שטח מסומן בצבע צהוב - פינוי קרקע

שטח מסומן בצבע צהוב - פינוי קרקע .1נושא התביעה הוא פינוי הנתבעים משטחים המוחזקים על ידם, שלא כדין. בתאריך 26.10.92הוגשה תביעה בסדר דין מקוצר ע"י התובע, מנהל מקרקעי ישראל (להלן: המנהל), וכן הוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני כנגד הנתבעים. בכתב התביעה נטען כי הנתבעים פלשו לחלקות שונות המסומנות בתשריט המסומן כ"נספח א'" ב- ת/ 1(להלן: התשריט) ותפשו חזקה בשטח, והכל ללא רשות ו/או זכות מאת התובע. בת"ה 17157/92 - ניתן צו מניעה זמני על דעת הצדדים ובאי-כוחם, ביום .15.11.92 תביעה מתוקנת, לרבות בקשה למתן צו מניעה זמני, מעודכן, הוגשו ב- .4.11.92 על פי כתב התביעה המתוקן, נדרש פינוי הנתבעים מן השטחים המסומנים בתשריט והמורכבים מחלקות 23, 24, 40, 39, 56, 57, 66, 70, 72, ו- 86(סעיפים 5ו- 6לכתב התביעה המתוקן). התביעה לסילוק יד, מתייחסת, למעשה, למגרש 185, הכולל חלק מחלקות 23, 24, 39, 56ו- 86, בגוש 11228, בשטח 700, 1מ"ר, המסומן במסגרת, בצבע כתום, על גבי נספח א' ל- ת/1, שהוא תשריט שהוגש לתיק, ומהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה (להלן: מגרש 185). מגרש 187, הכולל חלק מחלקות 56ו-57, בשטח של כ- 270, 3מ"ר, המסומן במסגרת, בצבע ירוק, על גבי התשריט (להלן: מגרש 187), ומרצועות קרקע, המסומנות במסגרת, בצבע צהוב, על גבי התשריט, והכוללת את חלקה 56וחלקים ממגרש 186, מחוץ לחלקה 71, שהיא בבעלות הנתבעים. החלקים המסומנים בצבע צהוב, בתשריט, המהווים חלק מחלקות 23, 24, 40, 70, 71, 72, 86, 56, 57, 66, בגוש 11228, בשטח של 940, 1מ"ר, לגבי השטח שהוא השגת גבול (להלן: חלקים ממגרש 186). פיצול סעדים - ת"ה 10667/95: .2המנהל הגיש ביום 19.7.95, בקשה לפיצול סעדים. הבקשה מתייחסת לפיצול הסעד הכספי, שמהותו דמי שימוש ראויים, מסעד הפינוי. לעמדת המנהל, לא ניתן, בשלב זה, לקבוע את שיעור הפיצוי ו/או את הנזקים שנגרמו לו, בשל הסגת הגבול ו/או אי ביצוע הפינוי. עוד מבהיר ב"כ המנהל, שמאחר שטרם ניתן פסק דין, אין מניעה שבית המשפט ייעתר לבקשה, בשלב זה. ב"כ המנהל חזר על הבקשה בסעיף 13לסיכומיו. עותק מבקשה זו הומצא לב"כ הנתבעים, ביום .20.7.95בסעיף ד' לתשובה לסיכומי הנתבעים, טוען בא-כוחם, כי יש לדחות את הבקשה לפיצול סעדים, מאחר שהמנהל יכול היה מלכתחילה לקבוע את דמי ההרשאה, ולא לנקוט בהליכים משפטיים ממושכים, ולהגיש את הבקשה בשלב בו הוגשה. .3יש בדעתי להעתר לבקשה. המנהל שמר על זכותו להגיש תביעה נפרדת בסעד הכספי. התביעה לפינוי הוגשה בסד"מ, שהוא ככלל הליך מקוצר יותר, ורשאי בעל דין לממש זכות שכזו. אמנם התביעה נשמעה כתביעה רגילה, אולם ספק אם היה מקום לחייב את המנהל להגיש תביעתו גם בסעד הכספי, כאשר טרם ברור אם אמנם תביעת הפינוי תתקבל לגבי כל אחד מן המגרשים, וכן מהו מועד הפינוי הרלוונטי. זאת ועוד, על אף שככלל חייב תובע לכלול בתובענה אחת את כל הסעדים העומדים לרשותו, מכח אותה עילה, וזאת כדי למנוע ריבוי משפטים והטרדות של בעל הדין הנתבע, הרי שאין מניעה על פי תקנה 46לתקנות סדר הדין האזרחי, לפצל את הסעדים, ונראה לי כי זה אחד המקרים בו ראוי להעתר לבקשה. גם אילו הוגשה התביעה לגבי שני הסעדים, סביר להניח שהיה מקום להורות על פיצול הדיון באופן שסעד הפינוי יתברר תחילה. הסעד הכספי, במקרה כזה, יכול שיתגבש כולו רק לאחר הפינוי, ולגבי אותן החלקות שמהן ידרשו הנתבעות להתפנות. בנסיבות אלה, יש להעתר לבקשה. גם מבחינת מועד הגשת הבקשה, אין מניעה לקבלה. המנהל, כפי שהבהרתי, ציין עוד במהלך הדיונים כי בכוונתו לשמור על זכותו לפיצול סעדים, וכל עוד לא התסיים ההליך בהתדיינות הראשונה, אין מניעה להגיש בקשה לפיצול סעדים (אורי גורן, שופט/"סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה שלישית ומעודכנת) עמ' 97-110). הנסיבות הצריכות לענין: .4הנתבעת מס' 1היא חברה שעיסוקה בעבודות מתכת, כיסוי גגות בניה טרומית, מבנים ניידים, וכן בבעלותה מפעל להקמת קרוונים. נתבע מס' 2הוא מנהל החברה ו/או בעל השליטה בה (להלן: מר אזולאי). אין חולק, כי לנתבעת שטר חכירה, מיום 19.5.94, לגבי חלקה 71, בגוש 11228, בשטח של 1490מ"ר. שטח זה מסומן במסגרת, בצבע כחול, בתשריט. חלקת אדמה זו נרכשה ע"י הנתבע עפ"י הסכם שנחתם בינו לבין ה"ה וודרריו, ביום 6.12.85(נ/4). בתאריך מאוחר יותר (10.6.91), נרשמה הזכות בלשכת רשום המקרקעין (להלן: חלקה 71). נושא התיק איננו נוגע לשטח זה. לצורך הרחבת עסקיה של הנתבעת ולצורך הקמת מבנים שונים ביקשה הקצאה בדרך של חכירה חלקים ממגרשים 185ו- .187 אולם, הנתבעים פלשו מעבר לתחום זה, לשטחים המסומנים בצבע אדום וצהוב מקווקו, על גבי התשריט. המנהל היה מוכן לתקן את גבולות השטח החכור, באופן שיכלול גם את השטח המסומן הנ"ל והמהווה חלק ממגרש 186, שאמור להיות חלקה חדשה, על פי תוכנית בנין מ.ר. עב/1/545, כנגד תשלומי איזון, אולם לא נחתם הסכם בין הצדדים. בהעדר הסכם, עומד המנהל על פינוי החלקים שהם מעבר לשטח החכור (להלן: חלקי פלישה - 71). עוד אין חולק, כי כל המגרשים נשוא התיק, הם בבעלות המנהל. לגבי המגרשים האחרים, כפי שפורטו לעיל, למרות שהנתבעים מחזיקים בהם בפועל, לא הצביעו על הסכמי הרשאה ו/או על הסכמים קיימים אחרים, מהם קמה להם זכות משפטית להמשיך ולהחזיק בהם. טענות הצדדים והגדרת המחלוקת: .5אין חולק, כי בין המנהל לבין מר אזולאי, התנהל משא ומתן בענין הקצאת מגרשים צמודים לחלקה 71, דהיינו; מגרש 185ו- .187מגעים אלה היו, כפי הנראה, עקב התרחבות עסקי החברה הנתבעת וגלי העליה שהיו באותה עת. במהלך המשא ומתן נערכה תכתובת ענפה בין המנהל לנתבעים, ואף נשלחו מכתבי התרעה על פלישה. כך למשל, בתאריך 31.1.91, שלח המנהל מכתב למר אזולאי, בו הוא דורש כי יסלק את ידו ממגרשים סמוכים אליהם פלש. בנוסף, התייחס המנהל לבקשת מר אזולאי להקצות לו את הקרקע (ראה נ/5). בתאריך 27.4.91ערך מר לורנס ששון, רכז הנפה, ביקור בשטח, נשוא התביעה, וראה את הנתבע, מר אזולאי אברהם או מי מטעמו, מפנים פסולת מהמגרשים (עמ' 11 בפרוטוקול, שורות 27-30). כתוצאה מכך הוצא, בתאריך 14.5.91, צו סילוק יד לפי חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), התשמ"א, בו נדרש סילוקו של מר אזולאי מחלקות 37, 38, 39, 41, 42, 55, 56, 57, 87, 88(חלק) (ראה ת/2). .6אין מחלוקת, כי הנתבעים עלו בפועל מלכתחילה על החלקות במגרש 185ו- 187, לאחר שניתנה להם רשות לכך. ב- 10.11.91וב- 22.10.91, ערך המינהל ישיבות, בהן אישר למר אזולאי, שימוש מסוים ומוגדר, במגרשים. לגבי מגרש 185, ניתנה הרשאה לשימוש בקרקע לתקופה של 5שנים, בתנאים שנקבעו (ראה ת/3, ת/3א' ו- ת/5א'). המנהל טוען, כי לגבי מגרש זה, הנתבעים לא מילאו אחר התנאים המוקדמים, ואף לא שולמו דמי הרשאה. למרות האמור, מחזיקים הנתבעים, בפועל, במגרש זה. לכן, האחזקה היא שלא כדין ויש לפנותם. לגבי מגרש 187, ניתנה הרשאה לשנה, ואף שולמו דמי הרשאה לאותה תקופה (ת/8). בהתייחס למגרש זה, טוען המנהל, כי התנאים האחרים שנדרשו, לא מולאו. גם ההרשאה שניתנה לא נחתמה ובכל מקרה תמה תקופת ההרשאה. משמחזיקים הנתבעים במגרש זה, הרי אחזקתם זו היא שלא כדין, ויש לפנותם. הנתבעים טוענים, כי למעשה עמדו בכל הקריטריונים לצורך קבלת המגרשים, בדרך של הקצאה, בפועל אף ברור היה, כי מגרשים אלה יוקצו להם. אלא שגורם חדש התערב במערכת הנסיבות והוא, הצורך של צה"ל לקבל שטחים אלה. עם התערבות הגורם הנ"ל, החליט התובע באופן שרירותי, שלא למכור או להקצות את המגרשים הנ"ל לנתבעים, בניגוד גמור להתחייבויות קודמות, ותוך חזרה מוחלטת מהבטחות שניתנו. בנסיבות אלה, יש, לעמדתם, להורות למנהל להקצות להם מגרשים אלה, בכפוף להסדרים כספיים המקובלים על המנהל, או לחלופין להורות על מתן פיצוי מלא והולם, בגין אי הקצאתם, בסכום של 000, 100ש"ח. .7יש להבחין בין טענות הנתבעים, לגבי המגרשים השונים. לגבי המגרשים 185 ו- 187, מודים הנתבעים, כי לא קיימים חוזים הנותנים להם זכות לאחזקה בהם, אולם, כאמור, עומדת להם, לגבי מגרשים אלה, הבטחה של רשות ציבורית, ובנסיבות הענין, יש לאוכפה. לגבי חלקים ממגרש 186, טוען כאמור המנהל, כי היתה פלישה, לגבי חלקים ממגרש זה, שהם מעבר למגרש .71לגבי חלקים אלה, מבחינים הנתבעים בין חלקת האדמה הנמצאת ממזרח למגרש 186, המקווקות בירוק, בתשריט, ולטענת הנתבעים חלק זה הוא חלק בלתי נפרד ממי שמחזיק במגרש עצמו. לגבי השטח המסומן בצבע אדום מקווקו, על גבי התשריט, ישנה טענה להסכמה לתיקון הגבולות (ראה סעיף 3של פסק הדין). למעשה, בהסתמך על תצהירו של מר אזולאי, גם התצהיר שהוגש במסגרת הבקשה לצו מניעה זמני (נ/2), אין מחלוקת, כי הנתבעים מחזיקים בפועל בשטחים שפורטו לעיל, וכי החזקתם של אלה נעשתה תוך הרחבת המפעל לבנית קרוונים, ויציאה מחלקה .71המחלוקת מצטמצטת איפוא לשאלה, אם יש מקום להורות על פינויים, אם לאו. אדון איפוא בעילות התביעה לפינוי, לגבי כל אחד מן המגרשים. מגרש 185: .8אין חולק, כאמור, כי המנהל אישר, בישיבתו ביום 10.11.91, את בקשת הנתבעת, להקצות לה חלקים ממגרש 185, בשטח של כ- 700, 1מ"ר, לא לחכירה, אלא למטרת הרשאה, ללא זכויות בניה, ובכפוף לאמור באותה הודעה (ת/5(א)). הובהר באותה הודעה, כי פרטי העיסקה ותנאיה יקבעו בהסכם ההרשאה, שיומצא ע"י המנהל, וכל עוד לא ייחתם ההסכם, יחשבו המגעים שהיו עם המנהל, כמשא ומתן בלבד, לקראת החתימה על ההסכם. התנאים שהיה על הנתבעים למלא היו, בין היתר, לשלם דמי הרשאה, להמציא מסמכי החברה, ערבות בנקאית ולחתום על ההסכם, תוך 60יום, ולצורך נושא זה, הוזמן מר אזולאי לסור למשרד המנהל. הנתבעים, לא היתה מרוצים מאי הסכמת המנהל להקצות את המגרש בחכירה, וליתן הסכמה בהרשאה בלבד (ראה מכתב מיום 9.12.91- נספח א' ל-נ/3). במכתב זה הבהיר מר אזולאי, בשם הנתבעת, כי החברה מקימה מבנים ניידים למגורים ותעשיה וכן לשוק הפרטי. בין לקוחותיה נמנה משרד השיכון, כשגם עבורו ייצרו קרוונים, וכן משרד הבטחון וחב' החשמל. מתן הרשאה בלבד אינה מאפשרת להם לבצע בניה בשטח, וימנע מהם להקים אולם ייצור. אי מתן הקצאה לחכירה מונע מהם את הרחבת המפעל ומחייב אותם לפטר 25עובדים עולים, שנקלטו, ועוד עובדים רבים אחרים, ואין להם ענין בחתימת הסכם הרשאה. לכן, הם ביקשו אורכה של 10ימים, כדי לבדוק מדוע ניתנה התשובה כפי שניתנה. במכתב שנשלח ע"י המנהל, ביום 23.12.91(ת/5, באמצעות גב' ירקונה שמש, רכזת עסקאות תעשיה), חזר המנהל והבהיר, שהנהלת המנהל החליטה לאשר את העיסקה להרשאה ולחמש שנים, בלבד. בנושא זה - הרשאה לעומת חכירה - אף פנה מר אזולאי, בשם הנתבעת, אל מנהל המחוז, מר חזקיהו, במכתב מאוחר יותר, ביום 14.1.92(ת/6). על מכתב זה השיב המנהל, במכתב הנושא תאריך 21.1.92, בו העמיד את הנתבעת על חובתה להעביר את הסכומים הנדרשים, עבור הרשאה לשימוש זמני, במגרש 185, להמציא ערבות בנקאית ואם לא תעשה כן, יפעל המנהל לפינוי השטחים ולהחזרתם למנהל, לרבות תביעת דמי שימוש ראויים (ת/6(א)). המנהל אף חזר ופנה אל הנתבעת ב- 29.4.92(ת/7), במכתב תזכורת, בו הבהיר, כי טרם מולאו התנאים הנדרשים, ואם אלה לא יוסדרו תוך 14יום, מתאריך המכתב, תבוטל ההרשאה לאלתר, והמנהל יפעל לתפיסת חזקה בשטח. .9הנתבעים טוענים בכתב הגנתם, כי למעשה לגבי המגרשים 185ו- 187, התנהל משא ומתן ממושך ורגוע, ומתוך אמון הדדי בין הצדדים. רק לפני מספר חודשים, לפני הגשת כתב ההגנה (בסמוך למרס 93' - סעיף ג' ל-נ/3), התברר להם, לטענתם, כי המגרשים הנ"ל נחוצים למנהל לצורך עסקת חליפין עם צה"ל, לרבות חלקה 71ומאז נוקט המנהל בדרך לא דרך ובהעדר תום לב, ותוך התנערות מהבטחות ברורות שניתנו ומהשקעות עצומות, שבוצעו ע"י הנתבעים בשטח, בידיעת המנהל ובהסכמתו. זאת ועוד, לטענתם, היתה הסכמה מצד המנהל שלא לגבות דמי הרשאה בשלב הזה, שלא לראות בהם כפולשים ו/או כמשיגי גבול, וכי בכל מקרה מגרש 185, יעמוד לרשותם לחמש שנים, אם אכן בסופו של דבר לא תאושר החכירה. לענין זה מסתמכים הם על טופס סיכום עיסקת הקצאה (נספח ד' ל-נ/3, הזהה ל-ת/3), שהוא טופס פנימי של המנהל, שם מפורטים הנושאים הצריכים לידון בבקשה להקצאה. .10אף אחת מטענות הנתבעים לא הוכחה. להיפך, יש בראיות שהובאו כדי לקבוע ממצאים, המבססים את המסקנה, לפיה יש לדחות את טענות הנתבעים אחת לאחת. הטופס הפנימי של המנהל איננו מתן הרשאה לנתבעים או למי מהם, אלא הצעה המלווה בתנאים מפורטים, שרק אם ימולאו ע"י הנתבעים, יהיה בהם "קיבול", אשר יהיה בו כדי ליצור חוזה משפטי מחייב. משלא מולאו התנאים הנדרשים, על אף מכתבי התזכורת של המנהל, יש לקבוע כי הנתבעים פלשו למגרש 185, ועשו בו שימוש שלא כדין ותוך השגת גבול, ויש להורות על פינוים ממגרש זה. מגרש 187: .11בקשה להקצאת מגרש 187בחכירה, אושר ע"י הנתבעים, יחד עם הבקשה להקצאת מגרש .185אף היא הובאה לדיון בפני המנהל, ב- 22.10.91(ת/8). נאמר באותו טופס, שהוא סיכום עיסקת ההקצאה, כי הנתבעים ביקשו שטח נוסף להקצאה למגרש 185, בשטח של 700, 1מ"ר, ובנוסף שטח של 270, 3מ"ר למגרש .187 ב"רקע העיסקה" נרשם, כי: "שטח זה לא ניתן להקצות מאחר והוא דרוש למשרד הבטחון ולכן מציע המחוז לתת הרשאה לשנה אחת בלבד." בנוסף, תחת הסעיף "תנאים מיוחדים לחוזה", נכתב: קיימת דרישה של משרד הבטחון לשטח זה, בעקבות פינוי חלק מהשטח של מ.ק. 145, וחילופי שטחים של מחנות צה"ל בנשר." בנסיבות אלה, נתן המנהל הרשאה לשימוש במגרש 187, בשטח הנ"ל, לתקופה של שנה אחת בלבד ( 22.10.91- 22.10.92, ת/5(א)). התנאים הנוספים שנדרשו כדי להאריך את תוקף ההרשאה, כפי שפורטו לגבי מגרש 185, לא מולאו ע"י הנתבעים. רצונם של הנתבעים לחכור גם מגרש זה, וההתכתבות שהיתה, ישימה גם לגביו. הוא הדין לגבי התשובות שניתנו ע"י המנהל. הפועל היוצא הוא, שאין זכות ו/או הרשאה כלשהיא לנתבעים ו/או למי מטעמם, להחזיק במגרש זה או בחלק ממנו, ויש להורות על פינוים גם ממגרש זה. העדר התחייבות משפטית: .12מבחינה משפטית, לא הוכח קיומו של חוזה מחייב. ניתן לומר, כי התנאי הראשוני והיסודי ליצירת חוזה, שהוא גמירות הדעת, לא התקיים. לגבי המגרשים 185ו- 187, ביקשו הנתבעים לקבל זכות חכירה בהם. המנהל הבהיר, כי לכל היותר מוכן הוא להעניק הרשאה זמנית לשימוש באותם מגרשים. לגבי מגרש 187, כאמור, ניתנה הרשאה לשנה אחת בלבד, אולם מבחינה עקרונית, לא התקיים אף מרכיב גמירות הדעת של הצדדים, להתקשר זה עם זה בחוזה, לגבי מגרשים אלה. לא היה איפוא מפגש רצונות ו/או הסכמה הדדית בקשר לנושא מהותי והוא, האם תינתן הרשאה לשימוש או זכות חכירה. מחלוקת מהותית כזו, יש בה להצביע על העדר גמירות הדעת, וממילא על העדר התחייבות משפטית מחייבת. יתר על כן, הצעת המנהל היו בה האלמנטים של גמירות הדעת והמסויימות הנדרשים ב"הצעה", כדי שתהא בסיס לחוזה מחייב (ראה סעיף 2לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, להלן: חוק החוזים הכללי). הצעה זו נתחמה במועדים, משחלף המועד, לרבות הארכות שניתנו, ובהעדר הודעה על קיבול, לא נכרת חוזה מחייב המקנה זכות כלשהיא לנתבעים במגרשים אלה (ראה סעיף 5לחוק החוזים הכללי). אמנם חוזה יכול שיכרת גם כאשר הקיבול נעשה בדרך של התנהגות, אולם קיבול כזה יכול שיעשה רק כאשר משתמעת מן ההצעה אפשרות לקיבול בדרך זו (ראה פרופ' גבי שלו, "דיני חוזים" (מהדורה שניה) עמ' 132-133, להלן: גבי שלו/דיני חוזים). ההצעה שניתנה ע"י המנהל, לא איפשרה קיבול בדרך התנהגות בלבד. כדי שיכרת חוזה הרשאה, צריכים היו הנתבעים למלא אחר כל התנאים המפורטים בהצעה. לכן, עצם המצאותם בשטח, איננה יכולה להחשב כקיבול של אותה הצעה. הבטחה שלטונית: .13למעשה, גם הנתבעים אינם טוענים לקיומו של חוזה משפטי מחייב. לטענתם, ניתנה להם הבטחה שילטונית, אשר על פיה יוקצו לנתבעים המגרשים, נשוא התביעה. ראשית, כפי שהבהרתי, כבר מתחילת המשא ומתן בין הצדדים ולפחות בשלבים המוקדמים, ועוד קודם למתן להקצאת המגרשים בהרשאה (ב- 10/91), עמדה בפני המנהל הדרישה של משהב"ט לשטחים אלה וזאת היתה, כפי הנראה, אחת הסיבות, לאי הקצאת אותם המגרשים בחכירה, לנתבעים. שנית, כל נסיון של המנהל, כרשות ציבורית, לנהל משא ומתן עם הנתבעים, יכול שיעשה תוך התחשבות בצרכים של גופים אחרים, כגון משהב"ט. הפועל היוצא הוא, שגם אם נראה את המנהל כרשות ציבורית לצד היותו גוף עיסקי, אין לקבוע ממצא לפיו חרג המנהל ממערכת הדינים של המשפט הציבורי (ג' שלו/דיני חוזים, עמ' 639ואילך). זאת ועוד, גם הנסיון לבחון את התנהגות המנהל, על בסיס הדינים והכללים של המשפט הציבורי, בשלב הטרום חוזי (הבחנה שאיננה קיימת עוד, ראה הערה 15בעמ' 644הנ"ל), אין בהם להצביע על העדר תום לב או חריגה מן הדרך המקובלת, בניהולו של משא ומתן לקראת כריתתו של החוזה. שתי מערכות הדין השונות - מערכת דיני החוזים ודיני המנהל הציבורי - מה שמכונה ע"י כבוד הנשיא ברק, כמערכת נורמטיבית-דואלית, אין בהן כדי להקנות בידי הצד האחר זכויות יתר ו/או עשיית דין עצמי, מעצם היות הצד האחר, רשות ציבורית. לא הוכח קיומו של העדר תום לב, ובמיוחד לא מצד המנהל. בנושא זה ארחיב בהמשך פסק הדין. חלקים ממגרש 186: .14לגבי חלקים ממגרש 186, טוענים הנתבעים, כי כבר בעת שרכשו זכויות בחלקה 71, נוכחו לדעת כי מבנה גדול הנמצא בצד הצפוני של החלקה, הוא בבעלות המנהל. מבנה זה נבנה תוך חריגה ברורה ובניגוד גמור לחוק התכנון והבניה, בכך שלא נשמר המרווח הנדרש בין הבנין לבין גבול החלקה. המנהל, לגירסת הנתבעים, אישר את קיומה של החריגה, היה ער למניעות שנוצרה מבחינת הנתבעים למימוש אפשרויות בניה בחלקה 71, והובטח להם מפורשות, כי המנהל יערך לקראת שינוי גבולות החלקה, באופן שיוגדל השטח עד ל- 775, 1מ"ר, והקטע הצפוני של החלקה הנדונה, יגרע מחלקה 71ויוצמד לחלקה אחרת (סעיף 4ל-נ/3). לכן, ניתנה להם, על פי גירסתם זו, רשות בלתי הדירה לעשות שימוש בכל השטח עד לגדר הרשת הנמצאת במזרח, כן נאמר לו, שיהא רשאי לעשות כל שימוש, למעט צרכי בניה, בקטע הצפוני, המסומן בצהוב, מאחר שלמנהל עצמו אין כל שימוש בקטע זה. על בסיס הסכמות אלה, נרכשו הזכויות בחלקה .71 למרות האמור, מודים הנתבעים, כי לא נוהל שום משא ומתן בין הצדדים, בקשר לשטחי הבינוי של החלקה הנדונה, אלה נשארו בחזקת רעיונות בלבד, והמנהל לא נקט בשום פניה מגובשת ו/או רשמית אל הנתבע. הנתבעים אף מפנים לאופים של המבנים הגדולים הנמצאים על גבי חלקה 71, אשר שימשו בזמנו בית קולנוע, ולאחר מכן הפכו לשמש משרדים ואולמות ייצור. המצב בפועל היה, איפוא, על דעת המנהל ולנוחיותו, שאין מקום לשנות את המצב רק לאור הגשת התביעה. כתמיכה בטענות אלה, מפנים הנתבעים לתכתובת שהיתה בשנות ה- 60, בין החוכר הראשון, מר קולסקי, למנהל. זאת ועוד, במהלך כל השנים לא מחה המנהל כנגד החזקת הנתבעים בחלקים ממגרש זה. מה עוד שגם חלה התיישנות. בנסיבות אלה, מנוע המנהל לדרוש את פינוים. .15המנהל לא הכחיש שהיה מוכן לתקן את גבולות השטח החכור, באופן שיכלול את השטח המסומן בצבע אדום, המהווה מגרש 186, שאמור להיות חלקה חדשה, לפי תיקון תוכנית בנין מר//545בע/1, אולם זאת כנגד תשלומי איזון, אשר הנתבעים מסרבים לשלם. מכל מקום, הסכמה זו, כפי שהותנתה, התייחסה לאותו חלק הצבוע באדום. לגבי החלקים האחרים, פלשו הנתבעים לשטח המסומן בצהוב על גבי התשריט, סגרו את מרביתו בגדר, בנו על חלק ממנו מבנה, כתוספת למפעל, המקווקו בקו ירוק, וסגרו בגדר את הצד המערבי של השטח הצהוב, במקום המסומן בקו תכלת, ויצרו לעצמם חזקה בלעדית. המנהל התכחש לכל זכות שטוענים הנתבעים למבנים בצד המערבי (ראה עדותו של מר לורנס ששון בעמ' 12- 13לפרוטוקול בית המשפט), ו/או לכל זכות אחרת. .16אכן עולה הסכמה מסוימת של המנהל, לגבי אותו שטח המסומן בצבע אדום, והמהווה חלק ממגרש 186, אשר אמור להיות חלקה חדשה, לפי תוכנית בנין מר//545בע/ .1אולם הסכמה כזו, אם ניתנה, מותנית היתה בתנאים כפי שהם מקובלים לגבי אחרים ואין הנתבעים רשאיים לתבוע זכויות יתר, גם אם היתה גמישות מסוימת מצד המנהל. אם עומדים הנתבעים על הבטחת המנהל, כרשות ציבורית וכצד למשא ומתן עימם, חובה עליהם כנגד, למלא את חלקיהם, באותה הסכמה, כדי שתוכל להיות להתחייבות משפטית מחייבת. אם קיימת מחלוקת לגבי חובתם לשלם דמי איזון ו/או לזכות בעלות ללא תשלום דמי איזון, רשאיים יהיו הנתבעים לנקוט בהליך המתאים למימוש זכויותיהם באותו חלק ממגרש .186 לגבי החלקים האחרים מחלקה 186, לא הוכיחו הנתבעים כל זכות בהם, ומכל מקום, טענת בעלות, אם קיימת, צריך שתתברר בפני הערכאה המוסמכת. אבהיר עוד, שמקריאת סיכומי הנתבעים בנושא זה (סעיף ד' בעמ' 10, בסוף העמוד), עולה בבירור, כי הנתבעים, למעשה, רכשו זכויות בחלקה, אשר הגבולות בה עוברות על פי טיעוניהם, באופן שרירותי, המקשה עליהם את השימוש בה. לטענתם ידע גם המינהל על כך. גם אם דברים אלה נכונים עובדתית, אין בקושי כזה כדי להקנות לאדם כלשהוא, זכות שימוש במקרקעין שאינם שלו, בכלל, לרבות כאשר הבעלים הוא רשות ציבורית. העובדה שהמנהל בתקופות כאלה או אחרות מוכן להתחשב בצורכי הנתבעים, ולא לעמוד על זכותו לפינוים, נובעת אם מפני שקיימת מגמה לאפשר המשך תפעולו של המפעל ואם מפני שעילות הפינוי אורכות זמן שיפוטי ממושך. מכל מקום, אין התנהגות כזו אפילו הוכחה, יוצרת כל מניעות. מניעות בשל השקעות: .17הנתבעים טוענים עוד, כי ביצעו השקעות במגרשים אלה, בידיעת המנהל, ולכן מנוע האחרון מלטעון לפינוים. בהליך בפני לא הוכחה כל השקעה שנעשתה על דעת המינהל או בהסכמתו ו/או על דעתו. ולכן אפילו אם היו השקעות, אין באלה ליצור מניעות, מפני תביעת הפינוי. מכל מקום לכשתוגש תביעה לדמי שימוש ראויים, אם תוגש, יוכלו הנתבעים לטעון לקיזוז עקב ההשקעות שנעשו, לטענתם. עקרון תום הלב: .18ב"כ הנתבעים טען, כי המנהל נהג שלא בתום לב במו"מ שהתנהל בין הצדדים. לפיכך, לטענתו, יש, כאמור, להקצות את הקרקע לנתבעים. סעיף 12(א) לחוק החוזים הכללי, מטיל חובה לנהוג בתום לב ובדרך המקובלת במו"מ לכריתת חוזה. סעיף זה דורש מהצדדים נאמנות הדדית, ונאמנות לרוח העיסקה ומטרתה. שני המונחים "דרך מקובלת" ו"תום לב" קובעים אמת מידה אחת. יסוד תום הלב הוא דומיננטי, בעוד שהדרך המקובלת, היא אך כלי עזר לקביעת קיומו (או העדרו) של תום הלב (ראה ד"נ 22/82, בית יולס נ' רביב, פ"ד מג(1) 441, להלן: בית יולס). אין ספק, כי עקרון זה מחייב גם את הרשות הציבורית. חובה זו אף רחבה מן החובה לבצע חוזה בתום לב, והיא חלה על כל פעילויות הרשות הן בתחום המשפט הציבורי, הן בתחום המשפט הפרטי, הן כשלטון, הן כבעל נכסים פרטי. .19אכן הוכח, כי בין המנהל לנתבעים התנהל מו"מ. קשר זה כלל מסירת מידע. על קשר זה ניתן ללמוד הן מחילופי המכתבים בין הצדדים (נ/6, נ/11, נ/14, ת/6א', ת/7), והן מדבריהם של העדים מר יעקוב בוגייסקי (בעמ' 31לפרוטוקול), ומר אזולאי אברהם (בעמ' 45לפרוטוקול). למעשה, הנתבעים טוענים, כי ניהול המו"מ המקביל עם צה"ל, מצד אחד, ופרישה מהמשא ומתן עימם, מצד שני, חורגים מעקרון תום הלב, ומזכים אותם, כאמור, במתן צו להקצאת המקרקעין ו/או לפיצוי כספי. כפי שהובהר על ידי, לא הוכחו אלמנטים אלה, לגבי המנהל דווקא. .20ניהול מו"מ עם צדדים נוספים עלול להחשב, בנסיבות מסויימות, כהתנהגות בחוסר תום לב. כך למשל, אם צד מכחיש כי הוא מנהל מו"מ שעה שלמעשה הוא עושה כך, יחשב הדבר לחוסר תום לב. במקרים אחרים נראה שהחופש במו"מ מאפשר ניהולו של מו"מ מקביל עם גורמים אחרים, אם כי בשלבים מתקדמים, תחול חובת גילוי על ניהול מו"מ מקביל (ראה ג' שלו, דיני חוזים, עמ' 54). לא ניתן לומר כי המנהל, גם כרשות ציבורית, ועל פי המבחן המחמיר יותר של דיני המנהל הציבורי, חרג מעקרון תום הלב. המנהל, מלכתחילה, לא הקצה את המגרשים לתקופות ארוכות, ועוד הבהיר מלכתחילה, כי אין בדעתו להקצותם לצורך חכירה. ההקצאה להרשאה (בהבחנה מחכירה), נעשתה לשנה אחת, ובהנמקה, כי השטח נדרש למשהב"ט, כפי שעולה מ- ת/ 8(ראה סעיף 10של פסה"ד). הפועל היוצא הוא, שהמנהל לקח בחשבון עוד מתאריך 22.10.91, שהשטח נדרש לצה"ל ועל כן עליו להקצות את הקרקע לתקופה קצרה בלבד. ועוד הובהר לנתבעים, בשלב מוקדם יחסית, כי מגרשים אלה לא יוקצו לו לצורך חכירה. .21הנתבעים צירפו לסיכומיהם, מסמכים של משרד הבטחון שעניינם פינוי בסיסי צה"ל בנשר. מן המסמכים עולה, כי בתאריך 21.4.92נערך סיור בנוכחות נציגי צה"ל, משהב"ט, המועצה המקומית והמינהל, כשמטרת הסיור היתה בדיקת האפשרות של פינוי בסט-גל, מן השטח כולו. עוד טוענים הנתבעים, כי מאותו תאריך ואילך נערכה תכתובת ענפה בין הנוגעים בדבר (למעט בסט-גל), ממנה עולה כי נעשה נסיון למצוא שטח תחליפי לחברת בסט-גל על מנת שיוכלו להרחיב את כביש נשר. בתאריך 29.1.95, נשלח אף מכתב בענין זה, מאת מר שמעון תמיר, ממנהל מקרקעי ישראל, אל אילן פלטו, היועץ הכלכלי לראש הממשלה. במכתב נאמר כי חברת בסט-גל אינה קשורה יותר לפינוי מחנה צה"ל בנשר. במכתב הובהר, כי המחנה הצבאי, שהיה אמור לעבור לשטחו של המפעל בסט-גל, הוזז למקום אחר. מסמכים אלה, אין בהם כדי להעיד על העדר תום לב. כפי שהבהרתי, ניסה המנהל לבוא לידי הסדר כזה או אחר עם הנתבעים, תוך לקיחה בחשבון של דרישות צה"ל. הנתבעים אף לא עמדו בתנאים המוקדמים לצורך קיום זכות להרשאה כלשהיא במגרשים, ועל אחת כמה וכמה שלא נוצרה להם כל זכות משפטית, באלה. העובדה שבתאריכים מאוחרים יותר, התעוררו דרישות וצרכים נוספים, בין של צה"ל ובין הצורך בהרחבת הכביש, לא שינתה את מהות הסטטוס המשפטי של הנתבעים במגרשים נשוא התביעה. נכון הוא, שמשעמדו הנתבעים על טענותינם לזכויות במגרשים, לעומת דרישת המנהל לפינוים על ידם, בהיותם פולשים, לא נוצרה תשתית מתאימה להמשך מו"מ ולקיחה בחשבון גם את מעמדה של הנתבעת. אולם בכך, אין לראות התנהגות בהעדר תום לב דווקא מצד המנהל. משגילה מר לורנס ששון את הפלישה של הנתבעים, עמד על פינוים, או על ביצוע חוזה ההרשאה ומילוי אחר התנאים שנדרשו, ומשסירבו הנתבעים למלא אחר דרישות אלה, רשאי היה המנהל גם לשאת ולתת עם הצבא. .22יש עוד להעיר, שלא כל מו"מ מסתיים בחוזה, צד הנכנס למו"מ חושף את עצמו לסיכון כי העיסקה המתוכננת לא תצא אל הפועל. אין בקיום המו"מ ערובה לעריכת החוזה, מכאן שבאופן עקרוני עומדת לצדדים למו"מ הזכות לפרוש ממנו. המגבלה העקרית היא שגם הפרישה צריכה להעשות בתום לב (ראה ע"א 416/89 גל אור נ' כלל, פ"ד מ(2), 177, 185). במו"מ שהתנהל בין הצדדים שם המנהל דגש על עמידה בתנאים מסויימים אותם הציב כתנאי הכרחי לקיומו של החוזה. על התנאים ניתן ללמוד מ- ת/5א', ת/3א', ת/3, נ/.6 עוד נאמר ב- ת/5א', כי: "כל עוד לא ייחתם ההסכם ע"י כל הצדדים יחשבו כל מגעיך עם המנהל בגין הקרקע כמו"מ בלבד לקראת חתימת ההסכם." מאחר שהנתבעים לא עמדו בתנאים שהוצבו להם, לא ראה לנכון המנהל להתקשר בחוזה עם הנתבעים. בנוסף, שלח המנהל מכתבים בהם התבקש המשיב לשלם את הכספים, שאם לא כן, יפסיק המנהל לדון עימו (ראה ת/6א' ו- ת/7). המנהל אף לא הסכים לדון בבקשתו של המשיב מס' 2, לאיחוד מגרשים מאחר ולא עמד בתנאים (נ/11). על כוונתו הברורה של מר אזולאי, שלא להסכים לחוזה הרשאה, כפי שהוצע לו, ניתן ללמוד מדבריו בעמ' 58לפרוטוקול שורות 4-10: "ש. לא הסכמת לכתב ההרשאה. ת. נכון כי דרשתי הקצאה להכירה על דעתו של מר אברהמי, זה לא יצא לפועל, הוא אמר לי לכתוב ולשלם ואז התחיל הטיפול מחדש בבקשת ההקצאה. לא התאים לי לעשות הרשאה במגרש הזה... .......... ת. לא המשכנו לשלם ולא קיימנו את התנאים ובכל זאת המשכת לדון איתנו." מהאמור לעיל מתבקשת המסקנה, שגם אם המנהל פרש מן המו"מ, הרי שעשה כן בתום לב, ולאחר שהנתבעים לא עמדו בתנאים הנדרשים, על אף בקשות חוזרות ונשנות מצד המנהל. לאור התוצאה האמורה, לא זכאים הנתבעים לכל פיצוי כספי, ובוודאי שאין הם זכאים לסעד בהעדר תביעה עצמאית. .23אעיר עוד, בזהירות הראויה, כי יתכן שהיה ניצול דווקא מצד הנתבעים, לגמישות המסוימת שגילה המנהל כלפיהם. המנהל כרשות ציבורית, חייב לממש את זכויותיו לצד החובות המוטלות עליו, גם כרשות ציבורית. ההתרשמות בתיק זה היא, שהיו נסיונות כנים של המנהל לסייע בידי הנתבעים, בהיותם בעלי מפעל, ולא למצות איתם את הדין, מתוך ציפיה שגם הצד האחר ינהג על בסיס אותם ערכים של דרך מקובלת ותום לב. אם ניתן למצוא, בנסיבות הספציפיות הנוגעות לתיק זה, העדר תום לב, אין לייחסם למנהל דווקא. כפי שפורט על ידי, ברור היה כבר ב- 91', כי המגרשים שלגביהם מבקשים הנתבעים הקצאה לצורך חכירה, אינם יכולים להימסר למטרה זו, בשל הצרכים של צה"ל. נראה כי שיקולי המנהל, בנסיבות הענין ותוך שמירה על האיזון הנכון, היו נכונים בשלב ביניים ותוך התחשבות בצרכיהם של הנתבעים למתן אפשרות להרחבה זמנית של מפעל הנתבעת, שלא לנקוט בהליכי פינוי, לא מפני שהמנהל לא עמד על זכותו כבעלים, אלא מתוך נסיון לאזן בין צורכי הנתבעת מזה, לבין צורכי צה"ל מזה, ומאחר שבאותו שלב טרם היה צורך במימוש בפועל של צורך זה, הסכים המנהל ליתן הרשאה, ולא לדחות את הבקשה של הנתבעים על הסף. הנתבעים ידעו היטב, על הדרישה של צה"ל, הדבר מופיע בכתובים ב-ת/8, הדנה בבקשה להקצאת המגרש 185, מתאריך 22.10.91, ושם נאמר מפורשות: "קיימת דרישה של משרד הבטחון לשטח זה, בעקבות פינוי חלק מהשטח של מק/ 145וחילופי שטחים ופינויים של מחנות צה"ל בנשר.". לבוא ולטעון ב- 93', כי רק לאחרונה נודע להם על הדרישה האמורה, היא טענה הנגועה בחוסר תום לב. .24עקרון יסוד מוכר דווקא במשפט המנהלי הישראלי הוא, שרשות איננה צריכה להיות כבולה בשיקול דעתה המנהלי. לא רק שהרשות נדרשת להפעיל את שיקול דעתה, בנקודת זמן מסוימת, תוך לקיחת כל השיקולים בחשבון, אלא מוטלת חובה עליה שהפעלת שיקול הדעת תהא בצורה דינמית. משמע, שתוכנן של ההחלטות יכולות להשתנות, כאשר הנסיבות ומכלול השיקולים מחייבים החלטה אחרת (ראה פרופ' דפנה ברק, "האחריות החוזית של רשויות המנהל" (הוצאת תשנ"א) עמ' .71 כאשר הצעה להתחייבות חוזית נעשית באופן שאין בה כדי לכבול את הרשות הציבורית. מתוך זהירות וחשש שמא לא תוכל לעמוד בהתחייבות חוזית כזו, הרי שיש לומר שאותה רשות נהגה בצורה הנכונה, וממילא לא מתעורר כל קושי בין ההתחייבות החוזית לבין העקרון האוסר על כבילת שיקול הדעת של אותה רשות. (ראה גם מאמר ביקורת של מר משה הנגבי על בג"צ 135/75 ו- 321/75סייטקס ואח' נ' שר המסחר והתעשייה, "חובת המדינה למלא אחר הבטחותיה", הפרקליט לא, עמ' 376). במקרה דנן, לא היתה הבטחה מינהלית, אלא במסגרת שניתן היה לבצעה, וזו נדחתה ע"י הנתבעים. אולם גם אילו ניתנה הבטחה החורגת ממתכונת ההרשאה, כפי שהוצע ע"י המנהל, וזו היתה מתקבלת ע"י הנתבעים, גם אז ניתן היה לבחון קיומו של צידוק, המתיר לרשות לסטות מאותה הבטחה, ויכול שיהא בכוחו של צידוק כזה, לגבור על היסוד "החוזי" שבהבטחה (ראה בג"צ 5018/91 גדות תעשיה פטרוכימיה בע"מ ואח' נ' ממשלת ישראל ואח’, פ"ד מז(2) 773, 779-781). מעבר לאמור לעיל, בתיק זה לא הוכח מתן הבטחה שלטונית ואמירה כזו או אחרת, שיש בה כדי לנסות ולברר נושא כזה או אחר, איננה בגדר הבטחה שלטונית (ראה לצורך השוואה, ע"א 4413/90 יעקב קוטליצקי ואח' נ' מנהל מקרקעי ישראל, תק-על, כרך 91(3), תשנ"א-תשנ"ב-1991, 1702, 1708, סוף סעיף 10). אעיר עוד, שטענת הנתבעים כי ניתנה להם הבטחה שילטונית, היא טענת הגנה ונטל הראיה בנושא זה מוטל היה עליהם, והם לא עשו כן. החובה לזמן את מר ראובן אברהמי, שלגביו טענו הנתבעים שנתן את ההבטחה, לא היתה חובת המנהל. .25הנתבעים טוענים, כי היום הגורם הצבאי אינו רלוונטי עוד, ולכן יש לחייב את המנהל להקצות להם את השטחים אליהם פלשו. באמירה הנ"ל, יש משום הודאת בעל דין, כי הימצאות הנתבעים על השטחים הנדונים, איננה מכח זכות. בכל מקרה, אין מקום ליתן צו עשה, הן מפני שאין תביעה של הנתבעים בפני, הן מפני שאין להם כל זכות בשטחים והן מפני שהמנהל כרשות ציבורית, רשאי וצריך לשקול את החלטותיו, ללא לחץ שנוצר עקב יצירת עובדות בשטח, ללא כל בסיס משפטי אחר. המנהל ל הסתיר כי נעשו נסיונות להגיע להסדר עם הנתבעים, במיוחד בהיות הנתבעת מפעל המעסיק עובדים. אולם משא ומתן צריך שיתקיים על בסיס זכויות קיימות, ולא על בסיס יצירת נתונים עובדתיים בשטח, כשאלה אינם מעוגנים בזכויות משפטיות. אשר על כן, אני דוחה את טענת הנתבעים להעדר תום לב, מצד המנהל, וממילא יש לדחות כל טענה לסעד הנובע מטענה זו. התוצאה: .26אשר על כן אני מורה: 25.1ניתן צו לפיצול סעדים. תביעה זו היא בסעד הפינוי בלבד. 25.2בסעד הפינוי אני מורה כמפורט להלן: א. אני מורה על סילוק ידם ופינוים של הנתבעים ו/או מי מטעמם, ממגרש 185, הכולל חלק מחלקות 23, 24, 39, 56ו- 86, בגוש 11228, בשטח 700, 1מ"ר, המסומן במסגרת, בצבע כתום, על גבי נספח א' ל- ת/1, שהוא תשריט שהוגש לתיק, ומהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה (להלן: מגרש 185). ב. אני מורה על סילוק ידם ופינוים של הנתבעים ו/או מי מטעמם, ממגרש 187, הכולל חלק מחלקות 56ו-57, בשטח של כ- 270, 3מ"ר, המסומן במסגרת, בצבע ירוק, על גבי התשריט (להלן: מגרש 187). ג. אני מורה על סילוק ידם ופינוים של הנתבעים ו/או מי מטעמם, מכל השטחים המסומנים בצבע צהוב, בלבד, על גבי התשריט, שאיננו מקווקו בשום צורה שהיא. כן יורד השער הנמצא בפתח השטח הצהוב הדרומי, וכן צו המורה על הורדת הגדר המסומנת בצבע כחול, בכניסה לשטח הצהוב בחלק הצפוני, מצד מערב. לענין זה, הפך צו המניעה הזמני שניתן בסעיף 3, בת"ה 17157/92, ביום 15.11.92, לצו קבוע, על פי פסק דין זה. אין מחלוקת כי השטח הדרומי המסומן בצהוב, הוא מעבר ציבורי, וככזה רשאיים גם הנתבעים לעשות בו שימוש. ד. לגבי חלקים ממגרש 186, אני מורה לנתבעים ו/או למי מטעמם, לסלק את ידם ולפנות את השטחים, כמפורט להלן: .1השטח המסומן בצבע אדום מקווקו, המהווה חלק ממגרש 186, שאמור להיות חלקה חדשה, לפי תוכנית בנין מר//545בע/.1 ואולם שטח זה יעוכב פינויו, בהתמלא שני התנאים המצטברים הבאים: (א) תוך 60יום מהיום, יפקידו הנתבעים % 75מתשלומי האיזון הנדרשים ע"י המנהל, בקופת בית המשפט. (ב) תוך התקופה האמורה, יגישו הנתבעים הליך מתאים לגבי זכויות שהם טוענים להם, לגבי שטח זה. יובהר, מחמת הזהירות בלבד, כי אם הנתבעים ישלמו את מלוא דמי האיזון הנדרשים ע"י המנהל, אין עליהם לפנות את השטח הנ"ל ואין עליהם להגיש תביעה. .2השטח המסומן בצד המזרחי בקווים ירוקים. ואולם שטח זה יעוכב פינויו, אם הנתבעים ינקטו בהליך מתאים, לגבי זכויות שהם טוענים להם, בשטח זה, תוך 60יום מהיום. .3כל שטח אחר שנתפס ע"י הנתבעים ו/או ע"י מי מטעמם במגרש 186להוציא חלקה .71 ה. כל השטחים והמגרשים המפורטים להלן, יפונו ע"י הנתבעים, מכל חפץ ואדם וימסרו לידי ב"כ המנהל, תוך 4חודשים מהיום. ו. אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד בסכום כולל של 000, 6ש"ח, למועד מתן פסק הדין, בצירוף מע"מ כחוק.פינוי מקרקעיןפינוי