.1ההליך התביעה - עובדות רקע עלי לפתוח בהתנצלות על הזמן הרב עד למתן פסק דיני. הדבר נבע מהצורך המתמיד ליתן עדיפות לתיקים של צווי ביניים דחופים בעיקר בנושאים של מכרזים ותכנון ובנייה. .2זו היא תביעה לפיצויים בשל לשון הרע בשל שורה של פרסומים נגד התובע במקומון הקרוי "כאן נעים" המופץ בעיר חדרה וסביבתה (להלן: "המקומון"). אין מחלוקת על העובדות הבאות: התובע 1(לביא), הוא קבלן במקצועו. הוא מנהל עסקיו באמצעות התובעת 2 (להלן: "חברת לביא"). הוא פעיל בעיקר בתחום העיר חדרה. הנתבע 3הוא המקומון. העורך של המקומון הנ"ל הוא הנתבע 1, מר משה נעים (להלן: "נעים"). הנתבעת 2(להלן: "חברת זוהר") היא המוציאה לאור של המקומון. הנתבעת 4היא אחותו של משה נעים ורשומה ברשיון העיתון כעורכת (להלן: "תמר"), אך היא טוענת שהיא בסך הכל עובדת שכירה אצל נעים בחברת זוהר פרק זמן קצר. היחסים בין התובע לביא לבין משה נעים עברו מעלות ומורדות. התברר מעדותו של נעים, כי מלכתחילה פירסם כתבות אוהדות ללביא כגון הכתבה "הלביא בכל זאת ממריא" בגליון 272מיום 22.9.89(ת/18) והכתבה המוכתרת בכותרת "לביא שאג מי לא ירא" בגליון 306מיום 91.2.27(ת/17). בשתי הכתבות הוא שר ללביא שיר תהילה כקבלן אמין וכמי שראוי לתואר "איש-השנה" במלחמתו נגד הממסד. לדברי מר נעים נקנו כתבות אלה בכסף (ע' 99ישיבה 12.11.95). לדברי נעים % 99מפירסומי עתונים קנויים בכסף, אך הפירסומים נשוא הדיון שייכים לאותו אחוז אחד שאינם קנויים בכסף אלא מונעים על ידי שיקולים של טובת הציבור (ע' 101). פרט לכסף גמל לביא לנעים גם בברכות לרגל 15שנות קיום המקומון (נספח א' לתצהיר נעים). עוד יש לציין, כי התובע אברהם לביא מצדו הקדים את פירסומי המקומון נגדו בשורה של פרסומים הן נגד קבלן אחר בשם זיגי תוהמי, עמו היה מסוכסך. כמו-כן, פרסם פרסומים שונים המטיחים אשמות באנשי המימסד העירוני. התביעה הנוכחית מתייחסת לשורה של פרסומים שנעשו במקומון בתאריכים הבאים: א. פרסום מיום 29.5.92(מוצג ת/19) גליון .311בגליון זה נעשתה כתבת שער ובעמ' 23- 12כתבה שכותרתה היא "מלחמת הכרוזים" שלוותה בכותרת המודגשת "חקירה מיוחדת". ביתר פירוט, בשער הצבעוני הופיעו התמונות של לביא ושל קבלן חדרתי אחר בשם זיגי תוהמי (להלן: "תוהמי") תחת הכותרת "מלחמת הכרוזים" ובהמשך הכותרת באותיות יותר קטנות: "הקבלנים לביא וזיגי תוהמי מאשימים זה את זה בעבירות של חוקי הבנייה במלחמת השמצות הדדיות". בעמ' 12ו - 13נאמר בכותרת: "חקירה מיוחדת: הקבלן הנתנייתי אברהם לביא, הבונה בחדרה, מפרסם כבר למעלה משנה השמצות נגד עמיתיו למקצוע, נגד ראש העיר הנוכחי, זה שהיה לפניו וזה שהיה הלפני לפניו - כולם לדעתו נוגעים בשחיתות ובחריגות על חוקי הבניה - הבעיה האמיתית היא שלביא מעולם לא דיווח על חריגות הבנייה שלו לציבור, על תביעות משפטיות הדדיות בינו לבין עשרות לקוחותיו ועל העובדה שלפני מספר שנים אף קיבל טיפול רפואי נפשי. "כאן נעים" - פותח החל מגליון זה, בתחקיר מיוחד על אברהם לביא, מי שמתיימר להיות האורים והתומים של שמירת חוק התיכנון ובניה בחדרה. פרק ראשון מלחמת הכרוזים". "במשך כשנה ניהל הקבלן לביא "חידון פרסומי" עם תושבי חדרה על גבי המקומונים, לגבי "המושחתים" אותם לא זיהה, במודעות בתשלום, עד אשר החל במלאכת חיטוט והתערבות בעבודה העיתונאית - וכאן, כאשר פסקה כל העתונות המקומית לפרסם את מודעותיו, (בתשלום נכבד), פנה לביא להפצת כרוזים מהם עולה ריח קשה של לשון הרע ואי דיוקים. אחד הקבלנים לא נותר חייב והפיץ כרוזים שחשפו בעצם את ראשיתו של התסכול ממנו סובל הקבלן אברהם לביא. במשך כשנה לא פירסם לביא (כמעט) מודעות לקידום מכירות בנייניו _"בשביל מה אני צריך - ההתקפות שלי על המימסד העירוני ועל הקבלנים מוכרות לי יותר דירות מכל מודעה" - אומר לביא". בגוף הכתבה נאמר: "העילה ... שהוגדר כמלחמה בשחיתות העירונית בכל הקשור להיתרי הבנייה _היתה לדבריו, ... המשווע בכל בקשותיו לקבלת היתרי בנייה כחוק. תחקיר "כאן נעים", שיפורסם החל מגליון זה והבאים אחריו, מנסה לבדוק האם יש הגיון בשיגעון, מאיפה הוא מתחיל ומה הם בדיוק מניעיו האמיתיים של הקבלן אברהם לביא. נודה ולא נבוש. כל זמן שמאבקו של לביא, במה שקרוי המימסד העירוני, נגע בביקורת עניינית, גלויה ומשכנעת, נגרר גם עתוננו, לפרסם מודעות בתשלום מטעמו של לביא, ויתרה מזו: עתוננו, היה גם היחיד שפירסם כתבות חדשותיות ללא כל תשלום ואיפשר לו במה, שעיקרה, חשיפת מצוקותיו של "האיש הקטן" מול המימסד. ואולם השתלחותו של לביא, בשפה קשה, בוטה, ממנה רודף ריח של לשון הרע - חייבה אותנו במשנה זהירות. לפני כחודשיים, פסל עיתוננו, פרסום מודעות מטעמו של לביא כנגד הקבלן זיגי תוהמי. גם בעבר היו בין מערכת העתון ולבין הקבלן לביא, חילוקי דעות קשים באשר לאופי הפרסום בו הוא מבקש לחסל חשבונות עם עמיתיו למקצוע ובאנשי הציבור בעיר חדרה. לביא, התגאה לא רק בכישוריו כקבלן מצטיין, אלא גם בכשרון העתונאות שלו לחשוף שחיתויות וטען לא פעם על כך, שיש בידיו חומר סודי שייעשה פיצוץ אטומי בעיר. כל נסיונותינו, תוך הבטחה ברורה של שמירה על האתיקה המקצועית שלא לפרסם את העומדים/או המוסרים את החומר עלו בתוהו. לביא, סירב לחשוף החומר. לא פעם התחבטנו בשאלה: האם מדובר אכן במגלה שחיתויות או בפרובוקציה או בבלוף או בתעלול פירסומת שנועד לקדם את האינטרסים האישיים של אותו מר לביא? את התשובות ננסה לקבל בגליון זה והבאים אחריו. במשך כשנה ניהל הקבלן לביא "חידון פרסומי" עם תושבי חדרה. הוא פירסם מודעות בהן חד חידות לגבי הדמויות והנושאים עליהם מדובר והבטיח, כי "בקרוב" הציבור החדרתי המשועמם שעט על כל פיסת רכילות נראה משועשע. לביא צבר אהדה. "קיבלתי עשרות טלפונים וטפיחות על השכם ועידוד להמשיך במאבק", נהג לספר לכל מי שפגש במסעדות ובבתי הקפה במרכז העיר. מי שנהג להסכים עם דרכו ולתמוך במאבקו גם זכה לעיתים לכיבודים מגוונים. כאשר חשף באחרונה, לביא את המעטה מעל רק חלק קטן של הדמויות בהן דובר, הזמין לביא את כל מי שנפגע מפרסומיו לתבוע אותו. למקורביו נהג לומר: "במקרה הגרוע ביותר (של תביעה) בהן אנוצח בביהמ"ש, תמיד אוכל לשלוף את העובדה שעברתי משבר נפשי קשה והוא ישמש לי ככר הגנה מצויין". לביא נהג לפזר את האש לכל עבר, בפרסומיו, אבל בדרך כלל ציין, את מתחרהו זיגי תוהמי, כמי שזוכה בהעדפותיו של ראש העיר שנתן גיבוי מלא לכל עבירות הבנייה שביצע זיגי, דבר שעד היום לא הוכיח. ואז הוברר, כי זה בעצם לא מאבק שהחל אתמול. יש לו שורשים במאבקים אישיים על מגרש שקנו השניים במשותף לפני מספר שנים, אבל המאבק הכספי שהגיע לנקודת רתיחה: לבוררות ולבית המשפט, הפך לעקוב(?) ולשיאו בימים האחרונים, כאשר לביא פירסם כרוז ובו 2תמונות בהן נראים שני פרוייקטים של זיגי תוהמי ובהן כיתוב: "בבניין זה חוסים יחד: חריגות בניה, מעשים פליליים, מעשי מירמה, תצהירים כוזבים של המתווך זיגי, תצהיר כוזב של עו"ד הבניין. שותפים למעשה: ראש העיר, מהנדס העיר שרון, מהנדס הבניין ברנדסקי ואחרים". אותו תיאור הצמיד לביא גם לבניין שליד השק"ם אותו בנה זיגי: "אין סוף לחריגות בבניין זה (ושוב) ראש העיר, מהנדס העיר, ראש הפקחים - כושי ממלאים פיהם מים". עד כאן הציטוט. המתווך והקבלן זיגי תוהמי, לא נשאר חייב ובכרוז משלו כתב: "מתארגנת קבוצה של נפגעי הקבלן לביא אברהם, כל דייר שחש נפגע בזכויותיו לאחר שרכב דירה מלביא, מוזמן להצטרף לקבוצה. בדוק, מציין זיגי, האם נפגעת מ: - .1ליקויי בניה או סטיות מהתכניות בדירתך? האם הדירה שקבלת תואמת את החוזה המפרט, התכניות ו/או התקן? האם החוזה שנחתם בינך לבין הקבלן הוכן על ידי עו"ד? אם כן מיהו? אם לא נא לציין באם שולם שכ"ט עו"ד ולמי? האם דירתך נרשמה בטאבו? באם לו, האם קיימת הערת אזהרה לטובתך? האם תוקנו הליקויים במסגרת תקופת האחריות? מהן הזכויות שלך ברכוש המשותף? האם הבניין נבנה בהתאם להיתר הבניה? האם יש בבניין תוספות בניה וחריגות מהיתר הבניה? הינכם מוזמנים להעביר את תלונותיכם המפורטות לזיגי תוהמי, סמטת פלטרין, חדרה. התלונות יזכו לבדיקה וליווי מקצועי של מהנדס בניין ועורכי דין. מטרתינו לשמור על זכויותינו ולתבוע את המגיע לנו. לידיעתכם: אברהם לביא רשום כקבלן המוגבל לבנייה של בניינים קטנים והרבה מבנייניו היום מעל לסיווגו המקצועי, בעניין זה תוגש תלונה לרשם הקבלנים. לביא אברהם, חייב במסגרת רשומו כקבלן להעסיק שני מהנדסי בניין. האם אכן הוא מעסיק מהנדסים?" עד כאן הציטוט. המשך עלילותיו של הקבלן אברהם לביא, בגליון הבא. התובע רואה את לשון הרע בהיבטים הבאים מתוך כתבה זו. "בכותרת המשנה (שבעמ' 12): (1) כי מדובר ב"השמצות" להבדיל מהוקעת שחיתות ו"כיסוי" של חריגות בנייה. (2) כי היו פרסומים כנגד "זה שהיה הלפני לפניו" של ראש העירייה הנוכחי בחדרה. (3) כי קימות בפרוייקטים שבנה חריגות בנייה. (4) כי קיימות "תביעות משפטיות הדדיות בינו לבין עשרות לקוחותיו". (5) כי "לפני מספר שנים אף קיבל טיפול רפואי נפשי"; כשהם מלווים בהמשך לפרסום זה ובפרסומים שאחריו ברמיזות מיתממות המרמזות על הטיפול הנפשי בלא לנקוב בשם המפורש. (6) שיוך של כל הנ"ל לנושא טענותיו על שחיתות וכיו"ב. (7) שימוש במילה "מתיימר" על מנת ליצור דימוי שלילי. (8) טיעון כאילו התובע 1הינו ו/או הוא חפץ להיות האורים והתומים של שמירת חוק התכנון והבנייה בחדרה. במשפטי הפתיחה: (9) כי מודעות בשפה בוטה היו לא רק כנגד העיריה, העומד בראשה ובעלי התפקידים הרלבנטיים שבה. (10) כי המודעות היו כלפי כמעט כל מי שעשה עם התובע 1עסקים במשך 23שנים. בגוף המאמר: (11) שימוש במשפט "האם יש הגיון בשגעון", לבדו ו/או בהמשך לאיזכור הטיפול הרפואי הנפשי. (12) הצגת השאלה "מה הם בדיוק מניעיו האמיתיים" של התובע 1(הדגש לא במקום), שיש בה קביעה כי מניעיו המוצגים על-ידו אינם, לכאורה, "אמיתיים". (13) רמיזה כי בשלב כלשהו חדלה בקורתו של התובע להיות "עניינית גלויה ומשכנעת". (14) שימוש במילה "נגרר" לתיאור הסיבה לפרסום בקורתו של התובע 1ע"י העתון (קרי: הנתבעים). (15) כי עיתון הנתבעים היה היחיד שפרסם כתבות חדשותיות בהקשר לבקורת שהשמיע התובע .1 (16) שימוש במילה "השתלחותו" לתאור המשך בקורתו של התובע .1 (17) תאור בקורתו של התובע 1ככזו ש"ממנה נודף ריח של לשון הרע" - אשר יש בו הטחה בלתי אמיצה של רמיזות פליליות. (18) אי גילוי סיבתה האמיתית של "פסילת" מודעותיו של התובע - ובלשונו של הנתבע 1- מאחר ופרנסתו על קבלנים והוא חי מהם. (19) כי היו חילוקי דעות "קשים" עם העיתון (קרי: עם הנתבעים) באשר לאופי הפרסומים הקודמים (והכל בשביל "לנקות" לכאורה את הנתבעים ממעורבות במה שהם מטילים רפש כעת ולהסביר במניעים פרוזאיים את ההיפוך בעמדתם). (20) שימוש במילים "לחסל חשבונות" בבאור כוונתו של התובע 1בבקורתו, ועוד בהקשר של פרסומי העבר. (21) כי התובע 1"התגאה" בכשרונו לחשוף שחיתות. (22) כי התבוע 1טען שהחומר הסודי שבידיו יעשה "פיצוץ אטומי". (23) הסתרת העובדה כי התובע 1היה מוכן לחשוף בפני הנבתע 1את החומר הסופי ואף קבע עמו פגישה לצורך זה אך הנתבע 1לא הופיע לפגישה, וכי סרובו המאוחר יותר של התובע 1לחשוף החומר נבע מכך שהנבתע 1התגלה כבלי אמין. (ומסקנתו זו של התובע 1מחוזקת ע"י סדרת הפרסומים נשוא תביעה זו). (24) כי מי שתמך במאבקו זכה "לכיבודים מגוונים". (25) כי התובע 1נהג לומר למקורביו: במקרה הגרוע ביותר (של תביעה) בהן אנוצח בביהמ"ש, תמיד אוכל לשלוף את העובדה שעברתי משבר נפשי קשה והוא ישמש לי ככר הגנה מצויין". (26) כי תובע 1לא הוכיח כי הקבלן והמתווך זיגי תוהמי זוכה בהעדפותיו של ראש העיר הנותן גיבוי מלא לעבירות הבנייה שביצע. (27) כי לבקורתו של התובע 1כנגד השחיתות בעירית חדרה יש שורשים במחלוקת אישית בינו לבין אותו זיגי תוהמי. (28) כי פרסום הכרוז "בימים האחרונים" היה שיאו של המאבק בין התובע 1לבין אותו זיגי תוהמי, ובמנותק ממאבקו בשחיתות (וביפוחו ובאפלייה הננקטת כנגדו בעיריית חדרה). (29) בפרסום שניתן לכרוזו של זיגי תוהמי בציטוטו במלואו, מילה במילה, על פני 3עמודות (להבדיל מציטוטים מקוטעים וחלקיים מפרסומים של התובע 1ובלא קשר לברור האם יש אמת במלחמתו נגד השחיתות). בסיפא לפרסום: (30) הביטוי "עלילותיו" כשהוא מיוחס לתובע .1 (31) הבאתו בין מרכאות של שם הפרק הבא בסדרה: "איך הפסיד הקבלן, לדבריו, מליון דולר, יצא מזה וחזר לחדרה עם 80מליון דולר"? - כאשר אין זו בפועל כותרתו של הפרק הבא ואף לא ציטוט מגופו. בכותרת המשנה (שבעמ' 13): (32) שימוש במילה "חיטוט". (33) כי הקבלן החל בהתערבות בעבודה העיתונית. (34) כי "כל העיתונות המקומית" פסקה מלפרסם את מודעותיו. (35) כי מהכרוזים שהופצו ע"י התובע 1"עולה ריח קשה של לשון הרע ואי דיוקים". (36) כי התובע 1סובל מתסכול. בכתובית המלווה את תמונת התובע 1: (37) קביעה כי מלחמתו של התובע 1הינה ממניעים אישיים (כמשמעותם בגוף הכתבה). ב. גליון 312מיום 5.6.92(ת/20): בעמ' 11- 10הופיעו הכותרות הבאות: "גל העליה המאסיבי שפקד את ארץ ישראל, לפני שנתיים היה בשיאו. המחסור אז בדיור איים על זוגות צעירים כי ייזרקו מדירותיהם השכורות לטובת העולים החדשים ששילמו במיטב כספי המדינה. גם רבבות העולים האחרים שידם לא השיגה דירה איימו על משרד השיכון ("נרד מהארץ"), משרד הקליטה ויתר המוסדות הממשלתיים, הרגיעו "יהיה פתרון מהיר. לפני שנתיים בדיוק, הציע הקבלן הנתיינתי אברהם לביא, הבונה בחדרה, למשרד הקליטה 20דירות בנות 4חדרים - המצויות בתהליך בנייה, למזלם של העולים החדשים או למזלו של הקבלן, סמן בעיגול את התשובה הנכונה, סירב משרד הקליטה להצעתו - הבנייה לא נסתיימה עד עצם היום הזה. לפני חמש שנים, הכריז לביא, כי הוא עומד בראש חברת "ישקנד" שבהשקעת משקיעים קנדיים והציג לציבור החדרתי תכניות גראנדיוזיות לבנית דירות יוקרה בחדרה, בהשקעה של לא פחות מ- 80מליון דולר: בהן סטנדרט בנייה שלא ידעה העיר, מעולם: פתיתי שיש יצפו קירות חיצוניים ואפילו טלויזיה במעגל סגור - לא מצאנו, בניין כזה בכל רחבי העיר. לביא, לטענתו הפסיד מיליון דולר, לפני כ- 9שנים, בגין צו הפסקת בניה. ביהמ"ש, היה לצד הדיירים, שהמתינו כ- 10שנים לבניית דירתם ופסק, כי יישלמו בערכי הקנייה ביום חתימת החוזה ללא כל הפרשים. המשך הסידרה, על מי שמתיימר להיות האורים והתומים על שמירת החוק לתכנון ובניה בחדרה. בע' 10מופיע צילום של לביא ובע' 11צילום של כמה בנינים. בגוף הכתבה נאמר: "הקבלן אברהם לביא, רודף הפרסום, קפץ על עגלת מושיעי העם. הוא שיגר לפני שנתיים מכתב ובו הציע, למשרד הקליטה, פרוייקט המצוי בשלבי בניה ובו 20דירות בנות 4חדרים, עם שירותים כפולים בשטח 97מ"ר ו- 4דירות גג בנות 5חדרים, בשטח 125מ"ר וגג מרוצף. משרד הקליטה, כנראה, קלט במי מדובר, ובתשובה חמקנית אבל קצרה ומנומסת ענה ללביא כך: "חן חן, על הצעתך. בשלב זה אין משרדנו, עוסק ברכישת דירות הנמצאות בתהליך בנייה" - סוף ציטוט. על המכתב חתום היה, חביב קצב, מנהל מחלקת הדיור הארצי במשרד הקליטה. לביא, נפגע עמוקות מן התשובה, רץ אל מערכות העתונים המקומיים וניסה לשכנע את אחד מהמקומונים, איזה עוול נורא נעשה לו, וכמובן לעולים החדשים והמיסכנים חסרי הדיור. חלפו בדיוק שנתיים מאותו יום, והפרוייקט עליו דיבר לביא בהתלהבות, עדיין מצוי בשלבי בנייתו _עדיין לא הושלם. מי ניצל? הקבלן מהתחייבות למשרד הקליטה או משרד הקליטה, שמסיבות השמורות איתו נמנע בצורה אלגנטית להכינס לעיסקה עם הקבלן אברהם לביא, וחסך ככל הנראה מעצמו והעולים עוגמת נפש, שכן בחלוף שנתיים תמימות בהם 20הדירות המיועדות להם, לא הושלמו עד עצם היום הזה. אגב: את הפרוייקט ברחוב ירושלים עליו דיבר הקבלן לביא, כינה זה בתואר: "הבניין שמתחיל מהסוף". בביקור קצרצר, השבוע, באותו פרוייקט לא ראינו עדיין את הסוף של הבניינים (ראה תרשים). העוקץ הקנדי או "השיטה הקנדית" של אברהם לביא. שתי גירסאות מספרות את סיפור חזרתו, של הקבלן אברהם לביא, "בגדול" לחדרה, לאחר תקופת העדרות בת כ- 5שנים מעסקי הבנייה. על הנסיבות להיעדרותו נטפל ונדווח במאמר זה וביתר פירוט בפרקים הבאים של תחקיר זה. כאמור, נסיבות הופעתו המחודשת של הקבלן לביא לפני כ- 5שנים, בענף הבנייה בחדרה, חלוקות: גירסה ראשונה מספרת על טלפון שקיבל ראש העיר לשעבר, חיליק כהנא, מנציגי החברה הקנדית, לפני 5שנים ובאותה שיחה נשאל ראש העיר, חיליק כהנא, האם הוא מכיר קבלן בקנה מידה גדול לשותפות בפרוייקטים של בנייה מאסיבית - כהנא אומרת הגירסה הראשונה, זרק את השם "החם" של הקבלן הגדול ביותר (דאז), אברהם לוי, מחב' דוד לוי לשעבר. לנציג המשקיעים מקנדה, כנראה השתבש השם המקורי בשיחת הטלפון והוא רשם לפניו את השם אברהם לביא. הגירסה של לביא, מספרת את הסיפור הבא: "ערב אחד צילצל הטלפון בביתי - אומר לביא וממשיך - אדם שלא היה מוכר לי הזדהה בפני כמי שמעונין ברכישת שתי דירות בחדרה ומבקש לקבוע פגישה איתי למחרת. לביא, מספר, כי אמר למטלפן ש"אין ברשותי דירות למכירה, רק חנויות", ואולם המטלפן, התעקש לדבריו, של לביא, וביקש שיעזור לו למצוא את מבוקשו. לביא כזכור היה ב"פסק זמן" מעסקי הבניה. לדבריו, כיוון שלא היה לו דבר טוב יותר לעשות, הסכים. למחרת, ממשיך לספר לביא, הופיע האיש, בלווית אדם נוסף. לביא ערך להם סיבוב היכרות בחדרה. הדירות שראו לא מצאו חן בעיניהם. על פי בקשתם המשיכו לנתניה, וגם שם לא מצאו את מבוקשם. הם שבו לחדרה, וביקשו ממני להראות להם את הדירות שאני בניתי ברחוב הרצל. מספר דיירים, מוסיף לביא, יצאו לקראתי ולחצו את ידי בלבביות, וזאת כאשר שני האורחים, עמדו משתאים לנוכח, שבראשונה בחייהם - מדגיש לביא וממשיך - ראינו קבלן מתקבל בלבביות כזו על ידי דייריו. באותו ערב - אומר לביא - התקשר אותו אלמוני והזדהה בשמו האמיתי, "אני אלי דיין, ראש עירית אשקלון, והאיש שהיה איתי הוא סגני אלי ועקנין. מצאת חן בעינינו, אנחנו מייצגים קבוצת תורמים מקנדה שרוצה לתרום לישראל, הצעתי להם שבמקום לתרום - ישקיעו! והם הסכימו, ואמרו - אנחנו רוצים שתציע לנו כמה פרוייקטים". "כך נולדה - אומר לביא - למעשה חברת הבנייה "ישקנד" (ישראל-קנדה) שלביא עומד בראשה". עד כאן גירסתו של לביא להולדתה של החברה הישראלית-קנדית לבניין. באותה תקופה לפני חמש שנים, התפאר לביא כי הקבוצה הקנדית מדברת על השקעה של כ- 80מיליון דולר, בחברת בניה, 80מליון דולר נוספים בהקמת מפעל למקררים ו- 80מליון דולר נוספים בהקמת מפעל לתנורים - סה"כ 240מליון דולר. כאשר "איתך - סיפר לביא - אמרו לי - אנו משקיעים על הקמת חברת בנייה". ו"זהו עוד לא הכל - התפאר לביא - חברת ישקנד שהוא הוא עומד בראשה, עומדת לרכוש מגרשים, המיועדים להקמת מפעלי תעשייה באזור". זאת ועוד: לביא הבטיח בפרסומיו, דירות בחדרה על פי הסגנון הקנדי, וזה על פי מיטב ידיעותיו דירות יוקרתיות ביותר שניבנו אי פעם בחדרה, הן מבחינת המיקום והן בטיב הבנייה. מבחוץ, במקום הטיח הרגיל, יצופו הקירות בפתיתי שיש, בתוך הדירה - יהיה מפרט טכני עשיר. קרמיקה לפי בחירת הקונה, לובי בכניסה, טלפון פנימי, וגולת הכותרת - לדבריו של לביא, טלויזיה במעגל סגור. עד כאן לביא, היום לפני 5שנים. הלכנו ובדקנו בכל בנייניו של לביא ולא מצאנו, שום דמיון להבטחותיו, הן בהשקעה הכספית ( 80מליון דולר) בחדרה, והן באותו גימור בבנייניו. גם טלויזיה במעגל סגור לא מצאנו באף בניין. ההיפך, מצאנו אזרחים רוכשי דירות ממורמרים, כועסים ופגועים מאיכות הבנייה, מאי עמידה בתנאי החוזה שעשו עם החברה שבבעלות לביא ועל כך, נרחיב בפרק השלישי. לא מצאנו גם שום מפעלי תעשייה, שניבנו בחמש השנים האחרונות, בחדרה והאזור כולו _ע"י חברת "ישקנד", שבראשה עומד אברהם לביא. לביא: "איך הפסדתי מליון דולר". לפני 9שנים התרגשה על לביא, תקופה קשה - הוא אומר. ביש מזל פקד אותו ואיים לפגוע בשמו הטוב. הוא רכש, לדבריו, מגרש ברחוב הרצל ולאחר שהעיריה אישרה את תוכניתו לבניית 35דירות, החל בבנייה. לביא לא מגלה, כי באותה תקופה, הובהר לו כי אמנם הוא יוכל לבנות אבל זאת בתנאי שלא תתעורר כל בעיה עם התנגדויות. "את 12הדירות הראשונות _מספר לביא, מכרתי במחירי 1973, אבל אז נזעק, אחד השכנים הסמוכים לבנין, הד"ר אהרוני, שטען, כי המבנה מהווה מיטרד והגיש התנגדות להמשך הבניה. הועדה המחוזית לתיכנון ולבנייה ביטלה את רשיון הבניה". לביא, נתקע, עם הבניין, והדיירים שרכשו אצלו דירות הרגישו תקועים. לדבריו, חודש הרשיון רק בשנת 81והוא המשיך לבנות למרות שהדיירים שעמו חתמו על חוזים משנת 73, לא עמדו, לדבריו, בהבטחותיהם לשלם לו הפרשים. למרבה "ההפתעה" גם בית המשפט היה לצידם של הדיירים. לביא, טען בשיחה לעתונות לפני חמש שנים, כי הפסיד אז מליון דולר, וכי השם הטוב, היה חשוב לו יותר מכסף"... לחבריו סיפר, כי הפסיד כספים רבים במפולת הבורסה. את האמת ידע רק הוא. לביא, מתעלם מהקטע שבו נעלם מנוף הבנייה למשך 4שנים ורק לפני כחודשיים גילה, כי היעדרותו נבעה ממחלה. איזו? לא פירט האיש. כעבור שנה, חזר לביא עם הבטחות להשקעות בסך 80מליון דולר, לחדרה, על הסיפור הזה, כבר קראתם קודם, לכן. את החלק המשמיץ בכתבה זו רואה התובע בכותרת הכתבה - "השימוש במילים "הבלוף ... של א. לביא". בגוף הכתבה: (1) כי התובע 1הינו רודף פרסום; (2) כי התובע 1, ככזה, קפץ על עגלת מושיעי העם. (3) הרמיזה שבמלים "משרד הקליטה, כנראה, קלט במי מדובר"; (4) הבאה חלקית בלבד ממכתב משרד הקליטה; (5) כי התובע 1רץ אל מערכות העיתונים; (6) כי הפרוייקט עדיין לא הושלם (בהקשר ממנו עולה, כי יש במשך בנייתו דבר חריג); (7) הצגת השאלה "מי ניצל"? (8) כי הסיבות של משרד הקליטה שמורות עמו (ובהקשר ל(מא) ול(מב) לעיל) (9) כי משרד הקליטה - בהימנעותו מלהתקשר עם התובע 1- "חסך ככל הנראה מעצמו והעולים עוגמת נפש"; (10) שימוש במלים "העוקץ הקנדי" ו"השיטה הקנדית"; (11) כי "על הנסיבות להיעדרו (בת כ- 5שנים מעסקי הבניה) נטפל ונדווח במאמר זה" וכו' (בלא שיבוא טיפול ודיווח כאמור); (12) "ההסבר" כיוון שלא היה לו דבר טוב יותר לעשות"; (13) כי "הלכנו ובדקנו בכל בנייניו של לביא ולא מצאנו" וגו', וכאן כמות לפרסומים כולם - בלא שהוצגו לתגובתו של מי מהתובעים קודם לפרסומם; (14) כי מצאו אזרחים רוכשי דירות ממורמרים כועסים ופגועים מאיכות הבניה, מאי עמידה בתנאי החוזה שעשו עם החברה שבבעלות התובע 1(קרי: התובעת 2אליה מתיחסים קטע זה בפרסום "ב" וקודמיו); (15) כי "באותה תקופה הובהר לתובע 1כי יוכל לבנות אבל זאת בתנאי שלא תתעורר כל בעיה עם ההתנגדויות"; (16) כי התובע 1אינו מגלה את הנטען והמובא בס"ק (נג); (17) המלים "למרבה" "ההפתעה" - בהקשרם ובליוויים במילה "ההפתעה" במרכאות; (18) ושוב רמיזה שכוונתה השפלה וביזוי - : "את האמת ידע רק הוא. לביא מתעלם מהקטע שבו נעלם מנוף הבנייה למשך 4שנים ורק לפני כחודשיים גילה כי העדרותו נבעה ממחלה. איזו? לא פירט האיש". כשהיא לבדה, או יחד עם הקטעים שבה-(ה) ואו ב-(מט) לעיל; במסגרת ב"גליון הבא": (19) המילים "חריגות וחריקות בבנייה של לביא"; בכותרת המשנה (בעמ' 11): (20) המילים "למזלם של העולים החדשים או למזלו של הקבלן, סמן בעיגול את התשובה הנכונה" וגו'; (21) המילים "על מי שמתיימר" וגו'". ג. גליון 313מיום 26.6.92(ת/21). בע' השער של גליון זה מופיעה תמונתו של לביא ושל גב' זלז'ניאק (אחת מלקוחות לביא) על רקע בנין ובכותרת הגדולה נאמר: "משפחת זלז'ניאק מרח' הגיבורים 64, בחדרה: 10שנים התעלל בנו הקבלן לביא". בע' 12הופיעה כותרת: "חקירה מיוחדת. עקב פרסום כתבות התחקיר ב"כאן נעים", טוען עורך דינו של קבלן ההשמצות: "לביא מתבייש לעבור ברחוב, בא למשרדו וכמעט אינו יוצא ממנו, וחרג ממנהגו לשבת בבתי הקפה עד השעות המאוחרות". לביא תובע את "כאן נעים". "כאן נעים" תובע את אברהם לביא. "במקרה הגרוע ביותר, אם אנוצח בבית משפט, תמיד אוכל לשלוף את העובדה שעברתי משבר נפשי קשה, והוא ישמש לי כלי הגנה מצויין". בגוף הכתבה בע' 12נאמר: "בשבוע הבא תוגש כנגד אברהם לביא, תביעת דיבה מטעם עתוננו "כאן נעים". התביעה מתיחסת להאשמתו הפומבית והמפורשת של לביא, כאילו מימן גורם שלילי, את סידרת הכתבות המוכחות, העוסקת במעלליו. בתחילת השבוע הגיש לביא תביעה על סך מליון ש"ח כנגד "כאן נעים", בטענה שהפירסומים גרמו נזק לשמו הטוב ולעסקיו. בתביעתו טוען לביא, כי בכתבות אודותיו נאמר כי מניעיו בפעולותיו הציבוריות אינם אמיתיים, כי בקורתו איננה עניינית, גלויה ומשכנעת. לביא טוען כי נאמר על בקורתו כאילו נודף ממנה ריח של לשון הרע, כי נהג לומר למקורביו, במקרה הגרוע ביותר, אם אנוצח בבית משפט, תמיד אוכל לשלוף את העובדה שעברתי משבר נפשי קשה, והוא ישמש לי כלי הגנה מצויין. כן טוען לביא, כי בכתבה נטען שהוא "רודף פירסום" וכי הוא רץ אל מערכות העיתונים. לביא טוען שביכולתו להצביע על קונים ספציפיים שעמדו לסגור עיסקאות ובעקבות הפרסומים חזרו בהם. במקביל נתבע לביא על ידי "כאן נעים", בגין פרסום הודעה הטוענת שכתבות התחקיר של כאן נעים העוסקות בענייניו מומנו על ידי גורם שלישי, אינטרסנטי. כאן נעים טוען בפני קוראיו ויטען בבית המשפט, כי שום גורם לא מימן שום כתבה בנושא הקבלן אברהם לביא, וכי הפירסום הנ"ל של לביא בא כדי להכפיש את שם העתון ועורכו. ברור לכולם, כי למר לביא, אין שמץ של הוכחה וכל הפרחת ההשמצה הזו נועדה רק כדי לערער את התחקיר המוכח שפורסם אודותיו וימשיך להתפרסם בעתיד". בצד העמוד בתוך מסגרת מופיעה הכתבה הבאה: "עוד מעלילות קבלן ההשמצות. הקבלן לביא לדיירת שקנתה אצלו דירה: "קירחת, זונה, מטומטמת, מפגרת, אני אשרוף לך את האוטו". במשפט שהתנהל בין לביא לתושבת העיר צילה ברנד, תיאר השופט ראובן דן, את מה שאירע בין הקבלן ובין הגברת ברנד במילים הבאות: "תוך כדי צעידתה (של הגברת ברנד) שמעה את אברהם לביא צועק לעברה את הדברים הבאים: "אני אתן לך טאבו, את תיקברי עוד לפני הטאבו, קירחת, זונה, מטומטמת, מפגרת, אני אשרוף לך את האוטו!" הדברים צוטטו במשפט שהגיש לביא נגד צילה ברנד ובמשפט דומה שהגישה צילה ברנד, ניצולת שואה, נגד לביא. תיקי שתי התביעות אוחדו ודברי השופט המצוטטים מתיחסים להתנהגותו של לביא, כאשר גם הגברת ברנד אינה יוצאת נקיה תחת ידו. מאחר וכתבה זו עוסקת במר לביא, צוטט כאן חלקו של מר לביא בלבד בסכסוך הרגיל בינו ובין דייריו. במשפט, אגב, זכה מר לביא ב-000, 10ש"ח, כנגד הגברת ברנד, והגברת ברנד, זכתה ב-000, 5ש"ח כנגד מר לביא. בימים אלה, מתברר בביהמ"ש המחוזי עירעורה של הגברת ברנד, על גובה הסכום שנפסק לזכותה". בע' 13מופיעה כותרת: "חקירה מיוחדת. הזוג זלז'ניאק מרח' הגיבורים 64, בחדרה: " 10שנים התעלל בנו אברהם לביא". רק אחרי עשר שנות מאבק משפטי, הצליחו חבצלת ויוסף זלז'ניאק, להכריח את הקבלן אברהם לביא, לתקן במעט את הנזקים ועוגמת הנפש שגרם להם, כאשר נעתרו להצעותיו לקנות מידיו דירה". ובגוף הכתבה בה משולבים תמונותיהם של הקבלן לביא ושל שני בני הזוג זלז'ניאק נאמר: "סיפור זה, ואחרים כמותו, אינם מרתיעים את לביא להמשיך ולהאשים קבלנים אחרים במחדלי בניה חריגות ועבירות שהוא עצמו נמצא חייב בגינן בבית המשפט. פשר התנהגותו של לביא מוסבר בפניית סניגורו לבית המשפט, כאשר הביא חוות דעת פסיכיאטרית בדבר מצבו הנפשי של קבלן ההשמצות אברהם לביא. סיפורם של הזוג חבצלת ויוסף זלז'ניאק, מתחיל בשנת 1978כאשר הם חותמים על חוזה עם לביא. בחוזה התחייב לביא לבצע שורה של עבודות כמקובל בין קבלן לדייריו. הסעיף הראשון נוגע כמובן לתאריך מסירת הדירה לידי הזוג המכין את עצמו ומתאים את מצבו לקראת כניסתם לדירתם החדשה. לביא התחייב לתת להם את המפתחות בתאריך .21.2.78כנהוג התחייב לביא לשלם להם שכר דירה חודשי במקרה של פגור, והוא אכן פיגר ב- 8חודשים, אבל סירב לשלם להם את ההפרש על פי החוזה - וזאת היתה רק ההתחלה. בהמשך היו שורה של הסכמים חתומים שלא כובדו על ידי לביא. כל מיני דברים, כביכול קטנים, כמו חניה לא מוסדרת (החניון שיועד להם נמסר לדייר אחר), אי החזר הוצאות צביעה, אי אספקת פריטים שסוכמו, כל אותם מטרדים קטנים שהפכו את חגיגת הכניסה לדירה החדשה לגיהנום של סיוט וטרדה. זה לקח כעשר שנים, כולל בוררים שלביא הסכים להם בתחילה וביקש לפסול אותם אחר כך, משם התגלגל הסיפור לבית המשפט ובסופו של דבר, לאחר עינויי דין וקבלן, זכו חבצלת ויוסף, בניצחון על הקבלן". בצדו של עמוד בתוך מסגרת מצולמת חוות דעת של מהנדס בנין על הליקויים בדירת זלז'ניאק ומחיר תיקונם ובסוף חוות הדעת נאמר מפי הכותב: "הדו"ח של המהנדס רוניו אומר הכל על איכות הבניה בבנין ברח' הגיבורים". אגב, הסכומים בשקלים מתיחסים לשנת .1981 התובע רואה את ההשמצה בכתבה זו בפרטים אלה: "(1) שרבוב שמו של התובע ו/או דיוקנו בעמוד השער ו/או בע' 13בהקשר לתוכן המובאה; (2) הבאת המלים " 10שנים התעלל בנו אברהם לביא" כמובאה מפיהם של הזוג חבצלת ויוסף זלז'ניאק, אשר רכשו דירה מהתובעים; (3) כינויו של התובע "קבלן ההשמצות" בראש עמ' 12ובכותרת המסגרת ובמקומות נוספים; (4) פרסום מגמתי וסלקטיבי מתוך כתב תביעתם של התובעים אגב הבאתן של טענות הנתבעים לכאורה מפי התובעים; (5) הצגת דעתם של הנתבעים כי התובע פרסם לשון הרע כנגד מי מהם כאילו היא ממשית ויש לה "בשר" - ע"י הבטחה להגיש כנגד התובע תובענה בנדון, והצגתה בכותרת המשנה ובגוף הכתבה כאילו כבר הוגשה תובענה שכזו; (6) השימוש במילה "עלילות" בהקשר לתובעים בכותרת המסגרת שבשמאל עמ' 12 ובהקשר לכתוב אח"כ; (7) כל תוכנה של המסגרת הנ"ל ובמיוחד הבאת התאור כמימצא של השופט ראובן דן וכן הבאת המלים בכותרת כעובדה בדוקה וכן ציון העובדה לכאורה כי "בימים אלה מתברר בביהמ"ש המחוזי ערעורה של הגברת ברנד על גובה הסכום שנפסק לזכותה" והסכומים הננקבים וכיו"ב; (8) המלים "הצליחו" ו"להכריח" בהקשר לתובעים, שבכותרת המשנה בעמ' 13, ובהקשר להם המלים "לתקן במעט את הנזקים ועוגמת הנפש שגרם להם" וגו'; (9) הציון כי היו אחרים כמות "הסיפור הזה"; (10) קישור בין ההתנהגות של התובע בפרשת זלז'ניאק או זו המיוחסת לו לבין העולה מחוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה לבימ"ש בהליך פלילי כלשהו; (11) ייחוס לתובע של אי כיבודה של "שורה של הסכמים חתומים", בעוד הכוונה היתה לסעיפים שונים בהסכם אחד; התביעה הנוכחית בנוסחה המקורי הוגשה לבימ"ש זה ביום 21.6.92והיא כללה את הפירסומים שצוטטו עד כה. ד. ביום 28.6.92נשלח לנתבעים 4; 2; 1מכתב מטעם התובעים המתרה בהם בקשר להמשך הפרסומים. בגליון 314מיום 24.7.92(ת/23) התפרסם המכתב הזה כלשונו תחת הכותרת "מוציא לשון הרע" ולאחריו מופיעה תגובת המערכת: "קשקוש אחד גדול, נמשיך בתחקיר על מר לביא אברהם מתוך ענין לציבור הרחב". בע' 19לעיתון מופיעה כתבה חדשה שכותרתה היא: "חקירה מיוחדת. המשך עלילותיו של קבלן ההשמצות - פרק רביעי בסידרה. ראש עירית חדרה לשעבר, עו"ד דוביק ברזילי, תובע את הקבלן אברהם לביא, על סך רבע מליון ש"ח בגין לשון הרע והשמצות. לביא: "איני שש לפתוח חזית נוספת נגד ברזילי, אך אם הוא חפץ לפתוח תיבת פנדורה, שיבושם לו". בצד הכתבה מופיעים תמונת לביא ותמונת דב ברזילי ובגוף הכתבה נכתב: "ראש עיריית חדרה, לשעבר עו"ד דוביק ברזילי, תובע את אברהם לביא, קבלן ההשמצות, בבית המשפט השלום בחדרה בגין לשון הרע. דוביק תובע רבע מליון ש"ח, פיצויים בגין פרסומים במקומון "אמצע חדרה", בהן הוצג, ראש העיר דאז, דב ברזילי, כמי שהתנכל בשרירות לב, לאברהם לביא. מר לביא, טען באותו פרסום כי מר ברזילי ושאר חבריו; "ארורים יהיו" וכי מעשיו מאז הם בגדר "דראון עולם". את דוביק ברזילי מייצגת בתו הבכורה, עורכת דין, אנבל ברזילי-ילין, המציינת בכתב התביעה בין השאר, כי: התובע הינו עורך דין במקצועו ועוסק במשלח ידו כשותף במשרד עורכי דין ברזילי-סגל-שחטמן בחדרה. התובע הינו בעלים ו/או שותף במשרד עורכי דין בחדרה מאז שנת 1956ולמעט תקופה של כ- 13שנה עסק ועוסק בעריכת דין. בשנים 1965- 1978היה התובע ראש עירית חדרה ומלא תפקידים ציבוריים נוספים, כחבר הגופים שונים. מאז שנת 1978לאחר סיום תקופת כהונתו של התובע בראשות העיר, שימש ומשמש התובע בתפקידים ציבוריים שונים בין השאר כיו"ר העמותה שהקימה ומנהלת את בית האבות עד 120בחדרה, חבר דירקטוריון אוצר התיישבות היהודית, חבר מרכז הליכוד, ולאחרונה יו"ר הועדה ולחגיגות המאה לחדרה. ביום שישי ה-13.3.92, פרסם הנתבע, בגליון מס' 94של השבועון "אמצע חדרה" מאמר ו/או פניה לצבור ו/או גילוי דעת ו/או מודעה מטעמו, הפרסום הופיע בעמוד 6של העתון במסגרת שחורה מודגשת תחת הכותרת: "לא רבותי... ההסטוריה לא תחזור", בכך מציינת עו"ד ענבל ברזילי-ילין, כי הפרסום כלל לשון הרע על התובע הן במישירין ובשלמות והן באופן משתמע מן הפרסום בכללותו. לשון הרע על התובע עולה במיוחד מהעובדות הבאות שהובאו ע"י הנתבע, במסגרת הפרסום וזאת מבלי למעט מהיותה משתמעת מן הפרסום בכללותו: א. במסגרת הפרסום צוין, כי התובע היה ראש העיר בזמן קרות המקרה אליו מתיחס הנתבע בפרסום. ב. במסגרת הפרסום צוין, כעובדה, שעירית חדרה בטלה לנתבע היתר לבנית 34 יחידות דיור ברחוב הרצל בשרירות לב. ג. במסגרת הפרסום צוין, כעובדה, שהרשיון בוטל וכולם אטמו אזניהם מלשמוע "ובראשם דב ברזילי ראש העיר דאז". ד. במסגרת הפרסום צוין, כעובדה, שהנתבע וילדיו נשארו בחסר כל והפכו לנתמכים וכן, כי הנתבע חלה והכל באשמת ראש העיר דאז. ה. הפרסום מציין, כעובדה, שנכבדי העיר הכו בנתבע שוק על ירך מכה אנושה. ו. הפרסום כולל קללה חמורה כנגד התובע בהיותו בגדר "נכבדי העיר דאז": "לדראון עולם תיזכרו בעיני ובעיני ילדי, ארורים תהיו". ז. הפרסום מציין כעובדה, שנחמיה להב (ראש עירית חדרה הנוכחי - ע.ב.י) "וחבר מרעיו", שוב מנסים להכות בנתבע ולהחזירו לימי החושך. הפרסום מציין, כי נחמיה להב, בהקשר השלילי האמור, הינו "תלמידו של ברזלי ומבית מדרשו". פרסום הדברים המפורטים לעיל והפרסום בכללותו, על התובע, עלול להשפיל את התובע ולעשותו מטרה לשנאת הבריות וללעגם. המעשים, ההתנהגות והתכונות המיוחסים לתובע, בפרסום, עלולים לבזות אותו ולהשפילו בעיני הצבור. כאיש צבור וכאדם הפועל למען הצבור, תדמיתו החיובית של התובע ושמו הטוב הינם נכסים הכרחיים להמשך פעילותו של התובע במישור זה. פגיעה בשמו הטוב של התובע עלולה לפגוע בעיסוקיו אלה באופן בלתי הפיך. כעורך דין, שותף במשרד עורכי דין בחדרה, פרנסתו של התובע מבוססת בין השאר על כך שהבריות ו/או חלק מן הצבור נותן בו אמון, רוכש לו כבוד ומוכן להפקיד בידיו את ענייניו האישיים. פגיעה בכבודו של התובע ובשמו הטוב עלולה לפגוע במקור פרנסתו של התובע. (לביא) ידע, בעת מסירת תוכן הפרסום לעתון, כי הפרסום כולל עובדות בלתי נכונות. במיוחד ידע הנתבע ו/או היה באפשרותו לדעת ו/או לחזור ולבדוק מה היו הנסיבות האמיתיות בהן בטול היתר הבניה הנזכר בפרסום וכי לתובע לא היתה כל יד בקבלת ההחלטות הכרוכות בכך. לדרישת דב ברזילי, לאחר הפרסום פרסם העתון (אמצע חדרה) הבהרה בענין הפרסום בנוסח שתואם עם התובע. הנתבע (לביא) נדרש לפרסם התנצלות ותיקון לפרסום נשוא תביעה זו. ברזילי טוען, כי פרסום לשון הרע עליו גרם לו נזקים אשר עלולים להתבטא בעתיד הן במסגרת עיסוקו כעורך דין והן במסגרת פעילותו כאיש ציבור. התובע (ברזילי) יטען, כי פרסום לשון הרע עליו גרם ועלול לגרום לנזק גבוה בהרבה מסכום התביעה ואך למען סבירות הסיכוי לגביית סכום הפיצויים מעמיד התובע את התביעה על סך 000, 250ש"ח. בסיום כתב התביעה נאמר: אשר על כן מתבקש כבוד בית המשפט לזמן הנתבע לדין ולחייבו לפרסם התנצלות ותיקון לפרסום וכן לחייבו לשלם לתובע את סכום התביעה בסך 000, 250ש"ח, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית צמודה כחוק עד ליום התשלום המלא בפועל בצרוף הוצאות התובע, שכ"ט עו"ד + מע"מ ועליהם הפרשי הצמדה וריבית כנ"ל. בתגובה לתביעת ברזילי כתב לביא בין השאר: "איני חוזר בי מאף מילה באשר לכתבה שכתבתי בתאריך .13.3.92אני פתחתי במסע נגד השחיתות בעירית חדרה זה כשנה וחודשיים. לא התיחסתי בכל כתבותי, למה שהיה בתקופתי בתור ראש עיר למרות שיש לי הרבה מה להגיד על התקופה הנ"ל. איני שש לפתוח חזית נוספת נגד מר ברזילי, אך אם הוא חפץ לפתוח תיבת פנדורה שיבושם לו, ובטחוני שזה לא יהיה לתפארתו של ראש עיר לשעבר. אין ספק ידוע למר ברזילי שהוא היה בתקופה ההיא עורך הדין שלי לידיעתך". את ההשמצה בכתבה זו רואים התובעים במרכיבים אלה: (1) השימוש במלים "המשך" "עלילותיו" ו"קבלן ההשמצות" בכותרת המשנה ובסוף הכתבה; (2) שימוש במילים "קבלן ההשמצות" גם במקומות נוספים לאורך הכתבה ובטקסט הנילווה לתמונתו, כשלעצמו ו/או בנסיון להדביק כינוי זה לתובע ו/או לקשרו עם שמו ו/או בלא שיתלווה לכך בגליון המתאים דיווח על התביעה הנגדית שהגיש התובע כנגד עו"ד ברזלי וסכומה; (3) הדפסת הקטע מהמילים "פרסום הדברים המפורטים" ועד "החלטות הכרוכות בכך" ללא מרכאות וכאילו זו הינה דעתו אקס-קתדרה של העורך ו/או כותב הכתבה לאחר בדיקה ודרישה ולאור מימצאים, בעוד הדברים הם מובאה מכתב תביעתו של עו"ד ברזילי וטיעון גרידא מטעמו. ה. ביום 14.8.92בגליון 315(ת/22) מופיע תצלום של לביא על רקע בנינים ובכותרת נאמר: "בעקבות תחקיר "כאן נעים" טוען הקבלן אברהם לביא שחלה ירידה במכירת דירותיו". ולאחר מכן: "לביא: אני נאלץ לבקש הלוואה של חצי מליון דולר". ובהמשך: "לביא תובע את "כאן נעים", אבל תופס "טרמפ" על המשבר בשוק הדירות". בע' 13שוב מופיעים בכותרת הדברים שבכותרת שבשער ובהמשך נאמר בכותרת כשהדברים מכוונים אל לביא: "מסרב להגיב לעתון המייצג את קוראיו שהם לקוחותיו של לביא ולא את עסקיו של מר לביא". את ההשמצה בכתבה זו רואים התובעים בפרטים אלה: "(1) הטיעון כי לכאורה תופסים התובעים בתביעתם "טרמפ" על המשבר בשוק הדירות וכי אין אמת בייחוסם את נזקיהם או חלק מהם לכתבות נשוא התובענה המקורית; והטיעון, באותו הקשר, כי התובע "מנסה להרוויח" את תוצאות השפל על ידי תביעת מליון שקל מ"כאן נעים"; (2) הקביעה בכותרת המשנה כי התובע מסרב להגיב לעתון, ללא גיבוי בגוף הכתבה - שרק בה מפויעה הזמנה להגיב. ו. ביום 4.9.92בגליון 316(ת/24) מופיעה כותרת בצירוף תמונת לביא בזו הלשון: "הוצאה פקודת מעצר נגד הקבלן אברהם לביא בגין חוב כספי בסך כ-000, 5ש"ח". בע' 19מופיעה כותרת: "שאג כלביא ברח כשפן" עם תמונתו של לביא. בגוף הכתבה בע' 19נאמר: "רק לפני כחודש, חודשיים התלונן הקבלן אברהם לביא, בפני מקורביו, כי הוא מתבייש לצאת לרחוב ולשבת בבתי קפה עד לשעות המאוחרות של הלילה, בגלל הכתבות "המשמיצות" שפורסמו אודותיו, בעתון "כאן נעים" והינה, הסתבר, שהקבלן לביא, אכן התבייש ואולי גם חשש בגלל סיבות שונות לחלוטין, רשויות החוק, חיפשו אחריו בגין פקודת מעצר בסך של כ-000, 5ש"ח בגין שיק שחזר לאיש עבודות אלומיניום, שביצע בעבורו עבודות קבלנות משנה. תיק ההוצאה לפועל נפתח נגד אברהם לביא, ביום ה- .29.3.92הוא שולם בצ'ק אחר דחוי, על סך של 112, 7ש"ח כשבועיים קודם לתאריך בו ניתן 15.8.92ונפרע כחוק. איש המקצוע לעבודות אלומיניום, אבו ראשד גלאל, מכפר קרע, סיפר לכתבנו, כי כאשר בא לגבות את כספו עבור השירות המצוין, שנתן ללביא, דחה אותו זה בלך ושוב עד שהוציא לו את הנשמה. "היה לי עסק עם איש בעייתי ושאלתי אותו, אתה מפרסם על שחיתויות בעירית חדרה ואתה עצמך מר לביא הנכבד, מתעלל בי וגונב את כספי שהרווחתי ביושר". אבו ראשד, הוסיף: "אני עם הבן אדם הזה, הבעייתי הזה, גמרתי: עכשיו, אני יודע שהוא מחליף בעלי מקצוע רבים באתר בנייה אחד ומתחכם ומתחמק מתשלומים בכל מיני צורות ותרגילים גם לאחי הנגר הוא עשה בעיות בתשלומים כדאי לכם ללכת ולבדוק גם את הענין הזה". כמו תמיד ניהל ומנהל הקבלן אברהם לביא מאבק כנגד כל מי שהעז למתוח ביקורת על פעילותו או אופיו - ככל שהדברים נגעו לטובת הציבור ורוכשי דירותיו - בעוד הוא עצמו איננו משלם את חובותיו כחוק. כזכור, טען לביא, בכתב התביעה שהגיש נגד "כאן נעים" כי בעקבות סדרת ( 2פרקים אז - מ.נ.) כתבות תחקיר בעתוננו, חלה ירידה משמעותית במכירת דירותיו, והוא נאלץ עקב קשיים לפרוע חובות עתידיים, לבקש הלוואה בסך של חצי מליון דולר. עתה מתברר, כי קשייו של הקבלן, לפרוע סכום קטן (במושגי ענף הבניה) של כ-000, 5ש"ח, לספק עבודות אלומיניום החלו עוד קודם לתחקיר "כאן נעים". "כאן נעים", שנתבע ע"י הקבלן לביא, בגין התחקיר שהוא עורך מזה כשלושה חודשים, אינו נרתע ועל פי המסורת ותמיכת קוראיו, ימשיך במאבקו הציבורי בלא להתחשב בתביעתו של קבלן זה או אחר. (פרק שמיני בסידרה המשך עלילותיו של קבלן ההשמצות לביא בגליון הבא). בעמ' 18מופיעה כותרת: "דיירים נוספים תובעים את הקבלן אברהם לביא על עבודה לקויה ואי עמידה בחובתו כקבלן. מומחה שהובא לבית כותב בחוות דעתו: "עבודה בלתי מקצועית (שלומאליות) כתוצאה מעבודה זו יש לחדש את חזית הבנין". ובגוף הכתבה נכתב: "כשנכנסו דיירי הבית ברחוב הרצל 36, למעונם החדש לא ידעו מה מצפה להם: מיד אחרי הכניסה, החלה כל חזית הבית להתקלף ולהתפורר. הפניה אל הקבלן שבנה את הבית, אברהם לביא, הניבה תוצאה חיובית משום שאי אפשר היה להתעלם מן הסדקים. מר לביא הסכים לגבות מכל דייר 500ש"ח דמי השתתפות בתקון הנזק. יו"ר ועד הבית, יוסי כהן, אסף את הדיירים והודיע להם כי מר לביא הואיל להכיר באחריותו, והוא מוכן להשתתף בכיסוי ההוצאות. הדיירים שלא היתה להם ברירה, הסכימו להצעתו, ואז חזר יו"ר הועד לקבלן, וגילה שבינתיים הגדיל לביא את תביעתו להשתתפות הדיירים מ- 500ש"ח ל- 850ש"ח בתוספת מע"מ. הדיירים הנזעמים פנו לקבלן שיפוצים פרטי, והסתבר להם שהנזק גדול משהעריכו תחילה. בינתיים, פנו מספר דיירים ללביא ישירות, והוא אמר להם כי הוא מוכן להגדיל את חלקו בהוצאות השיפוצים, אבל בתמורה הוא דורש התחיבות חתומה שהם מוותרים על כל דרישה ממנו, כקבלן הבנין. הועד התנגד לדרישה שנראתה בעיניו כחוצפה, וכבריחה מאחריות הקבלן על עבודתו, והביא מומחה מהנדס מוסמך, מר דוניו דוד, שכתב בחוות דעתו: "נבדקה עבודת הטיח הקיים, כיום, והוא מתקלף. עבודות הציפוי העליון בוצעו ללא חומר מקשר או בניגוד להוראת היצרן. קיימים סדקים רבים, נוצרו כתמים על החזית החיצונית... כל הסדקים שהקבלן סגר _נסדקו מחדש, דבר המראה על עבודה בלתי מקצועית (שלומיאלית). כתוצאה מעבודה לקויה זו יש לחדש את כל חזית הבנין". מאחר והקומות הגבוהות היו במצב רע במיוחד, נאלץ מר דוניו דוד, המהנדס המוסמך, להעיר בציניות: "כנראה שלקבלן לא היה סולם גבוה להגיע לקומות העליונות, לכן לא בוצעה סגירת סדקים בקומות אלו". החוק אגב קובע כי אחריות הקבלן לגבי "קילופים ניכרים בחיפויים חיצוניים היא שבע שנים" וכי "תקופת אחריות" היא "תקופה של שלוש שנים שתחילתה בתום תקופת הבדק (פרק שביעי בסדרה)". החלק המשמיץ לטענת התובעים מתבטא בפרטים אלה: "(1) עצם פרסום הידיעה, ובכותרות בעמ' השער, בלווית תצלומו של התובע, לכאורה במסגרת "הוקעת דרכי עבודתו" ו"חובת העיתון לפרסם תלונות לקוחות על מנת שלקוחות נוספים לא יפלו בפח" וכיו"ב; (2) הטענה, כי הימנעותו של התובע, שנטענה בכתב תביעתו המקורי, מלצאת לרחוב וגו' לא היתה מהסיבות שנטענו על ידו אלא כי "הסתבר" שהתובע "אכן התבייש ואולי גם חשש בגלל סיבות שונות לחלוטין" וגו'; (3) הטענה, כי רשויות החוק חיפשו אחר התובע כמעט חודשיים, ובה הרמיזה כאילו התובע התחמק מרשויות החוק; וכן השימוש במונח "רשויות החוק", על מנת לרמז כאילו התובע עבריין; וכן בלווית טיעון כאילו "בפי" רשויות החוק "האשמה" וגו', כאשר מילה זו שמורה בד"כ להליך פלילי ומובנת שכזו ע"י רבים באוכלוסיה ו/או בקהל קוראי העיתון ובכל מקרה מרמזת על קיומו; (4) העלמת המידע המלא על ההליכים בתיק ההוצאה לפועל ומועדיהם; (5) הטיעון כאילו אי פרעונו של השיק נשוא תיק ההוצל"פ נבע מקשיים כלכליים; ואגב כך, טיעון נוסף כאילו טענתם של התובעים כי הכתבות בעיתון נשוא התביעה המקורית גרמו להם לקשיים כלכליים אינה אמת, ותוך שימוש במילים "עתה מתברר" אחרי הצגת אזכור טיעונם של התובעים; (6) המילים "עבודה בלתי מקצועית (שלומאליות)" כשהן מיוחסות לתובעים, ולכאורה כציטוט מחוות דעתו של המהנדס דוניו דוד, וכל שפורסם מתוך חוות הדעת ו/או לכאורה מתוכה; וגם אגב "הדיווח" כי דוניו "נאלץ ... להעיר בציניות" וגו'; (7) העלמת השתלשלות הארועים שבין התובעים לבין מי מדיירי הבית ברח' הרצל 36בחדרה ו/או מחברי הועד ו/או המתיימרים לפעול כוועד במלואה והימנעות מהצגתה המלאה ואי הצגתה המלאה וציון עובדות שאינן נכונות; (8) הטיעון כאילו הוועד התנגד לדרישת התובעים - אם בכלל הועלתה - כי הדיירים ימסרו התחיבות חתומה שהם מוותרים על כל דרישה מהתובעים, כקבלן הבנין, כתנאי ו/או בתמורה להגדלת חלקם בהוצאות השיפוצים". ז. ביום 18.9.92בגליון 317(ת/35) בע' 7במדור "הטור של משה נעים" מופיעה כותרת: "לביא - פעם אחרונה המשך אחרי החגים" ובגוף הכתבה נכתב: "יותר ויותר אנשים נכנסים למערכת כאן נעים, או סתם ניגשים ברחוב, ואומרים די. תפסנו את הפרנציפ. יודעים מי זה לביא. תרד ממנו. צער בעלי חיים. במחווה של לקראת החגים הבעל"ט ולקראת סליחות, לא יפרסם "כאן נעים" את המשך התחקיר. ערימת ענק של תלונות ותביעות של קליינטים וספקים שסבלו מנחת זרועו של לביא, הצטברו על שולחן המערכת וניראה, כי ההר הזה עשוי לקבור תחתיו לא רק קבלן בסדר גודל של אברהם לביא, אלא גדולים וחזקים ממנו. אלא שמר לביא, אינו חדל מלהפתיע. ההנחה שלו היא שאין גבול לסילופים שאפשר להמציא ולהפיץ. למשל, בשלב האחרון למאבקו הנואש ב"כאן נעים", הוא גייס לעזרתו את המקומון "ידיעות השומרון". בעל המקומון, שלום שבתאי, שאיננו מעז, כמובן, לחתום בשמו, מראיין את לביא תחת השם א. אבן חן, ומקבל ממנו את גירסתו לסידרת התחקירים המפורטים הממוסגרת והמתועדת שנכתבו אודותיו. הגירסה כוללת שלושה ורבע משפטים סתמיים ללא שום אסמכתא, וכשהוא נשאל כיצד הוא מסביר את ענין הצ'ק ע"ס 000, 5ש"ח שחזר, הוא אומר: "אם שילמתי אגרה בסך 000, 25ש"ח בתביעה נגד כאן נעים, האם יעלה על הדעת שהייתי מתקשה לשלם 000, 5ש"ח?" ובכן מר לביא, ראשית לא שילמת 000, 25ש"ח אלא רק 500, 12ש"ח שקר ראשון. ושנית: כן, מר לביא, היית מתקשה לשלם 000, 5ש"ח מפני שהשאלה היא לא אם קשה לך או לא, אלא אם הצ'ק חזר או לא היא שבמשפט שייתנהל בינינו הצ'ק הזה יוצג קבל עם ועדה. בסיום הראיון, אמר לביא כי: "תודתי נתונה לעשרות האנשים שטלפנו אלי והביעו הזדהותם" בגילוי דעת המתפרסם (כמובן) ב"ידיעות שומרון" בנוסף לראיון החביב שנערך עימו כתב לביא, כי: "במיוחד נכונה תודתי למר נתן ימיני "מפלפל עודד" ולצדוק כהן, מבית הקפה בפינת הגיבורים". בבדיקה שערך העתון "כאן נעים", אצל שני המוזכרים מתוך "עשרות המזדהים" הסתבר, כי כמו כל מה שלביא אומר גם לזה אין רגליים: הן נתן ימיני והן צדוק כהן, אומרים במפורש וצדוק אף מסר לכתבנו, מכתב חריף חתום בשמו שלא היו דברים מעולם והם שוקלים נקיטת אמצעים נגד האיש והמקומון שפירסם את שמותיהם ללא רשותם, תוך הצדקת כל מיני דברים שלא היו ולא נבראו. צדוק אומר: "אני לא תומך בלביא". התרגיל העלוב הזה מסביר מדוע יש לעזוב את האיש לנפשו. כאן נעים פונה ללביא בבקשה נרגשת "שחרר אותנו מתעלוליך". בתוך מסגרת מופיעים הדברים הבאים: "זהירות! מקליטים אותך! יום בהיר אחד נפגש רמי כהן, מסעדן ואיש חברה נעים שיחה, עם אברהם לביא, קבלן שרוצה להיות איש חברה. רמי מנהל עם לביא, שיחה בעניני קבלנים ודיומא, ולפתע הוא מבחין בנורית אדומה מהבהבת מתוך כיס מכנסיו של לביא. רגע נידהם, חשב אולי ללביא יש קשר ישיר ללשכת הרמטכ"ל או משהו כזה, רק אחרי זה התעשת, תפס שלביא מקליט אותו בלא ידיעתו, הפסיק מיד את השיחה ואמר ללביא: עם טיפוסים כמוך אני לא מתחבר. זהו המקרה השני הנימסר למערכת "כאן נעים" של הקלטה בסתר של הקבלן לביא. ראו הוזהרתם!". הפרטים בכתבה שהם משמיצים לטענת התובעים הם אלה: "(1) הטיעון, כאילו מפי אנשים הנכנסים למערכת "כאן נעים" וגו', כי הם "יודעים מי זה לביא", במשמעות התוויות שרוצים הנתבעים להדביק לו ו/או טיעוניהם כלפיו; (2) השימוש המתנשא במילים "צער בעלי חיים" בהקשרו; ושוב, לכאורה מפי "יותר ויותר אנשים" וגו'; (3) הטיעון כאילו ערימת ענק של תלונות ותביעות של קליינטים וספקים "שסבלו מנחת זרועו של לביא" הצטברה על שולחן המערכת; (4) עצם השימוש במלים "שסבלו מנחת זרועו" של התובע; (5) הטענה, כי דבריו של לביא כאילו שילם אגרה בסך 000, 25ש"ח הינם שקר; וכן השימוש במילה "הראשון, המעיד על קיומו של שני וגו' למרות שאינו מוצג; (6) הטיעון כי כל מה שהתובע אומר אין לו רגליים; (7) הטיעון כאילו התובע הקליט את המסעדן רמי כהן בסתר". ח. ביום 27.11.92בגליון 319(ת/26) מופיעה בעמוד השער תמונתו של לביא (הפעם בין תמונות אחרות) ומתחתיה כתוב: "הקבלן לביא מוכר רהיטים ללא רשיון". ובפנים המקומון במדור "מה קורה כאן" בע' 9מופיעה כתבה בזו הלשון: "קבלן הבניה אברהם לביא התחיל למכור רהיטים. עיריית חדרה: "הוגש נגדו כתב אישום בגין ניהול עסק ללא רישיון". רק לפני חודשיים פתחו הקבלן הנתנייתי אברהם לביא, את חנות הרהיטים שלו, וכבר מדוווחת העיתונות המקומית על "הצלחה בענף הרהיטים". וותיקים בענף הרהיטים, שמכירים את השוק, מרימים גבה, כשהם רואים כותרת מעין זו על חנות שבקושי עובדת חודשיים. הדבר היחידי הברור הוא שהחנות שנפתחה בקול תרועה היא בלתי חוקית, וללא רישיון עסק. עיריית חדרה הגישה כתב אישום כנגד לביא, על ניהול עסק ללא רישיון ומכנה את התעלול הזה כ"מפגע". לביא, מתגאה בכך, כי רוב לקוחותיו בחנות הרהיטים, הם מנתניה וסביבותיה ומדגיש, שאפילו זוכה בתחרות בין הקונים היתה נתנייתית - אז למה שלא ייקח את החנות שלו לנתניה וישאיר את חדרה לחדרתיים. ואגב, ספיחי פרשת לביא: המשפחה שביקשה סימן אם אכן נתקבל החומר במערכת, אכן נתקבל, אבל ברור שאיננו יכולים לפרסמו ללא שמות וללא בדיקה יסודית של הנושא. צרו קשר עם המערכת. סודיות מובטחת". ההשמצה בכתבה זו מתבטאת לטענת התובעים בפרטים אלה: (1) הטלת ספק בהצלחת עיסוקו החדש דאז של התובע בחנות הרהיטים; (2) הטיעון כאילו החנות הינה בלתי חוקית; (3) הטיעון כאילו מדובר בתעלול; (4) הקריאה לתובע לקחת את חנותו לנתניה ולהשאיר את חדרה לחדרתיים". ט. ביום 25.12.92בגליון 320(ת/27) מופיעה בשער בין תמונות אחרות תמונתו של לביא כשמעל ראשו נכתבה הכותרת "נדחק לפינה" ומתחת לתמונה נאמר: "האם נכון, כי אושפזת פעם בבית חולים לחולי נפש? זו רק אחת מ-93 השאלות שנדרש לענות עליהם הקבלן אברהם לביא בביהמ"ש המחוזי בתביעתו נגד כאן נעים סידרת שאלות ראשונה - קרא בפנים". בע' 11במדור "מה קורה כאן" נאמר: "הקבלן לביא ממשיך: כל דייר שהעז להתלונן נגדו - נתבע למשפט. בהמשך למאבקו של הקבלן לביא להוכיח לכל העולם שהוא הגדול והצודק מכולם, תבע השבוע, האיש בבית משפט השלום בחדרה 13דיירים מרחוב הרצל בחדרה, שהעזו להתלונן על ליקויים בבניה. כל דייר נתבע על סך 000, 240שקל. אמנם הקבלן אברהם לביא הפסיק לבנות בנינים חדשים, אבל נשקלה תביעה לאגודת הקבלנים לבדוק האם קיים בעולם נוהל שבו תובע קבלן דייר המתלונן על פגמים בדירתו ואי כיבוד החוזה שנחתם עימו". ובהמשך לאותו מדור בע' 15שוב מופיעה תמונת לביא ובכל העמוד מופיעות 40 שאלות שהועמדו בפני לביא במסגרת שאלון שהוגש לו בתיק הנוכחי. הכותרת היא "לביא האם נכון שאושפזת פעם בביה"ח לחולי נפש". את האופי המשמיץ של הקטעים האמורים רואים התובעים בפרטים אלה: "(1) עצם הבחירה המגמתית של השאלה לעמוד השער ולעמ' 15, תוך ניצול הקונוטציות והדימויים השליליים שיש לאשפוז בבי"ח לחלוי נפש; (2) הטיעון כאילו נעשתה הצגת השאלות בביהמ"ש המחוזי או בהגשה אליו, תוך נסיון לנצל את הלגיטימציה שיש למוסד בעיני הציבור; (3) השימוש בכותרת "נדחק לפינה"; (4) תוכן הכותרת בעמ' 11; (5) הקישור בין הגשה ע"י התובע של תביעה כנגד דיירים מרח' הרצל בחדרה לבין תלונות של כולם (או מי מהם) כנגדו. י. ביום 22.1.93גליון 321(ת/28) שוב מופיעה תמונתו של לביא (ליד תמונה אחרת) ובכותרת מתחת לתמונה נכתב: "הקבלן לביא עדיין לא השיב לשאלות "כאן נעים" בבקשה שהוגשה בביהמ"ש המחוזי בחיפה - האם נכון כי מס הכנסה, מח' חקירות חיפה, עצרו אותך לחקירה בגין העלמות מס. זו עוד אחת מ- 93השאלות שעליהן נדרש לביא לענות עליהם. פרק שני (קרא בפנים)". בע' 15הופיעה כתבה עם כותרות דומות. את ההשמצה בפרסום זה רואים התובעים בפרטים אלה: "(1) הטיעון - בשער - כאילו הוגשה בקשה לענין השאלות לבית המשפט. (2) עצם הבחירה המגמתית של השאלה לעמוד השער ולעמוד 15, תוך ניצול הקונוטציות והדימויים השליליים והשמחה לאיד שמעוררת ידיעה על מעצר לחקירה בגין העלמות מס; (3) הטיעון כאילו לא עונה התובע על שאלות שהן חלק מכתב ההגנה שהוגש לביהמ"ש ו/או כלולות בו". י"א ביום 30.7.93בגליון 329(הגליון מצורף להמר' 2383/93) פורסמה כתבה בכותרת "זה קבלן זה? זה בן אדם זה?" שקדמה לה כותרת משנה "נחקר ע"י זיגל. הוצאו נגדו צווי מעצר. נתבע ע"י דייריו, נתבע על חריגות בניה, מסרב להשיב אם אושפז בבית חולים לחולי נפש, מוחרם ע"י אחיו, פשט רגל, פיטר את עורכי דינו, נתבע על לשון הרע וזה עוד לא הכל". אלה לוו בכותרת מודגשת "כל מעללי לביא". את ההשמצה בפירסום זה רואים התובעים בפרטים אלה: "(1) השימוש ב"כותרת העל" "כל מעללי לביא" ו/או השימוש במילה "מעללי" על מובנה ו/או משמעויותיה ו/או הקונוטציות הנלוות לשימושיה; (2) קיבוץ/מיקבץ ההכפשות שבכותרת, כולן ו/או איזה מהן, בנוסף למועלה בס"ק (קד)-(קב) להלן; (3) ציון החקירה ע"י זיגל, כשלעצמו ו/או בלא שתתלווה אליו התשובה בתצהיר מיום 13.6.93לשאלה 14בשאלון שהוצג לתובעים (להלן: "השאלון") - בתמציתה ו/או במלואה; (4) ציון נושא צווי המעצר, כשלעצמו ו/או בלא שתתלווה לו התשובה לשאלה 17לשאלון - בתמציתה ו/או במלואה; (5) הציון כי נתבע על חריגות בניה, כשלעצמו ו/או בלא שתתלווינה אליו התשובות לשאלות 20ו/או 21ו/או 22לשאלון - בתמציתן ו/או במלואן; (6) ציון הסרוב להשיב אם אושפז בית חולים לחולי נפש, כשלעצמו ו/או בלא שתתלווה אליו הסיבה שמסר/והתובע/ים לסרוב; (7) הציון כי הוא "מוחרם" ע"י אחיו, כשלעצמו ו/או שלא במרכאות; (8) ציון כי התובע פשט רגל, כשלעצמו /או בלא שתתלווינה אליו התשובות לשאלות 37ו/או 38ו/או 39לשאלון - בתמציתן ו/או במלואן - ועוד "כבדרך אגב, ולמרות חריפותה של ההאשמה ו/או מסירת "עובדה" שכזו המוכחשת בזה ולמרות משמעותה ו/או שקיפות השלכותיה ובמיוחד במישור העסקי"; (9) הציון כי פיטר את עורכי דינו, כשלעצמו /או בלא שתתלווה לכך התשובה לשאלה 44לשאלון - בתמציתה ו/או במלואה; (10) הציון כי נתבע על לשון הרע, כשלעצמו ו/או בלא שיתלווה לו נושא התובענה - בתמציתו ו/או במלואו; (11) הציון "וזה עוד לא הכל" כשלעצמו ו/או בלא שתתלווה אליו הבהרה, כי אין המדובר בהכפשות מאותו בית אב ו/או מאותה רמת שלילה המיוחסת לכאורה ע"י הנתבעים להכפשות האחרות שבכותרת; (12) הכותרת המודגשת ומובלטת באותיות גדולות "זה קבלן זה? זה בן אדם זה?", כשלעצמה ו/או בלווית סימני השאלה ו/או נוכח המשמעויות המיוחסות בציבור למילים אלו ו/או לצרופי מילים אלו ו/או לביטויים ו/או ניבים אלו ו/או בלא שתתלווה לכך השוואה לקבלן אחר ו/או לקבלנים אחרים בכל הנוגע לאיזה מה"מעללים" שבכותרת; (13) הציון בדבר "דחיות חוזרות ונשנות" ו/או הציון כי הקבלן אברהם לביא "הוזהר" לכאורה "באמצעות בית המשפט על חובתו להשיב" על השאלות שבשאלון, שיש בהם ביחד ו/או לחוד רמיזה כאילו הוא מתחמק ממתן התשובות, כשלעצמו ו/או בלא שיתלווה אליו ציון עובדת המשלוח לב"כ הנתבעים כבר ביום 27.1.93של מכתב ובו דרישה לקבל את התחיבותו האישית של בא כוחו "כי התשובות ו/או איזה מהן, לבדן ו/או יחד עם השאלון, כמובאה ו/או בלשון חופשית, ו/או בכל דרך אחרת שהיא לא יפורסמו ולא ימצאו דרכם לדפי עיתון כלשהו, לרבות "כאן נעים" אם נכלל בכלל זה" וכן "כי אם יימסר לידיך כתב ויתור על סודיות רפואית לא יפורסם ולא יודפס ולא יופץ מידע כלשהו שיגיע לידיך ו/או למשרדך ו/או לביהמ"ש עקב שימוש בו" ו/או וכי מכתב זה כלל לא נענה ע"י ב"כ הנתבעים ו/או כי למרות זאת נמסרו תשובות לשאלות שבשאלון; (14) הטענה כי המידע שבתשובות לשאלון "הסתבר" לנתבעים לכאורה רק מהתשובות לשאלון ו/או לאחר הגשת התביעה ו/או כתוצאה מ"המאבק המשפטי" שמנהלים הנתבעים כנגד התובעים, ממנה עולה לכאורה כי המידע הוסתר ע"י הנתבעים ו/או מי מהם; (15) המילים: "הסתבר, כי מר לביא גורר אחריו קופת שרצים לא קטנה" ובמיוחד השימוש בביטוי "קופת שרצים"; (16) השימוש החוזר בביטוי "מעלליו" על מובנה ו/או משמעותה ו/או ההקשרים שיש לה בציבור ו/או בחלק ממנו; (17) הטיעון כאילו תביעות הדיבה הוגשו כהקדמת תרופה למכה ו/או "כשהסתבר ללביא ש"כאן נעים", עומד לחשוף את מעלליו אחד לאחד", כשלעצמו ו/או יחד עם הרמיזה המובלעת בו על קיומם לכאורה של מעללים ו/או על הודאה מפורשת ו/או משתמעת של לביא בקיומם; (18) הטיעון כאילו מהשאלות שבשאלון כשלעצמן עולים "עברו, דרך טפולו בלקוחותיו, אופיו והיבטים פליליים של מעשיו" של לביא; (19) הטיעון כי הוגשו כנגד לביא תביעות משמעותיות בגין ליקויי בניה ו/או כי הדבר עולה מתשובותיו הוא לשאלון; (20) העדר פירוט - גם בגוף הכתבה של העובדות ו/או ההקשר של "צווי המעצר" ו/או החקירה ע"י יחידתו של זיגל; (21) הטיעון כי לביא "סירב בתוקף להודות כי אושפז בבית חולים לחולי נפש" שאינו משקף את התשובה לשאלון כי הנושא אינו רלבנטי ו/או מרמז כי לביא שקר בתשובתו; (22) הטיעון ו/או הרמיזה כאילו לביא לא ענה בכנות לשאלון; (23) הטיעון כאילו קיימות "פרשיות" על מובנו של הביטוי ו/או משמעותו ו/או הקונוטציה השלילית ו/או אחרת שיש לו בציבור ו/או בחלקו. (24) הטיעון על קיומם של "סכסוכים משפחתיים של מר לביא", כשלעצמו ו/או בלא לציין כי המדובר אך ורק בסכסוך עם אחד אחיו; (25) הטיעון על "אי יציבותו" של לביא "בנושאים שהמהימנות האישית הציבורית והמשפטית היא אבן יסוד בהם", כשלעצמו ו/או בעובדה שכל שנותר הוא להוכיחה; (26) הצגת השאלה "שמא נמאס לעירו של לביא - נתניה - ממנו?", כשלעצמה ו/או אגב רמיזה כי כך הדבר; (27) הצגתה המיתממת של התהיה לכאורה "עד מתי יהא לביא סוחר רהיטים?" (28) הדחיפות שמייחסים הנתבעים לצורך כי הציבור יידע "עם מי יש לו עסק" והמינוח שהם משתמשים בו אגב כך על הקונוטציות שיש לו בציבור ו/או בחלק ממנו". עד כאן הפרסומים של הנתבעים אליהם מתיחסת התביעה המתוקנת. התובעים טוענים, כי עקב פרסומים אלה נגרמו להם נזקים כבדים אותם הם מעריכים ב-000,000, 1ש"ח. .3תמצית טענות הנתבעים. (א) כללי. הנתבעים בכתב הגנתם המתוקן טוענים טענות אלה: הפרסומים אינם בבחינת לשון הרע. הפרסומים הם אמת במלואם או לפחות בחלקם והיה ענין ציבורי בפרסומים (בגדר סעיף 14לחוק איסור לשון הרע) - (להלן: "החוק"). לחילופין, חוסים הם בצלה של הגנת תום הלב שבסעיף 15לחוק. יצוין, כי מסיכומי הנתבעים עולה, כי הכוונה היא בעיקר להגנות שבסעיפים קטנים (2), (4) לסעיף .15 בכמה מקרים משתמעת הגנה לפי סעיף 13לחוק. כמו כן, הם כופרים, כי נגרמו לתובעים נזקים עקב הפרסומים הללו. (ב) "הליך תלוי ועומד" (.lis alibi pendens) אחת מטענות הנתבעים היא, כי התובעים עשו שימוש לרעה בהליכי ביהמ"ש, באשר הגישו תביעה בבימ"ש השלום בחדרה בת.א. 8002/92(נ/12) בגין לשון הרע נגד שורה של אנשים שלטענתם סיפקו את המידע לפרסום שנעשה במקומון ביום 4.9.92(ת/ 24בתיק הנוכחי). אני סבור שיש צדק בעמדת הנתבעים ככל שהדבר נוגע לפרסום ת/ 24מיום 4.9.92, בשים לב לדוקטרינה של הליך תלוי ועומד. התביעה הנוכחית הוגשה במקורה בחודש יוני 92והיא לא כללה את הפרסום ת/.24 בחודש דצמבר 1992הוגשה התביעה נ/ .12התביעה המתוקנת בתיק הנוכחי הכוללת את הפרסום ת/ 24הוגשה ביום 13.9.93לאחר נ/.12 העילה בנ/ 12ככל שהדבר נוגע לת/ 24זהה בעיקרה לעילה שבתביעה המתוקנת. אמנם נ/ 12כולל גם נתבעים נוספים, אך בין היתר נתבעו בתביעה זו גם נעים וגם חברת זוהר וקיומם של צדדים נוספים אינו מעלה ואינו מוריד (בג"צ 3134/93י.א.ד. אלקטרוניקה נ' שרת העבודה והרווחה פד"י מ"ח (1) 298, 301). אין כל הצדקה לקיום שני הליכים באותו ענין ומאחר והתביעה המתוקנת בתיק הנוכחי הכוללת לראשונה את הפירסום ת/ 24מאוחרת יותר מנ/ 12- אני מעכב את הדיון בכל הטענות שבתביעה הנוגעות לפירסום ת/ 24(השוה ע.א. 615/84מרקוביץ נ' סתם פד"י מ"ב (1) 541, 547). יצוין, כי בכפוף לחריגים (והשוה בר"ע 6697/90(ת"א) וולפסון נ' וולפסון תקדין מחוזי כרך 91(2) 906דף 2), יש לעכב את התביעה המאוחרת ולא זו הראשונה. לפיכך, אני מעכב את ההליך הנוכחי עד כמה שהוא נוגע לפרסום ת/.24 (ג) טענות הנוגעות למעמד חלק מהנתבעים בדיון. הנתבעים טוענים עוד, כי יש למחוק או לדחות התביעה נגד תמר, נגד משה נעים ונגד המקומון. (1) האם ניתן לתבוע את המקומון? אני סבור, שיש ממש בטענות הנתבעים שלא ניתן לתבוע את "כאן נעים". מדובר בשם מסחרי, אך לא באישיות משפטית שהיא נפרדת ממשה נעים. לכן, התביעה נגד "כאן נעים" - נדחית. (2) האם יש יריבות בין התובעים לתמר ולמשה נעים? באשר לתמר נטען שהיא נרשמה בזמנו ברשיון העתון, אך לא היתה פעילה כלל בהוצאת העתון בתקופה הרלבנטית לתביעה זו. לענין זה מסתמכים הנתבעים על תצהיר תמר ועל תצהיר נעים. תמר לא נחקרה על תצהירה. בחקירתו אמר נעים (ע' 112ישיבה 12.11.95), כי אחותו רשומה עד היום במשרד הפנים כעורכת העתון, אך היא אינה פעילה. לדעתי, אין מקום למחוק את התביעה נגד תמר. סעיף 11לחוסר איסור לשון הרע קובע באופן קטיגורי כי אם פורסמה לשון הרע "באמצעי תקשורת" ואמצעי תקשורת כולל לענין זה גם עתון, הרי ישא באחריות גם העורך ולא נדרש שהעורך יהיה פעיל. הגדרת "עורך אמצעי תקשורת" כוללת עורך בפועל, כלומר יש פה הרחבה של המשמעות הרגילה של "עורך" אשר מתיחסת למי שרשום כעורך ואין בכוחה של ההרחבה לגרוע מהמשמעות הרגילה של עורך. הנתבעים טוענים, כי אין מקום לתבוע את משה נעים שהיה רק עובד של חברת זוהר. אני סבור, שטענה זו היא חסרת בסיס. משה נעים אינו סתם עובד של חברת זוהר. הוא הרוח החיה במקומון וכפי שהוא עצמו העיד (בע' 98ישיבה 12.11.95) הוא "אחראי על הכל". לכן, בין אם הוא רשום כעורך ובין אם לאו, הוא ממלא בפועל תפקיד של עורך (וראה ההגדרה המרחיבה בסעיף 11(ג) "עורך אמצעי תקשורת" הכוללת כפי שהוסבר גם "עורך בפועל"). (3) הנטלים. אין ספק, כי משהוכחו הפרסומים האמורים ומאחר ועל פני הדברים יש בחלק מסוים מפרסומים אלה (אם כי לא בכל הנקודות עליהם מצביעים התובעים) משום "לשון הרע" כהגדרתו של מושג זה בסעיף 1לחוק. על הנתבעים חל הנטל לשכנע את ביהמ"ש בטענה של אמת דיברתי. אשר לטענת הגנת תום הלב שבסעיף 15לחוק קובע סעיף 16שהנטל מתחלק כדלקמן: על הנתבעים להוכיח כי נתקימו הנסיבות שבסעיף 15(2) או 15(4) וכי הפרסום לא חרג מהסביר באותן נסיבות. אם הוכיחו כאמור, קמה לטובתם חזקה של תום לב אשר על התובעים לסתרה. מצד שני, אם הוכיחו התוביעם אחת הנסיבות המפורטות בסיעף 16(ב), הרי חוזר ומועבר הנטל על שכם הנתבעים להוכיח את תום לבם. (4) פרסומים קודמים של התובע. בסיכומים, מעלים הנתבעים גם טענות אחרות, כגון שלביא עצמו פירסם פרסומים משמיצים נגד אישים שונים בחדרה. אינני סבור שהתנהגות כזו כשלעצמה מצד התובע יכולה לשמש הגנה לנתבעים. לכל היותר היא יכולה להלקח בחשבון בין יתר הנסיבות, בהקשר לשאלה אם נתקימו הנסיבות המנויות בסעיפים 15(2) או 15(4) לחוק. (5) ניתוח הפרסומים. נבחן עתה את מהות הפרסומים, האם הם מהווים לשון הרע ואם כן, האם עומדות לנתבעים ההגנות של אמת דיברתי והגנת תום הלב. אציין, כי לא אתיחס לכל פרט ופרט שבכתבות השונות אלא לנושאים העיקריים, שהרי אלה הם הקובעים לענין ההתרשמות של קורא סביר מן האמור בכתבות. א. לגבי גליון 311(ת/19): הנקודות העיקריות בכתבה זו הם: (1) "מלחמת הכרוזים". (2) פרסומי לביא הן השמצות וכי לביא "השתלח" באותם גורמים נגדם כתב מה שכתב. (3) רצונו של לביא "לחסל חשבונות" עם עמיתיו למקצוע ועם אנשי הציבור בעיר חיפה. (4) פרסומים של לביא כנגד "זה שהיה הלפני לפניו של ראש העיריה הנוכחי בחדרה". (5) קיימות תביעות משפטיות הדדיות בינו לבין עשרות לקוחותיו. (6) קבלת טיפול רפואי נפשי על ידי התובע, שכן הוא עצמו טען זאת בפרסומיו. (7) כי מודעות בשפה בוטה היו לא רק כנגד העיריה, העומד בראשה ובעלי תפקידים רלבנטיים בה, אלא גם כלפי כל מי שעשה עם לביא עסקים במשך 23שנים. (8) לביא אמר למקוביו "במקרה הגרוע ביותר (של תביעה) בהן אנוצח בביהמ"ש, תמיד אוכל לשלוף את העובדה שעברתי משבר נפשי קשה והוא ישמש לי כר הגנה מצוין". לפני שאבחן את אמיתות כל אחת מהקביעות הללו, אציין, כי לא אתיחס לפריטים הבאים של הכתבה: (1) הביטויים "האם יש הגיון בשגעון" ומה הם בדיוק מניעיו האמיתיים של הקבלן אברהם לביא. אינני סבור שהם מגיעים לכלל לשון הרע. הביטוי "האם יש הגיון בשגעון" הוא אמנם בוטה, אך ציבור הקוראים מבין שאין מדובר פה "בשגעון" במובן הקליני של המילה, אלא המובן דומה לזה של "האם יש הגיון בבלאגן". הכוונה היא מהי "הפילוסופיה" העומדת מאחורי "היריות שיורה לביא בכל הכיוונים - -". מאחר ולביא הגדיר את הפרסומים שהוא עושה כמלחמה בשחיתות, בא בעל המאמר ומציין כי הוא עומד לבדוק אם אמנם זהו המניע האמיתי. אין עדיין קביעה נחרצת שלביא אינו דובר אמת בקשר למניעיו, אלא רק שהמקומון לקח על עצמו לבדוק שאלה זו. אמת, כי פרסום זה מציב סימן שאלה בדבר כנות לביא, אך עדיין לא ניתנה תשובה לשאלה שהוצגה, מה גם שבהמשך נאמר, כי גם המקומון שימש במה לפרסומי התובע. כל מה שנאמר בהמשך הוא שסגנון כתובתו של לביא שאכן היה חריף מעבר למקובל ולנדרש כדי לחשוף שחיתות הוא אשר מעלה את סימני השאלה. אינני סבור, שהדברים בהקשר זה מהווים לשון הרע. (2) הביטוי "נגרר" בהקשר לפרסומי לביא במקומון, פירושו בהקשר הדברים הוא שווה ערך להשתכנעות ברמה גבוהה עד כדי איבוד שיקול דעת עצמי של המקומון. גם בכך אין לשון הרע נגד התובע, אלא הביטוי דוקא מעמיד דוקא את המקומון באור שלילי של חוסר יכולת אבחנה. (3) אינני רואה לשון הרע באי גילוי הסיבה לפסילת מודעותיו של לביא וכן גם לא בקיומם של חילוקי דעות קשים באשר לאופי פרסומי לביא. (4) אינני רואה גם לשון הרע באמירה של התובע שהוא בעל כשרון לחשוף שחיתותיותת ושהחומר בידיו יעשה "פיצוץ אטומי". פרסום דבר יכולתו של אדם לגלות שחיתויות והעובדה שאדם כזה מחזיק ברשותו חומר סודי, אינו בגדר לשון הרע. הוא הדין אם אדם מתגאה באמור. אין במאמר כל אמירה הכופרת במפורש ב"כשרונו" האמור של התובע או בכך שהוא מחזיק חומר "טעון". רוחו של המאמר היא הבעת ספקות ביומרות של התובע ורצון לבדוק אם יש בהם ממש, אם לאו. כאשר אדם מתגאה בכישורים או בהשגים, אין לראות במי שנוטל על עצמו לבדוק אם אכן הכישורים הם כישורים וההשגים הם השגים בבחינת לשון הרע. לכך יש להוסיף שאכן התובע התגאה ביכולתו לחשוף שחיתויות ובעדותו בפני (ע' 31ישיבה 6.4.95) אומר התובע: "נהייתי כמו מבקר המדינה בעיר הזאת - - יצאתי חוצץ נגד כל המערכת". ובע' 4- 33מתאר התובע את עצמו כמי שבא להגן על "האדם הקטן" בע' 54"עד היום מעריכים אותי ומעריצים אותי". (5) גם האמירה, כי מתקיים מאבק רב שנים בין התובע לבין זיגי תוהמי אין בו לשון הרע ועל כל פנים, עובדת קיומו של מאבק כזה עולה על פני הדברים "ממלחמת הכרוזים" ביניהם. (6) נעים בעדותו בע' 118ישיבה 12.11.95אומר, כי התובע אמר בנוכחותו בעת שישבו בבית קפה, כי אין לו בעיה לכתוב מה שהוא חושב על ראש העיריה, באשר "אני משוגע, לא יכולים לעשות לי שום דבר. לא יכולים לעשות לי כלום". דבריו אלה לא ניסתרו ולכן הוכחה גם טענה זו כאמת. (7) פרסום הכרוז של זיגי תוהמי אין בו פסול. הכרוז עצמו אינו כולל לשון הרע, אלא הוא אך הזמנה למי שוראה עצמו נפגע ע"י לביא להצטצרף לקבוצה כדי לשמור על זכויותיהם. (8) הפרסום, כי מי שתמך במאבקו "זכה לכיבודים מגוונים", אין בו לשון הרע. אין פסול בכך אם אדם נוהג בסגנון "את מכבדי אכבד". לא ניתן ללמוד מדברים אלה כאילו "שיחד" לביא את התומכים במאבקו, אלא רק שבדיעבד מי שתמך במאבקו "כובד" על ידו ובכך אין כל רע. (9) הביטוי "עלילותיו" של התובע, הוא ביטוי ספרותי (אולי סרקסטי במידת מה) להצביע על קורותיו של לביא, אך לא כל ביטוי אירוני או סרקסטי מהוה לשון הרע. (10) השימוש בביטוי שהמאבק בין לביא לזיגי תוהמי "הגיעו לשיאו" עם פרסום כרוז מסוים על ידי לביא כנגד תוהמי. זוהי רק "פרזה עיתונאית" מקובלת שכל כולה ענין שבהערכה ואין בו לשון הרע. (11) העובדה ששם הפרק הבא בסדרת הכתבות שונה מהשם שבסופו של דבר נבחר בפירסום הבא, אין בו שום דבר שיש בו לשון הרע. נחזור איפוא ונבחן אם הוכחה האמת באותם חלקי הפירסום שצוטטו בתחילת דברינו לענין הכתבה ת/.19 (1) קיומה של מלחמת כרוזים. עובדה זו הוכחה. מצד אחד, היו כרוזים של התובע ופרסומים של התובע כנגד ראש העיר נחמיה להב, סגניו וחברי מועצת העיר(נ/1), כושי סגן ראש העיר, חברי ועדת בנין ערים (נ/2), מבקר העיריה, ראש העיר וסגניו, חברי המועצה, מהנדס העיר, זיגי תוהמי (ראה נ/6), ראש העיר עו"ד ברזילי (ראה נ/7, נ/8) ומאידך הכרוז של זיגי תוהמי עליו אין מחלוקת. (2) השימוש בביטויים "השמצות" ו"השתלחות". הביטוי "השמצה" הוא ביטוי נויטרלי. אין הוא מתיחד לפרסום דברי שקר בלבד. גם דברי אמת הם בבחינת השמצת ובלבד שיהיה בהם הטלת דופי, השמעת דברי זלזול וגנאי, ערעור סמכותו וכבודו של מישהו, דיסקרדיטיציה (ראה מילון אבן שושן ערך "השמצה"). אני סבור, שאכן פרסומיו של לביא עונים על הגדרה זו וסגוננם הבוטה מצדיקים את תיארם כ"השתלחות", שכן השתלחות פירושה התקפה מילולית בוטה (ראה השימוש בביטוי זה בע.פ. 6696/96בנימין כהנא נ' מדינת ישראל דינים עליון כרך נ"ג 809פיסקה 8; בש"פ 2700/91לטיסיה שירזי נ' מ.י. דינים עליון י"ט 673שורה שלישית לפני הסוף; ע.פ. (ת"א) 1021/95סובול נ' מדינת ישראל דינים מחוזי כ"ו (6) ע' 954פיסקה 5). לפיכך, אני סבור שהפרסום הוא אמת. (3) פרסומים של התובע כנגד מי שהיה "לפני לפניו" של ראש העיר הנוכחי. ראש העיר "הנוכחי" בעת הפרסומים היה נחמיה להב. לפניו שירת דב ברזילי. "לפני לפניו" אינו מצביע דוקא על שלושה ראשי עיר, אלא זהו ביטוי שנבנה לפי המשקל ב"אבי-אביו" ואין ליחס לו משמעות מילולית מדויקת. הוכח, שלביא פירסם דברי דיבה נגד ברזילי ואף התנצל על כך (נ/7; נ/8). לשון אחרת, הרעיון בכתבה הוא שלביא השתלח בראשי המימסד העירוני ואם מדובר בשני ראשי עיר או יותר, הוא פרט טפל שאין בו כדי להשליך על האמיתות העקרונית של הנאמר (ראה הסיפא של סעיף 14לחוק איסור לשון הרע). (4) מפרסומיו של התובע עולה "ריח קשה של לשון הרע". יושם אל לב, כי במאמר מדובר על "ריח" לשון הרע ולא על לשון הרע ויש הבדל בין השניים, שכן "ריח" לשון הרע פירושו שהפרסום מתקרב אל לשון הרע קירבה רבה, אך לא הגיע לגמרי ללשון הרע. בכל מקרה, "לשון הרע" מוגדרת בסעיף 1לחוק איסור לשון הרע ככולל דבר שפרסומו "עלול להשפיל אדם בעיני הבריות". ואכן פרסומיו של התובע כלפי נושאי משרה שונים, עונים על הגדרה זו, ואין זה משנה אם הדברים נכונים אם לאו, שכן טענת אמת דיברתי, היא הגנה בפני אחריות, אך היא לא הופכת את הפרסום לדבר שאינו לשון הרע. לשון הרע נשארת כזאת לעולם, גם היא כוללת דברים נכונים אלא שבהתקיים התנאים שבסעיף 14לחוק, אין אדם נושא באחריות אזרחית או פלילית ללשון רע זו. מכאן, שהפרסום הזה הוא נכון. (5) שימוש במילים "לחסל חשבונות" בתור המניע לפעולת התובע. אני סבור, כי הוכח, כי בין היתר פעל התובע מתוך רצון להשיב לאלה שפגעו בו לדעתו כגמולם. הנה כי כן, אומר התובע בע' 31שהעיריה גרמה לו לדכאון נפש וגם לאשפוז וכשהבריא ניסו עוד פעם להתנכל לו ואז החל לנהל מערכה נגד הממסד. גם השימוש שעשה התובע בכרוזיו במילים "ארורים תהיו" ול"דראון עולם" (ע' 41לפרוטוקול) כשהוא מסביר שימוש זה בכך "ששברו אותו" (ע' 42), מראה שהתובע רצה "לבוא בחשבון" עם אלה שהתנכלו לו ובכך יש חיסול חשבונות. לכן, הפירסום הזה הוא נכון. הביטוי "חיסול חשבונות" אינו אלא פרזה ספרותית המבטאת את הרעיון של נקמה וגמול. ואכן אלה לפחות היו אחד המניעים לפעילות התובע. (6) התובע נהג לאמר למקורביו "במקרה הגרוע ביותר (של תביעה) בהן אנוצח בביהמ"ש, תמיד אוכל לשלוף את העובדה שעברתי משבר נפשי קשה והוא ישמש לי ככר הגנה מצוין". אין ספק שהדברים הללו יש להם אופי ברור של לשון הרע, אך כפי שציינתי דבריו של נעים כי הדברים אכן נאמרו ע"י התובע בנוכחותו לא נסתרו ולכן אתיחס אליהם כדברי אמת. (7) אשר לטענה כי התובע לא הוכיח שזיגי תוהמי זוכה בהעדפותיו של ראש העיר, אינני סבור שכשלונו של אדם להוכיח אשמה שהוא מטיח במישהו אחרת מהווה לשון הרע, שכן כולם יודעים שלא תמיד ניתן להוכיח גם דברים שהם נכונים. לכן, "כשלון להוכיח" לא ניתן להסיק ממנו שהטוען הוא שקרן או שאינו דובר אמת. אם נסכם האמור עד כה, הרי בכל הנוגע לפרסום ת/19, הרי רוב חלקיו אינם בבחינת לשון הרע ומה שמהוה לשון הרע - הוא אמת. נשאלת השאלה, אם הוכיחו הנתבעים לגבי אותם חלקים בכתבה שהם אמת, שהיה "ענין ציבורי" בעשיית הפרסום, שהרי הגנת סעיף 14לחוק אינה מסתפקת רק באמיתות הפרסום, אלא דורשת שיהיה בו גם ענין ציבורי. המבחן "לענין ציבורי" הוא קיומו של אינטרס ציבורי בפרסום, דהיינו ש"הציבור בתור שכזה מעונין בפרסום ואין די בכך שלפרטים המרכיבים את הציבור יש ענין לדעת את הפרטים שפורסמו (ראה אורי שנהר, דיני לשון הרע, ע' 224סעיף 17.3.2והאסמכתאות בהערה 53(שם)). "ענין ציבורי" הוא "ענין שיש לציבור תועלת בידיעתו אם לשם גיבוש דעתו בענינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו" (ז. סגל, "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת" עיוני משפט ט' (תשמ"ג) 175, 191). במקרה הנדון, פרסומיו של התובע נגעו לענין ציבורי מובהק והוא קיומה או אי קיומה של שחיתות בממסד העירוני בחדרה. לפיכך, כתבה האמורה לבחון את אמיתות האשמותיו ואת מניעיו של התובע, יש בה "ענין ציבורי". כאשר אדם שם עצמו כשופט או כ"מבקר המדינה" לענין פעולותיהם של נושאי משרות ציבוריות, קיים ענין ציבורי לדעת מי האיש, האם יש בו את הכשירות לשמש שופט ומבקר והאם טובת הציבור והיא בלבד, עומדת לנגד עיניו. לפיכך, נראה לי כי אין ליחס אחריות לנתבעים בקשר לת/.19 ב. הכתבה ת/ 20בגליון 312מיום .5.6.92 (1) נתיחס תחילה למילים "הבלוף הקנדי של א. לביא" בכותרת. משמעות המילה "בלוף" היא שקר או תרמית, אם כי בדרך כלל הכוונה היא לדרגה נמוכה יחסית של שקר או תרמית. לפעמים משמשת המילה "בלוף" במובן של התפארות שאין מאחוריה ממש. אך ראוי להדגיש בכל לשון של הדגשה, שלא בכל מקרה שתכנית עתידית שמתפארים בה ואינה מתממשת ניתן לדבר על "בלוף". לדעתי, ניתן לדבר על "בלוף" רק כאשר מי שמתפאר יודע כבר בעת ההתפארות שהתכניות העתידיות לא יתממשו. "הבלוף" המיוחס לתובע מבואר בכתבה. בכתבה מדובר על כך שהתובע הציע למשרד הקליטה לרכוש פרוייקט המצוי בשלבי בניה ובו 20דירות בנות 4חדרים ו- 4דירות גג. משרד הקליטה סירב להצעה. לביא נפגע וגרם לפירסום שבו נאמר שנעשה לתובע עוול וכן גם לעולים החדשים. עברו שנתיים והפרוייקט עדיין לא הושלם. להלן מופיע בכתב הסיפור של הקמת חברה בשם ישקנד המורכבת מהתובע ומקובצת משקיעים קנדיים. בהמשך מובאות 2גירסאות כיצד נוצר הקשר בין המשקיעים הקנדיים ולביא. להלן נאמר שלביא התפאר בכל מיני פרוייקטים שהמשקיעים הקנדיים עומדים לבצע. התכניות הללו לא התממשו. לכאורה, יש בדברים הללו כדי להעמיד את התובע באור שלילי של מי שמתפאר ומבטיח ואינו מקיים ובכך יש לשון הרע. אמנם התובע אומר בעדותו (בעה' 57), שהכתבה לא הרגיזה אותו, אך אמירה זו אינה "מנטרלת" את "לשון הרע" שבכתבה, אלא יכולה רק להשפיע על גובה הנזק במידה והנתבעים ימצאו אחראים. הנתבעים מצדם טוענים, כי הכתבה בענין זה היא נכונה. התובע בעדותו (ישיבה 6.4.95) אומר, כי אכן הוקמה חברה בשם ישקנד חברה להשקעות בע"מ שבה היו שותפים קנדיים (ראה נ/4), אך בהמשך התקיימה בוררות שבעקבותיה הועברו המניות של הקנדיים ע"ש התובע ואשתו (ע' 47). התובע גם אישר בעדותו שהיו משקיעים קנדיים (ע' 59). מרישומים של רשם החברות עולה, שהקומה חברה בשם לביא - ישקנד חברה לבנין ולהשקעות בע"ימ שבעלי מניותיה היו לביא וחברת ישקנד. לדברי התובע, ההתקשרות עם הקנדיים היתה בשנת 1987(ע' 54). בכתבה נכתב כי התובע הבטיח בבנינים שהקים טלויזיה במעגל סגור. כדוגמא להבטחה שהתובע לא קיים, והתובע אומר, כי הבטחה כזו לא הופיעה במפרט ומה שהיה כתוב במפרט הוא קיים (ע' 60). להלן אומר התובע: "כשבאו משקיעים מקנדה לחדרה הם חשבו שחדרה זה קנדה וזה מונטריאול. אז הם אמרו, אנחנו נעשה ונשקיע מליונים של דולרים, וכשהגיעו לחדרה ראו שזו עיר קטנה, כפר, ואי אפשר להשקיע ברמות בניה כמו בקנדה. הלכנו לפי המפרטים של חדרה. התכוננו באמת לעשות בניה משהו מאסיבי, אבל אחרי זה חדרה לא התאימה כי אנשים לא משלמים כסף. 000, 100דולר עולה דירה בחדרה, 000, 90דולר, 000,80! אז מה אני אבנה להם מגדלים כמו במונטריאול? אז אמרו סטופ! ואז גם לוויתי להתישב קצת(?) ואכן באמת, ראינו שהשוק של חדרה לא מתאים. זה הכל. אז מה פה לא קיימתי פה? לא קיימתי, התכוונו להשקיע עובדה שראו שהשוק לא טוב, גם הפסיקו להשקיע, הם לא רצו להשקיע יותר". התובע אישר שמשרד הקליטה לא רכש דירות לא ממנו ולא מהרבה קבלנים אחרים (ע' 61). גם העד מרדכי לביא (שאינו קרובו של התובע) ושימש כבורר בין התובע לבין הקנדים אישר את דברי התובע, כי המשקיעים הקנדים התכוונו להשקיע, אך בסופו של דבר לא השקיעו כי "הם לא סמכו על חדרה" (ע' 85ישיבה 12.11.85). בסופו של דבר, עברו מניות הקנדים אל לביא (ע' 86). לדעתי, לא הוכיחו הנתבעים את טענת אמת דיברתי לגבי פרסום זה. הוכח, כי היתה התקשרות בין התובע לבין משקיעים קנדיים. הוכח, כי בעקבות התקשרות זו קמה חברת ישקנד. עוד הוכח, כי מכל התכניות הגדולות לא יצא מאומה. אני גם מוכן להניח לטובת הנתבעים שהתובע התפאר בקשריו עם הקנדים. מה שלא הוכח הוא שהתפארות זו היתה "בלוף", שכן לא הוכח שבעת שהתובע התפאר בקשריו עם הקנדיים כבר ידע שבסופו התקוות שנתלו בהתקשרות זו לא יצאו אל הפועל. אין מדובר בפרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש במובן הסיפא של סעיף 14לחוק, אלא בלב לבה של הכתבה, והוא החלק הפוגע ביותר שבה. לכן, לא עומדת טענת אמת דיברתי בהקשר לפירסום זה. אינני סבור, שבקשר לפירסום זה עומדת לנתבעים הגנת תום הלב. הם לא עשו כל מאמץ לברר את העובדות במלואן. אין לראות בקביעה שזה "בלוף" כהבעת דעה גרידא, אלא קביעה בוטה והחלטית משל מדובר בעובדה מוכחת. לפיכך, אחראים הנתבעים לפרסום זה. מאידך, אני סבור שהוכח כי הסיפור על פניית התובע למשרד הקליטה הוא נכון העיקרו והיה ענין ציבורי בפירסומו. ג. הפירסום גליון 313מיום 26.6.92(ת/21). (1) כותרת כתבה זו מביאה את גירסת משפחת זלז'ניאק, כי לביא התעלל בהם במשך 10שנים, בבחינת הבאת דברים בשם אומרם. כאן המקום להדגיש, כי חזרה על דברי אחרים אינה לכשעצמה הגנה, אלא לכל היותר יכולה להשקל לקולה (ס' 19(1) לחוק) (ראה שנהר (שם) ע' 157והאסמכתאות המצוטטות בהערה 16(שם)). מאחר והדברים הובאו במרכאות, השאלה הראשונה היא, אם אכן אמר מי מבני הזוג זלז'ניאק את הדברים הנחזים להיות מצוטטים מפיהם. יוסי זלז'ניאק העיד כעד מטעם התובעים, כי לא אמר את הדברים המיוחסים לו בכתבה למר נעים. הוא רק הרשה למשה נעים לעיין בתביעה שהוגשה ע"י זלז'ניאק נגד לביא. בביהמ"ש המחוזי בחיפה. הוא סיפר לנעים, כי התיק נגמר בפשרה (ע' 15(שם)). אשתו כלל לא דיברה עם נעים. כשנשאל כיצד הגיעו התמונות שלו ושל רעייתו המופיעות בכתב התביעה לידי הנתבעים, אמר שלא הוא מסר אותם לנתבעים, אלא מאחר והיה פעיל במועצת העיר הוא ואשתו צולמו בהרבה הזדמנויות. העד אומר כי הוא עוסק בעבודות בנין (ע' 22ישיבה 6.4.95). הוא הודה שהוא עובד עם זיגי תוהמי (ע' 20(שם)) (הקבלן שהתעמת עם התובע). מר משה נעים מצדו נשאל אם התמונות נמסרו לו ע"י זלז'ניאק וענה שאינו חייב לענות על שאלות אלה (ע' 116ישיבה 12.11.95), אך הוא עמד על דעתו שהדברים המופיעים בראש הכתבה הם ציטוט נכון מדברי זלז'ניאק (ע' 117(שם)). מסתבר, שהיה קשר בין נעים וזלז'ניאק שהתבטא בכך שזלז'ניאק שימש בעתונו ככתב ספורט (ע' 117(שם)). לאחר שיקול הגעתי למסקנה, כי יש להעדיף את דברי נעים כי זלז'ניאק הוא זה שאמר הדברים המצוטטים במאמר וכי נעים לא בדה אותם מלבו. הוכח, כי אכן היה סכסוך בין משפחת זלז'ניאק ללביא וכי הוגשה תביעה ע"י זלז'ניאק נגד לביא בנושא ליקויים בבניה. איני סבור שהתמונות של הזוג זלז'ניאק נלקחו ע"י מר נעים מאיזה פירסום אחר, אלא הם נמסרו לו ע"י זלז'ניאק. לכן, הציטוט כציטוט, הוא נכון. אני סבור גם, כי יתרת תוכן הכתבה היא ביסודה נכונה. אכן היו ליקויים בבניה. הוגשה תביעה ובסופו של דבר חויבו התובעים לתקן חלק מהליקויים. הביטוי "התעללות" הוא אמנם ביטוי חריף, אך מדובר רק בהערכה של התנהגות התובעים. כידוע, הגנת "אמת דיברתי" עשויה להיות הגנה טובה לפרסום המוגדר כדעה ובלבד שדעה זו מתבססת על עובדות נכונות (ראה שנהר (שם) ע' 219סעיפים 17.2.3; 17.2.4). אני סבור שבמקרה זה הבעת הדעה, כי התנהגות התובעים היא בגדר התעללות מבוססת על עובדות. אני סבור, כי קיים ענין ציבורי בפירסום זה ע"מ שאנשים אחרים העומדים לרכוש דירות אצל התובעים ידעו את "עברו" מבחינת היחס בינו לבין לקוחותיו. (2) אשר לקטע בו ניתן הסבר להתנהגות התובע במצבו הנפשי כפי שהובא לידי ביטוי בחוות דעת פסיכיאטרית בהליך פלילי, לא נטען ע"י התובע כי לא הוגשה חוות דעת כזו (ראה סעיף 7סט לסיכומיו). הקישור בין חוות דעת זו והתנהגות התובע היא ענין של הבעת דעה המוגנת במסגרת הגנת "אמת דיברתי". השאלה, אם היה אי כיבוד של "שורה של הסכמים חתומים" או שורה של תנאים בהסכם אחד כפי שטוענים התובעים (סעיף 7לסיכומי התובעים), נראה לי כפרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. לא נראה כי קיים הבדל משמעותי במידת הפגיעה לגבי מי שמיוחסת לו הפרה של תנאים רבים בהסכם אחד או שורה של הסכמים. (3) אשר לכינוי של התובע "קבלן ההשמצות", נראה לי, כי הוא נכון בעיקרו. התובע פירסם פרסומים רבים בהם כלולה לשון הרע כלפי אנשים רבים. אין זה משנה אם פרסומים אלה היו נכונים אם לאו. הביטוי "השמצה" אינו אלא סינונים - אמנם בעל אופי חריף במקצת - ללשון הרע. הביטוי "קבלן ההשמצות" הוא בעל שתי משמעויות: קבלן העוסק בהשמצות, או אדם שמשמיץ לא במקרה אחד, אלא במספר רב של מקרים (משמיץ בקבלנות). שני מובנים אלה נכונים בעיקרם. לביא הוא קבלן שעסק בהשמצות ועשה זאת בהיקף רחב למדי. (4) אשר לקטע שבמסגרת באשר למשפט בין לביא והגב' ברנד, התובע בסיכומיו (סעיף 7ע' 10) אינו מתיחס לציטוט מדברי כב' השופט דן כבלתי נכון. הוא רק מלין על כך שהדברים מובאים כאילו היו ממצא של השופט, אך עיון בכתבה מראה שאין הדבר כן, שכן בהמשך הכתבה נאמר ש"הדברים צוטטו במשפט" ולא שהדברים נקבעו. הדברים גם מתאזנים בהמשך בקביעה שהגב' ברנד "אינה יוצאת נקיה". אני סבור, כי מאחר והדברים נכונים בעיקרם, חוסה פירסום זה תחת הגנת אמת הפירסום, ושוב, גם לגבי קטע זה יש ענין ציבורי, שכן מדובר ביחסים שבין קבלן ללקוח, כאשר מדובר בקבלן פעיל אשר ממשיך להציע "סחורתו" לציבור הרחב. טענות נגד חלקים אחרים בכתבה זו נזנחו בסיכומים. ד. גליון 314מיום 24.7.92(ת/23). (1) אינני סבור שהשימוש בביטוי "עלילות" הוא משמיץ. עלילה היא ביטוי ספרותי משהו ל"סיפור" או ל"קורות" ולמרות ששימוש בביטוי זה יש בו איזו שהיא נימה סטירית, אין די בכך כדי להוות לשון הרע. (2) על הביטוי "קבלן ההשמצות" כבר נתתי דעתי ואין לי אלא לחזור על הדברים שכבר אמרתי. (3) בקטע מהמילים "פרסום הדברים המפורטים" אינני רואה לשון הרע. לאור הכותרת האומרת שדב ברזילי תובע את לביא ולאור קיומן של מרכאות רבות בכתבה, נראה לי שהקורא הסביר יבין שהמדובר בציטוט מכתב התביעה ולא בקביעה של העתון המתבססת על חקירה עצמאית כביכול. ה. גליון 315מיום 14.8.92(ת/22). אינני רואה לשון הרע בכתב זו המביאה את טיעוניו של התובע בכתב תביעתו נגד "כאן נעים" ואת תגובת הנתבעים לתביעה זו. הטענה שלביא מסרב להגיב, אינה בגדר לשון הרע. גם אם היא אינה נכונה, שהרי אם מתקיים הליך משפטי בין התובע לנתבעים, אך טבעי הוא שלא ירצה להתראיין לעתון אותו הוא תובע. ו. גליון 316(ת/24). כפי שצינתי לעיל, ההליך בקשר לפירסום זה מעוכב. לאור העובדה שהליך אחר תלוי ועומד בקשר לאותו פרסום. ז. גליון 317מיום 18.9.92(ת/25). (1) הדברים המצוטטים מפי "אנשים הנכנסים למערכת" שהם "יודעים מי זה לביא", אין בהם לשון הרע, שכן "המידע" המיוחס ל"אנשים" אין בו "ערך מוסף" מעבר למה שנכתב ע"י "כאן נעים" בעבר. (2) הביטוי "צער בעלי חיים", פירושו "רחמנות" ובהקשר בו הוא מובא אין בו אלא אמירה מפי אנשים שהמקומון כבר התעלל מספיק בלביא והגיעה העת להפסיק. (3) בהמשך הכתבה נאמר, כי "ערימת ענק של תלונות ותביעות של קליינטים וספקים שסבלו מנחת זרועו של לביא הצטברו על שולחן המערכת ונראה, כי ההר הזה עלול לקבור תחתיו לא רק קבלן בסדר גודל של אברהם לביא, אלא גדולים וחזקים ממנו" הם בפירוש בבחינת לשון הרע. הם מעמידים את לביא כמי שמפעיל "נחת זרוע", כלומר מתעלל ומתעמר בלקוחות ובספקים במקרים כה רבים עד כי מספר התלונות הרב עלול "לקבור אותו תחתיו". לדעתי, הנתבעים לא הוכיחו, כי יש אמת בתיאורם והרי לא היה קל מלהביא את "ערימת הענק" של תלונות ותביעות ש"הצטברו על שולחן המערכת". אין די בהתיחסות לתלונות שכבר היה לגביהם פרסום ספציפי כגון התלונה של זלז'ניאק, שכן ראשית כדי להוכיח "ערימת ענק", אין די במקרה אחד או שניים ומבלד זאת מתוך ההקשר ניתן ללמוד, כי התלונות באו לאחר ובעקבות הפרסומים שבעבר. אין גם מקום לטענת תום לב בקשר לקטע זה, שהרי לא מדובר באיזו עובדה שהיתה או לא היתה ושיש צורך לערוך בירורים מורכבים כדי לאמת אותה. "שולחן המערכת" הוא בשליטתו המלאה של נעים ולא היה כל קושי להביא לביהמ"ש את אותה "ערימה". (4) אשר לטענה, כי טענת לביא, כי שילם אגרה בתביעה בסך 000, 25ש"ח היא שקר וכי שילם למעשה רק 500, 12ש"ח הצגת התובעת כשקרן היא בבחינת לשון הרע, בעיקר כאשר הנאמר בכתבה כי זהו "שקר ראשון". נראה לי, כי הנתבע לא הוכיח את אמיתות טענתו זו ולא עומדת לו גם הגנת תום הלב. (5) אשר לחלק שבמסגרת המיחס ללביא הקלטה של מר רמי כהן תוך ציון העובדה שזהו המקרה השני של "הקלטה בסתר" והסיום המודגש "ראו הוזהרתם", אומר נעים תצהירו, כי הדברים בדבר ההקלטה נמסרו לו ע"י רמי כהן וע"י אחד יהודה יגודייב. לא ברור מתצהיר זה אם רמי כהן סיפר לו על שני המקרים של ביצוע ההקלטות או רק על מקרה אחד. רחמים כהן (שהוא כנראה הרמי כהן שעליו דובר בכתבה) וכן יגודייב הוזמנו לעדות על ידי ב"כ הנתבעים. יגודייב הופיע (ע' 168ישיבה 16.5.96), אך לא הרשיתי השמעת עדותו בע"פ, שכן לא שוכנעתי שנעשה נסיון להשיג ממנו תצהיר למרות החלטתי המפורשת שהעדויות יובאו בתצהירים. נעים לא נחקר על האמור בתצהירו, כי האינפורמציה נמסרה לו ע"י רמי כהן ויגודייב ולכן עלי לצאת מההנחה שדבריו באשר למקור האינפורמציה הם נכונים. אמנם לא הוכח כי תוכן האינפורמציה נכון, אך אני סבור כי רשאי היה נעים לסמוך על דברי שני "עדים" בנקודה זו. לדעתי, הוא היה רשאי לחסות בצלה של ההגנה בסעיף 15(2). אמנם אין איסור להקליט שיחות כשהדבר נעשה בהסכמת אחד מבעלי השיחה, אך רוב בני האדם היו נמנעים מלקיים שיחה אילו ידעו, כי מאן דהוא שעמו הם משוחחים מקליט אותם ללא ידיעתם, או לפחות היו נזהרים במקרה כזה בלשונם. לכן, אני סבור, כי משהאמין נעים ואני סבור שאכן האמין כי דברי רחמים כהן ויגודייב בדבר שימוש בהקלטות ע"י לביא הם נכונים ואמונתו היתה סבירה בנסיבות הענין באשר הוכח כי התובע אינו "עדין" במיוחד כאשר הוא נלחם את מלחמותיו, היתה זו חובה חברתית או מוסרית להזהיר את אלה הבאים במגע עם לביא בפני שימוש בהקלטות על ידו. אמנם לעתון אין "מעמד" מיוחד לענין ההגנה שבסעיף 15(2) (ע.א. 213/69חברת החשמל נ' עתון הארץ פד"י כ"ג (2) 87, 94), אך מאידך אין זכותו של עתון נופלת מזכותו של כל אזרח להסתמך על ההגנה (ע.א. 670/79; 78/80; 82הוצאת עתון הארץ נ' מזרחי פד"י מ"א (2) 169, 197). "החובה" המוסרית והחברתית קיימת במקרה זה הן לפי "המבחן האמפירי" (ראה שנהר (שם) ע' 283סעיף 20.2.5), לפיו "רובו של חוג האנשים בעלי השכל הישר שהיו נמצאים במצבו של הנתבע, היו חושבים זאת לחובתם במסיבות המקרה - - - להעביר את הידיעה" (ע.א. 90/49בנטוב נ' קוטיק פד"י, ה' 593, 620) והן לפי "המבחן הנורמטיבי", לפיו קובע ביהמ"ש לפי תפיסתו הערכית כי היה קיים אינטרס חברתי בפרסום (שנהר (שם) והאסמכתאות המצוטטות בהערות 26, 28). לפיכך, אני סבור שהפירסום שבמסגרת הוא מוגן. ח. גליון 319מיום 27.11.92(ת/26). השאלה הראשונה הנשאלת היא, האם הוכיח הנתבע האם חנות הרהיטים שעל פתיחתה מדווחת הכתבה במסגרת, היא אכן בלתי חוקית וללא רשיון עסק, והאם נכון האמור בכותרת כציטוט מ"עירית חדרה" כי "הוגש נגדו כתב אישום בגין ניהול עסק ללא רישיון". נראה, שהתשובה לכך היא בחיוב. לביא מודה בע' 76ישיבה 6.4.95, כי פתח את העסק וניהלו במשך חודשיים מעת פתיחתו ללא רישיון ולכן הפירסום נכון בעיקרו. הקריאה במאמר להשאיר את "חדרה לחדרתיים" היא קריאה ריטורית בעלת אופי דימגוגי, אך אין בה לשון הרע. ט. גליון 320מיום 25.12.92(ת/27). (1) בגליון זה פורסמו כל השאלות שהציגו הנתבעים בשאלון שהוגש בתיק הנוכחי, תוך הבלטת השאלה - האם נכון שאושפזת פעם בביה"ח לחולי נפש? עצם הבלטת השאלה בצורה זו היא בבחינת לשון הרע, שכן התשובה המתבקשת בעיני מי שקורא את הכתבה היא כן. אמנם עצם הצגת השאלון בביהמ"ש מוגנת בגדר ההגנה המוחלטת שבסעיף 13(ג). השאלה היא, אם ההגנה חלה גם על פירסום בעתון של תוכן שאלון כזה. ההגנה הרלבנטית היא זו שבסעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע. הגנה זו דורשת לא רק שהפרסום יהיה דין וחשבון נכון על מה שנאמר במסגרת הליך, אלא גם שהדין וחשבון יהיה הוגן. לדעתי, הפירסום בצורה בו נעשה תוך הבלטת שאלה מסוימת מתוך השאלון ותוך מתן ההסבר ש"הקבלן לביא הזמין מלחמה והוא יקבל אותה בחזרה" (כאמור בכותרת המשנה לכתבה) הוא בלתי הוגן וכל מטרתו להטיל בוץ ולהרתיע את לביא מלהמשיך בתביעה (ראה לענין זה ע.א. 348/85בן ציון נ' הוצאת מודיעין פד"י מ"ב (1) 797] 802; ת.א. (י-ם) 405/95כלל ישראל נ' רשות השידור ואח' (לא פורסם) ע' 15- 14ו- 18לפסה"ד; שנהר, (שם) סעיף 16.7.5; 16.7.6בע' 7-206). הנתבעים גם אינם יכולים לחסות בצילה של הגנת אמת דיברתי שבסעיף 14לחוק, שכן אין "ענין ציבורי" בשאלון שהפנו המשיבים לתובע. (2) בכתבה בע' 11שבו נאמר שהקבלן לביא תובע את מי שהתלונן נגדו, אינני רואה לשון הרע. אין בכך לבזות אדם או להשפילו אם הוא מגיש תביעה נגד מישהו אחר בתגובה לתלונה (או לתביעה) שהלה מגיש נגדו, שכן לא נאמר שהתביעות מחוסרות בסיס. י. גליון 321מיום 22.1.93(ת/28). בגליון זה הוסיפו הנתבעים ופרסמו את תוכן השאלון שהגישו ללביא, תוך הבלטת שאלה אחת הנוגעת למעצרו לחקירה ע"י חקירות מס הכנסה. כל האמור לגבי הכתבה בת/ 27חל גם במקרה זה. מדובר בלשון הרע שאינה מוגנת, באשר הפרסום הוא חסר תום לב, חסר הגינות וגם אם האמור בו אמרת, הרי הוא נעדר כל ענין ציבורי. י"א גליון 329מיום 30.7.93(מצורף להמר' 2383/93). פירסום זה מתימר להיות דיווח על תשובותיו של לביא לשאלון שהוגש לו. אני סבור, כי הדיווח בצורה שבה נעשה מהווה לשון הרע לאור הכותרת: "זה קבלן זה? זה בן אדם זה?" ולאור נוסחה של הכתבה, הרי שהיא לוקה בחוסר הגינות גם אם היא נכונה ולכן לא חלה ההגנה שבסעיף 13(7). גם טענת אמת דיברתי לא תעמוד לנתבעים, שכן לא היה ענין ציבורי בכתבה זו. אין הנתבעים יכולים לטעון, כי "הענין הציבורי" נעוץ באזהרת ציבור הלקוחות הפוטנציאליים בפני לביא וזאת מן הטעם שהדבר נעשה בשורה ארוכה של פרסומים קודמים והפירסום הנוסף הזה נעשה אך ורק מתוך רצון להרתיע את התובע מלהמשיך בתביעתו. בקביעת האינטרס הציבורי שבפרסום, יש לערוך איזון נאות בין זכות הציבור לדעת מול האינטרס של הצד שנפגע. במקרה הנדון, כבר ידוע לציבור מפירסומים קודמים במקומון פחות או יותר כל מה שכתוב בכתבה זו וחזרה חוזרת ונשנית על אותו "מידע", אינה תורמת דבר. לפיכך, אין פרסום זה שנעשה בחוסר תום לב ובחוסר הגינות חוסה בצילה של הגנה כל שהיא. עד כאן הפרסומים וקביעותי אילו מהם מהווים לשון הרע ואילו לא ובאילו מן המקרים עומדת לנתבעים הגנה ובאילו אין עומדת להם הגנה כזו. .4הנזק. בבואי להעריך את הנזק, אני מביא בחשבון את השיקולים הבאים: (א) במידה רבה הביא לביא על עצמו את "הצרה" שבפירסומים שנעשו בכך שהוא בכרוזים שפירסם "ירה לכל הכיוונים" ולא בחל בפרסומים בוטים שיש בהם לשון הרע כלפי אנשים רבים ושונים. (ב) אינני סבור, שהתובע הצליח לבסס את האמור בתצהיריו שמכירותיו ירדו או שקונים פוטנציאליים נרתעו מלהתקשר עמו רק או אפילו בעיקר, בשל הפרסומים שבגינם חבים הנתבעים, שכן הדבר יכול היה גם לנבוע מכך שבין התובעים ולקוחותיו התנהלו הליכים משפטיים רבים ושונים וחלק מלקוחותיו היו מרוצים מטיב הבניה (ראה למשל עדות מלול ע' 153ישיבה 1.5.96ועדות סניטמן ע' 164ואילך) ואפילו בשל פרסומיו שלו שבודאי לא הוסיפו לו "הילה" של אדם יציב וסולידי, אם כי לא ניתן לשלול לחלוטין שהיתה גם לפרסומי הנתבעים השפעה מסוימת בנידון. (ג) מן הצד השני, בפרסומים שפירסמו הנתבעים ובאופים החוזר ונשנה, יש מידה רבה של זדון ורשעות וגם אחרי הגשת התביעה לא רק שלא חדלו מהפרסומים, אלא הוסיפו בפירסומים מתוך רצון להוכיח שפחדו של לביא לא נפל על הנתבעים וגם מתוך רצון להרתיעו מהמשך התביעה. (ד) לבסוף, אין להתעלם מכך שהתובע זכה בתביעה רק לגבי חלק מהפירסומים ולא לגבי כולם. בשים לב לאמור, אני פוסק לתובע כפיצויים סכום של 000, 70ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום פסה"ד ועד לתשלום בפועל. סכום זה ישולם לתובעים ע"י הנתבעים 4; 2; 1בחיוב מאוחד ונפרד. .5צו המניעה. התובע עותר גם, כי ינתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים להמשיך בפירסום סדרת התחקירים כנגד התובעים. אני סבור, כי נוכח עקשנות הנתבעים שהמשיכו בפרסומיהם גם לאחר הגשת התביעה כשהם מנצלים את הליך השאלונים לעשיית פרסומים משמיצים נוסף נגד התובעים, יש מקום ליתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים או מי מהם להמשיך בפרסומים כנגד התובעים בכל ענין שיסודו בפעולותיהם או מחדליהם עד ליום פסק הדין. פשיטא, שאין בכך להתיר פרסום לשון הרע כנגד התובעים בגין מעשים או מחדלים שלהם בעתיד, אך לענין זה די באיום שבחוק. אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 000, 15ש"ח + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום. ניתן והודע היום 19/08/98 בהעדר הצדדים. מכרזלשון הרע / הוצאת דיבה