רקע עובדתי 1. התובע, יליד שנת 1961, נשוי ואב לחמישה ילדים, נפגע בתאונת דרכים שארעה ביום 5.1.95, כשנהג רכב נוסעים פרטי - והתנגש באוטובוס. הנתבעת מודה בחבותה לפצות את התובע על נזקיו, אולם שיעור הפיצויים שנוי במחלוקת. התאונה הוכרה גם כתאונת עבודה. הנכות הרפואית 2. נכות אורטופדית בית המשפט מינה את ד"ר ליבני להיות מומחה בתחום האורטופדי. בחוות דעתו הראשונה, מיום 23.2.96, קבע המומחה נכות זמנית בשיעור 100%, עד לסוף חודש דצמבר 1996. בחוות דעתו השניה, מיום 7.11.96, קבע ד"ר ליבני נכות צמיתה בשיעורים אלה: 30% בגין הגבלה בכתף שמאל 30% בגין הגבלה במרפק שמאל 5% בגין הגבלה בשורש יד שמאל 10% בגין ההגבלה בברך ימין 15% בגין ההגבלה בברך שמאל נכותו הרפואית המשוקללת של התובע בתחום האורתופדיה היא, איפוא, יותר מ- 60% (משוקללת). 3. נכות נוירולוגית בתחום הנוירולוגיה מינה בית המשפט את ד"ר קורן - לובצקי, להיות מומחית מטעמו. הנכויות לצמיתות שנקבעו על ידיה, היו כדלקמן: 10% - בגין הפרעות פסיכונוירוטיות: הגבלה באופן בינוני בהתאמה הסוציאלית וכושר העבודה. 5% - בגין פגימות בצורה קלה עד בינונית בעצבי המוח. 30% - בגין אובדן חלקי של שדה הראייה. הנכות המשוקללת בתחום זה היא 40% (מעוגלת). 4. לעניין הנכות הפסיכונוירוטית שנקבעה לתובע - טוענת הנתבעת כי הפרעות פסיכונוירוטיות, בהתאם לסעיף 34ב לתוספת תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956, צריכות להיקבע אך על סמך סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים הקשורים לתחום הנפשי. לשונו של סעיף 34ב הוא כדלקמן: "סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים, המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה". בתשובה לשאלת הבהרה שהופנתה מטעם הנתבעים, השיבה המומחית כי קבעה את הנכות הפסיכונוירוטית על סמך ממצאים עובדתיים אלה: "חבלת ראש, הפציאליס השמאלי, ההמיאנופיה השמאלית, הקונטוזיה הטמפורלית והדימום בחדרים המוחיים הלטרליים. יש לציין שסימני צד עדינים לא ניתן לאבחן בבדיקתו של מר אברהם רוני עקב בעייותיו האורטופדיות הקשות". באי כוח הנתבעת טוענים, בסיכומיהם, שלא ניתן להשתית כל נכות פסיכונוירוטית על-פי סימנים אלה, שאינם מתייחסים לתחום הנפשי. לדעת ב"כ הנתבעת הסימנים הדרושים הם, למשל, ריכוז מופחת, חרדה וכיוצא באלה, שניתן ללמוד על קיומם, בעיקר מתוך מבחנים פסיכיאטריים. אין לו לבית המשפט אלא לסמוך על ממצאיה של המומחית שמטעמו, כל עוד לא נסתרו ולא הופרכו בחקירה הנגדית. מאחר שהנתבעת ויתרה על זכותה לחקירה נגדית, אינני מקבל את טענתה שנשמעה לראשונה בסיכומים. יתכן שהיה צורך לעגן ממצא פסיכונוירוטי בהוכחות מהתחום הנפשי, אולם המומחית לא נשאלה על כך בבית המשפט, ולפיכך, אני משאיר את קביעת המומחית על כנה. 5. לעניין קביעת 30% נכות בשל אובדן חלקי של כושר הראייה טוענים באי כוח הנתבעים טענות אלה: (א) קביעת אובדן ראיה אינה בתחום מומחיותה של המומחית בתחום הנוירולוגיה. אין צורך להכריע בנקודה זו משום שאף כאן בחרו באי כוח הנתבעת שלא לחקור את המומחית על תחומי מומחיותה, ולפיכך אין אני מוכן לפסוק כי המומחית אינה יכולה לקבוע את ליקויי הראייה. עוד אוסיף, כי אין צורך במומחיות בית-המשפט בתחום הרפואה, כדי לקבוע כי עצבי הראייה הם חלק מהתחום הנוירולוגי. (ב) באי כוח הנתבעת מבקשים להסתמך על קביעת הועדה מטעם המוסד לביטוח לאומי מיום 6.4.97 לעניין נכותו של התובע. בהחלטת הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי נקבע שלתובע לא נותרה כל נכות נוירולוגית, והתובע גם לא התלונן בפני הוועדה על כל בעיה בתחום העיניים או בתחום הנוירופסיכיאטרי. אינני מקבל טענה זו של הנתבעת. הנכות שנקבעה על-ידי המוסד לביטוח לאומי אינה מחייבת בעניננו, כי קביעה זו באה אחרי השלב של הבאת הראיות. בעניין זה דן סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975- (להלן - חוק הפיצויים). משנקבעה לנפגע דרגת נכות "לפי כל דין", בשל הפגיעה בתאונת הדרכים, תחייב אותה קביעה גם לצורך התביעה לפי חוק הפיצויים. אולם, בסעיף 6ב נקבעו מספר תנאים, שלא נתקיימו במקרה דנן, ובין היתר הדרישה שדרגת הנכות נקבעה "לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה", היינו: לפני שהוגשה הבקשה למנות מומחה רפואי (וראה ד. קציר, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה רביעית - התשנ"ח - 1997, עמ' 232). אי לכך, קביעות הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי אינה מחייבת בהליך זה. ועוד זאת: נקבע כי בית-המשפט אינו יכול להתחשב בתוספת שנותנת הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, לפי תקנה 15 לתקנות קביעת הנכות (קציר 226, ע"א 516/86 מ(4) 690; 110/86 מב(2) 193). מכל מקום, ולכל היותר, יש בקביעת דרגת נכות על-ידי המוסד לביטוח לאומי כדי להשליך על נכות רפואית אך לא לענין הנכות התיפקודית, אשר לגביה ניתן וצריך להביא ראיות (וראה: קציר, שם, עמ' 226). (ג) טענה שלישית שבפי הנתבעת היא, שלאחר התאונה נבדק התובע על ידי המכון לבטיחות בדרכים (שליד משרד התחבורה ורשות הרישוי שמטעמו). רופאי המכון מצאו את התובע כשיר לנהיגה בתנאים מגבילים מסוימים, אולם לא נקבעה כל מגבלה בתחום הראייה. באי כוח הנתבעת טוענים כי אם המכון לבטיחות בדרכים "האמון על פסילת אנשים מוגבלים מנהיגה או קביעת מגבלות בנהיגתם", לא ראה להגביל או לפסול את התובע מנהיגה בשל מגבלת ראייה - הרי שכנראה אין בליקוי הראייה ממש. לעניין זה אוסיף כי בשאלון שהופנה לתובע מטעם הנתבעת, נשאל התובע: "מאלו כאבים ומאלו מגבלות הנך סובל כיום כתוצאה מן התאונה?" על כך השיב התובע, כדלקמן: "כאבים בכל חלקי הגוף, כולל: ראש, כתפיים במיוחד שמאל, יד + מרפק שמאל, רגליים. מגבלות: אי יכולת ללכת ללא תמיכה, אי יכולת להתכופף או לכופף את הרגליים, צליעה קשה, אי יכולת להרים או לכופף את יד שמאל, אי יכולת להתרכז, לקרוא וכד'". עיניך הרואות, שהתובע לא ראה לציין את מגבלות הראייה בעיניו. 6. לטענות אלו של ב"כ הנתבעת אין מקום בשאלת קביעת הנכות הרפואית. נכות זו נקבעת אך ורק על-פי חוות הדעת של מומחי בית המשפט, בכפוף לחקירת המומחים ולהפניית שאלות הבהרה אליהם. אין גם מקום להתבסס על קביעות המוסד לביטוח לאומי, ולא על קביעת המכון הרפואי לבטיחות בדרכים. הנה כי כן, אין לי אלא לסמוך ידי על הנכות הרפואית כפי שזו נקבעה על ידי מומחי בית המשפט, דהיינו, הנכות הרפואית המשוקללת של התובע היא בשיעור 79%. הנכות התפקודית 7. ב"כ התובע מגוללת בפני בית המשפט את אורח חייו של התובע, עובר לתאונה, ומבקשת להשוות את מצבו בעבר למצבו הנוכחי, בעקבות התאונה. ואמנם, עובר לתאונה מצטיירת בפני בית המשפט דמות פעלתנית, אנרגטית ועוזרת לזולת. התובע עסק בעבר בעבודות הדורשות מיומנות וכושר פיסי. בנוסף על כך, עולה מן העדויות כי התובע היה עובד מצטיין, שזכה לקידום במקום עבודתו. התובע גם עזר בעבודות שיפוץ ואחזקה בבתי שכנים, חברים ובני משפחה, והוא הצטרף לשיעורי תורה בבית כנסת בשעות הערב, לאחר עבודתו. 8. בעקבות פגיעתו, אין חולק כי נבצר מהתובע לשוב ולעסוק בעיסוקו הקודם (בניה והרכבות מכניות של תקרות וקירות בחדרים המשמשים לתעשיית אלקטרוניקה, מטעם חברת קלאס 1 - מערכות חדר נקי בע"מ). מהעדויות גם עולה כי כושר הריכוז של התובע בלימודי התורה ירד באופן משמעותי. וכך עולה מעדותו של רב בכולל נר יצחק בו לומד התובע: "אני מסרתי שיעורים בודדים פעמיים בשבוע. הוא היה בא משש בערב עד עשר בלילה." על השתתפות התובע בשיעורי תורה אחרי התאונה, מעיד הרב, כדלקמן: "הוא לא יכול היה לשבת יותר מעשר דקות...גם הניידות שלו היתה מאד מוגבלת...גם כיום, למעלה משנתיים אחרי התאונה, הריכוז שלו קשה מאד. היום הקריאה שלו מאד קשה, בפרט בכתב רש"י הוא מתאמץ, כל כמה מילים הוא נעצר, הוא מנסה להתרכז בקריאה כל רגע." אין ספק, כי בית-המשפט אינו מבסס את ממצאיו על עדות זו ככל שהיא נוגעת למוגבלות התובע או לפגיעה בריכוז, מן ההיבט הרפואי, כי אם לתיאור מצב מפי מורהו ורבו של התובע - במהלך השיעורים שהתובע מקבל ממנו. 9. עוד ראתה ב"כ התובע לציין שניים אלה: ראשית, התובע לא סיים את לימודיו התיכוניים ואין בידו תעודת בגרות. שנית, התובע מסר בעדותו בבית המשפט שבעקבות המתכות הרבות שהושתלו בגופו - קשה עליו פעולה של קיפול הברכיים וכי יש לו לחץ מכך בכל גופו. לעניין השכלתו של התובע, עונה התובע בתצהיר התשובות לשאלון כי סיים שתים-עשרה שנות לימוד, וכי יש בידיו "תעודת מקצוע" בהנהלת חשבונות. על עובדה זו חוזר התובע בעדותו, אולם הוא מוסיף כי לא עסק במקצוע זה שנים רבות. בשל כל אלו מציעה ב"כ התובע לקבוע כי הנכות התפקודית של התובע מגיעה כדי 100%. 10. באי כוח הנתבעת מסכימים שאכן נבצר מהתובע לחזור למקום עבודתו הקודם. אולם, לטענתם, יכול התובע לשוב לעבודה בתחום אחר, לאחר תהליך מתאים של שיקום. בנוסף על כך, טוענים באי הכוח של הנתבעת, כי לנכות שנקבעה לתובע בשל הפגיעה בעצב הפנים, ולנכות שנקבעה בגין ליקוי בשדה הראייה, אם יש בליקוי זה ממש - אין השפעה על תפקודו של התובע, והן בגדר נכות רפואית בלבד. לפיכך מציעים באי כוח הנתבעת לקבוע נכות תפקודית בשיעור 30%. 11. הלכה פסוקה היא, שהנכות התפקודית של נפגע אינה זהה בהכרח לנכותו הרפואית. לעניין זה אמר השופט אור בע"א 3049/93 סימא גריגוסיאן נ' סייף רמזי ואח', תקדין עליון, כרך 95(2), עמ' 175(4): "נכות תפקודית אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודו של מי שנפגע גופנית יכולה, אם כן, להיות זהה או דומה לנכות הרפואית, וכך בהרבה מקרים, אך היא יכולה להיות גם שונה ממנה". אולם, מציין כבוד השופט אור: "בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד של התובע" (שם, בעמ' 175(4)). בקביעת הנכות התפקודית, אין להביא במניין השיקולים את מידת ההשפעה של הנכות הרפואית על התובע המסויים בהתחשב במקצועו או בעיסוקו, סיכוייו לחזור ולעסוק באותו עיסוק או ההגבלה שיש לו לעסוק בו. ואומר כבוד השופט אור בע"א 3049/93, הנ"ל: "כשמזכירים "נכות תפקודית" כוונת האמירה תהיה אחת, דהיינו מידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בדרך כלל. למידת ההשפעה על כושר השתכרותו של התובע המסוים יינתן ביטוי, אך זה לא ייכלל במסגרת המונח נכות תפקודית." (שם, עמ' 175(5)). 12. בענייננו, עובר לתאונה עסק התובע בעבודות הדורשות כושר פיסי רב, אך לאחר שנפגע בתאונה, אין חולק כי נבצר ממנו להמשיך ולעסוק בעבודות דומות לאלו שעסק בהן בעבר. אולם, יש להביא עובדה זו בחשבון השיקולים של קביעת הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע. עם זאת, בתקופה שמחודש ינואר 1995 ועד נובמבר 1996 (22 חודשים), נקבעה לתובע נכות זמנית בשיעור 100%, ונראה כי אף הנכות התפקודית שיש לקבוע בתקופה האמורה היא 100%, כיוון שכל נפגע במצבו של התובע, בהתעלם ממקצועו ועיסוקו, היה מתקשה לתפקד תוך כדי אשפוזים וניתוחים. עיקר הבעיה הוא בקביעת הפסד כושר ההשתכרות של התובע לאחר חודש נובמבר 1996, שעה שנקבעה לתובע נכות צמיתה. בקביעת הפסד כושר ההשתכרות יש להביא בחשבון את מגבלותיו וקשייו של התובע המסוים, בהתחשב במקצועו ובעבודה שבה עסק לפני התאונה. הפסד כושר ההשתכרות בסיס השכר 13. עובר לתאונה השתכר התובע כ- 4840 ש"ח ברוטו לחודש (בממוצע), וכ- 3958 ש"ח נטו. בעדותו בבית המשפט מציין התובע כי נוסף על תשלום סכום של 1,200 ש"ח עבור אחזקת רכב שנכלל במשכורתו, נהג מעבידו ליתן לו סכום נוסף שנע "בין 300 ל 400 ש"ח" לחודש, בתלושים, עבור דלק. בתצהיר התשובה לשאלון לא ציין התובע כי קיבל תשלום נוסף עבור הדלק, ופירט אך את התשלום עבור אחזקת רכב שנכלל במשכורתו. בתשובתו בחקירה הנגדית מסביר התובע כי עובדה זו נשתכחה ממנו שעה שענה לשאלון: "יש הרבה דברים שנעלמים ממני ואני נזכר לאט לאט". הלכה היא, שבקביעת שכרו של התובע עובר לתאונה יש להביא בחשבון אף את ההטבות שמקבל התובע עבור דלק לרכבו הפרטי (וראה ד. קציר, שם, עמ' 70). באי כוח הנתבעת מתכחשים לטענת התובע ששולמו לו תשלומים עבור הוצאות דלק בנוסף על השכר המתבטא בתלוש המשכורת. לטענתם, מעבידו של התובע, מר יעקב פטאל, ציין בעדותו כי כלל בשכרו של התובע 1200 ש"ח עבור הוצאות רכב וכי השתתף בביטוח הרכב, אולם לא ציין ששילם לתובע תשלום נוסף עבור דלק, וכפי שאמר מר פטאל בעדותו: "זכור לי שזה היה חלק מהשכר, דבר המקובל בתלוש, שהיו לו הוצאות בשביל רכב, כי הוא בא לעבודה ברכב שלו, ולכסות את ההוצאות הוא קיבל הוצאות רכב. זה דבר מקובל בכל מקום בשוק". עוד טוענים באי כוח הנתבעות, כי נוכח הסכום הגבוה ששולם עבור אחזקת רכב, סכום המגולם בשכרו של התובע, אין זה סביר ששולם תשלום נוסף עבור הדלק. כן מביאים הם מעדותו של התובע עצמו, שאין הוא יודע לפרט אלו הוצאות רכב חודשיות היו לו שהצדיקו תשלום של 1200 ש"ח (נכון לשנת 1994). לעניין זה גם מביאים באי הכוח המלומדים את ע"א 5794/94 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' רחל בן שבת ואח' דינים עליון, כרך מא', עמ' 120, וטוענים כי סכום אשר לא דווח עליו לשלטונות מס הכנסה, דהיינו: שלא נכלל בתלוש המשכורת של התובע - אין לזכות את התובע בפיצוי בגינו. בע"א 5794/94 הנ"ל, הוכח כי התובע עבד והשתכר בנוסף לעבודתו כשכיר, אולם לא דיווח על הכנסותיו הנוספות. השופט אור בפסק דינו אומר: "יש לבחון בחון היטב את ראיותיו של מי שמבקש להסתמך, לצורך חישוב סכום הפיצויים המגיעים לו, על הכנסה בשיעור גבוה מאשר עליו הצהיר לשלטונות המס. מי שהוכיח שהוא נכון להצהיר הצהרות שאינן אמת, יש להקפיד עמו כשהוא מבקש להוכיח הכנסה בשיעור גבוה יותר, שהרי כבר הראה, שכשנוח לו, הוא מוכן להצהיר הצהרות שאינן אמת." עם זאת, כבוד השופט אור מנה שישה נימוקים בגינם אין בית המשפט כבול אך ורק להצהרות ההכנסה של הנפגע, ובשלם דחה את טענת הנתבעת שם. מכל מקום, הלכה פסוקה היא שאין מונעים מן הנפגע מהוכיח, בגדר תביעתו לפיצויים, כי הכנסתו למעשה היתה גבוהה מן ההכנסה שעליה הצהיר בפני פקיד השומה (וראה לעניין זה את ע"א 200/63 צוף ואח' נ' אושפיז, פ"ד יז' 2400, 2404). בע"א 4797/92 ריעני נ' מכלוף, דינים עליון, כרך לב', עמ' 538, אימץ השופט מצא את קביעת בית המשפט המחוזי כי הנפגע השתכר, עובר לתאונה, משכורת נוספת על זו המוצהרת. עם זאת, מציין השופט מצא: "המערער לא ניהל רישום מסודר על הכנסותיו מעיסוקו הנוסף ולא דיווח עליהן למס הכנסה. הראיות שהביא - בעדותו ובעדויותיהם של אחרים - לא העמידו ראיה מספקת לגרסתו אודות גובה הכנסתו הנוספת. בנסיבות אלו רשאי היה השופט (בבית משפט קמא) לקבוע, על דרך האומדן ועל פי התרשמותו מן העדויות, את גובה ההכנסה הנוספת." (שם, עמ' 538(3)). בנוסף על כך, ציין השופט מצא, שיש לייחס משקל רב לעובדה שהכנסה זו לא דווחה לשלטונות מס הכנסה, בעת קביעת ההכנסה הנטענת. אי לכך, ראה לאמץ את קביעת בית משפט קמא שעל אף שהוכח קיומה של הכנסה נוספת, גובהה היא רק שישית מהסכום הנטען. העולה מן המקובץ, שהיה על התובע להוכיח את תשלומי הדלק הנוספים, שאינם מגולמים בשכרו. אין די בעדותו בבית המשפט, מבלי לתמוך אותה בראיה נוספת. העדר הראיות והעובדה כי נזכר במרכיב זה בשכרו אך בעדותו בבית המשפט, מצטרפים יחד כדי לדחות את טענתו. 14. טענה נוספת בפי ב"כ התובע היא, שבקביעת בסיס השכר של התובע, עובר לתאונה, יש להביא בחשבון גם את העובדה שהתובע ביצע עבודות שיפוץ רבות לאחר שעות העבודה. טענתה היא כי יש ל"תרגם" את עבודותיו הנוספות של התובע לקביעת הפסד של כושר השתכרות גבוה יותר. טענה זו אינה מקובלת עלי. אמת נכון הדבר, כי עולה מן העדויות שהתובע ביצע עבודות שיפוץ (כך עולה מעדות אברהם בן אמיר, שכנו של התובע בביתר עלית; מעדותו של דוד דהרני, רב בכולל בביתר עלית; ומעדותו של עודד אברהם, אחיו של התובע). אולם, עבודות אלו בוצעו בבית הכנסת ובכולל, בבתים של חברים, שכנים ובני משפחה, והתובע לא ביקש ולא קיבל כל תמורה עבור עבודות אלה. וכך מעיד התובע בעצמו: "אדם שהיה צריך עזרה הייתי שמח לקום ולעזור, בסך הכל בני תורה שאין להם את התקציב להביא קבלנים, זה עולה המון כסף, ואני שעבדתי בעבודות אלה הייתי עושה זאת בחינם לחבריי ולמשפחה". הנה כי כן, לא היו אלה עבודות נוספות מסודרות שבגינם התובע קיבל שכר נוסף (גם אם לא שכר מוצהר), אלא מחוות ידידות בין מכרים ובני משפחה. אין כל הצדקה לקבוע שהתובע היה משתכר עקב כך שכר גבוה יותר, וכל שניתן לומר הוא שהתובע הוא טוב לב, אוהב לעזור ולקנות מצוות. 15. עוד טוענת ב"כ התובע, כי יש להתחשב בכך שהתובע הצטיין בעבודתו, וכי טובים היו סיכויו להתקדם ולהשתכר יותר. לפיכך, לטענת ב"כ התובע, יש לפסוק לתובע שכר גבוה יותר לעתיד (לפי הצעתה - שכר של 10,000 ש"ח לחודש). אמת הדבר, כי אם בית המשפט משתכנע שנפגע מסויים הוא בעל "רצון עז, יכולת, חריצות ואחריות לפני התאונה, שניתן להסיק מהם שאילולא התאונה היה מתקדם בתחום המקצועי הטכני..." (ד. קציר, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, עמ' 56), ניתן לקבוע את שכרו של אותו נפגע על פי סולם ההתקדמות האפשרי, ומתוך השוואת מעמד הנפגע למעמדם של עובדים אחרים באותה רמה. אין צריך לאמר, שיש לערוך את ההשוואה רק בין עובדים שווים ובתנאים שווים. אולם, אם בית המשפט אינו משתכנע שיש ממש בהשוואת התובע לעובדים אחרים, עשוי הוא לנקוט בדרך של ממוצע בין שכרו של התובע עובר לתאונה, ושכרם של עובדים אחרים - שהתקדמו בתחום - בעת פסק הדין (וראה ד. קציר פיצויים בשל נזק גוף, עמ' 55-61). 16. באי כוח הנתבעת טוענים כי אין די בהשערות כדי לבסס קידום אפשרי בעבודה, והיה על התובע להביא בפני בית המשפט "ראיות של ממש" שיצביעו על סיכויים לקידום. מה גם, לטענת באי כוח הנתבעת, שבאת-כוחו של התובע נמנעה מלשאול את מר פטאל אודות סיכויים בעתיד לקידום, ויש להסיק מכך מסקנות. לבסוף, טוענים באי-כח הנתבעת, כי התובע מעולם לא הוסמך לשמש בתפקיד של מנהל עבודה. 17. מעדותו של יעקב פטאל, מעבידו של התובע, עולה כי התובע היה עובד חרוץ אשר התקדם במקום עבודתו: "התחיל בתור שוליה, ואחר כך הפך לעובד יותר מקצועי...הוא היה מבחינה מוסרית בחור ישר, אמין עקבי, חרוץ...אני ידעתי שעבודות קשות, מסובכות, הדורשות ידע, ניסיון ותיאום...היה עושה אותה על הצד הטוב ביותר" בהמשך עדותו אומר מר יעקב פטאל כי התובע היה מפעיל בפרוייקטים מסוימים בין שישה לשניים-עשר עובדים והיה אחראי על צוות אנשים זה. לשון אחרת: התובע תיפקד לעיתים כ"ראש צוות", ואף היו מקרים שתיפקד כמנהל עבודה - שעה שהחליף את מעבידו (למשל בעת שזה נעדר בשל שירות מילואים). עם זאת, התובע לא הגיע למעמד של "מנהל עבודה", שכן לצורך תפקיד זה היה על התובע לעבור קורס, שבסופו, אם הצליח בו, היה מקבל תעודה של מנהל עבודה. עולה מן המקובץ, כי יהא סביר להניח שהתובע היה מתקדם בעבודתו ולא נשאר באותה רמת שכר (משוערכת), עד ליום פרישתו. אין זה ברור, וספק הדבר בעיני, אם ניתן להשוות את שכרו לשכר של מנהל עבודה באותה חברה. אולם, סביר בהחלט להניח שהיה מתקדם בתפקידו ושכרו היה עולה, וכפי שמעיד המעביד, יעקב פטאל: "היו לי שני עובדים כאלה, שהם רוני (התובע) ואורי שרביט, שאחד משניהם היו מקבלים את העבודה הזו, והיה עושה אותה על הצד הטוב ביותר". הפסד השתכרות בעבר 18. בהתחשב בכל האמור לעיל, אני רואה לקבוע הפסד השתכרותו בעבר של התובע בהתאם לשלוש התקופות שלהלן: (א) התקופה שמחודש ינואר 1995 ועד לחודש נובמבר 1996 (22 חודשים) בתקופה זו נקבעה לתובע נכות זמנית בשיעור 100%. יש לשלם לתובע את מלוא המשכורת עובר לתאונה, לפי האמור בתלושי המשכורת שהובאו בפני בית המשפט (ובהתעלם מרכיב הדלק שאינו מגולם במשכורת) היינו כ- 4840 ש"ח ברוטו. שכר זה יש לשערך למועד פסק הדין, בהתחשב בעליית מדד המחירים לצרכן. נפסק כי תוספת היוקר המשולמת לשכירים במשק אינה כשיעור העלייה המלא של המדד , אלא רק ב- 80% מעלייה זו. כמו כן, יש להפחית מהשכר הממוצע את שיעור מס ההכנסה הנגבה על סכום זה. (ראה ע"א 110/80 גבאי נ' וליס פ"ד לו(1) עמ' 449, 462). לפיכך, השערוך יהיה לפי 80% מהשינוי במדד המחירים לצרכן, ומן הסכום האמור ינוכה מס הכנסה בשיעור 25%. (ב) התקופה שמחודש דצמבר 1996 ועד למועד מתן פסק הדין מחד גיסא, מדגישה ב"כ התובע את העובדה שהתובע עסק בעבר בעבודה פיזית אשר אינו יכול להמשיך ולעסוק בה. מאידך גיסא, באי כוח הנתבעת מציינים כי בפני התובע עדיין פתוח מגוון אפשרויות תעסוקה, למרות פגיעתו. בין עבודות אלו הם מונים אפשרות שהתובע יחזור לעסוק בהנהלת חשבונות או בפקידות - עבודות שבהן עסק בעבר. נכותו הרפואית המשוקללת של התובע היא בשיעור 79%. אולם הפגיעה בכושר השתכרותו אינה זהה, שכן קיימות עבודות בהן יכול התובע לעסוק, חרף העובדה ששכרו יפחת מזה שהשתכר בעבר. הנכות שנקבעה בשל הפגיעה בראיה ובעצב הפנים - אינן משפיעות על תפקודו של התובע, ולראייה ניתן להביא את דו"ח הביטוח הלאומי, שם לא התלונן התובע על ליקויי ראייה, וכן את העובדה שהתובע זכה לרשיון נהיגה חרף בעיות בראייה. על התובע מוטלת החובה לנסות לשוב למעגל העבודה, וזאת בשל עיקרון הקטנת הנזק. עם זאת, מגבלותיו הרפואיות האחרות מקשות עליו ישיבה ממשוכת בעבודה, ומונעות מהתובע את האפשרות לעבוד במשרה מלאה. לפיכך, יהיה נכון לקבוע כי הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע, כמו גם שיעור נכותו התפקודית, היא בשיעור 50%. ולסיכום: יש לפצות את התובע באחוז משכרו המשוערך עובר לתאונה, בהתאם להשפעת הפגיעה על כושר השתכרותו, כלומר, 50% משכרו המשוערך ערב הפגיעה, עבור התקופה האמורה. אוסיף כי אין לקבל את טענת באי כוח הנתבעת שהתובע לא שב למעגל העבודה משום שממילא רצה להשתקע בעולמה של תורה ולזנוח את משלח ידו. לטענתם, התאונה שאירעה לתובע היתה "הזדמנות" להתמסר ללימוד תורה על חשבון עבודת הכפיים. אין בטענה זו ממש, כיוון שלא באה בפני בית משפט זה כל הוכחה שהתובע היה בוחר לעזוב את עבודתו, ממילא. אדרבא, מהעדויות עולה כי על אף שהתובע העדיף את לימודי התורה על פני עמלו - נמנע מלעזוב את מקום עבודתו בשל החשיבות שבפרנסת המשפחה, ובשל הציווי של רבו לבל יעזוב את מקור פרנסתו. אי לכך, אין בפנינו כל הוכחה שהתובע היה בוחר בדרכה של תורה דרך קבע. ועוד זאת: לא בכל הזמנים, ואף לא בימינו אלה, החליף לימוד התורה את עבודות הכפיים והמלאכות האחרות שעסקו בהם "תלמידי חכמים". ידוע כי תנאים ואמוראים ותלמידי חכמים עסקו בעיסוקים "רגילים", וקצבו עתות לתורה, ולא היו פטורים מפרנסה מיגיע כפיהם. מכל מקום לא שוכנעתי כי התאונה היתה לתואנה כדי לעסוק אך בתורה ולזנוח כל עיסוק אחר, במקרה דנא. הפסד השתכרות בעתיד בגין הפסד השתכרות בעתיד יש לשלם לתובע פיצוי על בסיס שכר גבוה יותר מהשכר שהיה משתכר בעבר, תוך השוואת שכרו לעליית השכר שחלה בשכרו של עובד דומה, בעל מוטיבציה דומה לזו שהיתה לתובע ערב הפגיעה. בהתחשב בכל הנתונים יעמוד שכרו של התובע לענין הפסד השתכרות בעתיד על 4,800 ש"ח נטו. החישוב יעשה לפי 50% מן השכר האמור ל28- שנים (מקדם היוון של 18.7641 שנתי). פיצוי בגין כאב וסבל 19. הן התובע והן הנתבעת מסכימים לעניין זה שיש לשלם את השיעור המרבי, בהתאם לתקרה שנקבעה בחוק, בצירוף ריבית כחוק מיום התאונה ועד ליום התשלום בפועל. לפיכך, הפיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון יחושב לפי המקסימום על-פי החוק. הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים 20. התובע לא הביא כל הוכחה כי הפריש בעבר כספים עבור פנסיה, ואין לקבל את טענתו בדבר הפסדי פנסיה בעתיד. לפיכך, תביעת התובע לענין פיצוי בעד "הפסדי פנסיה" - נדחית. עזרת הזולת וסיעוד בעבר 21. ב"כ התובע מפרטת בסיכומיה את תחומי הסיעוד הרבים להם נזקק התובע בעבר. כך מציינת היא את תקופת אי הכושר המוחלט שלאחר כל ניתוח, את העזרה שהגישו לו אחיו באכילה וברחיצה ואת עזרת השכן בהעלאת התובע או בהורדתו באמצעות כסא הגלגלים. התובע אומד עזרה זו כדלהלן: לתקופה של חמישה עשר החודשים הראשונים שלאחר התאונה - עזרה בהיקף של 12 שעות ביום לפי תעריף של 25 ש"ח לשעה. ליתרת הזמן - עזרה בהיקף של 15 שעות ביום בתעריף של 25 ש"ח לשעה (חושב לפי תקופת אשפוז של 15 חודשים). 22. ב"כ הנתבעת טוענים שתקופת אשפוזו של התובע נמשכה אך חודשיים. עוד טוענים, כי התובע נזקק לעזרה במדרגות רק לתקופה קצרה, בסמוך לאחר התאונה, וכי טענות התובע ורעייתו לעניין עזרה ברחצה ובהלבשה, הופרכו על-ידי המומחה ד"ר ליבני, בעדותו בבית המשפט. לפי באי כוח הנתבעת, מדובר, לכל היותר, בעזרה בהיקף של מספר שעות ביום במשך חודשיים. בנוסף מציינים ב"כ הנתבעת כי הנתבעת מימנה עזרה שניתנה על ידי צד שלישי, למשך מספר שבועות. 23. לאחר התאונה אושפז התובע מיום 5.1.95 (יום התאונה), ועד ליום 27.4.95 (ביום 8.2.95 במהלך האשפוז האמור, הועבר כבר למחלקת שיקום). בנוסף על כך, אושפז התובע מיום 31.7.95 ועד ליום 3.8.95 - לשם ביצוע ניתוח בהרדמה כללית, וכן אושפז מיום 21.11.95 ועד ליום 27.11.95 לניתוח לצורך הוצאת מתכות ומניפולציה במרפק. בתקופות אשפוזו נזקק התובע לסיוע רב, אולם, כאמור, התובע היה במסגרת של בית חולים, ואחיות בית החולים עמדו לרשותו. אחיו היו בסמוך למיטתו, בנוסף לצוות בית החולים. אולם, לא נראה כי נזקק לסיוע נוסף זה. לאחר שחרורו נזקק התובע לעזרה מבני משפחה ומשכנו, כיוון שהנכות שקבע ד"ר לבני בתקופה זו היתה בשיעור 100%. במקביל לתקופות אשפוזו כאמור, התובע עבר 34 טיפולים במחלקת שיקום יום בבית החולים הדסה הר-הצופים, מיום 30.4.95 ועד ליום 31.1.96. בתעודת השחרור שכתב ד"ר רוסיני הוא ציין כי התובע "עצמאי בכל הפעולות היומיומיות, פרט לעזרה קלה ברחצה". התובע אושפז פעם נוספת ביום 16.7.96 ושוחרר ביום 23.7.96 לשם קיבוע כתף שמאל בניתוח בהרדמה כללית. 24. לאור האמור, נראה לי לאמוד את היקף הסיוע הנדרש כדלקמן: עזרה וסיוע בהיקף של שמונה שעות ביממה, מחודש ינואר 1995 ועד לחודש ינואר 1996 מן הטעם שמחודש ינואר 1996 קיימת תעודה רפואית המאשרת את עצמאותו בכל הפעולות היומיומיות, הכל, בניכוי תקופות האשפוז. כמו-כן, עזרה וסיוע נוספים לאחר הניתוח מחודש יולי 1996, בהיקף של ארבע שעות לשבוע - למשך חודש נוסף. ד"ר ליבני לא ציין בחוות דעתו שיש צורך בעזרה וסיוע בעבר, אולם מתוך שקבע לתובע 100% נכות רפואית עבור התקופה הנדונה - ניתן להסיק את הצורך בעזרה וסיוע בהיקף כאמור. בחוות דעתה, קובעת העובדת הסוציאלית שעלות משק בית היא 30 ש"ח לשעה כאשר יש להוסיף לזה 25.7% תנאים סוציאליים המקובלים בחוק. לא נראה לי לפסוק את הסכום האמור, כיוון שהסכום המקובל על-פי רוב, ואשר בית-המשפט פוסק אותו במקרים רבים, הוא פחות מן הסכום האמור (אם לפי תשלומים למט"ב על-ידי המוסד לביטוח לאומי ואם לארגונים אחרים). אני מעמיד, איפוא, את שכר שעת עזרה כאמור על סכום כולל של 25 ש"ח. 25. באי כוח הנתבעת טוענים כי העזרה בעבר הוגשה על ידי אחיו או שכניו של התובע, ואלה לא גבו כל תמורה עבור עזרתם. אי לכך, לטענתם, אין לפסוק לתובע כל פיצוי בגין עזרה שלא נאלץ לשלם עבורה, מה גם שלא הובאה בפני בית המשפט כל הוכחה באשר לשווי העזרה שהוגשה. בעניין זה נפסק בעבר שגם אם התובע לא קיבל עזרה בשכר, יש לפצותו בגין עזרה שמקבל מבני משפחתו (ע"א 428/77 סיגל נ' שרף, סביר יב' 491). כך גם קבע כבוד השופט י' כהן בע"א 93/73 רחל שושני נ' חיים קראוז, פ"ד כח(1), 277, שם היו ראיות שהנפגעת לא העסיקה עוזרת בתקופה שלאחר הפגיעה בגלל חוסר אמצעים כספיים - ובעלה היה מטפל בה ובמשק הבית, בצמצמו לשם כך את עבודתו בחנות שבעלותו. במקרה הזה, קבע השופט כהן: "יש לעשות אומדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנת ע"י בן הזוג או בני משפחה אחרים של הניזוק ולפסוק סכום זה לטובת הניזוק". 26. במקרה דנן, התובע השתכר עובר לתאונה שכר ממוצע במשק, והוא מטופל במשפחה של חמישה ילדים. אי לכך, סביר להניח כי בני משפחתו סייעו לו בתקופה האמורה כתחליף לסיוע בשכר. לפיכך, אין לקבל את טענת באי כוח הנתבעת, ויש לפסוק לתובע פיצוי על העזרה והסיוע שהגישו לו בני משפחתו. לאור האמור יחושב הפיצוי ברכיב זה של עזרת הזולת וסיעוד בעבר - על בסיס הנתונים שבסעיף 24 לפסק דין זה. הסכום האמור הוא נכון ליום פסק-הדין, ואליו יווספו הפרשי הצמדה ורבית כחוק מיום פסק-הדין ועד לתשלום בפועל. עזרה וסיעוד בעתיד 27. ב"כ התובע טוענת כי העזרה והסיוע לעתיד הם "ממשיים ומלאים כולל לצורכי רחצה וניקוי, הכנת ארוחות ועזרה בשעות הלילה ועוד כיוצא בזה". כידוע, אין די בטענה "סתם" לגבי הצורך בעזרה וסיוע לתובע, ויש לתמוך טענה זו בחוות דעת או בעדות של מומחה. ב"כ התובע מביאה תמיכה לעמדתה מעדותו של המומחה ד"ר ליבני, ומעדותה של העובדת הסוציאלית, יעל גולד. אשר לחוות דעתה של גב' גולד, כבר נתן בית משפט זה את החלטתו, וקבע שבית המשפט יתייחס אל חוות דעתה אך בכל הנוגע למחירי פריטים שד"ר ליבני קבע בחוות דעתו או בעדותו שהתובע צריך להם, "ולעניין זה בלבד". אי לכך, אין להתייחס לאותו חלק בחוות דעתה המפרט את העזרה שיש להגיש לתובע בשל נכותו. אשר לעדותו של ד"ר ליבני, אכן ציין המומחה כי לגבי הנכות של התובע סביר שיזדקק לעזרה בכניסה וביציאה מהאמבטיה. אולם, הוא ממליץ לתובע לעשות מקלחות כיוון שבמקלחת לא יזדקק לעזרה, ועוד: שמבחינה אורטופדית אין מניעה שהתובע יעמוד ויתקלח. ד"ר ליבני אף מציין שהתובע מוגבל בפעולות הדורשות כיפוף של הידיים כגון סירוק השיער או רחיצת הפנים. עם זאת מציין ד"ר ליבני, שעל אף קושי זה, התובע יכול למצוא פתרונות לרחוץ את פניו. בהמשך הדברים האלה מציין המומחה, שפעולות הנעשות בידיים ישרות אינן בעייתיות לתובע כלל, כגון: גריבת גרביים ושריכת נעליים. עוד מוסיף המומחה בעדותו, שבעת הבדיקה שערך התובע פשט בגדיו ולבשם בכוחות עצמו, תוך שימוש ביד ימין, וש"הוא עשה זאת יפה" (על נקודה זו חוזר המומחה פעמיים בעדותו). ב"כ התובע מוסיפה כי מאחר שלתובע ילדים קטנים והוא אינו יכול לטפל בהם, יש לפסוק לו עזרה בשכר לשם טיפול בילדיו. אין כל הצדקה לטענה זו, כיוון שאף לפני התאונה היתה אשת התובע אחראית על הטיפול בילדים, ומשום כן היא לא עבדה, ואין לקבוע שבעקבות התאונה נפגמה גם יכולתה של האישה לטפל בילדיה. אדרבא, בעקבות התאונה יכול האב לסייע בטיפול בילדים, כיוון שהוא מצוי בבית זמן רב יותר. גם המומחה הרפואי אמר בעדותו בבית המשפט שהיה נותן לתובע, "בביטחון", לטפל בתינוק רך. 28. מאחר שהתובע לא הניח בפני בית המשפט ראיות, או חוות דעת של מומחים או כל תשתית עובדתית, לעניין הצורך בעזרה וסיוע בעתיד, אין בית המשפט רואה לפסוק פיצוי בראש נזק זה על סמך עדותם של התובע ורעייתו בלבד. עוד אציין, שבתעודת השחרור ממחלקת שיקום יום בהדסה הר הצופים, מיום 31.1.96, נכתב כי התובע "עצמאי בכל הפעולות היומיומיות, פרט לעזרה קלה ברחצה". עוד אוסיף, כי ב"כ התובע טוענת שהתובע הוא יליד שנת 64' ושבזמן התאונה היה בן 30, ולפי גיל זה היא מחשבת את הפיצוי המגיע לו. אכן מעדותו של התובע עולה כי הוא נולד ביום 10.7.64. אולם, בתצהיר התשובה לשאלון שהוגש מטעם הנתבעים, מצהיר התובע שהוא נולד ב 10.7.61. כמו כן, בכל רישומי בית החולים מופיעה שנת הלידה של התובע כשנת 1961. אני רוצה להניח כי שנת לידתו של התובע לא נשתכחה ממנו שעה שנתן את עדותו בבית המשפט. לאור האמור, אני דוחה את התביעה בכל הנוגע לראש נזק זה של עזרת הזולת וסיעוד בעתיד. אובדן שירותי התובע 29. ב"כ התובע מציינת כי עובר לתאונה עזר התובע בעבודות הבית ובטיפול בילדיו ובין היתר ביצע תיקונים בביתו ובבית הוריו וערך קניותיו בירושלים במקומות שונים. כיום, אשת התובע נאלצת לערוך את הקניות ביישוב ביתר ולבצע משלוחים עד לבית, כיוון שקשה לה לסחוב את המצרכים בכוחות עצמה, ואילו היא ואחי התובע מבצעים את כל הסידורים מחוץ למקום מגורי התובע בביתר. ב"כ התובע גם מציינת שבמקרה דנן יש יתר חומרה, כיוון שלתובע בן חריג. 30. לעניין התיקונים והשיפוצים שעשה התובע שלא בביתו שלו, כגון בבית הוריו, אין ולא כלום עם הפיצוי של התובע בגין פגיעתו. אין הצדקה לחייב את הפוגע לפצות את הורי התובע בגין שירותים שנתן להם התובע כבן טוב ומסור להוריו. הלכה היא שיש לפצות נפגע, שפגיעתו בתאונה גרמה לכך שאין הוא יכול לבצע תיקונים בבית, כך שמשפחתו נאלצת להיעזר בבעלי מקצוע לשם ביצוע עבודות חיוניות שאלמלא התאונה היו מתבצעות על-ידי הנפגע. ב"כ התובע מסתמכת על פסק הדין בע"א 64/89 חיים גבאי ואח' נ' מלכה לוזון ואח', תקדין עליון, כרך 94 (3), וטוענת כי יש להכיר בפיצוי בגין אובדן שירותי התובע. בענין גבאי הנ"ל, הכיר בית-המשפט בעילת פיצוי בגין אובדן שירותי הבעל, "שנהוג לתיתם ושקיימת ציפייה לקבלם במסגרת המשפחה", אולם אין זאת אלא במסגרת סעיף 80 לפקודת הנזיקין, הדן בפיצוי תלויים בגין "הפסד ממון" שנגרם להם עקב מות המנוח והנובע מיחסי התלות המשפחתיים. ועוד זאת: יש צורך להוכיח שהשירותים שאבדו ניתנים לאומדן במונחים כספיים. 31. אין לקבוע כי כיום, לאחר התאונה, כלו כל הסיכויים שהתובע ימשיך בעבודות בבית. התובע אינו נכה בשיעור 100%, ועוד הוא יכול לבצע עבודות שיפוץ. עם זאת, ברור כי כושר עבודתו ירד, ויש להתחשב בכך ולאמוד בסכום גלובלי את האובדן היחסי בשירותיו. 32. אשר לעבודות הבית והטיפול בילדים, אין זה ברור מה היקף העזרה שהיה התובע מגיש בביתו. כאמור, התובע עבד עד לשעות אחר הצהריים המאוחרות, הולך לשעורי תורה ומתנדב בביצוע תיקונים בבתי שכנים ומכרים. כפי שמעיד התובע: "יש לנו כל יום שיעור תורה, השיעור מתחיל משמונה עד תשע וחצי ולומדים. השיעור כל יום. גם בשבת וגם בערב שבת". כמו-כן, וכאמור לעיל, העיד המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר ליבני, שאין מניעה שהתובע יטפל בילדים קטנים. שאר עבודות הבית, כגון שטיפת כלים, כביסה וכיוצא באלה - התובע יכול להמשיך ולבצען. 33. כך גם לעניין הסידורים מחוץ לבית. לתובע רשיון נהיגה, ורשיונו אף הוצג בפני בית המשפט. אין כל מניעה שימשיך לבצע את הסידורים מחוץ לבית, כגון להסיע את ילדו הבכור ואף לנסוע לטיפולים בשערי צדק. 34. לאור האמור, אני קובע פיצוי גלובלי לאובדן שירותים מסוימים של התובע בביתו בסכום כולל של 20,000 ש"ח - נכון ליום פסק-הדין. ניידות 35. ב"כ התובע טוענת שיש לפצות את התובע בדרך של רכישת רכב חדש. ד"ר לבני, מומחה בית המשפט, אמר בעדותו שהתובע מתקשה בקימה מישיבה ולכן הוא זקוק לכסא עם אפשרות הגבהה ועם משענות לידיים. המומחה אף הוסיף כי לתובע יש מגבלה בעליית מדרגות ובירידה מהן. אולם, המומחה מניח שהתובע יכול לעלות לאוטובוס. הנה כי כן, התובע אמנם מוגבל בנסיעתו בתחבורה ציבורית, ונסיעה כזו תחייב מאמץ ניכר. אולם, אין לקבוע שהתובע אינו מסוגל כלל להשתמש בתחבורה הציבורית, חרף מגבלותיו. מכל מקום, אין צורך להיכנס לשאלה זו, שכן ממילא רכש התובע, עובר לתאונה, רכב פרטי, וסביר כי ירכוש גם בעתיד רכב כזה, ולו רק בשל העובדה שהתובע ובני משפחתו מתגוררים במרחק של 40 ק"מ מירושלים ושעליו להסיע את בנו הבכור לטיפולם בירושלים. רכב לשימושים פרטיים הפך, זה מכבר, לאמצעי תחבורה עממי, "ולחלק שיגרתי כמעט, מרכושו של האזרח המצוי". ההנחה שהנפגע היה רוכש רכב גם אילולא הפגיעה, הפכה לנתון יסודי בפסיקה (ד. קציר, פיצויים בשל נזק גוף, עמ' 533-536). עם זאת, יש מקום לפסוק לתובע פיצוי עבור הצורך להתאים רכב שירכוש לצרכים המיוחדים שלו שנגרמו בשל התאונה, וכפי שנקבעו בתנאים ובהגבלות ברשיון הנהיגה. במקרה דנן, כיוון שלתובע היה רכב עובר לתאונה, יש להפחית מסכום הפיצוי המגיע לו בגין התאמת הרכב לצרכיו המיוחדים, סכום מתאים לשווי רכבו הקודם (ראה לעניין זה ע"א 2099/94 ציון חיימס נ' אילון, דינים עליון, כרך נא', עמ' 937, וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה פס"ד מ"ד(3) 720). 36. ב"כ התובע טוענת כי כיום, בעקבות התאונה, נדרש התובע ל"רכב אמין, גדול, בטוח וחדיש", וכן שזקוק לרכב בעל נפח מנוע של 1800 סמ"ק, ולא 1100 סמ"ק כבעבר. אין זה ברור מניין נובעת מסקנה זו. מכל מקום, אין קיימת כל הצדקה להעניק לתובע פיצוי לרכישת רכב משוכלל ויקר מעבר לצורך שהוכח. יש לפצות, איפוא, את התובע בסכום שבו מתייקר רכב שירכוש בשל הצורך להתאימו לנהיגה לפי התנאים שנקבעו ברשיון הנהיגה שלו, כדלקמן: רכב עם איתות ביד ימין; תיבת הילוכים אוטומטית; הגה כוח והתקן בגלגל ההגה של הרכב. 37. לעניין הוצאות החזקת רכב, יש לפסוק לתובע פיצוי רק בסכום ההפרש שבין הוצאות החזקת המכונית החדשה, בניכוי הוצאות החזקת המכונית הישנה (ת"א (ירושלים) 464/67 פס"מ תשל"ו(1) 3). בע"א עטיה נ' עטיה הנ"ל, נפסק פיצוי בגין היקף נסיעות גדול יותר, הנובע מן הנכות: "משנקבע, כאמור, על ידי השופטת קמא, כי המערער עתיד לשוב ולהשתלב בעבודה, שומה עלינו להבחין ולקבוע, כי לגבי התקופה בה נמצא שהמערער אינו עובד, יפוצה על בסיס היקף הנסיעות האמור, היינו 1000 ק"מ לחודש. אולם ככל שמדובר בעתיד, הרי שיש לפסוק לו פיצויים מתוך התייחסות אליו כאל אדם עובד, ולפיכך לגבי תקופה זו יש לאמץ את הנתונים המופיעים בשנתון הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. נתונים אלה משקפים אמנם את צרכיו של אדם בריא, אלא שבמקרה דנן ניתן לומר, כי המכונית תשמש למערער "כמעין תחליף לרגליו". בע"א 2596/92 הסנה נ' כהן, דינים עליון, כרך לח', עמ' 514, נקבע שאין להתעלם מההוצאות שהיו לתובע בהחזקת רכבו הקודם: "הפיצוי לו זכאי התובע כהוצאות רכב בגין התאונה הינו רק בגין אותה תוספת של הוצאות חודשיות שהוא נדרש להן עקב נכותו, והזדקקותו לרכב שיתאים לו בנכותו". אי לכך, פסקו לתובע רק 70% מהוצאות החזקת הרכב, בהתחשב בעובדה שהרכב ישמש גם את בני משפחתו האחרים. במקרה אחר פסקו לנפגע רק 60% מהוצאות ההחזקה בשל השימוש של בני המשפחה (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה פס"ד לו(3) 762, 794). 38. במקרה דנן: התובע הוא המשתמש הבלעדי ברכב, שכן הוא מותאם לצרכיו בלבד. התובע גם לא נזקק לנסיעות רבות יותר בעקבות פגיעתו, ורכבו ישמש אותו לסידורים שממילא היה מבצע, גם אילולא התאונה. ב"כ התובע טוענת שיש לקבוע לתבוע ממוצע נסיעות "לפחות כפול" משל אדם רגיל, וכי נגרם לתובע נזק של תוספת לפחות בשיעור של 150 ק"מ לחודש. הנסיעות הארוכות מביתר לירושלים ("40 ק"מ לכל כיוון"), לא נגרמו בשל התאונה, ואין כל הצדקה לדרוש פיצוי בגין נסיעות אלו, ובוודאי ובוודאי שאין כל הצדקה להכפיל את ממוצע הק"מ החודשי בשל כך. עם זאת, יש להעניק לתובע אותו סכום שבו מתייקרות הוצאות הרכב בשל הצורך לרכוש רכב שיש בו תיבת הילוכים אוטומטית ושאר התנאים המגבילים שנקבעו ברשיון הנהיגה של התובע. 39. במקרה דנא לא הובאו נתונים לענין התאמת המכונית שירכוש התובע לצרכיו, ובעיקר תיבת הילוכים אוטומטית, הגה כח והתקן בהגה. ולענין זה יכול שתתאים כל מכונית שנפח המנוע שלה הוא 1300 סמ"ק או 1600 סמ"ק. לפיכך, אני נזקק לאומדן, להערכה של סכום פיצוי בגין ניידות על בסיס גלובלי ואני מעמיד סכום זה על 60,000 ש"ח. סכום זה כולל הן את עלות ההתקנים, והן את ההתייקרות בהוצאות הרכב. 40. התובע הוא, כאמור, נפגע עבודה כמשמעו בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995. אי לכך, יש להתחשב בפיצוי שיקבל מן המוסד לביטוח לאומי בראש נזק זה, בהתאם לסעיף 112 לחוק הביטוח הלאומי, ובהתאם לתקנה 2(א)(2)(ג) ותקנה 10א(א) לתקנות הביטוח הלאומי (מענק מיוחד וקיצבה מיוחדת לנכים), תשכ"ה - 1965. לשון אחרת, כל סכום שיקבל התובע כפיצוי בגין ניידות, מהמוסד לביטוח לאומי - ינוכה מהפיצוי בגין הניידות שנפסק בפסק דין זה. דיור 41. המומחה הרפואי, ד"ר ליבני, אומר בעדותו, כי לתובע מגבלה בעלייה ובירידה במדרגות, ושמגבלתו ברגליו מצטרפת אל המגבלה בידיו, כך שהתובע אינו יכול להיתמך בידיו לשם עליה במדרגות. בעדותו של שכנו, מר בן אמיר, מספר השכן שהתובע יורד במדרגות לבדו, אולם היה מקרה (כחודשיים לפני מתן עדותו), שהתובע נפל במדרגות. כאמור, מקרה זה ארע בסוף שנת 1996, כאשר בתחילת שנת 1997 מעיד המומחה הרפואי כי ההליך השיקומי בתובע עוד לא הסתיים, אף כי מציין שההליך השיקומי לקראת סיום, ואין ציפוי שיפור או החמרה במצבו. התובע מעיד אף הוא כי העלייה והירידה במדרגות קשה עליו, וכי נפל פעמיים עקב סחרחורות התוקפות אותו: "היה לי מאד קשה לעלות לדירה שלי שבקומה שילישית שיש 40 מדרגות. יש לי בעיה בקיפול הברכיים, אין לי קיפול ברכיים בצורה נורמלית, כל הגוף שלי מתכות מהרגליים ועד הכתפיים. המתכות לוחצים לי על הרגל, אני מרגיש שזה דוקר אותי כל הזמן". 42. עם זאת, התובע לא ציין בכתב התביעה כל טענה בענין הדיור, וגם לא הגיש בקשה לתיקון כתב התביעה - כדי לכלול סעד של פיצוי בגין דיור או התאמת דיור. אמנם העלה התובע את הטענה בעדותו, אולם ב"כ הנתבעת התנגדה לעדות זו, כיוון שלא נטענה בכתב התביעה. אי לכך, אין לי אלא לדחות את תביעת הפיצוי בגין החלפת דיור. אביזרים להתאמת הדיור 43. בהחלטתי מיום 17.3.97, אמרתי כי אתייחס לחוות דעתה של העובדת הסוציאלית, גב' יעל גולד, לענין מחירי פריטים שד"ר לבני קבע בחוות דעתו או בעדותו שהתובע צריך להם. ד"ר לבני קבע צרכים שונים, כדלקמן: אסלה בעלת הגבהה - "יש פתרון זול שזה ידית ברזל בצד ואז הוא יכול להיעזר בידיים". וכן אמבטיית מקלחון כדי שהתובע יוכל להתרחץ בכוחות עצמו. המומחה הרפואי אומר בעדותו שאינו מכיר מתקן של "כסא מסתובב שעובר את הכניסה והיציאה מהאמבטיה", ואין צורך במתקנים מעבר למקלחון שבו השפורפרת למעלה. העובדת הסוציאלית לא התייחסה בחוות דעתה לעלויות של מתקנים אלו, והציעה פתרונות יקרים כגון הגבהה לאסלה "בעלת פתח הגייני עם חיטוי נגד בקטריות", והתייחסה להתקנת כסא מסתובב לאמבט שעלותו 2,281 ש"ח. נראה לקבל את דעתה של העובדת הסוציאלית בעניין הצורך במאחזים למקלחת ולשירותים, במינימום של 4 מאחזים. העובדת הסוציאלית קובעת שעלותו של מאחז ניקל 122 ש"ח, ושיש לו בלאי של אחת ל - 3 שנים. אולם אין ברור לי מדוע יש בלאי כל-כך תכוף לניקל. 44. כיוון שהתובע רכש דירה חדשה רק לאחר התאונה, הרי שיכול היה להתקין בה מראש אמבטיית מקלחון, ואין לפסוק לתובע כל פיצוי בגין המקלחון. יש לתת לתובע פיצוי בגין ידית הברזל לשירותים והמאחזים למקלחת, במחיר של 122 ש"ח למאחז. הסכום יעמוד על סך - 500 ש"ח - נכון ליום פסק-הדין. 45. אף לעניין זה יש להזכיר את זכותו של התובע, בהיותו נפגע עבודה, למענק סידורים חד פעמיים הנובעים מנכותו, על פי סעיף 112(א)(2) לחוק הביטוח הלאומי. תקנה 2(א) לתקנות הביטוח הלאומי (מענק מיוחד וקצבה מיוחדת לנכים), תשכ"ה - 1965, מזכה את התובע במענק מיוחד לשם סיוע בהתאמת תנאי המגורים. הוצאות אחרות (נסיעות) 46. ב"כ התובע הגישה לבית המשפט קבלות לרוב, כדי לבסס את סכום הפיצוי שיש לתת לתובע בגין נסיעותיו במוניות לטיפוליו בבית החולים. התובע אומד את הפיצוי המגיע לו בגין נסיעותיו, בסכום של 43,838 ש"ח, ומוסיף על כך עוד סכום של 25,000 ש"ח בגין נסיעות קרובים. 47. אין צורך במומחיות או בידיעה מיוחדת של בית-המשפט, ואין צורך בעדות מומחה כדי לקבוע כי סכום של 70,000 ש"ח הוא סכום המספיק לרכישת רכב ממוצע במשק, והוא מוגזם לאין ערוך. אין כל הצדקה לפצות את התובע בסכום מופרז שכזה. עוד אציין, שאמינותן של הקבלות אף היא מוטלת בספק היות והן ניתנו, בסוף כל חודש, עבור נסיעות שבוצעו במהלך אותו חודש, בעוד שמספרי הקבלות הן בסדר רץ. אין זה סביר להניח שלחברת המוניות (או בעל המונית) הנדונה היה רק נוסע אחד במשך כל חודש שניתנה לו קבלה. לא זו אף זו: ב"כ התובע הגישה גם קבלות עבור נסיעות בודדות, כאשר קיימת חפיפה בין קבלות אלו לבין הקבלות המסכמות שניתנו בסוף כל חודש. פשיטא, שהקבלות נוצרו לצורך המשפט והן רחוקות מלשקף נסיעות אמיתיות. עם זאת, אין ספק שבוצעו נסיעות של התובע ושל בני משפחתו לצורך טיפולים רפואיים ונסיעות חיוניות אחרות, ולפיכך אני רואה לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בסך 15,000 ש"ח נכון ליום פסק-הדין, ובסכום זה נכללות ההוצאות של נסיעות הקרובים. 48. אף בראש נזק זה יש להתחשב בתשלום הניתן לתובע, מן המוסד לביטוח לאומי, לשם כיסוי הוצאותיו בנסיעות לקבלת טיפול רפואי (סעיף 87 לחוק הביטוח הלאומי). הוצאות אחרות בעתיד 49. מקל הליכה טלסקופי: ד"ר לבני אישר בעדותו בבית המשפט כי סביר שהתובע נעזר במקל בשעת הליכה. בחוות דעתה קבעה הגב' גולד שעלות מקל כזה הוא 45 ש"ח, ושיש בלאי אחת לשנה. לפיכך, התשלום יהיה על בסיס גלובלי בסכום של 2,000 ש"ח. כמובן שיש לנכות מסכום זה, סכומים אשר ישתלמו מן המוסד לביטוח לאומי במסגרת תקנה 2 לתקנות המוסד לביטוח לאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח - 1968. 50. טיפולי פיזיותרפיה: התובע לא הניח תשתית עובדתית ראויה התומכת בטענתו כי הוא זקוק עדיין לטיפולי פיזיותרפיה. המומחה הרפואי אמר בעדותו שסביר ששנה לאחר התאונה התובע מוזמן עדיין לביקורות רפואיות כאשר במידת הצורך מופנה לטיפולים רפואיים (לא ציין באלו טיפולים מדובר). מכל מקום אין לנו צורך להיכנס לשאלה זו, כיוון ש"סל הבריאות" לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי כולל טיפולים הדרושים אף למי שנפגע בתאונת דרכים, ולתובע עומדת הזכות כלפי קופת החולים בה הוא חבר, לקבל את מלוא הטיפולים להם הוא נזקק בגין התאונה (וראה לעניין זה את ע"א 6881/95 סהר נ' אלחדד, דינים עליון, כרך נא', עמ' 918). 51. מעקב רפואי: אף כאן לא הובאה כל הוכחה כי התובע זקוק למעקב רפואי זה או אחר, ואין עדות מומחה לאיזו תקופה מדובר. כמו כן, ובהתאם לאמור לעיל, גם מעקב רפואי אצל רופאים שונים, הוא במסגרת "סל הבריאות", ואין לפסוק לתובע פיצוי בגין מעקב רפואי. 52. כסא ישיבה: ד"ר לבני קבע בעדותו כי התובע זקוק לכסא עם משענות לידיים והגבהה. גב' גולד קבעה בחוות דעתה ש"כסא נוח בעל מנגנון המרים את המושב בזווית כלפי מעלה ובכך מסייע לאדם היושב להתרומם", הוא כסא שעלותו 1,425 ש"ח (נכון לינואר 1997), וציינה שהתובע זקוק לשני כסאות כאלה - אחד לביתו ואחד לבית הכנסת. בחוות דעתה מוסיפה הגב' גולד את הצורך גם ברכישת כורסא נוחה לישיבה, עם אפשרות להטיית הגב וריפוד, שעלותה כ 4,300 ש"ח. המומחה הרפואי לא ציין כי יש צורך בכורסת נוח, ועל כן אין לפסוק לתובע פיצוי עבור רכישת כורסה שכזו. לפיכך אני פוסק סכום של 1,425 ש"ח עבור רכישת כסא אחד לתובע. 53. ב"כ התובע מביאה את חוות דעתה של העובדת הסוציאלית הקובעת כי התובע זקוק למזרון אורטופדי. אולם, גם כאן, חוות דעתה נסתרה על-ידי מומחה בית-המשפט, ד"ר לבני, אשר קבע "לעניין מזרונים - כל מזרון קפיצי הוא טוב...ואין מזרון אורטופדי וכו' זה נכון רק מבחינה פרסומית, אך רפואית זה לא נכון". 54. אביזרים שונים: גם כאן מביאה ב"כ התובע מתוך חוות דעתה של הגב' גולד, את הצורך שהתובע ירכוש טלפון אלחוטי, מדיח כלים ומיטה זוגית - בסכום "צנוע" של 50,000 ש"ח. כבר אמרתי לעיל בענין החלטתי מיום 17.3.97, שאין להזדקק לחוות דעתה של העובדת הסוציאלית בכל הנוגע לצרכים של התובע, אלא רק לעניין העלויות של הצרכים שקבע ד"ר ליבני, בחוות דעתו ובעדותו. עוד אוסיף, שלעניין המיטה הזוגית ציין ד"ר ליבני, שרוחב סטנדרטי של מיטה בודדת, מספיק לאדם לעשות את כל הסיבובים שהוא צריך להם בזמן השינה, ושגודל כזה מספיק גם לתובע. ניכויים 55. מסכום הפיצויים הכולל שנפסק לתובע בפסק דין זה ינוכו הסכומים כדלקמן: (א) תשלומי המוסד לביטוח לאומי התשלומים ששולמו לתובע ואלה שישולמו לו בעתיד בגין התאונה האמורה, לרבות דמי פגיעה, מענקים, קצבת נכות, גמלת הבטחת הכנסה, ניידות והתקנים רפואיים שונים (מקל הליכה וכסא ישיבה), הכל כפי שיחושבו ליום פסק-הדין - על-פי חוות דעת אקטוארית על-ידי מומחה שיוסכם על הצדדים. אם מכל סיבה שהיא, לא יגיעו ב"כ הצדדים להסדר או לתיאום ביניהם לענין המומחה או יחלקו על חוות דעתו כי אז יפנו לבית המשפט, כדי להחליט בענין כל ניכוי שלא יהיה מוסכם על-ידי מי מבעלי הדין. (ב) תשלומים תכופים מסכום הפיצויים שנפסקו בפסק דין זה ינוכו התשלומים התכופים ששולמו: 25,000 ש"ח - ביום 16.12.96, 9,145 ש"ח - ביום 30.11.95 ו- 9,145 ש"ח - ביום 22.5.95. הסכומים האמורים ישוערכו ליום פסק-הדין וינוכו מן הפיצויים שנפסקו, כאמור. סיכום 56. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים שנפסקו בגין הפסד השתכרות בעבר, הפסד השתכרות בעתיד, עזרת הזולת בעבר (סעיף 24), אובדן שירותים (סעיף 34), ניידות (סעיף 39), נסיעות בעבר (סעיף 47), התקנים וציוד (סעיפים 44, 49 ו52-). מן הסכום הכולל כאמור, ינוכו התשלומים כאמור בסעיף 55. 57. על סכום ההפרש כאמור בסעיף 58 תשלם הנתבעת שכר טרחת עורך-דין בשיעור 13% בתוספת מע"מ כדין.נזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשיתאונת דרכיםהפרעה פסיכונוירוטית