החלקה על רצפה רטובה שנשטפה על ידי עובד ניקיון

.1זוהי תביעה שהגיש יעקב גושן (להלן - התובע) נגד מיקוד אבטחה שמירה שרותים ונקיון בע"מ, אררט חברה לביטוח בע"מ, אי וי אקס (ישראל) בע"מ וכלל חברה לביטוח בע"מ (להלן - הנתבעים) בעקבות תאונת עבודה שארעה לו עת עבד אצל נתבעת .3כל הנתבעים מיוצגים על ידי עורך דין אחד ולא הועלתה טענה בדבר חלוקת האחריות ביניהם. .2וזה קצור הרקע העובדתי הנדרש לענייננו: נתבעת 3היא מפעל תעשיה והתובע עובד בה מאז שנת 1991כמנהל תחזוקה וציוד וכאחראי על אחזקה, תשתית בינוי ומשק. נתבעת 1היא חברה שנשכרה על ידי נתבעת 3כקבלן חוץ לצורך ביצוע עבודות נקיון. ביום 16.8.94, בשעה 9: 30לערך, יצא התובע ממשרדו של מנכ"ל נתבעת 3ולאחר מספר צעדים, קרא לו המנכ"ל חזרה והתובע החליק, נפל ונפגע. הביטוח הלאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה וקבע לתובע נכות בשיעור של % 20לצמיתות. ביום 16.6.97החלטתי לפצל את הדיון באופן שבשלב הראשון תידון שאלת האחריות. פסק דין זה מתייחס לשאלה זו בלבד. .3השאלות הדרושות הכרעה בתיק זה הן: א. האם חלה אחריות על נתבעות 1ו- 3בגין אירוע התאונה והנזק שנגרם לתובע. ב. אם התשובה לשאלה זו חיובית האם יש לקבוע "אשם תורם" מצד התובע ואם כן באיזה שיעור. להלן אבחן כל אחת משאלות אלה בשים לב למצב העובדתי והמשפטי וטיעוני הצדדים. .4שאלת האחריות א. הראיות התובע העיד על נסיבות התאונה ביום האירוע (16.8.94), בשעות הבוקר, עת יצא מחדרו של המנכ"ל: "פסעתי כשלושה ארבעה צעדים מדלת משרדו על רצפת הקרמיקה ואז הוא קרא לי חזרה. ברגע של הקריאה באותו רגע החלקתי. ההחלקה היתה קשה הרגשתי שאני מתרומם באויר הרגל שלי החליקה קדימה, ונפלתי כנראה על צד ימין. כפי שתואר קודם שכבתי על הרצפה לא הייתי מסוגל לקום, לא איבדתי את ההכרה. עובד הנקיון עם המגב והסמרטוט עמד במרחק של מטר ממני מצד שמאל שלי מכיוון הראש שלי, אני החלקתי קדימה למרחק של מטר מנקודת ההחלקה. הרצפה היתה חלקה ורטובה. לא היה מאחז לכף הרגל" (עמ' 5לפרוטוקול). בנוסף סיפר התובע כי רצפת הקרמיקה של הרחבה נעשית חלקה בעת שטיפה וכי לאחר התאונה החלו למרוח חומר כלשהו על הרצפה כדי שתהיה פחות חלקה (עמ' 6לפרוטוקול). ב. מטעם התובע לא הובאו עדים נוספים לאירוע ועובד הנקיון שהיה עד לאירוע עצמו לא הוזמן להעיד. מטעם התובע העיד משה סיני שהיה באותה עת אחראי על בינוי ומשק אצל נתבעת 3והתובע היה הממונה הישיר עליו. העד סיפר כי קיבל הודעה שהתובע נפגע וכשהגיע למקום ראה את התובע שוכב על הרצפה. העד סיפר כי בעת התאונה היה במקום עובד הנקיון אך לא היו שלטי אזהרה: "אני ראיתי שלא היה שלט אזהרה. שלט האזהרה הוא שלט מצינור שעליו תלוי לוח עם רגליים שנפתחות, על הלוח כתוב סכנת החלקה, השלט הזה הוא נייד. היתה דרישה לשים שלטים כאלה, פעלו ברוב המקרים כך, הדרישה לכך היתה מאחראי על בטיחות. בכל איזור ששטפו מאחר ועשו זאת בזמן שאנשים עוברים היתה דרישה לשים את השלט על מנת שאנשים יזהרו לא להחליק" (עמ' 2לפרוטוקול). הנתבעים לא הביאו כל עדויות מטעמם. מהעדויות בפני עולה כי התובע החליק ונפל ברחבה של המפעל לאחר שיצא מחדרו של מנכ"ל נתבעת 3בעת שפועל נקיון ניקה את רצפת הרחבה. על פי נוהלי עבודה שנהגו אצל הנתבעות, עובדי הנקיון היו נוהגים להציב שלטי אזהרה בעת שטיפת הרצפה על מנת להזהיר את העוברים מפני רצפה רטובה. במקרה הנדון לא הוצב שלט אזהרה במקום בו שטף עובד הנקיון את הרצפה. ג. המצב המשפטי הלכה פסוקה היא כי המעביד חב חובת זהירות לעובדיו. תוכנה של חובה זו הוא, בין השאר, לדאוג לשיטת עבודה מתאימה ופיקוח יעיל על ביצועה. חובה זו של המעביד כפולה: הן הנהגת שיטת עבודה בטוחה ודאגה לקיומה והן פיקוח על ביצועה. המעביד חייב לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק מהעובד אותן סכנות שאינן ניתנות לצפייה מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה. עם זאת ברור שישנן סכנות שאין אפשרות לסלקן, הכל בהתאם לאופיה וטיבה של העבודה. חובת המעביד לעובדיו קיימת בכל סוגי העבודה, אלה המסוכנות מטיבן ואלה שאינן מסוכנות, אך היקפה של חובת הזהירות משתנה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. עצם העובדה שעובד החליק במקום עבודתו אין בה - היא לעצמה - כדי ללמד על התרשלותו של המעביד שהרי תתכן החלקה בלא שהיה במקום סיכון מיוחד. לפיכך יש לבחון מה היה הגורם הישיר והמיידי להחלקה ומה היו האמצעים שנקט המעביד למניעת ההחלקה. ד. על בסיס אמות המידה שנקבעו בפסיקה אבחן את המקרה בפני: התובע החליק על רצפה רטובה וחלקה שנשטפה על ידי עובד נקיון של הנתבעות. ההחלקה ארעה על משטח שנעשה חלק בעת שטיפה ונתבעת 3הנהיגה שיטת עבודה שבה היה על עובדי הנקיון להציב שלטי אזהרה כל פעם ששטפו את הרצפה. שלטים אלה נועדו להזהיר ולהתריע בפני העוברים במקום על כך שעליהם להזהר מסכנת החלקה. בניגוד לנוהל עבודה זה ולמרות שבמקום התאונה עובד הנקיון ניקה את הרצפה, לא הוצבו שלטי אזהרה והתובע שעבר במקום החליק ונפל. הנתבעת טוענת כי התובע היה צריך להיות מודע לכך שמתבצעות במקום פעולות נקיון שכן אלה נעשו בשעות קבועות. טענה זו יש לדחות. על פי עדות התובע והעד מטעמו, שטיפת הרצפות נערכה בין השעה 00: 07ל- 00: 08בבוקר, על מנת לסיים את העבודה לפני שיגיעו למקום אנשים. בענייננו האירוע קרה בשעה 30:נ.9 לא מדובר איפוא בביצוע פעולות הנקיון השגרתיות שנהגו להתבצע בשעות הבוקר המוקדמות אלא בפעולת שטיפה שיצרה משטח רטוב ברחבה בשעה לא צפוייה ולא מקובלת. הנתבעות טוענות כי לא הפרו את חובת הזהירות כלפי התובע שכן נקטו אמצעי זהירות סבירים בנסיבות העניין ומכל מקום, כך נטען, במקום האירוע היה "שלט חי" בדמות עובד הנקיון שביצע את העבודה שהוא טוב מכל שלט דומם שדורש התובע. טיעון זה יש לדחות. נתבעת 3הנהיגה שיטת עבודה בה נהגה להציב שלטי זהירות במקום ביצוע עבודות נקיון של שטיפת הרצפות. נתבעת 3ועובד הנקיון שעבד אצלה נמנעו מלקיים את הנהלים המקובלים המחייבים הצבת שלט אזהרה לעובדים במקום. במעשה זה כשלה הנתבעת בחובתה כלפי התובע לספק לו מקום עבודה בטוח ו"נקי" מסיכונים ולא נקטה במלוא הצעדים שעמדו לרשותה למניעת הסיכון. לשאלת מודעותו של התובע לעבודת הנקיון עקב המצאותו של עובד נקיון במקום האירוע יכולה להיות השפעה בקביעת אשם תורם מצידו, עניין שיידון בהמשך. השאלה שיש לבחון בשלב זה היא אם המעביד (הנתבעת 3) הפר את חובת הזהירות שהוא חב כלפי העובד (התובע). שאלה זו יש לבחון על פי אמת מידה אובייקטיבית בהתאם לנסיבות המקרה והסיכון שנוצר. מהנתונים בפני עולה שהנתבעות אכן התרשלו בחובתן להעניק לתובע משטח ומעבר "נקי" ממכשולים בכך שלא הקפידו על קיומם של נהלי העבודה שקבעו הן עצמן ולא הציבו את אמצעי הזהירות שהיו נוהגות להציב בעת שטיפת הרצפות. לאור כל האמור לעיל הנני קובעת כי הנתבעות אחראיות כלפי התובע בהפרת חובת הזהירות על פי עוולת הרשלנות והנני מוצאת אותן אחראיות לנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהתרשלותן. אשם תורם לעניין קיומו של האשם-העצמי-התורם עלינו לבחון אם נהג התובע כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה או שמא היה גם בהתנהגותו משום העדר זהירות סבירה. המבחן הקובע לחלוקת האחריות הוא מבחן האשם. כל צד נושא באחריות על פי מידת האשם שלו לתאונה. אולם מגמת הפסיקה היא כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה יש להקפיד דווקא עם המעביד ולהקל במידה רבה עם העובד שהרי המעביד הוא זה המופקד על מקום העבודה ומתפקידו לדאוג לכך שתנאי העבודה יהיו בטוחים ונהלי העבודה יבוצעו הלכה למעשה, במגמה למנוע עד כמה שניתן סיכונים מיותרים. על בסיס גישה עקרונית זו יש לבחון את המקרה שבפני. התובע העיד כי עובד הנקיון "עם המגב והסמרטוט", עמד במרחק של מטר אחד ממנו (עמ' 5לפרוטוקול). גם בחקירה הנגדית אישר כי הוא זוכר היטב שראה את עובד הנקיון ורק בהמשך החקירה חזר בו וטען כי "אני לא יכול לומר שראיתי את פועל הנקיון כשיצאתי ממשרד של המנכ"ל. ראיתי אותו אחרי שנפלתי וזה אני בטוח. כשנפלתי ראיתי אותו כמטר מצד שמאל שלי. נשכבתי על הגב. אני לא יכול לומר שראיתי אותו לפני הנפילה. ייתכן שכן וייתכן שלא" (עמ' 7לפרוטוקול). ב"כ התובע טען בסיכומיו כי אין כל ראיה שהפועל עמד וניקה שעה שהתובע עמד במקום אלא יתכן מצב שזמן קצר לאחר שעובד הנקיון סיים לנגב את כתם הרטיבות והחל ללכת לדרכו, רק אז התובע החליק ונפל . אין לקבל גירסה זו. מעדות התובע עצמו עולה כי עובד הנקיון - כלשונו - היה במרחק של מטר אחד ממנו בלבד וכי הוא זוכר היטב שראה אותו. רק בהמשך חקירתו תיקן התובע גירסתו וטען כי אינו בטוח אם ראה את העובד לפני או אחרי הנפילה. גירסה אחרונה זו אינה מסתברת נוכח העובדה שהתובע ידע לתאר את מיקומו של עובד הנקיון בקירבה כה רבה אליו (מרחק של מטר אחד) ולא שוכנעתי כי התובע לא ראה את עובד הנקיון העוסק בביצוע עבודות נקיון במרחק כה קצר ממנו. הטענה כי בעת הנפילה עובד הנקיון סיים את מלאכתו והלך אינה מתיישבת גם עם ההודעה על הפגיעה שמסר התובע למוסד לביטוח לאומי בה נאמר - "בסמוך לנפילה עובד הנקיון שטף את הרצפה, באותו מקום" (מוצג ת/2, עמ' 1). התובע יצא מחדרו של המנכ"ל ופסע ברחבה המשמשת מעבר לאנשים רבים וגם עליו מוטל נטל מסויים להסתכל ולהזהר בהליכתו. יש לזכור שלפי גירסת התובע מדובר ב"כתם רטיבות" שהיה באותה רחבה ואשר עובד הנקיון הזדרז לנגבו. היותו של כתם רטיבות ברחבת מעבר בו נוהגים לעבור אנשים רבים אינו דבר יוצא דופן במיוחד, והוא עשוי לקרות. הנתבעת הזדרזה ופעלה לניגוב ויבוש הכתם והיתה זו חובתה לעשות כן. הנתבעת אמנם התרשלה בכך שלא הציבה במקום שלט אזהרה אך, עם זאת, מוטלת גם חובה על ההולך רגלי להתבונן סביבו שהרי באותה מידה יתכן גם שהיה מגיע למקום שניות ספורות בלבד לפני שעובד הנקיון הספיק לנקות את "כתם הרטיבות" וגם במצב זה המקום היה בוודאי חלק עם סיכון להתחלקות למי שעבר בו שהרי יש לזכור שמדובר ברחבת מעבר של מפעל שבו חולפים אנשים רבים מידי יום. הרי לא ניתן לדרוש מן המעביד לקבוע הסדרים אשר ימנעו לחלוטין, בכל עת ובכל מצב, הימצאות רטיבות כלשהי במעבר בו עוברים אנשים רבים, אלא מוטל על המעביד להנהיג סדרי עבודה ושיטת נקיון ופקוח שיסירו את המכשול שנוצר במהירות הסבירה. ב"כ התובע מפנה לע"א 417/75 שלום בן דוד נ. מפעלי טקסטיל כרדאנה שם - לטענתו - נסיבות המקרה היו דומות ובית המשפט העליון לא הטיל על העובד רשלנות תורמת כלשהי. אין לקבל טיעון זה. בית המשפט העליון, בדונו באותו מקרה של החלקה, קובע: "הניקוי הוסיף רטיבות, אבל לא בה היתה טמונה סכנת ההחלקה, ולא בעטיה החליק המערער. כאמור, הוא החליק במקום שבו היה ריכוז של שמנים" (פס"ד לא(1) 827, 829). מה שאין כן בענייננו בו אין מדובר בשמנים אלא בכתם של רטיבות שנוגב בסחבה על ידי עובד הנקיון. במסגרת השיקולים בקביעת האשם התורם יש להביא בחשבון גם את העובדה שהתובע היה האדם הממונה על התחזוקה והמשק אצל המעביד וככזה היה אחראי גם על ביצוע נאות של נהלי הנקיון ושיטת העבודה במקום. אם רצפת הקרמיקה במפעל היתה חלקה במיוחד, כפי שהעיד התובע, היה זה מתפקידו שלו להתריע על כך ולדאוג כי היא תצופה בחומר שיקטין את ההחלקה ולא שמענו מה עשה התובע בתוקף תפקידו בעניין זה. בשים לב למכלול הנסיבות שתוארו לעיל הגעתי למסקנה כי נזקו של התובע נגרם בחלקו העיקרי באשמו של המעביד (הנתבעת) ומקצתו באשמתו של התובע. אשר למידת האשמה - במכלול השיקולים והנסיבות של המקרה נראה לי כי יש לחלק את מידת האחריות בין התובע לנתבעות באופן שאחריותם של הנתבעים לנזק תהא בשיעור % 75ואחריותו של התובע לנזק תהא בשיעור של %.25 הוצאות ושכר טרחה יפסקו על ידי במסגרת פסק הדין הסופי בשאלת גובה הנזק. ניתן היום 20.11.97תאונות נפילהרצפהעובדי ניקיוןתאונות החלקה