ערבות אוואל על גבי צ'ק התובעת, רחמני ושות' מימון בע"מ, עוסקת במתן מימון ובניכיון שטרות. משפחת רינסקי, שהיתה בעלת מפעל טקסטיל בדרום תל-אביב, נמנתה עם לקוחותיה וזכתה לאמונה. לימים, נפטר אבי משפחת רינסקי, שניהל את עסקיה ואת מקומו תפס בנו מאיר רינסקי, הנתבע 2, וחתנו יצחק הניג, הנתבע .3 אלמנתו, חיה לאה רינסקי, הנתבעת 1, ירשה את העסק, ונהגה לשהות בו שעות מספר בכל יום, אך, למעשה, לא היתה פעילה ולא התערבה בניהול. מנהל התובעת, מר צדיק סביח, היה מזרים כספים לעסק הטקסטיל באמצעות ניכיון שיקים. כך נהג במשך שנים כשהוא מקבל שיקים של העסק, או של לקוחות העסק, ונותן תמורתם מזומנים. את השיקים, היה מסב לחברות מימון שונות. במשך השנים הוחלפו כך מאות רבות של שיקים, שכובדו על ידי רינסקי. בשלב מסוים החלו השיקים חוזרים ללא פרעון, כשהמילים "נ.ל.מ". מוטבעות עליהם על ידי הבנק. בתביעה שבפנינו המדובר בארבעה-עשר שיקים עוקבים, שנמשכו מחשבונה של הנתבעת 1, כמוטבע על-פני השיקים: "חיה לאה רינסקי הקישון 26ת"א טל: 823261". הנפרע היא: "ארי"צ סחר (1984) בע"מ", או "ארי"צ סחר". חתימת המושך בלתי קריאה, היא של יצחק הניג (פרוטוקול, בעמ' 2). ארי"צ הסבה את השיקים לתובעת באמצעות הנתבעת 1, אשר חתמה על ערבות אוואל במסמך נפרד (סעיף 57לפקודת השטרות [נוסח חדש]), המצורף לכתב התביעה ומהווה חלק בלתי-נפרד הימנו. התובעת שילמה לרינסקי תמורת השיקים כסף טוב, והסבה אותם לחברות מימון שונות. השיקים חוללו באי-פרעון. התובעת שחתמה על השיקים חתימת היסב, פרעה את המגיע בגינם לחברות המימון, והיא האוחזת בהם עתה, על פי סעיף 60(ב)(2) לפקודת השטרות [נוסח חדש]. כל מאמציה להיפרע ממי מהנתבעים, עלו בתוהו, והיא נאלצה לפנות לבית המשפט בתביעה על פי השטרות. התביעה הוגשה נגד ארבעת הנתבעים. התובעת קיבלה רשות לתקן את כתב התביעה. בכתב התביעה המתוקן נמחק הנתבע 2 מאיר רינסקי. הנתבע 3עזב את הארץ בהשאירו חובות רבים ולא חזר עד היום. הנתבע 4שלא התגונן, הוכרז פושט רגל, וארי"צ נכנסה להליכי פירוק. ניתן פסק-דין נגד נתבעים 2ו- 3על פי התובענה (תקנה 206לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). נותרה הנתבעת 1, שעתרה לסילוק התובענה על הסף, מחמת היעדר עילת תביעה, ולחלופין, למתן רשות להתגונן, בטענה, שאין היא צד לשיקים. כתב התביעה תוקן על-ידי הוספת עילה נגד הנתבעת 1, בסעיף 4: "מכח הרשאתה של הנתבעת 1, ניהל עבורה הנתבע 2את העסק ובין יתר פעולותיו הוא הורשה על ידי הנתבעת 1, לחתום בשמה על המחאות שנמשכו מחשבון הבנק". הכוונה לחשבון הגב' רינסקי, בו התנהל העסק ואשר הנתבעים 2ו- 3היו בעלי זכות חתימה בו (נ/2). בא-כוח הנתבעים, עו"ד א' בלייר המלומד, חזר ועתר למחיקת התביעה על הסף מהטעם שההרשאה הנטענת בסעיף 4לכתב התביעה המתוקן אינה מקימה לתובעת עילה בתביעה השטרית. טענתו מעוגנת בסעיף 25לפקודת השטרות [נוסח חדש]: "(א) מי שחתם על שטר בתור מושך או מסב או קיבל והוסיף לחתימתו מלים המורות שהוא חותם בשם מרשה או מטעמו או בבחינת נציג, אינו חב על פי השטר חבות אישית; אך תוספת מלים לחתימתו שאינן באות אלא לתאר שהוא מורה או פועל בבחינת נציג, אינן פוטרות אותו מחבות אישית, ואם הוכח שפעל שלא ברשות או שחרג מתחום רשותו יהא חב על פי השטר חבות אישית. (ב) כשבאים להכריע אם חתימה פלונית על שטר היא של מרשה או של המורשה שבידו נכתבה, הולכים אחר הפירוש המועיל ביותר לכשרותו של המסמך". הואיל ועניין לנו, במסמכים סחירים, העוברים מיד ליד, כמטבע עובר לסוחר, חייב השטר, על פניו, להכיל את כל הפרטים לקביעת מהות ההתחייבות (ראה י' זוסמן, דיני שטרות (מהדורה שישית, תשמ"ד) עמ' 42; וכן א' ברק, מהותו של שטר, עמ' 35). מלשון הסעיף למדים אנו כי יש צורך להוסיף לחתימה מילים המלמדות על ההרשאה, ואם הללו מופיעות בשטר, כדוגמת "פלוני באמצעות אלמוני בתוקף הרשאה", פטור אלמוני על פי השטר ופלוני הוא החב בפרעון. השאלה מתעוררת כשהשטר משוך מחשבונו של אלמוני, וכל פרטי בעל החשבון מוטבעים על פני המסמך, אך החתימה היא של פלוני, ללא ציון ההרשאה. מי חב על פי השטר הזה? דנתי בסוגיה זו בהרחבה בהחלטה מיום 15.5.88(המ' 637/88, 10628/87), והגעתי למסקנה, שאין מקום לסעד החמור של מחיקת התביעה על הסף, אשר, כידוע, משתמשים בו אך ורק משכלו כל הקיצין. לשם הבהירות אחזור ואביא את עיקרי הדברים: "השאלה האחת הצריכה להכרעה הינה האם ציון שמה המלא של המבקשת וכתובת העסק על פני השיקים, יכולים להעיד על מתן הרשאה למושך, המחייבת את המבקשת עפ"י השיקים, במסגרת דיני השטרות. ענין זה נשלט ע"י סעיף 25לפקודת השטרות [נוסח חדש]. ... לכאורה מושם הדגש בסימן ב' לפקודת השטרות: 'כשרם ורשותם של הצדדים'. כך סעיף 22(א) 'אין אדם חב בתור מושך או מסב או קבל של שטר אם לא חתם עליו בתור אחד מאלה' (כמו כן ראה סעיף 25-23). עם זאת אין אדם חייב לחתום בכתב ידו דווקא; נקבע בסעיף 92(א) 'מסמך או כתב הטעונים לפי פקודה זו חתימתו של אדם, אין צורך שיחתום עליהם בידו הוא אלא די להם בחתימתו שנכתבה בידי אדם אחר בהרשאתו או על פיה או בחותמו שהוטבע עליהם בידי עצמו או בהרשאתו'. עולה מדבר החקיקה שמקום שניתנה לשמעון הרשאה לחתום בשם ראובן, יכול הוא לחתום באחת משני דרכים: (א) יכול הוא לרשום את שם מרשהו ממש. היינו, לחתום 'ראובן'. סעיף 92 לפקודה מסמיך מורשה לעשות כן, ואם ניתנה לו הרשאה לחתום בשם המרשה, חתימת שם המרשה אינה זיוף אף על פי שהעובדה כי החתימה לא נכתבה בידי ראובן עצמו אינה גלויה לעין. (ב) המורשה שחתם יכול לגלות שהוא חותם בשמו של אחר. כגון - 'בשם ראובן, בתוקף הרשאה מיום פלוני שמעון, בא כוח'. (ד"ר זוסמן דיני שטרות מהדורה חמישית סע' 28). הדרך השלישית של חתימת מורשה המנויה בסע' 7לחוק השליחות - 'שליחות נסתרת' לא נתקבלה ע"י הפסיקה ודעת מלומדים כמחייבת את השולח, אלא את השלוח בלבד. ... קיים שוני מסויים בין ההלכה האמריקאית לבין ההלכה האנגלית. בא-כוח המשיבה מפנה לדעתו של המלומד י' זוסמן, העומד על כך בבהירות האופינית לו (י' זוסמן, דיני שטרות, מהדורה חמישית, הערת שולים 41בעמ' 44): "ראינו כי אין צורך - ואף אין צידוק - לפרשנות כשהשטר אינו מגלה כל דבר הרומז על האפשרות כי החותם היה רק 'סופר' וחתם בשמו של אחר. ... יושם לב שאמרנו 'כשהשטר אינו מגלה דבר' - ולא אמרנו "שהחתימה אינה מגלה דבר". ההבדל בין שתי הנוסחאות הוא זה: סעיף 25(א) בעקבות החוק האנגלי, מחייב את המורשה להוסיף לחתימתו ממש מילים המורות שהוא חותם בשמו של אחר, ואם לא עשה כן, מחייבים אותו באופן אישי. אך מה הדין כאשר מלים אלה כתובות בגוף השטר אבל לאו דווקא ליד החתימה, כגון שטר כתוב על טופס הנושא כותרת 'ראובן' וחתום עליו 'שמעון, סוכן כללי', המותר לקרוא את הכותרת ואת החתימה כאחת כדי לקבוע שהיתה זו חתימה בתוקף הרשאה, או האם חייבים אנו לבודד את החתימה ולומר, כי שמעון חייב חבות אישית? ההלכה האמריקאית בחרה בדרך הראשונה ואמרה בסע' 20לחוק האמריקני האחיד...". בינתיים שונה הקוד האמריקאי והסעיף המתאים הוא 403-.3 2uniform commercial code vol- uniform law annotated .325-310 An authorized(2) signature by authorized representative403-3 ;representative who signs his own name Is personally obligated if the instrument neither names the(A) Representative capacity. Person represented nor shows that the representative signed in a , expect as otherwise established between the immediate parties(B) Represented but dose not show that the representative signed in a is personally obligated if the instrument manes the person Representative capacity, or if the insturment doesn't name the Person represented but does show that the representative signed in .a representative capacity העקרון הכללי העולה מסעיף 2(א) הוא שכאשר השטר אינו מגלה דבר נראה החתום על השטר כמחוייב אישית. סעיף 2(ב) מציב עקרון נוסף חמור יותר החל בתנאי שהצדדים הישירים לא החליטו לבטלו. עקרון זה, הזהה לזה שבמשפט האנגלי, קובע כי החותם לא יחוב אישית רק כאשר יתמלאו שני תנאים מצטברים: 1) שם השולח צויין על גבי השטר. 2) השטר מראה כי השלוח חתם כמורשה. כאשר השטר מראה רק אחד משני התנאים הנדרשים ניתן להוכיח בראיות את ההרשאה. In both cases the section admits parol evidence in litigation" Between the immediate parties to prove signature by the agent in(. 312P) "his representative capacity הגישה האמריקאית מגלה גמישות ואינה נצמדת לחתימה אלא מאפשרת חיפוש על פני השטר כולו כדי לגלות אם החתימה היא חתימת מורשה. כך נקבע בפס"ד . 649f supp 397,(1975) southern financial corp v. Smith d.c ala Liability of representatives who sign their names to instruments 'uniform commercial code provision dealing with personal Reveal his representative capacity, court is free to look at the impose liability on an agent only where the insturment fails to .'entire instrument for evidence of the capacity of the signer וכן 1308D .2A.d 37D .2N.y ,s 326(1971) 'where signer of instrument claims that he signs his name in star diary inc v roberts Anywher on face of insturment but must clearly appear'. Representative capaity, name of person represented may appear כאשר נתמלא התנאי הראשון בלבד; ושם השולח צויין על גבי השטר: Representative capacity, but without shows name of third party, 'generally, where agent signs his own name indicating his Signer is instrument liable personally but parol evidence is Whose name appears.' presumpively show that signer was agent of party admissible to 638D2 . P 383(1964) harris v milan okl לסיכום: העקרון המנחה הנו שהשטר 'נוסע בלי מזוודות'. קרי אדם שחתם בשמו על השטר אין שומעים לטענתו כי פעל בשמו של אחר וביקש לחייב את מרשהו. עקרון זה נשמר בשיטת המשפט האנגלית, הישראלית ובשיטה האמריקאית. אולם בזו האחרונה ניכרת גמישות רבה יותר מאשר במש' האנגלי שכן היא מאפשרת לפרוץ את משוכת החתימה וללמוד על ההרשאה מפרטים אחרים המופיעים על פני השטר". הפירוש, המבוסס על הגישה האמריקנית, הולם, כדברי ד"ר זוסמן, את חיי המסחר במציאות היום-יום. חוק שיקים ללא כיסוי, תשמ"א-1981, מחייב את הבנקים לרשום פרטי זיהוי של בעל החשבון, כפי שקבע השר בתקנות (בעלי החשבונות מחוייבים למסור לבנק פרטי זיהוי של בעל החשבון) - סעיף 11לחוק; ואילו בתקנות שליד חוק זה נקבעו הפרטים הנדרשים, אותם חייב הבנק לגלות לכל אוחז בשיק שלא נפרע (סעיף 12לחוק). לאחרונה, נתקבלו תקנות שיקים ללא כיסוי (תיקון), תש"ן- .1990מכוח התיקון חייבים הבנקים המנפיקים שיקים לציין על פניהם את הפרטים האישיים של בעל החשבון. מכאן, שקיימת הנחה לכאורה שהמושך הוא זה שפרטיו מוטבעים על פני השיקים, כפי שהופיעו במקרה שלפנינו, למעשה. הנחה זו מעוגנת בניסיון החיים, שכן המקבל תשלום באמצעות שיק, במקום מזומנים, עושה זאת על יסוד פרטי המושך, המוטבעים על פני השטר. משום כך נראית לי גישתו החדשנית של ד"ר זוסמן המנוח, המאפשרת הבאת ראיות להוכחת טענת הרשאה, אם היא עולה על פני השטר. אין מקום לטרוניה שמעלה בא-כוח הנתבעת המלומד, כנגד הפנייה אל שיטת המשפט האמריקנית. כך נהג בית המשפט בע"א 249/58[1], בעמ' 1792, שבו פנה השופט זוסמן, אל הפסיקה האמריקנית בדונו במעמד אוחז כשורה בשטר פגום בחלקו. הנשיא שמגר אימץ גישה זו בד"נ 29/84, 30[2]: "העיון בפסיקה של ארצות אחרות, בהן נוהגות הוראות חוק דומות לשלנו, לשם גיבושן של התפיסות שלנו או ההתייחסות לפסיקה כאמור לשם הבנת מהותם של כללי משפט דומים, ... הם דבר מקובל זה זמן רב... פסיקה אמריקנית.. יכלה לסייע... בהבנת מושגים ובגיבוש דפוסים משלנו לפי הכוח שהוקנה מכללא בסיפא לסעיף . 11לפקודת סדרי השלטון והמשפט, הנ"ל..." (בעמ' 511-510). בע"א 244/75 [3], הוגש שיק לביצוע לפי סעיף 81א לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז- .1967בראשונה, נטען בבקשה, שהשיק חתום על ידי בנו של שמיר רפאל, כרמי, בתור בא-כוחו. אולם, הבקשה תוקנה ונאמר בה כי הבן, שהיה המנהל הפעיל של העסק, חתם בשמו שלו ובשם אביו שנפטר בינתיים. למעט חתימת הבן, לא היתה בשיק כל תוספת המראה כי פעל כמורשה. בית המשפט המחוזי, שאליו הועבר העניין, דחה את התביעה נגד הבן ונתן פסק-דין, מכוח ההסכמה, נגד עיזבון המנוח. הערעור נסב על דחיית התביעה נגד הבן. נקבע, כי לא היה מקום לדחות התביעה נגדו שכן חתימתו היא המצוייה על פני השיק ואין בו כל רמז להרשאה, כנדרש על פי סעיף 25לפקודת השטרות. בית המשפט בחן את השיק על פניו, ולאו דווקא את חתימת המושך: "ואין בשיק מאומה המסייג אותה כחתימת מורשה" (עמ' 116). אמנם, פסק הדין נגד המנוח ניתן על פי ההסכמה, ולא הוגש עליו ערעור, עיזבון האב חוייב מכוח החתימה, על פי סעיף 25לפקודת השטרות. אין ספק, כי פסק הדין נגד השניים ניתן במסגרת הדיונית של תובענה בסדר-דין-מקוצר, שכן ראשיתו בבקשה להוצאה לפועל של שטר (סעיף 81א לחוק ההוצאה לפועל), שדינה לאחר העברת העניין לבית המשפט המחוזי, כדין תובענה בסדר-דין-מקוצר. איני רואה מניעה במקרה שלפנינו לפסק הדין שניתן נגד הנתבע 2, שחתם חתימת מושך, ושלא העלה כל טענה כנגד התובענה, ביחד ולחוד עם הנתבעת 1, מכוח הרשאתה, כפי שיבואר. כאן המקום לציין, כי למרות שהשיקים הינם לפקודת ארי"צ, והגיעו אל התובעת מכוח ההסבה, רואה אנוכי בתובעת ובנתבעים צדדים קרובים. הוכח כי השיקים יועדו להשגת כספים עבור רינסקי, ורק לפי דרישת התובעת לקבל בטוחה נוספת לפרעונם נערכו, לפקודת ארי"צ, אשר הסבה אותם, באמצעות מנהלה לתובעת, והנתבע 4הוסיף עליהם חתימת ערב. כך "השיגה" התובעת צדדים נוספים לפרעון השיקים, אף כי התברר שאין בהם כל ממש. בצדק לא טען איפוא בא-כוח הנתבעת כי המדובר בצדדים רחוקים. ניתן להשאיר בצריך עיון את השאלה, אם אפשר לחייב את הנתבעת על פי השיקים בעילה השטרית שכן התביעה המתוקנת כוללת הן עילה שטרית, והן עילה על פי עיסקת היסוד, כנגד הנתבעת .1כך עולה מהסעיפים 4ו- 9לכתב הטענות המתוקן, ומנספח ב' המהווה חלק בלתי-נפרד מהתובענה (ע"א 539/77 [4], בעמ' 439). השאלה, אם ניתנה הרשאה, במובן סעיף 25לפקודת השטרות, נבחנת על פי דיני החיובים, ובמיוחד חוק השליחות, תשכ"ה- 1965(י' זוסמן, שם, בעמ' 55). הנה כי כן, בין אם המדובר בעילה שטרית, ובין בעילה על פי עיסקת היסוד, מתייחסים אל אותן עובדות הנבדקות על פי תחום משפטי זהה. השאלה הינה, אם סעיף 25רלוונטי אך ורק כלפי חבותו של החותם, שהוא הנתבע 2, או שמא ניתן לחייב בו בזמן, את מרשה החתימה, אם הוכחה ההרשאה. מה עוד שפרשת הראיות נסבה כולה על עיסקת היסוד ויש לראות בכך משום שינוי חזית (השווה: ע"א 695/79 [5], בעמ' 59, 61). הראיות בנושא ההרשאה אין צורך בהרשאה בכתב, או בהרשאה מפורשת, וניתן לעתים להסתפק אף בהרשאה מכללא (י' זוסמן, שם, בעמ' 58). הרשאה מכללא על פי סעיף 3לחוק השליחות, נבחנת במבחן הבא: "ההרשאה מכללא כוללת את כל אותן הפעולות המשפטיות, אשר יש להניח כי השולח, אילו נשאל לגביהן על ידי השלוח, היה מגלה את רצונו כי יוכלו להעשות בשמו על ידי השלוח". (ראה א' ברק, חוק השליחות, תשכ"ה- 1965(תשל"ה) עמ' 150). המבחן הוא רחב וניתן ליישמו בנסיבות שונות, כפי שמכתיב לנו ניסיון החיים. י' זוסמן מביא בספרו הנ"ל את הדוגמא של אדם שהוטל עליו לנהל פרדס עבור אחרים, ובכך הורשה, בעצם מינויו זה, לחתום על שטרות לביטחון מקדמות שקיבל בעד הפרי (ע"א 40/34,[7]), וכן את הדוגמא של מי שנתבקש לשכור דירה עבור אחרים ומורשה גם לחתום על שטרות ביטחון בקשר לשכירות זו. על כך שדי בחתימתו של מנהל עסקים על שיק בשם חברה מסחרית עמד בית המשפט בע"א 495/65 [6], בעמ' 101-.100 התובעת הוכיחה, כי הנתבעת שהיתה בעלת עסק הטקסטיל שהתנהל ברח' הקישון 22, תל-אביב, ניהלה אותו באמצעות בני משפחתה, חתנה ובנה, והם היו שליחיה לכל דבר ועניין. ואלה דברי הנתבעת 1: "אני חושבת שיצחק טיפל בכל הענינים. יצחק שילם הכל... הוא ניהל את כל העסק" (עמ' 25לפרוטוקול). וכן: "אין לי מושג למי היתה זכות החתימה בבנק דיסקונט. אני לא יודעת אם החשבון היה רק שלי או גם של אחרים... לא בדקתי אף חשבון, השיקים היו אצל יצחק הניג". (עמ' 24). העד צדיק סביח, שעסק בניכיון השיקים של התובעת במשך שנים, אישר את דברי הנתבעת: "היא בדרך כלל לא התערבה, היא היתה יושבת בחנות כמעט כל יום ואת רוב העסקים היה עושה יצחק. היא לא היתה מעורבת בעסקים, היתה להם יד חופשית" (עמ' 3). למרות שהשיקים הוצאו, לכאורה, לפקודת ארי"צ בע"מ, הם שימשו, כאמור, להשגת מימון לעסק של רינסקי. סביח מסביר כי התעניין במצבה הכלכלי של בעלת החשבון ושמע מפי חתנה כי היא עתירת נכסים, וגם הנתבעת אישרה לו זאת. לימים, כשהשיקים החלו חוזרים בלא פרעון, פנה סביח אל כל אחד מהנתבעים והם הרגיעו אותו בציינם כי לנתבעת רכוש רב. ואילו הנתבעת עצמה אמרה לו: "אתה תקבל את השיקים, יש מגרש ברעננה. ש: מי אמר לך את זה? ת: היא, 'זה שלנו' היא אמרה, ויש לנו עוד בירושלים" (עמ' 14-11). התרשמתי שהעד דובר אמת, ואני מאמינה, כי ביקר פעמים רבות בעיסקה של הנתבעת, הכיר את העובדים, סיפר על פקידה שעבדה בחנות ועל אדם נוסף, שכינהו "הגרוזיני". פרטים אלה תואמים את עדותה של הנתבעת 1(עמ' 25לפרוטוקול). העד ידע, כי הנתבע 2היה חסר כל, ושכיר בעסק של הנתבעת 1, והורשה לפעול בענייני העסק, כולל משיכת שיקים מהחשבון. מאות השיקים שנפדו מחשבון זה חיזקוהו להאמין, כי הנתבע 2פעל כמורשה של הנתבעת. ראיות אלה במקובץ מלמדות על הרשאת הנתבעת 1לנתבע 2לחתום חתימת מושך בשמה על השיקים נושא התביעה. לחלופין, יש לראות במסכת הראיות שנגולה, כאמור, משום הרשאה מכללא לנתבע 2, והנתבעת בהתנהגותה מנועה מלהתכחש לחבות האישית על פי השיקים על אף שחתימת המושך היא של הניג. לתוצאה זו הגעתי מבלי להיזקק לפסקי הדין שניתנו בערכאות אחרות בין הצדדים ושהתובעת הגישה במשפט זה. מסקנה זו מביאה לידי התוצאה הבאה: .1הנתבעת 1חבה אישית על-פי כל אחד מהשיקים נושא התובענה. .2החיוב יהא ביחד ולחוד עם הנתבעים 2ו-3, שפסק-דין נגדם ניתן, ב- 5ביוני .88 בסיכום, הנני מחייבת את הנתבעת 1ביחד ולחוד עם הנתבעים 2ו- 3לשלם לתובעת סך של 550, 255ש"ח, וכן הפרשי הצמדה וריבית בשיעור של % 4(סעיף 58 לפקודת השטרות [נוסח חדש]), מיום הגשת התביעה ועד ליום 13.4.89(סעיף 1לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961), ושיעור של % 8ממועד זה ועד לתשלום המלא בפועל. כמו-כן תישא הנתבעת בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בגובה הסך של 990, 8ש"ח צמוד כדין. צווי העיקול הזמניים מאושרים. הערבות של התובעת תוחזר לה.תעופהשיקיםערבות אוואלערבות