א. פתח דבר א.1 זוהי תביעה להשבת תשלומי חובה, שהנתבעת הטילה על התובעת וזו שילמה אותם, "תחת מחאה" - בגין עבודות הפיתוח והתשתית של ביוב, מים ותיעול בכל הנוגע למגרש שהתובעת רכשה בתאריך 10.7.94 ממנהל מקרקעי ישראל ברח' האומן 3, אזור התעשיה, הידוע כגוש 1733 חלקה 147/3 (להלן: "המגרש"). א.2 עבודות הפיתוח באזור התעשיה , לרבות במגרש, בוצעו ע"י החברה הכלכלית לאשקלון בע"מ (להלן: "החברה הכלכלית"), אליה הופנתה התובעת על ידי מינהל מקרקעי ישראל, במעמד רכישת המגרש. א.3 החברה הכלכלית ביצעה במגרש, בין היתר, את עבודות הפיתוח הבאות: סלילת כבישים הכשרת שבילים ומדרכות להולכי רגל התקנת קווי מים עד גבול המגרש, לא כולל מד מים או אגרת חיבור התקנת קווי ביוב, לא רחוק מ - 0.6 מ' מגבול המגרש. התקנת מערכת ניקוז על /תת קרקעית עבודות חשמל וגינון כל העבודות שיש לבצעם במתחם, בו מצוי המגרש, לפי דרישות העיריה ו/או הועדה המקומית לתכנון ובנייה אשקלון או רשויות מוסמכות אחרות, על מנת לקבל את השרותים הנדרשים למתחם. א.4 בתמורה לבצוע עבודות הפתוח במגרש, שילמה התובעת לחברה הכלכלית סך כולל של 883,757 ש"ח ואין חולק כי הסכום שולם במלואו. א.5 בחודש נובמבר 96' פנתה התובעת לועדה המקומית לתכנון ובנייה, בבקשה להוצאת היתר בנייה להקמת מפעל על המגרש. בקשתה אושרה, אולם היתר הבנייה הותנה בתשלום סך 824,538 ש"ח - עבור היטלי ביוב, אגרת התקנה, היטלי תיעול, מכון טיהור ואגרת בניה. א.6 התובעת מיאנה לשלם בנימוק כי תשלומים אלו מהווים "כפל תשלום", נוכח התשלומים ששילמה לחברה הכלכלית, עבור עבודות פיתוח בתחום הביוב, התיעול והמים. לבסוף, ניאותה התובעת לשלם לנתבעת את הסכום הנדרש "תחת מחאה" . א.7 בתביעה זו, עותרת התובעת לחייב את הנתבעת בהשבתם של הסכומים ששילמה תחת מחאה. (להלן: "התשלומים"). ב. טענות התובעת התובעת טוענת כי הנתבעת לא היתה זכאית לגבות הימנה את ההיטלים והאגרות, נשוא סכום השבה מהנימוקים להלן: ב.1 עבודות הפתוח, קרי, עבודות התיעול, הניקוז, המים והביוב בתחום המגרש - בוצעו על ידי החברה הכלכלית אשר קיבלה את מלוא התמורה עבור ביצוען. לפיכך, דרישתה של הנתבעת לתשלומים, הינה בבחינת "כפל תשלום". ב.2 באשר לחיבור למפעל המים - אין הנתבעת זכאית לגבות אגרה בגין חיבור למפעל המים. ס' 20 לפקודת העיריות (אספקת מים) 1936 וחוק עזר לאשקלון (אספקת מים) 1936 (חוק עזר לאשקלון (אספקת מים) התשנ"א- 1991) מסמיכים רשות מקומית לגבות אגרה בגין חיבור למפעל המים - רק במקרים בהם הרשות המקומית מבצעת בפועל את עבודות החיבור ובכפוף לכך שעבודות אלו ישרתו את צרכי התובעת. ב.3 באשר להיטל ביוב - טוענת התובעת, כי אין הנתבעת זכאית לגבות הימנה היטל ביוב, לרבות היטל בגין מתקנים הקשורים לביוב, כמו מכון טיהור, הואיל ולא היא זו אשר ביצעה את עבודות התקנת קווי הביוב עד גבול המגרש. התובעת סומכת את טענתה על סעיפים 16, 17 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), מהם עולה כי רק במקרים בהם הרשות המקומית מבצעת בפועל את עבודות התקנת הביוב, עומדת לה הזכות לגבות היטל ביוב מבעלי הנכס, צרכני הביוב. ב.4 באשר להיטל התקנת תיעול - הנתבעת יונקת את סמכותה לגבות היטל זה, מחוקי עזר, שהותקנו על ידה, מכוח הוראות סעיפים 250, 251 לפקודת העיריות (נוסח חדש) תשכ"ד - 1964 , אולם גם ההוראות על פי חוק העזר, מגבילות את זכותה לגביית ההיטל בביצוע העבודות בפועל. ב.5 אי קיום התנאים המוקדמים להקמת זכותה של הנתבעת לגביית ההיטלים - התובעת טוענת כי הנתבעת לא קיימה את התנאים המוקדמים, אשר בלעדיהם, לא קמה זכותה לגביית ההיטלים. כך, הנתבעת לא הודיעה לתובעת, כנדרש, על דבר החלטתה בדבר התקנת הביוב ואף לא המציאה חשבון מפורט של העבודות ועלויותיהן. כך אף באשר להיטל הניקוז ואגרת המים. ב.6 החברה הכלכלית הינה גורם המבצע תפקידים בעלי אופי מוניציפלי ומשתמש בסמכויות מעין שלטוניות. הנתבעת מכירה בחב' הכלכלית כגורם מבצע עבודות מטעמה שאם לא כן, לא היתה מאפשרת לה לבצע את העבודות ולגבות תמורה עבורן. כל עבודות התשתית, נשוא התביעה, מומנו על ידי בעלי המגרשים באזור התעשיה ובכלל זה, התובעת. ג. טענות הנתבעת הנתבעת טוענת, כי על אף שלא ביצעה את עבודות הפתוח בתחום מגרשה של התובעת, הינה זכאית לגביית ההיטלים, נשוא התשלומים. ג.1 הנתבעת טוענת כי התשלומים מהווים היטלים, אשר בינם לבין ההוצאות שנגרמו לה בפועל - אין ולא כלום. לטענתה, שיטת ההיטל יוצרת נתק בין זכותה לגבייתו לבין ההוצאות שנגרמו לה בפועל. החיוב, על פי שיטה זו הוא : "כלל הוצאותיה הנוכחיות והעתידיות ולעיתים אף הקודמות של הרשות המקומית בגין עלויותיה הגלובאליות של מערכת תשתית מוניציפאלית ספציפית. במסגרת זאת, נלקחים בחשבון כל מרכיבי עלויותיה של המערכת, לרבות הוצאות עקיפות" שיטת ההיטל היא שיטה הצופה פני הווה ועתיד, שנועדה לאפשר לרשויות לממן הוצאותיהן בגין פיתוח מערכת תשתית, באופן שוויוני בין בעלי הנכסים. ג.2 היטל ביוב - הנתבעת טוענת כי חוק הרשויות המקומיות (ביוב) מחייב את כל הרשויות לממן את הוצאותיהן בהתקנת הביוב בשיטת ההיטל. שיעורי ההיטל שווים ונקבעים לכל מ"ר של קרקע ובנייה. שיטת החיוב, על פי שטח, מבטיחה כיסוי כלל הוצאות העיריה בגין מערכת הביוב, לרבות הוצאות עתידיות. על מנת שניתן יהא לחייב בעל נכס בתשלום ההיטל, חייבת להיות זיקת הנאה בין בעל הנכס לבין הנתבעת, להבדיל מזיקה של מימון. ג.3 חרף האמור לעיל, הנתבעת פטרה את התובעת מתשלום היטל ביב ציבורי, המותקן בתוך המגרש, אשר אין חולק כי בוצע על ידי החברה הכלכלית. עם זאת, הנתבעת חייבה את התובעת בתשלום היטל ביב מאסף, מתקנים אחרים ומכון טיהור. ג.4 התובעת לא הוכיחה, לטענת הנתבעת, כי הנתבעת לא ביצעה את עבודות הפיתוח מחוץ למגרש. יתירה מזאת, הנתבעת הוכיחה כי היא זו אשר ביצעה את עבודות ביב המאסף, מתקנים אחרים ומכון הטיהור, בעיר בכלל ואלה הגובלים במתחם בו מצוי המגרש, בפרט. ג.5 באשר למכון הטיהור - אין לקבל את טענת התובעת, לפיה הקמת מכון הטיהור הישן מומנה באמצעות בעלים קודמים של הנכס. זאת ועוד; בשנים האחרונות מוקם מכון טיהור חדש, המהווה שינוי ושיפור במערכת טיהור השפכים ולפיכך, הינו בבחינת התקנה נוספת, המזכה את הנתבעת בגביית היטל. ג.6 תיעול - הנתבעת טוענת כי עבודות התיעול מחוץ למתחם בוצעו על ידה ולפיכך, הינה זכאית לאגרת תיעול. עם זאת, בהתחשב בעובדה שחלק מעבודות התיעול בוצעו בתוך המגרש - חייבה הנתבעת את התובעת בתשלום חלקי בשיעור של 45% מאגרת התיעול. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי בפועל, אגרת התיעול שנגבתה נמוכה בשיעורים ניכרים מזו המתוכננת בחוק העזר שייכנס לתוקף ולפיכך, אין לומר כי הסכום שגבתה מהתובעת הינו בבחינת "כפל תשלום". ג.7 מפעל מים - הנתבעת מאשרת כי החיבור הפיסי בין צינור המים הפרטי לבין הצינור העובר בגבול הנכס נעשה על ידי החברה הכלכלית. עם זאת, לטענתה, אגרת חיבור למפעל המים לא נועדה לכסות את פעולת החיבור הפיסי של הצינורות, אלא מטרתה, "לכסות את הוצאות העירייה בגין ניהול משק המים ומימון כל העוסקים בתכנון ובאישור התוכניות". (ציטוט מתוך ה"פ 1548/97 התאחדות הקבלנים ואח' נ. מועצה מקומית מודיעין [לא פורסם]). לחילופין, טוענת הנתבעת כי לא הוכח תשלום בגין אגרה זו. עוד טוענת הנתבעת, כי הוכח שהיא זו אשר ביצעה עבודות לצורך פיתוח מפעל המים וכי התובעת, אשר עליה מוטל הנטל להוכיח כי החברה הכלכלית, ביצעה עבודות אלו - לא הרימה אותו. ג.8 תנאים מוקדמים - הנתבעת טוענת כי חלה עליה "חזקת התקינות" וכי על התובעת מוטל הנטל להפריכה - נטל שהיא לא עמדה בו. עוד טוענת הנתבעת, כי התנאים המוקדמים, לכאורה, המצויינים בסעיפים 16, 17 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב - 1962 ( להלן: "חוק הביוב"), בדבר מתן הודעה מוקדמת לבעל הנכס, על התקנת הביוב לרבות פירוט חשבון - אינם מהותיים ואף בהעדרם - קמה חובת התובעת לתשלום ההיטלים. מדובר, לטענתה, בהליך פרוצידוראלי ותו לא. בכל מקרה, טוענת הנתבעת, כי בעת ביצוע העבודות, לא היתה התובעת בעלת הנכס ולפיכך, נבצר הימנה מלקבל הודעה. זאת ועוד, הואיל ומדובר בחיבור למתקן קיים, אין תכלית בהודעה אשר אין בה כדי לשנות מהמצב הקיים ואף מהטעם הזה, אי מתן ההודעה איננה מהווה אי קיום תנאי מהותי, אלא פרוצידוראלי בלבד. ג.9 אספקת מים - הנתבעת טוענת כי הינה זכאית לגביית היטל המים, הואיל ובמהלך השנים היא בנתה את התשתיות, בין היתר, מגדל מים ומשאבות שונות . ג.10 עשיית עושר ולא במשפט - הנתבעת טוענת כי השבת הכספים תעמיד את התובעת בבחינת נהנית משירות ללא תשלום, ותהא עושה עושר ולא במשפט. ד. דיון והכרעה ד.1 סעיף 27 לחוק הביוב קובע: "בנכס שכבר שולמו עליו דמי השתתפות בהתקנת ביוב, לא יחוייב עוד בעל הנכס בהיטל לגבי השלב שעליו שולמו, בין שהביוב נרכש על ידי הרשות המקומית ובין שהותקן על ידיה שנית". התובעת סומכת את תביעתה על הוראת חוק זו וטוענת כי יש ליישמה אף לגבי יתר התשלומים ששילמה לחברה הכלכלית. בכתב התביעה, טוענת התובעת כי התשלומים ששילמה לחברה הכלכלית מהווים "דמי השתתפות" ולפיכך, אין לחייבה בכפל תשלומים. ד.2 על ההבדל שבין "דמי השתתפות" ל"היטל" עמד בית המשפט בע"א 263/78 חברת החשמל לישראל בע"מ נ. המועצה המקומית נשר פד"י ל"ג (1) עמ' 757, בעמ' 764: " ההבדל שבין ' דמי השתתפות' בהוצאות, כפי שניתן היה לגבותם לענין התקנת ביוב לפי הפקודה שקדמה לחוק, לבין 'ההיטל' שרשות מקומית רשאית להטילו עתה... הוא שאין 'דמי השתתפות' אלא בהוצאות אשר כבר הוצאו בפועל ממש ואילו 'היטל' יכול ויממן ההוצאות שייעשו רק לעתיד לבוא. אבל הצד השווה שבהם ששניהם לעולם באים אך לשפות את הרשות בהוצאותיה להתקנת ביוב ולא להעשירה מעבר להוצאותיה אלה". מדברים אלו עולה כי ניתן לחייב בהיטל אף מי ששילם בעבר דמי השתתפות ובלבד שהחיוב על פיו יהא על פי חוק. עם זאת, אין לחייב בעל נכס בהיטל בגין השלב אשר עבורו שולמו דמי ההשתתפות. יוצא אפוא, כי יש לבחון אם ההיטל שהנתבעת גבתה מהתובעת, הוטל על פי חוק ואם נגבה כפל תשלום בגין פעולת פתוח, אשר התובעת שילמה עבורן דמי השתתפות. ד.3 על אף שההוראה בדבר כפל תשלום מצויה בחוק הביוב, ניתן להקיש הימנה, אף בנושא תיעול ומים. ד.4 היטל ביוב ד.4.1 הלכה היא, שאין רשות מקומית רשאית לגבות אגרות או היטלים, אלא על פי סמכות שהוענקה לה בחוק. הוראות החוק המקנות לנתבעת סמכות לגבות היטל ביוב קבועות בסעיפים 16, 17 לחוק הביוב, אשר זה לשונן: "16. הודעה על התקנת ביוב - החליטה רשות מקומית להתקין ביוב או לקנותו, תמסור לבעלי כל נכס שהביוב ישמש אותו, הודעה על כל שלב העומד להתקנה או הקניה, היינו ביב ציבורי, ביב מאסף, מכון טיהור שאינו מיועד לייצור מי שתיה ומיתקנים אחרים; ..." 17. היטל ביוב ייקבע בחוק עזר - בעלי כל נכס שנמסרה להם הודעה כדין על התקנתו או קנייתו של ביוב שישמש אותו נכס, חייבים בהיטל התקנת הביוב (להלן: ההיטל) בשיעור שייקבע בחוק עזר לכל שלב כאמור בסעיף 16. ההיטל מוטל לשם כיסוי הוצאות של התקנת הביוב או של קנייתו". ד.4.2 העולה מסעיפים אלו הוא, כי רק במקרים בהם הרשות המקומית נשאה בפועל, או עתידה לשאת בהוצאות התקנת הביוב, עומדת לה הזכות לגבות היטל ביוב מבעלי נכסים שהנחת הצינורות או מתקן הביוב ישמשו את נכסיהם. לפיכך, הזכות לגבות היטל ביוב קמה במקום בו נגרמה לרשות המקומית הוצאה כספית, בשל הנחת צינורות או התקנת ביוב - בין הוצאה כספית בעבר ובין הוצאה כספית בעתיד, בין שהעבודות בוצעו על ידי הרשות ובין על ידי אחרים. (ראה ע"א 2939/93 המועצה המקומית ראש העין נ. בן יקר גת תקדין עליון כרך 96(3) עמ' 231). ד.4.3 עוד עולה, כי החוק מתנה את קיום החיוב בתשלום ההיטל בתנאים, אשר אי קיומם שומט את היסוד לזכות הרשות המקומית לגבותו. על רשות מקומית להוכיח את קיומם של התנאים הבאים, להוכחת זכותה לגבות היטל ביוב: א. קיומה של החלטת הרשות, להתקין או לקנות ביוב. ב. הביוב ישמש את בעל הנכס , ממנו נדרש ההיטל. ג. מסירת הודעה לבעל הנכס, על ידי הרשות, על כך שהביוב ישמש אותו, לרבות הודעה על כל שלב העומד להתקנה או לקניה. ד. תוספת הבנייה נעשתה לאחר מתן ההודעה. כפי שנראה להלן, התנאים לא הוכחו ולפיכך, נשמט היסוד החוקי לדרישת הנתבעת לתשלום ההיטלים. ד.4.4 מן הכלל אל הפרט - אין חולק כי עבודות הפתוח במגרש - בוצעו על ידי החברה הכלכלית ותמורתן שולמה לה. דא עקא, החברה הכלכלית ביצעה במגרש עבודות הנוגעות להתקנת הביב הציבורי בלבד - ועל כך, אין חולק. יתר עבודות הביוב, אשר בגינן חוייבה התובעת בהיטל נוגעות לעבודות ביוב מסוג אחר, קרי, התקנת ביב מאסף, בניית מכון טיהור והנחת קווי סניקה - בוצעו, לטענת הנתבעת, על ידה ולפיכך, קמה לה זכות לגבות היטל בגינן. ד.4.5 כשלעצמה, הטענה איננה משוללת יסוד. התקנת מערכת ביוב מורכבת ממספר סוגי עבודות והתקנת מתקנים שונים. הואיל והחברה הכלכלית הקימה את הביב הציבורי בלבד, לכאורה, אין מניעה מלפני הנתבעת, לגבות היטל ביוב בגין עבודות נוספות ו/או אחרות שביצעה, לצורך התקנת הביוב המשרת את התובעת. ד.4.6 דא עקא, הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה, להוכיח, כי אכן, היא זו אשר ביצעה את יתר העבודות. לעניין זה, ראה עדותו של ע"ת מס' 1, מכאל רוזן, מנהל אגף המים הביוב והתשתיות בעיריית אשקלון, ממנה עולה, כי עבודות ביוב רבות בעיר אשקלון, בוצעו ע"י משרד השיכון ו/או החברה הכלכלית. בעמ' 23 לפר': "ש: איזה עבודות מחוץ לאזור התעשיה הדרומי בוצעו ע"י החברה הכלכלית? ת: כל העבודות שבוצעו בשכונות, בוצעו ע"י משרד השכון ולא ע"י החברה הכלכלית. .... ש: איזה עבודות בוצעו ע"י משרד הבינוי והשיכון? ת: גן הורדים, נאות אשקלון, נווה אילן, נווה הדרים, נווה דקלים. ד.4.7 באת כוח הנתבעת טענה, כי די בעדותו של מר רוזן, לפיה הנתבעת בצעה את העבודות, כדי להוכיח טענתה זו. אינני מקבלת את הטענה. מר רוזן נכנס לתפקידו, לאחר השנים, בהן הותקנה מערכת הביוב ולפיכך, עדותו נסמכת על מסמכים אשר בפועל לא הוצגו ו/או מפי השמועה. בנסיבות אלו, לא די בעדות זו, כדי לבסס את הטענה, לפיה הנתבעת היא זו אשר ביצעה בפועל את כל העבודות הכרוכות בהתקנת מערכת הביוב, אשר באמצעותה, מקבלת התובעת את שירותי הביוב. ד.4.8 באת כוח התובעת טענה, כי נטל הראיה והשכנוע, באשר לזהות מבצעי העבודות - רובץ לפתחה של התובעת וזו לא הרימה אותו. לפיכך, לא הוכח כי הנתבעת לא ביצעה את עבודות ההתקנה ו/או לא ביצעה את כולן, כפי שטענה התובעת. אין לקבל טענה זו. על הנתבעת רובץ הנטל להוכיח, כי היא זו שביצעה את עבודות הביוב וכי חיוב התובעת בהיטל, נעשה ביחס להוצאות שנגרמו לה בהתקנת הביוב. לעניין זה, ראה ע"א 263/78 חברת חשמל לישראל נ. המועצה המקומית נשר, פד"י ל"ג (1) 757, בעמ' 765 (להלן: "פס"ד חב' החשמל"): "משבאה לפני ועדת הערר (או לפני בית המשפט המחוזי) טענה ששיעורי ההיטל נקבעו או הוגדלו בחוק עזר ללא כל זיקה לסכום ההוצאות הללו ולמעשה עשויים ההיטלים שניתן לגבותם על פי חוק העזר להעשיר את הרשות המקומית מעל ומעבר לכיסוי הוצאותיה להתקנת הביוב, על הרשות המקומית הראיה וזאת משום שרק היא היודעת והיא שבידה להוכיח מה הוא סכום ההוצאות להתקנת הביוב". ד.4.9 יתירה מזו; הנתבעת לא השכילה להציג ראיות להוכחת ההוצאות שנאלצה להוציא, להתקנת מערכת הביוב ואשר על פיהן, קבעה, לכאורה, את שיעור היטל הביוב. הוכחת עובדות אלו, מהווה תנאי להקמת זכותה לגביית היטל הביוב. לעניין זה, ראה פס"ד חב' החשמל, שם בעמ' 765: "נמצא שבקביעת שיעורי ההיטלים על פי סעיף 17 לחוק מוגבלת הרשות המקומית בסכומים שהוציאה או תוציא להתקנת הביוב וכל הוצאותיה הכרוכות בכך; ואם היא קובעת בחוק עזר שיעורי היטלים העשויים להביא לה הכנסה מהעבר לסכומן הכולל של הוצאות אלה, או אם דורשת היא תשלומם של היטלים ששיעורם כך ננקב, חורגת היא מסמכות על פי החוק". הנה כי כן, החובה המוטלת על הרשות, להוכיח את ההוצאות שנגרמו לה בהתקנת הביוב, נועדה לפקח על פעולותיה ולמנוע חריגה מהסמכות המוקנית לה, לבל תתעשר שלא כדין. לעניין זה, ראה עוד בפס"ד חברת החשמל, שם בעמ' 763: "דיבורו המפורש של המחוקק באותו סעיף 17, המסמיך את הרשות לעשות חוק עזר לקביעת שיעורי ההיטל, שההיטל אינו מוטל אלא "לשם כיסוי הוצאות של התקנות ביוב", הוא אשר בא ללמדנו - ולהזהיר את הרשות - שכל היטל שאין בו צורך לשם כיסוי הוצאות אלה חורג ממסגרת ההסמכה שבחוק. שאם לא תאמר כן, אלא תשאיר קביעת שיעורי ההיטל לשיקול דעתה החופשי והבלתי מוגבל של הרשות , ללא כל "זיקה" לשיעורי ההוצאות שהוציאה או שתוציא בעבור התקנות הביוב, פתחת לפניה פתח לרווחה לנצל סמכותה זו גם למימון פעולות אחרות שאין להן ולא כלום עם התקנת ביוב". החובה להוכחת ביצוע העבודות בפועל ועלותן, הינה אפוא, תנאי מוקדם להקמת זכותה של הנתבעת לגבות את היטל הביוב. כפי שנקבע - הנתבעת לא עמדה בחובה זו ולפיכך, זכותה לגביית היטל הביוב - נשמטה. ד.4.10 זו אף זו, המחוקק לא הסתפק בהטלת החובה על הנתבעת להוכיח את ביצוע העבודות ועלותן, אלא הטיל עליה בסעיף 28 לחוק הביוב, חובה לשלוח לבעל הנכס, קרי, לתובעת, דרישת תשלום מפורטת ובה כל הפרטים ששימשו יסוד לחישוב ההיטל; מועד התשלום, זכות הערר וכד'. הוראה זו מחזקת את המסקנה, לפיה לא קמה לנתבעת זכות לגבות היטל ביוב - אלא לאחר שהוכיחה את הוצאותיה והביאה את הפירוט ביחס אליהן לידיעתו של בעל הנכס, בחשבון מפורט, כל זאת על מנת שיהא לאיל ידו להתמודד כראוי עם הגזירה שהושתה עליו, לתשלום. אף בחובה זו הנתבעת לא עמדה. ד.4.11 יוצא איפוא, כי אף אם טענת הנתבעת, כי היא זו אשר ביצעה את עבודות התקנת הביוב (למעט הביב הציבורי) - היתה מתקבלת - זכותה לגבות מהתובעת היטל ביוב - לא קמה, הואיל ולא קויימו על ידה התנאים הקבועים בחוק, המהווים תנאים מוקדמים העומדים בבסיס זכותה לגבות היטל ביוב. ד.4.12 התנאים המוקדמים - סעיף 16 לחוק הביוב, מחייב את הנתבעת למסור הודעה לבעל הנכס, באשר להחלטתה להתקין ביוב לרבות הודעה על כל שלב העומד להתקנה או לקניה. סעיף 17 מתייחס ל"הודעה כדין", שנמסרה לבעל הנכס, על דבר התקנתו של הביוב. ד.4.13 בה"פ 1684/91, בימ"ש מחוזי (ת"א) בן יקר גת חברה להנדסה ובניין בע"מ נ. המועצה המקומית ראש העין ואח', נקבע ע"י כב' השופט גורן (כתוארו אז) , כי הדרישה הקבועה בסעיפים 16, 17 לחוק הביוב, הינה דרישה מהותית אשר בלעדיה אין לחייב את בעל הנכס בהיטל התקנת ביוב. ד.4.14 באת כוח הנתבעת חולקת על קביעה זו וטוענת כי אין מדובר בדרישה מהותית אלא פרוצידורלית גרידא. תימוכין לטענתה זו, ביקשה באת כוח הנתבעת למצוא בשורה של פסקי דין, הקובעים כי אכן כך. ד.4.15 בת"א 433/91 , בימ"ש מחוזי, ת"א, מנחמי בוני מגדל דוד רמת גן בע"מ נ. עירית רמת גן, תקדין, מחוזי, כרך 97 (1) עמ' 1750, בחנה כב' השופטת שטרנברג - אליעז את שאלת חובת הרשות למסור ההודעה, באם מדובר בחובה פרוצידורלית או בחובה מהותית. לשם כך, לשיטתה, יש לבחון את תכלית ההודעה; מקום שהעדר מסירת ההודעה פוגע בזכויותיו של בעל הנכס באופן מהותי, ייטה בית המשפט לראות בחובת ההודעה, חובה מהותית. עם זאת , נקבע כי אף אם מדובר בחובה פרוצידורלית, היא עלולה לפגוע בזכויות הפרט, עליהן מגן המחוקק. בין היתר, נקבע שם בעמ' 1750: "הרשות חייבת לנהוג בתושב בהגינות, כך שלא תקופח זכותו לחלוק על סכום החיוב, בהתייחס לנתונים ששימשו בחישובו. ההודעה מכוונת למניעת שרירות והיא מעמידה את התושב על זכות הערר, שהינה זכות יסוד. בפירוש של חוק עומדת למפרש חזקת תכלית בדבר חובת הגינות שהחוק מטיל: 'התנהגות ראויה היא התנהגות הגונה. ההגינות היא מערכי היסוד של משפטנו ועל כן על כל רשות מנהלית מוטלת חובה לפעול בהגינות'"(אהרון ברק, פרשנות במשפט כרך שני - פרשנות החקיקה בעמ' 548). כב' השופטת שטרסברג -אליעז הגיעה למסקנה כי מדובר בחובה מהותית. כב' השופט גורן, בה"פ 1684/91 אף הוא נקט בעמדה זו. ד.4.16 קביעה זו מקובלת אף עלי. על רשות מקומית, המבקשת להאחז ב"חזקת התקינות" , בכל הנוגע לפעולותיה - לדבוק בהוראות החוק כלשונן ולמלאן בדבקנות. זכותו של התושב - לעמוד על טיבן של הדרישות המופנות אליו, על מנת שיצטייד בכלים הראויים להתמודד עם גזירות כאלו ואחרות שהרשות מטילה עליו, מפעם לפעם. העובדה שהמחוקק מצא לנכון לפרט את מהות הדרישה, מועד המצאתה לרבות, פירוט החשבון שעל הרשות להציג בפני התושב - מחזקת את דעתי, כי מדובר בדרישה מהותית, שאם לא כן, המחוקק לא היה מוצא לנכון לפרט ולהדגיש עניינים אלו. ד.4.17 במקרה דנן, דומה כי אם הרשות היתה פועלת על פי דרישות החוק, כי אז - ייתכן שהיתה זוכה כדין בהיטל ו/או חלק הימנו - אף מחוץ לכותלי בית המשפט. ד.4.18 כאמור, הנתבעת לא קיימה את התנאים המוקדמים להקמת זכותה לגביית ההיטל. היא נמנעה מלשלוח לתובעת הודעה על דבר הטלת ההיטל ואף לא הציגה חשבון מפורט כנדרש. ההיטל נודע לתובעת, לראשונה, שעה שביקשה להוציא היתר בנייה ועובדה זו מדברת בעד עצמה. יוצא אפוא, כי הנתבעת במחדלה, שמטה את היסוד החוקי לדרישתה. לפיכך, יש לקבל את התביעה , בכל הנוגע להיטל הביוב ולחייב את הנתבעת להשיבו לרשות התובעת. ד.5 תיעול - היטל ניקוז ד.5.1 אין חולק כי החברה הכלכלית ביצעה את עבודות התיעול בתוך המגרש. הנתבעת טוענת כי יתר העבודות, מחוץ למתחם, בוצעו על ידה ומכוחן, הינה זכאית לגבות את אגרת התיעול. עם זאת, בהתחשב בעובדה שהעבודה בתוך המתחם בוצעה על ידי החברה הכלכלית, העמידה הנתבעת את שיעור האגרה על 45% מתוך כלל האגרה. ד.5.2 הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה, להוכיח כי אכן, היא זו אשר ביצעה את עבודות התיעול מחוץ למתחם. עדותו של מר ירון, מטעמה של הנתבעת, היתה כללית ולא התייחסה לעבודות מסויימות, אותן ביצעה הנתבעת. יתירה מזאת, מתוך עדותו עולה, כי ייתכן שחלק מהעבודות העתידיות תבוצענה על ידי משרד הבינוי והשיכון. ד.5.3 באת כוח הנתבעת טענה, כי התובעת חוייבה בתשלום 45% מתוך האגרה, על פי אומדן הנסמך על סטטיסטיקה. לטענתה, בפועל, חלקה של התובעת באגרה גדול יותר וכי באומדן שנקבע, נהגה הנתבעת בנדיבות כלפי התובעת. ד.5.4 שיטת האומדן, בה נקטה הנתבעת, לשם גביית האגרה איננה עולה בקנה אחד עם חיוביה על פי החוק ואיננה מתיישבת עם רוח החוק. סעיף 251 לפקודת העיריות (נוסח חדש) קובע: "בחוקי עזר רשאית המועצה לקבוע הוראות בדבר - (1) תשלום אגרות, היטלים או דמי השתתפות על ידי כל אדם זולת העיריה גופה בקשר לדברים האמורים בסעיף 250" . הוראה זו מחייבת את העיריה לקבוע כללים ברורים ומפורשים, באמצעות חוקי עזר. כגוף שלטוני, אין העיריה רשאית לגבות אגרות על פי אומדן . לעניין זה, יפים דברי כב' השופט גרוס בע"א 1815/94 עירית רעננה נ. ראדום (1948) בע"מ, תקדין מחוזי 96 (3) 3575: "ההחלטה בדבר הקצאת כספים, בין בתקציב רגיל ובין בתקציב בלתי רגיל, אינה יכולה לבוא במקום ההחלטה הברורה והישירה המתבססת על חוק העזר, בדבר סלילת רחובות, הרחבת וסלילת מדרכות אשר על פיהם נקבע ההיטל. המדובר בחיוב כספי המוטל על האזרח והחלטה כגון זו עומדת על עגליה היא וצריכה להשען על חוק העזר ולהסתמך עליו ברורות. משקבע מחוקק המשנה בסעיף 4 את סמכותה של המועצה להחליט על סלילת רחוב או מדרכה, חזקה עליו שהתכוון לכך שההחלטה הזאת תתייחס אל הרחובות והמדרכות, כאמור תוך התבססות על חוק העזר, תוך זיהוי מדויק וציון החלקות הנוגעות בדבר". ד.5.5 יתירה מזאת, סעיפים 3, 4 לחוק עזר לאשקלון (תיעול) תשל"ה - 1975 מחייבים את מועצת העיר להחליט על התקנת תיעול ולהודיע על כך לבעלי הנכסים הנמצאים באותו אזור איסוף או לפרסם על כך בשני עתונים יומיים הנפוצים בתחום העיריה. לא הובאו ראיות לכך שהעירייה פעלה על פי הנוהל הקבוע. ד.5.6 באת כוח הנתבעת נאחזה בחזקת התקינות, קרי כי חזקה על העיריה שפעלה כדין וכי על התובעת לסתור חזקה זו. כפי שנקבע בנוגע להיטל הביוב, אינני סבורה כי במקרה דנן, פטורה הנתבעת מלהוכיח את תקינות ההליך, על יסוד חזקת התקינות. ד.6 אגרות מים - היטל פיתוח מים ואגרת חיבור - ד.6.1 באשר לאספקת מים - הנתבעת דרשה מהתובעת תשלום בגין היטל פיתוח מפעל המים, בשיעור של 50% מתעריפי היטל פיתוח מפעל המים ומלוא אגרת החיבור. האומדן בשיעור של 50% נסמך על העובדה, עליה אין עוררין, כי צנרת המים הראשית, במגרש התובעת ובמתחם, בוצא על ידי החברה הכלכלית ותמורת העבודה שולמה לה. ד.6.2 סעיף 17 לפקודת העיריות (אספקת מים) 1936 קובע: "מועצת עיריה המספיקה מים בתחומה היא תהיינה לה לשם מתיחת צינורות מים ראשיים כל אותן הסמכויות אשר יש לה בעניין מתיחת צינורות שופכין, בין בתחומה היא ובין מחוצה לו, כאמור בחוק הרשויות המקומיות (ביוב) התשכ"ב - 1962 וכן תהיה כפופה לאותן ההגבלות החלות עליה בענין מתיחת צינורות שופכין. (ההדגשה שלי - ו. מ.). מהוראה זו ניתן ללמוד כי על הנתבעת לעמוד בתנאים הקבועים בסעיפים 16, 17 לחוק הביוב, קרי, עליה להוכיח כי ביצעה את העבודות, בגינן הינה מבקשת לגבות את אגרת המים לרבות הוכחת ההוצאה הכספית שהיתה כרוכה בביצוע העבודות. ד.6.3 באת כוח הנתבעת טוענת כי סעיף זה תוקן עם פרסום חוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב - 1962 באופן שסעיף 17 לפקודת העיריות (אספקת מים) נוגע למתיחת צנורות ולא לענייני נוהל ופרוצידורה. פרשנות זו איננה עולה בקנה אחד עם ההלכה שנקבעה בפסק דינו של כב' השופט גורן, בה.פ. 1684/91 בן יקר גת נ. המועצה המקומית ראש העין בעמ' 9 לפסה"ד: "כאשר הרשות המקומית לא מוציאה בפועל סכום כל שהוא מקופתה למימון התקנת תשתית הביוב והמים (הדגשה שלי - ו.מ.) אין היא רשאית לדרוש מבעלי נכסים בתחומה אגרות והיטלים בגין עבודות אשר כלל לא ביצעה." ד.6.4 באת כוח הנתבעת מוסיפה וטוענת כי מפעל המים פותח על ידי העירייה משך שנים רבות והוא מוסיף ומתפתח כל העת. לפיכך, הנתבעת רשאית לגבות מהתובעת אגרה בגין העבודה שהושקעה בפיתוחו של מפעל המים. לחילופין, טוענת הנתבעת כי עבודות הפתוח המבוצעות מעת לעת, מהוות שינוי ושיפור במערכת אספקת המים ותוספת למפעל הקיים, אשר בגינה, הינה זכאית לגבות היטל. ד.6.5 מנגד, טוענת התובעת, כי העבודות, עליהן נסמכת הנתבעת, בוצעו בשנת 1981 ולא הוצגו ראיות של ממש בנוגע לזהות מבצען. בנוסף, אין להחיל עליה הוראות חוקי עזר רטרואטקיבית . ד.6.6 מקובלת עלי הטענה, כי לעיריית אשקלון יש יד וחלק בפיתוחו של מפעל המים, אולם בהעדר ראיות, באשר להוצאותיה הממשיות - לא ניתן לזכותה בהיטל. חזקה על הנתבעת, כי אם היתה נוקטת את ההליכים הקבועים בחוק, כי אז היתה קונה לה זכות לגבות היטל פיתוח מים - בגין העבודות שביצעה ואשר שירתו את התובעת. אולם, טענותיה כלליות ואינן מעוגנות כדבעי - ולפיכך, אין לקבלן. כפי שצויין, כרשות שלטונית - על הנתבעת להוכיח כי פעלה על פי דין, שאם לא כן, לא תהא רשאית לגבות מהאזרח את ההיטל הנדרש. ד.6.7 באשר לאגרת חיבור מים - אין חולק כי החיבור בפועל בוצע על ידי החברה הכלכלית . דא עקא, הנתבעת טוענת כי הינה זכאית לגביית האגרה, הואיל והסכום הנקוב בה מגלם בתוכו הוצאות מנהליות שונות. את טענתה סומכת הנתבעת על ה"פ 1548/97, בימ"ש מחוזי, התאחדות הקבלנים הארצית ואח' נ. המועצה המקומית מודיעין, ע"י כב' השופטת גרסטל אשר קבעה: "המקור לסמכות לגבות את אגרת החיבור למפעל המים מצויה בסעיף 20 לפקודה, והאגרה נגבית תמורת עלויות והוצאות מנהלתיות טכניות שהרשות מוציאה אף אם לא היא זו שביצעה את העבודות הפיזיות...הגדרת ההוצאות שהמועצה רשאית לתבוע מבעל הנכס במקרה הראשון כ' הוצאות הכרוכות בצינורות שירות אלה ובחיבורם לצינורות הראשיים' יכולה בהחלט להתאים לעמדת המשיבה, לכלול בתוכה הוצאות מנהליות ואחרות שמוציאה המועצה כחלק מהחיבור". ד.6.8 עמדה זו מקובלת עלי. אכן, לרשות שלטונית הוצאות עקיפות, הכרוכות בחיבור המים, אף אם אין היא מבצעת את החיבור בעצמה. זאת ועוד, מר תורג'מן, מנכ"ל החברה הכלכלית העיד כי זו לא גבתה כספים בגין אגרת החיבור. לפיכך, אין מניעה מלפני הנתבעת לגבות אגרה זו, נוכח ההוצאות העקיפות שנגרמו לה. יתירה מזאת, הואיל ולא שולמה אגרת חיבור - אין מדובר בכפל תשלום. אשר על כן, הנתבעת היתה זכאית לגבות את אגרת חיבור המים, בסך כולל של 131,217 ש"ח. ה. ס י כ ו ם לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת להשיב לתובעת את הסכומים שגבתה הימנה בסך כול של 721,438 ש"ח, בניכוי הסך של 131,217 ש"ח ובסה"כ סך של 590,221 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום, 20.8.97 ועד למועד התשלום בפועל. הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 45,000 ש"ח בצירוף מע"מ ולרבות הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. ניתן היום ל' באב תשנ"ט, 12 באוגוסט 1999, בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים. זכות ערעור תוך 45 יום לביה"מ המחוזי.שאלות משפטיותביוב