המבקש לפיה השתמש בקונדום במהלך היחסים. תחילה יש לבדוק את הסתייגות ב"כ המערער מקביעה עובדתית זו. הרי, אם אכן נכון הממצא שהמערער לא השתמש בקונדום, לא יידע את המתלוננת על היותו נושא נגיף האיידס אך חרף כל אלה קיים יחסי מין עמה, לא ניתן יהא להצדיק את התנהגותו זו. שאלה אחרת תתעורר בהקשר זה והיא בהנחה שהמערער עשה את אשר יוחס לו בערכאת קמא, כיצד ראוי לנתח התנהגות זו מבחינת החוק הפלילי כולל המסקנה שהמערער עבר את העבירה בה הורשע. 3. המתלוננת העידה בפני בימ"ש קמא. היא תארה איך פגשה את המערער במלון בו עבדה כמלצרית והמערער כתקליטן. בערב בו נפגשו המערער הציע לה טרמפ לביתה והיא נענתה להצעתו. שבוע ימים לאחר מכן נפגשו שוב ואז המערער הציע לה לצאת איתו, זאת לאחר שסיפרה לו כי היא בת 15 שנים ו- 10 חודשים. בתום שבועיים נוספים של קשר, המערער הציע למתלוננת, שהיתה בתולה אותה עת, לקיים איתו יחסי מין. המתלוננת שקלה את העניין והחליטה להעתר להצעת המערער. כך תארה המתלוננת בביהמ"ש את המשך הדברים: "באותו ערב קיימנו יחסי מין לא מלאים. הוא לא הצליח לחדור בפעם הראשונה, זה כאב לי, הוא לא השתמש באמצעי מניעה באותו זמן. זה היה במגדל המצילים בחוף. הוא לבש חולצה ומכנס באותו ערב. לפי מה שידוע לי אמצעי מניעה זה קונדום ולא היה לו אמצעי מניעה. למחרת נפגשנו שוב בחוף ואז הוא לקח את הרכב של החבר שלו, והחנה אותו בחניה של אשקלונה ושם קיימנו יחסי מין מלאים בפעם הראשונה. גם אז הוא לא השתמש באמצעי מניעה. אני יודעת מה זה אמצעי מניעה, גם אז ידעתי, ואני בטוחה שהוא לא השתמש באמצעי מניעה...". (עמ' 15 לפרוטוקול בתיק בימ"ש השלום - להלן הפרוטוקול). המתלוננת המשיכה את תיאור ארועי אותו הלילה, תוך ציון: "דיממתי לאחר קיום יחסי המין בפעם הראשונה בחניה של אשקלונה. זה היה הערב שאיבדתי את בתולי זה כאב לי מאוד". (עמ' 16 לפרוטוקול). השניים המשיכו לקיים יחסי מין מלאים, גם לאחר אותו ערב, אך המתלוננת לא נקבה במספר. אחר הדברים האלה, היחסים בין השניים נותקו. כ- 5-4 חודשים לאחר קיום יחסי המין בפעם הראשונה, למדה המתלוננת מחברתו של המערער כי הוא מאושפז בבית חולים וכי הוא חולה במחלת האיידס. המתלוננת עברה סדרת בדיקות רפואיות וגילתה שהיא נדבקה, ונושאת את נגיף האיידס. היא לא הכחישה שגם לאחר התפתחות זו היא קיימה יחסי מין מלאים עם המערער. כאמור, המתלוננת שללה את גירסת המערער כי הוא השתמש בקונדום במהלך קיום יחסי המין בפעם הראשונה. בחקירתה הנגדית מסרה המתלוננת שמקום קיום יחסי המין בפעם הראשונה היה ברכב, מקום חשוך. היא הסכימה שלא ראתה את איבר מינו של המערער באותן נסיבות. לגירסת המערער, עובר לקיום יחסי המין באותו ערב, בהיותם ברכב, הוא התרומם על מנת להשתמש בקונדום. ברם, המתלוננת מסרה "שכאשר בהתחלה ניסינו לקיים יחסי מין אמרתי לו שכואב לי ואז הוא הדליק את האור ברכב, ואמר שהוא ישים וזלין וראיתי שהוא לקח את המשחה ולא ראיתי אותו מורח את זה על עצמו". בימ"ש קמא שקל היטב את גרסאות המעורבים לעניין זה של הקונדום. הוא הגיע למסקנה שעדות המתלוננת ברורה, עקבית וכנה. המתלוננת לא רצתה לנקום במערער. היא לא הגישה תלונה ולא מיהרה להגיע למשטרה. היא אף מסרה שגם לאחר שנודע לה על תוצאות בדיקתה ועל היותה נושאת את נגיף האיידס, היא המשיכה לאהוב את המערער תקופת מה. לעומת זאת, עדותו של המערער מאופיינת בסתירות והתחכמויות. התרשמותו של בימ"ש קמא מהמערער הייתה שלילית בהגיעו למסקנה שעדותו בלתי סבירה ומניפולטיבית. בימ"ש קמא מצא חיזוקים מסוימים למסקנתו מדברי עדה נוספת ואם המתלוננת בדבר היותה בתולה עד קיום היחסים עם המערער. 4. עסקינן בהפעלת שיקול דעת שיפוטי בנושא מהימנות עדים במשפט פלילי. אין לקבל טענת הסניגור לפיה בימ"ש לא היה רשאי לקבל עדות המתלוננת ולבסס ממצא עליה מאחר וגם לדבריה היא לא ראתה את איבר מינו של המערער במהלך קיום היחסים. אולם, עדות המתלוננת הייתה ברורה בשלילת טענת המערער שהוא השתמש בקונדום. מסקנתה הנחרצת שהמערער לא השתמש בקונדום הייתה מבוססת על חוויה שעברה בחושיה השונים. בסוגייה משפטית זו ידוע: "ככלל אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים שבעובדה שנקבעו בדרגה הראשונה, אשר ראתה את העדים, שמעה אותם ויכולה היתה להתרשם מעדותם באופן בלתי אמצעי. קביעותיו אלה מושפעות במידה רבה מהתרשמותו הישירה של השופט מן העדים שהתייצבו לפניו בהשמיעם את דבריהם. התרשמות זו, שהיא חשובה מאד בקביעת מהימנות חסרה לשופטי דרגת הערעור (ראה ע"פ 96/201 בדש נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 285)". (דברי כב' הנשיא ברק ב- ע.פ. 93/4511 פנחסוב נ' מ"י, דינים עליון, כרך מג, 873). כלל מושרש זה, מגדיר ותוחם את מלאכת ערכאת הערעור. כדברי הנשיא שמגר: "בשבתו כערכאת ערעור, כסדרו, רואה עצמו בית המשפט שלערעור כמונחה על פי כללים, הקובעים גבולות התערבותה של ערכאת הערעור בקביעותיה של הערכאה הראשונה בעניין מהימנות עדים. הערכאה השומעת את הראיות פועלת בכגון דא על פי הקווים המנחים שהותוו בסעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971, אשר לפיו ערכה של עדות שבעל פה ומהימנותם של עדים הם עניין של בית המשפט להחליט בו, על פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט". (ד.נ.פ. 93/3489 אור נ' מ"י, פ"ד מח (2), 661). בימ"ש קמא היה מודע היטב לחשיבות ההכרעה בשאלה העובדתית האם אכן השתמש הנאשם בקונדום במהלך יחסי המין. העניין נשקל על ידו בזהירות. התוצאה היא שאין מקום לקבל הסתייגות הסניגור בעניין זה. הוא המצב בטענה נוספת של הסניגור לפיה יש לקבל דברי המערער שהוא לא הגיע לסיפוקו במהלך קיום יחסי המין "וללא פליטת זרע אין מקור הדבקה". בנושא זה הסתמך בימ"ש קמא, בין היתר, על העובדה המצערת עד מאוד שהמתלוננת נדבקה בנגיף האיידס וגילתה זאת חודשים ספורים לאחר המגע המיני שקיימה עם המערער. בהגיון רב ציין ביהמ"ש שהאפשרויות האחרות לגרימת מצב זה, קיום יחסי מין עם גברים נוספים, קבלת עירוי דם, או שימוש בסמים, נשללו אחת לאחת על סמך עדות המתלוננת, אימה וגם רופא שהכיר אותה. רופא אשר העיד במהלך המשפט הסביר כי גדול סיכוי העברת נגיף האיידס במהלך קיום יחסי מין כאשר האישה מדממת, כפי שהייתה פה עקב איבוד בתוליה. בכל מקרה וכפי שיובהר בהמשך, הקביעה לפיה המתלוננת אכן נדבקה במחלה, ממעשה המערער, רלוונטית לעניין העונש ולא לעניין ההרשעה. קביעת התשתית העובדתית תאפשר קביעת המסגרת הנורמטיבית. ג. הפן המשפטי: 5. סעיף 218 סיפא לחוק העונשין קובע: "מעשה העלול להפיץ מחלה - העושה בהתרשלות מעשה העלול להפיץ מחלה שיש בה סכנת נפשות, דינו - מאסר שלוש שנים; עשה את המעשה במזיד, דינו - מאסר שבע שנים". אין מחלוקת שמחלת האיידס הינה מחלה שיש בה סכנת נפשות. מעניין כי האיסור על פי הסעיף אינו כולל התנאי של הפצת המחלה אלא די בכך שהמעשה עלול להפיץ אותה. במובן זה העבירה איננה תוצאתית. הסניגור המלומד טען שאין במעשה המערער, אפילו והוכח כי לא השתמש בקונדום, מעשה העלול להפיץ מחלה. טיעון זה מבוסס על שניים. ראשית, המתלוננת הינה נשאית של נגיף המחלה אך איננה חולה בה. שנית, אין בקיום יחסי מין עם מתלוננת אחת בכדי להוות מעשה שמפיץ מחלה. אינני מקבל טענות אלו. ברור, כי הנושא נגיף איידס, סובל ממחלה. עצם נשיאת הנגיף מצביעה על חולשות גוף שאינן נחלת הבריא. הנושא נגיף אינו רק אדם המסוכן לאחרים, בשל יכולתו להדביק אותם, אלא אדם חולה הזקוק לטיפול רפואי אינטנסיבי בכדי למנוע הגעתו אל שלב חמור יותר. כפי שהעיד ד"ר אורי מרטינוביץ, מנהל מרכז ארצי לאימופיליה בבי"ח תל השומר: "ההבדל בין נשא לבין חולה הוא הגדרתי בלבד וחסר משמעות כיום, מפני שארגון ה- .C.D.C אמריקאי החליט על הגדרות אלה בעיקר לצורך סטטיסטיקה ולא טיפול בחולה והוא כלל שורה של סימפטומים ומחלות שמכניסים את האדם להגדרה של חולה והדבר משתנה כל הזמן, אין לזה שום משמעות לגבי החולה עצמו רק בעניין הסטטיסטי". 6. באשר לרכיב ההפצה בסעיף העבירה, סבורני שקיימים שני מענים לטענת הסניגור בעניין זה, אחד בהיבט ספציפי והשני עפ"י כללי פרשנות רחבים יותר. ההיבט הספציפי נוגע לאופי המחלה והתנהגות המערער בתיק זה. המערער לא השתמש בקונדום ובדרך זו הדביק את המתלוננת בנגיף האיידס. המערער לא הודיע למתלוננת על היותו נושא איידס ועל האפשרות שבעקבות קיום יחסי מין ביניהם, ובמיוחד בהיותה בתולה - כפי שמסרה לו - היא עלולה להידבק. בהנחה שאפשרות זו מומשה, וכך קרה במציאות, המתלוננת היתה עלולה להדביק אחר באמצעות קיום יחסי מין נוספים מבלי שהיא מודעת לסכנה הטמונה במעשים אלה. המערער יצר מצב בו היו עלולים ליפול קורבנות נוספים. הוא יצר שרשרת שלא הוא שלט במספר החוליות שבה, אך הוא שלט בכך שרק הוא היה מודע לסכנה העומדת בפני כל מצטרף חדש לשרשרת זו. במובן זה הוא יצר מצב בו הוא לא רק שם מכשול לפני העיוור אלא גרם לכך שהעיוור יניח מכשולים בפני עיוורים אחרים וכן הלאה. בהקשר זה יודגש כי כבר בעת קיום יחסי המין בין בני הזוג נוצרה האפשרות שהקשר בין השניים לא יהיה לנצח ואכן תקופה קצרה לאחר מכן ניתקו את הקשר. העובדה שהמתלוננת לא קיימה יחסי מין עם גברים אחרים בתקופה שלאחר מכן, איננה גורלית לגבי ביצוע העבירה שהרי היא איננה תוצאתית. במילים אחרות, השילוב של התנהגות המערער ואופי המחלה הופך את המעשה בינה ובינו למעשה שעלול לפגוע ברבים. לצערי זו איננה תיזה תיאורטית אלא הניסיון מלמד שדווקא בדרך זו של התנהגות מינית, בה אדם אינו מודע למצבו הבריאותי בשל אי קבלת מידע מפרטנר מיני קודם, מופצת מחלת האיידס ומגיעה למימדים מפחידים. גישה זו של התאמת העבירה למעשה המערער, במקרה דנן, נובעת גם מכללי פרשנות רחבים יותר בחוק הפלילי. יש הטוענים שכל ספק, בעניין פרשנות חוק, חייב לפעול לטובת נאשם מכוח עקרונות המשפט הפלילי - ולא היא. כללי הפרשנות לוקחים בחשבון את מעמדו המיוחד של נאשם במשפט הפלילי, וזכותו להנות מהספק, אבל אין זה שיקול העומד לבדו. הוא המצב, בוודאי היום, לאור תיקון חוק העונשין בתוספת החלק המקדמי וזאת לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אבהיר דבריי. 7. סעיף 34 כא' לחלק המקדמי של חוק העונשין קובע: "פרשנות - ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין". ודוק, יש לבדוק את תכלית החוק. אין להכריע עפ"י הפירוש המקל עם הנאשם בלבד אלא ההכרעה הפרשנית חייבת לעבור תחת שבט הביקורת התכליתית. וראה עמדת כב' הנשיא ברק בנדון: "חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד- 1994 קובע כללים לפרשנות בפלילים. נקבע בו כי: "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע הענין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין." נראה לי כי הוראה זו תואמת את התפישה החוקתית החדשה. בהנחה שכל שאר התנאים שווים (ההדגשה לא במקור - השופט הנדל) יש לתת עדיפות לערכים החוקתיים המגינים על הנאשם - כבודו וחירותו - והמביאים לצמצום היקפה של האחריות הפלילית. על כן, פרשנותו של טקסט פלילי צריכה להעשות ברוח זו". וראה במיוחד הערת שוליים של המחבר על אתר: "אין הוראה פרשנית זו מאמצת את התפיסה כי הוראה פלילית מתפרשת "לטובת האשם"." (מאמרו של כב' הנשיא ברק, הקונסטיטוציונליזציה של מערכות המשפט בעקבות חוקי היסוד והשלכותיה על המשפט הפלילי (המהותי והדיוני) - מחקרי משפט, יג' חוברת 1, עמ' 17). מן הראוי לבדוק מה הם השיקולים העומדים אחרי סעיף העבירה בה הורשע הנאשם - מעשה העלול להפיץ מחלה שיש בה סכנת נפשות. ברור שמטרת הסעיף הינה להגן על הציבור, מפני הפיכתו קורבן למחלה חמורה. כמובן, כל סעיף בחוק העונשין בא להגן על קורבן. אך נדמה שכאשר עסקינן באפשרות של הדבקה במחלה שיש בה סכנת נפשות, האינטרס הציבורי ממשי ביותר. סעיף 4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מעלה עניין זה למעמד חוקתי: "הגנה על החיים, הגוף והכבוד - כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו". בענייננו, כיוון והפגיעה בקורבן עלולה להיות חמורה במיוחד, תכלית החוק דורשת את יישומו בצורה הוגנת אך ברורה. מחלת האיידס הינה מחלה חדשה שהיכתה את העולם בתופת, כרעם ביום בהיר בחצי הדור האחרון. אך אין בעצם עובדה זו להפחית מאחריות המדביק במזיד כיוון שחומרת המחלה ידועה לכל. כפי שציינתי, הפצת המחלה נעשית באמצעות מעשה בין זוג אנשים. אך ההיקף המוגבל של המעשה לשני יחידים בלבד לא מנעה את הפצת מחלת האיידס למעגל בעל היקף עולמי, פחות פה יותר שם, חוצה גבולות של ארצות או ימים. הדברים הובאו בהרחבה, במידת מה, כיוון ואינני מקבל את טענת הסניגור, שיישום סעיף העבירה על מעשה המערער פוגע בכללי הפרשנות או עקרון החוקתיות. כמו כן, אינני מתעלם מכך שניתן היה להאשים את המערער בשל מעשיו לפי עבירות אחרות בנושא מין או אלימות. ברם, טמונים בכך קשיים לא מבוטלים בהתאמת העובדות, לאלמנטים הנדרשים, בסעיף זה או אחר. ראה למשל, פסק דינו של בית המשפט לערעורים במדינת מרילנד בארצות-הברית בו זוכה נאשם חולה איידס, שהורשע בערכאה הנמוכה, מעבירה של נסיון לרצח. (((Smallwood v. State, 680 A.2d 512 (Md. 1996. מכל מקום, כתב האישום הוגש כפי שהוגש והמערער התגונן בפני העבירה בה הואשם. 8. גישתי זו בדבר התכלית המיוחדת הטמונה בסעיף האישום, תואמת גם את עמדת המשפט העברי וזאת בשני היבטים. ראשית, הושם דגש על שמירת הבריאות ובעיקר על זהירות מפני סכנת נפשות, כערך כמעט עליון. די אם נזכיר את הציווי התנכי, "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד" וכן "ונשמרתם מאוד בנפשותיכם" (ספר דברים, פרק ד פסוק ט ו- טו, תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לב' עמוד ב), ואת הגישה התלמודית לפיה "חמירא סכנתא מאיסורא" (תלמוד חולין,דף י). חובה זו אינה מוטלת רק על האדם כלפי עצמו, אלא גם כלפי הזולת. לפי השקפת היהדות האחרון חשוב יותר בשל היותו קשור לציווי הכללי של עשיית חסד וכן "לא תעמוד על דם רעך" (ספר ויקרא פרק יט' פסוק טז'). שנית - וזה חופף את הדרישה בסעיף האישום למעשה העלול להפיץ, ולאו דווקא למעשה אשר הפיץ בפועל - חז"ל החמירו לא רק בפיקוח נפש, אלא בספק פיקוח נפש. לדוגמה, ידועה מעמדה המיוחדת של השבת והילכותיה ביהדות. חרף זאת מצווה וחובה לחלל שבת לא רק בגין פיקוח נפש אלא גם בגין ספק פיקוח נפש (ראה למשל הרמב"ם, יד החזקה, הלכות שבת, פרק ב'). נושא זה אך משליך על כללי הפרשנות במשפט העברי. כדברי הרב חיים דוד הלוי, הרב הראשי בתל-אביב - יפו: "ואדרבא חמורים הם הדברים שנאסרו מכוח סכנת בריאות, מאיסורים אחרים שכן כל ספק באיסור נידון לקולא, ואילו ספק מסכנת בריאות נידון לחומרה". (עשה לך רב, חלק שני, עמ' יב'). המסקנה מכל האמור הינה כי בדין הרשיע בימ"ש קמא את המערער עפ"י סעיף האישום המופיע בכתב האישום. נותרה הסוגייה, האם יש לסווג את מעשיו כמעשה במזיד. 9. היסוד הנפשי של במזיד בסעיף האישום - מעשה העלול להפיץ מחלה - מנותח כך ע"י כב' השופט קדמי בסיפרו "על הדין בפלילים": "ב. היסוד הנפשי - "במזיד" - 1) נראה כי משמעות הדרישה "במזיד" כאן תהיה - "בפזיזות"... 2) לעניינה של חלופת הסיפא, נדרשת, אפוא, מודעות סובייקטיבית לקיומו של סיכון ממשי של הפצת מחלה כאמור; ואין די ב"רשלנות" גרידא, המתבטאת באי ראיית הסיכון האמור, בנסיבות שבהן אדם סביר בנעלי הנאשם היה ער לו". (חלק שלישי - 1377). עמדה זו תואמת הנכתב ע"י פרופ' פלר בסיפרו "יסודות בדיני עונשין": "יש מקרים בהם משתמשת ההלכה החקוקה והפסוקה במונחים "במזיד" "בזדון" wilfully, malice, בלע"ז - כדי להביע בהם את היסוד הנפשי הדרוש להתהוות עבירה נתונה. אין חולקין על כך שמשמעות מונחים אלה היא זו של מחשבה פלילית; כלומר, גם של קלות-דעת או אדישות, ולא של כוונה פלילית בלבד; אולם, בשום פנים ואופן אין הרשלנות נתפסת במושג של "זדון" או "במזיד". גישה זו מוצאת את ביטויה גם בהלכה החקוקה. כך, בסעיף 218 לחוק העונשין אסורה העבירה של הפצת מחלה, כאשר ברישא מוגדר ביצוע העבירה ברשלנות, ואילו בסיפא נאמר "עשה את המעשה במזיד"...". (חלק א' עמ' 515). במקרה דנן, המערער היה מודע לסכנה של קיום יחסי מין ללא אמצעי זהירות, דהיינו, שימוש בקונדום. על אף זאת הוא קיים יחסי מין, ללא שימוש בקונדום, תוך מודעות סובייקטיבית לקיומו של סיכון ממשי זה, ותוך בחירה לא להודיע למתלוננת על מצבו הרפואי. אין עסקינן איפוא ברשלנות אלא בכוונה לעשות מעשה בפזיזות תוך התעלמות מהסכנה האורבת למתלוננת. מסקנה זו שהמערער היה מודע סובייקטיבית לקיומה של הסכנה, מבוססת על עדותם של שני רופאים שניהלו שיחות עם המערער בנדון וכן עדות המערער בעצמו, כפי שפירט בימ"ש קמא (ראה עמ' 128 לפרוטוקול). המערער ידע שהוא נושא את מחלת האיידס ואת הסכנה הטמונה במעשה של קיום יחסי מין ללא נקיטת אמצעי זהירות. הוא החליט לקיים יחסי מין עם המתלוננת, החליט לא לספר לה על מצבו הבריאותי וכן החליט לא להשתמש בקונדום או כל אמצעי זהירות אחר. מזיד בהקשר זה, איננו בהכרח רצון עז שהמתלוננת תפגע כבחירה מועדפת של המערער, אלא ביצוע מעשים בכוונה תוך פזיזות לגבי ההשלכות הנובעות מהם כאשר עניינים אלה ידועים לו. התיקון של החלק המקדמי תואם את ניתוח היסוד הנפשי של מזיד כפי שהוצג לעיל. "פרשנות הדין בדבר היסוד הנפשי שבעבירה -90 א. בכל מקום בחיקוק שנחקק לפי תחילתו של חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד - 1994 (בפרק זה - חוק העונשין תיקון מס' 39), ושבו היסוד הנפשי שבעבירה בא לידי ביטוי במונח - (1) "זדון" או "מזיד" - יהיה היסוד הנפשי הדרוש להתהוות העבירה - מודעות כאמור בסעיף 20 (א) רישה, ולענין תוצאת המעשה הנמנית עם פרטי העבירה - גם פזיזות;" וראה לשון סעיף 20 (א) לחוק: "מחשבה פלילית - (א) מחשבה פלילית - מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, ולענין התוצאות גם אחת מאלה... פזיזות שבאחת מאלה: (א) אדישות - בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות; (ב) קלות דעת - בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען". המסקנה מכל האמור היא כי ראוי לסווג את מעשה המערער כמעשה במזיד כהגדרת הסיפא של סעיף 218 לחוק העונשין. 10. בטרם אתייחס לערעור על העונש, נדמה כי מן הראוי להתייחס ולו בקצרה לנושא שעלה במהלך הדיון בבית משפט קמא, ובפנינו, וזאת בשל המימד העקרוני שבו. באי כוח הצדדים דנו בשאלה - בהנחה שהמערער או כל אדם אחר נושא איידס היה מקיים יחסי מין עם בקונדום - האם מוטלת חובה עליו לספר לפרטנר המיני על מצבו הרפואי. לאמיתו של דבר שאלה זו איננה עולה ישירות במסגרת ההכרעה בדבר מעשה המערער כיוון שלגביו נקבע שהוא לא השתמש בקונדום. אך השאלה האם די בכך שחולה איידס ישתמש בקונדום כאשר הוא מקיים יחסי מין או שמא מוטלת עליו החובה גם לגלות את מצבו הרפואי לאחר הינה שאלה עקרונית בעלת חשיבות מעשית רבה ביותר. במסגרת הדיון אשר התנהל בבית משפט קמא הרופאים אשר העידו מטעם התביעה חלקו ביניהם בענין. דר' מרטינוביץ מנהל מרכז ארצי לאימופיליה בבית חולים תל השומר העיד שטיפל במערער. הוא מסר בבית משפט קמא "שלא היתה לנו מדיניות להמנע מיחסי מין או להודיע שאתה חולה". לדבריו הגישה הראויה היא לכוון חולה או נשא, לקיום מין בטוח. מין בטוח פירושו מין תוך שימוש בקונדום. ד"ר ורון, סגנו של ד"ר מרטינוביץ, העיד על הנחיה לקיים יחסי מין אך ורק באמצעות קונדום. קיים ניסיון לשכנע את המטופלים ליידע את בנות זוגם הקבועות לגבי הנשאות או המחלה. אך להערכתו זו תהיה תביעה לא ריאלית לדרוש ליידע את כולם. הוא הצדיק את ההנחיה שאינה כוללת את החובה ליידע את הפרטנר המיני, משיקולים מעשיים והרצון לשמור על קשר בין המטופל והמטפל. להערכתו, גזירת תקנה שציבור החולים לא יכול לעמוד בה, תפגע בציבור הקורבנות הפוטנציאלים ועדיף להציג הנחיה ריאלית של קיום יחסי מין באמצעות קונדום ללא דרישה של גילוי המצב הבריאותי. כנגד זאת נקט ד"ר קלפפיש, מהמכון האמוטולוגי בבי"ח קפלן, גישה אחרת. הוא הציג שלושה תנאים להמשך קיום יחסי מין בנשאי או חולי איידס שהם: יידוע בן הזוג על היותו נשא, הסכמתו ושימוש בקונדום. לדבריו, זה עומד במוסכם בקהילה הרפואית. הוא הדגיש ששימוש בקונדום אינו אמצעי זהירות ב- 100%. לגישתו, אדם רשאי לקחת סיכון על עצמו אך אינו רשאי להכניס אחר לסיכון, מבלי שהאחרון ידע על כך. במסגרת ערעור זה, וכיוון שהמחלוקת האמורה איננה עומדת להכרעה לנוכח הממצא העובדתי שהמערער השתמש בקונדום, הייתי נמנע מלפסוק בעניין. מאחר והמומחים לא הסכימו ביניהם אפילו בדבר עמדת משרד הבריאות בנדון, וכן לא הוגשו חוות דעת, אינני חושב כי מן הראוי שהעניין יוכרע פה. כמובן, קביעת הנורמה מוטלת על שכמו של ביהמ"ש אך העניין רציני מדי שביהמ"ש יקבע זאת מבלי לקבל נתונים ברורים. עם זאת, ארשה לעצמי לגלות את נטייתי. עם כל ההבנה לשיקולים המעשיים, אינני רואה דרך להצדיק מצב בו אדם נדבק באיידס מפני שהשני לא הודיע לו על דבר מחלתו וזאת גם אם הוא השתמש באמצעי זהירות. באיזו זכות ניתן להצדיק אי גילוי כזה שעלול להיות גורלי עבור מי שלא יידעו אותו. הרי מוסכם, שאמצעי זהירות אלו אינם אבסולוטים. תמיד יש לאזן בין האינטרסים השונים אבל האופי הסופני של המחלה מטה את הכף לכיוון חובת הגילוי. יתכן ורצוי שמוסדות הבריאות ידברו בקול אחד בנקודה זו. העדר אחידות בעמדה זו יאפשר פתיחת פתח לנאשם לטעון שבכל מקרה אין לו כוונה פלילית אם הוא פעל לפי אחת מהגישות המוצעות. אך מעבר לכך וחשוב מזה, הוא השיקול שיש לקבוע נורמה נכונה וצודקת. ד. ערעור על גזר הדין: 11. הערעור בעניין העונש מופנה כלפי הטלת מאסר בפועל על המערער לתקופה של שנתיים וחצי. תחילה אציין מספר עובדות בהקשר זה. המערער הינו ללא עבר פלילי. הוא נולד חולה במחלת המופיליה. בהיותו בשנות ה- 20 לחייו, הגיע לארץ טיפול מתקדם במחלה זו, הידוע כפקטור 8. הטיפול מתבצע באמצעות עירוי דם. למרבה הצער חומר הטיפול הכיל בתוכו נוגדני איידס. כנראה בדרך זו המערער הפך לנושא מחלת איידס. הוא היום כבן 33. המתלוננת הינה היום כבת 22. התובעת המלומדת, בטעוניה לעונש בבימ"ש קמא, תיארה איך המתלוננת מסתגרת בביתה ומתנתקת ממסלול החיים הרגילים עקב הדבקותה במחלה. חרף הניסיון למנוע חשיפת זהות המתלוננת כמעורבת בפרשה זו, הדבר יצא החוצה בהיקף זה או אחר. משפחת המתלוננת נאלצה להתיק את מקום מגוריה בשל כך. בימ"ש קמא שקל את השיקולים הרלוונטים לעניין העונש. אלה כוללים את הנסיבות האישיות של המערער, הצורך בהרתעה אינדיווידואלית וכללית. הוגשו שני תסקירים אודות המערער, אחד מהם חסוי. יש משקל רב לתסקירים האלה ואני מפנה אליהם. בסופו של שיקול החליט ביהמ"ש כי לנוכח החומרה המיוחדת במעשה המערער, נסיבות המעורבים, נסיבות העבירה כפי שפורטו לעיל ושיקול ההרתעה, מן הדין לגזור על המערער, כאמור, עונש מאסר בפועל של שנתיים וחצי. נלקח בחשבון שהמערער פעיל מבחינה מינית. הגם וחשף את עצמו כנשא איידס בראיון טלוויזיוני, במסגרת מאבק לחולי אימופיליה שנפגעו מהתרופה שאושרה ע"י משרד הבריאות, הרי פניו וסיפורו אינם ידועים לכל. לדעתי, וכפי שאבהיר בהמשך, אין מקום להתערב במלאכת גזר הדין של בימ"ש קמא. אוסיף מספר הערות. 12. אכן חלפו כ- 6 שנים מיום ביצוע העבירה. היה מקום לתת משקל לנתון זה בעבירות אחרות. אך מבחינת המתלוננת הזמן אינו מטיב עמה אלא רק מיסר אותה. בנוסף, ניהול התיק התארך גם בשל בקשות שונות של הסניגור בשלבים שונים של המשפט וזאת על מנת לעשות עבודתו נאמנה. העיקר הוא, מבחינת המתלוננת, אין בחלוף השנים להפחית מחומרת המעשה והשפעתו על חייה. השיקולים בגזירת דינו של נאשם עברו תפנית מסוימת בשנים האחרונות. היום, יותר מבעבר, יש יותר רגישות למעמד הקורבן. תורת הקורבן הפכה לעניין חשוב יותר. הוא המצב בחו"ל (ראה למשל המאמר בכתב העת האנגלי The Modern Law Review, את המאמר בנושא: Procedural 'Rights' of Victims of Crime, חוברת 60, מאי 1997) והוא המצב בארץ. זאת במיוחד בעבירות מין כאשר העניין בא לביטוי בהעלאת סטנדרט הענישה ע"י ביהמ"ש העליון וע"י המחוקק (דוגמת עבירות מין בתוך המשפחה), וגם בתחומים אחרים של המשפט הפלילי כגון דיני הראיות (ראה למשל סעיף 187 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי בדבר דרכי הזמנת תסקיר על מצבו של הנפגע) וכן בסדר הדין (ראה למשל סעיף 2 (ב) לחוק לתיקון סדרי הדין (חקירת הדין), בדבר גביית עדות מתלונן בשל עבירת מין שלא בפני הנאשם) ואפילו נשקלים שינויים מרחיקי לכת בדיני התיישנות בעבירות אלו. נתמקד במתלוננת. נתבונן היטב בשינויים בחייה שנגרמו לה בעקבות מעשה המערער. היא הפכה בודדה ומבודדת. בהנחה שהיא תתנהג באחריות הנדרשת במצבה, בניגוד למערער, סיכוייה להקים משפחה, להתחיל מחדש, כמעט ואינם ברי אפשרות. זאת ועוד. אופיה של מחלת האיידס, לפעמים גם בשל הבהלה והפחד של האחר, הוא ליצור מחיצה בין החולה והחברה. איידס הוא סוג מחלה שיוצר מעין חרם חברתי על החולה. הציבור הרחב שמכיר ואינו מכיר את המימד המדביק של המחלה, מתגונן ממנו. זה המצב בין אם גישה זו מוצדקת אם לאו. זוהי מחלה שאינה מעודדת, בלשון המעטה, ביקור חולים או אפילו את גילוי המחלה. התוצאה של ידיעת זהותו של החולה רק דוחפת אותו לתוך רשות יחיד צרה יותר. כל זאת בתקופה שהצרכים החברתיים והאנושיים של המתלוננת גדלים. כל זאת בתקופת חייה של המתלוננת כשהיא עודנה באיבה. ניתן לומר שתוצאות המעשה אכזריות למתלוננת. בהקשר זה מעניין הנפסק בארה"ב שנים האחרונות. בית משפט פדרלי אישר פסק דין שניתן במדינת וושינגטון לפיו הוטל מאסר לתקופה ממושכת על נאשם אשר הדביק אחרים במחלת איידס. כמובן, יש להיזהר מהקשת מקרה למקרה. הנאשם באותו עניין נידון למאסר של כ- 8 שנים בגין ביצוע ארבע עבירות כולל קיום יחסי מין עם שני קטינים כאשר הוא ידע שהוא עלול להדביק אותם במחלת האיידס. הרלוונטי לענייננו הוא שביהמ"ש הפדרלי בוושינגטון לא התערב בעונש תוך ציון הכלל שיש לראות בהתנהגות זו נסיבה מחמירה לעניין העונש בשל מימד האכזריות המכוונת שבה (ראה - (State V Farmer, 805 P. 2d 200. אכן המחלה עלולה להיות סופנית. התקופה אותה עוברת המתלוננת קשה ביותר. המחלה פוגעת בגוף, בלב, ובנפש של החולה. כמובן, פגיעת המחלה מבחינת השלכותיה הפסיכולוגיות על החולה, משתנה מחולה לחולה. לא כל חולה מגיב באותה צורה. אך אופיה המחריד של המחלה, עלול לגרום לזעזוע נפשי ולא רק גופני, לחיסול מערכת החיסון לא רק של הגוף אלא גם של הנפש. נעבור למערער. הוא אחראי למעשיו. מחלתו הקשה על נסיבותיה המיוחדות שהביאו לחלות בה, אינה פוטרת אותו מאחריותו לזולת. חכמי המשנה קבעו: "אדם מועד לעולם, בין שוגג, בין מזיד, בין ער, בין ישן". (תלמוד בבלי בבא קמא פרק ב' משנה ו'). וארשה לעצמי להוסיף בנסיבות הענין: בין בריא, בין חולה, בין התמזל מזלו, בין התאכזר לו גורלו. מעבר לאחריות המערער למצב המתלוננת, התלבטתי קשות בדילמה היאך אפשר להחמיר עם המערער לנוכח מצבו הבריאותי. כיצד ניתן לכמת את משמעות הישיבה מאחורי סורג ובריח לתקופה של שנתיים וחצי עבור אדם נושא איידס. הרי קשה להבין ולתאר את הסיוט שהוא עובר. במלאכת גזר הדין, נעזרתי באימרה המאלפת הבאה: מעשה בנכרי אחד שבא לפני הלל, "אמר לו, גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת... אמר לו הלל "דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה"... (תלמוד בבלי שבת דף לא עמ' א' - מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך). אבהיר עתה הרלוונטיות של אימרה זו. מוכן אני להניח, שהגם והמערער עשה את המעשה בזדון על פי ההגדרה המשפטית של פזיזות, הוא לא חפץ להדביק את המתלוננת כמעשה נקמה או מתוך הנאה מעוותת. בהקשר זה יש להניח שהוא פעל כפי שפעל, קיים יחסי מין עם המתלוננת, ללא שימוש בקונדום ומבלי להודיע לה על מצבו הרפואי, מתוך רצון להיות "כמו כולם", תוך רצון להשתחרר מהמגבלות המוטלות עליו, עקב מחלתו, גם ברגעים האינטימיים של חייו, תוך ניסיון לשכוח את אי הצדק שנגרם לו בכך שנדבק במחלה על לא עוול בכפו. דווקא בשל כך היה על המערער, להיות רגיש ואחראי במיוחד, ולדאוג לכך שאותו אסון לא ינחת על אחר. נכון כי אינני יכול להבין עד תום מה המשמעות של הדבקת אדם בנגיף האיידס, אך דווקא המערער כן יכול להבין זאת והיה עליו להתנהג בהתאם. כדברי הלל בתלמוד, מה שהיה כה שנוא על המערער היה אסור עליו לעשות לחבר. זהו כלל גדול בתורה, ובתורת היחסים בין בני אנוש. מעניין בהקשר זה, כי הלל לא ציטט את הפן החיובי של הכלל - ואהבת לרעך כמוך (ספר ויקרא, פרק יט'). ולא בכדי. ההבדל בין הכלל של ואהבת לרעך כמוך ובין הכלל של מה ששנוא עליך על תעשה לחברך הינו ההבדל בין האידיאל ובין הדרישה המינימלית של המוסר. זה ההבדל בין מעשים שיש לשאוף לעשותם ובין מחדלים שהחברה רשאית לאסור עליהם. בשיקולי העונש יש לשים את הדגש, איפוא, על הנזק החמור שנגרם למתלוננת, כפרט וכחלק מהאינטרס הציבורי. סיכומו של דבר, אינני סבור שיש מקום להתערב בעונשים אשר הטיל בית משפט קמא, מאסר בפועל, מאסר על תנאי ותשלום פיצוי. 13. סוף דבר, הייתי מציע לחבריי הנכבדים למותב לדחות את הערעור הן על הכרעת הדין, והן על גזר הדין אשר הוגש מטעם המערער. ניל הנדל - שופט הנשיא א. לרון: אני מסכים לכל האמור בפסק דינו של עמיתי השופט נ. הנדל וברצוני להוסיף רק שתי הערות קצרות. כפי שציין השופט נ. הנדל אין צורך להכריע בשאלה של קיום יחסי מין על ידי חולה איידס תוך שימוש בקונדום מבלי ליידע את בת הזוג או בן הזוג על המחלה שכן במקרה הנוכחי נקבע שהמערער לא השתמש בקונדום. עם זאת נראה לי כי מן הראוי לציין שאותם רופאים שהעידו בפני ביהמ"ש קמא וצידדו במתן אפשרות לחולי איידס לקיים יחסי מין תוך ההגבלה של שימוש בקונדום בלבד וללא חיוב בהודעה על המחלה לבת או בן הזוג התייחסו לענין מנקודת המבט של טובתו של החולה בעוד אשר נקודת ההשקפה הנכונה צריכה להיות כוללת וצריכה להביא בחשבון לא רק את האינטרס של החולה אלא באותה מידה ואולי ביתר שאת גם את נקודת ההשקפה של בן או בת הזוג שלא צריך לחשוף אותם לאפשרות הידבקות ללא הסכמה מודעת באופן מלא. באשר למידת העונש הדגיש השופט הנדל את הנזק החמור שנגרם למתלוננת כקורבן העבירה, הן כפרט והן כחלק מהאינטרס הציבורי, מעבר לכך ברצוני גם להוסיף כי העונש, כפי שהוטל, אף נכון מבחינה זו שהוא הולם את חומרת העבירה בנסיבותיה. בדין וחשבון הוועדה לבחינת דרכי ההבנייה של שיקול הדעת השיפוטי בגזירת הדין שפורסם לאחרונה צויין עיקרון ההלימה "המשקף את סלידת הציבור ממעשה העבירה, והמבטא באופן הראוי את מורת הרוח החברתית מהפגיעה בערכים החברתיים". בתי המשפט אומנם פעלו מאז ומעולם בהתאם לכך אך הוועדה מצאה לנכון לשים את הדגש על עקרון זה ולשימו במרכז המלצותיה ונראה לי שדברים אלה יפים במיוחד למקרה הנוכחי. חומרת המעשה על הנזק שהמערער היה חייב להיות מודע לו חייבו תגובה הולמת שהעונש כפי שהוטל מבטא אותה וכל עונש פחות חמור לא יהיה בו ביטוי הולם לחומרת העבירה ותוצאותיה. במסגרת זו גם חיוב המערער בפיצוי המירבי למתלוננת היה במקומו הגם שהגישה תביעה אזרחית מטעמה היא בענין זה. העובדה שהמערער עצמו חולה גם הוא במחלת האיידס שהיא כידוע מחלה קשה שטרם נמצא לה מרפא באופן מלא לא ראוי לה שתשמש כנסיבה מקלה שכן ההדבקה נעשית תמיד ע"י מי שחולה ואם המחלה תקבע כנסיבה מקלה תינתן כאילו חסינות לחולה שיוכל לבצע את העבירות מבלי שיהיה נתון לחומרת העונש. א. לרון - נשיא כב' השופט י. פלפל: קראתי את חוות דעתו המקיפה של חברי, השופט ניל הנדל ואת הערותיו המענינות של הנשיא (לרון). אני מסכים לכל מה שכתבו ומבקש להוסיף מספר הערות. העסוק הכלל עולמי בAIDS- ()Acquired Immunity Deficiency Syndrome הוא אחד האתגרים הגדולים בבריאות הציבור בימינו והוא מעסיק מדענים וחוקרים במאות מרכזי מחקר, וזאת כדי למנוע את התפשטות הנגיף הגורם למחלה הידועה בשם Human Immunodeficiency (Virus (HIV (להלן: "הנגיף"). כיוון שהנגיף מטיל מאות אלפי חללים בשנה שכן רוב חולי האידס נפטרים כמה שנים לאחר התפרצות הסמפטומים של המחלה. בעת שנקבע הנוסח המאוחד של חוק העונשין התשל"ז - 1977 (בשנת 1977) הכולל את סעיף 218 שבבצוע העבירה המפורטת בה הורשע המערער ובודאי בעת שהוחלף סעיף 195 לפקודת החוק הפלילי 1936 (בשנת 1944) וגם לא בשנת תש"מ עת שהסעיף תוקן (סה"ח 968, תש"מ 112) ואובחן בו בין עבירה שבוצעה ברשלנות ובין עבירה שבוצעה בזדון - איש לא חשב על מחלת האיידס שכן הנגיף אובחן לראשונה בשנת 1983. סביר להניח שאם המחוקק המנדטורי או ועדת החוקה חוק ומשפט שקבעה את הנוסח המאוחד ב1977- היו יודעים שההדבקה בנגיף האיידס תגרום למיתתו של הנפגע באופן ודאי העבירה לא היתה מוגדרת כעוון אלא כפשע. ואכן, במספר הולך וגובר של מדינות בעולם חלו בשנים האחרונות שינויים בהתייחסות המחוקקים ובתי המשפט לעבירה של הדבקה בנגיף האיידס וזאת בכמה משורים: א.נחקקו חוקים הדנים באופן ספציפי בהדבקה בנגיף האיידס. ב.הוחמרו העונשים כלפי מי שהדביקו את זולתם בנגיף. ג.עבריינים הורשעו בגין מעשיהם בעבירה של ניסיון לרצח. בארצות הברית ובקנדה הורשעו נאשמים שהעבירו את הנגיף לזולתם בעבירה של ניסיון לרצח. לפירוט פסקי הדין האיריאניים עיין: W.H. Holland HIV/AIDS and Criminal law, C.L.Q 1994 Vol 36 279 וכן מאמר חדש שפורסם השנה על ידי: Grishkin Jennifer ב- Yale Law Journal Vol 106, 1617, שבו מזכירה המחברת פסקי דין שבהם הורשעו חמשה נשאים של הנגיף בנסיון לרצח כאשר הדביקו את זולתם במחלה תוך ציון שבשנים האחרונות הובאו לדין בארצות הברית כ200- נשאי הנגיף שהדביקו את זולתם. כתוצאה מריבוי העבירות, מספר מדינות בארצות הברית (בין השאר, אוקלוהומה, אילינוי, משיגן, טקסס) חוקקו חוקים, שלהבדיל מסעיף 218 לחוק העונשין תשל"ז -1977 מזכירים במפורש את ההדבקה בנגיף האיידס,ראה מאמרו של Holland שם בעמ'310-311 . לדעתי מן הראוי שמי שעובר עבירה בניגוד לסיפא של סעיף 218 ומדביק את זולתו בנגיף - יתן את הדין כאילו ביצע עבירה של ניסיון לרצח אם הקורבן טרם נלב"ע או עבירה של רצח אם הקורבן נפטר לבית עולמו. לשם כך דרוש תיקון בחוק הן לגבי הגדרת העבירה ויסודותיה והן לגבי העונש הראוי, שכן אין הבדל בין מי שמכוון אקדח ויורה בראשו של חברו לבין מי שנושא את הנגיף ומקיים יחסי מין עם זולתו. ההבדל היחיד הוא בכך שהיורה באקדח יכול לגרום למוות מידי של הקורבן ואילו מי שמדביק את הקורבן בנגיף זורע בגופו של הקורבן פצצת השהייה. מן הראוי היה לכונן ועדה שתדון את תיקון החוק הקיים - כפי שנעשה למשל באוסטרליה - (ראה מאמרו של: Simon M. Bronitt Criminal liability for transmission of HIV/AIDS שפורסם ב- (1992 16 Crim.L.J 85, כדי לחבר עבירה מיוחדת שענינה הדבקה בנגיף. המחבר מציין כי ב- NEW SOUTH WALES נחקקה עבירה חדשה של הדבקת אדם אחר במחלה חמורה, שהעונש המירבי עליה הוא 25 שנות מאסר. בנסיבות הענין שלפנינו דין הערעור, כפי שפסקו חברי, להדחות הן לענין ההרשעה והן לענין העונש. במאמר מוסגר אעיר שנוכח חומרת העבירה שהמערער עבר נפלא ממני מדוע המשיבה לא הגישה ערעור על קולת העונש. י. פלפל - שופט לכן הוחלט לדחות את הערעור ולאשר את פסק דינו של ביהמ"ש קמא. ניתן היום:97/11/26 במעמד א. לרון י. פלפל נ. הנדל משפט פלילירפואהמעשה העלול להפיץ מחלהאיידס