.1המבקש, בנק הפועלים בשווייץ, מבקש מבית המשפט הצהרה שתתיר את אכיפתו של פסק הדין, שניתן כנגד המשיב בבית המשפט במינכן בגרמניה, ביום 29.3.90, בתיק מס' 24019616/89 (להלן: פסק הדין). היתר האכיפה מבוקש בהתאם לחוק אכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח- 1958(להלן: החוק), ותקנות אכיפת פסקי חוץ (אמנה עם הרפובליקה הפדראלית של גרמניה), התשמ"א 1981(להלן: התקנות), שהותקנו על פיו. תוספת 1לתקנות מחילה את ה"אמנה בין מדינת ישראל ובין הרפובליקה הפדראלית גרמניה בדבר הכרה הדדית בהחלטת בית המשפט בעניינים אזרחיים ומסחריים בדבר ביצוען ההדדי של החלטות אלו" (להלן: האמנה). .2סעיף 11לחוק מפנה, לצורך הכרה בפסקי חוץ של מדינות, שעימן יש לישראל הסכם בעניין, לתנאי הסכם-האמנה עצמם. בענייננו, התנאים שבהם תותר אכיפתו של פסק דין גרמני קבועים בסעיף 16(1) לאמנה: "בבואו להחליט על הבקשה להתיר את האכיפה יצטמצם בית המשפט המתבקש לבחון אם צורפו המסמכים הדרושים לפי סעיף (15) ואם קיימת אחת מעילות הסירוב המפורטות בסעיפים (5) או (6), סעיף-קטן (2)". .3אין מחלוקת בדבר צירופם כנדרש של המסמכים המפורטים בסעיף 15לאמנה. לכן, בהתאם לסעיף 16(1) הנ"ל, מצטמצמות עילות הסירוב האפשריות לעילות המופיעות בסעיפים (5) ו-(6) לאמנה, העוסקות במקרים שאינם רלוואנטיים לענייננו, כגון: החלטה הנוגדת את תקנת הציבור בישראל, החלטה שיסודה במעשי מירמה, חשש לפגיעה בריבונותה או בביטחונה של ישראל, קיומו של הליך התלוי ועומד בבית-משפט בישראל בין אותם צדדים, מעשה-בית-דין, אי-התייצבות הנתבע, ומקרה של החלת דין שונה מזה שהיה מוחל בישראל, כאשר נושא הדיון הוא מעמד אישי. .4טענתו היחידה של המשיב הראויה להישמע היא זו המתייחסת להיעדר הסמכות של בית המשפט הגרמני, שכן מכל טענותיו זו הטענה היחידה היכולה לשמש כעילת סירוב, מכוח סעיף 5(1) (1) לאמנה: "אין לסרב להכרה אלא - .1מקום שלבתי המשפט של המדינה שבה ניתנה ההחלטה אין סמכות כמשמעותה בסעיף . . .7". לטענת המשיב לא התקיים לגביו אף אחד מתנאי הסמכות המפורטים בסעיף 7לאמנה. מנגד, לטענת המבקש, היתה לבית המשפט הגרמני סמכות בעניין, מכוח סעיף 7(1) (1) לאמנה: "אם בשעת פתיחת ההליך, היה במדינה שבה ניתנה ההחלטה מקום מגוריו או מקום שהייתו הריאלי של הנתבע..." לעניין פיסקה זו, טוען המשיב כי הוא אזרח ישראלי, אשר שהה בגרמניה בעת הגשת התביעה אך באופן זמני במטרה להקים חברה במקום. הוא מחזק את דבריו בטענה, כי הכתובת שנתן בגרמניה היתה של אכסניה שבה לן בעת שהייתו בגרמניה. .5הגעתי למסקנה, שפסק הדין ניתן במסגרת סמכותו כדין של בית המשפט הגרמני. הדין, מיום 27.11.91, בבית המשפט העליון במינכן (להלן: הערעור): "... לנתבע התייחסות כלפי התובעת כי לא חלק על כך שמקום מושבו היה במינכן בעת הגשת התביעה באוקטובר .1989על כן על פי סעיף 138פסקה 3לסדר הדין האזרחי יש לראות את התנאים המוסכמים בין הצדדים". לפי סעיף 8(2) לאמנה, הרי שעליי לראות ממצאים אלה של בית המשפט הגרמני כמחייבים, בבואי להכריע בשאלת הסמכות לצורך עילת הסירוב לפי סעיף (5)(1)(1) לאמנה. .6מכל מקום, גם אם לא הייתי מסתפקת בממצאיו של בית המשפט הגרמני ובודקת מהי התוצאה על פי החוק, הייתי מגיעה למסקנה שפסק הדין ניתן במסגרת סמכותו של בית המשפט הגרמני. סעיף 6לחוק מונה את המקרים, בהם פסק-דין זר לא יוכרז אכיף. סעיף 6(א)(3) הוא הרלוואנטי לענייננו, ולשונו: "6א) פסק חוץ לא יוכרז אכיף אם הוכח לבית המשפט אחד מאלה: (3) הפסק ניתן על ידי בית משפט שלא היה מוסמך לתתו על פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי החלים בישראל". על פי כללי המשפט הבינלאומי החלים בישראל, תוכר סמכותו הבינלאומית של פורום נוכרי לתת פסק אישי, אם נתקיימה בינו לבין הנתבע זיקת מגורים, או אם ניתנה הסכמתו של הנתבע לשיפוטו של בית המשפט הזר. בענייננו, אכן התקיימה זיקת מגורים; ראה לעניין זה דבריו של פרופ' עמוס שפירא במאמרו, "הכרה ואכיפה של פסקי חוץ", עיוני משפט ה (תשל"ו) 38, 47: "זיקת המגורים פרושה גם על מי שנכח במדינת חוץ, ולו רק באקראי או לשעה בלבד, בעת שנפתחו שם ההליכים השיפוטיים נגדו. נוכחות ארעית זו (temporary presence) של הנתבע במדינת מוצא הפסק מספקת כדי להסמיכה, מבחינה בינלאומית, לכוף עליו את שיפוטה בתביעות in personam". אם נוכחות לשעה מספיקה לעניין הסמכות - ודאי שמספיקה נוכחות של כמה שנים, גם אם מדובר במגורים זמניים לצורך הקמת חברה, כפי שהיה במקרה דנן. בית המשפט הגרמני, סמכות השאובה ממגוריו של המשיב בגרמניה בעת הגשת התביעה. .8מעבר לדרוש אוסיף, שדין טענותיו של המשיב להידחות גם לגופן, אף בלי להידרש למגבלות החמורות שמטילה האמנה בבואנו לדחות פסק-דין שניתן בגרמניה, שכן המשיב לא הציג לפניי כל ראיה מספקת שבכוחה להוכיח את טענותיו. טענתו של המשיב בתצהירו ובבקשה היתה, שבית המשפט הגרמני לא הפעיל את הדין המהותי הנכון במקרה דנן, שכן היה עליו להחיל את הדין השווייצי. החלת הדין הגרמני הביאה, לטענתו, לתוצאה שונה מזו שהיתה מתקבלת אילו היה מוחל הדין השווייצי. אכן, היתה התייחסות לעובדה זו בתצהירו ובכתבי הטענות מטעמו. אולם, אין די באמור שם לצורך קביעת הדין המהותי שיש להחיל במקרה מסוים, ויש צורך בהוכחה בחוות-דעת ולא על סמך אמירה סתמית בתצהיר. מנגד, הגיש המבקש שני מכתבים של שגרירות גרמניה בישראל וחוות-דעת משפטית של עורך-דין גרמני, לפיהם בית המשפט הגרמני היה מוסמך לדון בתובענה על פי דיני גרמניה. בנוסף מעיד תרגומו של פסק הדין הגרמני עצמו, כי בית המשפט הגרמני דן בשאלת הדין המהותי וקבע לאחר שקילה יסודית, כי הדין החל הוא הדין הגרמני. לעניין הדין המהותי החל אוסיף, שסעיף 6(1) לאמנה קובע במפורש: "אין לסרב להכרה מחמת זה בלבד שבית המשפט שנתן את ההחלטה החיל, לפי דיני ברירת הדין שלו, דינים אחרים מאלה שהיה עליו להחילם לפי דיני ברירת הדין של המדינה בה מבוקשת ההכרה". .9לאור האמור לעיל אני מצהירה כי ניתן לאכוף את פסק הדין. המשיב יישא בהוצאותיו של המבקש בסך 000, 5ש"ח.משפט בינלאומיאכיפת פסק חוץ