הרדמה ספינלית (שדרתית) סיכונים - תביעת רשלנות רפואית

1 עובדות התיק מעציבות: התובע 1 (להלן - התובע), יליד 1918 וחבר קיבוץ חצור (שהוא התובע 2), נתקבל לאשפוז יום בביה"ח של הנתבעת (עמותת המרכז הרפואי שערי צדק) ביום 8.2.93, לארטרוסקופיה של הברך. זו נערכה תוך הרדמה ספינלית (שדרתית) ובסיומה נותר התובע נכה, משותק בשתי הגפיים התחתונות. התובע, שככל העולה מן הראיות היה עד אותו מועד איש חיוני ופעיל, רותק מאז לכסא גלגלים. על האמור עד כה דומה שאין מחלוקת. 2. על פי הנטען, התרשלו הרופאים שביצעו את ההרדמה, וגם ביצעו בתובע עוולת תקיפה לפי פקודת הנזיקין, שכן לא ניתנה הסכמה מודעת להרדמה הספינלית, וכן (לפי תיקון מאוחר לכתב התביעה) בוצעה לאחר הופעת הנזק הראשוני בדיקת מיאלוגרפיה בעמוד השדרה שהחמירה את הנזק. 3. נטען כי התובע אינו יכול עוד לעבוד במקצועו כחרט בקיבוצו, וכן היה רתוק זמן רב למיטה ועתה הוא זקוק להתקנים מיוחדים ולעזרת הזולת, ונגרמו לו כאב וסבל והפסדי השתכרות. 4. הנתבעת הכחישה בכתב ההגנה את אחריותה ואת הנזקים. ב. דיוננו יחולק בין שאלת האחריות לשאלת הנזק, אף שנדונו בצוותא חדא במשפט. ג. האחריות (1) כאמור, אין חולק כי התובע הגיע לבית החולים של הנתבעת מהלך על רגליו לבדיקה פולשנית, ויצא הימנו משותק במחצית גופו התחתונה. השאלה היא האם אחראית לכך הנתבעת. (2) האירועים שקדמו להרדמה ולניתוח. (א) התובע העיד (תצהיר ת/1) כי הופנה אל הנתבעת בעקבות מחושים בברך שמאל, ונקבע לו תור לניתוח ארטרוסקופיה ליום .8.2.93לפני כן הוזמן לביה"ח ושוחח עם מרדים (הוברר אחר כך שהיה זה ד"ר עודתאללה - א"ר) שאמר לו כי הניתוח יבוצע בהרדמת חצי גוף תחתון. הוא חשש לדבריו מהרדמה כזאת, ואמר לרופא שאינו רוצה בה, וכן סיפר שבעבר, לצורך ניתוח פרוסטטה ב"הדסה" בירושלים, ניסו לבצע בו הרדמה מקומית ולא הצליחו, ולכן ביצעו הרדמה כללית וזאת ביקש גם עתה; אך המרדים השיב לו "אל תדאג, נבצע הרדמה ספינלית, הכל יהיה בסדר". (ב) נקדים את המאוחר ונציין כי לדברי התובע, ביום הניתוח עצמו לא דובר עמו. הניתוח בוצע בהרדמה ספינלית והוא לא ראה את המרדים, אך אחר כך נודע לו כי היה זה ד"ר אולשוונג, שבהמשך, לדברי התובע, היה נבוך נוכח מה שאירע לו (ע' 1לפרוטוקול). לדברי התובע לא הוסברו לו סיכוני הניתוח, ואף לא הסיכונים בכל שיטת הרדמה. (ג) התובע נחקר (ע' 1ואילך), וחזר ואמר כי היה מודאג מכך שבניתוח קודם ב"הדסה" לא הצליחו בהרדמה ספינלית, ולכן שוחח על כך עם הרופאים - לדבריו הן עם ד"ר ליטוין (מי שביצע את הארטרוסקופיה) והן עם ד"ר עודתאללה (ע' 5). לדבריו הפנהו ד"ר ליטוין בנושא ההרדמה אל המרדים (ע' 5, 7). הוא הכחיש את גירסת ד"ר עודתאללה, הכופר (נ/24) בכך ששוחחו בנושא דאגת התובע מהרדמה ספינלית. לדברי התובע, ד"ר עודתאללה "ניסה מאוד לשכנע אותי ואני סרבתי בתוקף" (ע' 2, ובדומה ע' 6). (ד) התובע - שהוא איש מותיקי היישוב, מבוני הארץ, ושעשה רושם אמין נחקר בח"נ על עברו הרפואי. לדבריו לא סבל ממחושים: "אני הייתי מקפץ ומדלג על ההרים. אני הייתי מרכז את החוג לידיעת הארץ" (ע' 3). לדבריו, חרף הכאבים בברך (שהביאו להתערבות הרפואית נשוא התביעה) המשיך בעבודתו אף על גגות (ע' 4). התובע ציין כי ידע על קיומם של סוגי הרדמות, כמו מקומית ואזורית, מטיפול קודם ב"הדסה", אך הפעם לא ידע שתהיה הרדמה, "אולי חשבתי שתהיה הרדמה מקומית" (ע' 5). (ה) לדברי התובע ניהלו הן ד"ר ליטוין, המנתח, והן ד"ר עודתאללה,המרדים שעמו שוחח לקראת הניתוח, תרשומת על מהות הבדיקה (ע' 5). התובע חזר שוב ושוב על גירסתו כי התנגד להרדמה ספינלית, גם ביום הניתוח עצמו, אף שחתם לפני כן על טופס הסכמה לנתוח נ/ 3(ע' 6): "ידוע לי שלפני ניתוח חותמים על הסכמה, אני לא קראתי. הראו לי איפה לחתום ואני חתמתי. אני ידעתי שאם אני לא אחתום יגידו לי תלך הביתה". לדבריו לא שוחח עמו כלל ד"ר אולשוונג, המרדים, לפני ההרדמה, ורק לאחר האירוע סיפר הוא לד"ר אולשוונג על מה שאירע בהדסה ו"הוא היה נבוך מאוד מכך שאני שכבתי באין אונים" (ע' 7-8). עוד הוסיף, כי הבין שהוזמן לד"ר ליטוין ועודתאללה לבדיקה לפני הניתוח ושם היה המקום להבעת הסתייגותו (ע' 8). (ו) (1) שני הרופאים ששוחחו עם התובע לפני הניתוח העידו: (א) (1) לדברי ד"ר יורם ליטוין - מבצע הניתוח - (נ/26), בפגישה שלפני הניתוח הוא נוהג, בין השאר, להסביר לחולה כמו התובע - ואין לו ספק כי כך נהג אף עם התובע - גם כי ייתכנו סיכונים שונים (בסבירות נמוכה אמנם); ובאשר להרדמה "אם אני נשאל בדבר סיכוני ההרדמה אני מסביר לחולה כי על כך יקבל תשובה מהרופא המרדים". באשר לפגישתו עם התובע, צירף את הרישום (נ/ 26נספח א/1) שערך בעת הפגישה ובו צוין "ניתוח פרוסטטה (בהדסה - א"ר) לפני כארבע שנים", ולדבריו "התובע לא סיפר מעולם כי בניתוח הפרוסטטה התעוררה בעיה כלשהי בהרדמה". (2) בח"נ הפנה ד"ר ליטוין לטופס ההסכמה לניתוח (נ/ 26נספח א/2), ואמר כי איננו יכול לזכור את פרטי השיחה עצמה, ויוכל להעיד על מדיניות או צורת שיחה מקובלת עם חולים, והוסיף "נושא של סיבוכים בהרדמה לא עולה בשיחה איתי. .. זה בידי המומחה בתחום". (3) ד"ר ליטוין גם החתים את התובע על טופס ההסכמה לניתוח. נאמר בו "הסכמתי ניתנת, כמו כן, לביצוע הרדמה, בין כללית ובין מקומית". (ב) (1) ד"ר עודתאללה העיד (נ/24). לדבריו הוא נוהג להסביר בבדיקה מקדימה את האפשרות להרדמה אזורית או כללית. את דבריו שיחזר לפי נספח א' לתצהירו - טופס הערכה טרום-ניתוחית. בטופס זה נאמר, במסגרת שאלת "ניתוחים בעבר", בין השאר כי החולה נותח (בעבר) "בהרדמה כללית ללא בעיות". (2) לדבריו בביהמ"ש (ע' 118) סיפר לו התובע על ניתוח בעבר בהרדמה כללית: "אם התובע היה אומר לי שניסו בבי"ח אחר לעשות לו הרדמה אזורית והיו בעיות, אז בטוח שהייתי ממשיך ומציין את זה. אם כבר התחלתי לציין את החלק הזה, למה לא להמשיך ולציין את שאר דבריו, ואם היה אומר שהוא מתנגד להרדמה אזורית בטוח הייתי כותב את זה... אחת הוריות הנגד המוחלטות לביצוע ההרדמה היא סירובו של החולה, ומקובל ואנו מכבדים את זה" (ע' 113). בח"נ אישר כי אינו זוכר את מעמד השיחה עם התובע "אבל מה שאני כותב זה מחייב אותי", ולכן דבריו מבוססים על הרישומים מעת השיחה. לדבריו שיטתו היא לומר לחולים כי יש אפשרות להרדמה כללית ולהרדמה אזורית, ולכל אחת סיכוניה, אך הוא אינו מפרט יותר, אלא אם החולה שואל על סיבוך ספציפי, כמו שיתוק, הוא משיב לו. ועוד, באשר לרשום בטופס בקשר להרדמה המומלצת "אזורית", "ההרדמה המומלצת היא בתיאום ביני לבין החולה" (ע' 114). לדעתו לפי הטופס "קרוב לודאי שהיתה שיחה ביני לבין התובע. . . אני קבעתי הרדמה אזורית בהסכמת התובע.... הוא ידע שהוא הולך להרדמה אזורית" (ע' 115); "הרופא המרדים לא יכול לכתוב הרדמה מסוימת מומלצת מבלי הסכמתו של החולה". (3) ד"ר עודתאללה הוסיף ואמר, כי בגלל המקרה המצער, נערכה ישיבת צוות המחלקה "ובדיעבד אוכל להגיד שהחולה קיבל את ההסבר המלא לענין ההרדמה, אני זוכר את זה היטב בגלל הסיבוך שקרה. .. " (ע' 116). העד לא זכר מי השתתף בישיבת הצוות שעליה סיפר, וכן לא היתה תרשומת ממנה (ע' 119). (4) גם ד"ר אולשוונג, שביצע את ההרדמה, העיד (נ/25) כי החליט על הרדמה ספינלית, גם בהתחשב בכך ששיטת הרדמה אזורית מומלצת לגבי ניתוחים אורתופדיים, ובמקרה זה גם בהתחשב בגיל התובע אז (74) ובהעדר הוריית-נגד. עוד הוסיף כי בדק את גבו של התובע ולא מצא כל הורית-נגד להרדמה ספינלית; בניגוד לעדות התובע כי המרדים לא שוחח עמו ביום הניתוח, טוען ד"ר אולשוונג כי הוא נוהג להסביר לחולה את פעולותיו בהכנות לביצוע ההרדמה, וגם לציין את התופעות האפשריות, ולטענתו לא הביע התובע כל התנגדות להרדמה ספינלית. לדבריו רק לאחר הניתוח שמע מן התובע על נסיון זריקה בגב שלא הצליח בעבר; עוד הוסיף כי אינו מבצע "שיטת הרדמה מסוימת בניגוד לרצון החולה", והיו בנסיונו מקרים של התנגדות חולים לשיטת הרדמה מסוימת אף על שולחן הניתוח. (5) בביהמ"ש (ע' 123) אישר ד"ר אולשוונג כי לא בדק את התובע בדיקה פיסיקלית אך חזר על כך ששוחח עמו, כי לא רשם דבר בענין הסבריו לחולה בגליון נספח ג' לתצהירו, ואף אינו נוהג לעשות כן. לדעתו לא היה עליו לבדוק בדיקה פיסיקלית, אלא רשאי היה להסתמך על הבדיקה שקדמה, על-ידי ד"ר ליטוין וע"י המרדים ד"ר עודתאללה (ע' 125). ד"ר אולשוונג כפר (ע' 128) בכך שהיה צורך לבדוק את התובע בדיקת אנגיוגרפיה מיוחדת באשר להיצרות עורק ע"ש אדמקביץ (לענין העורק ע"ש אדמקביץ, שלפי חלק מהסברי מומחה הנתבעת גרמה הפגיעה בו לשיתוק, עוד נשוב). ועוד, לדעתו הרדמה כללית בגילו של התובע "הרבה יותר מסוכנת מאשר הרדמה מקומית. אף אחד לא מבטיח שאין סיכון", ומכל מקום שיטת ד"ר ליטוין המבצע ניתוח ארטרוסקופיה שוללת הרדמה מקומית (ע' 128). (6) מול עדותו של התובע הטוען כי ביקש להימנע מהרדמה אזורית בגלל נסיון העבר, (יצוין כי ב-נ/ 30שהוא גליון הרדמה בניתוח האורולוגי ב- 7.2.89בהדסה, אין אזכור לנושא ההרדמה האזורית) - עומדים המסמכים שצורפו לנ/ 24ולנ/ .26במסמכים אלה אין אזכור לטענת התובע, והגם שכאמור התרשמתי ממנו חיובית, ומבלי לפגוע בכך, קשה לכאורה להניח שאילו העלה נושא זה לא היה ניתן לכך ביטוי ע"י הרופאים. ואולם, כנגד זאת עלי לציין, שהמסמכים אינם כוללים תרשומת - כפי שצריכה היתה לכאורה להיות - מן ההתיעצות לגביו למחרת האירוע, שעליה העיד ד"ר עודתאללה. (7) על פי נ/ 21חוזר משרד הבריאות מ- 8.12.93(לאחר האירוע נשוא התביעה) כוללות בדיקות שיגרה מינימליות לפני הרדמה כללית או אזורית לניתוח אלקטיבי, "אנמנזה מפורטת לבדיקה גופנית קרובה להרדמה ולניתוח" (יום יומים לפניו). דבר זה לכאורה נעשה במקרה דנן, אמנם, שבועיים ולא יום-יומיים לפני הניתוח. בדיקות אחרות מומלץ שם לבצע רק "על סמך ממצאים חיוביים באנמנזה או בבדיקה הפיסיקלית וע"פ שיקול דעתו של הרופא הבודק". ד. האירועים הרפואיים מן הניתוח ואילך (א) הניתוח נערך ביום 8.2.93בבוקר. בדף אשפוז היום הכירורגי (נספח א' לנ/25), שעל פי עדות ד"ר אולשוונג מולא כמקובל ע"י צוות ביה"ח ביום הניתוח, נאמר במשבצת "רגישות" - "לא ידוע". נאמר כי החולה הוכנס לאשפוז ב- 09.53ויצא ב-45: 10 (ב) רישום דו"ח הניתוח מ- 8.2.93(נספח ב' לנ/26) אינו כולל לכאורה מידע היכול לסייע לנו לבירור. הוא הדין לרישום דו"ח ההרדמה (נספח ג' לנ/25). (ג) למחרת הניתוח (ולאחר שנתעוררה הבעיה), ביום 9.2.93, נבדק התובע ע"י הנוירולוג ד"ר פינקלשטיין (ת/12), אשר איבחן המאטומה אפידורלית, והמליץ על בדיקת ..c.t (ד) ואכן נערכה לתובע בדיקת c.t(סריקה טומוגרפית ממוחשבת - נספח ב' לנ/ 25וגם נ/18). בבדיקה זו, שערך ופיענח ד"ר דרמר, נאמר "בגובה (חוליה א"ר) 3lנצפתה היצרות אנטרופוסטריורית של התעלה הגרמית. אין עדות לתהליכים אחרים הגורמים ללחץ על השק הדורלי". (ה) ביום 11.2.93שב ד"ר פינקלשטיין ובדק את התובע (נ/23). הוא מצא כי הממצאים ללא שינוי, והמליץ בו ביום "לבצע מייד מיאלוגרפיה או עדיף ,m.r.iבשאלה של גורם מקומי ללחץ". עוד הוסיף באבחנה המבדלת גם - מעבר לאבחנות קודמות - "מאורע וסקולרי בעורק ע"ש אדמקביץ": "האפשרות סבירה פחות מלכתחילה, אך סבירותה עולה בהעדר הוכחה לאבחנות האחרות". (ו) ואכן, ביום 11.2.93נערכה לתובע בדיקת מיאלוגרפיה (נ/ 16ונ/19) ע"י ד"ר בלינדר. בהזרקה דלף החומר הניגודי כמעט כולו לחלל הסוב-דורלי. גם כאן נצפתה היצרות קשה של תעלת השדרה בגובה חוליות 4L- 3,lוהיצרות קלה יותר של התעלה בגובה 5-. 4lהוצבע, בעקבות סריקה בתהודה מגנטית, על "ארכינואידיטיס קשה" ונאמר כי "יתכן והדבר תרם לדלף הכמעט מלא של חומר ניגודי אל החלל הסוב דורלי במיאלוגרפיה", כאמור. (ז) ביום 13.2.93בוצעה לתובע בדיקת m.r.iבבי"ח הדסה (נ/17), שפוענחה ע"י פרופ' גומורי; בבדיקה זו נקבע כי ב-5- 1lובמיוחד ב-4- 3lאין עדות "לאוסף אפידורלי, ישנה צביעה באיזור 3- 1lשל שורשי הקאודה (זנב הסוס שורשי עצבים היוצאים מנקודת הסיום של חוט השדרה (הקונוס), באורח הדומה לזנב סוס; ר' עדות פרופ' פלומן בע' 83- א"ר) מימין ובתחתית השק הדורלי". (ח) התובע עזב את בית החולים בלווית תעודת שחרור ת/ 9בחתימת ד"ר משה ליפשיץ (אינה נושאת תאריך). ד"ר ליפשיץ מתאר את מהלך האירועים כדלקמן: ". . . לאחר ההרדמה הספינלית נשאר שיתוק של הרגליים. ההרדמה בוצעה כמקובל, ברווח 3lו-. 4lהוכנסה מחט ספינלית 25, אמנם עם קושי, יצא נוזל ספינלי... ההרדמה היתה טובה..." בהמשך, בין השאר, תוארה המיאלוגרפיה בגובה 4- 3l (בטעות נאמר כי נערכה ב- 12.2.93וצ"ל 11.2.93), ועוד נאמר: "לפי m.r.iשבוצע ב- 13.2.93נראה שיש ארכנואידיטיס על רקע של הזרקת חומר ההרדמה בחלל שבין הדורה לארכנואיד", ולהלן "נראה שהסיבה לפרפלגיה היא הלחץ שהיה על חוט השדרה מחומר ההרדמה שהוזרק כנראה מעל לארכנואיד. יש לציין שהחולה שולט על הסוגרים". כאמור, עורך ת/ 9לא הועד. (ט) (1) ד"ר ליטוין העיד (נ/26) כי עד כה ביצע להערכתו כ-000, 5 ניתוחי ארטרוסקופיה, רובם המכריע בברך, ובכל שנות נסיונו לא נתקל, באופן אישי או בספרות, במקרה של שיתוק בעקבות אירוע כזה. (2) בחקירתו אמר "אני באופן עקרוני לא מבצע ניתוחים ארטרוסקופיים בהרדמה מקומית, מהסיבות שגם בפעולה קצרה איכות העבודה שמבוצעת צ"ל הטובה ביותר". לדבריו החולים אינם מרוצים מהרדמה מקומית, והוא מעולם לא ביצע מאז 1984ארטרוסקופיה בהרדמה כזאת; זו נעשית במרכזים בודדים בארץ במקרים ספציפיים. (י) (1) ד"ר אולשוונג המרדים העיד (נ/25), כי לא היה לדעתו מקום לבדיקת C.t מראש, וגם אילו נעשתה כזאת לא היה מוצא לנכון להימנע מהרדמה אזורית; אין זה נהוג, על פי הפרקטיקה המקובלת, לערוך בדיקות c.tלפני הרדמה ספינלית, ולא היתה סיבה לכך גם במקרה זה. ועוד, גם לפי ממצאי בדיקת ה- c.tשנערכה לתובע ביום 9.2.93(למחרת הניתוח) לא היה משנה את החלטתו. (2) באשר להרדמה עצמה העיד ד"ר אולשוונג: "ביצוע ההרדמה היה תקין. אמנם בתחילה נתקלתי בקושי בהחדרת המחט לגבו של התובע, מאחר שהמחט נתקלה בעצם. למיטב זכרוני הדבר קרה פעמיים, ובנסיון הבא (היינו השלישי בסה"כ) המחט חדרה בלא כל בעיה. היתקלות של המחט בעצם הינה תופעה מוכרת, אף כי איני נוהג לנסות להחדיר את המחט יותר משלוש פעמים". לדבריו רק לאחר הניתוח סיפר לו התובע כי בעבר ניסו ללא הצלחה להרדימו ע"י זריקה בגב. התובע גם לא אמר לו כי סיפר זאת לד"ר עודתאללה. (3) בביהמ"ש אישר ד"ר אולשוונג כי לא בדק את התובע בדיקה פיזיקלית אך דיבר איתו כעם כל חולה, ובדרך כלל שואלים את החולה אם השתנה דבר מה מאז שנבדק. חומר ההרדמה הוזרק משקיבל נוזל מעמוד השדרה. לדבריו בדק גם את גב התובע, אך לא בדיקה פיזיקלית מלאה (ע' 123); כל הנחוץ כוסה ע"י ד"ר ליטוין וד"ר עודתאללה (ע' 125), ולא היה מקום לבדיקות נוספות (ע' 127-128). באשר להחדרת המחט, לדעתו ניסה להחדירה בין חוליות 2ו- .3לדבריו לא דקר את חוט השדרה, שכן אז היה החולה קופץ מכאבים (ע' 128/9). ה. חוות הדעת בענין האחריות 1. חוו"ד ד"ר אברם מטעם התובע א. בפתח הדברים יוזכר, כי לטענת התובעים (פרטים נוספים, נ/ 7א) נדרשה מיומנות מקצועית בעצם החדרת מחט ההרדמה, בבחירת שיטת ההרדמה ובאבחנה כי מדובר באדם מבוגר עם חשש להיצרות התעלה. ב. (1) מטעם התובע הוגשה, לעניין האירוע עצמו, חוות דעת ד"ר אברם, מומחה בנוירוכירורגיה בבי"ח איכילוב (ת/7). ד"ר אברם כותב, כי היצרות תעלת השדרה היא "תהליך שמתרחש במשך שנים ונובע משינויים של החוליות והגידים העוטפים את השק הדורלי" (שבו העצבים וחוט השדרה), והתהליך מצוי אצל מרבית האוכלוסיה הזקנה. "כאשר התהליך גורם למעצור מלא בזרימת נוזל מח השדרה... כפי שהוכח במקרה הנדון בבדיקת המיאלוגרפיה, החדרת מחט והוצאה של טיפות אחדות של נוזל זה... יכולה לגרום ללחץ על חוט השדרה, או על השורשים העצביים, כתוצאה מכך לשיתוק של חלק הגוף שמתחת למעצור...". ג. ד"ר אברם אישר בח"נ, כי אינו מרדים ולא ביצע ארטרוסקופיות (ע' 52). הוא נשאל אם המעצור הנראה במיאלוגרפיה נגרם על-ידי המיאלוגרפיה, והשיב (ע' 55) "אני לא מכיר דבר כזה. ברפואה הכל אפשר. אני לא מכיר". לשיטתו ".. . כל איש מבוגר שעומד לפני ניקור מותני, ולא חשוב לצורך מה, חייב לעבור בדיקה שתנווט את הרופא האם יש סכנה בניקור מותני" (ע' 56). ועוד, לדעתו הקושי בהחדרת המחט היה צריך לכוון לעריכת בדיקה של עמוד השדרה (ע' 59), אם כי שלל כי הוא מתכוון לכך שצריך היה להוציא את החולה מחדר הניתוח לשם בירור משנתגלע הקושי (ע' 60). לדבריו (שם) היתה הוריה כזאת (להוציא את החולה מחדר הניתוח) יכולה להיות בשל קושי "בהחדרת המחט עקב שינויים בעמוד השדרה או בחוליות ולא בקשיים טכניים של ביצוע לא נכון". הוא נשאל, האם מקובל עליו כי בניתוחים לתיקון היצרות בעמוד השדרה, בורח לעיתים נוזל מהתעלה הספינלית ואף על פי כן אין שיתוק, ותשובתו היתה "תלוי מתי בורח הנוזל... בריחת הנוזל היא לעתים רחוקות מסיבות של הדבקת קרומי חוט השדרה לאברים", וזאת אחרי הסרת ההיצרות (ע' 60-61). ניתן לדעתו למקם את ההיצרות לפני בדיקות מסובכות, וזאת על-ידי הפרעות בתחושה בגובה מסוים או חוסר החזר מסוים, וזו בדיקה שאינה דורשת מכשור, פרט אולי לפטיש או סיכה (ע' 62). לדעתו היה על המרדים לשאול את התובע לענין תולדותיו הרפואיות, ולבצע בדיקה כללית כמו אצל כל חולה (ע' 63). 2. חוו"ד פרופ' פלומן מטעם הנתבעת א. (1) פרופ' יזהר פלומן, מנהל היחידה לכירורגיה של עמוד השדרה ב"הדסה" עין כרם, חיוה דעתו לבקשת הנתבעת (נ/10). הוא שלל גורמים כמו דימום או זיהום כסיבת השיתוק, והוא הדין בגידולים. הוא גם שלל את חוות דעתו של ד"ר אברם כי הוצאת נוזל השדרה במקרה של היצרות תעלת השדרה יכולה לגרום ללחץ על שורשי העצבים וכתוצאה מכך לשיתוק, ולדעתו אין לכך סמך בספרות הרפואית. לדעתו גם לא היה מקום לבדיקות הדמיה מראש אצל התובע, שלא התלונן לפני כן על בעיות בעמוד השדרה, זאת במיוחד כיוון ששינוים "חולניים" בבדיקות הדמיה של עמוד השדרה מצויים גם באנשים בריאים רבים. ועוד, לדבריו מדובר בבדיקות שאינן מתאימות לאיתור בעלי בעיות גב, ולכן לא היה מקום לבצען אצל התובע; ספק גם אם היה משתנה מהלך האירועים, שכן בתלונות התובע לא היה רמז לבעיות עמוד השדרה. (2) ועוד, היצרות תעלת השדרה מוסיפה גם גודש ורידי ועורקי המופיע בעמידה והליכה אך לא בשכיבה או ישיבה; לכן מותרת הזרקה ספינלית בהיצרות. ועוד, חולים רבים בעלי היצרות שאין חומרת מחלתם קשה, או שאינם מעונינים בניתוח או מסוגלים לו, מטופלים בזריקות עמוד שדרה אפידורליות וספינליות להקלת מיחושים, ואין ספק - לדעתו - שאילו סבל התובע מסימפטומים כאלה היה נשלח לזריקה כזאת, "כך שדעתי הפוכה לדעתו של ד"ר אברם, משום שלדעתי ניתן לבצע זריקות אפידורליות ספינליות בחולים עם היצרות התעלה". לדעתו קשישים רבים הסובלים משברים בצוואר הירך מטופלים בהרדמות ספינליות או אפידורליות וללא מקרי שיתוק. (3) סיכומו בחווה"ד היה: "מדובר באירוע נדיר ביותר ומצער אשר במנגנון שטיבו לא ברור נגרם שיתוק רפה למר ארבל. לא היה כל מקום לבצע בדיקת הדמיה של עמוד שדרה קודם להרדמה הספינלית, וגם באם היתה מבוצעת בדיקה כזו לא היתה לדעתי הוראת נגד לביצוע הרדמה ספינלית". ב. (1) פרופ' פלומן נחקר. הוא אמר (בח"ר, ע' 78-79) כי חומר רפואי שאליו הפנה ד"ר אברם בחוות דעתו אינו רלבנטי - שכן עניינו שיתוק לאחר ניקור מותני במקרים כגון גידולים, חיבור עורקים או ורידים או מחלה ממאירה, או פריצת דיסק מצד הגב שלחצה על חוט השדרה או חסר עצבי, או מורסות (נ/ 11עד נ/15); כל אלה - גידולים או דלקות - לדעת פרופ' פלומן, אין עניינם למקרה דנן. (2) בח"נ ציין פרופ' פלומן כי במקרה דנן אירעה תגובה דלקתית כתוצאה מהזרקה, כעולה מבדיקת ה- .m.r.i"מה גרם לתגובה הדלקתית? ניתן לשער כל מיני השערות. להגיע לכלל מסקנה ודאית מה אירע, קשה" (ע' 80). לדעתו, זהו מאותם אירועים רפואיים שאין להם הסבר מדויק, אף כי קיים ללא ספק קשר ישיר בין הניקור בהרדמה הספינלית ובין השיתוק (ע' 80-81). ולהלן: "התיזה שלי נתמכת על המעשה... שבו מאות ואלפים של חולים... עוברים הרדמה ספינלית.. . והם יוצאים מהרדמה ספינלית ללא פגע, אצל חלק גדול מהחולים האלה יש שינויים ניווניים עם היצרות תעלת השדרה, יתכן אפילו עם בלוק". ועוד, לדברי העד שוחח עם פרופ' גומורי, שפיענח את בדיקת ה- ,m.r.iוהלה דיבר על "תגובה דלקתית של שורשי העצבים" (והוא מסר לפרופ' גומורי שיביא דבריו בפני ביהמ"ש). כאן יוזכר, לשלמות התמונה, כי נ/ 16(שהוא נ/19) הוא פענוח המיאלוגרפיה מיום 11.2.93, ע"י ד"ר בלינדר מ"שערי צדק"); לפיו היתה היצרות קשה של תעלת השדרה בגובה 4L- 3,l היצרות קלה יותר ב-5-- 4l (כך צ"ל כנראה ולא כפי שהודפס במקור, א"ר); ד"ר בלינדר פיענח "ארכנואידיטיס קשה" (שזו דלקת של אחד מקרומי חוט השדרה, ראה פרופ' פלומן בע' 83). לפי ד"ר בלינדר הארכנואידיטיס "יתכן שתרם לדלף במיאלגורפיה". במסמך פרופ' גומורי מ"הדסה" (פענוח ה- m.r.iמ-13.2.93, נ/17) נאמר "לא הודגם גידול שינויים ניווניים עם היצרות התעלה". לגבי צביעת שורשי זנב הסוס (קאודה) נאמר "כנראה משניים לזריקות הרדמה ומיאלוגרפיה". (3) פרופ' פלומן אמר, בח"נ, שהתיזה שלו היא כי "יתכן שההזרקה אירעה בין קרומי השדרה. כלומר, יש שלושה קרומים, כאשר לצורך הרדמה ספינלית למעשה חודרים את שלושתם ומזריקים את החומר לתוך החלל שמכיל את נוזל השדרה. יתכן שההזרקה נעשתה בין הקרומים" (ע' 83-84); ולהלן "ש. דהיינו, שהמחט לא עברה את שלושת הקרומים וההזרקה בוצעה בין הקרומים וזה גרם לתגובה כלשהי ? ת. נכון. זאת תיזה. איני יכול להוכיח אותה. ש. זה גורם לתגובה החריפה שיצרה את הבצקת שלחצה על זנב הסוס. ת. נכון". פרופ' פלומן הסביר להלן, שכאשר רוצים להשיג הרדמה קצת יותר גבוהה מתחילים בהרדמה בין החוליות 2lל- 3l(הספירה היא מלמעלה כלפי מטה - ע' 84). כן אישר (ע' 85) כי משמגיעים לקרומים העוטפים את זנב הסוס יש לעבור את שלושתם, להימצא במקום חופשי שיש בו נוזל חוט השדרה ואז לשחרר את חומר ההרדמה. המרדים שואב טיפות נוזל חוט שדרה במזרק, כדי לדעת שהוא במקום הנכון ולבצע את ההזרקה. אך הוא הוסיף: "למחט יש שיפוע מסוים, היא אלכסונית... תיאורטית יכול להיות מצב שחלק מהפתח של המחט נמצא בחלל וחלק אחר של המחט יכול להיות עדיין בין הקרומים" (ע' 85). המרדים מעונין לעבור את שלושת הקרומים ולשחרר את חומר ההרדמה, תוצאה בלתי רצויה היא כשמוזרק חומר הרדמה בין הקרומים ולא אל תעלת חוט השדרה, בעוד שבהרדמה ספינלית יש לעבור את הקרומים ולשחרר את חומר ההרדמה (ע' 86). (4) להלן נשאל פרופ' פלומן: "ש. ומה שאתה מציע מבחינת האפשרות שלך במקרה המסוים הזה, זהו כשל של המרדים? ת. זה לא כשל של המרדים, זו תקלה טכנית, המדובר בפעולה טכנית, שהשליטה עליה ככל שתהיה טובה גם אצל מרדים הכי טוב והכי מנוסה זה יכול לקרות. זה תקלה טכנית". הוא שב ונשאל אם זהו כשל של המרדים, והשיב: "איני מוכן לקרוא לזה כשל.. . אני אומר שזו תקלה טכנית" (ע' 86). הוא לא קיבל את התיזה של ד"ר אברם בדבר שינוי בלחצים עם הוצאת נוזל השדרה, שכן במקום טיפות נוזל זה מוזרק חומר הרדמה (ע' 87). כשנשאל האין על מרדים לנקוט בכל הצעדים כדי שתקלה כזאת לא תתרחש, השיב "בודאי. אבל אם קצה המחט נמצא בחלקו בתוך החלל וחלקו לא, הוא שואב ומקבל נוזל צלול, לכאורה הכל בסדר, אין לו דרך לדעת בדיוק מה קורה". עוד הוסיף כי לא ראה מקרה כזה, והידיעות לוקות בחסר "וחלק מהדברים עדין מגששים באפלה" (ע' 87). בהיעדר סיבות הגיוניות אחרות, הוא מסביר את האירוע בתיזה של שחרור חומר הרדמה לא למקום הנכון, וכדבריו "אני יודע מה לא, אך לא יודע להגיד מה כן" (ע' 88). ולהלן נשאל מדוע אין הדבר קורה בדרך כלל, והשיב: בגלל "מיומנות המרדים, גוף האדם מסוגל לרפא גם חבלות קשות... אולי בידי השגחה עליונה" (ע' 88). (5) לנאמר ב-ת/ 9(סיכום ד"ר ליפשיץ מ- 8.2.93שראה את השיתוק כנובע מן "הלחץ שהיה על חוט השדרה מחומר ההרדמה שהוזרק כנראה מעל לארכנואיד"), הגיב פרופ' פלומן כי הדבר תואם את ההיפותזה שלו (ע' 89). (6) פרופ' פלומן נשאל, בעקבות חוות דעת ד"ר אברם, האין מקום לצפות שאצל אדם מעל גיל 70, כשקיים קושי להכניס מחט בשני נסיונות ראשונים, תיתכן היצרות של עמוד שדרה, והשיב בחיוב, אך אמר שאין זו סיבת נגד להרדמה ספינלית; לא היו סימפטומים (ע' 90), ולדעתו אין בלוק (חסם) בבחינת גורם מסכן (ע' 91). נכון שתיתכן פרפלגיה לאחר ניקור בעקבות דלקת ומורסה הגורמים לבלוק (ע' 93), אך אלה הם - לדידו - מן הדברים הנדירים, ואין בספרות תיאור מקרה כזה של התובע; המכנה המשותף הוא לחץ על חוט השדרה (ע' 93). 3. חוות דעת ד"ר אימרל מטעם הנתבעת א. (1) ד"ר דן אימרל, מנהל יחידת ההרדמה ב"הדסה" הר הצופים, חיוה דעתו לבקשת הנתבעת (נ/ 20+ נ/ 20א). לדעתו "ההזרקה לתעלת השדרה גרמה לשינוי לחצים שגרם להפסקת זרימת הדם זמנית לכלי הדם ע"ש אדמקביץ, שמספק דם וחמצן למח השדרה ולכן הוא נפגע ולא חזר לפעילותו התקינה, ומכאן השיתוק הרפה בפלג הגוף התחתון. מקרה כזה הוא נדיר ביותר ולא ניתן לחזות אותו". לא זכור לו מקרה אחד נוסף, חרף אלפי הזרקות של חומר הרדמה לנוזל השדרה. המקרים שתוארו בספרות שונים משל התובע; היו מקרים שבהם דווקא זריקת חומר ניגוד כמו במיאלוגרפיה גרמה לשיתוק. לדעתו לא היתה כאן הוראת נגד כלשהי להרדמה ספינלית; ולא היה מקום לבדיקות הדמיה של התובע, מה גם שבחלק מהן, כמו מיאלוגרפיה, יש אף סיכון. הוא גם (נ/ 20א) סבר שההתנגדות לחדירת המחט ומספר נסיונות החדירה, כפי שהיו, אינם בחינת חריגה מן המקובל, ואין להם קשר להתפתחות השיתוק. (2) ד"ר אימרל סיכם את חוות דעתו, כי לא היתה רשלנות, שכן הרופא המרדים בחר בשיטת הרדמה מקובלת, והוא הדין לביצוע; "קרוב לוודאי שצירוף מקרים אומלל של מחלת עמוד שדרה ומחלת כלי דם שדרתיים, שלא יכלו להיות נצפים מראש, הביאו בעקבות ביצוע ההרדמה השדרתית למצב של איסכמיה שדרתית שהביאה לשיתוק של פלג הגוף התחתון". ב. (1) בעדותו חלק ד"ר אימרל על דעת ד"ר אברם בקשר לצורך בבדיקה נוירולוגית: "הרופא המרדים בעולם ההרדמה - כפי שמקובל, מבצע זריקה ספינלית ללא בדיקה נוירולוגית מקיפה, אלא על סמך בדיקה פיסיקלית" ובדיקות נוספות לפי הצורך. (2) ד"ר אימרל נשאל באשר לדברי פרופ' פלומן, בקשר לאפשרות שהדלקת התפתחה משחרור חומר הרדמה מחוץ לתעלה הספינלית. הוא השיב, כי לדבריו תיתכן דליפה של נוזל מחוץ לקרומים, אבל הדבר יארע בהזרקה של כמות גדולה יותר של חומר; אפשרות אחרת היא גוש או מורסה הלוחצת על רקמת העצב; השלישית - שלדעתו היא זו שהיתה - היא חוסר אספקת דם בגלל קריש דם הלוחץ או חוסם את עורק מח השדרה הקדמית. לדעתו חוו"ד פרופ' פלומן לא התחשבה בכך שסבירות נמוכה בלבד היא, כי ייגרם נזק מעין זה ע"י מחט מס' 25, שהיא דקה מהרקמה (ע' 101-102). לדעתו הסברו של פרופ' פלומן הוא הסביר פחות (ע' 103). מחוו"ד ד"ר אברם הסתייג בראותו אותה כמתאימה לחולים בעלי רקע נוירולוגי. (3) בח"נ הטעים ד"ר אימרל כי בכגון דא דעת המרדים עדיפה על דעתו של רופא אחר. הוא תמך בגישה שענינה עורק אדמקביץ, הנראית לו הסבירה ביותר אך אין לו הוכחה לה. לדעתו נגרמה תסמונת זו ע"י לחץ חיצוני, בגלל הזרקת חומר הרדמה (ע' 104-105). (4) באשר למיאלוגרפיה, זו - אומר ד"ר אימרל - "לפי דעתי עשתה לו נזק, יכול להיות שהיא מנעה התאוששות" (ע' 106וכן ע' 107). בעבר הופסקו לדבריו מיאלוגרפיות בגלל סיבוכים (106-107); יש איפוא אפשרות שנזק נוסף, מעבר לנזק בהרדמה, נגרם לתובע ע"י המיאלוגרפיה. בהמשך אמר שמקובל עליו, שלא היה מבצע מיאלוגרפיה במקרה של חסם בעורק ע"ש אדמקביץ (ע' 109). 4. עדות ד"ר פינקלשטיין מטעם הנתבעים (1) נוכח דברים שאמר ד"ר אימרל באשר לאפשרות כי המיאלוגרפיה החמירה את נזקו של התובע, ביקשו ב"כ הנתבעת להעיד את ד"ר פינקלשטיין. בהחלטה מיום 15.7.96אושר הדבר. בזיקה לכך תוקן גם כתב התביעה ע"י הוספת ענין המיאלוגרפיה. ד"ר פינקלשטיין הועד. (2) בתצהירו אמר כי המליץ על מיאלוגרפיה כחלופה ל- m.r.iשאותה ראה כעדיפה, אך בהעדר מכשיר m.r.iבביה"ח שערי צדק. הוא הוסיף כי כד"ר אימרל סבור הוא שהנזק נגרם בעקבות מאורע בעורק ע"ש אדמקביץ (כפי שכתב בחוות דעתו בנ/ 23כאבחנה מבדלת; (כן ראה עדותו בע' 152) אך שלל כי המיאלוגרפיה גרמה נזק, שכן במקרה זה צריך היה להתאושש החלק שמעל איזור המיאלוגרפיה. (3) בח"נ גם שלל את הצורך בביצוע אנגיוגרפיה כדי לבדוק אם המדובר בעורק ע"ש אדמקביץ (ע' 144). עורק זה "בלתי קבוע במיקומו, הוא שונה מאדם לאדם, הוא נמצא בימין או בשמאל.... "זהו עורק המספק דם לחלק זעיר מחוט השדרה, והוא לא תמיד קיים. לדעתו אין ספק שאירע כאן אוטם ע"ש אדמקביץ (ע' 146); הוא חלק על מסמך ד"ר ליפשיץ ת/ 9(ע' 147). לדעתו האבחנה שוללת אפשרות של לחץ על חוט השדרה מחומר ההרדמה, כן חלק על סיכום המיאלוגרפיה של ד"ר בלינדר ת/ 13(ע' 149); הוא משוכנע כי לא היה ארכנאוידיטיס (ע' 149). ו. סיכומי הצדדים בשאלת האחריות (א) סיכומי התובעים (1) ב"כ התובעים בסיכומיה טוענת שיש להאמין לתובע כי אמר לד"ר עודתאללה שהוא מבקש הרדמה כללית, ולדעתה ד"ר עודתאללה לא רשם את דבריו מסיבה כלשהי ובכך התרשל, ואילו נרשמו הדברים היו מקבלים את המשקל הראוי גם אצל מבצע ההרדמה בפועל ד"ר אולשוונג; ועוד, לדעתה לא קוימה ישיבת הצוות הרפואי שעליה דיבר ד"ר עודתאללה, שכן לא נרשמה ולא נזכרה על-ידי עדים אחרים. (2) באשר לנטל השכנוע, לדעתה הוא על הנתבעת בשל הכלל "הדבר מדבר בעדו" (סעיף 41לפקודת הנזיקין) ובשל מאזן ההסתברויות. (3) לדעתה לא היתה הסכמה מדעת של התובע כיוון שלא הוסברו לו הסיכונים; הסכמת התובע על הטופס ניתנה עוד בטרם שוחחו עמו על ההרדמה. גם לא הוסבר לו נושא השיתוק או סיכון בכלל הנובע מן ההרדמה. הנתבעת אחראית לפעילות רופאיה, והם ביצעו עוולת תקיפה באי הסבר הסיכונים. (4) באשר לרשלנות הנטענת, לדעתה כל אחת משלוש התיזות הרפואיות שהועלו כללה רשלנות. (א) לדעתה הן ד"ר אברם מטעם התובע והן ד"ר אימרל מטעם הנתבעים סבורים, שהיצרות תעלת השדרה גרמה לנזק עקב ההזרקה, ע"י שינוי לחצים, אלא שד"ר אברם סבור כי הלחץ היה על חוט השדרה, וד"ר אימרל - על כלי דם. ואולם, ההיצרות לא נבדקה ולא נערכה בדיקה גופנית מתאימה, חרף גילו של התובע, וזאת - לדעת ב"כ התובעים אף לשיטת מומחי הנתבעת. גם במהלך ההרדמה גופה לא אובחנה ההיצרות, חרף בעיות בהחדרת המחט. לדעתה גם אילו היה המדובר בתופעה נדירה היה צורך לבדוק. (ב) לדעתה מסמך השחרור של התובע מביה"ח של הנתבעת ועדות פרופ' פלומן מדברים על הזרקה בין הקרומים ולא בתעלת השדרה וזו פעולה רשלנית; ד"ר ליפשיץ עורך הסיכום ת/ 9לא הובא, ויש לזקוף זאת לחובת הנתבעת. (ג) לדעתה אין כל ראיה פוזיטיבית לעמדת ד"ר אימרל וד"ר פינקלשטיין כי המדובר היה בפגיעה בעורק ע"ש אדמקביץ, שכן אי אפשר להוכיח אבחנה כזאת והיא באה בדרך האלימינציה, והיא גם לא צוינה מעולם כאבחנה אלא רק כאזכור בלבד. (ד) יתכן כי נגרמה החמרה בשל ביצוע המיאלוגרפיה; בדיקה זו לא היה איפוא מקום לבצע, נוכח הסיכון שבה. (ה) לדעתה אין ליחס משקל לעדות ד"ר פינקלשטיין, שכן היתה מגמתית, וסתרה את עדויות מומחי הנתבעת. (ו) כללו של דבר, לדעת התובעים היתה הרשלנות באי אבחנת ההיצרות, בביצוע הרדמה ספינלית ובביצוע המיאלוגרפיה, ולחלופין בהזרקת חומר ההרדמה בין הקרומים. ועוד, מומחי הנתבעת סתרו אלה את אלה והדבר מצביע על מחדלים בטיפול בתובע. ב. סיכומי הנתבעת (1) באשר לעוולת התקיפה, לדעת ב"כ הנתבעת הסכים התובע להרדמה ספינלית; ד"ר עודתאללה התעניין בהיסטוריה הרפואית של התובע, ורשם פרטים שונים; אילו אמר התובע בבדיקה את שהוא טוען, אין סיבה שהדבר לא היה נרשם, מה עוד שסירוב להרדמה מסוימת הוא הוריה לאי ביצועה. יש לדעתם גם סתירות בגירסת התובע. לדעתם העדר מחאה בשלב שקדם לעלייתו על שולחן הניתוח מעורר ספק במהימנות תיאורו; אם הסתיימה על פי השאלון נ/ 5השיחה עם ד"ר עודתאללה בהודעת הרופא כי תבוצע הרדמה ספינלית, היה על התובע לשוב ולעורר את העניין, אם לפני אשפוזו לניתוח ואם עובר לניתוח. לדעתם איפוא הסכים התובע להרדמה ספינלית. (2) לדעתם היתה הסכמת התובע מודעת; טיב הניתוח הוסבר לו; באשר להרדמה, יש צורך במודעות לסיכונים מהותיים, כאלה שהיתה להם חשיבות לגבי החלטתו. לדעתם במקרה דנן, כשהסיכון לשיתוק הוא קטנטן ונדיר ביותר, לא היה צורך לפרטו בפני התובע. (3) (א) באשר לעוולת הרשלנות, יש לדעתם להתייחס לכל מומחה על פי תחום מומחיותו, ועל פי זאת ליתן את המשקל לדברים. (ב) באשר לד"ר אברם, לדעתם דבריו מתייחסים לנושא נוירוכירורגיה ולא להרדמה; עדותו, שהחלה בטענת בלוק ועברה להיצרות, אינה מבססת רשלנות, מה גם שהרדמה ספינלית מקובלת בניתוחים האופייניים לאוכלוסיה מבוגרת. (ג) באשר לפרופ' פלומן, ב"כ הנתבעת מצביעים על כך שאמנם דיבר על הזרקה בין הקרומים, אך הוא אינו מרדים, ודבריו נסתרים ע"י המרדים ד"ר אימרל. (ד) הם מבקשים לקבל את גישתו של ד"ר אימרל, שתמך בהרדמה ספינלית, ואשר סבר כי הבדיקות המקדימות היו כסדרן, כי היצרות לא היתה בה הוראת-נגד להרדמה ספינלית. באשר למיאלוגרפיה, לדעתם אין ללמוד מדבריו שבעשיתה היתה סטיה מהסטנדרד המקובל. (ה) לדעתם היתה עדות ד"ר פינקלשטיין מהימנה, והעדת ד"ר ליפשיץ בעל הסיכום לא היתה מעלה או מורידה. יש לדעתם לקבל את הדעה כי המדובר היה באירוע בעורק ע"ש אדמקביץ, שאין לצפותו. (ו) בענין נטל השכנוע, לדעתם אין מתקיים התנאי השלישי שבסעיף 41לפקודת הנזיקין, ומאזן ההסתברויות אינו תומך בקרות האירוע ברשלנות. ג. סיכומי תשובה של התובעים לטענת ב"כ התובעים לא ניתנו ע"י ד"ר עודתאללה כל הסברים באשר לסיכונים, אף לבד מן השיתוק. ועוד, חוק זכויות החולה, התשנ"ו- 1996קובע פרוצדורה בנושא הסברת הזכויות לחולה. ז. דיון 1. הוצגו לעיל באריכות ראיות הצדדים וטענותיהם; הדבר נובע ממורכבות הנושא. 2. אכן, כברבים מן התיקים האחרים של נזיקין רפואיים הנסתר רב על הנגלה; ראיה לדבר, כי מספר ניכר של רופאים מומחים נחלקו באשר לסיבות שבשלהן אירע השיתוק לתובע, וניתנו הסברים אפשריים אחדים. על השופט להזהיר עצמו כי ככלל, כשהמדובר בעבודתו של צוות רפואי, הדעת נותנת כי הצוות מבקש לעשות שליחותו אמונה ולסייע לחולים במצוקתם. ואולם, כנגד זאת, לפנינו תובע שהרדמה בניתוח שיגרתי יחסית, ככל שניתוח יכול שיהא שיגרתי, גרמה לנכותו הגבוהה ולשינוי דרסטי לרעה באיכות חייו. מלאכת ב"כ הנתבעת היתה קשה בתיק זה, והם עשאוה במסירות - אלא שחוששני שהתוצאה אינה לטובת עמדתם. 3. נטל השכנוע א. תקיפה בעילת התקיפה (סעיף 23לפקודת הנזיקין - (נוסח חדש)) שעניינו "שימוש בכוח. . . שלא בהסכמת האדם" נטל השכנוע הוא על התובעים; הכלל "הדבר מדבר בעדו" שבסעיף 41לפקודת הנזיקין הוא חלק מפרק הרשלנות בפקודה, וגם כותרת הסעיף עניינה רשלנות. עילת התקיפה אינה חלק מאותו פרק. ב. רשלנות (1) כנגד זאת חוששני, כי יש טעם בטענה שנטל השכנוע באשר לרשלנות עבר אל הנתבעת, הן מחמת סעיף 41לפקודת הנזיקין והן מחמת מאזן ההסתברויות הכללי. באשר לסעיף 41, אין חולק כי נתקיימו שני התנאים הראשונים שבו, כלומר אי ידיעת התובע (ואי יכולתו לדעת) באשר לאירוע הנזק; וגרימת הנזק בתנאים שבהם היתה השליטה במלואה לנתבעת. באשר לתנאי השלישי, כדי להחיל את הכלל, על ביהמ"ש לקבוע "שאירוע המקרה שגרם לנזק מתישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה" (וראה ע"א 235/59אלהנקרי נ. פולק ואח' (פ"ד י"ד 2497, 2500). במקרה דנן לא ייפלא כי ב"כ התובעים חזרו על פסוקו הנודע של הלורד דנינג בענין 81, 66q.b 2(1954) ,roe v. Minister of healthבענין מי שנכנס לביה"ח בריא ויצא חולה. אכן, על התובעים לשכנע בתחולתו של תנאי הסעיף, לרבות גם התנאי השלישי הזה (ע"א 377/85נעים נ. משרד החינוך, פ"ד מ"ב (1) 153, 156). אולם במקרה דנן, ולוא גם בשל ההסברים השונים שניתנו על-ידי רופאי הנתבעת לגביו והסתירות ביניהם כמפורט לעיל ולהלן. דומני כי התקיים התנאי השלישי. גם ב"כ הנתבעים, המתחבטים להדוף את קיומו של תנאי זה, טוענים מחד גיסא כי הסתמכות על דעות המומחים בקשר לכך היא הנחת המבוקש, ומאידך גיסא מפנים בעצמם לאותם מעדויות המומחים המקובלות עליהם, כדי להציג את מאזן האפשרויות. ראה לענין זה ניתוחו של כב' השופט ריבלין בת"א (ב"ש) 88/84אסא נ. קופ"ח, פס"מ מ"ז (3) 32, 39-.41 (2) ניתן להגיע לתוצאה דומה בשימוש במאזן ההסתברויות (ע"א 612/78פאר נ. קופר, פ"ד ל"ה (1) 720, 724וע"א 705/78רמון נ. מאוטנר, פ"ד ל"ד (1) 550, 554, וכן אזר-נירנברג, רשלנות רפואית וסוגיות בנזיקין, 349); ובלשון כב' השופט ריבלין בת"א (ב"ש) 88/84הנ"ל: "שיתוק מחצית הגוף כתוצאה מבדיקה של צינתור (ולעניננו: מזריקת הרדמה - א"ר), הוא מקרה כה יוצא דופן, עד שהוא דורש הסבר". (3) בין השאר עוסקים אנו בשאלה של שכל ישר ונסיון החיים. כשהמדובר בתוצאה מפתיעה כל כך לעומת הצפוי, סבורני כי הנטל הוא על הנתבעת. (4) על הנתבעת היה איפוא להוכיח במאזני מידת ההוכחה הנחוצה במשפט אזרחי כי האחריות לאירוע אינה רובצת עליה ולכל הפחות, להוכיח שיש סיכוי שאינו קטן יותר שהאירוע נגרם מסיבה אחת, ולא כתוצאה מרשלנות הנתבעת. (ע"א 377/85נעים נ. משרד החינוך, פ"ד מ"ב(1) 153, 160); כלומר, יש צורך להראות כי "לא פחות קרוב הוא להניח, שהמקרה קרה מסיבה אחרת ולאו דווקא עקב רשלנותו (של נתבע - א"ר)" (כב' השופט ויתקון בע"א 57/60ירקוני נ. דשנים, פ"ד ט"ו, 860, מצוטט בע"א 377/85שם, ע"י כב' השופט וינוגרד); חוששני שלא זה המקרה. 4. עוולת התקיפה, והמחלוקת בענין ההסכמה וההסכמה המודעת א. (1) במישור העובדתי, עומדות זו כנגד זו בהקשר עוולת התקיפה גירסת התובע כנגד גירסת רופאי הנתבעת. נטל השכנוע בשאלה זו הוא על התובע. (2) נקדים ונבהיר מהי ה"תקיפה" הנטענת כאן. כדברי כב' השופט ח' כהן בע"א 67/66בר-חי נ' שטיינר, פ"ד כ' (3) 230, 232, "עילת התקיפה הלזו אינה כמשמעה בלשון הדיוטות, כי איש אינו טוען שהרופאים התנפלו. .. אולם מבחינת הדין, ניתוח המכוון לטובת החולה גם הוא עשוי להיות בכלל תקיפה, כאשר החולה או הממונה עליו יכול להישאל להסכמתו ולא נשאל". ראה גם אזר-נירנברג שם, .168 (3) יתרה מזו: לא די בהסכמה גרידא; נדרשת הסכמה מודעת, כלומר, הסכמה שיש עמה ידיעה והבנה. לשם קבלת ההסכמה המודעת "יש לגלות לחולה את כל הסיכונים אשר אדם סביר היה מייחס להם חשיבות בהחלטתו להסכים לביצוע הטיפול" (ע"א 3108/91רייבי נ' וייגל, פ"ד מ"ז (2) 497, 509, המפנה גם לע"א 323/89קוהרי נ' מ"י, פ"ד מ"ה (2) 142, 166; ת"א (ב"ש) 88/84הנ"ל). כדברי כב' השופט טל (ת"א (י-ם) 218/88(לא פורסם) (ע' 18), חתימת החולה על טופס "הסכמה כללית" איננה מהווה הסכמה תקפה". ב. הדין הוא, כדברי פרופ' קרצ'מר בספרו תקיפה וכליאת שווא, 1981, ע' 12, כי על "התובע בשל תקיפה לטעון ולהוכיח שהנגיעה בגופו נעשתה בלי הסכמתו". יתירה מזו: כדברי כב' השופט טל (ת"א (י-ם) 216/88הנ"ל (ע' 13), "כדי להצליח בעילה זו על התובע להוכיח שכל מטופל סביר היה נמנע מלקבל את הטיפול אילו ידע על הסכנה, רחוקה ככל שתהיה". ג. (1) נידרש תחילה לעצם ההסכמה, שלטענת התובע לא ניתנה כלל (נוכח נסיונו ב"הדסה"), ולטענת הנתבעת ניתנה. במכלול העובדות, לא השתכנעתי, בכל הכבוד לתובע שבוודאי דבק אמיתית בגירסתו, כי להתנגדות מצדו להרדמה ספינלית ניתן ביטוי מפורש. במאזני השכל הישר ונסיון החיים, אינני מוצא סיבה להניח, כאשר חולה מתנגד להרדמה בשיטה מסוימת, וכאשר התנגדות זו מהוה ביסודה הורית-נגד לאי ביצועה, כי הדבר לא ייקלט ולא ימצא את ביטויו ברישום; מה אינטרס היה לד"ר עודתאללה, אף שהיו לי סימני שאלה מסוימים באשר לעדותו - ואשר היה באותו זמן בעל נסיון שנים לא מעטות - שלא לרשום את הדברים בטופס הבדיקה הטרום-ניתוחית? (2) נכון, כאמור, כי היו תמיהות בדברי ד"ר עודתאללה, שכן, כפי שמציינת ב"כ התובעים, יש הבדל בין אמירתו בע' 114כי לא זכר את המעמד, לבין אמירתו כי הדבר זכור לו בע' .116לדעתי יש לייחס סתירה זאת לרצון לחזק את ה"הגנה" על פעולותיו (בהמשך נידרש גם לשאלת ההתייעצות שהוא העיד כי התקיימה בעקבות האירוע המצער). ואולם, אני מסכים עם ב"כ הנתבעת, כי עיון בטופס שרשם ד"ר עודתאללה מראה כי הוא לא עשה מלאכתו כלאחר יד, ועוד, גם נאמר שם - כזכור - על הניתוח בהדסה כי נעשה "בהרדמה כללית ללא בעיות" (ובטופס הדסה נ/ 30אין, כאמור, התיחסות לבעייתיות שעליה מעיד התובע). (3) לכן איני סבור שהוכח כדבעי כי התובע אכן לא הסכים לטיפול, ולפיכך אין בידי לקבוע בבירור כי המידע שבידי הרופאים כלל התנגדות מצד התובע להרדמה. (4) אין גם טענה כי מצבו של התובע השתנה בשבועיים שמאז הפגישה המקדימה עם ד"ר עודתאללה ועד לניתוח. לא היתה בעיני חריגה משמעותית מקונצפט בדיקות השגרה (של משרד הבריאות) המתואר בנ/ 21(שלא בא לעולם עדיין בעת ההיא). (5) באשר להסכמה מודעת לסיכון השיתוק, עלי לומר גם כאן, אף כי בהיסוס, כי סבורני שלא הוכח במידת השכנוע הנדרשת כי סיכון מעין זה היה בנסיבות בין אלה שהיה מקום, על פי שכיחותם, להודיע עליהם. אני מאמין לתובע כי לא הוסבר לו סיכון השיתוק, לא מיוזמתו של ד"ר עודתאללה - ועל כך אין מחלוקת - ולא בתשובה לשאלה מצדו. הוא ידע שלכל הרדמה יש סיכונים (ע' 8). באשר לסיכון הספציפי, הוכח בעדויות הרופאים (ד"ר אימרל בחוו"ד נ/20, ד"ר ליטוין ע' 137), כי המדובר בסיכון נדיר, שד"ר ליטוין אף לא ראה כמותו באלפי ניתוחים שביצע. גם פרופ' פלומן לא ראה כמותו (ע' 87). נכון שד"ר עודתאללה אמר כי יש סיכון של פרפלגיה בהרדמה ספינלית (ע' 118) וד"ר אולשוונג דיבר על "סיכון סביר לכל חולה עד גיל 60" (ע' 127), אך נחה דעתי כי ספציפית המדובר בסיכון נדיר ביותר. אכן כדברי כב' השופט טל בת"א 216/88הנזכר "על התובע להוכיח שכל מטופל סביר היה נמנע מלקבל את הטיפול אילו ידע על הסכנה, רחוקה ככל שתהיה. אם זהו הדין, כי אז אין ספק שהדבר לא הוכח... גם נסיון החיים אינו כן. רוב בני האדם נוטלים על עצמם סיכונים יותר קרובים, מעשים בכל יום... וגם אם התובע עומד וצווח שהוא עצמו לא היה מקבל עליו סיכון רחוק כזה - בטלה דעתו אצל כל אדם". לא שוכנעתי - אחר התלבטות ושקילת הדברים, כשהנטל בהקשר זה הוא על התובע, כי היה הכרח במקרה דנן להזהיר מפני סיכון נדיר מעין זה, שאינו נמדד באחוזים. (6) אכן, תיתכן גם דעה, שאם ישנו אף שבריר סיכון של שיתוק, יש מקום להזהיר מפניו ולומר לחולה "דע, במקרים נדירים שבנדירים מתרחש שיתוק", מה גם שלפניו חלופה של הרדמה כללית (לא שבהרדמה כללית אין סיכונים; ראה עובדות המקרה המצער שתוארו בע"א 705/78רמון נ. מאוטנר הנזכר, שבו חששה חולה מריפוי שיניים וביקשה - באורח יוצא דופן - הרדמה כללית, ולמרבה הצער אירע אסון בהרדמה זו). לא הייתי רוצה לקבוע מסמרות בענין עקרוני זה ובאשר למדיניות השיפוטית הכללית הראויה לגביו, אך כאמור, במקרה דנן, על פי נסיבותיו, הגעתי למסקנה האמורה. (6) אכן, כהפניית ב"כ התובעים, זה לא כבר התקבל חוק זכויות החולה, התשנ"ו- .1996סעיף 13בו עניינו הסכמה מדעת לטיפול רפואי, וחלק מן המידע שיש למסור למטופל "באורח סביר" הוא "(3) הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות", וזאת בשלב מוקדם ככל האפשר. החוק לא חל כמובן במקרה דנן, אך משקף נורמות שחברה מתוקנת רוצה להתברך בהן. הדעת נותנת, מכל מקום, כי סיכונים "הכרוכים בטיפול המוצע" יפורשו בשום שכל ובסבירות. ד. סוף דבר: איני סבור שעילת התקיפה באשר לביצוע ההרדמה הוכחה. ה. אשאיר בצריך עיון את השאלה אם בביצוע המיאלוגרפיה שלפי אחת הדעות הרפואיות יתכן שתרמה להחמרת מצבו של התובע, היה משום תקיפה במובן המשפטי, אם לא הוסברו הסיכונים שבה. הצדדים לא טענו בהקשר זה, ואיני מוצא צורך להכריע בכך, נוכח המסקנה שאליה הגעתי בענין הרשלנות (ראה להלן). 5. הרשלנות א. (1) הוצעו מספר הסברים למקרה העצוב שאירע לתובע, מפי ארבעה רופאים מארבע דיסציפלינות שונות - ד"ר אברם הוא נוירוכירורג; פרופ' פלומן הוא כירורג עמוד השדרה; ד"ר אימרל הוא מרדים; עד כאן מומחי הצדדים, ועליהם נוסף ד"ר פינקלשטיין הנוירולוג, שהובא להעיד על האירועים והוסיף גם הערכות; כן ישנו מסמך ד"ר ליפשיץ שלא העיד (ת/9). (2) למותר לציין כי חובת הזהירות, קונקרטית ומושגית, של הנתבעת כלפי התובע היא בחינת פשיטא (ע"א 58/62קנטור נ. מוסייב, פ"ד ל"ט (3) 253ועוד). ב. (1) שיטת ד"ר אברם היא, כי לתובע היתה היצרות בתעלת השדרה ואולי אף חסימה, ושינוי הלחצים הנוזליים עם הזרקת חומר הרדמה גרם לשיתוק. לדעתו היתה בדיקה ראויה מגלה את ההיצרות, ומונעת את ההזרקה. (2) שיטת פרופ' פלומן היא כי גם בהיצרות מותרת הזרקה ספינלית, אך תקלה טכנית של המרדים גרמה כנראה לכך שחלק מחומר ההרדמה הוזרק, במקום לתעלת השדרה, אל בין הקרומים וגרם לתגובה דלקתית, ובסופו של דבר לשינוי לחצים אם כי שונה מזה שמתאר ד"ר אברם. דבר זה נתמך לדבריו לכאורה בפענוחי המיאלוגרפיה וה- ,c.tומוצא ביטויו גם בסיכום של הד"ר ליפשיץ. (3) שיטת ד"ר אימרל היא, כי הפגיעה היתה בעורק ע"ש אדמקביץ, שאינו ניתן לזיהוי מראש; דבר זה גרם לשינוי לחצים; היה כאן "צירוף מקרים אומלל". הוא מוסיף, כי אולי הזרקת החומר בעת המיאלוגרפיה מנעה אפשרות להתאוששות. הוא שולל את ענין שינוי הלחצים, שכן לדעתו הטיפות המוצאות מתאזנות בחומר ההרדמה המוזרק פנימה. (4) ד"ר פינקלשטיין תומך בהסבר של פגיעה בעורק ע"ש אדמקביץ, אך אינו מקבל את האפשרות להחמרה בנושא המיאלוגרפיה. ג. חלק ניכר מן ההסברים, לרבות של מומחי הנתבעת עצמה, מטילים את האחריות, בצורה זו או אחרת, לפתחה של הנתבעת. מבלי לפגוע בסמכות ד"ר אברם כנוירוכירורג, שאלה היא באשר לישימותם של חלק מן הדברים שעלו מעדותו כלפי המקרה הנוכחי, וזאת נוכח העובדה שהמאמרים שצוטטו עסקו, כעולה מהם ומעדות פרופ' פלומן, במקרים שונים ממקרה התובע. ואולם, בעצם הרעיון שתקלה בהזרקה היתה הגורם, אם בגלל ההיצרות ואם בגלל ההזרקה למקום שגוי, מתחברת עדותו של ד"ר אברם מומחה התובעים, במידה מסוימת, לזו של פרופ' פלומן מומחה הנתבעת. עדות פרופ' פלומן גם נתמכת לכאורה בפענוחי הבדיקות, ובדרך פענוחן של הבדיקות הלך אף סיכום ד"ר ליפשיץ, גם אם אין לראות בסיכום זה "תורה עצמאית". "תקלה טכנית" אינה גזירת שמים. אם היתה תקלה טכנית בהרדמה - והדבר מסתייע, דומה, מעדות ד"ר אולשוונג עצמו באשר לקושי שנתקל בו בנסיונות להחדרת המחט - ואף כי פרופ' פלומן אומר כי לא היה זה "כשל", יש לבדוק תחילה בהקשרה את ענין הרשלנות. ד. אכן, לא בקלות כותב הקולמוס כי בהקשר רפואי לא היו דברים כתקנם. "המבחן אשר על בית משפט לבחון בו מעשה או מחדל של רופא פלוני תוך כדי טיפול מקצועי, אם יש בו או אין בו רשלנות, אין זה מבחן של חכמים אחרי מעשה, אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה. רופא בשר ודם עלול לטעות, ולא כל טעות מהוה רשלנות" (ע"א 280/60פרדי נ. חפץ-פלדמן, פ"ד ט"ו 1974, 1977, מצוטט בע"א 13/89קוהרי נ. מ.י., פ"ד מה (2) 142, 172); יוסף, כי הרשלנות היא מושג משפטי, ומשמעו אינו בהכרח או בכל מקרה - אף כי כמובן לעתים כן - פגם מוסרי או אתי במלאכת הרופא. ה. ולענייננו, אם היתה "תקלה טכנית" בהזרקה, כהנחת פרופ' פלומן, פירושה כי באותו מקרה, ומבלי להביע דעה על מיומנותו הכללית של ד"ר אולשוונג, הריהי הפרה של חובת הזהירות שעל קיומה מצד הנתבעת ואנשיה כלפי התובע אין חולק. די לכאורה בהסבר זה, ככל שהוא בא מפי מומחה מיומן בנושאי עמוד השדרה, כדי להטיל את האחריות על הנתבעת. אכן כל בשר ודם עלול לטעות, אך לאחר שנתקל בקשיים, אמנם לדבריו בגלל היתקלות בעצם, היה על ד"ר אולשוונג לכאורה להרהר שנית, ואולי הנסיון הנוסף, שכביכול צלח, גרם לאותה תקלה. לדברי ד"ר אולשוונג הוא מפסיק אחרי נסיון שלישי, ולכך לא הגיע במקרה דנן; אך יתכן כי החיפוש אחר מקום הזרקה הובילו אל בין הקרומים, כתיאוריית פרופ' פלומן. תקלה טכנית היתה, לפי הסבר זה, והיא עשויה להוביל בנסיבות, לכאורה, למסקנה של הפרת חובת הזהירות. ו. נכון שההסבר נשלל ע"י ד"ר אימרל, אף הוא מטעם הנתבעת, תוך שהוא מנמק בגודל המחט שבה נערכה ההרדמה. אך כנגד זאת דומני, עומד חומר הבדיקות שנערכו לתובע לאחר קרות התקלה. ז. בנוסף או לחלופין, ישנה התיאוריה שהוסיף ד"ר אימרל באשר לאפשרות שחומר המיאלוגרפיה תרם למניעת ההתאוששות; ד"ר פינקלשטיין שולל תיאוריה זאת, אך האפשרות מוסיפה פן נוסף לשיקולי הטלת האחריות על הנתבעת, שכן אם יש בה ממש (אגב, השווה גם נ/ 12ו-נ/13), והיה אכן צפי לסיכון בגין המיאלוגרפיה לאחר השיתוק הראשוני, חייבה עריכתה של המיאלוגרפיה שיקול דעת יותר משלכאורה נעשה. ז. דומני כי מסייע להחלשת הסברי הנתבעת גם מסמך הסיכום של ד"ר ליפשיץ ת/9, כיוון שזהו ההסבר שהנתבעת "שיחררה" עמו את התובע לבית לוינשטיין. מסמך זה נוסח לכאורה בעיקר בעקבות הבדיקות שנערכו לתובע לאחר הניתוח. מה שבולט לעין הוא, כי חרף העובדה שהמדובר היה לכל הדעות באירוע קשה, שכל המומחים העידו על נדירותו ושמכל מקום גרם לתוצאות עצובות ביותר אצל התובע, אין ראיה של ממש לדיון מקצועי מעמיק בביה"ח של הנתבעת במגמה לבדוק את שאירע, להסיק מסקנות ולהפיק לקחים. ד"ר עודתאללה אמנם העיד על ישיבת צוות שהדבר נדון בה. זו - אם היתה - לא תועדה (לא נטען כי הישיבה תועדה, וכי התיעוד לא מצא את דרכו אל ביהמ"ש); וד"ר ליפשיץ הוציא את הסיכום ת/9. ח. עלי להידרש עוד להסבר של ד"ר אימרל וכן ד"ר פינקלשטיין בענין העורק ע"ש אדמקביץ. לענין זה גם עיינתי בפסה"ד הקנדי המעניין בענין girard v. Royal columbian hospital(שצירפה הנתבעת ( 676rd 3d.l.r66). יש לאבחן פס"ד זה באשר לעובדותיו, שכן באותו ענין, ככל שהבינותי, היו דעות המומחים אחידות, שהשיתוק לא נגרם על-ידי המחט, החומר והכמות שבהם השתמש המרדים (ע' 687). ואולם, באשר לעורק ע"ש אדמקביץ, ראשית, גם אם אין הסבר זה נשלל והמדובר ב"צירוף מקרים אומלל" - כלשון ד"ר אימרל - הוא אומר בעוז רב דרשני; ומכל מקום, אין ראיה המטה את הכף, ולוא במעט, לעבר הסבר זה, המתואר כקשור בעורק שאין ניתן לזהותו, כך שהוא בחינת "מרחיק עדותו". שנית, גם פגיעה בעורק ע"ש אדמקביץ, אם יש בה סיכון, עלולה להיות ברשלנות. שלישית, ההסבר מוחלש על-ידי כך שהנתבעת מבקשת לקבל רק חלק מעדות ד"ר אימרל, ולא את החלק הקשור בפגיעה המוחמרת האפשרית בעקבות המיאלוגרפיה, ודבר זה אף הוא אומר דרשני ובמיוחד במקרה שבו הנטל, לפחות של ההסבר, הוא על הנתבעת. ובכל הכבוד לד"ר פינקלשטיין, ומבלי לפגוע בו, הוא הובא באשר לעובדות ולא כבעל חוו"ד מומחה, ויש לראות את משקל הדברים על רקע מכלול הנסיבות. ט. למען הסדר הטוב עלי להוסיף, כי לא השתכנעתי בצורך בבדיקות הדמיה מקדימות או בבדיקה נרחבת יותר של התובע ערב ההרדמה והניתוח; התקלה הבסיסית היתה בביצוע ההרדמה נוכח הקושי שנוצר. י. התוצאה מכל אלה היא, כי במאזן ההסתברויות, כאשר חלק משמעותי מן ההסברים, כולל של מומחים מטעם הנתבעת, מטילים את האחריות על הנתבעת, הכף נוטה לכיוון הטלת האחריות, וכך אני קובע. נטייתי שלי, למקרא הראיות והחומר, היא לקבל את הסברי פרופ' פלומן, אך לא אוכל לקבוע מסמרות, וגם באשר לוריאציות אחרות שהועלו (ד"ר אימרל וענין המיאלוגרפיה), נחה דעתי כי המאזן מטיל את האחריות על הנתבעת, והיא לא הרימה את הנטל שהוטל עליה להסרת אחריות זו. ו. הנזק .1(א) התובע העיד בתצהירו ת/ 1כי אושפז ב"שערי צדק" עד 8.3.93; אחר כך אושפז בבי"ח לוינשטיין עד סוף אוקטובר 1993לצורך שיקום, ובתקופה זו סעדה אותו אשתו. תחילה נשארה עמו יומם ולילה ודאגו להביא לה את הנחוץ, ואחר כך הוסעה מדי יום על-ידי הקיבוץ, תוך הוצאות נסיעה וכלכלה; כמו כן הוסע הוא עצמו לקיבוץ באמבולנס או ברכב בסופי שבוע. בדירתו נבנו תוספת לשירותים ופתחים, שביל ומשטח, מיטה, שקעים וארונות, תריסים וכיוצא באלה אביזרים, אך טרם הוסדר המטבח כדרוש לו. נרכשו 5עגלות נכים, עגלה + מנוע עזר, עגלת שירותים ועגלה ממונעת, ושתי עגלות לשימוש במפעל מקום עבודתו, וכן הותקן מזגן, והקיבוץ מעמיד לו גם עזרת צד ג' של שעתיים ביום. (ב) לפני הניתוח היה התובע לדבריו בריא ועבד כחרט וכן בעבודות בניה, כיום הוא עובד, לפי תצהירו, לכל היותר שעתיים בעבודות הרכבה (בהקשרים אחרים דיבר על שלוש שעות ועל שעתיים-שלוש) (ג) התובע מקבל - לפי עדותו - טיפול פיזיותרפיה במשך 3שעות שבועיות, וכן מתרגל בעזרת אשתו מדי יום. בגלל מאמץ מוגבר בידו עבר ניתוח ויתכן גם שייאלץ לעבור ניתוח נוסף. הוא זקוק לרכב צמוד לבדיקות השונות. (ד) הוא מקבל קצבת סעוד וקצבת זקנה בסך של 893, 1ש"ח יחד (ליום התצהיר), וכן התקבלו מענקים קטנים בגינו ממשרד הבריאות ומהמועצה האזורית. .2(א) בח"נ אמר התובע כי גם בעת כאביו בברך, שקדמו לתאונה, לא חדל מעבודתו. התובע לא השיב ישירות לשאלה הכיצד על פי נ/2, כתבה ד"ר שלו ב- 18.8.92למרפאה האורתופדית, כי "חלה ירידה קשה בתפקודו" שבגללה שלחה אותו לבדיקת אורתופד שהמליץ על ארטרוסקופיה (ראה ע' 4), אך בחקירה חוזרת ציין כי תיפקד חרף הכאבים, ועבד את מספר השעות הנדרש. על פי המוטיבציה של התובע, אני מאמין כי אכן עבד כך. (ב) כן ציין התובע כי הוא לובש שני סוגי גרביים, גרב אלסטית לא סגורה וגרב נוספת, ורעייתו מסייעת לו בלבישתם. הוא עובר מהעגלה למיטה ולהיפך בכוחות עצמו. הוא מסיע עצמו בעגלה. (ג) התובע נחקר באשר לתעודת עובד הציבור (הביטוח הלאומי - טפסי הבקשה לגימלת סיעוד) נ/ 4ואישר באשר לדו"ח שבה, כי הוא מסוגל אמנם להתלבש לבדו אך בגלל האיטיות הוא מתלבש בעזרת רעייתו, הוא יורד לעגלתו באורח עצמאי ומסתדר לנסוע בקלנוע למפעל, שם הוא עובד ב- 3שעות ביום. בחדר האוכל הוא נעזר במזיגה ובהגשה ע"י חבר. בתוך דירתו הוא מסיע עצמו וגם עובר לעגלת שירותים וחזרה, אם כי לדבריו יש להחזיק לו את העגלה לעתים קרובות, כי היא קלה וזזה. הוא מסתייע באשתו ללבישת בגד תחתון והורדתו, וכן בנעליים (ע' 12). הוא מתגלח ומתקלח אך אינו מחמם אוכל; הוא נעזר בחדר האוכל בחברים או באשה; הוא נעזר בבקבוק שתן (ע' 13). הוא נשאל באשר לצורך בסיעוד מצד אשתו בבית לוינשטיין, והשיב כי "היה צורך הדדי... היה הרבה יותר נוח בסיעוד של אשתי מאשר של האחיות"; רעייתו בדרך כלל חזרה לקיבוץ ללון באותה תקופה, כי אדם רוצה לחזור לביתו, אך לפעמים, כגון פעם אחת בשבוע, היתה נשארת אצל הבן הגר בסביבת בית לוינשטיין, אף שבעלה הציע שתישאר יותר אצל הבן (ע' 13). הקיבוץ נשא בהוצאות הנסיעה של רעיית התובע (ע' 15). בקיבוץ עצמו התובע עצמאי, אך הוסדר מדרון בבתי חבריו כדי שיוכל להיכנס (ע' 16). לדבריו קרה שנפל מן העגלה (ע' 16-17). 3(א). מטעם התובע הוגשה חוו"ד ד"ר ליאון הלר מבי"ח לוינשטיין (ת/2), שנכתבה עובר לצאתו של התובע מבית חולים זה. נקבעו בה יכולותיו של התובע והוצעו צרכיו, בחלקם רפואיים, ובהם בדיקות מעקב שונות וכן טיפול פיוזיותרפי; התאמת ציוד, כולל הרחבת פתחים ושירותים בביתו, וכן הוספת מזגן; ציוד לתרגול הליכה, מיטה, מזרון וכרית לכסא גלגלים למניעת פצעי לחץ, עגלות המתבלות אחת ל- 5 שנים וכן רכב, ועזרה סיעודית ל- 4שעות מפוצלות. נקבע אבדן כושר לפרנסה בשוק פתוח. (ב) ד"ר הלר נחקר: הוא אמר (ע' 20), כי התובע רצה בזמנו לחזור לעבודה כחרט, וזו לא היתה דעת ד"ר הלר שלדבריו בדק את אפשרות התובע לחזור לעבודתו הקודמת, ומצא כי המקום אינו מתאים, והתובע התעייף בעבודה וכמעט התעלף (ע' 21). לבסוף ראה המומחה כי ישנה בקיבוץ יחידה העוסקת בכספות שתנאיה מתאימים יותר, אף כי התובע תחילה התנגד לעבוד בה בגלל סוג העבודה (ע' 31) (התובע עובד בה כיום, לפי עדותו א"ר). לדברי ד"ר הלר, על סיכום המחלה נ/6, שיש בו שוני מסוים לעומת חוות דעתו שניתנה בסמוך חתם שלא כדעתו שלו, אלא כיוון שנתבקש על-ידי מנהל חדש ו"יש בעיה" (ע' 22). באשר להמלצה לבדיקות חודרניות מסוימות (המחייבות לדעתו אשפוז) (ע' 23), נשאל המומחה ואמר לגבי אי.וי.פי. שיש בה סיכון, ולגבי בדיקת אורוטרוציסטוגרם שהיא נטולת סיכונים (ע' 25-26). לדעתו, באשר לפיזיותרפיה די בשלוש פעמים בשבוע לשנה - שנתיים, ואחר כך פעם בשבוע (ע' 27). באשר למיזוג אויר, סביר כי מערכת העצבים האוטונומית נפגעה ומכאן הצורך. באשר לעזרה סיעודית, נימק בצורך בסיוע בהלבשת גפיים תחתונות, נקיונות, אוכל במקרים מסוימים, ולווי; לדעתו כוללות 4שעות את כל צרכי התובע בעזרת הזולת (ע' 29). עם זאת ציין כי יחסית לפגיעתו מתפקד התובע יפה (ע' 32). 4.(א) מטעם ההגנה הוגשה חוו"ד פרופ' שאקו (נ/ 9מ-17.8.94), לפיה עצמאי התובע ברחצה ובמעבר למיטה, וכן באכילה, אך זקוק לעזרה בהלבשת גופו התחתון, וכן להשגחה או לקרבת אדם שיוכל להזעיק עזרה. העזרה המוצעת היא ל- 1.5שעות מפוצלות ביום, אך ללא נסיעות ומשק בית. הסעות במכונית מותאמת או במונית עם לווי. מיזוג אויר - לפי המקובל לאוכלוסיה בסביבה. עבודה בישיבה - עד 4שעות ביום. כסא גלגלים וכסא שרותים אחת ל- 5שנים, וכן מכשירים והליכון לתרגול. אין לדעתו צורך בפיזיותרפיה. יש צורך בבדיקות מסוימות של דרכי השתן. לדעתו בדיקות אלה אינן טעונות אשפוז. (ב) בח"נ הסכים פרופ' שאקו (ע' 71) כי במקרה שהתובע היה גר בישוב עירוני היה מסכים לצורך ב- 4שעות עזרה בממוצע, מחוץ לליווי שהתובע זקוק לו (ע' 71- 73). הוא נשאל אם, ככל שיחלפו השנים, תקטן יכולתו של התובע לבצע משימות כגון מעברים או הנעת כסא הגלגלים. פרופ' שאקו השיב (ע' 74) כי "אם לא יחלה במחלות כגון מחלת לב, או מחלות אחרות, הרי שכושרו, אף כי יש להניח שירד במידה מסוימת, לא יגיע לידי מצב שיצריך שינוי בעזרה, שהרי בעצם הפעולות היומיומיות, יש מרכיב נגדי בשמירת הכושר לגורם הגיל". הוא אישר את הצורך שיש לתובע בנוכחות פעילה וסבילה של אדם נוסף (ע' 76). 5. עדויות נוספות (א) מר עמוס פלך מזכיר קיבוץ חצור (התובע 2) העיד (תצהירו ת/4 מ-23.6.95) באשר להוצאות שהיו קשורות בהסעת התובע לביה"ח של הנתבעת ולבי"ח לוינשטיין (נספחים א1-א 4לתצהיר), וכן באשר להוצאות כלכלה של אשת התובע בתקופת האשפוז שהוערכו ב- 20ש"ח ליום, כן העיד על שיפוצו של בית התובע והאביזרים (וקבלות ב1-ב5) וכן על עלות נוספת של סיוע חברי משק, שהוערכה ב-000, 20ש"ח. מר פלך גם העיד על טיפול פיזיותרפי שעלותו ליום לפי תצהירו 92.60ש"ח לשעה, לשלוש שעות שבועיות, וכן על שתי שעות עזרה ביום לתובע מצד חברות משק, בנוסף לרעייתו. ועוד, במשך כמחצית שנה נשכר חרט במקום התובע (000, 25ש"ח בין פברואר ליולי 1993), ואח"כ הועבר חבר לתפקיד ונשכר אחר במקומו. ראה גם שאלונו ת/5, שבו הועד על עלויות כסאות הגלגלים. (ב) אשת התובע העידה (ת/6), ותיארה את סיעוד התובע במהלך אשפוזו בביה"ח של הנתבעת ובבי"ח לוינשטיין, את נסיעותיה ואת הסיעוד שלאחר שחרורו מבית החולים. בחקירתה ציינה כי "אנחנו נוסעים להצגה ולסרט ולטיול של ותיקים ולקופת חולים. בחודש האחרון לפחות 4עד 5פעמים ולפעמים הרבה יותר ולפעמים קצת פחות". ההצגות הן בתל-אביב, סרט באשדוד, וטיפולים רפואיים ברחובות, אשדוד ובני ברק. את התובע בעבר תיארה כ"אדם בריא וחזק... ועם הרבה יוזמות ורצונות", ולכן רצה להינתח בשעתו כדי לפתור את הבעיה בברכו. (ג) בענין הנזק הוגש גם מסמך מר חנן פריצקי ממשרד העבודה והרווחה בענין תעריף שעת טיפול סיעודי-אישי וניהול משק בית (לא כולל נקיון יסודי) - לגוף פרטי 21.90ש"ח לשעה ולגוף ציבורי 20.90ש"ח לשעה, מעודכן ל- 1.8.95(ת/10). (ד) כן הוגשה חוו"ד מר משה קצין (ת/3) בענין עלות רכב לתובע. מר קצין נחקר וציין - כאמור גם בת/ 3- כי נכה מעל גיל 65אינו מקבל פטור ממסים. (ה) מטעם הנתבעים הוגשו חוו"ד מר גולדפינגר מן הביטוח הלאומי בדבר תשלומים של ביטוח סיעוד (נ/27), וחוות דעת אקטוארית בענין ערך גמלאות התובע, מאת מר וילוז'ני (נ/28). 6. הנכות א. נכותו הרפואית המשוקללת של התובע לפי ד"ר הלר היא % 84(על % 4 מתוכם כנראה חולקים ב"כ הנתבעת), לפי תקנה 29(ד) סיפא לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה); ונכותו התפקודית, שעליה ככל הנראה אין חולק, באשר לעיסוק במקצועו הקודם או בעבודה גופנית - היא מלאה. אולם השאלה האופרטיבית היא שאלת הפסד ההשתכרות, וזה אינו זהה לנכויות (ראה ע"א 3049/93גירוגיסיאן נ. רמזי, דינים עליון מ' 443). ב. בעת התאונה היה התובע בן 74, אך כדרך לא מעטים מבני דורו בתנועה הקיבוצית, עבד עובר לתאונה בעבודה פיסית חרף גילו; אך כדברי המומחים משני הצדדים, פרופ' שאקו וד"ר הלר, אינו יכול לעבוד עוד בעבודה ההיא או בעבודה פיסית אחרת; ועם זאת יש לו מוטיבציה לעבודה, שאותה הוא מממש חלקית. ג. (1) לדעת התובעים, אין היותו חבר קיבוץ רלבנטית לזכאותו לפיצוי, כפי שנפסק בין השאר בע"א 619/78חונוביץ נ. כהן, פ"ד ל"ה (4) 281, ובד"נ 24/81חונוביץ נ. כהן פ"ד ל"ח (1) 413(ראה למשל השופט ברק בע' 427); ראה גם ד' קציר, פיצויים בשל נזקי גוף (מה' 3) 325- .326לדעת התובעים, יש לקבוע את הפסד השתכרותו של התובע לסך 166, 4ש"ח לחודש למועד אשפוזו בפברואר 1993, שכן הקיבוץ שכר, לפי עדות מר עמוס פלך, שירותיו של חרט אחר בסך 000, 25ש"ח לששה חודשים, קרי 166, 4ש"ח לחודש. הם סבורים כי תעודת עובד הציבור נ/ 4הקובעת שכר התובע בסך 288, 1ש"ח לחודש אינה מעידה על שכרו האמיתי, אלא מייצגת הכנסה לצרכי ביטוח לאומי של כל חבר קיבוץ. שכרו האמיתי הוא של חרט מומחה. (2) ועוד, לדעת ב"כ התובעים תוחלת החיים של התובע היא עד גיל 86, ולכן יש להניח כי אלמלא התאונה היה מוסיף לעבוד עד גיל 80. (3) לפיכך נתבעים הפסדי עבר עד מועד פסה"ד לפי 166, 4ש"ח לחודש משוערך ובתוספת ריבית מאמצע התקופה, והפסדי עתיד עד גיל 80. ד. לדעת ב"כ הנתבעת, יש לצאת מן ההנחה כי מחוץ לקיבוץ לא היה התובע נותר במעגל העבודה לאחר גיל .70ועוד, לדעתו לא הוכח כדבעי כי החרט שהחליף את התובע אכן קיבל את הסכום הנטען. ועוד, התובע עבד בחצי משרה, ולכן, אין זה סביר כי שכרו יכול להיות שקול לשכר מחליף לזמן קצר. בנוסף, נטען כי השכר החודשי הממוצע ל- 1993בענף המתכת היה 747, 3ש"ח (קרי, נמוך מ-166, 4ש"ח). לדעתם יש לקבוע את בסיס ההשתכרות למועד האשפוז לסך 000, 2ש"ח. כמו כן, יש לנכות את השתכרותו הנוכחית החלקית של התובע, לפי חשבון המבוסס על עבודה של כשעתיים ליום. לדעתם פסקי הדין שצוטטו ע"י התובעים עוסקים בעצמאיים (ע"א 214/59אגמון נ. לוצניצר, פ"ד י"ג 2016, ע"א 520/87וניו נ. גורדון, סביר ל"א 129, ות"א (קרית גת) 604/93שומר נ. דרורי שצורף). ה. (1) לדעתי יש מקום לקבוע את הפסד ההשתכרות במקרה דנן עד גיל 80, כדעת ב"כ התובעים, כיוון שהמדובר באדם שהיה חיוני מאוד עובר לאירוע המצער, וזמן לא רב לפני כן עבד גם בפרויקטים שחייבו עבודה פיסית קשה. התובע הוא בעל מוטיבציה, על פי רקעו ועברו, וחי בחברה המעודדת עבודה ככל הניתן, והרואה בה ערך. יש איפוא להניח כי היה עובד עד גיל 80, בהתחשב בעובדה שהמדובר בקיבוץ על תנאיו המיוחדים. (2) כנגד זאת נראה לי כי אין מקום לחשב את הפסד ההשתכרות על פי תביעת התובעים. באשר לחרט המחליף לתובע, נותר בי ספק באשר להוכחת השתכרותו והיקף משרתו. אני מעמיד את סך ההשתכרות באומדן על סך 200, 2ש"ח לחודש למועד האירוע. (3) נראה לי גם כי יש מקום להוריד אחוז מסוים כביטוי לערך עבודתו של התובע היום, שלדעתי אין מקום לראותו חלילה כשבר כלי; אני מעמיד זאת על סך % 20מן ההכנסה, מיום .1.1.94יצוין כי בתביעה זו, שהוגשה ב- 1994עדיין לא נזכר הדבר, ותצהיר התובע הוגש ביוני 1995, אך התובע אישר בחקירתו (ע' 11) את תרשומת התביעה לגימלת סיעוד נ/4, וההערכה שם הכוללת הודעתו בדבר עבודה ל-2- 3שעות ביום נכתבה בינואר .1994 (4) יש לשערך את הסכום 200, 2ש"ח למועד פסה"ד, ולנכות מס הכנסה ככל שהוא חל. (5) החישוב יהיה: (א) לגבי העבר - הפסד השתכרות מלא מיום האשפוז עד .31.12.93 (ב) הפסד השתכרות בניכוי % 20מיום 1.1.94עד מועד פסה"ד. שני אלה משוערכים להיום ובתוספת ריבית למחצית כל תקופה. (ג) לעתיד - הפסד השתכרות מיום פסה"ד ועד הגיע התובע לגיל 80, בניכוי % 20כאמור, כשהסכום מהוון להיום. 7. עזרת הזולת א. תקופת האשפוז לדעת ב"כ התובעים, יש לפצות את התובע על העזרה שהעניקה לו רעייתו בתשעת חודשי אשפוזו ב-000, 15ש"ח. הנתבעים מציעים להעריך עזרה זו בסך 000, 10ש"ח. נראה באומדן להעריכו ב- 000, 12ש"ח להיום. ב. העזרה לאחר תקופת האשפוז 1. לדעת ב"כ התובעים אין הבדל של ממש בין חוו"ד ד"ר הלר מטעם התובע לחוו"ד פרופ' שאקו מצד הנתבעים, והם סבורים כי יש להביא בחשבון 4שעות מפוצלות ביום, שמחירן, לדעתם, במעוגל, 914, 2ש"ח לחודש, וזאת בנוסף לעזרת אשת התובע וחברי קיבוץ אחרים, כולל נהג צמוד. הם מציעים איפוא להעמיד את העזרה החודשית הכוללת מאז תום האשפוז ועד מועד תוחלת חיי התובע על פי הלוחות ( 86שנים) - על סך 000, 5ש"ח לחודש. 2. ב"כ הנתבעת סבור, כי יש מקום להתחשב בעובדה שהתובע הוא איש קיבוץ. לדעתו, היה פרופ' שאקו מסכים ל- 4שעות ביום אילו היה המדובר באדם הגר בעיר; אך התובע אינו גר בעיר, ואין הוא זכאי, לדעת הנתבעת, לפיצוי בעבור מה שהיתה הסביבה הקיבוצית מעניקה בכל מקרה. לדעתם גם לא יגבר שיעור העזרה הנדרש עם השנים. ועוד, לדעתם מעבר ל- 4שעות מדובר אך על נוכחות סבילה בסמוך לתובע. הם מציעים איפוא סך 500, 3ש"ח לחודש. 3. סבורני כי יש מקום להתחשב במידה מסוימת בהשפעתה של חברות התובע בקיבוץ כחלק מן השקלול בקביעת עזרת הזולת, זאת, שהרי הפסד ההשתכרות של התובע נקבע, חרף גילו המתקדם, על פי פוטנציאל עבודה במקום ייחודי כמו קיבוץ, לאורך שנים ממושכות, אף שאילו היה המדובר במי שמחוץ לקיבוץ, הדעת נותנת כי היה מפסיק את עבודתו, אילו היה שכיר, ואולי גם כעצמאי. כצדה השני של אותה מטבע, יש מקום להתיחס גם לנושא עזרת הזולת והליווי כחלק מחברה קיבוצית, תוך נקיטת קו עקבי. 4. ברוח זו תחושב עזרת הזולת בסך 000, 4 ש"ח לחודש להיום, ל- 38 חודש מראשית נובמבר 1993 עד מועד פסה"ד, בתוספת ריבית כדין מאמצע התקופה. 5. לעתיד - עד תום תוחלת חיי התובע על פי הלוחות (גיל 86), לפי 000, 4 ש"ח לחודש בהיוון %.3 8. הוצאות מיוחדות א. ב"כ התובע מבקש לפסוק בעבור 5 עגלות נכים, שיפוצים ואבזור (כולל מזגן) בעבור התובע, לפי קבלות בסך 393, 148ש"ח (משוערך ונושא רבית) וכן בסיס 000, 20ש"ח באומדן (עבודת חברי קיבוץ ללא קבלות, משוערך ונושא רבית), ובסך הכל 090, 171 ש"ח למועד הסיכומים. ב. לדעת ב"כ הנתבעת אין צורך בעגלות רבות כפי שנרכשו, והם מציעים להפחית % 20מסכום העלות, וזאת אך בהתחשב, מאידך גיסא, גם בכך שלא נתבע בעבור רכישה עתידית. כמו כן מבקשים הם לקבל גישת פרופ' שאקו כי מזגן יש לקבוע לפי הנחיצות הסביבתית הכללית. לדעתם אף לא הוכחה כדבעי השקעת חברי המשק בשיפוצים. ג. כללית הנני נוטה יותר בענין זה לכיוון ב"כ הנתבעת. במכלול אני מעמיד את סך ההוצאות שעל הנתבעת לשלם בעבורן על 000, 150 ש"ח למועד פסה"ד. ד. ב"כ התובעים מבקשת לפסוק לתובע בעבור התאמת דיור, וזאת על פי האמור בתצהירו, שלפיו יש צורך בהתאמת המטבח לצרכיו. ב"כ הנתבעת טוען כי אין לקבל זאת, כיוון שלא הוצגה ראיה להערכת העלות, והואיל וממילא נפסק סכום רציני לאביזרים. גישת ב"כ הנתבעת נראית לי, ולפיכך לא אפסוק תוספת לשיפוץ נוסף לדיור. ה. פיזיותרפיה (1) בנושא זה נפלה מחלוקת בין ד"ר הלר, מטעם התובע, הממליץ על פיוזיותרפיה לשלוש פעמים בשבוע למשך שנה-שנתיים ואחר כך פעם בשבוע, לבין פרופ' שאקו, מטעם הנתבעת, הסבור כי אין צורך בפיזיותרפיה. ב"כ התובעים מבקשת לפסוק טיפול פיזיותרפי בהתאם לאמור לעיל, לשלוש פעמים בשבוע למשך שנתיים מאז צאת התובע מבי"ח לוינשטיין (אוקטובר 1993עד אוקטובר 1995) משוערך בתוספת ריבית מאמצע התקופה, לפי עלות בסיסית של 93ש"ח לשעה נכון ל-18.2.96; ומאז אוקטובר 1995- אחת לשבוע עד תום תוחלת חיי התובע, ובסך הכל 899, 73 ש"ח למועד הסיכומים. (2) ב"כ הנתבעת מבקש להפנות תשומת הלב להבדל בין נ/ 6(סיכום המחלה מבית לוינשטיין מ-16.11.93) לבין חוו"ד ד"ר הלר ת/ 2שניתנה זמן קצר לפני כן, .17.10.93ההבדל הוא כי בנ/ 6אינן נזכרות בדיקות חודרניות של מערכת השתן המומלצות בחווה"ד ת/ 2(אי.ו.פי ואורטירוציסטוגרם). הבדל זה הוסבר באופן דחוק בעדות. על יסוד זה, וניתוח עדות ד"ר הלר, מבקש הוא שלא לקבל את המלצת ד"ר הלר בתחום הפיזיותרפיה, ולדעתו, כדברי פרופ' שאקו, די ב"הפעלת המפרקים בשעת הלבשה והפשטת הבגדים" לשם שמירת הכושר. ועוד טוען הוא, כי לא הוצגו קבלות של הפיזיותרפיסטית. לדעתו הדבר צריך להיות מכוסה ע"י קופ"ח. (3) לדעתי יש מקום לפסיקה מסוימת בעבור פיזיותרפיה. גם אם המדובר בצורך סובייקטיבי (אם נביט במשקפי חוות דעתו של ד"ר שאקו שטען להעדר צורך), אדם שהוא משותק המתמיד בפיזיותרפיה כדי לשמור על גופו בנסיבותיו המיוחדות, יש מקום להתחשב במשאלתו. כנגד זאת, סבורני כי לא הוכחה כדבעי העלות. נכון שסעיף 22 לתוספת השניה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד- 1994מדבר על פיזיותרפיה חריפה או כרונית בקהילה כחלק מסל השירותים הבסיסי שבסעיף 7(א), שניתן ע"י קופ"ח; אך ראה דברי השופט לרון בת"א (ב"ש) 239/89 עצמון נ. ציון צלטנר 2516, 2526 המציין כי משמעות הדבר היא קבלת הטיפול במרפאת קופ"ח. בנסיבותיו של התובע, נוכח מקום מגוריו ונסיבות חייו ושיתוקו, יש מקום לפסוק סכום מסוים באומדן לשירות פזיותרפי פרטי. (4) אני פוסק לענין הפיזיותרפיה את הסך 000, 20ש"ח כסכום גלובלי היום, לכיסוי עבר ועתיד. .9א. הוצאות בעת האשפוז הארוך ב"כ התובעים מבקשת סך 000, 25 ש"ח כהוצאות לנסיעותיה וכלכלתה של אשת התובע וכן הנהג מטעם הקיבוץ בעת אשפוזו של התובע. ב"כ הנתבעת מציע סך 000, 20 ש"ח. אני פוסק סך 000, 22 ש"ח להיום. ב. הוצאות רפואיות לעתיד 1. לעניין זה סבורה ב"כ התובעים כי יידרשו הבדיקות שקובע ד"ר הלר בחוות דעתו ת/2, לרבות אשפוז לבדיקות מסוימות כמו אי.וי.פי. ואורטוציסטוגרם, ולגבי בדיקות אחרות יידרש אשפוז אמבולטורי. פרופ' שאקו אינו מצדיק את הצורך בבדיקות הנזכרות, ומסתפק באשפוז אמבולטורי. ב"כ התובעים מדברת על 16ימי אשפוז בשנה, עד תום תוחלת החיים של התובע, לרבות בנושאי פצעי לחץ. ב"כ הנתבעת מבקש, ראשית, לקבל את חוו"ד פרופ' שאקו, באשר לצרכים, שכן לדעתו אין לראות את ד"ר הלר כרופא המטפל לאחר שלא בדק את התובע מספר שנים; ועוד, לא הוכח כי התובע אושפז מאז שחרורו לצורך הבדיקות השונות. באשר להוצאות הרפואיות ככל שהיו, קופ"ח נשאה בהן לאורך שנים אלה. ועוד, לדעתו בחוק ביטוח בריאות ממלכתי כלולות כל הוצאותיו הרפואיות של התובע. כידוע ישנן בענין זה דעות שונות בבתיהמ"ש המחוזיים, וההלכה טרם הוכרעה בביהמ"ש העליון; מחד גיסא דעתו של כב' השופט ד"ר קלינג בע"א 1506/90(ת"א) גינת נ. הפנר, שאליו הפנתה ב"כ התובעים, שלפיו לא שינה החוק את המצב המשפטי שקדם לו; ומאידך גיסא דעתם של כב' השופטת שידלובסקי-אור בת"א (י-ם) 802/93מיזאן נ. זר כבוד, צלטנר 2719, 2722וכב' השופט א. לרון (ת"א (ב"ש) 232/87הנזכר בע' 2525, המצוטטים בהסכמה ע"י כב' סגן הנשיא ש. ברנר בת"א (י-ם) 1063/91סופר נ. הסנה שאליו הפנה ב"כ הנתבעים. אני מצטרף, בכל הכבוד, לדעת סגן הנשיא ברנר וחבריו מטעמיהם. אוסיף, כי בניגוד לתאונות דרכים, שלגביה היתה המחלוקת נטושה, דומני כי סעיף 3(א) לחוק בטוח בריאות ממלכתי הקובע "כל תושב זכאי לשירותי בריאות לפי חוק זה אלא אם כן הוא זכאי להם מכוח חיקוק אחר" - מכל מקום אינו יכול לחול במקרה דנן, שאין חל לגביו "חיקוק אחר", כמו חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, או חוק הביטוח הלאומי. סבורני גם, כדברי השופט לרון שם, כי סעיף 22שעניינו הזכות להיפרע על הטבת הנזק עוסק ביחסים בין נותן השירות הרפואי לבין המזיק או מבטחו, אך החולה זכאי לשירות ללא תשלום. אינני מקבל איפוא את התביעה בענין זה. 10. ניידות א. אין כל ספק שלתובע יש צרכי ניידות מיוחדים; אין חולק כי מצבו מצדיק זאת. ב. ההבדל בין מומחי השיקום ד"ר הלר ופרופ' שאקו בהקשר זה הוא, כי בעוד ששניהם מדברים על צורך בהסעה במכונית מותאמת לנכותו, מציע פרופ' שאקו המומחה מטעם הנתבעת, כחלופה, נסיעות במוניות עם ליווי. ג. (1) לדעתה ב"כ התובעים, נכה כתובע זקוק להעמדת רכב צמוד, נוכח הצורך בביקורות רפואיות שונות; כיום הוא נזקק לרכב ולנהג צמוד להסעתו, לרבות הכנסת כסא הגלגלים והוצאתו וסיוע לו עצמו בכניסה ויציאה. (2) לדעתם ראוי לפסוק לפי תחשיב מכונית "ואן" המופיעה בחוו"ד העד קצין ת/ 3לפי 438.70, 2ש"ח לחודש, או למצער מכונית יציגה ( 1300סמ"ק) שהוצאתה 173.12, 1ש"ח לחודש במחירי מאי 1995, וכן הוצאות נסיעה לעבר בסך 000, 20ש"ח, מאז שב לביתו ועד עתה. ד. (1) ב"כ הנתבעת סבור, כי אין הצדקה לרכישת רכב. לדעתו ניתן להסתפק בשכירת מוניות, שכן בקיבוץ עצמו נעזר התובע בעגלה ממונעת על פי עדותו שלו, וגם בימי גשם יש ברשות הקיבוץ כלי רכב לסיוע; אלה אף הועמדו תמיד לרשות רעיית התובע בעת אשפוזו. (2) לדעת ב"כ הנתבעת, צרכי התובע הם בין 6ל- 14 נסיעות לצרכים רפואיים לשנה, ויש לשער כי לצרכים אחרים כמו ביקורים, תיאטרון וסרט, זקוק הוא ל- 2נסיעות בחודש בלבד. נוכח כל האמור, התשלום הראוי לדידו אינו לרכב צמוד אלא למוניות, ולפי חשבונו המדובר בקילומטראז' שנתי של 3316 ק"מ; סדר גודל זה, לדעתו, משמעותו הכספית כ- 600 ש"ח לחודש למאי 1995; אך סכום זה יירד לדעתו לאורך השנים, עם עליית גילו של התובע, ולכן מציע הוא 000, 20 ש"ח גלובלית, ועוד 000, 2 ש"ח כפיצוי על נסיעות עבר. ה. אף אני סבור כי אין מקום לקביעת זכאות רכב מלאה, והפתרון הנכון הוא סכום גלובלי. ואולם, הסכום שמציע ב"כ הנתבעת אינו נראה בעיני מספיק. לתובע צרכי ניידות הן לעניינים רפואיים והן אחרים. נכון שניתן להניח, כי כאדם מבוגר בקיבוץ היה בכל מקרה נהנה מהסעות מסוימות עם התקדמות הגיל, ומאידך גיסא ככל שהיה מתבגר בגילו לאורך ימים ושנים היה מספר הנסיעות פוחת. ואולם, נכותו מצדיקה פסיקה משמעותית. במאזן אפסוק לתובע סך גלובלי של 000, 50ש"ח להיום לנסיעות מאז צאתו מביה"ח עד תום תוחלת חייו. .11כאב וסבל א. ב"כ התובעים מדגישה את סבלו הרב של התובע ומבקשת לפסוק כאב וסבל על הצד הגבוה, בסך 000, 400 ש"ח. ב"כ הנתבעים אינו חולק על עצם הכאב והסבל, אך מזכיר כי התביעה בנושא זה במקורה היתה ל-000, 200 ש"ח. שני הצדדים נאחזים באסמכתאות (ב"כ התובעים מסתמך על ת"א 942/88 כלפון נ. קופ"ח, פס"מ נ"א (1) (3) בו נפסק לתובעת משותקת סך אשר בערכים של היום הוא מעל 000, 400 ש"ח אך לא הצלחנו לאתרו, וב"כ הנתבעת מסתמך על ת"א (חיפה) 107/91 טורשאן נ. המינהל האזרחי דינים מחוזי כ"ו (2) 413, (צורף לסיכומי הנתבעת) ילדה בת 8 פרפלגית ללא שליטה על הסוגרים, שנפסקו לה 000, 250 ש"ח (פחות מפי שלושה מן הסכום שהיה נפסק אילו דובר בתאונת דרכים)). לדעת ב"כ הנתבעת בנסיבות של התובע, אילו היה המדובר בתאונת דרכים, היו נפסקים כ-400, 83 ש"ח, והם מציעים סכום של 000, 150 ש"ח. ב. אין שיעור, כמובן, לעגמת נפש ולסבל; במקרה דנן, אדם שהיה פעיל בגיל מבוגר יחסית, גם בעבודה פיסית וגם בחיי חברה, רותק לכסא גלגלים, ואיכות חייו נשתנתה לבלי הכר. אני פוסק את הסך 000, 200 ש"ח להיום. 12. ניכויים מן הסכומים הנפסקים יש לנכות את סכומי הביטוח הלאומי (נ/28) לאחר שערוך ליום פסה"ד; הוא הדין לסכומים של 800, 2 ש"ח ו-046, 1ש"ח, שעניינם בהתאמה סיוע המועצה האזורית לרכישת עגלה וסיוע משרד הבריאות לרכישת סדים (תשובה 16 לשאלון ת/5), משוערכים ליום פסה"ד. 13. שכר טרחה א. ב"כ התובעים מבקשת, על פי הסכם, לפסוק % 20 שכ"ט. ב"כ הנתבעים מבקשים להורות על סכום נמוך יותר, ומפנים, בין השאר, לע"א 5049/91 קופ"ח נ. רחמן, פ"ד מ"ט (2) 369, .381 אני מעמיד את שכה"ט על סך % 17.5 מן הסכום הפסוק לאחר הניכויים, בתוספת מע"מ. כן זכאים התובעים להוצאות המשפט, ובהן שכר העדים המומחים. 14. סוף דבר א. התוצאה היא כי על הנתבעת לפצות את התובעים יחד בכל הסכומים על פי האמור לעיל, שישאו פירות כדין עד לתשלום בפועל. ב. חישוב הפיצויים ייעשה על-ידי חשב שיוסכם בין הצדדים, והם ישאו בהוצאותיו בשוה. בהעדר הסכמה, ימונה החשב ע"י ביהמ"ש. המזכירות תשלח העתק פסה"ד בדואר רשום לצדדים. ניתן בהעדר היום, ז' בטבת תשנ"ז (18/12/96).עמוד השדרהרפואהרשלנות רפואית (בניתוח)תביעות רשלנות רפואיתרשלנות