1. התובע, קטין יליד 7/1/87. ביום שבת ה- 27/10/90 בשעה 15.00 לערך, יצא התובע מביתו, ביחד עם קרובת משפחה, ילדה הגדולה ממנו בשנה, לשחק בשכונה. בהיותו מתחת לבניין שברחוב קיבוץ גלויות 6 באשדוד, שהוא בית משותף (להלן: "הבניין"), נפל על רגלו השמאלית גוש בטון, שהוא חלק מספסל (להלן: "הספסל"). חלקי הספסל ומיקום הפגיעה נראים בתמונות ת2/, שצולמו כ- 10 ימים לאחר התאונה. הוריו של התובע הוזעקו למקום התאונה, ואחד מהם, כנראה האב, חילץ אותו מתחת לספסל ולקחו לטיפול בבי"ח קפלן ברחובות. בשלב ראשון, טופל התובע בחבישה. כעבור 4 ימים, חלה החמרה במצבו, הוא נלקח לבי"ח קפלן, שם אושפז. במהלך האשפוז הוברר, שהופיע נמק בקצות אצבעות 3 ו- 4 שברגלו, ואלה נקטעו, כפי שנראה בתמונות ת3/. הרופאים המומחים שבדקו את התובע, הן ד"ר טאובר, מטעם התביעה, והן ד"ר קליר, מטעם ההגנה, קבעו לו נכות צמיתה בשיעור 5%. 2. לטענת ב"כ התובע, הספסל ממנו נפגע התובע, הוא רכוש עירית אשדוד, הנתבעת 1, (להלן: "העיריה"), שהופקר במקום, במהלך עבודות פיתוח, שכללו התקנת ו/או החלפת ספסלי ישיבה במדרכה הסמוכה לבניין. לטענתו, האחריות לקרות התאונה רובצת, איפוא, לפתחה של העיריה, בבחינת "הדבר מדבר בעד עצמו", ולחילופין, עקב רשלנות העיריה ו/או עובדיה, כמפורט בסעיף 22 לכתב התביעה. העיריה נתבעת לפצות את התובע בגין נזקיו, ועמה הנתבעת 2, שהיא חברת הביטוח בה מבוטחת העיריה. 3. לטענת העיריה, התאונה ארעה מתחת לבניין, במקום פרטי, שהוא רכוש משותף של נציגות הבית, כאשר לעיריה לא היה קשר כלשהו לספסל. מכל מקום, לטענת ב"כ הנתבעות, התובע לא הוכיח שהספסל הוא רכוש העיריה. עוד טוענים ב"כ הנתבעות, כי מי שצריך היה להיתבע היא נציגות הבית המשותף, ולא העיריה. לחילופין, נטען כי היתה רשלנות מלאה של הורי התובע, ששלחו את בנם הקטין, שטרם מלאו לו 4 שנים, בליווי ילדה קטינה, הגדולה ממנו בשנה, דהיינו בת 5. אי לכך, לטענת ב"כ הנתבעים, ההורים הם האשמים הבלעדיים לקרות התאונה ולתוצאותיה, או לפחות יש להם אשם תורם נכבד, הממזער את אחריות העיריה, עד כדי מינימום. 4. מטעם התביעה העידו 5 עדים. ע"ת 1, אמו של התובע, שנחקרה על תצהירה ת1/, ע"ת 2, גב' שושנה סעדה, דיירת בבניין, שנחקרה על תצהירה, ת2/, להלן: "דיירת הבניין"). ע"ת 3, גב' חנה מצליח, עובדת במפעל שחם - אריכא (להלן: "שחם-אריכא"), המייצר ספסלים דוגמת זה שגרם לתאונה. ע"ת 4, מר יעקב לוי, מנהל מח' הפיקוח בעיריה. ע"ת 5 מר גלעד טרודלר, שהיה גזבר העיריה בתקופה הרלבנטית. מטעם ההגנה העידו 2 עדים. ע"ה 1 - מר מיכאל רוזנברג, מנהל אגף הנטיעות בעיריה, ו-ע"ה 2 מר אמיל אפלבוים, מנהל מח' התחזוקה בעיריה. שני עדים אלה חתמו על תצהיר משותף, נ1/, עליו נחקרו. 5. שאלת האחריות לאחר שהתרשמתי מהעדים ובחנתי את חומר הראיות, שוכנעתי כי הספסל ממנו נפגע התובע, הוא אכן ספסל שהיה בבעלות העיריה, שהגיע בדרך זו או אחרת, שלא הובהרה דיה, אל מתחת לבניין, במהלך עבודות פיתוח שביצעה העיריה. אמנם, נכון שלא היתה עדות ישירה לכך, אולם, מהצטברות העדויות שנשמעו והראיות שבתיק, עולה המסקנה שהספסל היה, כאמור, של העיריה. צודק ב"כ התובע, כי נבצר ממנו להוכיח עובדה זו, בראיה חותכת וחד משמעית, בנסיבות העניין, כאשר גורמי העיריה בחרו להסתתר מאחורי הטענה שמאז התאונה עברו יותר משבע שנים, בלי שמסמכים הקשורים לעבודות פיתוח, או לרכישת ספסלים דומים, בתקופה הרלבנטית, נשמרו במשרדי העיריה. עם זאת, ממקבץ הראיות שהוגשו, נראה, שהתביעה הרימה את נטל השכנוע, עד כדי 51% ויותר, שאכן כך היה. ראשית, ע"ת 3 העידה, כי ספסלים דוגמת אלה שבתמונות ת2/ ו- ת5/, מיוצרים ע"י שחם אריכא, וכי אלה נמכרו לעירית אשדוד (עמ' 23 שורה 19 לפרוטוקול). באמצעות עדה זו הוגשו חלק מהזמנות ומחשבוניות, ת7/ לשנת 89 ו- ת8/ לשנת 90, לפיהן העיריה הזמינה ורכשה משחם אריכא ספסלים דומים. עדה זו גם אמרה בעדותה בעמ' 24 שורה 19: (ההדגשה שלי ש' ח'). "אנחנו מספקים למשתלה, למקום מרוכז ששייך לעיריה שנקרא המשתלה. לפעמים הם מבקשים שנספק במקום X ואנחנו מספקים. כשאנחנו מספקים למשתלה, אחר כך העיריה מפזרת את זה לאן שהיא רוצה". שנית, גם בתמונות ת5/, רואים שהעיריה התקינה במקומות שונים בעיר ספסלים שחלקים מהם עשויים בטון, כדוגמת אותו חלק שפגע בתובע. שלישית, ע"ת 4 מנהל מחלקת הפיקוח בעיריה, אומר בעדותו בעמ' 28 שורה 12 - כשנשאל לגבי ספסלי הגרנוליט - דוגמת זה שממנו נפגע התובע - "היו מותקנים כאלה... ובאותו עמוד בשורה 18 - "לא יכול להגיד במאה אחוז שאין כאלה ברח' קיבוץ גלויות...". התאונה ארעה, כזכור, ברח' קיבוץ גלויות. רביעית, גם ע"ה 1, מנהל אגף הנטיעות, מחזק מסקנה זו. בעמ' 33 הוא מאשר שהספסלים נרכשו משחם אריכא וכי אלה הותקנו בעיר, בשורה 26 הוא מאשר "זה מוצר בלעדי שלהם". ובעמ' 34 אומר הוא בשורה 5: "בשנת 91 לא היתקנו, היתקנו הרבה לפני זה". לצייין, כי התאונה היתה ביום 27/10/90. ובאותו עמ' בשורה 10 הוא נשאל ומשיב - "ש. איך אתה זוכר שבשנת 91 לא הותקנו בקיבוץ גלויות ספסלים או בשנת 90? ת. בשנת 91 לא היה לנו תקציב לזה, בשנת 90 היה לנו תקציב. בשנת 89 גם היה תקציב. ש. הותקנו ספסלים ברח' קיבוץ גלויות? ת. ברח' קיבוץ גלויות ספציפית, אני לא זוכר, הותקנו ברחבי העיר". ובשורה 29 באותו עמוד - (ההדגשה שלי ש' ח'). "ש. אתה מכיר בניינים כאלה ברח' קיבוץ גלויות שהתקינו ביוזמתם ספסלים כאלה? ת. לא, אולי רק בשיקום שכונות... בבניינים אלה לא נעשה שיקום שכונות". בהקשר זה העידה גם דיירת הבניין, שהדיירים לא התקינו בבניין ספסל כזה, ושכדיירת בבניין לא נדרשה לשלם עבור התקנת ספסל כזה. מעדויות אלה ברור, שאין כל יסוד להשערת ב"כ הנתבעות, כאילו נציגות הבית הזמינה ספסל כזה, או שהתכוונה להתקין ספסל כזה. 6. לאחר שקבעתי שהספסל ממנו נפגע התובע שייך היה לעיריה ולא לגוף אחר, ברור שהעיריה, באמצעות מי מעובדיה, התרשלה בכך שחלקים מספסל כזה, שהוחלף או נשבר, לא פונו מיד מהמקום, והיוו מפגע בטיחותי, גם אם מישהו גרר אותם מהמקום, מספר מטרים, מתחת לבניין. היה על העיריה לצפות שגושים כאלה של בטון, עלולים להוות מפגע רציני, אם זה ברשות הרבים, במדרכה, ואם זה בסמוך לרשות הרבים, כאשר לא מן הנמנע שבגלל המדרכה הצרה שבסמוך, כפי שהעיד ע"ה 1, דוקא מישהו מעובדי העיריה העביר את החלקים אל מתחת לבניין, עד שיפונו משם. כי אין כל הסבר הגיוני אחר להימצאותם מתחת לבניין, כאשר אין לחלקים כאלה כל שימוש פרטי. השערת ב"כ הנתבעות, כי נרקומנים הם אלה שהביאו את חלקי הספסל למקום, לא סבירה. האחריות, איפוא, רובצת בעיקרה, לפתחה של העיריה. 7. עם זאת, יש ממש בטענת ב"כ הנתבעות, כי להורי התובע, אשם תורם, כאשר שלחו קטין בן פחות מ- 4 לשחק בחוץ, בהשגחת ילדה קטנה, בת 5. אין ספק, שאם היה נלווה לילד אדם בוגר יותר ואחראי, היה מונע ממנו משחק בגושי בטון אלה, או לפחות מרחיק אותו מחברת מי ששיחק בגושים מסוכנים אלה. אני מעריך את רשלנות ההורים ואת אשמם התורם ב- 40%. 8. הנזק התובע נזקק לטיפולים ממושכים בביה"ח ובמרפאותיו, במהלכם היה מאושפז ל- 10 ימים. אין ספק, שבתקופה זו, כאשר פציעתו היתה רצינית וכואבת, סעדו אותו הוריו, כאשר הדבר כרוך היה, מטבע הדברים, בהוצאות נסיעה, בבזבוז ימי עבודה ובהתרוצצויות לא מעטות. טענת האם, כי לא השכילה לשמור על קבלות, מקובלת. ניתן לאמוד הוצאות אלה, בסכום גלובאלי סביר וראוי. גם הצורך בנעליים אורטופדיות, או מיוחדות, לא תלוש מהמציאות, הגם שלא הוגשה חוו"ד רפואית מפורטת בקשר לכך. אני אומד את הוצאות הנסיעה והתרופות, כולל חווה"ד הרפואית בסך 6,000 ש"ח, בערכם היום. את ההוצאות לנעליים מיוחדות אני מעריך בסך 2,000 ש"ח, בערכם היום. את עזרת הזולת בעבר ובעתיד, אני מעריך בסך 5,000 ש"ח, בערכם היום. אין ספק שלתובע נגרמו כאב וסבל. יש להניח שאלה יהיו מנת חלקו גם בעתיד, כפי שנראה מחוות דעתו של ד"ר טאובר. מה עוד שכתוצאה מהקטיעה יש גם פגם אסטתי, שילווה את התובע בכל חייו, בעיקר בהיותו בגיל כה צעיר, שעלול להביכו במהלך גיל ההתבגרות. יש לפסוק לו בגין כאב וסבל סך של 15,000 ש"ח. באשר לכושר השתכרות בעתיד, אין לדעת מה יהא עיסוקו של התובע בעתיד, ועד כמה תפגע נכותו הרפואית בתיפקודו. קביעתו של ד"ר טאובר, המומחה מטעם התובע לפיה - "בעתיד עם אובדן גמישות הרקמות האופיינית לגיל הילדות והתפתחות קשיחות בכף הרגל, תתפתח קרוב לודאי הפרעה קלה בגלל אי נוחות בהליכה", נראית לי יותר מקביעת ד"ר קליר, המומחה מטעם הנתבעות, שקבע "שאין הפרעה תיפקודית כלשהי". אני קובע, איפוא, שתהיה לתובע נכות תיפקודית בשיעור הנכות הרפואית, היינו בשיעור 5%, כאשר קושי בהליכה יכול אכן להפריע בתיפקוד, או למנוע ממנו קריירה בספורט וכיו"ב. בהתחשב בגילו של התובע, נראה לי, שיש לחשב את הפסד כושר ההשתכרות בעתיד, לפי השכר הממוצע במשק, לפי היוון כפול, מגיל 21. השכר הממוצע במשק הוא 5,981 ש"ח, התובע היום בן 12, כך שההיוון הכפול יהיה לפי 9 שנים. שלב ראשון לפי 44 שנים מגיל 21 עד גיל 65 : 87,598 = 292.9697 X 5% X 5,981 שלב שני, היוון כפול לפי 9 שנים מהיום עד גיל 21 : 67,135 = 0.7664 X 87,598 9. לסיכום הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות 6,000 ש"ח נעליים מיוחדות 2,000 ש"ח עזרת הזולת 5,000 ש"ח כאב וסבל 15,000 ש"ח הפסד השתכרות בעתיד 67,135 ש"ח ס ה " כ 95,135 ש"ח מסכום זה יש לנכות אשם תורם בשיעור 40%, שהוא הסך 38,054 ש"ח. היתרה לפיצוי היא 57,081 ש"ח. 10. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 57,081 ש"ח, בצרוף הצמדה וריבית כחוק, מהיום עד התשלום בפועל. כן, תשלמנה הנתבעות לתובע את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,275 ש"ח, בצרוף מע"מ ובצרוף הצמדה וריבית כחוק, מהיום עד התשלום בפועל. ניתן היום כ"ג באדר תשנ"ט, 11 במרץ 1999 בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים, עם אישור מסירה. הישיבה שנועדה לשימוע פסק הדין, ביום 30/3/99 - מבוטלת. זכות ערעור תוך 45 יום לביהמ"ש המחוזי. מותר לפרסום מיום 25/3/1999. ש. חמדני - שופט מפגעיםעירייהתביעה נגד עירייה